ארכיון תג: אבו-מאזן

יוזמת השלום הערבית ורצינותה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.5.2013

יוזמת־השלום הערבית היא מעין יוזמה מתחדשת, המאושרת מחדש עת ממשלה ישראלית נכנסת לכהונתה: מעט יותר משנה לאחר שנבחר אריאל שרון לראשות הממשלה, אושרה התכנית בפסגת הליגה הערבית בביירות ב־28 במרס 2002. היוזמה אושרה בסוף חודש שכונה "מרס השחור", שבו נרצחו למעלה מ־130 יהודים בפיגועי־התאבדות, ויום לאחר הטבח במלון 'פארק' בליל־הסדר, שבו נרצחו 30 יהודים ונפצעו למעלה מ־160 איש, דבר שהביא לפתיחת מבצע "חומת־מגן". העובדה, שפיגועי־ההתאבדות יצאו לפועל תחת עינו הפקוחה של יאסר ערפאת הפכה את היוזמה לבלתי־רלבנטית. כעבור כמה שנים – פחות משנה לאחר שהקים אהוד אולמרט את ממשלתו – אושררה היוזמה הערבית בשנית בכינוס הליגה הערבית ב־28 במרס 2007. זאת, כמה חודשים לאחר תום מלחמת־לבנון השנייה, שבה הותקף העורף הישראלי בצורה מסיבית, וחיזבאללה קרא לערביי־חיפה לעזוב את העיר, חרף מחאות ההנהגה הערבית בישראל, שסירבה לקריאה אך במקביל מיאנה להוקיע את חיזבאללה.

כשנבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה ב־2009, הוא התמודד עם לחץ אמריקני וערבי לצאת ביוזמת־שלום ולראשונה הכיר מנהיג הימין ברעיון שתי המדינות ואף הקפיא את הבנייה ביו"ש. אז התמודדה ישראל לאורך ארבע שנים עם טילים על דרום־הארץ. למעשה, בעשור האחרון היה ברור, כי לליגה הערבית אין השפעה על ההנהגה הפלשתינית, לא על זו ההיסטורית בראשות ערפאת, ולא על המפוצלת בראשות אבו־מאזן ואיסמעיל הנייה. והנה, היוזמה הערבית מתחדשת לה שוב, הפעם בגרסה מרוככת יותר, עם הצעה לחילופי־שטחים "מינימליים", בסגנון חילופי־השטחים אשר להם הסכים אבו־מאזן בדיוניו עם רה"מ לשעבר, אולמרט. הסרט חוזר אפוא על עצמו: שוב מוצג מצג־שווא של נכונות לשלום עם ישראל, כאשר איום הטרור מדרום ומצפון הולך ומתחזק, אב לחמישה ילדים נרצח על־ידי פעיל פתח וברור למדינות הליגה הערבית, כי אין להן שום השפעה על שלושת הגורמים החשובים בעיצוב הסדר מדיני עתידי – חמאסטן המתחזקת, חיזבאללה המאיים השכם והערב לחסל את מדינת־היהודים והעריצות האיראנית המבקשת להתחמש בגרעין על מנת לממש את "הפתרון הסופי" בנוסח הפרסי.
שרת המשפטים, ציפי לבני, האחראית (לפחות בתואר) על המו"מ עם הפלשתינים, התבטאה אתמול באופטימיות ביחס ליוזמה הערבית. לבני משליכה את יהבה על נכונות הליגה הערבית ל"חילופי־שטחים" ותולה ציפיות רבות ביוזמה.

פעלה נכונה בשעתה. ציפי לבני. צילום: ג'טי

פעלה נכונה בשעתה. ציפי לבני. צילום: ג'טי

אולם לבני הייתה זו שניהלה מו"מ עם אבו־עלא מעט לפני שהפסידה בבחירות 2009. הוא אמר אז, כי "הדרך לשלום היא דרך אחת והיא עוברת דרך סיום הכיבוש הישראלי שהחל ב־67', הקמת המדינה הפלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית בגבולות ה־4 ביוני 67', פתרון כל סוגיות הליבה ובראשן סוגיית הפליטים על פי החלטות הבינלאומיות הלגיטימיות ושחרור כל האסירים ללא יוצא מהכלל". לבני לא הצליחה להגיע להסכם עמו, וכאשר שמעה על המו"מ שמנהל אולמרט עם אבו־מאזן – שכלל הצעה לחלק את ירושלים והסכמה על "שיבה סמלית" של 5,000 פליטים לישראל – פעלה לסכלו בקרב מזכירת המדינה האמריקני רייס ואבו־מאזן. אנשי אולמרט הגדירו זאת כ"הפיכת־חצר".

דומה, כי לבני – שהבינה כי העניין המהותי איננו חילופי־השטחים אלא חלוקת ירושלים והכרה ב"זכות השיבה" – פעלה נכון בשעתו כיוון שהפנימה את המשמעויות ההרסניות של הכרה באותה "זכות": דרישה פלשתינית עתידית ל"שיבת" 50 אלף, ולא 5,000, פליטים לגבולות ישראל. כיום, יו"ר קדימה לשעבר נתלית באילנות ההסכמה הערבית לחילופי־שטחים, וגם סבורה, כי העניין נוגע ל"אביב הערבי" ולהשלכותיו על מדינות ערב. בפועל, ליוזמה הערבית אין משמעות מבחינת יכולתה להביא להסכמה כלל־פלשתינית על מתווה מדיני שעיקרו הכרה במדינת ישראל, סיום הסכסוך, ויתור על תביעת־השיבה, הסכמה על שמירת גושי־ההתיישבות והסדר בירושלים שאינו כולל את חלוקת העיר. חמאס מציית לאיראן, לא לראש ממשלת קטאר. ואבו־מאזן – התלוי בכספי ארצות־הברית, ישראל והאיחוד האירופי, ולמעשה חסר תמיכה ממשית בקרב הפלשתינים ברשות – לא יכול להרשות עצמו לציית למדינות ערב ולהסתכן בהתקוממות פנימית שתפיל את שלטון אש"ף. אין משמעות הדבר, שהסדר מדיני אינו בר־ביצוע. אולם הוא תלוי בהכרעה פלשתינית פנימית ולא בהחלטה חיצונית של מדינות ערביות. כאשר החברה הפלשתינית תחליט שברצונה להגיע לשלום עם ישראל, היא תמצא נכונות להסדר מדיני משמעותי בקרב הרוב המוחלט של העם, לרבות ציבור המתיישבים ביו"ש.

טור שבת: מלכודת דבש לנתניהו?

פורסם בתאריך 22.3.2013 בעיתון "מקור ראשון"

לרגע אחד ניתן היה לעצור הכול ולומר שזה אמתי. החיבוקים החמים, ההתלוצצויות, הסחבקיות הישראלית במעטה אמריקני, האמנזיה חובקת־כל אשר מתעלמת מהעובדה שרק בספטמבר בשנה שעברה, הגדיר הנשיא האמריקני את הביקורת הישראלית עליו כ"רעש קטן". טובי־הפרשנים התבלבלו מן המחוות הנשיאותיות. רינה מצליח השתוקקה להסביר, כי הנשיא אכן בירך אותה ב"שלום". וערוצי־הטלוויזיה שידרו ללא הרף משל היו תחנת־תעמולה אחת גדולה, והאומה שאלה את אובמה שטופת דמע וקסם, ברוח שירו של אלתרמן, "מי אתה?", והלה ענה בחיוך ובלא ענווה, אני מגש־הכסף שעליו ניתנה לך מדינת־היהודים.

יבקש לפדות את השטר. נתניהו ואובמה

יבקש לפדות את השטר. נתניהו ואובמה

אולם צריך להעיר את הישראלים מן התרדמה המתוקה שכפה עליהם הביקור הנשיאותי. ויותר מכל, ראוי להזכיר, כי אובמה בחר בטקטיקה המוצלחת ביותר לעקוף את הממשלה והכנסת בדרך להסדר מדיני כפוי מבחוץ: להתחבב על הישראלים, להתאהב עליהם, להמחיש להם כי הוא אחד משלהם. ציוני יותר מג'ורג' בוש הבן, שמאלני פחות מג'ימי קרטר, אוהב־המדינה הדואג לשלומה. ואז, ברגע האמת, יבקש לפדות את השטר שניתן לו, ולדרוש את התמורה עבור ההסתחבקות והחנופה והכבוד הרב שנתן למדינת ישראל: כניסה למשא־ומתן אינטנסיבי עם הפלשתינים, כאשר על שולחן הדיונים לא תעמוד הקפאה נוספת של הבנייה ביהודה ושומרון (המוקפאת ממילא, לפי עדותו של סגן שר החוץ לשעבר, דני איילון), אלא ניסיון לרבע שוב את המעגל ולהגיע ל"סוגיות הליבה". ירושלים, תביעת־השיבה, גבולות 67', חילופי־שטחים, פינוי־יישובים, קץ לסכסוך.

אובמה יודע, כי הוא זקוק לרוח־גבית מדעת־הקהל הישראלית יותר מאשר מדעת־הקהל הערבית. למרות ביטויי־המחאה נגדו, הנשיא האמריקני הוכיח היטב, כי ברגע־האמת, הוא יודע לתת כתף לאסלאם המהפכני. כך נתן למובארכ לקרוס לטובת משטר 'האחים המוסלמים', כך הניח לאסלאמיסטים להשתלט על האופוזיציה לבשאר אסד הטובח בעמו, כך איפשר הקמת משטר אסלאמיסטי בתוניסיה וכך הפקיר את הקולונל קדאפי לגורלו והפך את לוב למדינה מפוצלת הנשלטת על־ידי שבטים עוינים. כאשר יגיע הרגע, אובמה יפנה לקהל הישראלי, יניף את תעודת־היושר שקיבל כחובב־ציון ואוהב־ישראל בביקור בן שלושה ימים, ויבקש לפרוע את השטר. הוא יגיע לנתניהו וידרוש ממנו לעשות את שעשו רבין, ברק, שרון ואולמרט ולהתחיל בתהליך של נסיגה, או התכנסות, או הינתקות, או התחסלות, כדי שהקונצפט האמריקני על "מדינה פלשתינית לצד ישראל" – נוסח שנתניהו עצמו אמר ביום רביעי בערב, "שתי מדינות לשני עמים" כסיסמתה ההיסטורית של רק"ח – יתממש סוף כל סוף. כציוני גדול, הוא לא יידרש שוב להוכיח את תמיכתו לישראל. הוא יזכיר את הביקור הבלתי־נשכח ההוא וכחבר באגודת חובבי־ציון יבקש מישראל לשלם את המחיר ולהסכים למהלך מדיני מכריע.

הממשל הדמוקרטי בראשותו מעולם לא השלים עם הרעיון, כי שני העמים אינם בשלים לפתרון מידי של הסכסוך. הישראלים חשדנים מדי לאחר שפינוי גוש קטיף הביא לעליית משטר טרור אירני בעזה. הפלשתינים לא חושבים לוותר באמת על תביעת־השיבה. לא סמלית ולא מעשית. הדמוקרטים, ואובמה הפך למי שדמותו תלווה את המפלגה הדמוקרטית למשך שנים ארוכות, אפילו יותר מביל קלינטון, לא ויתרו על הרעיון של סיום הסכסוך בנוסח השיחות שניהל ברק עם ערפאת בקמפ־דייויד. זה חוסר־סבלנות שמאפיין ליברלים, הרוצים שהמציאות תתיישר לפי האידיאלים שלה. אובמה הוא ליברל רדיקלי במובן הזה.

בפועל, כאשר יבוא מזכיר המדינה קרי וידרוש מן הממשלה לשלם על הפיכת ישראל לסוויטה נשיאותית לשלושה ימים, יהיו יותר ישראלים שיחשבו שאחרי ביקור כזה, לאובמה יש לגיטימציה לדרוש מנתניהו את אותן דרישות אשר להן סירב ראש הממשלה לפני שנה ושנתיים ושלוש. הפעם, אובמה יופיע בפני נתניהו כאהוב־העם. כפי שהרפובליקנים חשקו בנתניהו כמועמד אידיאלי לנשיאות ארה"ב, השמאל־מרכז הישראלי יחשוק באובמה כמועמד אידיאלי להחליף את נתניהו. אם יסרב נתניהו, החיוכים והחיבוקים החמים ייעלמו. אובמה יסמן בידו על מועמד להחלפת ראש הממשלה. משבר עם האמריקנים עלול למוטט את הקואליציה. החרדים לא ימהרו לשוב פנימה. המצג הנשיאותי האוהב והחייכני עלול להתגלות ברבות הימים כמלכודת־הדבש האולטימטיבית שהכין אובמה לראש ממשלת ישראל.

הפספוס הגדול של נתניהו וליברמן

לבנימין נתניהו ולאביגדור ליברמן הייתה הזדמנות היסטורית. הם יכלו להעביר מסר פשוט לאבו-מאזן באמצעות מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון. מסר אחד, במשפט אחד: אנו מכירים במדינה הפלשתינית. מדינה פלשתינית בגבולות הרשות. בלי ירושלים, בלי פינוי התנחלות אחת, בלי שיבה של פליט בודד ליהודה ולשומרון. וכשמדובר במדינה, יש גם כתובת. יש למי לפנות כשיורים טילים מעזה. יש ממשלה, יש נשיא, יש שר חוץ. אפס הישגים מדיניים לפלשתינים, הישג מדיני מוחץ לישראל. אפילו נפתלי בנט היה חותם על זה, הגם שהוא מנהל את קמפיין האתמול נגד מדינה פלשתינית.

אבל נתניהו וליברמן פספסו. במקום לנהל מערכה מדינית מתוחכמת, ולתבוע מהפלשתינים לענות לשאלות קשות, הם בחרו להתנצח בקרב מתיש ומיותר, שבסופו הפסד ידוע מראש. כל מסגרת התמיכה הבינלאומית של ישראל קרסה. מהבית הלבן ועד הבונדסטאג וארמון האליזה. ניתן היה לתבוע מאבו-מאזן לענות לשאלות הקשות ביותר, אגב תמיכה ישראלית במדינה פלשתינית. האם הוא מקבל על עצמו את גבולות 67' כסופיים? האם הקמת המדינה הזו תבטא את סוף הסכסוך? האמנם יוותרו הפלשתינים על "זכות" השיבה לגבולות ישראל? הדיפלומטיה הישראלית הייתה יכולה להכות את הפלשתינים שוק על ירך בזירה הביתית שלהם. והסרבנות הפלשתינית עשויה הייתה למוטט את המהלך כולו.

החמצה היסטורית. נתניהו וליברמן

בניגוד לניסיון לטעון כי מדובר בהישג סמלי לפלשתינים, הרי שמדובר בהישג ממשי. הרבה יותר ממשי מהכרזת העצמאות הפלשתינית ב-1988. מעתה והלאה, ישראל תידחק לפינה. היא תידרש לענות לשאלת גבולות המדינה הזו בעצמה. כל התנחלות שתוקם, תיחשב כפגיעה קשה בריבונות הערבית. כל מחסום צה"לי יהפוך לסטירה ישראלית בפני הפלשתינים.

בראיון שנתן הצהריים לרשת ב', אמר שר החוץ לשעבר, פרופסור שלמה בן-עמי, כי מדובר ביום עצוב. זהו יום עצוב, כי איבדנו את המיעוט המוסרי שתמך בנו עד עכשיו. המהלך הזה מקבע את הלגיטימציה של גבולות 67'", אמר בן-עמי. "גם ממשלות השמאל לא הצליחו להגיע להסכם. המקסימום שאנחנו מסוגלים להציע לפלשתינים לא פגש את המינימום שלהם. באיזשהו שלב, הגעתי למסקנה שהדבר לא יפעל אלמלא תהיה מעורבות של גוף שלישי".

לשיטתו של בן-עמי, "במהלך הזה, הקהילה הבינלאומית קובעת את הפרמטרים של ההסכם בינינו ובינם. בהחלטה הזו, הקהילה הבינלאומית מכירה בלגיטימיות של מדינה יהודית בגבולות 67'. אני חרד מכך שהפלשתינים העלו את הציפיות של העם שלהם גבוה והם יצטרכו להוכיח שמחר אינו כתמול שלשום. ללא מעורבות אמריקנית, תהיה זליגה של ההנהגה הפלשתינית לעמדות יותר רדיקליות. אם יתברר שמדובר במהלך בנאלי, עלול להתעורר משבר גדול שיגיע לאלימות. לכן יש חשיבות לתהליך מדיני לאלתר".

בצד הדברים האלה, כדאי להוסיף עוד דבר. האיחוד עם ליברמן והפיכת הליכוד לגרסה מורחבת של "האיחוד הלאומי" סינדל את נתניהו. תחת עיניהם הפקוחות של דני דנון, ציפי חוטובלי, זאב אלקין ויריב לוין, הוא יתקשה לחדש את התהליך המדיני בצורה אפקטיבית שיעילה לישראל. גוש הימין שירכיב בבחירות הקרובות יהפוך לריחיים על צווארו. לכן, לראש הממשלה אין ברירה אלא לשחק במשחקים שההפסד בהם ידוע מראש. אם ירצה להביס את הפלשתינים בזירה הבינלאומית, ייאלץ לעשות זאת באמצעות מדיניות קיצונית במיוחד. ללא שום חוכמה. הקבינט החדש שלו יהיה מורכב מהשוליים הקשים בליכוד שהפכו להנהגת התנועה. ספק רב אם יצליח למנות את בגין ומרידור לחברי ממשלה, לא כל שכן, חברי התשיעייה.

אם צריך הוכחה נוספת לכישלון המובהק של מדיניות הממשלה, הרי זו תרומתה להקמת פלשתין העצמאית. בזאת נחתמה כהונת נתניהו השנייה. בכ"ט בנובמבר 2012, קמה לה מדינת פלשתין.

נתניהו בדרך להישג. כמעט.

ארבע שנים תמימות נמנע נתניהו מלעקור את החמאס מהשורש. הוא הבטיח לעשות כן לפני הבחירות האחרונות. זה היה הקלף שלו במרוץ מול קדימה בהנהגת לבני: את מה שלא עשו אולמרט ושרת החוץ שלו, יעשה ראש הליכוד. וזה לא קרה. גרשון בסקין יודע לספר שישראל הייתה קרובה לחתימת טיוטה על הפסקת אש ארוכה מול חמאס, כשהפרטנר הוא אחמד ג'עברי. בסקין אומר שזה היה על דעת שר הביטחון, וגם הוקמה ועדה בין-משרדית בנושא. בניגוד לניסיונות לערער על מהימנותו של בסקין, מדובר באחד האנשים היותר אמינים בכל הנוגע למגעים עם הפלשתינים. ומי שמפקפק בכך, ילך-נא אל דוד מידן, שליחו של נתניהו לעסקת שליט.

אז מה קרה לפתע שההנהגה הישראלית חזרה בה מהסכמתה? ומה התרחש פתאום שהביא לחיסול ג'עברי, בפרט כאשר תקרית ירי הטיל אל עבר סיור צה"ל בוצעה על-ידי ארגון שאינו סר למרותו של החמאס? צריך להאמין שהמלחמה הזו לא נעשית משיקולי-בחירות. חשוב להאמין שההנהגה שלנו אינה צינית עד כדי כך. אבל את השאלה הזו חשוב לשאול. האמת הבסיסית היא שגם נתניהו וגם ברק הבינו, כי ההרתעה הישראלית נשחקה עד דק. המהלך האיראני של נתניהו נכשל כשהתברר שאין לישראל יכולת לתקוף באיראן על מנת לחסל את פרויקט הגרעין שם. ואובמה, שנבחר מחדש, כבר הבהיר לנתניהו שאותו, את נשיא ארצות הברית, גם ראש ממשלת ישראל לא יגרור למלחמה. וכשנחשף מעל מסכי הטלוויזיה, כי ביבי רצה לגנוב מלחמה על-ידי דריכת הצבא, ולגרור את הממשלה ואת הממשל האמריקני לעימות כולל, ראש הממשלה הועמד בשיא קלונו.

הבין שידו על התחתונה. בנימין נתניהו. צילום: אתר הגרדיאן.

הבין שידו על התחתונה. בנימין נתניהו. צילום: אתר הגרדיאן.

אפשר היה לחתום על הפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס, בעל הבית האמתי ברצועת עזה. התקרית של ירי הטיל לעבר סיור צה"ל לא נגרמה באשמת אנשי הארגון. נתניהו הבליג על אינספור תקריות אחרות של ירי טילים ליישובי הדרום בארבע השנים שחלפו מאז נכנס למשרד ראש הממשלה. במידה רבה, הסכם עם חמאס, עם ערבות מצרית של 'האחים המוסלמים', היה עמיד יותר מכל הסכם עם אבו-מאזן, שבמקרה הטוב מייצג חלק מסוים מהעם הפלשתיני. נתניהו יודע שהמלחמה הזו הייתה מלחמת ברירה מובהקת.

אבל ברק ונתניהו בחרו במלחמה. הם ידעו היטב את משמעות חיסולו של ג'עברי. הם גם הבינו שהפעם חמאס ירחיב את קו האש, ויירה טילים אל גוש דן. השניים נכנסו בעיניים פקוחות למלחמת עזה במטרה לשקם את ההרתעה הישראלית המתמוטטת. בלי איראן, עם הסכם הפסקת אש שעליו חתומים נתניהו, ברק, חאלד משעל והשושבין מורסי, לצמד ביבי-ברק היה ברור שאסטרטגיית ההרתעה של ישראל תתבסס, למצער, על מיתוס ולא על מציאות. הם הזדקקו למבצע צבאי רציני כדי להנחיל הישג תודעתי, במידה מסוימת ביחס לחמאס, ובמידה רבה, בכל הנוגע לציבור הישראלי.

ויש גם עניין נוסף: בעימות שהחל להיווצר בין נתניהו לבין אולמרט, שבמבצע 'עופרת יצוקה' כתש את החמאס והביא להישג הרתעתי משמעותי לישראל, ידו של ביבי הייתה על התחתונה. נשמעו קולות רבים וברורים בימין שהביעו אי-שביעות רצון הולכת וגוברת מאזלת ידה של ממשלת ישראל כלפי הרודנות האסלאמית בעזה. הסכם הפסקת אש עם החמאס היה מציב את נתניהו בעמדה חלשה ביותר בהשוואה לאולמרט, וגם ללבני. הסקרים גם הצביעו על כך, שהרשימה המשותפת של הליכוד וישראל ביתנו מתייצבת על אזור ה-35 מנדטים, 7 מנדטים פחות מכמות המושבים שיש לשתי הסיעות היום. ביבי רצה הישג. גם ברק. השיקול היה משולב: צבאי – ופוליטי.

בשונה מהתחזיות השחורות, ישראל לא עמדה מבודדת מול מדינות העולם. ארה"ב גיבתה. אירופה החרישה ולא גינתה. אמנם ישראל לא זכתה למטריית הגנה כמו זו שזכתה לה בתקופת שלטונו של אולמרט, אולם המלחמה הזו קיבלה גיבוי מהנשיא האמריקני, שאנשי ימין רבים ניסו להשחיר את דמותו כמי שעומד בשורה אחת עם איסמעיל הנייה ואבו-מאזן, נגד ישראל.

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, נתניהו רוצה וזקוק לאסטרטגיית יציאה. הוא לא מעוניין בכניסה קרקעית לעזה. השאלה הגדולה אם אכן החמאס יסכים להפסקת אש כזו. אם יבלע את עלבונו, ימחל על כבודו, יקבור את מתיו, יחדל מלירות ויחתום על הסכם הפסקת אש. אם ראש הממשלה אכן יגיע למצב שבו החמאס, אחרי כל ההרס הרב לתשתיות הטרור שלו, חותם על הסכם שכזה, הרי מדובר בהישג ממשי ואמתי. ביבי צריך שהחמאס יעשה את מעשה מלך גרמניה וילך לקנוסה בקהיר.

לנתניהו אין אינטרס בהסלמת המצב. לא בדחיית הבחירות הפנימיות, ודאי שלא בדחיית הבחירות הארציות. אם בחודשיים שנותרו עד הבחירות גזרת עזה תהיה שקטה, ביבי יוכל לגזור קופון מפלגתי ואלקטורלי. ראשי הסניפים בליכוד יסורו למרותו. מצביעי הליכוד המתפזרים ישובו הביתה. שלי יחימוביץ', שבימים האחרונים תפקדה יותר כרל"ש של נתניהו מאשר כמנהיגת גוש המרכז-שמאל, תיאלץ להשתמש בדמותו של עמיר פרץ, הוגה "כיפת ברזל", כביטחוניסט האולטימטיבי שלה, אך לא תוכל להצטייר כאלטרנטיבה. ויכול להיות שהגוורדיה הוותיקה של מפלגת העבודה מהקיבוצים, מהמושבים ומהסניפים השונים, תצביע בחלקה גם למצביא ממפלגת 'עצמאות' שיביא 3 מנדטים, ואולי יותר. נתניהו גם יוכל להעביר את הקיצוץ הבא בתקציב בנימוק של יוקר הוצאות המלחמה. יותר מזה, ביבי לא יכול היה יותר לבקש.

בשוך הקרבות, ישראל תישאר עם בעיותיה האמתיות. לא רק עם המצב החברתי הקשה והשחיקה הריאלית בשכר ויוקר המחיה המאמיר והצטרפות משפחות נוספות למעגל העוני והמיסוי הכבד על מעמד הביניים. היא גם תתמודד עם הבעיה הגדולה של היעדר הכרעה. עם הפלשתינים הרוצים מדינה. ועם החמאס המתחמש מחדש לקראת עימות נוסף. עם המדרון החלקלק של הדו-לאומיות. עם הפנייה הפלשתינית לאו"ם. עם הנשיא האמריקני שיבקש לפדות את צ'ק התמיכה בנתניהו במבצע "עמוד ענן" כשהערבים יבואו לבית הלבן לבקש להם מדינה.

נתניהו, כנראה, ייבחר שוב, ובהנחה שאכן ייצא מהמבצע הצבאי הזה כשידו על העליונה, לא תהיה לו בעיה קשה במיוחד להרכיב את הקואליציה הבאה. אולם הבעיות היסודיות, שעמן שום מבצע צבאי לא יכול להתמודד, ושאותן שום מלחמה לא מסוגלת לפתור, אותן בעיות יישארו עמנו. ובהתקרב רגע ההכרעה, עטרת הניצחון מהמלחמה בחמאס תוסר מהר מאוד כשנגלה כי שום בעיה מבעיותינו המהותיות לא נענתה.

ללמוד מספרד – לחזור לרעיון האוטונומיה

1. המחתרת הבאסקית קיימת כבר 52 שנה. סיפור התמודדותה של ספרד עם אט"א הוא מופלא: מדובר בארגון טרור עם מנטאליות רצחנית שאינה שונה במהותה מזו של החמאס. למרות הרצחנות הבאסקית, השמאל והימין בספרד מאוחדים במאבק נגדם. ראש ממשלת ספרד, חוסה לואיס ספאטרו, מנהיג 'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית', נאבק בבאסקים ביד של ברזל. הוא מוביל תהליך שלום אשר מצוי כרגע בהפוגה. כשהמחתרת חזרה לשיטות של טרור עם התפוצצות מכונית תופת בנמל התעופה של מדריד ב-2006, שיחות השלום הופסקו. מנהיגי הארגון נרדפו ובפעולה משותפת עם ממשלת צרפת, נלכד המפקד הצבאי של אט"א. מה שקורה בספרד מראה כי אירופה יודעת להילחם בטרור ומבינה את ההבדל בין שלום לבין מלחמה. ספרד מסרבת עד היום לתביעת אט"א להקמת מדינה באסקית בשטחיה ובחלק משטחי צרפת. מה שפורר והחליש את אט"א היה הנחישות של הספרדים, ללא הבדל של ימין ושמאל, וסירובם לקבל מדינת אויב בשטחם הריבוני.

מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. מחמוד עבאס

מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. מחמוד עבאס

2. ישראל חייבת להתחיל במהלך של הורדת המדינה הפלשתינית מסדר היום הבינלאומי לשנים הקרובות ולהעלות מחדש על שולחן המו"מ את רעיון האוטונומיה, כפי שעשו הספרדים. אוטונומיה שתתבסס על תוכנית לשיקום כל הפליטים הערבים, הורדת אחוז האבטלה בקרב הפלשתינים, העלאת השכר, הגברת ההשקעות ופיתוח מסיווי של התשתיות, בצד יצירת רצף טריטוריאלי וחיזוק מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, היא פתרון ראוי לסכסוך שאיננו יכול להיגמר בהכרזה על מדינה. את עניין המדינה הפלשתינית יש לדחות, לרבות כל דיון בסוגיות הליבה, לעשור הבא. בעוד מדינה פלשתינית היא מתכון לשפיכות דמים, אוטונומיה היא פתרון העשוי להקהות את המחלוקות ולייצר סדר כלכלי ומדיני שבו לפלשתינים יהיה אינטרס לפתח עצמאות במסגרת של סמי-מדינה, בלי לעסוק בפתרונות קבע ובבעיות העבר.

3. לראש הממשלה מגיעים שבחים על נאומו באו"ם, אולם זה – בהמשך ישיר ל'נאום בר-אילן' – כלל גם הכרה למעשה במדינה פלשתינית, בהגבלות הרגילות של פירוז המדינה וסידורי ביטחון הולמים לישראל. ברור לו, כפי שברור לכל ישראלי בר-דעת, שמדינה פלשתינית תוכל לקום רק במקום ישראל, ולא בצדה. וגם ברור לא פחות, שהסיסמה הקומוניסטית "שתי מדינות לשני עמים" (שאותה המציאה חד"ש) אינה יכולה להתממש במציאות המזרח-תיכונית. בארץ ישראל, אין מקום לשתי מדינות, ולא משום שלעם הערבי אין זכות למדינה עצמאית או להגדרה עצמית. הפלשתינים ראו ורואים בפתרון הזה אמצעי להמשך המאבק עד לחיסול הציונות. כל ניסיון לקיים מציאות של שתי מדינות לאום, נידון לכישלון. אולם האמת הזו לא נאמרה באו"ם.

4. עובדתית, נתניהו נמצא היום שמאלה מהעמדות שהביע ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, לפני הירצחו. יש המתנחם בכך שהפלשתינים אינם מוכנים לקבל היום את מה שהציע רבין ב-1995, ויש המתגאה בכך שהקונצנזוס הישראלי מאוחד סביב פתרון של שתי מדינות לאום כפי שנקבע בהחלטת החלוקה של האו"ם, בעוד הערבים מתמידים בסירובם. קשה לשער מה היה רבין עושה אילו הוא היה משמש ראש הממשלה וכיצד היה מגיב, אבל אם היה דבר שאיחד את תנועת העבודה ההיסטורית ויורשי תנועת החירות, הריהו התובנה המשותפת שפלשתין עצמאית היא סכנה לישראל. אלה היו ימים שבהם מרצ סירבה לקרוא לחלוקת ירושלים. העובדה שבתוך 16 שנה, חלה נסיגה מדאיגה בתודעה הישראלית והבינלאומית, היא כישלון ישראלי, ולא הצלחה. גם אם לא יצליחו הפלשתינים באו"ם בשבועות הקרובים, הם השיגו הישג היסטורי. במצב הנוכחי שבו הכול מסכימים למדינה פלשתינית עצמאית – פלשתין היא כבר עובדה בשטח, והמעבר מהשאלה אם תקום מדינה פלשתינית לשאלה מתי זו תקום, הוא כישלון ישראלי קולוסאלי. השאלה המהותית היא איך מורידים את תוכנית המדינה הפלשתינית מסדר היום הבינלאומי.

5. הערבים מציבים היום את ישראל בצבת הבחירה בין מדינה פלשתינית בגבולות 67' ובין אלימות מהפכנית נוסח "האביב הערבי", שנראה יותר ויותר כמו חורף אנטישמי. נתניהו עונה בתוכנית למדינה פלשתינית מפורזת עם סידורי ביטחון נוקשים. הדיון הזה הוא עקר מיסודו. על ישראל לתבוע מן הפלשתינים לספק מתווה ברור משלהם לסיום הסכסוך. סוג של תוכנית כוללת שבה יהיה ברור מה הם רוצים ועל מה הם מוכנים לוותר. אין שום צורך במו"מ. הכול ידוע, הכול ברור. כל עוד מחמוד עבאס לא מסביר מה הוא רוצה, שום מו"מ איננו אפשרי. ברגע שיהיה ברור, כי הפלשתינים כלל אינם מוכנים לסיים את הסכסוך, ואפילו לא מציעים תוכנית משלהם לסיומו, לישראל תהיה היכולת לתבוע מארה"ב ומאירופה לשים קץ לתביעה להקמת מדינה פלשתינית. עבאס מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. זו הזדמנות, ולא איום: את השטחים המצויים כיום תחת שלטון פלשתיני יש למסור לנאמנות בינלאומית שתוכל לקדם רעיון של אוטונומיה תחת רעיון המדינה הפלשתינית. אם הסכסוך עבר בינאום, כאב הראש הזה צריך להכאיב לאמריקנים ולאירופים הרבה יותר מאשר לישראלים.

הפנטזיה האמריקנית והמציאות המזרח-תיכונית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.6.2011

פרשת מעצרו של אילן גרפל במצרים הוכיחה פעם נוספת עד כמה רחוקה המציאות המזרח תיכונית מן הפנטזיות האוטופיסטיות של הנשיא האמריקני, אובמה: בתוך חודשים ספורים, הפכה מצרים למדינה ששולט בה כאוס מוחלט, עם כלכלה קורסת, חונטה צבאית אנטי-ישראלית המפלרטטת עם חיזבאללה וחמאס ועומדת בפני גל אסלאמי חזק המאיים לשטוף את המדינה. כל הפנטזיה השמאלנית על "אביב העמים" ומראות נוסח קריסת הקומוניזם ב-1991, הופרכו כלא היו.

חיזיון אוטופי. ברק אובמה

חיזיון אוטופי. ברק אובמה

הבגידה של אובמה במובארק טלטלה את המזרח התיכון ויצרה עוגן של אי-יציבות. המצב הנוכחי הוא, שאם מצרים לא תקבל מן המערב תזרים מזומנים בלתי-מוגבל לייצוב כלכלתה, היא תקרוס אל אנרכיה מוחלטת ועלולה ליפול כפרי בשל בידי ציר הרשע החדש של אחמדינג'אד, צ'אבז, משעל ונסראללה, אגב הקמת תאי אל-קאעידה פעילים בחצי האי סיני. כל מי שרואה איך דרום אמריקה הופכת לאט לטריטוריה איראנית בהשראת האחים קסטרו ובגיבוי ונצואלה הקומוניסטית, מבין שהתסריט הזה איננו מופרך.

אולם הבעיה הגדולה לא פחות מכך נעוצה בעובדה שיש מי שמבקש להחיל את הניסוי הזה על ישראל. הטקטיקה המהפכנית של אובמה עברה מ"שתי מדינות לשני עמים", סיסמה שנתניהו הסכים לה, ל"קווי 1967". עם רוח גבית מהנשיא פרס ומגוון אנשי רוח וקצינים בישראל, מופעל לחץ על ישראל להסכים לנסיגה לגבולות ה-4 ביוני 67' "עם חילופי שטחים הדדיים". ארבע המילים האחרונות האלה הן בגדר סיסמה ריקה. הפלשתינים מוכנים לחילופין של 5 אחוזים, פלוס מינוס. משמעות הדבר היא נסיגה מ-95 אחוז משטחי יו"ש, חיסול ההתיישבות, ביתור ירושלים והפקרת השטחים המפונים למאבק בין פתח לבין חמאס, אשר לפי תקדים עזה וההתנתקות, ניתן לנחש מי עלול לנצח בו.

הרעיון של מדינה פלשתינית דמוקרטית לצד ישראל יכול להיגמר בדיוק כמו מצרים: אבו-מאזן במעצר, בכירי אש"ף בורחים לחו"ל, ההמון מריע לחמאס ומוקמת ממשלה אנטי-ישראלית בגיבוי איראן וגרורותיה, עם תקציב אדיר המגיע מטהרן.

אובמה, אולי אחד הנשיאים הכושלים בתולדות ארה"ב מאז ג'ימי קרטר שהפקיר את השאה הפרסי לטובת חומייני והמולות, מבקש מנתניהו להיכנע לחיזיון אוטופי שנכשל בדיוק במדינה שבה נשא נאום מרשים על דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא מקבל גיבוי מיו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, ומגורמים נוספים במערכת הפוליטית הישראלית. במצב הנוכחי, הפלשתינים אינם זקוקים כלל להצבעה על מדינה באו"ם בספטמבר. הם יכולים פשוט לבקש את אימוץ תוכנית אובמה, להציב דרישה ליישומה ואז לקבוע תאריך מוסכם שבו יוכרז על מדינה פלשתינית על בסיס המתווה האמריקני. ארה"ב לא תוכל להתנגד לתוכנית של עצמה. לנתניהו אין ברירה אלא להתנגד לנוסחה החדשה של קווי 67'. מדובר במלכודת שמובנת לכל מי שמכיר את המהפכנות השמאלנית שאובמה מייצג.

לנין, אחד הגאונים הגדולים ביותר באסטרטגיה פוליטית, לא עלה לשלטון בזכות הסוציאליזם שלו. הוא פשוט הבטיח שלום לרוסיה המותשת ממלחמה. הדרישה הפופולארית לשלום הכניסה לקרמלין את הקומוניזם, לא התביעה לדיקטטורת הפרולטריון. אובמה מכניס את רעיון המדינה הפלשתינית דרך הדרישה לקבלת קווי 67'. הוא לא צריך לתמוך בהכרזה חד-צדדית באו"ם אלא לקדם תוכנית שבפועל תוביל לכך.

בישראל יש, לפי שעה, רוב גדול שתומך בנתניהו. איש באופוזיציה לא מעוניין כרגע בבחירות, משום שהן יהיו צילום של המצב הקיים. אבל תוכנית המעבר של אובמה, מעבר למדינה פלשתינית בדרכים שאינן בוטות כמו הכרזה חד-צדדית, תפעיל לחץ על הציבור. יש מי שמפמפם ללא הרף את התסריט על סנקציות כלכליות ומצור על ישראל. זה לא מגיע רק מגדעון לוי, אלא גם מפטרונו לשעבר, שמעון פרס. יש מי שמקווה שלנתניהו יקרה מה שקרה לשמיר: לחץ חיצוני שיביא לבחירות ואז לעליית ממשלת שמאל עם רוב דחוק של שני מנדטים בלבד.

הימין בארץ צריך להיערך לתסריט כזה. מעמדם של סרקוזי, ברלוסקוני ומרקל – רעוע, וגם השמרנים בבריטניה תלויים בשמאל הליברלי. הרפובליקנים בארה"ב לא מצליחים להיערך מול אובמה, והסיכוי שהנשיא האמריקני יזכה בקדנציה שנייה לא נראה כל כך תלוש. ישראל עלולה להיאבק על זכות קיומה והלגיטימציה שלה, ואף לשלם על כך מחיר יקר. מובן שלבורגנות הישראלית אין אינטרס במאבק שכזה. להמוני העם ברור כי הדבר הכרחי. אם לא יכינו את הציבור לתסריט כזה, ממשלת לבני-דרעי-רמון-לפיד עוד תקום לבטח על אצבעותיהם של דב חנין ואחמד טיבי.

על ישראל להבהיר לעולם את קוויה האדומים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 19.5.2011

יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, התחיל את הקריירה שלו כמכחיש שואה. בעבודת הדוקטור שכתב בברית המועצות טען עבאס כי התנועה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים לשם השמדת היהודים בתמורת לחתימת הסכם העברת רכוש היהודים לארץ ישראל, פקפק בהערכה כי שישה מיליון יהודים נספו בשואה וציטט "מחקר מדעי" של מכחיש השואה הצרפתי (שבאוקטובר 2006 נידון לקנס ולמאסר בעוון הכחשת שואה והשתתף חודשיים אחר כך בוועידת הכחשת השואה באיראן), שלפיו תאי הגזים לא התקיימו לשם רצח יהודים אלא כדי לשרוף גופות פן יתפשטו באזור מחלות וזיהומים.

קריירה של מכחיש שואה. אבו-מאזן. צילום: ג'טי אימג'ס

קריירה של מכחיש שואה. אבו-מאזן. צילום: ג'טי אימג'ס

במשך שנים, שכנעו אותו אנשי השמאל שמכחיש השואה הפלשתיני השתנה והפך למנהיג לאומי לגיטימי. ביום שלישי האחרון, חזר אבו-מאזן לסורו כשטען שהיישוב היהודי בארץ ישראל גירש את ערביי הארץ, ואז התערבו בנעשה צבאות ערב. הנרטיב השקרי הזה איננו מלמד רק על הכישרון של מנהיג פלשתין העתידית לערוך רוויזיה פרוטו-נאצית בהיסטוריה, כפי שעשה ב"עבודת הדוקטור" שלו, אלא גם על הכיוון שבו עבאס וחבריו פוסעים. ככל שנוקף הזמן, ברור יותר ויותר, כי שאלת חלוקת הארץ לשתי מדינות איננה רלוונטית עוד. הנאום שנשא השבוע ראש הממשלה נתניהו בכנסת ליכד סביבו את כל הקונצנזוס הציוני, אבל נתניהו מבין היטב כי הדיבורים על "מדינה פלשתינית מפורזת", "ירושלים שלמה בריבונות ישראל", "שמירה על גושי ההתיישבות" ו"פתרון בעיית הפליטים במסגרת המדינה הפלשתינית", הם כולם עורבא פרח. הפלשתינים נאבקים עתה על מימוש תביעת השיבה של ארבעה מיליון פלשתינים לגבולות ישראל. למעשה, מאבקם הוא לחיסולה של ישראל באמצעות זרם פליטים שיבטל את הרוב היהודי ויתיישב בקיבוצים ובערים בארץ על חשבון תושביהם היהודים. מטרה כזו ניתן להשיג רק באמצעות מלחמה שבה תושמד ישראל.

לא ברור אפוא מה יכול נתניהו להציע לפלשתינים. למעשה, ברי כי אין מנהיג יהודי-ישראלי אחד מלבד דב חנין מחד"ש שיהיה מוכן להסכים לדרישותיהם. לישראל אין שום דבר להציע למנהיגים הערבים. המסר הזה צריך להיות חוד החנית בהסברה הישראלית. השאלה המהותית איננה אם ישראל תיסוג מהתנחלויות מבודדות, תישאר בבקעת הירדן, תסכים לחלוקת ירושלים או תאפשר למדינה הפלשתינית המיועדת להתחמש. השאלה העיקרית היא אם ישראל מסכימה לוותר על ייעודה כמדינת היהודים ולהתחסל. הגיע הזמן לומר כבר כעת, ואולי הדברים הללו ייפלו על האוזניים הנכונות, שהפלשתינים מתכוננים למסע הגדול על ישראל. חודש ספטמבר איננו רק החודש שבו מצפים הפלשתינים שהאו"ם יכיר במדינתם העצמאית, אלא גם החודש שבו הם מעוניינים בתחילת המסע הגדול להפלת מדינת היהודים.

רבים מרבים לדבר על אי-אונות ישראלית נוכח אירועים כמו אלה שהתרחשו בגבול עם סוריה. אולם ישראל איננה חסרת אונים כלל. במקום לעסוק בניסיונות לרצות את הבית הלבן ולאמץ נוסחאות בנוסח ארי שביט ואהוד ברק, על ישראל לצאת ביוזמה מדינית ברורה שבה יוצע לפלשתינים פתרון הסכסוך, עם קווים אדומים ברורים. הגיע הזמן להפסיק לשחק במלים: אם ההנהגה הישראלית לא מתכוונת לחלק את ירושלים ולחסל את יישובי גוש עציון, הגיעה העת לומר זאת ולשים את הדברים על השולחן. במקביל, יש להבהיר לפלשתינים מה הם הקווים האדומים של ישראל מולם בניסיונותיהם להבעיר את האזור, ולגבש אסטרטגיה לטיפול באינתיפאדה עממית שתנסה לצעוד מעזה לתל-אביב ומדמשק ליפו.

בהספדו לרועי רוטברג, אמר משה דיין: "אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו". אף שנכתבו לפני שנות דור, נכונים הדברים כאילו נכתבו אך היום.