ראש ממשלת מעבר

אהוד ברק יצא ביולי 2000 לוועידה בקמפ דייויד כאשר הוא נטול קואליציה. אפילו מרצ בראשות שריד לא הייתה חברה בממשלתו. מאחורי ראש הממשלה עמדה אז סיעת 'ישראל אחת', ולמעשה מפלגת העבודה בלבד. כישלון הוועידה מוטט את שארית שלטונו של ברק. אלדד יניב, יועצו ומקורבו בדימוס, יודע לספר, כי שם נהגה רעיון ה"אין פרטנר". אולם יותר משלא היה פרטנר בצד הפלשתיני, לא היה פרטנר אמתי בצד הישראלי. ערפאת ידע, כמו אבו־מאזן שניהל שיחות עם אולמרט, שאין לברק רוב קואליציוני; כי יכול להיות והמנהיג הבלתי־מעורער של הפלשתינים יחתום על ויתורים היסטוריים עם מנהיג שבקרוב יודח מתפקידו, ואז ייזכר כמי שוויתר על ירושלים ותביעת השיבה. מבחינה פוליטית, לסירוב של ערפאת היה היגיון רב: לחתימה של ברק לא היה ערך אמתי במושגים פוליטיים. במקרה הטוב, היה הראיס הופך ליקיר מרצ. במקרה הרע, הוא היה נרצח ברמאללה.

חסר גב פוליטי. בנימין נתניהו.

חסר גב פוליטי. בנימין נתניהו.

נתניהו פותח את המו"מ עם הפלשתינים כאשר אין לו גב פוליטי. אין לו רוב בליכוד, המתנחלים לא מאמינים לו, מחנה נאמני נתניהו בכנסת אינו עולה על כמה בודדים, בספירה נדיבה. ראש הממשלה יודע, כי כדי להעביר הסכם בכנסת, הוא יצטרך את קולות המרכז, השמאל והערבים. לכן, כבר הודיע מראש שכל הסכם יובא למשאל עם. אך גם הוא יודע, כי משאל עם כזה לא יהיה אלא בחירות כלליות. במידה ונתניהו יעמוד מאחורי הסכם אמתי, הוא ייאלץ לרוץ לראשות הממשלה בראש רשימת מרכז־ימין. לא מן הנמנע שאישים כמו אהוד ברק, ציפי לבני, דן מרידור ואחרים יככבו בה. אבל תסריט כזה הוא חלום הבלהות של רה"מ, הסומך על סרבנות הפלשתינים שיפוצצו את המו"מ על עניין הפליטים, ירושלים או גושי־ההתיישבות. או־אז ישוב כמנצח ויראה, פעם נוספת, מיהו סרבן השלום. הימין יישא אותו על כפיים, ולא רק הימין אלא גם המרכז הרחב שבין הליכוד לבין גוש השמאל־מרכז, אותו מרכז שגרם לליכוד להצטמק ל־20 מנדטים.

ההסתמכות על הסרבנות הפלשתינית כגורם שיוציא את ישראל מהבידוד הבינלאומי איננה מופרכת, אך נתניהו יודע, כי במשחק הנוכחי, כל גישה שתגרום לפיצוץ השיחות על רקע סירוב ישראל לפנות התנחלויות, להכיר במדינה פלשתינית, להציע פתרון "יצירתי" בירושלים ולהתמודד עם תביעת השיבה הפלשתינית – גישה כזו רק תחריף את מצב ישראל בעולם. הוא עלול למצוא עצמו כבול בסוגיה האירנית, עם כתף קרה בבית הלבן וחרם הולך ומתרחב באיחוד האירופי. סיטואציה מעין זו תיתן את אותותיה בכלכלה הישראלי. מי אם לא נתניהו, איש הקפיטליזם הגלובלי, יודע כי משבר חמור כזה אינו פחות מסוכן מכל סצנריו אחר.

בינתיים, הוא שולח את ציפי לבני ויצחק מולכו לשאת ולתת עם סאיב עריקאת. המטרה היא להרוויח זמן: לאשר את התקציב, להיכנס לתקופת החגים, להניח לכנסת לצאת לפגרה. אם וכאשר תחזור שרת המשפטים עם הישג אמתי בידיה, הוא יידרש לקבל החלטה. ואם לבני תגיע בעצמה לתובנה שאין פרטנר, הוא יוכל להשתמש בה כבמגן אנושי מול האמריקנים, האירופים והשמאל. נתניהו מקווה שהמהלך אכן ייכשל, המערב יבין כי הפלשתינים אכן לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות וארה"ב של אמריקה תתייצב לימין ידידתה כפי שהיה בימי בוש הבן, שגיבה את אריאל שרון במלחמתו בטרור הערבי.

אולם לנתניהו אין מושג מה יקרה אם לבני תחזור עם טיוטת עקרונות סבירה ומוסכמת. עם הסדר מדיני שחלקים גדולים בציבור יכולים להכיל אותו. הוא יודע שגם אם שלי יחימוביץ וזהבה גלאון יתמכו בו בכנסת, ואפילו אנשי חד"ש והסיעות הערביות, וימנעו את נפילתו, הוא עלול למצוא עצמו כמו ברק – נטול גב קואליציוני. רה"מ מבין היטב, כי הליכוד הופך יותר ויותר לגרסה מרוככת של 'האיחוד הלאומי'. הקולות בליכוד הרוצים להיפטר ממנו נשמעים גם באקווריום הממשלתי. לא מדובר רק בסילבן שלום. הלוואי וסילבן היה הבעיה. רוב חברי הליכוד חזרו לעמדות התנועה מימי שמיר: ארץ־ישראל השלמה ו"אף שעל". כל הכרעה משמעותית תדרוש מנתניהו להתגרש מהליכוד. אלא שבשונה משרון, מספר נאמני רה"מ הוא ספור. אפילו אקוניס כבר הכריז שהוא נגד מדינה פלשתינית, אולי מתוך הבנה שאת הפריימריס הבאים ייאלץ לנהל ללא תמיכת נתניהו.

נכון לעכשיו, נתניהו הוא ראש ממשלת מעבר: עד התקציב, עד החגים, עד שלבני ומולכו ישובו. אחרי זה – נראה מה יהיה.

לנין צדק. זה העולם שטועה: עשור למות מאיר וילנר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.6.2013

לפני עשר שנים, הלך לעולמו מאיר וילנר, מראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, והחותם הצעיר ביותר על מגילת העצמאות. בנובמבר 1999 ראיתי אותו פנים מול פנים, בפעם הראשונה. הייתי אז חבר בברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, ומקורב לבנו מיכה, ששימש חבר מזכירות בנק"י. עלינו אל ביתו שקרוב לרחוב הס, בסמוך רחוב אלנבי אשר בתל אביב, וטיפסנו במדרגות. הסלון היה מלא בבובות אשר נאספו על־ידי רעייתו המנוח, איטה וילנר, ואופסנו במזנון הגדול, מאחורי לוחות זכוכית. הוא יצא מהחדר, לבוש חליפה מהודרת, מזכיר מעט במראהו – עניבה אדומה וחליפה תכולה־אפורה – את מנהיגה לשעבר של ה־דד"ר, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית), אריך הוניקר. בדומה לו, הוניקר מת בגלות, מר, בודד ועזוב, בצ'ילה הרחוקה, לאחר שנמלט מברלין למוסקבה וגורש חזרה לברלין וממנה לדרום אמריקה. כמו הקומוניסטים הישראלים, לא ידעו הקומוניסטים הגרמנים לשעבר מה לעשות בארי הזקן, ושלחו אותו למות הרחק בגלות.

אני זוכר אז, כמו היום, את ההתרגשות הרבה לנוכח דמותו של מאיר וילנר. ביתו שברחוב אלנבי היה צנוע מאוד, על גבול הסגפנות, וממנו הוא נהג לצאת כמעט מדי יום להליכה על חוף ימה של תל־אביב. גם תאונה קשה של מכונית שפגעה בו לא הכריעה אותו והוא השתקם. הלכנו ברגל אל המועדון שברחוב המפלגתי. זה לא היה ביקורי הראשון שם, אולם זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי בלוויית זה שהחשבתי לגדול המנהיגים הקומוניסטים. חוץ מלנין, כמובן.

במועדון הכנתי מבעוד מועד את הכרזה, בכתב־יד, אשר בישרה על מלאות שמונים שנה למהפכת אוקטובר. הצלחתי להשתמש בטלוויזיה הישנה על מנת שתייצב את הדגל האדום ואת דגל ישראל, ובמעט שהיה ניסינו לקשט את מה שנשאר מהמפלגה הקומוניסטית המתפוררת והמוכה, פחות מתשע שנים לאחר קריסתה המהדהדת של ברית המועצות. באולם כבר ישבו ותיקי המפלגה, עמוסי קרבות אישיים ופוליטיים, רובם בשנות השבעים לחייהם. היה שם גם גוסטב גולובנר, שעבד בשעתו בשירות החשאי הפולני וניהל מערכת יחסים טעונה עם איסר הראל, בעבר ראש ה־ש.ב., שכתב נגד גולובנר בספרו. כשהערתי משהו על איסר הראל, נחר גולובנר בבוז.

היה משהו כמעט חד-פעמי בחבורת הקומוניסטים הזאת, באנשים שהתעקשו להיאחז בשאריות אמונתם לאחר שהתמוטט כל המפעל לו הקדישו את מירב ימיהם. רובם היו ניצולי שואה, חלקם חברי הגרסה המנדטורית של המפלגה הקומוניסטית (פק"פ, הפאלעסטינישע קומוניסטישע פארטיי). בימים שלאחר הפילוג הגדול במק"י, הם ישבו יחד עם וילנר בקפה "עטרה" בירושלים, מוציאים בקביעות את השבועון "זו הדרך", הירחון "ערכים", את מקבילו האידי "דער וועג" ועוד עיתונים מפלגתיים בבולגרית, ברומנית, בהונגרית, בפולנית ועוד. הם מכרו את שעוניהם, את כל רכושם, נתנו את כל חייהם למפלגה. כמו אם־הבית של מועדון מק"י בחיפה, מלכה לרך המנוחה, שהייתה מסתובבת בעיר התחתית בשנות השבעים המאוחרות לחייה, פוקדת אוהדים, תומכים, חברים וסתם אנשים, מוכרת את "זו הדרך" בשאריות כוחה.

התקשורת ניצלה את האירוע המיוחד הזה לאחר שהמרקסיסט הגדול, אהוד ברק, נתמנה לתפקיד נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי. "ידיעות אחרונות" דיווח על האירוע שעתיד להתקיים ולמקום נשלח צוות טלוויזיה של הערוץ הראשון. סקרנים התייצבו במקום גם העיתונאים ירון לונדון ותום שגב, מבקשים לתהות על הפלא שנקרא מפלגה קומוניסטית ישראלית בתל אביב, פחות מחודשיים לפני תום המילניום.
רק בדיעבד הסתבר לי כי אותו ערב לא היה אלא חלק במאבק הארוך על שרידי השליטה באחת מאחרונות המפלגות הקומוניסטיות בעולם. וילנר ואנשיו לא יכלו לסלוח ליריביהם במפלגה על שהשתלטו עליה, וראו בהם "רפורמיסטים" ו"רוויזיוניסטים", כינויים שבימי סטאלין היו מספיקים על מנת להתיז את ראשו של המכונה בהם. מאבקי־כוח שכללו מלחמות בזעיר־אנפין על ג'ובים של אלפיים שקלים ותפקיד כזה או אחר של "פונקציונר" התנקזו לערב הזה.

וילנר החל לנאום ולראשונה שודר נאומו בשידור חי בטלוויזיה הישראלית. הוא דיבר על עתיד הסוציאליזם וברית-המועצות, תלה את תקוותו בגנאדי זיוגאנוב, המנהיג האפור של המפלגה הקומוניסטית הרוסית שניסה במשך שנים להיבחר לתפקיד הנשיא וניגף נוכח דמותם של ילצין ופוטין.

בגלגוליי השונים בשמאל הרדיקלי התנתקתי לחלוטין מווילנר וקומץ אוהדיו. ידעתי שחלה וכי הוא מאושפז בבית החולים. הפעם האחרונה שיצא לי להגיע לביתו הייתה לאחר שנפטר, ב־6 ביוני 2003, בהסעה הדחוסה מביתו אל בית העלמין. לפני שנפטר, עוד הספיק וילנר לשמוע את אריק שרון מדבר על הצורך להיפטר מהכיבוש, וחייך לאח בבית החולים שניסה להוציא ממנו תגובה על ההתפתחות הדרמטית בחייו האידיאולוגיים של מי שהיה יריבו הרעיוני המובהק של וילנר לאורך שנות־דור.

בהגיעי להלווייתו של וילנר, ראיתי שוב את חבורת הקומוניסטים העקשנים ההיא, וגם את יריביו שהגיעו להיפרד ממנו במותו, מבקשים לוודא שאכן תם עידן, שלא יקום לפתע מקברו ויטיף להם על חשיבות המרקסיזם־לניניזם, ידבר עמם ארוכות על ה"טעויות" וה"שגיאות" שעשה סטאלין, ילמד זכות על "הסוציאליזם הריאלי" וישכנעם בפעם המי־יודע־כמה שלנין בכל זאת צדק. גם הם עייפו מהמאבק; רובם ככולם התרחקו מאוד. היו שם אנשים ממק"י וממפ"ם, אנשי 'מצפן' ואנרכיסטים, פעילי שמאל צעירים וכאלה שתמיד הסתובבו "ליד" השמאל הרדיקלי. כולם ניחנו בעקשנות הגדולה לשלם את המחיר הכבד על אמונותיהם. כמו וילנר. לפני מותו, אמר וילנר לעקיבא אור, ממייסדי 'מצפן', כי משה סנה, יריבו הגדול, היה סוכן השירות החשאי הבריטי. לשאלה מה גרם לו לשבת שנים ארוכות בהנהגת אותה מפלגה עם סוכן השירות החשאי, לא ענה וילנר. מעולם לא סלח וילנר לסנה על הפילוג הכואב ההוא במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ב־1965, פילוג שעדיין צרוב בבשרם של ותיקי המפלגה.

לאחר שנטמן בקברו בנוכחות שניים מסדרני הכנסת, שרה החבורה הגדולה סביב הקבר את "האינטרנציונל". הרב שנכח בלוויה היה המום נוכח שירת ההמנון הסוציאליסטי בחום הכבד של תחילת יוני, ולא צלחו ניסיונותיו לשכנע בדבר הצורך באמירת "קדיש".

בספרה "מסע ליד חנה" ראיינה העיתונאית כרמית גיא את ותיקי הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם והביאה את סיפורו. "צריך לזכור מניין באנו", אמר ישראל, חבר הקיבוץ, לגיא. "אני יודע, שאילולא השואה, לעולם לא הייתי מגיע למה שהגעתי. את מה שקיבלתי ביד-חנה ובזכות המפלגה הקומוניסטית, לא יכולתי לקבל בשום מקום אחר. בנינו משהו, שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו. מה יהיה? איני יודע".

וילנר הלך לעולמו מבלי שידע מה יהיה. ניתן לבקר רבות את דרכיו, את נאמנותו העיוורת לברית המועצות, את הדרך בה בחר לנהל את מפלגתו עד שסולק הוא מהנהגתה, את הפוליטיקה שניהל בהשראת סטאלין, לאחר שהחליף בין־יום את התנגדותו לחלוקת הארץ לשתי מדינות לתמיכה בה, את סירובו להכיר בעברה של מפלגתו ובאחריותו האישית לכך שלא חשף את העובדה כי הנהגת המפלגה שקדמה לו – כמו דניאל "וולף" אוורבוך – חוסלה כולה על ידי סטלין. אולם אי אפשר שלא לראות את וילנר כמצוי בהקשר עולמי של תנועה שלמה שביקשה להושיע את העולם מחוליו, מקשייו וממלחמותיו, וחלומותיה קרסו באחת אל מציאות קשה ואיומה של מלחמות לאומיות, אנוכיות אישית ושנאה אתנית. כיצד היה מגיב עתה ללאומנות הפוקדת את האגף הערבי במפלגתו הקומוניסטית? האם היה נעמד לצד הרוב הערבי, כבימי חברותו ארוכת־השנים עם אמיל חביבי ותופיק טובי? מה היה אומר אל מול עליית החמאס ודמותו של יאסר ערפאת, ששלח מברק-תנחומים עם מותו?

העובדה שלא הותיר אחריו אוטוביוגרפיה, שלא ביקש להוציא ספר על סמך מאות מאמריו והרצאותיו, מעידה אולי כי ידע והבין בערוב ימיו את טעויותיו. ואולי לא היה בו הכוח הנחוץ כדי להודות בכך בינו לבין עצמו, ובחר ללכת אל עולם שכולו טוב, בטוח יותר מתמיד בחזון עולם המחר של לנין, משוכנע מתמיד בחפותו מאחריות על שנים רבות של שיתוף פעולה הדוק בינו לבין הקרמלין, חופשי מרגשי־חרטה ועכבות פנימיות.

ההתנצלות והמפנה המדיני של נתניהו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.3.2013

התנצלותו של רה"מ נתניהו בפני עמיתו התורכי ארדואן מלמדת, כנראה, על מפנה מסוים במדיניותו. ללא תלות בליברמן כשר חוץ ובדני איילון החוזר־בתשובה, ללא אהוד ברק המחמם מנועים אך נסוג ברגע האחרון, ללא הלחץ הימני מצד הסיעות החרדיות – נתניהו משוחרר יותר להוביל מדיניות חוץ שאפשר להגדירה כמדיניות של סיכוי והזדמנות. רה"מ נותן הן לאמריקנים והן לאירופים את הסיכוי לחלץ את תהליך השלום מקיפאונו והזדמנות לפלשתינים ולמשטרים הסובבים את ישראל להוכיח שפניהם לפיוס. בפועל, נתניהו קיבל אשראי מצד קבוצות רבות בישראל להנהיג את המדינה לכיוון יוני יותר. יש לו את 'יש עתיד' ו'התנועה' בממשלה, את הגיבוי של מפלגת העבודה, קדימה ומרצ מהאופוזיציה, את הליכוד המבין את הצורך להפוך למפלגה מרכזית יותר וקיצונית פחות. לנתניהו אין מה להפסיד אם אנשי 'הבית היהודי' יפרשו מהשותפות עם הליכוד. יש באופוזיציה לפחות 17 חברי־כנסת הממתינים ל"הזדמנות ההיסטורית" ששלי יחימוביץ' דיברה עליה כדי להיכנס לקואליציה, וגם החרדים ישמחו לצאת מהישימון האופוזיציוני ולשוב למשרדיהם.

רתימת תהליכים אזוריים כקידום מפעל חייו. נתניהו ואובמה

רתימת תהליכים אזוריים כקידום מפעל חייו. נתניהו ואובמה

אנשי 'הבית היהודי' בקואליציה, נפתלי בנט ואיילת שקד, מיהרו לעשות אמבוש לנתניהו כשהכריזו בעת ביקור אובמה, כי הם מתנגדים לנוסחת שתי המדינות שבה הביע תמיכה רה"מ בנאומו ביום רביעי שעבר. כידוע, הנטייה של הימין לירות פנימה ולנטרל ראשי־ממשלה הביאה לתהליכים הרסניים. אולם כיום, הציבור הישראלי לא יקבל כל ניסיון לחסל את נתניהו מימין. דווקא בהרכב הקואליציוני שנוצר, כשנתניהו משוחרר ממחויבות לציבור שערק מהליכוד וגימד אותו, נוצרה הזדמנות לנהל מדיניות־חוץ מאוזנת ושקולה בניהולו כאשר מתונים כמו בוגי יעלון, יובל שטייניץ וציפי לבני מובילים יחד את ההתנהלות הישראלית בסוגיות חוץ וביטחון.

המחווה שעשה נתניהו לאובמה, כאשר סלל את הדרך לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם תורכיה ולהרגעת מדיניותה האנטי־ישראלית, מהווה אפוא חלק מן המפנה שאולי החליט רה"מ לעשות כעת. סביר להניח, כי הוא נותר נטול־אשליות, והוא גם מוכן לאפשרות של פריצת אינתיפאדה שלישית או של כישלון המו"מ הישראלי־פלשתיני שאולי יחודש בקרוב. אך רה"מ הבין, כי לישראל יש יותר דברים להפסיד מאשר להרוויח אם בידודה הבינ"ל יימשך. לכן, נראה כי הגישה מעתה והלאה תהיה לגייס את הקהילייה הבינ"ל לצד ישראל, הגם שברור כי בשלב מסוים רה"מ יצטרך להתעקש על הקווים האדומים שלו בסוגיה הפלשתינית: ירושלים, תביעת־השיבה, גבולות 1967. מבחינת נתניהו, העניין הדחוף ביותר הוא זה האירני. והיכולת היחידה של ישראל לגייס את העולם למצור אפקטיבי נגד אירן עד כדי מלחמה נגדה ומיטוט המשטר הפשיסטי בטהרן נטועה בתמיכה בינ"ל רחבה לישראל, כזו שניתנה לה בתקופת כהונתו של שרון. כאשר יצא שרון למבצע "חומת־מגן" והקים את גדר ההפרדה, ארה"ב ניצבה מאחורי ישראל למרות הפלשתינים והביקורת האירופית.

במאמר שפירסם בשבוע שעבר באתר כתב־העת "קומנטרי", העיר הפרשן ג'ונתן ס. טובין, כי הביקורת מן הימין הישראלי על אובמה וההתלהבות מצד השמאל נוכח דבריו איננה רלבנטית כל עוד הפלשתינים לא יחליטו, כי הם מעוניינים להתקדם לעבר פתרון הסכסוך. אך בדיוק לחרך הזה נתניהו נכנס עתה באמצעות מדיניות הסיכוי וההזדמנות. העובדה שהממשלה הנוכחית בהנהגתו מתונה יותר, והימין העמוק מהווה בה מיעוט, מאפשרת לפלשתינים להוכיח, כי הפעם הם רציניים בכוונותיהם לשלום. נתניהו יקטוף את הפירות בין אם יגלו נכונות לצעוד לקראת תהליך שלום אמתי ובין אם יחליטו לפוצץ את המו"מ כפי שעשו לאהוד ברק לפני 13 שנה. הוא יעשה זאת אגב ניצול תדמיתו המתונה וחבירתו למנהיג העולם החופשי, ולא במצב של התגוננות וניסיון להימלט מבידוד בינ"ל.

נתניהו יודע, כי קידום תהליכים אזוריים הוא הכרחי לחידוש ההגמוניה הישראלית בארה"ב ובאירופה ולרתימתן למפעל־חייו כרה"מ – סיכול התחמשות איראן בנשק גרעיני. במובן זה, רה"מ חוזר לימיו הטובים כמדינאי המבין את ההשלכות החמורות של משטר פשיסטי המאיים על הציביליזציה בנשק להשמדה המונית, ולא כמי שנתלה באילנות קיצוני־הימין ולבסוף כמעט נוחל מפלה בקלפיות. כמי שניבא את הכישלון ההיסטורי של הסכמי־אוסלו בשעה שהכול הריעו נוכח תמונות רבין וערפאת על מדשאות הבית הלבן, יכול מאוד להיות כי החוש ההיסטורי שנתניהו ניחן בו חוזר ומתחבר למדיניות־החוץ הממשית שלו. החדשות הטובות הן שאובמה נכנס מתחת לאלונקה האירנית שנתניהו סוחב לבדו זה שנים ורה"מ שותף בקואליציה המבודדת את המשטרים הפשיסטיים בסוריה ובאיראן. ישראל רק תרוויח מהתפנית הזו בכהונת נתניהו השלישית.

המשמרת האחרונה של אמנון ליפקין-שחק

אמנון וטלי ליפקין-שחק נמנו על מה שדליה רבין מגדירה "קואליציית יושבי 'דיקסי'", הלא היא מסעדת "דיקסי" המיתולוגית בתל-אביב. היושבים ב"דיקסי" הם הנגטיב של אלה שעמיקם גורביץ' מגדיר כיושבי "שולחן גולי 'כסית'". אלה היו ימים אחרים שבהם האליטה הישראלית השתחררה מהמיתוסים המייסדים של ישראל הישנה. הימים שאחרי סוף שנות השמונים. ישראל הוותיקה ציינה את שלהי העשור – שהחל בשנת 1979, בהלוויה הממלכתית שערך שלמה להט לחצקל איש כסית לאורך רחוב דיזנגוף בתל-אביב – במסיבת הפרידה הגדולה מדן בן-אמוץ בחמאם ביפו, המסיבה שאותה הגדיר אמנון דנקנר בראיון שנתן לא מכבר ל"הארץ" כחלק מ"תקופה של מהפכה, של חילופי משמרות, וזאת הייתה המסיבה של המשמרת היוצאת".

דליה רבין מצאה רבות מן המשותף בין אביה לבין ליפקין-שחק, וכך גם שררה הידידות בין טלי ובין האם, לאה. "דיקסי" המלבלבת ו"כסית" הגוועת סימנו את שנות האוטופיה המחודשת של השמאל הישראלי. כשב"צוותא" ביכו את קריסת המולדת השנייה, התנועה הקיבוצית החלה מתפוררת והימין הארצישראלי פרפר את פרפורי-גסיסתו האחרונים, עת הובס יצחק שמיר בבחירות 92', האליטה של תנועת העבודה, שליפקין-שחק היה ללא ספק בשר מבשרה, השליכה את יהבה על בשורת השלום עם הערבים, שהחל מתנפץ לאחר הסכמי אוסלו ופיגועי-הדמים של חמאס, תחת עינו העצומה של אש"ף, בלב תל-אביב.

כדי להבין את ההבדל בין החבורה שהתגודדה סביב אנשים כמו משפחת רבין, לבין החבורה שסבבה סביב דמויות כמו רחל ואורי אבנרי, צריך לקרוא את דמותו של אמנון ליפקין-שחק: ביטחוניסט ואיש שמאל ציוני, אדם שמגיע מן המילייה המרכזי של החברה הישראלית, השילוב של ספרא וסייפה. למרות העובדה ששחק היה חתום על "יוזמת ז'נבה", לא היה בו את הלהט המהפכני שאפיין את אורי אבנרי. אולם אבנרי, שציין השנה את יום הולדתו ה-89, וליפקין-שחק, שהלך לעולמו בטרם מלאו לו 70 שנה, מתחברים במקום אחד מרכזי: הם אליטת העבר. הם אנשי האתמול.

חילופי-המשמרות שעליהן דיבר דנקנר במסיבה של בן-אמוץ, כשעמוס קינן מהלח"י שר להכעיס את "חיילים אלמונים" לפלמ"חניק הגוסס מסרטן, שבשינוי שמו ממוסיה תהילימזוגוער שינה גם את כל עולמו המחשבתי, התרחשו שוב בשנת 1999, עשר שנים אחר כך, כשקמה לכמה רגעים ממשלה בראשות האנשים שישבו עם רבין ב"דיקסי". ב-2001, אריאל שרון והליכוד כבר הכניסו לחברה הישראלית את עולמם של הנרדפים והמוקצים והמשוקצים. אמנם אריק ולילי היו מעורבים באי-אלו שנים במילייה הישן ההוא, ואפילו השתתפו כמדומני בשנת 1984 באירוע הגדול "הדרן לתל-אביב" שבמרכזו היה שמואל רודנסקי המנוח, לצד אישים כמו רפאל קלצ'קין מזה ואפילו יעל ורחבעם זאבי מזה, אך בסוף שנות התשעים שוב התחלפו המשמרות. הליכוד על צורותיו השונות, כולל קדימה שהוקמה בדמותו של שרון, עלה לקידמת הבמה. וגם שרון הסתלק.

ליפקין-שחק מצא עצמו מחוץ למערכת הפוליטית לאחר הרפתקת מפלגת המרכז, ומיאן לשוב אליה, חרף ההפצרות הרבות. אולי הבין כי תמה התקופה. אחרי היוודע דבר מותו נזכר עו"ד אלדד יניב, אז יועצו של ברק, איך הגיע לליפקין-שחק החולה. "זה היה בשנת 2000", כתב יניב בחשבון הפייסבוק שלו. "אמנון ליפקין שחק היה שר בממשלה. אהוד ברק היה ראש הממשלה. אני הייתי ראש המטה האישי של ברק. פקיד ממשלתי. פרשת העמותות הייתה בחקירה. הכיסא של ברק רעד. ברק חשב שהדרך לטשטש היא לגרום לפתיחת חקירה פלילית נגד מפלגת המרכז. נשכרו חוקרים פרטיים שהחלו באיסוף חומר על דרכי המימון של מפלגת המרכז. הגשנו תלונות למשטרה בדרישה לפתוח בחקירה. נגד שרים בממשלה. איציק מרדכי. שחק. גם נגד דן מרידור. הגשנו אותן כמו שפנים. כפונים ציבוריים אנונימיים. זו אחת הפרשות שאני הייתי מעורב בהן. אחת המבישות מכולן. ראש ממשלה מחולל חקירות משטרה נגד שריו כדי לחלץ את עצמו".

"כשהתחלתי בתיקון חיי", הוסיף יניב, "החלטתי לספר לשחק את הסיפור. את חלקי. ולבקש סליחה. הגעתי אליו למשרד בתיווך חבר. גיל. שחק הקשיב. אני דמעתי וסיפרתי ובעיקר התביישתי. הייתי בטוח שעוד רגע שחק זורק אותי מהחדר. הוא קם מכיסאו. בעזרת מקלו. דידה לקראתי. חיבק אותי חיבוק גדול ואמר לי: 'אתה גבר. היית ילד. אתה לא מכיר את אהוד באמת'. ואני בכיתי ואמרתי לו: 'במקומך לא הייתי סולח'. אני אחר, ענה שחק ועשה תנועת ביטול רבינית בידו. 'יאללה, תלך לעבוד', אמר לי. 'מספיק. יש לי עוד מעט ישיבה חשובה'".

אבל יניב לא הבין, כי הסליחה הפרטית שביקש מליפקין-שחק הייתה עבורו הרמטכ"ל לשעבר בגדר תקרית שולית. לעתים, מה שנראה בעינינו כאפיזודה חשובה בתהליך פנימי, לאחרים נראה כאנקדוטה קטנה. ליפקין-שחק הבין, יותר מכל אחד אחר, כי המשמרת של הדור שלו נגמרה. הוא כעס על קברנהּ, אהוד ברק. "מופת של אומץ לב", הגדיר אותו ברק כששמע על מותו. אילו היה שומע המת את ההספד, לא היה נוחר אלא בבוז גדול.

משני בכירים במערכת הפוליטית ביקש שחק להיפרד. מבנימין נתניהו ומשמעון פרס. זו הייתה פרידה כפולה: פרס, השריד האולי-אחרון לאותה אליטה שגרה ברמת אביב הישנה וחלום השלום התנפץ בפניה, ונתניהו, שבכהונתו הקרובה יחתום את הגולל על משמרתו-שלו שהחלה אי-שם בשנת 1996, ועתה הוא מסיימה, מוקף בקיצונים, טובע בתוך הביצה העמוקה של תרבות הנגד הלעומתית שטרח לטפח כל השנים, מוצא עצמו מוקף באנשים שבינו ובינם אין ולו דבר.

נתניהו התקשה בשיחתו עם שחק. מצב רוחו, כך מספרים, היה עכור. כי בפרידתו זו היה יותר מאשר פרידה מאדם על ערש דווי. ליפקין-שחק חשב שנתניהו מסוכן לישראל. תהום עמוקה שררה ביניהם. אך רוח הרֵעות הגדולה לא תמה. ועכשיו, נתניהו נותר לבדו. הרמטכ"ל המת החזיר ציוד, ואילו הגבר הנוקשה והמאופר, החנוט לעד בחליפה ושבוי בידי קיצונים וחשודים בפלילים ואלה המתחזים לתומכיו בשעה שאין ברצונם אלא לרשת אותו, אותו גבר ההולך ומזדקן, שייבחר שוב לראשות ממשלת ישראל, ייאלץ לסגור את משמרתו הבאה, יהא הדבר כאשר יהא, מבלי שאותה משמרת ישנה של רֵעים-יריבים, תהיה שם ולו כדי להתנגד לו. וכאשר תתפוס המשמרת החדשה את מקומה, יוכל נתניהו להתפנות לכתיבת זיכרונותיו, וגם לליפקין-שחק יהיה שמור מקום בהם. אלא שכאשר יפנה ראש הממשלה את חפציו, אולי בעוד שנה, אולי בעוד שלוש, מביתו שברחוב בלפור בירושלים, יגלה גם הוא, כמו ליפקין-שחק, כי ישראל שינתה את פניה. ואולי אז ישוב לדמות הרמטכ"ל לשעבר ויעשה את חשבון-נפשו.

שהרי ככלות הכול, ליפקין-שחק הוא מסוג האנשים שעליהם אמר האלוף שמואל גורודיש, "הייתם כמו עמוד האש לפני המחנה, לוחמים כשאתם יורים ובוערים, יורים ובוערים". ועכשיו אנחנו בוערים-בוערים, ואין איש שיכבה את מאכלת האש שמכלה את גופנו הלאומי.

נתניהו בדרך להישג. כמעט.

ארבע שנים תמימות נמנע נתניהו מלעקור את החמאס מהשורש. הוא הבטיח לעשות כן לפני הבחירות האחרונות. זה היה הקלף שלו במרוץ מול קדימה בהנהגת לבני: את מה שלא עשו אולמרט ושרת החוץ שלו, יעשה ראש הליכוד. וזה לא קרה. גרשון בסקין יודע לספר שישראל הייתה קרובה לחתימת טיוטה על הפסקת אש ארוכה מול חמאס, כשהפרטנר הוא אחמד ג'עברי. בסקין אומר שזה היה על דעת שר הביטחון, וגם הוקמה ועדה בין-משרדית בנושא. בניגוד לניסיונות לערער על מהימנותו של בסקין, מדובר באחד האנשים היותר אמינים בכל הנוגע למגעים עם הפלשתינים. ומי שמפקפק בכך, ילך-נא אל דוד מידן, שליחו של נתניהו לעסקת שליט.

אז מה קרה לפתע שההנהגה הישראלית חזרה בה מהסכמתה? ומה התרחש פתאום שהביא לחיסול ג'עברי, בפרט כאשר תקרית ירי הטיל אל עבר סיור צה"ל בוצעה על-ידי ארגון שאינו סר למרותו של החמאס? צריך להאמין שהמלחמה הזו לא נעשית משיקולי-בחירות. חשוב להאמין שההנהגה שלנו אינה צינית עד כדי כך. אבל את השאלה הזו חשוב לשאול. האמת הבסיסית היא שגם נתניהו וגם ברק הבינו, כי ההרתעה הישראלית נשחקה עד דק. המהלך האיראני של נתניהו נכשל כשהתברר שאין לישראל יכולת לתקוף באיראן על מנת לחסל את פרויקט הגרעין שם. ואובמה, שנבחר מחדש, כבר הבהיר לנתניהו שאותו, את נשיא ארצות הברית, גם ראש ממשלת ישראל לא יגרור למלחמה. וכשנחשף מעל מסכי הטלוויזיה, כי ביבי רצה לגנוב מלחמה על-ידי דריכת הצבא, ולגרור את הממשלה ואת הממשל האמריקני לעימות כולל, ראש הממשלה הועמד בשיא קלונו.

הבין שידו על התחתונה. בנימין נתניהו. צילום: אתר הגרדיאן.

הבין שידו על התחתונה. בנימין נתניהו. צילום: אתר הגרדיאן.

אפשר היה לחתום על הפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס, בעל הבית האמתי ברצועת עזה. התקרית של ירי הטיל לעבר סיור צה"ל לא נגרמה באשמת אנשי הארגון. נתניהו הבליג על אינספור תקריות אחרות של ירי טילים ליישובי הדרום בארבע השנים שחלפו מאז נכנס למשרד ראש הממשלה. במידה רבה, הסכם עם חמאס, עם ערבות מצרית של 'האחים המוסלמים', היה עמיד יותר מכל הסכם עם אבו-מאזן, שבמקרה הטוב מייצג חלק מסוים מהעם הפלשתיני. נתניהו יודע שהמלחמה הזו הייתה מלחמת ברירה מובהקת.

אבל ברק ונתניהו בחרו במלחמה. הם ידעו היטב את משמעות חיסולו של ג'עברי. הם גם הבינו שהפעם חמאס ירחיב את קו האש, ויירה טילים אל גוש דן. השניים נכנסו בעיניים פקוחות למלחמת עזה במטרה לשקם את ההרתעה הישראלית המתמוטטת. בלי איראן, עם הסכם הפסקת אש שעליו חתומים נתניהו, ברק, חאלד משעל והשושבין מורסי, לצמד ביבי-ברק היה ברור שאסטרטגיית ההרתעה של ישראל תתבסס, למצער, על מיתוס ולא על מציאות. הם הזדקקו למבצע צבאי רציני כדי להנחיל הישג תודעתי, במידה מסוימת ביחס לחמאס, ובמידה רבה, בכל הנוגע לציבור הישראלי.

ויש גם עניין נוסף: בעימות שהחל להיווצר בין נתניהו לבין אולמרט, שבמבצע 'עופרת יצוקה' כתש את החמאס והביא להישג הרתעתי משמעותי לישראל, ידו של ביבי הייתה על התחתונה. נשמעו קולות רבים וברורים בימין שהביעו אי-שביעות רצון הולכת וגוברת מאזלת ידה של ממשלת ישראל כלפי הרודנות האסלאמית בעזה. הסכם הפסקת אש עם החמאס היה מציב את נתניהו בעמדה חלשה ביותר בהשוואה לאולמרט, וגם ללבני. הסקרים גם הצביעו על כך, שהרשימה המשותפת של הליכוד וישראל ביתנו מתייצבת על אזור ה-35 מנדטים, 7 מנדטים פחות מכמות המושבים שיש לשתי הסיעות היום. ביבי רצה הישג. גם ברק. השיקול היה משולב: צבאי – ופוליטי.

בשונה מהתחזיות השחורות, ישראל לא עמדה מבודדת מול מדינות העולם. ארה"ב גיבתה. אירופה החרישה ולא גינתה. אמנם ישראל לא זכתה למטריית הגנה כמו זו שזכתה לה בתקופת שלטונו של אולמרט, אולם המלחמה הזו קיבלה גיבוי מהנשיא האמריקני, שאנשי ימין רבים ניסו להשחיר את דמותו כמי שעומד בשורה אחת עם איסמעיל הנייה ואבו-מאזן, נגד ישראל.

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, נתניהו רוצה וזקוק לאסטרטגיית יציאה. הוא לא מעוניין בכניסה קרקעית לעזה. השאלה הגדולה אם אכן החמאס יסכים להפסקת אש כזו. אם יבלע את עלבונו, ימחל על כבודו, יקבור את מתיו, יחדל מלירות ויחתום על הסכם הפסקת אש. אם ראש הממשלה אכן יגיע למצב שבו החמאס, אחרי כל ההרס הרב לתשתיות הטרור שלו, חותם על הסכם שכזה, הרי מדובר בהישג ממשי ואמתי. ביבי צריך שהחמאס יעשה את מעשה מלך גרמניה וילך לקנוסה בקהיר.

לנתניהו אין אינטרס בהסלמת המצב. לא בדחיית הבחירות הפנימיות, ודאי שלא בדחיית הבחירות הארציות. אם בחודשיים שנותרו עד הבחירות גזרת עזה תהיה שקטה, ביבי יוכל לגזור קופון מפלגתי ואלקטורלי. ראשי הסניפים בליכוד יסורו למרותו. מצביעי הליכוד המתפזרים ישובו הביתה. שלי יחימוביץ', שבימים האחרונים תפקדה יותר כרל"ש של נתניהו מאשר כמנהיגת גוש המרכז-שמאל, תיאלץ להשתמש בדמותו של עמיר פרץ, הוגה "כיפת ברזל", כביטחוניסט האולטימטיבי שלה, אך לא תוכל להצטייר כאלטרנטיבה. ויכול להיות שהגוורדיה הוותיקה של מפלגת העבודה מהקיבוצים, מהמושבים ומהסניפים השונים, תצביע בחלקה גם למצביא ממפלגת 'עצמאות' שיביא 3 מנדטים, ואולי יותר. נתניהו גם יוכל להעביר את הקיצוץ הבא בתקציב בנימוק של יוקר הוצאות המלחמה. יותר מזה, ביבי לא יכול היה יותר לבקש.

בשוך הקרבות, ישראל תישאר עם בעיותיה האמתיות. לא רק עם המצב החברתי הקשה והשחיקה הריאלית בשכר ויוקר המחיה המאמיר והצטרפות משפחות נוספות למעגל העוני והמיסוי הכבד על מעמד הביניים. היא גם תתמודד עם הבעיה הגדולה של היעדר הכרעה. עם הפלשתינים הרוצים מדינה. ועם החמאס המתחמש מחדש לקראת עימות נוסף. עם המדרון החלקלק של הדו-לאומיות. עם הפנייה הפלשתינית לאו"ם. עם הנשיא האמריקני שיבקש לפדות את צ'ק התמיכה בנתניהו במבצע "עמוד ענן" כשהערבים יבואו לבית הלבן לבקש להם מדינה.

נתניהו, כנראה, ייבחר שוב, ובהנחה שאכן ייצא מהמבצע הצבאי הזה כשידו על העליונה, לא תהיה לו בעיה קשה במיוחד להרכיב את הקואליציה הבאה. אולם הבעיות היסודיות, שעמן שום מבצע צבאי לא יכול להתמודד, ושאותן שום מלחמה לא מסוגלת לפתור, אותן בעיות יישארו עמנו. ובהתקרב רגע ההכרעה, עטרת הניצחון מהמלחמה בחמאס תוסר מהר מאוד כשנגלה כי שום בעיה מבעיותינו המהותיות לא נענתה.

הסדין האדום של אילנה דיין

אילנה דיין עשתה לבנימין נתניהו את מה שאף עיתונאי אחר לא הצליח לעשות: היא הכניסה צלם להיכל. נתניהו, חומק סדרתי מראיונות קשים ומעימותים מתוקשרים, קיבל על שולחן הכתיבה רחב-הידיים העומד בלשכתו, את יריבו, ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. ביבי שתק, צפה בפנים קפואות, פה ושם זעה עווית בפיו. חצי דקה נאלץ לראות איך אולמרט סונט בו. חצי דקה תמימה הצליף בו אולמרט. את הזובור הזה, שלא קיבל באו"ם ואפילו לא בבית הלבן, הוא קיבל בפריים-טיים בערוץ 2.

הכניסה צלם בהיכל. אילנה דיין.

הכניסה צלם בהיכל. אילנה דיין.

אהוד אולמרט יתמודד, ואולי לא. אך דיין הצליחה להראות, כי הסוגיה הרגישה ביותר בישראל איננה שכר המינימום ואפילו לא "הרווחים הכלואים". גם לא כמות החרדים שישרתו בצבא. היא ייתרה את שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד. באבחת מצלמה אחת, ראש ממשלה מאופר בכבדות, נוקשה, קפוא וחנוט בחליפה, נאלץ לענות גם ליריבו, וגם לשאלות הקשות ביותר שניתן היה להעלות על דעת. הוא התרגל ל"ישראל היום", וקיבל את ה"ניו יורק טיימס". הוא חשב שמגיע אליו צוות "פוקס ניוז" וקיבל את ד"ר אילנה דיין. גם הוא לא האמין שהריאיון יהיה נוקב כל כך. בוטה. שיישאל את צרור השאלות שעליהן הוא מסרב לענות.

מהריאיון הזה עלו כמה דברים. ראשית, נתניהו לא הכחיש בפה מלא את הטענה שהוא וברק רצו לגנוב מלחמה באמצעות דריכת הצבא, דבר שהיה מערער מיד את המצב הביטחוני. הוא לא אמר שהפצצה ישראלית הייתה מחסלת את הגרעין האיראני. הוא לא הכחיש שעיקר כוונתו ליצור לחץ בינלאומי. ביבי לא רצה מלחמה באמת. הוא רצה להרתיע את ארה"ב ואירופה, לסמן לערבים ולפרסים. הוא רצה מגה-תרגיל. הדרג הצבאי הבין כי זה עלול להיות תרגיל אחד יותר מדי. שעלולה לפרוץ מלחמה. תחת אזהרת אי-החוקיות הוא וברק התקפלו.

בצר לו, נאלץ למצוא עצמו נתניהו שוב פעם באותה הספינה עם אהוד ברק. סימן שאלה גדול ונורית אזהרה אדומה ומהבהבת ניצבה מעל ראשיהם. לאולמרט ניתן זמן מסך עצום. בדקות תעמולה, זה שווה עשרות אלפי שקלים. אולי יותר. בניגוד לטענה שדיין שירתה את אולמרט במשדר "עובדה", האמת היא שהעיתונאית הוותיקה הזו שירתה בעיקר את הציבור. היא הוכיחה את ההבדל בין עיתונות לבין פטפוטי בלוגרים וסטטוסים בפייסבוק. בין עיתונאית חוקרת לבין כתב של ביטאון. היא המחישה כי עיתונות נוקבת וחוקרת מעלה לסדר היום את השאלות הכי קשות. מבררת אם שיקול הדעת של הדרג המדיני תקין. אם אפשר לסמוך עליו. אם הוא רציני. נתניהו וברק יצאו מהתוכנית בשן ועין. ברק נראה היה על סף אבדן עשתונות, ואמר יותר משהתכוון או רצה להגיד. נתניהו היה מוותר על הריאיון אם היה יודע מה יהיה המוצר המוגמר. עכשיו זה הוא וברק מול אולמרט.

יכול להיות שנתניהו ייבחר שוב לראשות הממשלה. ההנחה הזו היא סבירה למדי. אך מעתה והלאה, עד הרגע שבו יפורסמו המדגמים, תעלה השאלה הגדולה שהעלתה אילנה דיין מהאוב: איזו מנהיגות תוביל את ישראל בארבע השנים הקרובות – מנהיגות שמתואמת עם האמריקנים ומובילה מהלכים שגם אם אינם מתואמים, לא זוכים לגינוי חריף, לתוצאות הרות-אסון ולבידוד בינלאומי, או מנהיגות שמהמרת על המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב ומתעמתת עם מנהיגת העולם החופשי? מנהיגות שמשכנעת את האמריקנים בראיות מוצקות שהאיראנים אכן מפתחים נשק גרעיני, או מנהיגות לעומתית שנוקטת בטקטיקה של הבהלה, היסטריה, דיבורי שואה ואצבע מדומיינת על הכפתור, ואו-טו-טו מציתה מלחמה בלי לשאול אף אחד?

לרוב הישראלים ברור שגם הבחירות האלה לא יהיו על העניין החברתי או האזרחי. לא כשישראל גולשת במדרון החלקלק של הדו-לאומיות. ולא כשראש הממשלה מאיים להפציץ באיראן ללא גיבוי של הדרג הצבאי ושל האמריקנים. יותר קל להעלות את שכר המינימום מאשר לקבל הכרעות היסטוריות. וברגע הנכון, לא הסוציאל-דמוקרטיה ולא החילוניות הנחושה לגייס חרדים לצה"ל, לא יכולות להכריע הכרעות כאלה. השאלה אם אולמרט ראוי לשמש שוב ראש ממשלה, בוודאי בסיטואציה המורכבת הנוכחית כשתלוי ועומד נגדו כתב אישום והוא עצמו אך הורשע בהפרת אמונים, אינה רלבנטית לדיון הזה. השאלה איננה מה יעשה אהוד אולמרט. השאלה היא מה עלול לעשות בנימין נתניהו.

וכאשר הגבר המבוגר, המאופר בגוזמה, היושב בחליפה כהה בלשכת ראש הממשלה, נתפש בקלקלתו כחסר חוש אחריות ושיקול דעתו באשר להחלטותיו, הישראלים הם אלה שצריכים להחליט אם ברצונם לראותו שוב מניח את האצבע על הכפתור האדום ומתלבט. "עובדה" הניפה סדין אדום למצביעי בחירות 2013. בינואר יצטרכו אזרחי ישראל להחליט אם הם שולפים לביבי כרטיס אדום. עם אולמרט, או בלעדיו.

צעד חסר אחריות – בעקבות פילוג מפלגת העבודה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 23.1.2011

דומה ששמו של אפי שטנצלר, יו"ר קק"ל, לא היה נחקק בדפי ההיסטוריה אלמלא פילוג מפלגת העבודה היה נרשם על שמו. התעקשותו של שטנצלר לסכל את בחירתו של השר שלום שמחון לעמוד בראש גוף שרוב תקציב מבוזבז על משכורות, מנעה את פרישת שמחון מסיעת העבודה וחיסלה את סיכוייו לזכות במשכורת של 100 אלף שקל פלוס רכב צמוד. אם היה שמחון פורש ממפלגת העבודה, ברק לא היה מצליח למצוא את חבר הכנסת החמישי ולא היה מקים את סיעת 'העצמאות'. פואד בן-אליעזר, שעמל קשות כדי למנוע משמחון להתמנות לראשות קק"ל, יכול לרשום על שמו את ההישג הזה של אהוד ברק.

הפילוג במפלגת העבודה לא היה אידיאולוגי, ודאי שלא מהצד של סיעת 'העצמאות'. יותר משברק מאמין שנתניהו באמת יפעל לביתור הארץ לשם הקמת חמאסטן ב', הוא רואה עצמו מפקד-על של ישראל. וילנאי ושמחון חושבים עליו את אותם דברים שחושבים פואד ובוז'י הרצוג. מן העבר השני, שרי המפלגה שדיברו על פרישה מהממשלה ביקשו לדחות את הפרישה עוד ועוד, כאשר הנזק העיקרי הוא העמדת ממשלת ישראל כממשלה-זמנית. במערכת הפוליטית דיברו במפורש על כך שממשלת נתניהו תיפול בחצי השנה הקרובה; לכולם היה ברור שממשלה הנתמכת על-ידי 'האיחוד הלאומי' פשוט לא תשרוד. ההסדר הקודם, שלפיו פואד בן-אליעזר קוצב את כהונתו של נתניהו אבל בינתיים הוא וחבריו נהנים ממנעמי השלטון, היה נוח למפלגת העבודה. ברק ונתניהו עשו את מה שכל פוליטיקאי היה עושה: מייצב את השלטון.

משאיר את הזירה לימין הקיצוני. אהוד ברק

משאיר את הזירה לימין הקיצוני. אהוד ברק

ובכל זאת, הצעד שעשו ברק ונתניהו הוא חסר אחריות. ההתנקשות במפלגת העבודה מותירה את הזירה לימין הקיצוני ולשמאל הרדיקאלי. נתניהו וברק תלויים שניהם בליברמן. הם הסירו מעצמם את בוז'י, ברוורמן ופואד אבל הידקו את החבל סביב צווארם כך שליברמן הוא זה שבבוא העת יכול לתת פקודה והכול יקרוס. מבחינת עתיד המדינה, זה מעשה מופקר לחלוטין. גם הטענה שהפלשתינים ייאלצו עכשיו לנהל מו"מ עם ממשלה שתישאר פה לעוד הרבה זמן היא מופרכת. מעבר לכך שהפלשתינים סירבו בעשרים השנים האחרונות להצעות הנדיבות ביותר שהוצעו להם, הרי שבכירי הרשות עסוקים כרגע בהכרה רשמית של האו"ם במדינתם. ואז ישראל כבר תיאלץ להתמודד עם טענה חדשה, שלפיה היא "כובשת" שטחים של מדינה אחרת.

לישראל אין שום מדיניות חוץ, ועל כך היא משלמת מחיר כבד. ממשלת נתניהו וברק עוסקת בעיקר בתגובות על מעשי הפלשתינים, מזה, ועל הפלרטוט הלוהט בין הפוסט-ציונים מימין ומשמאל. ספק רב אם בממשלה שבה ליברמן כבר לקח על עצמו את תפקיד התליין, מישהו יוכל להציע יוזמה מדינית נועזת שתמחיש שוב מי פה סרבן שלום. העובדה שבלעדי ליברמן, הממשלה מידרדרת לכדי תמיכה של 51 מנדטים בכנסת, ממחישה עד כמה אהוד ברק הוא יועץ אחיתופל לנתניהו: בטווח הארוך, מהלך פילוג העבודה יעלה לנתניהו בריבית גבוהה במיוחד. ואם מישהו בונה על כך שבבחירות הבאות, 'ישראל ביתנו' תסכים לתת בשנית את ראשות הממשלה לנתניהו, טועה ומטעה. ליברמן, ועמו אריה דרעי (ואולי יאיר לפיד), טרף כבר מזמן את כל הקלפים.

העובדה שממשלת נתניהו-ברק הצליחה להשיג עוד ארכה ועוד אוויר לנשימה היא אילוזיה: מעבר לכך שליברמן יכול לנתקה ממכונת ההנשמה בכל רגע נתון, הרי שבינתיים מתארגנים פה כוחות חדשים, ובמרכזם הציר ליברמן-רמון-דרעי. אם דרעי יצליח לקחת מש"ס מספר לא מבוטל של מנדטים ובינתיים תתארגן פה מפלגת שמאל חדשה שתזכה בסקרים ל-10 מנדטים פלוס, התמונה תשתנה בעליל. הערבים יחזרו לאחוזי הצבעה ניכרים כדי לאפשר למפלגותיהם לחצות את קו עשרת המנדטים. השקט שנתניהו וברק השיגו לעצמם הוא מתעתע. ישנם גורמים רבים, רבים מדי, שיכולים לגרום לבניין הרעוע הזה להתמוטט בתוך יממה. בסופו של דבר, עוד עלול להתברר שבשעה שראש הממשלה ושר הביטחון שלו עסקו במבצע בעורף מפלגת העבודה, הרי שבחזית הפוליטית היה מי שכבר כתב את סצנת הסיום. הלא צ'כוב היה זה שאמר שאקדח המונח במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. הבעיה של הזוג שמנהל את המדינה היא שמרוב עיסוקים באקדחי צעצוע של מניפולציות פוליטיות, הם לא מסוגלים לזהות ולו אקדח אחד אמיתי.