להרים טלפון לציפי לבני

כדאי להודות כבר כעת: מדיניות החוץ הישראלית בעניין איראן התמוטטה כמו קו מאז'ינו וקו בר־לב. שנים ארוכות של השקעה ומאמץ קרסו נוכח תרגיל מתוחכם במיוחד של אדריכל ההונאה הפרסית, רוחאני. יחד עם המנהיג העליון חמנאי, ההנהגה האירנית שינתה כיוון ונפטרה מהמכשול הגדול ביותר לפרויקט הגרעין האירני: הנשיא אחמדינג'אד. בטהרן הבינו, כי הסנקציות מערערות את המשטר. שאולי האביב יגיע גם לפרס. שעדיף להשהות מעט את התכנית הגרעינית כדי להקטין את האינפלציה הדוהרת, להוריד את האבטלה ולמנוע התקוממות רבתי של ההמונים נגד משטר שמוכן להקריב את לחם ההמונים בגרעין נגד היהודים. ישראל מעולם לא חשבה על צעד מהסוג הזה. הקונספציה קרסה. שוב.

כדי שרה"מ יצליח לגייס מחדש את המערב נגד איראן, עליו לגייס מחדש את המערב למען ישראל. הטלפון הבא צריך להיות לציפי לבני.

כדי שרה"מ יצליח לגייס מחדש את המערב נגד איראן, עליו לגייס מחדש את המערב למען ישראל. הטלפון הבא צריך להיות לציפי לבני.

ראש הממשלה נתניהו משקיע מאמצים רבים כדי לשכנע את התקשורת האמריקנית, כי הוא צודק. הוא נכנס לחזית עם ה"ניו יורק טיימס". הוא מבקש לגרום לידידי ישראל, דמוקרטים כרפובליקנים, להבין את הכרחיות המשך הסנקציות והפעולה הצבאית. בודד מול העולם, ראש ממשלת ישראל מתאמץ לגרום למערב להבין, כי משטרים הקוראים לאמריקה "השטן הגדול" ורוצים בהשמדת הציביליזציה המערבית אינם משתנים תוך כמה חודשים. חמנאי הזקן לא השתנה, מסביר רה"מ. זה תעלול מלוכלך, זה טריק נוראי, זה תכסיס איום, זה שטיק מטונף. אך איש לא מוכן להקשיב.

הלוגיקה של נתניהו סותרת את ההיגיון המערבי. בלוגיקה מלמדים, כי טיעון אינו תקף אם ההנחות שקריות והמסקנה אמתית. אך בארצות־הברית ובאירופה, טיעון כזה תקף גם תקף. תורת־ההיגיון של רה"מ נתמכת על־ידי כל הנחה אמתית. המסקנה שלה אמתית. אך המערב כבר לא עוסק באמת ובשקר. משהו מהותי השתנה: ארה"ב רוצה שקט. אירופה מעוניינת לשמור על כלכלה יציבה. אף אחד לא מוכן לסכן חייל אחד של ברית נאט"ו, גם אם איראן תהפוך למדינת סף גרעינית. הטיעונים של ראש הממשלה טובים לשיעורי לוגיקה במחלקות לפילוסופיה. הם כבר לא תקפים במחלקות למדע המדינה ולהיסטוריה.

נתניהו צודק. הוא שוב צודק. כמו בהסכמי אוסלו, בוועידת קמפ דייויד, בהתנתקות. אולם עד כמה שבנימין נתניהו צודק, הוא גם טועה. ההנחה שלעולם חוסן, כי לעד תוכל ישראל המבודדת, הגולשת במדרון הדו־לאומי, המתעקשת על שליטה בכל מחיר בפלשתינים, הדורשת מהערבים לעשות את שלא עשו מעולם ולהכיר בה כמדינה יהודית – ההנחה הזו הוכחה כשקרית. המחיר של קיפאון מדיני ארוך שנים נגבה מישראל בריבית דריבית. איש לא מוכן להקשיב לה, גם כשהיא צודקת. גם כשראש הממשלה שלה (שוב) צודק.

הדבר העצוב הוא שאין לישראל שום אופציה צבאית מול האירנים. נתניהו יודע זאת. האקדח שהוא מנופף בו הוא אקדח צעצוע. שום מדינה לא תשתף פעולה עם ישראל בתקיפת טהרן, ודאי שלא שההערכה האופטימית ביותר גורסת שתקיפה מעין זו תדחה את פרויקט הגרעין האירני בשנתיים בלבד. בפועל, ישראל מנוטרלת לחלוטין. קרב המאסף שמנהל נתניהו כדי להציל את המערב מעצמו הוא ראוי, אך מאוחר. הלהט המערבי לעשות הכול כדי להציל את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – אבד.

באופן משונה, לראש הממשלה יש דרך אחת לפרוץ את החומה הנגלית מולו: להתקדם במו"מ עם הפלשתינים, לחתור להסדר מדיני, לגרום למערב להאזין לישראל מחדש, לפעול כדי שבבוא העת, כאשר התרמית האירנית תיחשף, לא ישראל תתייצב מול טהרן לבדה כפי שהבטיח נתניהו באו"ם, כי אם העולם כולו. הבידוד מחליש את ישראל. ליברמן מדבר על צ'מברליין והיטלר, אך איש לא שומע. הספרות 1938 לא מרשימות איש. כדי שרה"מ יצליח לגייס מחדש את המערב נגד איראן, עליו לגייס מחדש את המערב למען ישראל. הטלפון הבא צריך להיות לציפי לבני.

בשמאל תומכים באסד – ובפוטין

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.9.2013

ערב המתקפה האמריקנית בסוריה, מצאו להם זמן אנשי השמאל התל־אביבי, בהנהגת אנשי חד"ש ומק"י לבוא להפגין בכיכר הבימה – כשברקע דגלה של סוריה – דווקא נגד תכנית פראוור. לאלה שאינם בקיאים בחומר, מדובר במהלך להסדרת היישובים הבדואים הלא-מוכרים בנגב, בצד המחלוקת בין המדינה ובין הבדואים לגבי בעלות על הקרקע, באמצעות חוק מיוחד המיישם את המלצות ועדת שבראשה עמד השופט אליעזר גולדברג. אפשר היה אולי להבין את ההומניזם הרגיש של הסלון־קומוניסטים אלמלא היה השמאל שותק שתיקה מוחלטת לגבי הנעשה מעבר לגבול, שם נטבחו כ־1,500 איש בגז קטלני.

את הפרשנות לקו המפלגתי, נתן בסוף השבוע העיתונאי חיים ברעם, שכתב באתר "הגדה השמאלית" מהו הקו הנכון באשר למתרחש מעבר לגבול: "נוקיע את אסד מבלי להביא בחשבון את האימפריאליזם, ונגנה את מזימות ההשתלטות של וושינגטון למרות זוועות המשטר הסורי. גם הגישה כלפי נתניהו חייבת להיות יותר מתוחכמת: הוא וציפי לבני מדקלמים אודות 'שלום', מתכננים משטר שידיר את האזרחים הערבים, רוקמים מזימה לתקוף את איראן ומשווקים למעמד הבינוני חלום על הסכם בחסות אובמה, עם משטר מושחת ונעדר תמיכה ציבורית ברחוב הפלשתיני".

למעשה, ההוקעה של השמאל את אסד היא מהשפה אל החוץ. שם הרי יודעים להפגין כאשר רוצים לבטא גינוי נוקב. הדגלים האדומים שעיטרו אמש את כיכר הבימה בתל־אביב מבשרים, למעשה, את הקאמבק של הסטליניזם הישראלי וחזרה לחיקה של אימא רוסיה: מול האימפריאליזם והציונות מתייצבת ברית־המועצות החדשה, כאשר המשטרים הנתמכים על־ידה הם "פרוגרסיבים" בהיותם אנטי־אימפריאליסטיים ולכן יש להגן עליהם מפני מתקפה אמריקנית־ציונית. הציר הסינו־סובייטי־איראני־סורי הוא אפוא ציר אנטי־אימפריאליסטי שיש לגנות כל מתקפה כנגדו באשר כל פעולה כזו משרתת את הציונות.

המסרים האלה, שנראים על פניהם מופרכים, עומדים בבסיס המחשבה השמאלית החדשה שלפיה ארצות־הברית איבדה את הדומיננטיות הבינלאומית שלה, ומכאן יש שתי אפשרויות: לחבור לאויביה על מנת לחתור להפלת "האימפריאליזם והציונות", או לתמוך בגורמים חלופיים – רוסיה, סין והאיחוד האירופי – ככאלה שיביאו את הפרוגרס. שתיקתם של "אנשי הרוח" של "מחנה השלום והקדמה", הסופרים והשחקנים והמשוררים והתסריטאים היודעים להתייצב בעת הצורך בכיכר ולשאת נאומים חוצבי־להבות, והעמדה המוסרית הנרפית שמציג עיתון "הארץ" כשופר תעמולה מרכזי – אלה מלמדים על איזו תפנית בהלך הרוח בשמאל.

"כשחוטבים עצים, עפים שבבים", נהוג לומר במחנה הפרוגרסיבי, ובסוריה אסד בסך הכול חוטב את עצי האופוזיציה והנטבחים בגז הם שבבים. תבוסה לאסד תהיה גם תבוסה לרוסיה ולכל המחנה האנטי־אמריקני והאנטי־ישראלי, ומכאן יש אפוא להתעלם מהנעשה בדמשק. בשורה התחתונה, מאמינים שם, זה ישתלם. שכן המטרה הסופית היא כפיית הסדר מדיני על ישראל, וכפייה שכזו תתאפשר באמצעות מעורבות סינו־רוסית־אירופי עמוקה וממשית, הציר החלופי לציר האמריקני הקורס. כאשר מנהיג מק"י, ד"ר משה סנה המנוח, פנה לתמוך בבריה"מ בשנות החמשים, הוא עשה זאת משיקול פטריוטי. כאשר השמאל פונה עתה לתמיכה ברוסיה ובאסד, המתבטאת בעיקר בשתיקתו נוכח הזוועות שם, הוא עושה זאת ממניעים עמוקים של בגידה.

המלחמה תגיע גם לארה"ב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.4.2013

בסקר שנערך בשבוע שעבר על־ידי ה"וושינגטון פוסט" ורשת אי־בי־סי, נמצא, כי אחוז התמיכה של הציבור האמריקני בנשיא ארצות־הברית לשעבר, ג'ורג' בוש הבן, עומד על 47 אחוז, תמיכה הזהה לזו שנהנה ממנה כיום הנשיא המכהן, אובמה. הסקר, שנערך לרגל השקת הספרייה הנשיאותית של בוש, ממחיש לא רק, כי חלק משמעותי מאוד מהציבור האמריקני מאמין, כי מדיניות הנשיא הרפובליקני לשעבר הייתה נכונה, לרבות הפלישות לאפגניסטן ולעיראק ששחררו את המדינות מאימת הטליבן ועריצותו של סדאם חוסיין, אלא שיש כמיהה בקרב האמריקנים לחלופה רפובליקנית בדמות בוש הבן למשטרו הליברל־דמוקרטי של אובמה.

הגעגועים לבוש נובעים לא רק ממדיניות הפנים המקרטעת של אובמה, אלא גם נוכח העובדה שמדיניות החוץ שלו נכשלה: בעיראק, גוברת הלחימה בין הכוחות השיעים לבין השבטים הסונים. איראן נמצאת על סף יכולת גרעינית מוחשית, וחצתה מזמן את "הקו האדום" ששרטט נתניהו. במידה רבה, שאלת פיתוח נשק גרעיני על־ידי הרודנות הפרסית היא עניין של בחירה ולא של יכולת. ההנהגה האירנית חוששת לפתח נשק גרעיני כיוון שהיא אינה בטוחה באשר למלוא השלכות העניין. אין משמעות הדבר שאיראן חסרת יכולת לפתח נשק כזה. צפון־קוריאה עשתה שיעור לאובמה, כאשר איומים מוחשיים במלחמה גרמו לארה"ב לסגת ולבקש מו"מ עם הצפון. בסוריה, הממשל האמריקני שתק כאשר ידע, כי משטר אסד משתמש בנשק כימי כדי לדכא את האופוזיציה נגדו. ובמצרים, 'האחים המוסלמים' שעלו לשלטון בתמיכת אובמה, מקימים בשיטתיות דיקטטורה פרו־אירנית ומדכאת את המחאה הצומחת אל מול המצב הכלכלי הקשה. בעקביות ראויה לציון, מדיניות החוץ הכושלת של אובמה, שאותה הגדיר מקס בוט בכתב־העת השמרני "קומנטרי" כהתנתקות מתפקיד של הנהגה והובלה, הופכת את המזרח־התיכון וסביבותיו לאזור בלתי־יציב ואף מסוכן להגמוניה המערבית באזור, דבר שיקשה מאוד על ארה"ב לשמור על האינטרסים שלה באזור, לרבות שימור מעמדה הצבאי של ישראל.

הנשיאים בוש ואובמה. הנזק בכל הנוגע לשקר בדבר "הטעות של בוש" נטוע בתירוץ של אובמה לא לעשות דבר בנושא הסורי או האירני.

הנשיאים בוש ואובמה. הנזק בכל הנוגע לשקר בדבר "הטעות של בוש" נטוע בתירוץ של אובמה לא לעשות דבר בנושא הסורי או האירני.

אין זה מקרה, שהאמריקנים החליטו למכור לישראל על חשבון כספי־הסיוע מטוסי־תדלוק שישמשו את חיל־האוויר לפעילות צבאית עתידית. מבחינת אובמה, ארה"ב – החוזרת לעמדה בדלנית נוסח עמדתה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – צריכה לדאוג להתחמשות ישראל כדי להתמודד עם איום צבאי אך לא להתערב בעצמה לסיכול איום שכזה. ההיסטוריונית האמריקנית הידועה, פרופ' דבורה ליפשטאדט, הסבירה באחד מספריה, כי האמריקנים ביקשו להמעיט בערכו של האיום הנאצי בשנות ה־30', מתוך רצון להימנע מהתערבות צבאית שתמנע מהיטלר לממש את חזונו ההרסני. העמדה הבדלנית של האמריקנים ביחס לנעשה במזרח־התיכון אינה אלא סכנה מוחשית לא רק לגורל אלה המתמודדים עם האיום הנשקף מצד האסלאמיסטים בארצות השונות (ובסוריה, חלקם של האסלאמיסטים באופוזיציה הולך וגדל, דבר שמעלה ספקות גדולים באשר לגורל המהפכה שם), אלא גם לעוגן הדמוקרטי והליברלי היחיד באזור. מדיניות החוץ של ארצות־הברית מסכנת, אפוא, את מדינת היהודים, כפי שהעמידה בסכנה את היהודים בשנות ה־30'. העיתונות האמריקנית, אגב, שיתפה פעולה באופן מלא עם מדיניות מחלקת המדינה באותן שנים, לפי מחקר שפירסמה ליפשטאדט.

בממשל האמריקני מתרצים את השתיקה בנושא סוריה, למשל, בכך שאין המודיעין שם רוצה לעשות את אותה "טעות" שהביאה לפלישת ארה"ב לעיראק, תחת האמתלה שיש בה נשק להשמדה המונית. את השקר הנפוץ הזה בדבר ה"טעות" של בוש האכילו הדמוקרטים את העם האמריקני זה הרבה שנים. העובדה שלא נמצא בעיראק נשק כזה לא אומרת, כמובן, שהוא לא היה קיים בשנות־שלטונו של סדאם חוסיין (והושמד, כפי שכותבת העיתונאית הבריטית מלאני פיליפס), אך עיקר הנזק בכל הנוגע לשקר בדבר "הטעות של בוש" נטוע בתירוץ של אובמה לא לעשות דבר בנושא הסורי או האירני. כדי לא לטעות, מאפשרים אובמה ואנשיו לציר הרשע להתפתח מחדש ולאיים לא רק על האינטרסים החיוניים לארה"ב, אלא גם על אמריקה עצמה. את זה האמריקנים עוד לא הבינו. את העובדה שציר הרשע של צפון־קוריאה ואיראן, האסלאמיסטים מסכן גם את המעצמה הגדולה בעולם, לא קולטים עדיין במחלקת המדינה האמריקנית. אם ימשיכו שם לחשוב שניתן להמשיך בקו הדמוקרטי הבדלני הנוכחי, הרי שלא ירחק היום שבו המלחמה אשר אליה תיאלץ להיכנס ארה"ב, תהיה חמורה בהרבה מזו שלא נכנסה אליה כעת.

ראשית המלחמה הקרה השנייה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 31.3.2013

לפני שישים שנה, הפך קו הרוחב 38 לגבול כאשר קוריאה נחלקה לשתי מדינות: האחת, בהשפעה סינו־סובייטית, והשנייה – בשליטת כוחות פרו־אמריקניים. בישראל של אותן שנים, שבהן כל שאלה בינלאומית הייתה בסיס לפילוג בשמאל שהיווה הרוב בפוליטיקה של ראשית שנות ה־50', עלתה השאלה באיזה צד יש לעמוד ביחס לקו הרוחב ההוא: בצד הצפוני או הדרומי. בן גוריון ומפא"י תמכו בארצות הברית. "על המשמר" פרסם דיווחים אוהדים על הנעשה ב"קוריאה העממית", ומפ"ם התייצבה ברובה לצד הצפון הקומוניסטי. מק"י תמכה גם היא, מעל דפי "קול העם", בקים איל־סונג, מנהיג מפלגת הפועלים הקוריאנית, המפלגה השלטת בצפון־קוריאה. בשמאל הטיפו נוכח האפשרות ל"מלחמת עולם שלישית" שתיוולד מן המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית־המועצות, באשמת האמריקנים כמובן.

תמכו בצפון קוריאה. שער עיתון "על המשמר"

תמכו בצפון קוריאה. שער עיתון "על המשמר"

המחלוקות של אותן שנים אינן מופיעות בשיח הישראלי. לצפון־קוריאה אין היום סנגורים רבים בשמאל, מלבד דמויות כמו מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, שאמר לפני כשנתיים, כי "הדיקטטורה הסורית, הצפון־קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם". אולם היעדר השיח הממשי על צפון־קוריאה אינו מעיד על כך שמישהו התפכח או הבין את המציאות לאמתה, אלא שבפועל, לחלק הארי של הציבור הישראלי לא אכפת מהנעשה במדינות מסוכנות כמו איראן וקוריאה הצפונית, בבחינת "כל עוד עוזבים אותנו בשקט, שישברו את הראש".

הכרזת המלחמה של קינג ג'ונג־און, שליט הצפון הקומוניסטי, על הדרום הקפיטליסטי, מהווה למעשה הפרה קשה של סטטוס־קוו עדין שנרקם במשך 60 שנה. העולם שתק כאשר כ־3 מיליון צפון־קוריאנים מתו ברעב נוכח המדיניות הכלכלית של בנו של קים איל־סונג ואביו של קיים ג'ונג־און, קים ג'ונג־איל, שנפטר בדצמבר 2011. העולם גם החריש בשעה שהמשטר הסטליניסטי הדכאני במדינה יישם את מלוא המאפיינים הסטליניסטיים: גולאגים, הוצאות להורג, משפטי־ראווה וטיהורים. השתיקה נוכח הנעשה שם לא נבעה רק מהעובדה שלצפון־קוריאה יש יכולות גרעיניות. שנים רבות לא היו לה היכולות האלה. שתיקה זו נבעה גם ממדיניותה הליברלית של ארה"ב – שיזמה פיוס בין שתי הקוריאות והתגאתה במפגש היסטורי בין קים ג'ונג־איל ובין מנהיג דרום־קוריאה קים דה־ג'ונג ביוני 2000 – והעדיפה להמשיך במדיניות הדטאנט ההיסטורית (ה"דו־קיום בשלום") שגיבשו בריה"מ וארה"ב בתקופת כהונת ברז'נייב וניקסון, גם לאחר שהקומוניזם בגוש המזרחי התמוטט. עם תום המלחמה הקרה, ההנחה הליברלית, שלפיה ניתן לקיים לאורך זמן דו־קיום בשלום בין דמוקרטיות לבין מדינות טוטליטריות, קרסה.

ההנחה הזו, שגורסת כי ניתן למנוע הידרדרות באמצעות אמצעים דיפלומטיים ולקוות לטוב בניהול מו"מ בתום לב, הופרכה לא רק בעניין הצפון־קוריאני אלא גם בנושא האירני והסורי. ההנחה שדיקטטורות צמאות־דם עשויות להיות שותפות לשלום־אמת היא זו שמנעה את חיסול הרודנות הסטליניסטית בצפון־קוריאה כשעוד ניתן היה לעשות כן, ונתנה לקים ג'ונג־איל זמן יקר להצטייד ביכולת גרעינית. ההנחה הזו נותנת לאירן להרוויח זמן לקראת פיתוח פצצה גרעינית. גם הפעם, יש למערב יש אשליות שדיקטטורות כאלה תוותרנה על הזדמנות לפתח נשק להשמדה המונית לטובת אינטרסים כלכליים. האשליה המסוכנת הזאת הביאה לידי כך, שארה"ב ניצבת במבוכה קשה מול הנעשה בצפון־קוריאה ונכשלת במניעת איראן מהנחת ידיה על נשק גרעיני. במצב כזה, התגרענות אירנית תערער את היציבות העולמית הרעועה בלאו הכי, וארה"ב תתמודד מול האיום האירני כפי שהיא מתמודדת עם זה הצפון־קוריאני: בחוסר־מעש ובמבוכה רבה.

בארה"ב, אגב, היחידים שהבינו את האיום הנשקף לשלום־העולם ולדמוקרטיה מצד המדינות הטוטליטריות היו הטרוצקיסטים, אבותיהם של הניאו־שמרנים, ובראשם מקס שכטמן, שפנה ימינה. הם היו מיעוט זעיר. ריבוי השחקנים בזירה הגרעינית עלול להוביל למלחמה אטומית, שתהיה קו פרשת המים בתולדות המאבק בין המערב ליריביו. גם היום, מעטים המבינים זאת. בעולם כזה, אירן וצפון־קוריאה תפתחנה מחדש, במקרה הטוב, גרסה אכזרית של המלחמה הקרה. בסופו של יום, עלול אובמה להשאיר כמורשת את ראשית המלחמה הקרה השנייה.

שוחים נגד הזרם: המסע הארוך של מפלגת דעם

במשך שנים ארוכות, פועלת בישראל מפלגה בשם 'דעם מפלגת פועלים'. דעם היא המפלגה הקשה ביותר לעיכול במפה הפוליטית: היא תוקפת את ההנהגה הערבית הממוסדת אך מבקרת קשות את הממשלה. היא תומכת עקבית באביב הערבי אך מתנגדת נחרצות לאסלאמיסטים. יש לה השקפה מרקסיסטית סדורה מאוד, אך בשונה מחד"ש, אנשי דעם בחרו להציב בראש הרשימה אישה ערבייה, חילונית, סוציאליסטית ופמיניסטית, אסמה אגברייה-זחאלקה ולא פוליטיקאים קומוניסטים ותיקים. המפלגה מבקשת להגן על זכויות העובדים אך מסרבת להיכנע לשלטון האימים של עפר עיני בהסתדרות ופועלת לאיגוד פועלים כמו נהגי משאיות באשדוד ובקרית חיים ולמציאת תעסוקה לנשים ערביות באמצעות האיגוד המקצועי שלה, מען. כמפלגה מרקסיסטית היא מציגה קו חילוני מובהק, אך מבקשת להיכנס לבתים שבהם תלויות תמונות הבאבא סאלי, או פסוקי קוראן ופסלי מריה. כמות האנשים שאוהדים את דעם נאמדת בעשרות אלפים. בבחירות היא זכתה ב-3,000 קולות בלבד.

חילונית, פמיניסטית, סוציאליסטית. אסמא אגברייה זחאלקה.

חילונית, פמיניסטית, סוציאליסטית. אסמא אגברייה זחאלקה.

לשמאל הממוסד קשה אפוא לעכל את דעם. יתירה מכך, כאשר בוחנים את הפרסומים באתר המפלגה, מגלים ניתוחים פוליטיים שאינם מופיעים בשום מקום אחר. כך, למשל, כתב השבוע מזכ"ל דעם, יעקב בן-אפרת, מאמר תחת הכותרת "מה בצד הפלסטיני של גדר ההפרדה?". בן-אפרת חושף מציאות קשה: "ספק אם יעבור זמן רב עד שהתסיסה בגדה המערבית תגלוש לעברה השני של הגדר, ולתודעת הציבור הישראלי. המצב הכלכלי הוא בכי רע, הרשות הפלסטינית אינה משלמת את המשכורות כי קופתה ריקה, ומאחר והיא מעסיקה 16 אחוז מכוח העבודה, כל הכלכלה המקומית משותקת. משכורת חודשית של מורה פלסטיני עומדת על 3,000 שקל, ושכרו היומי של פועל אינו עולה על 87 שקל (בהשוואה, שכר המינימום היומי בישראל הוא 182 שקל). נוסיף לזה שיעור אבטלה של 20 אחוז, שמגיע ל-34 אחוז בקרב צעירים בגלאי 15-25, ומה שאנחנו מקבלים הוא הר געש פעיל, שאינו חדל לפלוט זרמי לבה רותחים. בישראל מעדיפים כנראה לקוות שזרמי הלבה לא יחצו את גדר ההפרדה".

המצב הקשה ברשות הפלסטינית צריך להדאיג כל ישראלי, אך דומה שלפי שעה, היחידים אשר מודאגים מהר הגעש הפלסטיני הם חברי דעם. חד"ש וההנהגה הערבית ממשיכות לתמוך באבו-מאזן, שעיקר קיומו מתבסס על כספים המועברים לרשות מארה"ב, האיחוד האירופי וישראל. המחשבה שניתן יהיה לקיים לעד משטר כזה נופצה במהפכה המצרית שהביאה להפלתו של מובארכ. בימין מאמינים שאפשר יהיה "לנהל" את הסכסוך לנצח. בשמאל מפנטזים על הסכם אוסלו נוסף שבמקום לגעת בבעיות המהותיות של הסכסוך, יעקוף אותן עם סיסמאות ריקות מתוכן.

בשונה מאנשי 'שלום עכשיו', שקראו לנשיא האמריקני אובמה לבוא לנאום בכיכר משל היה אובמה המשיח הדרוש לשמאל הישראלי אחרי שכל המאורות כבו, מנהיגי דעם אינם מתלהבים מאובמה. הם יודעים היטב את התפקיד שאובמה ממלא, למשל, בנעשה בסוריה. במאמר שפירסם בן-אפרת בראשית החודש, הוא כתב: "במשך שנתיים האמריקנים ובני בריתם לא נקפו אצבע כדי למנוע את מעשי הטבח, ההרס ואת פשעי המלחמה המזעזעים שביצע המשטר הפשיסטי הסורי נגד אזרחיו. הם יזמו שלוש פניות למועצת הביטחון בידיעה ברורה שהרוסים והסינים יטילו וטו, וארגנו ועידות תמיכה שלא יצרו כל תמיכה ממשית. הם נמנעו להושיט סיוע צבאי או הומניטארי לאופוזיציה בטענה כי היא מפוצלת וכי צבא סוריה החופשי אינו אמין, בשעה שאיראן ורוסיה חימשו את המשטר ותמכו בו כלכלית".

בן-אפרת ממשיך: "התוצאה המידית הייתה כפולה: צבא סוריה החופשי, המורכב מפורשי הצבא ואשר ייצג את המהפכה הסורית, איבד את השפעתו. את מקומו תפסו קבוצות אסלאמיות רדיקליות כמו 'ג'בהת אל נוסרה', אשר הוצאה מחוץ לחוק על-ידי האמריקנים, ו'אל-תווחיד' באזור חלב. מצד שני, הרצח של 70 אלף אזרחים, ההרס של שני מיליון בתים והטבח בחפים מפשע גרמו לבריחתם של למעלה משני מיליון פליטים, שנשארו חסרי בית וחסרי פרנסה. כך הגשימה הנבואה את עצמה. המהפכה הסורית הופכת ממהפכה עממית למלחמת אזרחים בעלת אופי עדתי, שבה לאף צד אין יכולת להכריע".

בפועל, דעם משמשת המצפון של השמאל הישראלי, בפרט נוכח העובדה שהמפלגה הקרובה לה ביותר לכאורה מבחינה פוליטית, חד"ש, תומכת במאמרים המפורסמים בערבית בעיתונה היומי, "אל-איתיחאד", באסד. מכאן עולה השאלה מדוע אותם אנשי שמאל אינם מעוניינים להצביע עבור דעם בשעה שכל מפלגות השמאל האחרות הכזיבו. ועוד יותר מעניינת השאלה מדוע ישראלים הרוצים בצדק חברתי המשוחרר מכבלי הלאומנות, הפונדמנטליזם והקנאות אינם תומכים במפלגה. התשובה הרגילה היא, שדעם לא עוברת את אחוז החסימה. זו תשובה חלקית וכמעט לא כנה, משום שמפלגה עוברת את אחוז החסימה אם מצביעים לה. בעיית הביצה והתרנגולת לא קיימת פה כיוון שרק תמיכה מסיבית במפלגה יכולה להביא אותה לעבור את סף אחוז החסימה.

האמת היסודית היא, שלממסד הישראלי ולממסד הערבי יש אינטרס זהה למנוע את חשיפתה של דעם. בבחירות האחרונות, עבדה המפלגה בתנאים קשים עם תקציב בחירות מצומצם מאוד ועבודת שטח שלוותה בקמפיין פייסבוק, בתשדירי תעמולה ברדיו ובמודעות בעיתונות. זה לא מספיק כדי לחשוף את המסר הייחודי של המפלגה לציבור. שני הממסדים פועלים נגד דעם משום שהם מבינים כי הפוליטיקה שלה יכולה לשבור את המחיצות הקיימות בין יהודים לערבים, בין אנשי ימין לבין אנשי שמאל, בין תושבי שדרות ובין תושבי אום אל-פחם. הסירוב המתמשך של המפלגה לאמץ גישה לאומנית ערבית מפריע לממסד הישראלי דווקא משום שהוא יכול לחיות עם חנין זועבי ולא עם אסמא אגברייה זחאלקה. והוא מפריע לממסד הערבי משום שהמפלגות הערביות מתקיימות בעיקר מהצבעה שבטית.

כך, במאמר שפירסם בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "בעד השבט, נגד המדינה", כתב סלמאן מצאלחה (5.2.2013): "אום אל-פחם, העיר שבה 'האופיום להמונים' מחולק בשפע, מתברר לפתע שהתושבים גילו את המרקסיזם – כמחצית מהמצביעים נתנו את קולם לחד"ש. לו השינוי הזה היה אמיתי, ודאי חד"ש היתה זוכה בראשות העיר, ולא התנועה האיסלאמית. ההסבר להצבעה לחד"ש הוא שבטי: הוציאו מהרשימה את עפו אגבאריה, המועמד של חד"ש, ולא יישאר זכר לתודעה המרקסיסטית המדומיינת בעיר האיסלאמיסטית. משהו דומה התרחש בירכא, יישוב דרוזי גדול, שם קרוב ל-40% הצביעו בעבור חד"ש. אולם מבט על התפלגות ההצבעה חושף תמונה מעניינת: קרוב ל-50% מבעלי זכות ההצבעה בירכא נתנו את קולותיהם למפלגות כמו ש"ס, הליכוד-ביתנו והבית היהודי. חד"ש קיבלה הרבה קולות מכיוון שהציבה מועמד מהכפר במיקום גבוה".

דעם פועלת אפוא נגד הזרם. המסר שלה מבקש לאתגר עשרות אלפי יהודים וערבים שרוצים לצאת מההצבעה השבטית ולהתחיל לעסוק במהות הפוליטיקה בישראל. גם דעם אינה מסתירה את העובדה שהיא מפלגת שמאל. אך בשונה ממרצ, הקוראת לשמאלנים "לחזור הביתה", דעם רואה עצמה כמי שבונה בית חדש ויוצקת הגדרה מחודשת לשמאליות שלה. אפשר להסכים עם אנשי דעם, אפשר גם לחלוק עליהם. אך ככל שתיחשף החלופה שהמפלגה מציעה לציבור הרחב, היהודי והערבי כאחד, ניתן יהיה לגבש גם בשמאל הישראלי זרם פוליטי עקרוני שמבקש לצאת מהשיח הקיים המשסה לאום בלאום ומתחיל בשיח חדש שבבסיסו הבעיות החברתיות והכלכליות המשותפות ליהודים ולערבים. המסע של דעם הוא ארוך, אך ראוי. מול הפוליטיקה שמציבה בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש, דעם היא קרן אור אמתית ביכולת לנהל רב-שיח יהודי-ערבי המשוחרר מכבלים של לאומנות, שיסוי, הסתה ודה-לגיטימציה.

נתניהו ובעיית המנהיגות בימין

לימין הישראלי יש בעיית מנהיגות קשה. מן הצד האחד, במאבק ההיסטורי על צדקת דרכה של נוסחת הכזבים "שטחים תמורת שלום", הליכוד צדק. זו גם הסיבה שבעטיה נתניהו זוכה (עדיין) לאשראי ציבורי גבוה. ביבי ניבא את כישלון הסכמי אוסלו וחזה את הטרגדיה של ההינתקות. ומן הצד האחר, הימין לא מצליח לייצר חלופה לסדר היום של "שלום עכשיו" ומועדון ותיקי אוסלו. כל ניסיון להיאחז בקרקע, אפילו באדמה טרשית שמעולם לא היו לה בעלים, מוקע אל הגדר והמדינה והפרקליטות מחסלים אותו. כל אימת שמישהו מנסה להקים יישוב אחד נוסף, ובג"ץ מכה בשוט והממשלה מתיישרת, מעלים מן האוב את "תסריט שמיר" מ-1992, אז הימין גרם לתבוסת הליכוד כשנכשל להשיג רוב פרלמנטרי מול "הגוש החוסם" של רבין, אלוני, גוז'נסקי ודראושה.

העניין הוא ששמיר היה עקבי בהשקפותיו הלאומיות, ולכן הפלתו הייתה מעשה איוולת מהמדרגה הראשונה. לנתניהו אין את העקביות הזו. כך, למשל, הוא נתן בלא כל תמורה את הסכמתו להקמת מדינה פלשתינית ב"נאום בר-אילן", הגם שידע היטב שפלשתין העצמאית יכולה לקום במקום ישראל – ולא לידה. את כל הביצים, הניח נתניהו בסל האירני, וזנח את העניין הפלשתיני, מתוך הנחה כוזבת שתזת ניהול הסכסוך כבר התקבלה על-ידי כל. בפועל, ההשקעה הישראלית במאבק באירן הסתיימה בשום הישג. אך ההזנחה את הסכסוך עם הערבים נגמרה בנוק-אאוט: הרעיון של מדינה פלשתינית בגבולות 67', השארת "גושי ההתיישבות" וחילופי שטחים, קרם עור וגידים והפך לעובדה מוגמרת. למזלה של ישראל, שום מנהיג ערבי לא הסכים לוותר על התביעה לחיסולה בדמות "שיבת הפליטים". אם היה אבו-מאזן עושה כן, ולו כצעד טקטי, נתניהו היה נכפה לפנות את קריית ארבע ובית אל, ולשלם ביד רחבה כדי שמעלה אדומים וגוש עציון יישארו בריבונות ישראלית.

שימר את הסטטוס קוו. בנימין נתניהו

שימר את הסטטוס קוו. בנימין נתניהו

פינוי מגרון, שמוצג כאין-ברירה חרף חוק ההסדרה שעמד על הפרק, הוא דוגמה למשבר המנהיגות בימין. לנתניהו יש פרוגרמה ברורה ביחס לסרבנות הערבים או לחוסר הסיכוי לשלום, אך אין לו את האופי של אריק שרון שהציב עובדות בשטח, למרות הלחץ הבינלאומי והאיומים האמריקניים. כולם יודעים, כי תושבי מגרון צודקים. ולכולם ברור, כי במידה וההיגיון הערבי ינצח, הרי שהערעור על הלגיטימיות של מגרון יוביל לערעור צדקת דרכה של כל הציונות, ובפרט של תנועות התיישבות כ"חומה ומגדל", שפעולתן בחסות פיק"א דומה מאוד לזו של מתיישבי מגרון. אבל נתניהו, שחושש מהגרעין האירני, איננו מבין שבינתיים הוא מאבד את ארץ ישראל.

כשיגיעו ההיסטוריונים לסכם את כהונתו של נתניהו, ונראה שלפי המהלכים האחרונים ה"גראנד פינאלה" עוד לפנינו, המסקנה תהיה שראש הממשלה הצליח לשמר את הסטטוס קוו אך בפועל שימר את הסכסוך עם הערבים בתנאיו הראשוניים, ללא שום הצלחה משמעותית. בתקופת כהונתו, חיזבאללה התחזק, חמאס שרד את המצור, סיני הפכה לשטח הפקר, מפעל ההתיישבות קפא בגבולות "גושי ההתיישבות", הפלשתינים התקרבו להכרזה על מדינה עצמאית וחלה נסיגה ברורה בעמדה האמריקנית האוהדת את ישראל, שלא לדבר על עמדותיהן של בנות-ברית קרובות כגרמניה (מי שיעיין היטב, אגב, בעמדותיו המוצהרות של מיט רומני, יגלה שהוא נזהר, למשל, ממחויבות למפעל ההתיישבות, שלא לדבר על הכרה ברורה בכך שהערבים הם הצד הסרבני בסכסוך).

תחת הסיסמה הכוזבת של "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", והסתפקות בשקט בטחוני מבורך-אך-מתעתע, נתניהו הביא לידי כך שבמאזן הסופי, עמדתה של ישראל בתקופת כהונת אולמרט חלשה ממצבה בהווה. האיומים על ישראל מכל גזרה שהיא הפכו למוחשיים ולקונקרטיים בהרבה. נכון, נתניהו לא אשם בהתחזקות חיזבאללה, או בהתעצמות חמאסטן, אך היעדר קו מדיני יצירתי בכל שאלה מלבד זו האירנית הביא לידי כך שבפועל, איום הטילים על ישראל בעקבות מתקפה אפשרית על אירן, חמור בהרבה משום שבצפון ובדרום מתקיימות ישויות עוינות חמושות, שהחשש מהן לא פחות מהחשש מאירן. לראש הממשלה היו הזדמנויות רבות להתמודד עם הסרבנות הפלשתינית, אך הוא ביכר את מסע ההפחדות בעולם נגד אירן. בסופו של יום, הוא גמר בכך שישראל מצויה על סף מלחמה עם אירן, ונתונה במצור של נשק הרסני מהדרום ומהצפון, כאשר כלל לא ברור איך יגיבו הפלשתינים אם וכאשר עשרות טילים ינחתו בכל חלקי הארץ.

לנתניהו הייתה הזדמנות פז לקבל לגיטימציה ציבורית מחודשת ולהקים ממשלה נוחה עם שותפות קואליציוניות מוחלשות. תחת זאת, הוא העדיף את הברית העמומה עם מופז, שהביאה לצניחה בפופולריות שלו בעקבות הטיפול הכושל בחוק טל, שיכול היה להידחות עד אחרי הבחירות. במקום לקבל ליכוד עם 37 מנדטים, החל נתניהו לקושש עריקים בקדימה, וקיבל מדינה במשבר כלכלי וליכוד עם 25 מנדטים מול 21 מנדטים למפלגת העבודה. ותחת התמודדות עם יריבים מוחלשים כיחימוביץ' ולפיד, הוא העצים את האופוזיציה באינספור זיגזגים הנובעים מקואליציה בלתי-אפשרית מול המשימות הלאומיות החשובות.

בסופו של יום, נתניהו ייאלץ לשאול את עצמו איך הוא הגיע למצבו העגום. אם יתקוף באירן, עליו להתפלל שהמתקפה תצליח. גם הוא יודע, כי כל פעולה שהיא, שגם בתסריט האופטימי ביותר תעכב במעט את הגרעין האירני, תיגמר בטרגדיה ישראלית. גם הוא מבין, שטיפולו הכושל בנושא הפלשתיני יסב לו כאב ראש רב בעתיד, גם אם הרפובליקנים יוציאו את אובמה מהחדר הסגלגל. ומעל הכול, הוא יודע ידוע היטב, כי במידה וייבחר שוב לראשות הממשלה, הוא ימצא עצמו עם גוש ימין מצומק, התלוי לחלוטין בשותפות החרדיות, ושותפותיו העתידיות תהיינה חזקות בהרבה ותאבות שלטון, יותר משהיו עת בחר להקדים את הבחירות. בדמותו, נתניהו משקף את בעיית המנהיגות בימין, שלוקה בשמרנות במובנה הלא-פוליטי, של העדפת הקיים על פני כל דבר חדש, ובהיעדר יצירתיות. יכול להיות, כי ראש הממשלה כבר הגיע לסוף דרכו הפוליטית, גם אם יצליח לשרוד את הבחירות הבאות.

אובמה מנסה להתחבר לשמאל המאורגן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 13.5.2012

לנשיא האמריקני אובמה היו שלל הזדמנויות לקדם במהלך כהונתו נישואים בין בני זוג מאותו המין. אפס לא היה לא שום אינטרס לפלג את החברה האמריקנית כפי שעשה עת חוקק את רפורמת הבריאות שלו. הוא ביקש להצטייר כנשיא של כל האומה, כולל שמרנים. בשלב מסוים, קיווה לקרב אליו רפובליקנים אחרי חיסול בין לאדן. בפועל, התנהלותו, ששיאה במסירת חלקים נרחבים מהעולם הערבי לזרועות האסלאם והפקרת סוריה לקצב מדמשק, גרמה לכמעט מחצית מהאמריקנים להתנתק ממנו כליל, ולאחרים לתמוך בו עם אכזבה גדולה. ועתה הוא מגיע עם היוזמה הרדיקלית ביותר בתולדות ארה"ב לשינוי מהותי במוסד הנישואים האמריקני.

המאמץ להכשיר את הנישואים בין בני זוג מאותו המין מיועד לחבר את אובמה אל הבסיס שאיתו הוא הלך לבחירות לפני 3 שנים: השמאל העמוק של זכויות האזרח, הרדיקלים מאוניברסיטת ברקלי, האיגודים המקצועיים והתקשורת הליברלית. הוא לא חושש לנכר קהל מצביעים אחר: שחורים והיספאנים. הם לא יצביעו למיט רומני גם אם זה יצטרף אל ג'סי ג'קסון ויישבע אמונים לתנועה לזכויות האזרח. הנשיא האמריקני רוצה לוודא שהשמאל המאורגן צועד איתו לקראת הבחירות. הוא דיבר דברים דומים ב-2009 אבל משנבחר ביכר שלא לעסוק בנושאי-פנים מתוך רצון לפנות אל מה שמוגדר בעגה השמאלית "לאומני העולם השלישי". תנועות לשחרור לאומי בעולם הערבי שתישאנה אותו על כפיים כמשחרר המזרח המדוכא מעולם של טירנים ודספוטים. עתה הוא חוזר אל הליברלים, אחרי שהפרויקט המרקסיסטי שלו כשל, גם בתחום רפורמת הבריאות.

מעניין שאובמה אומץ עד מהרה על-ידי השמאל הישראלי בהקשר החד-מיני. "הארץ" הקדיש לכך את העמוד הפותח שלו בשישי האחרון. מרצ קפצה על המציאה, אף על פי שבתקופת כהונתה בממשלת ברק לא נקפה אצבע לטובת החד-מיניים (יוסי ביילין, אגב, שלל נישואים בין בני זוג מאותו המין כשאהוד ברק קידם סדר-יום חילוני בשלהי הקדנציה שלו). לפתע, הרדיקלים והליברלים נזכרו שישראל מקדשת נישואים בין גבר ואישה, ואכלו את דברי אובמה כמוצאי שלל רב. צריך לקרוא את הדברים בהקשר הראוי: לשמאל המקומי, כמו לנשיא האמריקני, לא אכפת באמת מזכויות אדם ואזרח. המטרה היא להוסיף עוד פרק על סדר היום של הבחירות הבאות, שיקרב קהלים נוספים לשמאל. השר יובל שטייניץ, שהתארח בחמישי שעבר במפגש התא הגאה בליכוד, אמר את הדברים נכוחה: הוא יתנגד לנישואים חד-מיניים, אף שהוא ער למורכבויות השונות. אבל שטייניץ יודע, כי אם הליכוד לא יסכים לאמץ אל חיקו את הפונדמנטליזם הליברלי, בבחירות הבאות יהיה מי שיבקש להוסיף את עמדות הימין בנושא זה לארסנל הנשק נגד נתניהו. אפילו שלי האדומה הזדרזה להודיע על תמיכתה בחד-מיניים, משל הייתה מאז ומעולם בת-ברית של שולמית אלוני.

הניסיון לערער את החברה המערבית, האמריקנית והישראלית, באמצעות רעיונות רדיקליים, כאשר לנין ודרידה משמשים בערבובייה, נגוע גם בצביעות. לא אובמה ולא השמאל, לא יבקרו את הערבים והאסלאם על יחסים לנשים או למיעוט החד-מיני. ישראל, בהקשר הזה, היא המקום הטולרנטי ביותר עלי-אדמות לזכויות מיעוטים, בפרט אנשי ונשות הקהילה הגאה. בשקט, הם מודים, ממשלת נתניהו מתקצבת אותם יותר משתקצבו אותם ממשלות קודמות. מי שבאמת רוצה למצוא פתרון לבעיה זכויותיהם של מיעוטים, יכול לעשות זאת בלי מהומה. ללא פרובוקציה מיותרת.

הניאו-קונסרבטיבים בארה"ב ובישראל יידרשו להירתם למערכה חדשה שתכניס את זכויות המיעוטים לפרופורציה הראויה לעת הנוכחית. בשעה שהאסלאם מאיים להפוך את לונדון ללונדוניסטן, כשבפאריס הנשיא החדש נבחר על קולות המוסלמים, וכאשר איראן רוצה להחריב את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, למיעוטים שונים מותר לחכות קצת ולהסתפק בזכויותיהם הקיימות. הם הלא ייתלו ראשונים אם ירים האסלאם ראש. הם – והשמאל החילוני, אשר פעיליו היו הראשונים שהוצאו להורג בחוצות טהרן לאחר שחומייני הגיע מנצח על גלי אי-האונות של ג'ימי קרטר.