ארכיון תג: אופיר אקוניס

מי מפחד מגדעון סער?

הסקרים האחרונים גרמו לראש הממשלה לעשות קולות של בחירות מוקדמות. הצהרות על הקדמת הבחירות המקדימות לראשות הליכוד, טפטופים על ברית ביבי־בנט שתביא לרשימה המשותפת של הליכוד־הבית היהודי לפחות 45 מנדטים (נשמע מוכר), הכרזות של מקורבי ראש הממשלה על הרצון לכבוש את השטח, מתקפת פעילי ליכוד המקורבים לביבי על גדעון סער (חלקם מכנים אותו "בוגד" ומאשימים אותו שעשה פריימריס במהלך המלחמה). ההודעה של היועץ המשפטי על סגירת התיק בפרשת "ביבי־טורס" רק הגדילה את התיאבון אצל נתניהו ואנשיו.

לא ברור אם ההצהרה על הברית אם נפתלי בנט היא אמתית או ספין. פרופסור אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן, אחד מתומכיו המובהקים של בנט, מדבר בגאווה על כך שוועידת הבית היהודי תתקיים באוניברסיטת תל־אביב, ולא בהתנחלות קדומים. בנט ואנשיו מבינים שהפער בין הבית היהודי ובין הליכוד עומד על 10 מנדטים ביום טוב. בפועל, ריצה נפרדת עשויה להביא למצב בו שתי מפלגות הימין החזקות יהיו שוות בגודלן. שר הכלכלה יבקש שדרוג: שר החוץ וממלא־מקום ראש הממשלה. אולי אפילו רוטציה, אם מצבו של נתניהו יהיה קשה במיוחד.

"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער

"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער

במהלך המלחמה, שלח ראש הממשלה את ציפי לבני לבדוק אם יש היתכנות להעיף מהקואליציה את הבית היהודי וישראל ביתנו ולהכניס פנימה את מפלגת העבודה. החרדים כבר בכיס של ביבי. אלא שגם נתניהו וגם בוז'י הרצוג לא יודעים אם הם יכולים להעביר מהלך כזה במפלגותיהם שלהם. שלי יחימוביץ מחכה להרצוג בפינה. היא עושה חיקויים לעגניים שלו בפני פעילי המפלגה ובזה לו. לנתניהו יש 5 או 6 קולות בטוחים בסיעת הליכוד המצומקת המונה 19 מנדטים. גם ביבי וגם בוז'י ויתרו על הרעיון. אין ממשלה אחרת, אין קואליציה חלופית.

בהיעדר חלופה לקואליציה הגרועה ביותר שקמה בישראל, ראש הממשלה מבקש לבנות את עצמו מחדש. את איראן החליפו אנשי דאעש. נתניהו שוב חזר לימי מלחמת העולם השנייה כאשר צבא רומל היה בדרכו לארץ־ישראל. הוא לא האמין שייצא כל כך טוב מהכישלון במלחמת צוק איתן. עכשיו יש לו קלף חדש, אויב חדש, ארגון טרור חדש. אפשר לחזור לימי ההפחדות, האיומים. בכלל, בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה הוא מוביל על כל יריביו עם תמיכה של למעלה מ־40 אחוז. בחירות ביטחוניות יסייעו לו לשוב לכהונה רביעית בלשכת ראש הממשלה.

אלא שנתניהו היה בסרט הזה אחרי עסקת שליט. הוא היה בטוח שבבחירות הבאות, הליכוד בראשותו יזכה לרוב מוחץ בכנסת. הסקרים הראו שהמפלגה לבדה מקבלת 35-38 מנדטים בסקרים. ואז התחיל הרומן הכושל עם שאול מופז. החבירה לליברמן שהבריחה מצביעי ליכוד. הבור התקציבי העצום שנחשף לאחר סיפורי שטייניץ על הכלכלה המצוינת. השפעת המחאה החברתית על המצביעים. זה נגמר בגוש ימין־חרדים של 61 מנדטים. נתניהו היה היסטרי ביום הבחירות כשהבין שיש סיכוי לא קטן שהוא מאבד את השלטון. "שלטון הליכוד בסכנה", הוא צווח בפייסבוק והחל להמריץ לבדו מצביעים להגיע לקלפיות.

כדאי לו, לראש הממשלה, להיזהר מעצמו. הכלכלה הישראלית מפוררת ומפורקת. סיפורי המצוקה החברתית יעלו במהלך הקניות לחגים. כאשר יידרש ראש הממשלה להכין תקציב חדש ולחתוך בבשר החי, בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות, הוא יגלה התנגדות עזה. לנפתלי בנט אין שום סיבה להציל את נתניהו מן המרקחה שהוא עצמו התקין. גם יאיר לפיד יכול לחתוך שמאלה כשיתברר שאין אפשרות להעביר תקציב על קולות יש עתיד בלי לרסק אותה כפי שרוסקה קדימה. הסקרים בחודשים בקרובים עלולים להראות על מגמה אחרת. ליכוד מתרסק מול כלכלה מתרסקת.

האינטרס האמתי של ראש הממשלה, ואת זאת לא אומרים לו מקורביו נוסח אקוניס, הרגילים בתרבות של ליקוק, היא לשמר כמה שניתן את שלטונו. לעשות הכול כדי לשנות את סדרי העדיפויות. להראות לעם יצור חדש שנקרא "ביבי חברתי". עם רפורמה אמתית בכלכלה ובחברה, אף אחד לא ישאל אותו מה שלום אבו־מאזן. סדר יום חברתי נוסח נתניהו יכול לטרוף את הקלפים. אלא שביבי הוא שמרן אמתי, במובן הרע. הוא מכור לבעלי־ההון. הוא מאוהב בלקקנים. הוא פרנואיד עד אימה. יש לו שנאה כלפי כל דבר שמריח קצת מסוציאל־דמוקרטיה. הוא חושב שאפשר להמשיך ולנהל מדינה עם עוד ועוד קיצוצים ולהמשיך להפחיד את העם עם סרטוני עריפת הראשים של דאעש. ומעל הכול, הוא צופה ביריביו. בסילבן שלום הנבגד, למשל. הוא בטוח שכולם מחכים לו בפינה. והאיום הגדול מכולם, יותר מדאעש, הוא גדעון סער.

למשל, בסוף השבוע פורסמה ב"דה מארקר" כתבה של חגי עמית על הזוגיות המתוקשרת של גדעון סער וגאולה אבן. "השילוב של ליברל חילוני תל־אביבי (אוהד של מכבי תל אביב וריאל מדריד), בעל מראה אינטלקטואלי, המציג בעמוד הפייסבוק תמונות מהופעות רוק שבהן צפה בישראל ובעולם, הנשוי לאשת תקשורת, מחזיק בעמדות מדיניות ימניות, מתקרב לדת ומפריד בין בשר לחלב, נראה כשילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים", כתב עמית.

כשזה מגיע ליריבים פוליטיים, נתניהו יודע לקרוא עיתונים היטב. הוא חושש מאמבוש. גדעון סער מתמודד על ראשות הליכוד ומקבל תמיכה מגורם פוליטי בעל השפעה אדירה במפלגה. למשל, משה כחלון. אם סער ירוץ מול ביבי בפריימריס לראשות המפלגה, נתמך על־ידי כחלון וגורמים פופולריים במפלגה כמו מירי רגב, דני דנון ומשה פייגלין, נתניהו יצטרך לפשוט מעליו את החליפה ולעבוד 24/7 כדי לנצח בבחירות האלה.

מקורבי ראש הממשלה, שזרעו את הספין על הפתק ביבי־בנט, יודעים שהזירה הפוליטית רותחת. בסופו של דבר, כמו כל מהלך של נתניהו, זה ייגמר בבכי. השאלה אם הבכי הזה לא ייגמר מחוץ ללשכת ראש הממשלה.

צומת נתניהו פינת ליברמן

אביגדור ליברמן הוא האניגמה של הפוליטיקה הישראלית: אין לו שום חיבה יתירה לדת אולם לאחר זיכויו, אץ־רץ להתפלל בכותל. הוא איננו מאמין בסיכוי לשלום עם הערבים אך מוכן לפנות התנחלויות ולהגיע להסדר מדיני ולו בכדי לסלק ערים ערביות מריבונות ישראלית. יש לו סדר יום אנטי־ערבי נוקשה, אך הוא מקפיד בכבודו של ולדימיר פוטין, פטרונן של סוריה, אירן וחיזבאללה. סדר היום שלו מבוסס על הכמיהה לשלטון אוטוריטרי וחזק – אך הוא ימשיך לפלרטט עם הקצוות הימניים, לפורר את הפוליטיקה ולהישאר חסר השפעה. למעשה, למן כניסתו לכנסת בבחירות 99', לא השפיע על שום תהליך: שרון פיטר אותו, בממשלת אולמרט לא הותיר כל חותם, כשר חוץ אצל נתניהו היה מנוטרל. סדר היום שביקש לקדם ("אם אין נאמנות, אין אזרחות") התמוטט. רעיון הטרנספר שביקש להטמיע בתרבות הפוליטית יחד עם שותפו המנוח, שר התיירות דאז רחבעם זאבי, קרס כמו הסכמי אוסלו. חמש־עשרה שנים נמצא ליברמן בפוליטיקה ובמאזן הישגיו נמצאת הספרה אפס. כן, הוא סייע רבות לציבור העולים מברית־המועצות לשעבר, אך לא לשם כך נכנס לפוליטיקה. הוא לא בא כדי לרשת את שרנסקי.

לא בא לרשת את שרנסקי. אביגדור ליברמן

לא בא לרשת את שרנסקי. אביגדור ליברמן

הצלקות שהותירו בשר החוץ הנכנס ענייניו המשפטיים – שהחלו עוד בשנת 99' כשהורשע בתקיפת קטין ובאיומים והסתיימו בזיכויו אתמול – הופכות את דמותו לאניגמטית עוד יותר. ליברמן יכול לבחור באחת משתי הדרכים: הראשונה, לחבור לימין הקיצוני בראשות בנט. חבירה כזו תביא להפלת הממשלה בטווח של שנה: או שנתניהו יחתוך שמאלה ויתמודד בבחירות חדשות בראש מפלגת הסדר מדיני, או שיחתוך ימינה ויישאר עם ממשלה צרה ללא רוב בכנסת (ההנחה שהחרדים יצטרפו אוטומטית במקום לפיד ולבני היא פחות מאשר סבירה, בפרט לאור חוק הגיוס).

הדרך האחרת שבה יכול לבחור יו"ר ישראל ביתנו היא מעניינת יותר: לתת לנתניהו וללבני הזדמנות מלאה למצות את התהליך המדיני מול הערבים. לשבת בעמדת הצופה, לאפשר לנתניהו לשחרר אסירים ולשאת ולתת – גם על ירושלים. הרי לפי הנחת העבודה של ליברמן, תהליך כזה אמור להיכשל, כיוון שברגע האמת אבו־מאזן יפוצץ הכול סביב תביעת השיבה. אם נתניהו ולבני ייכשלו, שר החוץ ייצא מנצח כמו שרון, אשר ירש את אהוד ברק לאחר הכישלון בקמפ דייויד: כולם האשימו את ערפאת אך הצביעו לאריק. כולם ידעו שהצדק עם החייל המעוטר בצה"ל אבל תמכו בגנרל ההרפתקן, בשר הביטחון המודח ממלחמת הברירה של 82'.

במקום לתת לשמאל את ההזדמנות להאשימו בכך שהכשיל את הסיכוי לשלום, יכול אביגדור ליברמן לתת הזדמנות אמתית לראש הממשלה ולשרת המשפטים. הרי הייתה זו לבני שמנעה מאולמרט לחתום על פשרה בירושלים ושיבה סמלית של הפליטים, ותרמה בעצמה להתערערותו הפוליטית. מדוע לא לתת ליושבת־ראש התנועה להוכיח שהפעם טובים סיכויי השלום משהיו לפני חמש שנים? בסופו של יום, גם שר החוץ החדש־ישן יודע, כי הוא הדמות היחידה שניצבת כחלופה מול נתניהו. הכשלת ראש הממשלה תיראה כהמשך דרכו הישנה – הנקמנית, הקטנונית – הרואה איום בכל מקום בו יש אתגר, אי־ודאות או סיכון. מתן הזדמנות לנתניהו להוכיח את עצמו מהווה סיכוי אמתי לליברמן להפוך למנהיג לאומי ולהיפרד, לפחות פומבית, מן הברית ההרסנית עם אריה דרעי.

ליברמן הממותג מחדש ייתן לנתניהו, ללבני, ללפיד ולבנט לאכול זה את זה חיים. מתוך שברי הריסותיה של ממשלת נתניהו השלישית (והאחרונה), הוא עשוי לצאת המנצח הגדול. אם קו פרשת המים בקריירה שלו יהיה ה־6 בנובמבר 2013, יו"ר ישראל ביתנו עשוי למצוא עצמו בעוד שנה וקצת ראש ממשלת ישראל. בניגוד לטענות אנשי הליכוד, כי המותג שלהם חזק מן המותג ישראל ביתנו וליברמן, הרי האמת העצובה היא, שהליכוד שחוק לחלוטין. במצודת זאב יודעים, כי בלי ליברמן, הליכוד לא יצליח להגיע ל־20 מנדטים. הנהגת המפלגה מורכבת ברובה מגברים אפורים ומשמימים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם. גלעד ארדן בן ה־43 לא נתפש כחלופה מנהיגותית. גדעון סער בן ה־47 לא נספר אפילו בקרב מתפקדי המפלגה. ישראל כ"ץ המתקרב לשישים לא הצליח למנף את הישגיו כשר תחבורה. הדור שהגיע משורות הליכוד, ועליו נמנים אקוניס (40) ודנון (43), טוב לעסקנות פנים־ליכודית, לא משהו שהולכים אתו לבחירות. נשות המפלגה נעות על הציר שבין בדיחה לבין קרצייה. דווקא ליברמן – שהצליח ללהק כמה כוכבים מוצלחים למפלגתו כמו אורלי לוי־אבקסיס, עוזי לנדאו ויצחק אהרונוביץ' הנחשב למתון יחסית – יכול לתת פייט טוב לליכוד המתפורר.

אם ליברמן יפסיק להיות ליברמן, הדיירים ברחוב סמולנסקין פינת רחוב בלפור צריכים להתחיל לחשוש. אם ימשיך בדרכו, הוא עלול להפסיד את כל עולמו.

מקארתיזם – תגובת נגד לקומוניזם האנטישמי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.12.2011

השם 'ארנו לוסטיגר' כמעט שאינו אומר דבר למומחים להיסטוריה בת-זמננו, לפחות בישראל. לוסטיגר, ניצול שואה שניצל מ'צעדת המוות' המפורסמת, לא פנה ללימודים אקדמיים עם תום המלחמה. הוא הקים חברה לאופנת נשים והחל בכתיבה מחקרית סוערת שזיכתה אותה בפרסים רבים, בהם תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פוטסדאם. לכתיבתו נחשפתי כשנזדמן לידי במקרה הספר 'סטאלין והיהודים' שפורסם בשנת 2003.

מקארתי. בעקיפין, הגן על היהודים והציונות

מקארתי. בעקיפין, הגן על היהודים והציונות

נזכרתי בלוסטיגר ובספרו כשצפיתי בהתנפלות על ח"כ אופיר אקוניס, שהעז לומר כי הסנטור המנוח, ג'וזף מקארתי – צדק. מקארתי המנוח זכה במוניטין רע במיוחד בעקבות התעמולה הקומוניסטית והליברלית נגדו. אולם עיקר פעילותו, גם אם חטא לא אחת במשגים ובעוולות, נבעה מהאיום המרכזי שנשקף לאמריקה באותה עת: הקומוניזם. מעטים יודעים, כי מאחורי צלב הקרס האדום הסתתרה, בצד תוכניות לחסל את המערב הקפיטליסטי, גם תוכנית אחת נוספת: להשמיד את היהודים. כשמקארתי לחם בסטליניזם האמריקני, הוא נאבק גם למעשה באיום המרכזי שנשקף באותה עת ליהודים: השמדה על-ידי המגף האדום.

בנימין פינקוס, פרופסור להיסטוריה סובייטית, חיזק את מחקרו של לוסטיגר עוד טרם פורסם: בספרו על יהודי ברית המועצות מ-1988, קבע פינקוס כי סטאלין ראה במשפט הרופאים היהודים אמצעי לפלס דרך להגליית האוכלוסייה היהודית ממרכז ברית המועצות. סטאלין תכנן, לפי לוסטיגר, את תחילת השואה היהודים לפורים 1953, שהחל ב-28 בפברואר באותה שנה. אולם באותה לילה, לקה סטאלין בשבץ ששיתק אותו. הוא מת ב-5 במרס 1953. ראש הקג"ב דאז, לברנטי ברייה, שם קץ לתוכניות סטאלין ושחרר את הרופאים היהודים מכלא לוביאנקה הידוע לשמצה. כל יורשי סטאלין הכחישו כי הייתה תוכנית לחיסול היהודים. הם גם טענו כי בברית המועצות כלל לא שררה אנטישמיות.

הטענה בדבר השואה המתוכננת של היהודים קיבלה משנה תוקף ממעשיו של סטאלין כלפי אוכלוסיות אחרות: הוא גירש לסיביר שני מיליון גרמנים שישבו על גדת הוולגה, מאות אלפי טטארים מחצי האי קרים, צ'צ'נים ואוכלוסיות אחרות. ספק רב אם היהודים היו זוכים לרחמים מידי הצאר האדום. ואם לא די בכך, ב-12 לאוגוסט 1952, בכירי התרבות היידית בברית המועצות הוצאו להורג על-ידי השלטונות הסובייטיים. ברית המועצות של סטאלין הייתה אפוא בית מטבחיים למיליוני עמים חפים מפשע. היהודים היו על הכוונת של הרודן הסובייטי.

הקומוניסטים האמריקנים שירתו את מכונת התעמולה הסובייטית. הם היו סוכנים זרים לכל דבר ועניין. למען האמת, הם שימשו כלי ללוחמה פסיכולוגית נגד מולדתם. הטקטיקה הייתה פשוטה: במקום לצרף אמריקנים למפלגה הקומוניסטית, היו מוקמים ארגוני חזית עם מטרות נאצלות כמו פירוז העולם מנשק גרעיני, שלום עולמי וצדק חברתי. מוסקבה ביקשה לפורר מבפנים – באמצעות הקומוניזם ושלוחותיו – את החברה האמריקנית. הקומוניסטים ידעו על מעלליו האנטישמיים של סטאלין, אך בחרו להתעלם מהם או להצדיקם. גם בארץ, אגב, האגף השמאלי במפ"ם והקומוניסטים הצדיקו את הרודן הסובייטי.

מקארתי ביקש למנוע את חדירת הרעל הקומוניסטי למרקם החברה האמריקנית. בעקיפין, הייתה בכך משום הגנה על היהודים והציונות. סוכני סטאלין באמריקה היו, למעשה, מצדיקי האנטישמיות הסטליניסטית בנוסח הרצחני והמטורף ביותר שלה. מקארתי טעה במינון; הוא צדק בעיקרון. ישראל מתמודדת עם אותו אתגר שעמו התמודדה החברה האמריקנית בימי המאבק בקומוניזם. ההבדל היחיד הוא שאקוניס וחבריו בסך הכול מבקשים למנוע מהקומוניסטים של ימינו לקבל מימון מממשלות זרות. אקוניס, בהשוואה למקארתי, הוא ליברל רך. וטוב שכך.

הרוויזיוניזם ויוזמות החוק של אקוניס, לוין ודנון

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך ב-29.11

המתח הגואה בשנים האחרונות במאבקי השמאל והימין, מקבל את ביטויו בניסיון לקדם או לסכל את יוזמות החקיקה האחרונות שמקדמים ח"כים פעלתנים בימין בכלל, ובליכוד בפרט. באחרונה, הדבר הגיע למתח בימין עצמו: מול אופיר אקוניס, יריב לוין, דני דנון ואחרים, מתייצבים דן מרידור, בני בגין ורובי ריבלין. הפולמוס הוא ערכי במהותו ונוגע לשאלה שמעסיקה את הימין הרוויזיוניסטי שנים ארוכות: כיצד להגיב להתנהלותו הדורסנית של השמאל? הרי אותן יוזמות באו כתגובה למצב עניינים נתון: השמאל עסוק בלוחמה פסיכולוגית אנטי-ישראלית במימון של ממשלות זרות וקרנות בינלאומיות; בית המשפט ממשיך במסורת האקטיוויזם השיפוטי וממסמס את הפרדת הרשויות; הכנסת עוברת דה-לגיטימציה ונחשבת למוסד בלתי-ראוי לקבלת החלטות; העיתונות מאתרגת או, לחילופין, עוסקת בקמפיינים מופרעים נגד כל איש ציבור, בעל הון או איש צבא, שנחשד בעבירה על החוק; ובחירת השופטים ממשיכה להתנהל בדילים, פרוטקציות ועסקות – כולם מתחת לרדאר הציבורי.

אנשי בית הבריונים. צילום: אתר בית אב"א (http://www.beitaba.com)

אנשי בית הבריונים. צילום: אתר בית אב"א (http://www.beitaba.com)

כשהימין אומר "לא התחלנו", לא מדובר בתירוץ. באמת ובתמים, לא הימין התחיל. מנחם בגין המנוח ביכר את הפשרה על העימות. כשנבחר לראשות הממשלה, הותיר על כנו את האפראט המפא"יניקי הישן. כשצעקו לעברו "רוצח" ו"בוגד", הוא התבודד, מכותר מכל עבר, עד שפרש לביתו. ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, היה זה שהביא את ההתנהלות הבעייתית הזו לשיאה: הוא העביר הסכם מדיני שנוי במחלוקת באמצעות סיעתם של אלכס גולדפרב וגונן שגב, שהצילו את ממשלת רבין בינואר 1995, עת אנשי 'הדרך השלישית', אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, פרשו מן המפלגה. אותם ח"כים, שמונו לשרים, הצילו את "הגוש החוסם" של רבין ז"ל, שקם על קולות אנטי-ציוניים. הימין היה מבודד, נטול יכולת השפעה, וראה כיצד לנגד עיניו מחלקים את הארץ באמצעות שלמונים פוליטיים.

הח"כים אופיר אקוניס, יריב לוין ודני דנון מחויבים למורשת ההיסטורית של תנועת החירות ולערכי בגין וז'בוטינסקי, לא פחות מאשר בני בגין, דן מרידור או רובי ריבלין. אולם אלה הראשונים מייצגים בדרכם את השקפת האגף המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, שבשעתו ייצגו אותה אנשים כמו אב"א אחימאיר, יהושע ייבין ואחרים שהיו קשורים ל'ברית הבריונים'. השקפה כזו רואה לנגד עיניה את הכורח לפעול מול השמאל, בחריפות אך בהגינות, על מנת להכריע את המערכה על דרכה של הציונות (ז'בוטינסקי, אגב, כינה את אחימאיר "מורנו ורבנו"). השמאל דאג להעליל על אחימאיר את עלילת רצח ארלוזורוב, שהכתימה את הימין בארץ שנים רבות, הגם שלא בצדק, כפי שהוכח יותר מפעם אחת.

למקסימליסטים יש זכויות בליכוד בדיוק כמו לליברלים הרכים בתנועה. הפולמוס בין המחנות איננו נובע מפופוליזם, או מתאוות היבחרות. אקוניס היה זוכה ללא-מעט מחמאות אם היה מוותר על דרכו. כרגע הוא זוכה למה שבגין הגדיר "ונדטה" יותר מאשר לכל דבר אחר. הוויכוח הוא כן, ערכי ועמוק: האם הימין יוותר על העימות המתחייב עם השמאל, או שמא יעדיף לנהלו במלוא המרץ? האם שוב ייסוג הימין נוכח המתקפה התקשורתית-פוליטית המתנהלת כנגדו, או ינהל מאבק על דברים שבאינטרס הלאומי, כגון מימון ממשלתי זר לארגונים פוליטיים?

ישנם חוקים שאינם ראויים, ובהם התיקון לחוק לשון הרע, או שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. גם לא בטוח שהחוק המאפשר את מינוי כבוד השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, ראוי דיו. שינוי כללי המשחק במהלכו עלול לפתוח פתח מסוכן לכל שלטון שיבוא בעתיד (והאופטימיות שהימין ינצח שוב בבחירות הבאות היא מופלגת מדי). אולם ראוי לומר את האמת: הוויכוח העמוק איננו על חוק כזה או אחר; זהו פולמוס עז על זכות הימין לשלוט ולהנחיל את דרכו. הגיעה העת להכריע בו.

חוק נגד גיליוטינה – מאמר המערכת של "מקור ראשון"

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.11.2011. כתב: דוד מרחב

הדמוקרטיה הישראלית נמצאת כבר שנים תחת מתקפה בלתי-פוסקת. לא מדובר במתנגדיה החריפים מבחוץ; אלה ארגוני "זכויות אדם", הממומנים ממימון זר. כל תכליתם היא שינוי את החברה הישראלית באמצעות לחץ חיצוני ופעולות של מיעוט קטן, המקבל תמיכה כלכלית מממשלות זרות על מנת לקיים את פעילותו. בכל מדינה מתוקנת, אין כל בעיה שמדינה אחרת תסייע לארגוני המגזר השלישי או החברה האזרחית. הבעיה היא שחלק ניכר מהארגונים הישראלים הם פוליטיים במהותם: סדר היום שלהם מוקדש כולו לקידום רעיונות פוסט-ציוניים, במקרה הטוב, ואנטי-ישראליים ממש, במקרה הרע.

דמוקרט מספיק. ח"כ אופיר אקוניס

דמוקרט מספיק. ח"כ אופיר אקוניס

הדאגה שמגלים ליברלים טובים לאותם ארגונים, ממחישה כי מישהו פה לא הבין עד הסוף מה ההבדל בין ארגון זכויות אדם לבין ארגון רדיקלי שחותר תחת אושיות החברה הישראלית. ספק רב אם ארה"ב, למשל, הייתה מאפשרת את קיומו של ארגון הממומן מכספים זרים, וכל תכליתו היא דה-לגיטימציה לממשל האמריקני והזדהות, גם אם משתמעת, עם אל-קאעידה או עם הטליבאן. לישראל אין פריווילגיה להמשיך ולגלות סובלנות כלפי קבוצות המקדמות ג'יהאד במסווה של זכויות אדם.

אותם ארגונים תרמו במידה לא קטנה לדו"ח גולדסטון. הם מפיצים את תעמולת הזוועה על ישראל כמדינת אפרטהייד. הם תובעים לחקור את "פשעי המלחמה" של ישראל במסווה של דאגה לשלום שני העמים. מובן שלתושבי הדרום המופגזים אין להם ולו בדל של רחמים. בקיצור נמרץ, יש פה פעולה מאורגנת שמטרתה לקדם את האג'נדה הפלשתינית בגבולות ישראל. ח"כ אופיר אקוניס, מיוזמי ההצעה להפסקת המימון הזר לעמותות, הוא דמוקרט מספיק על מנת שלא לתבוע את חיסולם. בישראל מותר לקרוא השכם והערב לחיסול מדינת היהודים, ולא יאונה רע לאיש. אקוניס פשוט מבקש להפסיק את הבחישה הזרה בענייני ישראל. למנוע מהמימון האירופי לסבסד את החתרנות נגד המדינה. כשם שהמנדט הבריטי נגמר, אקוניס רוצה לגדוע את המנדט האירופי.

אגב, הצעת החוק שמקדם אקוניס לא עוסקת בעמותות חברתיות או כאלה שעניין חינוך, אמנות או הגנת הסביבה. אז למה מציירים את הצעת החוק כלא-דמוקרטית? ומדוע ריכוז הריבונות על הנעשה בתחום ישראל בידי הפרלמנט והציבור, נחשב ל"סכנה לדמוקרטיה"? בתודעה הרדיקלית האורווליאנית, לקבוצות מסוימות יש עליונות מוסרית ופוליטית על פני כל עם ישראל. הדמוקרטיה עבורם היא זכותם הבלבדית לפעול ככל העולה על רוחם. כשאופיר אקוניס מציע להם לפעול במרחב הישראלי ולהתחרות על לב הישראלים, הם חוששים: הם יודעים היטב שלא יצליחו לגייס מהישראלים תשיעית מהסכום שהם מגייסים מהאירופים. לכן הקוזאק הנגזל משתולל ושואג "פשיזם".

הבעיה מתחילה כשאנשים טובים, ציונים וליברלים באמת, מבלבלים בין חופש הביטוי של המיעוט לבין החירות שלו להסית ולהמריד במימון זר. הבלבול הזה מעיד על קריסת מערכות ערכית. על שבץ מוסרי שגורם לאנשי מצפון לסייע, שלא מרצונם, לסוכנים זרים. הגיעה העת להציב כללים ברורים למשחק הדמוקרטי, או יותר נכון: להבהיר שכאשר אויב פוליטי מר הופך לסוכן זר, זכותה של הדמוקרטיה להגן על עצמה ולא להניח את ראשה על הגיליוטינה השמאלנית.