המחיר של נתניהו

יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, בוודאי היה נואם בהפגנה מול ישיבת הממשלה שעתידה להיערך ביום ראשון הקרוב, אשר בה יוחלט על שחרור 103 מחבלים פלשתינים, ובהם אזרחים ישראלים תושבי מזרח־ירושלים. כמו יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו – שזינב בממשלת אולמרט עם ההבטחה למוטט את שלטון החמאס – הוא היה קובל בראש חוצות על "כניעה לטרור", מתריע מפני הסכנה שבהקמת מדינה פלשתינית. אלא שבדומה לראש הממשלה נתניהו שהחליט על הסרת המצור מעל עזה והסכים להתחמשות מחדש, דה־פקטו, של שלטון החמאס שם, גם ראש הממשלה הנוכחי יקבל החלטה שמעולם לא היה מסכים לה בהיותו ראש האופוזיציה.

מכיוון שסביר להניח שהאדם ששימש ראש אופוזיציה בשנים 2006-2009, והאדם המשמש ראש ממשלה בארבע השנים האחרונות, הם זהים, אפשר אולי לטעון, כי נתניהו הבין ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", כמו אריאל שרון. אלא שבשונה משרון, העניין הוא סבוך יותר: ראש הממשלה לא מאמין, כי הפלשתינים ילכו כברת־דרך משמעותית לקראת הסדר מדיני עם ישראל. הוא חושב, שגם הפעם הסרבנות הערבית תסיר מעל ישראל את נטל ההוכחה בדבר רצונה בשלום. אם כבר, הוא מצדד בהסדר מדיני ארוך־טווח שיאפשר לו להתמקד בבעיה האירנית ויוריד ממנו את הלחץ הבינלאומי.

רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד

אצל רה"מ הנוכחי, המילה "כיבוש" לא מופיעה בלקסיקון. נסיגות טריטוריאליות ופינוי יישובים הם, מבחינתו, חלום בלהות. לכן, מיהר לקפוץ על עגלת משאל־העם של נפתלי בנט. העם יחליט, לא הוא. במידה רבה, יש כאן התנערות מאחריות מנהיגותית. אולם לא פחות מכך, יש פה גם הבנה עמוקה, שהימין העמוק ייכנע רק אם רוב הישראלים יסכימו בפתקאות הצבעה על פינוי המתנחלים. בעניין הזה, רה"מ עקבי: מי שיחפש ב"יו טיוב", ימצא סרטון רב־צפיות שם נתניהו, אז שר בממשלת שרון, אומר לח"כ אורי אריאל, היום שר בממשלתו, שיתמוך בתכנית ההתנתקות אם תובא למשאל־עם.

ההבדל הגדול בין נתניהו של טרום הכהונה השנייה והשלישית, לבין נתניהו שיתחיל בקרוב את שנתו החמישית בראשות הממשלה, טמון בכך שמבחינה אידיאולוגית, יו"ר הליכוד לא זז סנטימטר בעמדותיו, אך מבחינה פוליטית הוא הבין, כי דוגמטיות רעיונית מהסוג שאוחזת כרגע בליכוד תהפוך את ישראל למצדה מודרנית, תאפשר לאיראן להתחמש, תחולל אינתיפאדה שלישית שעלולה להפוך את ככר מנארה לככר תחריר, תסלק את אבו־מאזן וחבריו מהנהגת הרשות הפלשתינית ותהפוך את הרשות לישות חמאסית פרו־אירנית.

עיני רה"מ נישאו אל סוריה, שם ראה כיצד המערב נכשל מלסייע למורדים להפיל את אסד, שנותר נשיא בתמיכה רוסית־סינית־אירנית, והאופוזיציה עצמה הפכה למפולגת בין קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות לבין קבוצות חילוניות מתונות. החשש המרכזי כרגע הוא מאבדן שליטה על המצב. אם ארה"ב תאבד שליטה על המתרחש ברשות הפלשתינית, וחמאס, חיזבאללה ואירן ייכנסו לתמונה, ישראל תיכנס למלחמה שבה היא עלולה להפסיד. וההפסד עלול לעלות, בסופו של יום, גם בפינוי גוש עציון ומעלה אדומים.

חידוש המו"מ עם אש"ף נועד למנוע אפוקליפסה כזו. נתניהו מוכן לשלם מחיר כדי לייצב את המצב הביטחוני באזור. יש לו קווים אדומים, אך הפעם הם מספיק גמישים על מנת לאפשר מו"מ יעיל שיביא להסדר מדיני שאיננו סופי אך מיישם בשטח את פתרון שתי המדינות. פוליטית, זה עלול לעלות לרה"מ במחיר כבד. אם המהלך ייכשל, הוא ימצא עצמו מבודד בקואליציה של 61 ח"כים, עם ח"כ אורית סטרוק בלשכה ונפתלי בנט על תקן סגן רה"מ. אם המהלך יצליח, הוא עלול לגלות כי יש לו בכל גוש הימין בסביבות 10 תומכים, בספירה נדיבה. הוא יעמוד בראש סיעה בינונית, המתקרבת בגודלה למרצ, תלוי בקולות השמאל והח"כים הערבים, נאלץ ללכת לבחירות ולהיאבק על קולות הימין־מרכז. כך או אחרת, רכבת המו"מ תצא בקרוב לדרכה. בכל תרחיש פוליטי, עלולים להתנתק ממנה כמה קרונות, מצב שיוביל לבחירות חדשות. לאחר אישור התקציב, סיום מושב הכנסת ותום החגים, רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד.

לפיד ובנט בקואליציה – על תנאי

אם דבר-מה מהותי לא ישתנה, יציג בשבוע הבא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את ממשלתו החדשה. זו תהיה ממשלת האין-ברירה הראשונה בתולדות ישראל מאז ממשלת האחדות הלאומית השנייה בשנת 1988. בשעתו, לגוש הימין המפוצל שכלל מפלגות לאינספור, היו 65 ח"כים: החל מהמפד"ל והחרדים, והמשך במפלגות 'התחיה', 'צומת' ו'מולדת', ליצחק שמיר היו די חברי-כנסת כדי להשאיר בחוץ את המערך ואת מפלגות השמאל והמפלגות הערביות. זו הייתה כנסת של 15 (!) סיעות שונות, משמאל ומימין. שמיר ידע כי גורלו קשור בגורל שמעון פרס אם אין הוא רוצה להיות תלוי ברצונם של גאולה כהן, גנדי ורפול. הוא העדיף את הקואליציה הרחבה עם המערך, אולם לא היה לו אמון בפרס, בפרט לאחר סירובו של שמיר ל'הסכם לונדון' משנת 1987. כעבור שנה וקצת, קמה ממשלה שלקברניטיה לא היו שום אמון זה בזה.

אי-האמון בין השניים היה עמוק במיוחד לאחר שפרס – שגיבש טיוטה להסכם שלום בהשתתפות רה"מ הירדני זייד אל-ריפאעי (שבה נכח גם מנכ"ל משרד החוץ דאז, יוסי ביילין) ועיקרה "האופציה הירדנית" – סירב למסור לידי רה"מ שמיר את ההסכם. ההחמצה ההיסטורית נבעה מאי-האמון בין השניים, ושיא הקרע היה כאשר שמיר שלח את מישה ארנס למזכיר המדינה שולץ לטרפד את ההסכם. בסוף אותה שנה, פרצה האינתיפאדה ומקץ שנה הודיעה ירדן כי היא מוותרת על תביעותיה לריבונות ביו"ש, החלטה שסללה את דרכו של אש"ף כנציג בלבדי של הפלשתינים. את ההחמצה ההיא יש לבחון בספקנות, כיוון שכבר אז היה אש"ף הגוף הפלשתיני היחיד המוסמך לשאת ולתת מטעם תושבי יש"ע על כל עניין מדיני. אך החשוב הוא שבין פרס לבין שמיר לא שרר שמץ של אמון, דבר שהביא לנפילת הממשלה ב"תרגיל המסריח" בשנת 1990, ובסופו של יום, לקריסת שלטון הליכוד בבחירות שהתקיימו מקץ שנתיים, עת נבחר רבין לראשות הממשלה.

מחפשים את נקודת האקזיט. בנט, נתניהו ולפיד.

הגם שאין דמיון בין התנאים ששררו אז לבין התנאים הקיימים כעת, הממשלה הבאה שתוקם תתבסס על חשדנות, אי-אמון וחוסר רצון טוב מצד השותפות הקואליציוניות. לביבי אין אמון בלפיד. פחות מכך, בנפתלי בנט (ולא מדובר פה רק על עניינים אישים; בשיחות סגורות, נתניהו טופל על בנט האשמות על האשמות ותוהה איך יוכל לחשוף אותו למידע רגיש בקבינט). אם הברית בין לפיד ובין בנט תחזיק מעמד ותשרוד את המציאות המדינית התובעת מהלך משמעותי להוצאת ישראל מהקיפאון שבה היא נתונה – והשניים ישלבו יד ביד כדי לקדם מהלכים משותפים מאחורי גבו של נתניהו ואולי יעשו זאת בגלוי ויערערו על סמכותו כראש ממשלה – ספק רב אם הקואליציה הזו תחזיק מעמד.

לפיד, שסירב תחילה לקבל את תפקיד שר האוצר, הבין כיצד ריסק התפקיד הזה פעמיים: את נתניהו ב-2006 ואת שטייניץ ב-2011, כשפרצה המחאה החברתית. אך הוא ייאלץ לקבל על עצמו את התפקיד אם ירצה במשרת שר בכיר ומשפיע. מבחינתו, ברגע שייכנס למשרד האוצר, המטרה תהיה העברת תקציב שיצליח לענות על ציפיותיהם של שני מגזרים שונים וסותרים: המתנחלים התומכים ב'בית היהודי' ואנשי המחאה החברתית של קיץ 2011, שחלק גדול מהם ומתומכיהם תמך ב'יש עתיד'. קשה יהיה לרבע את המעגל הזה אולם לפיד – שהבין שזריקת החרדים מהקואליציה ואימוץ הימין הדתי היוו צעד שטרף את הקלפים של נתניהו – לא ימהר להיפרד – לא מציבור תומכיו החילוני שהצביע לאביו ב-2003 ונתן לו 15 מנדטים, ולא מציבור המתנחלים המתון, שמאס בשותפות עם נתניהו והליכוד.

יו"ר 'יש עתיד' מביט בחשק רב על כסאו של נתניהו ורוצה את בנט כשותף בכיר בממשלה הבאה שירכיב. הוא יודע היטב, כי ישנו מועמד נוסף רוצה לחזור למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור, אך נכון לעכשיו, הוא מנוטרל. לכן ללפיד אין סיבה לדחות את שאיפותיו כל עוד אולמרט עסוק בענייניו המשפטיים, ובעיקר בערעור שהגישה הפרקליטות על החלטת ביהמ"ש המחוזי. אמנם, הברית בין שתי המפלגות יכולה ליפול על נקודות חיכוך מהותיות כמו ברית הזוגיות, תחבורה ציבורית בשבת וכמובן – הליכה לקראת הסדר מדיני שידרוש הקפאה של ההתנחלויות. אך אם אורי שני ימשיך לנווט כהלכה את 'יש עתיד' ואורי אריאל ימשיך לתת גב לנפתלי בנט, הברית תמשיך ותתקיים. שני לא מאמין לביבי. אריאל מסויג ממנו מאוד.

בפועל, גם בנט וגם לפיד יחפשו נקודה טובה לעשות אקזיט מוצלח מהממשלה, ורצוי ביחד. לפיד רוצה לכנס תחת כנפיו את גוש המרכז-שמאל ולהגיע למספר גדול דיו של מנדטים שיאפשר לו להחליף את נתניהו. בנט רוצה לקחת כמה שיותר מנדטים מהליכוד ולחזק את שליטת הציונות הדתית בימין. שניהם מאמינים, כי יחד הם יכולים להקים פה חלופה שתצא מהחשיבה המקובעת של שמאל וימין. לשיטתם, נתניהו והליכוד מהווים מכשול לכל רפורמה גדולה ואמתית, ולכן לאחר שבוצע שלב א' – סילוק החרדים, יבוא שלב ב' – סילוק נתניהו (בשבועיים האחרונים, אגב, ניהלו עסקני ליכוד מהדרג השני והשלישי קמפיין להכנסת לפיד ובנט לממשלה; הם יודעים, כי בבחירות חוזרות הליכוד יחזור לגודלה של סיעת 'חירות' בכנסת הראשונה).

העניין המדיני פחות מדאיג את לפיד. הוא מהמר, כי בבוא העת – אם תהיה הצעת שלום קונקרטית – הוא ובנט יוכלו להגיע לסיכומים בדבר עמדת ישראל. מבחינתו, יהיה זה המהלך הגדול של הציונות הדתית המתכנסת אל גושי ההתיישבות ומספחת אותם לישראל. הברית הזו – בין הימין החדש לבין המרכז הרחב – היא חלופה ממשית לשתי מפלגות שהופכות ללא-רלבנטיות למציאות הישראלית: הליכוד ומפלגת העבודה. לא לימין השמרני של ביבי ולא לשמאל המנוון של יחימוביץ' יש מה להציע לחברה הישראלית.

לפיד ובנט מאמינים כי לשניהם יש מה להציע לציבור, כל אחד מן הצד שלו, וכי ניתן לשחזר את הברית ההיסטורית בין הציונות הדתית לבין המרכז הישראלי ולהוציא את הדתיים והמתיישבים מזרועות הימין הישן, השמרני, העוסק במלחמת ציביליזציות וחי את השואה משל הייתה אירוע יומיומי. זה יכול לקום כשם שזה עלול לקרוס. אך מה שברור הוא, שהשפה השתנתה. הפוליטיקה השתנתה. לפחות על פניה. אם יעל גרמן (לשעבר מרצ) ואורית סטרוק (לשעבר האיחוד הלאומי) יצליחו לקדם את החברה הישראלית מעבר לקווי-המתאר של חלוקת התפקידים המסורתית של תומכי ומתנגדי ההתנחלויות, השינוי יהיה משמעותי.

גרמן, אגב, יכולה ללמוד הרבה מיהודית נאות המנוחה. נאות, לשעבר מבכירי מרצ וסגנית ראש עיריית חיפה, הייתה ב'שינוי' עוד בימי האיחוד עם רצ ומפם. כשפורז החליט שלא להצטרף למרצ וכעבור זמן לא רב הביא למפלגה את לפיד, מצאה עצמה נאות במפלגת ימין ליברלי וכעבור כמה שנים כיהנה כהונה מוצלחת ביותר כשרה להגנת הסביבה בממשלת שרון, שנגדו פעלה כבכירה במרצ. כהותה נגדעה בטרם עת כשבאוקטובר 2004 פרשה נאות מתפקידה עקב מחלתה ומתה חודשיים לאחר מכן. נאות הוכיחה, כי ניתן לפעול במסגרת קואליציונית לא פשוטה ובעייתית מבחינה אידיאולוגית אך בכל זאת לגרוף הישגים לרוב. בהנחה שאכן תמונה גרמן לשרה, רצוי לה שתתלה את תמונתה של נאות המנוחה בחדרה, כמקור השראה.