משהו קרה לאינטלקטואלים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.7.2011

ב-28 בינואר 1969, פרסם עיתון "מעריב" כי 14 אינטלקטואלים גרמנים הזהירו את ברית המועצות במכתב גלוי "מפני תמיכה מוסרית חד-צדדית בארצות הערביות". "באיגרת לראש ממשלת בריה"מ, מר אלכסיי קוסיגין, הדגישו האינטלקטואלים הגרמנים כי יש להבטיח לישראל גבולות שיאפשר (את) קיומה השלו", דיווחה הכתבת. "כאשר מצפים שהיא תיסוג בלי לקבל דבר בתמורה, מצפים בעצם שהיא תסייע להוצאתה להורג", נכתב בהצהרה שיצא מפרנקפורט למוסקבה.

הכריז בסוף השבוע מלחמה על ההתיישבות. מייקל וולצר

שנים רבות חלפו מאז אותה הצהרה, ונדמה שמשהו קרה לאינטלקטואלים. כך, בסוף השבוע, פרסם פרופסור דני סטטמן, פילוסוף מאוניברסיטת חיפה, קריאה לשנות את ההמנון. המאמר, שפורסם ב"הארץ", איננו חוטא בפוסט-ציונות; סטטמן, בוגר אוניברסיטת בר-אילן ואיש הציונות הדתית, איננו חשוד בזיקה למחנה אוהדי אילן פפה ודב חנין. באופן מקרי, פילוסוף נוסף, והפעם בעל שם עולמי, מייקל וולצר, הכריז בסוף השבוע מלחמה על ההתיישבות ביו"ש. "הממשלה חייבת להתעמת עם תנועת המתנחלים, ולנצח בעימות הזה. צריך לנצח את תנועת ההתנחלות, כדי שהעולם יבין שישראל מוכנה לצעדים אמיתיים", אמר וולצר בראיון לאתר "ידיעות אחרונות". לשיטתו, ממשלת ישראל היא "מסוכנת" ו"רעה". את הפנייה ימינה בקרב הישראלים הוא תולה ב"ימין הקיצוני". מובן שלא הג'יהאד העולמי וציר הרשע טהרן-חיזבאללה-חמאס-דמשק הם האשמים בכך. גם לא תוצאות ההתנתקות והטילים שנורו על ישראל. הימין אפוא אשם.

אפשר לעשות לעצמנו חיים קלים ולקטלג את המלעיזים על ישראל והמבקשים לערער את צביונה היהודי כ"פוסט-ציונים". זו טעות שחוטאת למציאות: וולצר וסטטמן אינם שוחרי רעתה של ישראל ויש להם ביקורת גם על הערבים. אך כיצד זה שהם מוצאים עצמם, בסופו של יום, על סיפון אותו משט מטפורי נגד ישראל? איך הם מפליגים בסוף על גלי הדה-לגיטימציה לישראל ולממשלתה הנבחרת, גם אם הם לא נמנים על אותו מטס אנטי-ישראלי? מתי בדיוק איבדו האינטלקטואלים את האחריות שהתבטאה באותה הצהרת פרנקפורט מ-1969?

עובדה אחת יסודית היא, שבעשרים השנים האחרונה חלה שחיקה מתמשכת בעמדתם המוסרית של האינטלקטואלים. האקדמיה בישראל ובעולם – שעברה השתלטות עוינת של בעלי השקפות פוסט-מודרניסטיות ופוסט-ציוניות, המשלבות מרקסיזם מהפכני עם רלטיביזם מוסרי בעל ניחוח פריסאי – פסקה להיות מקור לשיפוט מוסרי ולעמדה הומניסטית. אם בעבר גילו האריות שבאקדמיה אומץ-לב יוצא דופן במאבק נגד העריצות הקומוניסטית במערב והגנה על ערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם, הרי כיום חלק גדול מהם איננו מצליח לזהות רשע גם אם הוא טובל בדם. בחלקה הגדול, האקדמיה אימצה סדרת ערכים ונורמות המשקפות את המפנה הגדול במוסר המערבי: מליברליזם לרלטיביזם. קל לבלבל את הליברל עם הרלטיביסט, ושניהם עלולים להיראות דומים, אולם האחרון הוא רדיקל המבטא עמדה טוטליטארית בעוד הראשון משקף פלורליזם. במעבר הזה מליברליזם לרלטיביזם, איבדו אנשי הרוח יכולת לספק שיפוט מצפוני. לדוגמה, עמוס עוז ודויד גרוסמן סירבו לקרוא לסנקציות ולפעולה נגד המשטר הסורי הרוצח מדי יום עשרות בני-אדם, ולמעשה שילמו מס-שפתיים בדמות מכתב עקר לאו"ם לגינוי סוריה. אי-היכולת להבין שברגע האמת צריך לזהות טוב ורע ולנקוט בפעולה כדי להפסיק מעשי זוועה ורצח, פשוט הכשילה אותם. אובייקטיבית, הם נמצאים במחנה של אסד, גם אם לא רצו בכך.

וולצר וסטטמן, כל אחד ממניעיו ובדרכו, אינם מצליחים להגיע למסקנה שלא זו בלבד שהצדק הוא עם ישראל, אלא שדרישותיהם ממדינת היהודים, היו מתקבלות בבוז ובעוינות בכל מדינה אחרת. האם סטטמן היה מעלה בדעתו לקפוץ לאוקספורד ולהטיף נגד ההמנון הנוצרי הקורא לאל לשמור על המלכה, למען המוסלמים בבריטניה? האם וולצר היה מעז לקרוא לאמריקנים לנהל משא ומתן עם אל-קאעידה, להפקיר את האינטרסים הביטחוניים והלאומיים החיוניים שלהם ועוד מגדף את הנשיא? מישראל מצפים להקריב את זהותה ועתידה בשם רלטיביזם רדיקלי שביסודו רב-תרבותיות וטשטוש מוסרי של כל יכולת להבין מיהו הצודק ומיהו השוגה, מי הרע ומי הטוב. לכן, למשל, ויתור על שירת ההמנון הלאומי היא כביכול ביטוי ל"רגישות מוסרית". אולם האם מישהו רואה שאת מקום ההמנון הציוני בקמפוס החיפאי כובשות דווקא המילים "בילאדי, בילאדי"?

אותם אנשי רוח הכושלים בשיפוטם ימצאו עצמם, בסופו של דבר, במתרס הנגדי, בצד הלא-נכון של ההיסטוריה. כמו האינטלקטואלים שלא ידעו לתמוך במערב כשהנאצים התקיפוה והיללו את הברית בין מולוטוב ובין ריבנטרופ, גם אנשי הרוח הכושלים של ימינו עוד ייזכרו בדברי-הימים כמי שתרמו להחלשת המאבק בפשיזם החדש. מפעלם הפילוסופי עלול להיוותר נחלת מדפים מיותמים בספריות הפקולטות שלהם, עדות לכישרון רוחני גדול ולכישלון מוסרי עצום פי כמה.

עוז וגרוסמן קיבלו שבץ מוסרי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.6.2011

בסוף השבוע, פרסמו ארגוני "זכויות האדם" הודעה בעניין גלעד שליט. בהודעה נכתב: "חמש שנים מלאו להחזקתו של גלעד שליט בידי חמאס. מחזיקיו מסרבים לאפשר לו קשר עם בני משפחתו ולא סיפקו מידע על מצבו ועל תנאי כליאתו. הארגונים מדגישים כי התנהלות זו היא לא אנושית ומהווה הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי". "על רשויות חמאס ברצועת עזה לשים קץ באופן מיידי ליחס האכזרי והלא אנושי כלפי גלעד שליט. עד שישוחרר, עליהן לאפשר לו קשר עם משפחתו ועם הצלב האדום הבינלאומי", סיכמו.

עמוס עוז ודויד גרוסמן. צילום: מור שני

על המודעה חתומים שורה של ארגונים שכיכבו בדו"ח גולדסטון: 'האגודה לזכויות האזרח', 'אמנסטי אינטרנשיונל', 'בצלם', 'הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל', 'רופאים לזכויות אדם', 'שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם' ועוד. ברם, דבר אחד היה חסר בכל זאת במודעה, כנראה בהשפעת ארגונים פלשתיניים שהיו שותפים לניסוחה: קריאה לשחרורו של שליט. הדבר האלמנטארי שאותם ארגונים שומרים לאסירים הפלשתינים הכלואים בישראל, נחסך משליט. מבחינתם, הוא יכול להמשיך להירקב בכלא אחרי שנחטף בפעולת מלחמה תוקפנית. "עד שישוחרר", הם קובעים, צריך לתת לו את הזכויות המגיעות לאסירים הפלשתיניים בישראל, שנכלאו בעוון רצח חפים מפשע. את שחרורו אפוא הם אינם תובעים.

בצירוף מקרים נדיר, שלחו בסוף השבוע קבוצת אנשי רוח, בהם ישראלים, קריאה לאו"ם לגנות את משטרו הרצחני של אסד. בין החתומים נמצאים גם עמוס עוז ודויד גרוסמן. בקריאתם, הסופרים הנכבדים אינם מציעים לאו"ם צעדים להיאבק באסד. לא סנקציות, לא התערבות צבאית. בסוריה נרצחו כבר כמעט אלפיים ממתנגדי המשטר ומאזרחי המדינה, והאינטלקטואלים מסתפקים בגינוי. החותמים אפילו מדגישים שהם אינם מציעים סנקציות על סוריה או מעורבות צבאית נגד המשטר הפשיסטי בה. אגב, אחד החותמים, ברנר אנרי לוי, הוא מתומכי המתקפה הצבאית נגד הקולונל קדאפי. הוא אפילו התקיף את הבמאי קלוד לנצמן על שזה סירב להצטרף לתמיכה במלחמה נגד המשטר הלובי. כשזה מגיע לסוריה, המצפון של אנרי לוי מקבל שבץ מוחי.

אי אפשר שלא לתהות מה קורה לאנשים הרגישים האלה, ליברלים ורדיקלים זכי וטהורי לב, שברגע האמת הם נכשלים מוסרית. איך זה קורה שכל פעם מחדש הסופרים הרגישים, פעילי זכויות האדם הנחושים, הסוציאליסטים הלוחמים ושוחרי החירות, לא מצליחים להצטרף לשום מאבק נגד רוע טהור? פעם, הם תמכו במשטרי הפשיזם האדום של סטלין והקומוניזם. הם היללו את פול פוט ומאו טסה טונג, שרו שירי הלל להו צ'י מין, גלגלו בפיהם כמעדן מלכים את שמו של יאסר ערפאת וזימרו לסובייטים זמירות "מה יפית". היום, הם פשוט לא מסוגלים לצייץ נגד משטרים רצחניים וארגוני מחבלים. חמור מכך, הם אפילו לא מבינים מה רוצים מחייהם כשמבקרים אותם על התנהלותם.

יהודה גוטהלף, שהיה העורך הראשי של "דבר" ומת לפני 17 שנה, כתב במאמר שפרסם ב"דבר" ב-19 לספטמבר 1958, תחת הכותרת "כישלונם של אנשי הרוח": "עוד לפני שלושים שנה התריע הסופר הצרפתי באנדה על 'בגידת האינטלקטואלים' שנועדו להשפיע מרוחם על חיי החברה והמדיניות, ולאמתו של דבר הם מסתגלים לאווירה ה'ריאליסטית', החמדנית, ומשליכים אחר גוום את הערכים הרוחניים. לא זו בלבד שאינם מאחדים את הבריות על מישור רם ומעודן יותר, אלא עוד מלבים 'תאוות' ויוצקים שמן על מדורת היצרים הפוליטיים… הקיצור – לא מוסר חדש של אנשי מעלה כי אם שחיתות מידות של דור שוקע".

האינטלקטואלים ופעילי זכויות האדם האנינים לא השתנו הרבה מאז שנות החמישים. ההבדל היחיד בין אותם ימים לבין זמננו-אנו הוא כי בעוד שבעבר אלה נתנו לגיטימציה למשטרים רצחניים לפעול תחת דגל "שחרור האדם", הרי עתה הם שותקים נוכח העוולות המוסריות החריפות ביותר ומועלים בתפקידם. הבעיה היחידה היא שלעומת ישראל – שבה הציבור כבר מזמן לא שועה לאזהרותיהם הצבועות, לתוכחותיהם הכוזבות ולקול מצפונם המעוות – הרי מחוצה לה, רב מאוד נזקם וגדולים מעלליהם הרעים.