ארכיון תג: אילן גור-זאב

האנטישמיות הפלשתינית החדשה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.2.2013

לכאורה, היה מצופה מיו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, כי דרישת ה"ייהרג ובל יעבור" שלו תהיה ירושלים, גבולות 67' או היישובים הנמצאים מחוץ ל"גושי ההתיישבות". אולם השבוע, בחר הנשיא הפלשתיני להציג קו אדום ברור: לא להכרה במדינת ישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי. בפועל, מנהיג אש"ף חוזר לנקודת אי־ההסכמה בין הציונים לבין הערבים שעיקרה היחס להחלטת החלוקה של האו"ם. הפלשתינים ממשיכים בסירובם להכיר בזכות היהודים להקים מדינה עצמאית על חלק כלשהי בארץ־ישראל המערבית.

חזרה לתכנית השלבים. אבו-מאזן.

חזרה לתכנית השלבים. אבו-מאזן.

הנכונות שהביעה אבו־מאזן להקים מדינה פלשתינית מפורזת ולוותר על הסממן המובהק ביותר של ריבונות, צבא עצמאי, ולו שלא יכירו מנהיגי הערבים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מחזיר את הסכסוך לנקודת הראשית שלו: מעולם לא קיבלו הערבים את זכות ההגדרה העצמית של היהודים. תכנית השלבים של אש"ף שרירה וקיימת. כל עוד לא תמומש תביעת השיבה ולא תיהפך ישראל למדינה דו־לאומית בדרך להפיכתה בפועל לחלק מפלשתין העצמאית, לא יהיה שום הסכם שלום ממשי, בר־תוקף ומחייב.

זו הסיבה שבגללה נכשל רבין המנוח בהשגת השלום וקיבל טרור, לכן גם אהוד ברק כשל במו"מ בקמפ־דייויד, בשל כך הביאה הנסיגה מעזה לטרור חסר תקדים באופיו נגד ישראל, לכן גם אהוד אולמרט וציפי לבני לא הצליחו להגיע לחתימת הסכם הבנות עם הפלשתינים. התודעה הערבית שבה לשנות ה־20' וה־30', והשאלה "היכן יעבור הגבול?" היא רלבנטית רק אם ישראל רוצה להתקיים במימיה הטריטוריאליים בלבד. לא נתניהו ולא לפיד, לא לבני ולא הרצוג, לא יוכלו לחתום על שום הסכם שלום עם אבו־מאזן. אפילו לא זהבה גלאון או דב חנין.

הרדיקליזציה בעמדה הערבית נובעת מהרוחות האנטישמיות המנשבות מאירופה. התחושה הפלשתינית, שלפיה ישראל נמצאת במצב של התפרקות, גורמת למנהיגי הערבים לאמץ עמדות שזוכות לאוזן קשבת באירופה. אם בעבר, מנהיגים אירופים קיבלו את הרעיון של מדינת לאום יהודית עם מיעוט ערבי לאומי שווה זכויות, בגבולות 67', עתה הם נסוגו מעצם הנכונות לקבל את זכות היהודים למדינת לאום משלהם. זהו הישג ערבי שכמוהו לא נחלו מנהיגים מזה שנות דור, למעשה מאז הוכר אש"ף כנציג העם הפלשתיני בשנות ה־80'.

הטענה החדשה המושמעת, שלפיה הפלשתינים הם צאצאי הכנענים שנושלו על־ידי יהושע בן נון, מכוונת ל"נרטיב" חדש. הקושאן הפלשתיני המדומה על ארץ־ישראל לובש עתה דמות של התחקות היסטורית אחר מקורות העם הערבי. די לקרוא בספרו של ההיסטוריון הנשכח ע. ג. חורון, "קדם וערב" (שהיה אבי תנועת 'העברים הצעירים', שכונו בלעג "כנענים", בראשות יונתן רטוש) כדי לדעת שמדובר בשטות מוחלטת. אלא שהשטות הזו היא כלי נוסף במסע הדה־לגיטימציה לישראל. זו דה־לגיטימציה במובנה העמוק: שלילת היהדות.

היחיד שזיהה את הכיוון אליו נושבת הרוח הפלשתינית היה פרופסור אילן גור־זאב המנוח, שנפטר לפני שנתיים בדמי־ימיו ועסק בשיטתיות בתופעה אשר אותה כינה "האנטישמיות החדשה". הוא, שהיה בשמאל הרדיקלי והחל במסע חזרה אל שורשיו הרביזיוניסטיים, אמר בראיון שנתן לי ופורסם ב"מקור ראשון" ב־23.7.2010, כי חיסול ישראל הוא היעד הראשון של האנטישמיות החדשה. היעד השני, הסופי, הוא התגברות על רוח היהדות. אילו היה היום בין החיים, סביר שהיה ניצב בראש המאבק הפילוסופי נגד התופעה.

את כל זאת יש לזכור, כאשר יידרש בנימין נתניהו לקבל או לדחות את מתווה קרי, בהנחה שהפלשתינים יאמצו אותו. הצייטגייסט האנטישמי החדש מרחף על יהודה ושומרון, והשלום אשר מבקש להביא ג'ון קרי, ידיד ישראל שנתפס במשיחיות אובססיבית, יאפשר לערבים לבצע את זממם ביהודים ברגע שרק יוכלו.

מכתב פרידה: אילן גור-זאב 1955-2012

מכתב זה הועבר לפרופ' אילן גור-זאב אתמול. אילן גילה לפני שבועיים שהוא חולה במחלה קשה ונפרד מחבריו במפגש גדול שגם תועד הבוקר בחדשות ערוץ 2. כמי שמעריץ, אוהב ומעריך את גור-זאב, לא עמד לי הכוח הנפשי להגיע למפגש. חשבתי שהמכתב הזה יבהיר לו את מחשבותיי ורגשותיי. אילן הלך הבוקר לעולמו, ואיני יודע אם קרא את דבריי. הלווייתו תיערך ביום ו', בשעה 12:00, בבית העלמין גן עדן אשר בקיבוץ עין הכרמל. יהי זכרו ברוך.

דוד מרחב

‏יום רביעי, 4 בינואר 2012
‏ט' בטבת תשע"ב

אילן היקר,

אני כותב לך את המכתב הזה – או את האיגרת הזו כפי שאתה אוהב לקרוא לדברים בשפתך העשירה – בכאב רב. אני כותב אותה בכאב לא רק לאור הנסיבות הבריאותיות שבהן אתה מצוי, אלא גם משום שיש בי כעס רב על עצמי על שלא הקפדתי לעמוד עמך בקשר ולהמשיך את הדיאלוג שהתחלנו בו לפני שנתיים וקצת. יצא לנו לשוחח בטלפון ולהתכתב, ואף להיפגש שלוש פעמים בחדרך שבפקולטה לחינוך על הר הכרמל. חוויתי חוויה אינטלקטואלית יוצאת-דופן: לראשונה בחיי, פגשתי בפילוסוף. לא רק פרופסור לפילוסופיה, לא רק מרצה לפילוסופיה של חינוך; אלא גם אדם אשר חי את הפילוסופיה שבה הוא דוגל; גולה בעמו הנאמן לסביבתו, גולה אקדמי הדואג לאקדמיה, גולה הרואה את נוף גלותו כתבנית נוף הולדתו. הפילוסופיה של הגלותיות שלך, אילן, נובעת מכך שאתה חי בביתך. ואולי משום כך, אתה שוקד ועמל ללא הרף על שינוי פני החברה שבה את פועל, ומפעלך הנוכחי – המאבק הרעיוני-הגותי באנטישמיות החדשה – הציב אותך ואותי, חרף השוני המסוים הקיים בעמדות, בתפישות ובראיית העולם, בחזית משותפת. חזית זו, עבורך, היא המאבק נגד הפילוסופיה של הפרוגרסיביות החדשה והפסוודו-קדמה, ולמען הולדה מחודשת של ערכים הומניסטיים, כלל-אנושיים, שביסודם עומדת ישראליות מתקדמת המכירה בישראל, הרואה לנגד עיניה את עתיד היהודים, המקיימת בתוכה דיאלוג ביקורתי-אך-אוהב עם הסובב אותך. כהגדרת משה סנה המנוח, אינך חוזר בתשובה כי אם חותר לתשובה.

הקדשה משלהי 2009 לספרו "לקראת חינוך לגלותיות"

הקדשה משלהי 2009 לספרו "לקראת חינוך לגלותיות"

אני מוצא בך לא רק חבר, אלא גם שותף לדרך. כשם שאתה התחלת את דרכך בשמאל, גם אני התחלתי את דרכי בו, במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ושנינו עזבנוהו. דומני, ששנינו איננו בושים בכך. שותפות כזו הקיימת בינינו אינה מסתירה חילוקי דעות, אלא מכירה בהם ובלגיטימיות של השוני מול החשיבה האחידה, ומוצאת לעצמה נקודות חיבור. אני רואה בך מורה, ובכתביך אני מגלה את ההזמנה הגדולה לפילוסופיה שעיקרה חשיבה ביקורתית על החשיבה. לאורך השנים, אתה חווה כל העת בידוד מחד-גיסא, ואיתור מחודש של חברים ובני-ברית, מאידך-גיסא. זהו, ככל הנראה, גורלו של כל פילוסוף לשמו, מאז סוקרטס. הבחירה בנתיב הסוקרטי של הפילוסופיה, הדיאלוג, מול נתיבה האפל, ההיידגריאני, הפכה אותך לאחד מאנשי הרוח החשובים בדורנו, לפחות בישראל, לכל הפחות לדעתי. האם יש דבר חשוב מכך, שאדם מעמיד לעצמו תלמידים? האומנם יש הישג גדול מכך, שפילוסוף מעורר מחשבה מחדש בקוראיו? מיהו המאושר אם לא סוקרטס, המטלטל את עולמם של בני-שיחו? בדמותך, אילן, אתה מציית לאידיאל הסוקרטי. שילמת על כך מחירים רבים, ועמדת במרי. כתביך ומאמריך, תובעניים וקשים, האירו באור אחר את הפילוסופיה הכתובה עברית. ובניגוד לרבים מעמיתיך, אתה מתעקש לכתוב בעברית אל קהל קוראיך העבריים. ספרך הגדול, ה"מגנום אופוס" שלך, "לקראת חינוך לגלותיות", מצליח עד היום לזמן את קוראיו לחשיבה מחודשת. הגם שחלק מהשקפותיך ומדעותיך השתנו ברבות הזמן, אתה ממשיך לעמוד עם שתי רגליים חזקות ובטוחות על קרקע החקר הפילוסופי, סוג של פלוטינוס המתעלה מעל היומיום הקשה, ומגיע אל עולם אידיאי של נצח רעיוני.

פורפיריוס, תלמידו של פלוטינוס, מספר על מורו ורבו: "פלוטינוס, הפילוסוף בן-דורנו, היה כמי שמתבייש בכל הווייתו בגוף. מפני מידה זו נמנע מלספר במוצאו, בהוריו ובארצו. רחוק היה מלסבול צייר או פסל, וכפי שאמר לאמליוס, שביקש ממנו רשות להתקין איקונין שלו: 'כלום לא דיינו לשאת את הצלם, שבו עטפנו הטבע, שאתה דורש שאניח אחריי צלם של צלם, שמאריך ימים יותר כאילו זהו הדבר שראוי להסתכל בו?" (תרגם: נתן שפיגל). לא התביישת לא במוצאך, לא בהוריך ולא בארצך; אתה ברייה אהובה בין הבריות, הקמת משפחה לתפארת, ואף שאיני מכיר לא את אלונה ולא את קילה, אני יודע עד כמה אתה אוהבן, גאה בהן כפי שאתה גא בשאר צאצאיך, ועד כמה גדולה אהבתך אל משפחתך כאהבתך את הפילוסופיה. ועם זאת, תמיד בחנת את הנשגב ואת האידיאי, ולנגד עיניך לעולם עומד עולם המחשבות והרעיונות, ונתת את ידך בארצי וברוחני, בגשמי ובאידיאי כאחד. אינך מחובר לתרבות הסגידה לחומר, ואתה משוקע כראוי למקצועך במאמץ האינסופי, ואולי הסיזיפי, לקרב בין אוראנוס לבין גאיה.

אני יודע ששעה קשה היא לך, אשר בה אתה סוקר את ימי חייך, הישגיך, את מעשיך וימיך כשם שיר הסיודוס, ומתאמץ להספיק ככל הניתן לרוות מן האהבה הגדולה השופעת עליך מצד רעיך באקדמיה ובכל הנתיבים אשר בם פסעת. ולמרות הקושי הגדול אשר עמו אתה מתמודד, אני משוכנע כי אתה יודע שנוכחותך היומיומית בחיינו חשובה עד מאוד. לא עת לסיכומים העת הזו, כי אם זמן לחישול הרוח, למאבק למען החיים, למיצוי הזמן שנקבע לך על-ידי אלוקי ישראל על מנת לחזק אותנו במתנות הגדולות אשר אותן הרעפת ואשר מהן העתרת עלינו שנים ארוכות. משיחותיי עם תלמידך, ד"ר אריה קיזל, אני מבין שהעמדת תלמידים-חברים לדרך-שותפים אשר יעשו ככל האפשר על מנת לסייע בדרכך. זו זכות גדולה שנפלה בחלקך, שהרי אהבה ניתנת במשורה לבני אנוש, וכאן היא נשפכת כיין משובח.

אין זה מכתב פרידה כי אם איגרת חיזוק, הוקרת תודה, אהבה גדולה והערצה על תרומתך הגדולה. אני משוכנע שניפגש, אילן. ביום מן הימים, נשלים את שיחותינו הבלתי-גמורות על אפלטון והיידגר, אתגרי החינוך הביקורתי ואהבת הפילוסופיה. ככל חבריך, אני נוטל על עצמי חובה גדולה להמשיך במפעלך ולהיאבק למען קידמה חדשה, ברוח חזון הנביאים מזה, ותורת השלום הנצחי של קאנט מזה. אסיים בשיר שנכתב על פלוטינוס, ומופיע אצל ביוגרף הפילוסופים, דיוגנוס לארטיוס (תרגום: יונה ארואטי). זהו אמנם שיר על פילוסוף מן העבר, ואתה הנך פילוסוף של ההווה, אך יש בי תקווה גדולה, שתמצא בשיר זה נחמה גדולה.

אני שולח ידי אל הנבל לשיר שיר בן-אלמוות
על רֵעַ מרומם, אני שוזר
במפרט הזהב את המתוקים בצלילים אשר לנבל הערב.
אני קורא למוזות לפצוח איתי בשיר
במלוא קולן, בזמר קולח ומתואם,
כמו בעת שנקראו לצאת במחולות למען אייקידס,
נסוכות להט אלוהי ומזמורי הומרוס.
בואי אפוא, חבורת מוזות קדושה; בואי נרים קולנו
ונצרף לאחד את כל גוני השיר,
ואני פובוס, ששיערי עבות, אעמוד בראשכן.

הו רוח, אשר אדם היית לפנים! עכשיו אתה קרב
אל מנת גורל אלוהית יותר. הלא הסרת מעליך את כבלי הכורח
האנושי, נטשת בכוח-שכלך את מהומת הגוף הרועשת
ושחית אל החוף שאיתן בו הזרם,
רחוק מהמון החוטאים,
להציב רגלך על דרכה הקלה של הנפש הטהורה,
מקום שם זורחת סָביב ההילה האלוהית, שם חוקי האל
עומדים בטהרתם, רחוקים מחטא ומכפירה.
גם אז, כשהתנשאת להיחלץ מן הגל המר
של חיים יונקי-דם, מן המערבולת המתישה,
בלב המִשְבַּרים, בתוך נחשולי פתאום,
יש שגילו לך האלים הברוכים את הקץ הנכסף קרב והולך,
וכאשר הוסט שכלך אל דרכים נפתלות,
נסחף בדחפיו שלו אל שבילים עקלקלים,
יש שהרימוך בני האלמוות אל המעגלים הסובבים למישרין, אל הדרך
האלוהית
והם שולחים קרן אור איתנה
אל עיניך לראות מעבר לחשכת הצלמוות.

מעולם לא דבקה שינה מתוקה בעפעפיך,
כי פתחת מעליהם את סגור הערפל
הכבד, ונישא בשטף הסחרחורת ראית בעיניך
רבות ונפלאות, אשר לא בנקל יחזם איש
מאלה המבקשים את החוכמה.
עכשיו שוחררת מן הגוף וקמת מתוך בור הקבר
של הנשמה האלוהית, ואתה בא
בקהל החבורה הנעלה, שרוחות נעימות נושבות בה.
שם הרעות, שם תשוקת לב ענוגה למראה,
מלאה היגיון טהור, שופעת תמיד
נחלי אלמוות הנובעים מן האלים, שם כבלי
האהבה ומשב רוח מתוקה ואתה רוגע.
שם שוכנים בני גזע הזהב, גזע זאוס הגדול:
האחים מינוס ורדמנטיס, איאקוס
הצדיק. שם אפלטון, כוח קדוש, פיתאגורס
כליל-המעלות, וכל אלה אשר כוננו את מחול האהבה
בת האלמוות, ואלה אשר זכו בחברתם האצילה
של הרוחות הברוכים, שם מתענג הלב
על חדוות חג נצחי. הו אתה המבורך,
אשר נשאת עמל אין קץ! הנה עם הרוחות הקדושים
אתה מתהלך, ניחן בחיים כבירים.
הבה, מוזות, נפתח בזמר וניסוב בריקוד
לכבוד פלוטינוס המתענג, את אלה
הביע נבלי הזהוב על האיש המאושר.

שלך תמיד – בהערצה, בהערכה ובאהבה גמורה,
תלמידך הנאמן והמסור,

דוד מרחב

האנטישמיות החדשה – איום על הרוח החופשית והאנושות. ריאיון עם אילן גור-זאב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 23.7.2010

בחדר צנוע בפקולטה לחינוך שעל הר הכרמל באוניברסיטת חיפה, יושב פרופסור אילן גור-זאב ומנהל את מלחמתו באנטישמיות החדשה. גור-זאב, פילוסוף של החינוך ואחד התיאורטיקנים המובילים בזרם הפדגוגיה הביקורתית, עשה לפני כשנתיים מהלך שהדהים רבים: הוא החל לעסוק בקשר שבין אינטלקטואלים ואנשי רוח מהשמאל, רובם אנשי שמאל רדיקאלי שאותם הוא מגדיר "הפרוגרסיבים החדשים", לבין האנטישמיות החדשה שביסודה שלילת ישראל ואנטישמיות המוסווית באנטי-ציונות. המהלך של גור-זאב הדהים את חבריו לא בשל תוכנו אלא יותר מפני שגור-זאב עצמו ביצע אותו. מי שהיה אסיסטנט של הפילוסוף הפוסט-ציוני הנודע, עדי אופיר, מאוניברסיטת תל-אביב, עסק במפורש בנכבה, היה ממבקריה החריפים של ישראל והחברה הישראלית והטיף להתארגנות לגלות מאורגנת בגבולות הארץ, עבר מהפך רעיוני ואידיאולוגי.

בכנס בינלאומי שערך בנושא האנטישמיות החדשה באוניברסיטת חיפה, קרע עצמו בגלוי מהשמאל הישראלי. לא קל לגור-זאב להתמודד עם השינוי שעבר עליו. זהו שינוי שהפריד בינו ובין חברים לדרך ולמקצוע, ובמידה מסוימת אולי בודד אותו. עם זאת, מי שקורא את ספריו של גור-זאב, ובפרט את ספרו "לקראת חינוך לגלותיות" שיצא לאור לפני מספר שנים בהוצאת "רסלינג", יכול למצוא זרעים לשינוי שחל בו. גור-זאב מעולם לא תמך בהחרמת ישראל, לא הגדירה כמדינת אפרטהייד ומעולם לא עמד בעיוורון לצד הפלשתינאים כחלק מעמיתיו.

"הגעתי למידה של חוסר סיפוק שליוותה אותי תמיד כאדם חושב. הרגשתי מצוקה מול התפיסות, המושגים והפירות של העשייה החינוכית שהייתי נאמן לה", מספר גור-זאב בתשובה לשאלתי בדבר השינוי שעבר. "עמדתי מול הפירות של ההצלחות החינוכית שלי ומה ראיתי? קודם כל שנאה וכעס. לא פגשתי בין תלמידיי הטובים ביותר אהבת חיים ואדם, אפילו לא אהבת הרוח החופשית; פגשתי כעס, התכווצות ודוגמטיות. מצאתי את עצמי עומד מול האופן שבו אני עצמי השתמשתי במושגים ורואה ריטואל, איזשהו חלק מדוגמה; הייתי חלק מאופנה מאוד בלתי-סובלנית שאיתה אני אמור לשתף פעולה ואחד מגיבוריה".

גור-זאב מספר כי "עוד לפני שנתיים-שלוש, התפרסם מאמר עם אינטלקטואלים שהייתי חלק מהם. עמדתי מול עבודתי שלי ולא יכולתי להמשיך בה: הן מבחינת פירותיה והן מבחינת התלמידים המקולקלים, החניכים המייאשים, שהם תלמידיי שלי. חשתי צורך לחשוב מחדש על עבודתי ועל המסורת האינטלקטואלית שבהתוכה שגשגתי. הגעתי לניסיון לנסח מחדש שלא בערוצים שגרתיים של מודרני/פוסט-מודרני את המחשבה, המאמץ החינוכי שלי והאחריות שלי כלפי צעירינו. אני יכול רק לומר שאני מתחיל מההתחלה. אף אדם בוגר לא יכול ממש להתחיל מההתחלה טאבל במובנים מסוימים אני מרגיש שאני מתחיל כעת. העבודה שעשיתי עד כה היתה רק עבודה הכנה כיוון שהזיקה בין הפרוגרסיביות החדשה לאנטישמיות החדשה היא הקובעת למעשה את סדר יום האינטלקטואלי והפוליטי".

שתי תפישות של פרוגרס

אילן גור-זאב (55) נולד בחיפה וסיים את התואר הראשון שלו באוניברסיטה בעיר. את התארים השני והשלישי סיים במסגרת בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, שם כתב את עבודת הדוקטור שלו על אסכולת פרנקפורט, בדגש על הגותו של הרברט מרקוזה. ספרו, "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם", הוא מהחיבורים הבודדים בעברית העוסקים באסכולת פרנקפורט. כתיבתו של גור-זאב איננה קלה; יש בה הרבה מההגות הפוסט-מרקסיסטית וגם לא מעט מהגותם של פילוסופים ביקורתיים כמו מרטין היידגר, ז'אן פרנסואה ליוטאר, תיאודור אדורנו, מרקוזה עצמו ואחרים.

אחד המונחים הרווחים בשיח הוא "בגידת האינטלקטואלים". אולם לפני שנדבר על בגידתם, השאלה היא מהו בכלל אינטלקטואל במציאות שבזה לאינטלקט?
"אני חייב להתחיל בכך שהעידן הנוכחי, הרגע ההיסטורי הזה, אין בו אויר לנשימתו של האינטלקטואל. האינטלקטואל הוא ביטוי מובהק של המודרנה, הנאורות והקדושה שבהריגת האלוהים. התנאים לקיומו של האינטלקטואל הם אנטי-דוגמתיות ומחויבות לשינוי עצמי ולרפלקסיה, לצד הביקורת החברתית והסולידאריות עם קבוצות אחרות. אולם האתוס החילוני הפרוגרסיבי שאפשר את קיומו של האינטלקטואל מתפוגג לנגד עינינו והחברה הישראלית היא עוד זירה שבה מתמוססים תנאי הקיום של האינטלקטואל. עם זאת, ישנו מאבק עם צד אינטלקטואלי והאינטלקטואל מסרב להיעלם גם אם התמוססו תנאי האפשרות לקיומו עם הכניסה למצב הפוסטמודרני. לא מדובר רק במבוגרים שמסרבים להתאקלם אלא גם בצעירים המתעקשים לפעול נגד האופנות הפוסט-מודרניות של שני הדורות האחרונים". מציעים לנו גלות מזויפת. פרופ' אילן גור-זאב. קרדיט: זאב גלילי, http://www.zeevgalili.com

ומתוך המאבק הזה יוצאת הביקורת נגד הקפיטליזם, החברה הקיימת?
"למעשה, אנו עדים לשתי תפיסות של פרוגרס: נציגי הקדמה, במובן האינטלקטואלי המסורתי של הנאורות וההומניזם, והפרוגרסיבים החדשים, אשר בשם הציניות, הפרגמטיות, הדקונסטרוקציה, יוצאים נגד מסורת החשיבה החופשית, הדמוקרטיה, החינוך לאהבת האדם, הליברליזם ההומניזם. יריביהם של הפרוגרסיבים החדשים מוצגים כקולוניאליזם מערבי שאנחנו לשיטתם נדרשים להיאבק נגדו. הם מבקשים לדבר בשם קטגוריות כמו 'ביקורת', 'מאבק חברתי' ו'סירוב להגמוניה' או לחשיבה ה'דוגמטית'; בארץ, הם מדברים בשם 'האינטלקט', 'הרוח', ולכן יוצא שלחשיבה חופשית, לאנטי-דוגמטיות, לרפלקסיה שאיננה מתנהלת לפי משטרת המוסר של השמאל הרדיקלי, נשאר מקום קטן בישראל, הן בפרסומים והן בשטח האקדמי".

אם ניתן לשפוט מן המציאות, אותם אינטלקטואלים שאתה מגדיר כ"פרוגרסיבים החדשים" שולטים בכל הסצינה האקדמית.
"תבין, הפרוגרסיביות החדשה – שהיא גם בית היוצר לאנטישמיות החדשה – איננה מתקיימת רק ברובד האינטלקטואלי אלא גם ברבדים הפוליטי והארגוני. למשל, האופן שבו פועל הרוב המוחלט של הארגונים החדשים למען זכויות האדם, אנשים מסוימים באקדמיה, אלה החוקרים את תחום ההומניסטיקה באקדמיה. כך יוצא שדוגמה מסוימת, בשם האנטי-דוגמטיות והאנטי-הגמוניה, הופכת למחסום בפני מחשבה חופשית. לא מדובר בהתארגנות שמעבר לגדר בלבד או באנטישמים החדשים שחורשים את רעתנו מעבר לגבול, אלא קודם כל בפרוגרסיבים הפעילים ביותר שכאן".

נדמה שמי שאיננו מסכים עמם, פשוט לא יכול למצוא את מקומו ביניהם או באקדמיה.
"אני מסכים איתך כי מבחינה מסוימת לאינטלקטואל שאינו פסאודו-אינטלקטואל אין מקום בישראל. אין לו במות שביכולתו לפרסם בהן מאמרים, לא בכתב העת 'אלפיים', לא ב'תיאוריה וביקורת' ובטח שב'הארץ' אין לו מקום. זה נובע ממהות התקוות והרגישויות האינטלקטואליות של האינטליגנציה הישראלית. מיטב ילדינו נוהים אחרי חרושת התרבות, האופנתיות הפסאודו אינטלקטואלית, הרעיון שאין אמת אחת והסירוב לכל יומרה לאמת-מידה אובייקטיבית. זה קיים לא רק בשוק הממשי אלא גם בשוק הסחורות התרבותיות שמדבר בשם האינטלקטואליזם בישראל. במידה רבה, הפרוגרסיבים החדשים הם נטורי הקרתא של הקדמה. נותר מעט מקום לאינטלקטואל לא אופנתי, לא דוגמטי, שמאתגר כל דוגמה ונמצא מעבר לתיחום של ימין ושמאל, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים. מצער לומר כי לאינטלקטואל שאיננו בוגד באתוס האינטלקטואלי אין מקום בתרבות הישראלית ועליו להיות במצב שנגזר על כל איש רוח ראוי לשמו: להיות ללא מקום ונאמן לשליחותו, בלי לזכות ללגיטימציה, ללא שמשחרים לאמירה חדשה שלו, ללא אוזן כרויה".

בין עולם הג'יהאד למכונת העונג

אתה כותב רבות על האנטישמיות החדשה. למעשה, אתה מהבודדים שעוסקים בפילוסופיה שלה. מהי בעצם אותה אנטישמיות?
"בדרך כלל, ההתייחסות לאנטישמיות החדשה מתנסחת במנעד שבין המכחישים את קיומה – למשל, אלה שרואים בה ניסיון לפטור את העם היהודי מאחריות למעלליו הנוראים – לבין אלה שרואים בה איום נורא אבל אינם מאתרים את שורשיה ואת העושר, העוצמה, שבחלופה שהיא מציעה. כלומר, ההתייחסות אליה היא היא כביטוי לרוע, חולשת דעת או רשעות. אי ההבנה אותה גורם לכך שלא רק הישראלים, ואפילו לא העם היהודי כולו, אלא גם ההומניסטים בעולם כולו אינם מצוידים בהתמודדות של ממש עם האתגר שהיא מעמידה לפנינו".

"בעולם של היעדר קדושה וגלות הרוח, האנטישמיות החדשה מציעה אחת משתי אלטרנטיבות גדולות לריק שנוצר: האחת, עולם הג'יהאד, השנייה, מכונת העונג הפוסט-מודרנית וחרושת התרבות. האלטרנטיבה שהיא מציעה היא רוחניות או דתיות חדשה בעולם שאין בו מקום לדתיות, לארוס ולקדושה. הנפש של האדם הפוסט-מודרני מלאה בהרגלים פוליטיים בעקבות המסורת של החינוך הפרוגרסיבי הישן. ההרגלים הללו הותירו חלל שהאנטישמיות החדשה ממלאת. זה לא קורה רק ברובד האינטלקטואלי של ניסוחים בדבר זכויות היתר של הקורבנות ביחס לאינטרסים של המקרבנים; במובן הרגשי, היא מציעה פתיחות ורגישות חדשה שבהרבה מאוד היבטים היא אינה פוליטית אלא משקפת דאגה לגורלם של אומללים, למר גורלם של הלוויתנים הכחולים באוקיאנוס, ונגמרת בהצטרפות למשט השני או השבעים לעזה. זהו ביטוי להתגייסות נגד ההגמוניה והקולוניאליזם שהיסוד שלהם הוא המונותיאיזם היהודי.

במילים אחרות, האנטישמיות החדשה מספקת תוכן פוליטי ורעיוני שנגרע על ידי הקפיטליזם, המלחמות, הייאוש מכל חלופה אינטלקטואלית.
"מעבר לכך, ברובד הפסיכולוגי והרגשי היא עונה לשאלה מה ניתן לעשות בעולם שאין בו אמת. היא נותנת סדר יום, מטרה שעבורה כדאי לקום בבוקר וסט ערכים, תשובות ומטרות פוליטיות שמתמקדות במדינת ישראל כביטוי של הרוע האולטימטיבי. הרוע נתפש כפרי הכרחי של הציביליזציה היודיאו-נוצרית שרוח היהדות היא היסוד המניע אותה. המונותיאיזם היהודי ביטא תשוקה להיררכיה, אליטיזם, הומוגניות, יומרה לאמת אחת; כל אלה נתפסים כעת בתרבות הפוסט-מודרנית כאויבים מסוכנים, כמקור של הרוע שבקולוניאליזם המערבי".

אז למעשה לא מדובר בכלל בשאלה אם ישראל תיסוג מהשטחים או אם יחזרו כל הפליטים הפלשתינים לעריהם. זה הרבה מעבר לכך.
"השאלה איננה היכן יעבור הגבול או איזה שינוי יהיה בחוק האזרחות. עבור האנטישמיות החדשה, חיסול ישראל הוא צעד ראשון והכרחי ואין להתפשר עליו אבל הוא אינו סוף המאבק החדשה. מבחינתה, הפרוגרסיביות החדשה היא צריכה לעבור לשלב הבא. לא חיסול ההגמוניה הפוליטית הישראלית אלא התגברות על רוח היהדות. מה שנדרש בחינוך הפרוגרסיבי הוא התמסרות של היהודים להעלאה על המוקד של רוח היהדות. חיסול מדינת ישראל הוא רק נקודת המוצא וירית הפתיחה.

חלק מההוויה הישראלית

המציאות שאתה מתאר היא מייאשת מאוד. כלומר, ישראל אינה יכולה לעשות שום דבר כדי לשפר את מצבה.
"האנטישמיות החדשה, על ביטוייה השונים, הופכת לרוח הנורמטיבית בדרגות שונות. פתח עיתון כמו 'הארץ' ותיווכח בכך. האם זו סיבה לייאוש? אין סיבה לייאוש או לכעס כיוון שדווקא השגשוג של האנטישמיות החדשה מקנה אחריות נוספת וייחודיות לקיום היהודי בכלל ולקיום הישראלי בפרט. הוא מפיל עלינו אחריות במובן הזה שאנחנו החזית של הרוח ההומניסטית וחזון הנאורות ולא רק של חזון נביאי ישראל. כאן נערך הקרב המכריע. פה זה המקום שבו נערך הקרב העיקרי. יש לנו אחריות מיוחדת כלפי הטוב, אהבת החיים ואחריות שלא להתנוול; יש לנו אחריות לא להתבהם כפי שהחברה הישראלית נוטה כעת להידמות לתמונות המזוויעות שמציירים חורשי רעתנו. יש לנו אחריות להתעלות, לשיפור ולהשתפרות עצמית בזמן שבפועל אנו הולכים מדחי אל דחי".

שנים רבות הגדרת את עצמך גולה בישראל. האם אתה רואה את עצמך כחלק מהישראליות?
"שנים רבות לא ראיתי את עצמי חלק מההוויה הישראלית. היום אני רואה עצמי חלק ממנה ועם זאת גולה בהוויה הזו. אבל אני רואה עצמי גולה בהוויה בכלל ולא בהוויה הישראלית בלבד. אני אפילו לא הפכתי לפטריוט ציוני. הביקורת שלי לא באה מפטריוטיות ציונית אלא מתוך הפילוסופיה הגלותית שלי שמתעמתת עם האנטישמים החדשים, או עם הפרוגרסיבים החדשים, שמסרבת להישאב ולשגשג בגלותיות המזויפת המתעתעת שמציעים לנו הפרוגרסיבים והאנטישמים החדשים. הם מציעים לנו גלותיות אמיתית כביכול ורואים בה ובאלטרנטיבה לה, בלאומיות היהודית ובקוממיות הישראלית, שני היבטים של אויב מסוכן. אני לא יכול לקחת חלק באופנה החדשה הזו והביקורת שלי באה מתוך הנאמנות שלי לתפיסתי את היהדות כגלותית ולא מתוך הפטריוטית שלי כלפי ישראל. בה בעת אני חי כאן, מדינת ישראל היא עובדה קיימת, יש כאן מיליוני שוחרי חיים שזכאים לחיי שגשוג, רווחה וביטחון".

יש מי שטוען כי אם תיפול ישראל, ייפול המערב בכללותו.
"הניסיון הכללי לצלוב מחדש את היהודי ולהפוך את ישראל ליהודי בין האומות הוא אורגיה אנטישמית שאינה מאיימת רק על עתיד ישראל אלא גם על עתידן של הרוח החופשית והנאורות באשר הן. מכאן בא הסירוב שלי. אבל מכאן גם מגיעה החלופה שלי שמכירה בכך שבעולם שיש בו התארגנות אנושית על בסיס לאומי – בעולם שבו ההתארגנות הלאומית היא בסיס חשוב לביטוי של ההוויה – ישראל איננה הנוראה שבחברות ואינה המנוולת שבמדינות. הפיכתה לביטוי אולטימטיבי של רוע לא רק שעושה עוול לששת מיליון האנשים שחיים כאן ויש להם זכות לחיות ולשגשג, אלא גם מהווה איום מוחשי על הרוח החופשית והאנושות כולה".

קרדיט צילום: אתר האינטרנט של זאב גלילי