פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.5.2013
יוזמת־השלום הערבית היא מעין יוזמה מתחדשת, המאושרת מחדש עת ממשלה ישראלית נכנסת לכהונתה: מעט יותר משנה לאחר שנבחר אריאל שרון לראשות הממשלה, אושרה התכנית בפסגת הליגה הערבית בביירות ב־28 במרס 2002. היוזמה אושרה בסוף חודש שכונה "מרס השחור", שבו נרצחו למעלה מ־130 יהודים בפיגועי־התאבדות, ויום לאחר הטבח במלון 'פארק' בליל־הסדר, שבו נרצחו 30 יהודים ונפצעו למעלה מ־160 איש, דבר שהביא לפתיחת מבצע "חומת־מגן". העובדה, שפיגועי־ההתאבדות יצאו לפועל תחת עינו הפקוחה של יאסר ערפאת הפכה את היוזמה לבלתי־רלבנטית. כעבור כמה שנים – פחות משנה לאחר שהקים אהוד אולמרט את ממשלתו – אושררה היוזמה הערבית בשנית בכינוס הליגה הערבית ב־28 במרס 2007. זאת, כמה חודשים לאחר תום מלחמת־לבנון השנייה, שבה הותקף העורף הישראלי בצורה מסיבית, וחיזבאללה קרא לערביי־חיפה לעזוב את העיר, חרף מחאות ההנהגה הערבית בישראל, שסירבה לקריאה אך במקביל מיאנה להוקיע את חיזבאללה.
כשנבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה ב־2009, הוא התמודד עם לחץ אמריקני וערבי לצאת ביוזמת־שלום ולראשונה הכיר מנהיג הימין ברעיון שתי המדינות ואף הקפיא את הבנייה ביו"ש. אז התמודדה ישראל לאורך ארבע שנים עם טילים על דרום־הארץ. למעשה, בעשור האחרון היה ברור, כי לליגה הערבית אין השפעה על ההנהגה הפלשתינית, לא על זו ההיסטורית בראשות ערפאת, ולא על המפוצלת בראשות אבו־מאזן ואיסמעיל הנייה. והנה, היוזמה הערבית מתחדשת לה שוב, הפעם בגרסה מרוככת יותר, עם הצעה לחילופי־שטחים "מינימליים", בסגנון חילופי־השטחים אשר להם הסכים אבו־מאזן בדיוניו עם רה"מ לשעבר, אולמרט. הסרט חוזר אפוא על עצמו: שוב מוצג מצג־שווא של נכונות לשלום עם ישראל, כאשר איום הטרור מדרום ומצפון הולך ומתחזק, אב לחמישה ילדים נרצח על־ידי פעיל פתח וברור למדינות הליגה הערבית, כי אין להן שום השפעה על שלושת הגורמים החשובים בעיצוב הסדר מדיני עתידי – חמאסטן המתחזקת, חיזבאללה המאיים השכם והערב לחסל את מדינת־היהודים והעריצות האיראנית המבקשת להתחמש בגרעין על מנת לממש את "הפתרון הסופי" בנוסח הפרסי.
שרת המשפטים, ציפי לבני, האחראית (לפחות בתואר) על המו"מ עם הפלשתינים, התבטאה אתמול באופטימיות ביחס ליוזמה הערבית. לבני משליכה את יהבה על נכונות הליגה הערבית ל"חילופי־שטחים" ותולה ציפיות רבות ביוזמה.
פעלה נכונה בשעתה. ציפי לבני. צילום: ג'טי
אולם לבני הייתה זו שניהלה מו"מ עם אבו־עלא מעט לפני שהפסידה בבחירות 2009. הוא אמר אז, כי "הדרך לשלום היא דרך אחת והיא עוברת דרך סיום הכיבוש הישראלי שהחל ב־67', הקמת המדינה הפלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית בגבולות ה־4 ביוני 67', פתרון כל סוגיות הליבה ובראשן סוגיית הפליטים על פי החלטות הבינלאומיות הלגיטימיות ושחרור כל האסירים ללא יוצא מהכלל". לבני לא הצליחה להגיע להסכם עמו, וכאשר שמעה על המו"מ שמנהל אולמרט עם אבו־מאזן – שכלל הצעה לחלק את ירושלים והסכמה על "שיבה סמלית" של 5,000 פליטים לישראל – פעלה לסכלו בקרב מזכירת המדינה האמריקני רייס ואבו־מאזן. אנשי אולמרט הגדירו זאת כ"הפיכת־חצר".
דומה, כי לבני – שהבינה כי העניין המהותי איננו חילופי־השטחים אלא חלוקת ירושלים והכרה ב"זכות השיבה" – פעלה נכון בשעתו כיוון שהפנימה את המשמעויות ההרסניות של הכרה באותה "זכות": דרישה פלשתינית עתידית ל"שיבת" 50 אלף, ולא 5,000, פליטים לגבולות ישראל. כיום, יו"ר קדימה לשעבר נתלית באילנות ההסכמה הערבית לחילופי־שטחים, וגם סבורה, כי העניין נוגע ל"אביב הערבי" ולהשלכותיו על מדינות ערב. בפועל, ליוזמה הערבית אין משמעות מבחינת יכולתה להביא להסכמה כלל־פלשתינית על מתווה מדיני שעיקרו הכרה במדינת ישראל, סיום הסכסוך, ויתור על תביעת־השיבה, הסכמה על שמירת גושי־ההתיישבות והסדר בירושלים שאינו כולל את חלוקת העיר. חמאס מציית לאיראן, לא לראש ממשלת קטאר. ואבו־מאזן – התלוי בכספי ארצות־הברית, ישראל והאיחוד האירופי, ולמעשה חסר תמיכה ממשית בקרב הפלשתינים ברשות – לא יכול להרשות עצמו לציית למדינות ערב ולהסתכן בהתקוממות פנימית שתפיל את שלטון אש"ף. אין משמעות הדבר, שהסדר מדיני אינו בר־ביצוע. אולם הוא תלוי בהכרעה פלשתינית פנימית ולא בהחלטה חיצונית של מדינות ערביות. כאשר החברה הפלשתינית תחליט שברצונה להגיע לשלום עם ישראל, היא תמצא נכונות להסדר מדיני משמעותי בקרב הרוב המוחלט של העם, לרבות ציבור המתיישבים ביו"ש.
