אפקט ליברמן

לאחר שזוכה אביגדור ליברמן, נפגש עם נתניהו לשעתיים תמימות. כל מי שיודע מה הם הלו"זים המטורפים של ראשי ממשלה בישראל, מבין מהי משמעות פינוי 120 הדקות היקרות האלה. ראש הממשלה נכנס לפגישה עם ליברמן בעודו מנהל דיונים על ירושלים, כאשר תומכיו ובהם גלעד ארדן עוסקים בהתפלפלות על החלקים המזרחיים יותר של העיר והשכונות הערביות. הוא יצא ממנה ניצי, תוקפן, אגרסיבי, שקוע בפרנויות. איך אפשר לדעת שזה היה מצב רוחו? נתניהו תכנן שיחות פרודוקטיביות עם מזכיר המדינה, ג'ון קרי. שום עימות לא היה על הפרק. המטרה הייתה למצוא שני אפיקים לשיחות, שישביעו את רצון הישראלים והאמריקנים בנושאים האירני והפלשתיני. אך כאשר ישב קרי מול ראש הממשלה, הוא כבר הבחין בחיוורונו. אותו חיוורון שבה לקה נתניהו כשליברמן הציע בראשית השבוע שעבר להקים פורום דיונים לראשי סיעות הקואליציה.

נהג במזכיר המדינה האמריקני בגסות. בנימין נתניהו

נתניהו נהג במזכיר המדינה האמריקני בגסות. קרי הוא מדינאי שקול שלא מתעצבן בקלות. הנאום שנשא רה"מ באנגלית לפני העיתונאים – לפני ואחרי הפגישה – הגיע מן הלב, מעומק הפרנויה. "עסקה רעה, רעה מאוד־מאוד", שב וביקר את האמריקנים, האירופים והרוסים, ובסוף גם נתן דרור למחשבותיו על השיחות התקועות עם הפלשתינים, מבטיח שלעולם לא ייכנע בפני לחץ בינלאומי. הייתה בכך שבירת כל קוד התנהלות בינלאומי ודיפלומטי. ראש ממשלת ישראל התייחס למעצמה המחמשת את צבאו במיליארדי דולרים כאויבת. מעל הכול, הייתה פה גם הפרת ההבטחה שניתנה לקרי, אשר לפיה רק ארצות הברית רשאית לדווח על מצב המו"מ. זה הימם גם את שרת המשפטים, לבני, שחזרה נרעשת משדה התעופה. לבני – שמפלגתה נעה בסקרים סביב ה־5 מנדטים – יודעת שכישלון פוליטי עם ביבי עלול להזיק לה במגרשהּ הביתי.

אם הדבר היחיד שהיה נותר הוא לאמוד נזקים ולבדוק מה ניתן לעשות הלאה, במשרד החוץ ובלשכת שרת המשפטים הייתה נשמעת אנחת־רווחה. אלא שיש החוששים, כי הנזק שגרם נתניהו הוא עצום; לא רק לשיחות עם הפלשתינים אלא גם לדיונים בנושאי הגרעין. המערב נראה כנושא ונתן תחת לחץ ישראלי. זה מקטין את הגמישות האירנית ומחזק את הקיצונים בה. בסופו של יום, אם ג'ון קרי ירים ידיים, אובמה ייכנס בראש הממשלה במלוא הכוח. הנשיא רק ממתין להציב תכנית מדינית על השולחן. אין לו מה להפסיד. זו הקדנציה האחרונה. בנאומו ההיסטרי, שיחק רה"מ לידי מתנגדיו המובהקים. מדינות העולם תוהות אם ניתן בכלל להגיע להסדר עם הגבר החיוור צבוע־השיער שמספר לכל מי שרק רוצה לשמוע שהוא־הוא וינסטון צ'רצ'יל.

להיסטריה מבית ראש הממשלה הצטרף טרם כניסת השבת השר נפתלי בנט. זו הייתה התלהמות על גבול הטירוף. "עוד מספר שנים", כתב, "כאשר מחבל איסלאמי יפוצץ מזוודה גרעינית בניו-יורק, או כאשר איראן תשגר טיל גרעיני לרומא או תל-אביב, זה יקרה רק בגלל 'הסכם רע' שבוצע ברגעים מכריעים אלו. כמו בזירת אגרוף, המשטר האיראני על הרצפה, הספירה קרובה לעשר, עכשיו הזמן להגביר את הלחץ ולהכריח את איראן לפרק את תכניתה הגרעינית. זה לא הזמן לוויתורים". בסתר־לבו, יושב ראש הבית היהודי מעריץ את נתניהו באותה עוצמה שרה"מ מתעב אותו. אולם הניסיון להיות תאומו של נתניהו הוא נלעג, מגוחך, כמעט עלוב.

השבעתו של אביגדור ליברמן לשר חוץ מסמלת את העובדה המצערת שממשלת נתניהו השלישית נכנסה למחצית השנייה של כהונתה, כאשר אפילו לא מלאו שנה למועד עריכת הבחירות לכנסת. בעל הבית הוא ליברמן: ברצותו יאשר, יפרק, ידחוף, ימנע, יסכל. הוא הצל המאיים של נתניהו. ההערכה היא, כי יו"ר ישראל ביתנו ימשוך ימינה. הוא יבקש לאגד סביבו את הימין החזק, המשמעותי. לפורר את הליכוד ההיסטורי, לצמצם את הבית היהודי, להביא אליו את הקולות של הימין הרדיקלי שלא נכנס לכנסת ומונה כשני מנדטים. בין אם ישתלט על הליכוד ובין אם לאו, הכול מעריכים, כי שר החוץ הנכנס חותר להיות מועמד הימין לראשות הממשלה בבחירות הקרובות. אלה בשורות רעות לנתניהו שמהרהר על כהונה נוספת. פנייתו ימינה של ראש הממשלה תהפוך אותו לפארסה. כאשר סיכל כל מו"מ משמעותי בשנים האחרונות, זו הייתה טרגדיה שאיפשרה לפלשתינים לחזק את הנרטיב שלהם ולקבל הכרה דה־פקטו כמדינה. הפעם, זו תהיה פארסה מוחלטת: המערבולת שאליה ייקלע רה"מ, עלולה להוציא מן הממשלה את יש עתיד והתנועה ולהביא לבחירות חדשות. אם ליברמן יבין שבסיס הממשלה הוא 61 ח"כים, הוא לא יזדרז להכניס פנימה את חברו הטוב, אריה דרעי, כדי להציל את נתניהו. הוא יעדיפו כשותף במערכה על ראשות הממשלה בבחירות 2014. במצב כזה, ביבי עוד ימצא עצמו כמספר שתיים ברשימה שיוביל הנשיא בדימוס, שמעון פרס.

להרים טלפון לציפי לבני

כדאי להודות כבר כעת: מדיניות החוץ הישראלית בעניין איראן התמוטטה כמו קו מאז'ינו וקו בר־לב. שנים ארוכות של השקעה ומאמץ קרסו נוכח תרגיל מתוחכם במיוחד של אדריכל ההונאה הפרסית, רוחאני. יחד עם המנהיג העליון חמנאי, ההנהגה האירנית שינתה כיוון ונפטרה מהמכשול הגדול ביותר לפרויקט הגרעין האירני: הנשיא אחמדינג'אד. בטהרן הבינו, כי הסנקציות מערערות את המשטר. שאולי האביב יגיע גם לפרס. שעדיף להשהות מעט את התכנית הגרעינית כדי להקטין את האינפלציה הדוהרת, להוריד את האבטלה ולמנוע התקוממות רבתי של ההמונים נגד משטר שמוכן להקריב את לחם ההמונים בגרעין נגד היהודים. ישראל מעולם לא חשבה על צעד מהסוג הזה. הקונספציה קרסה. שוב.

כדי שרה"מ יצליח לגייס מחדש את המערב נגד איראן, עליו לגייס מחדש את המערב למען ישראל. הטלפון הבא צריך להיות לציפי לבני.

ראש הממשלה נתניהו משקיע מאמצים רבים כדי לשכנע את התקשורת האמריקנית, כי הוא צודק. הוא נכנס לחזית עם ה"ניו יורק טיימס". הוא מבקש לגרום לידידי ישראל, דמוקרטים כרפובליקנים, להבין את הכרחיות המשך הסנקציות והפעולה הצבאית. בודד מול העולם, ראש ממשלת ישראל מתאמץ לגרום למערב להבין, כי משטרים הקוראים לאמריקה "השטן הגדול" ורוצים בהשמדת הציביליזציה המערבית אינם משתנים תוך כמה חודשים. חמנאי הזקן לא השתנה, מסביר רה"מ. זה תעלול מלוכלך, זה טריק נוראי, זה תכסיס איום, זה שטיק מטונף. אך איש לא מוכן להקשיב.

הלוגיקה של נתניהו סותרת את ההיגיון המערבי. בלוגיקה מלמדים, כי טיעון אינו תקף אם ההנחות שקריות והמסקנה אמתית. אך בארצות־הברית ובאירופה, טיעון כזה תקף גם תקף. תורת־ההיגיון של רה"מ נתמכת על־ידי כל הנחה אמתית. המסקנה שלה אמתית. אך המערב כבר לא עוסק באמת ובשקר. משהו מהותי השתנה: ארה"ב רוצה שקט. אירופה מעוניינת לשמור על כלכלה יציבה. אף אחד לא מוכן לסכן חייל אחד של ברית נאט"ו, גם אם איראן תהפוך למדינת סף גרעינית. הטיעונים של ראש הממשלה טובים לשיעורי לוגיקה במחלקות לפילוסופיה. הם כבר לא תקפים במחלקות למדע המדינה ולהיסטוריה.

נתניהו צודק. הוא שוב צודק. כמו בהסכמי אוסלו, בוועידת קמפ דייויד, בהתנתקות. אולם עד כמה שבנימין נתניהו צודק, הוא גם טועה. ההנחה שלעולם חוסן, כי לעד תוכל ישראל המבודדת, הגולשת במדרון הדו־לאומי, המתעקשת על שליטה בכל מחיר בפלשתינים, הדורשת מהערבים לעשות את שלא עשו מעולם ולהכיר בה כמדינה יהודית – ההנחה הזו הוכחה כשקרית. המחיר של קיפאון מדיני ארוך שנים נגבה מישראל בריבית דריבית. איש לא מוכן להקשיב לה, גם כשהיא צודקת. גם כשראש הממשלה שלה (שוב) צודק.

הדבר העצוב הוא שאין לישראל שום אופציה צבאית מול האירנים. נתניהו יודע זאת. האקדח שהוא מנופף בו הוא אקדח צעצוע. שום מדינה לא תשתף פעולה עם ישראל בתקיפת טהרן, ודאי שלא שההערכה האופטימית ביותר גורסת שתקיפה מעין זו תדחה את פרויקט הגרעין האירני בשנתיים בלבד. בפועל, ישראל מנוטרלת לחלוטין. קרב המאסף שמנהל נתניהו כדי להציל את המערב מעצמו הוא ראוי, אך מאוחר. הלהט המערבי לעשות הכול כדי להציל את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – אבד.

באופן משונה, לראש הממשלה יש דרך אחת לפרוץ את החומה הנגלית מולו: להתקדם במו"מ עם הפלשתינים, לחתור להסדר מדיני, לגרום למערב להאזין לישראל מחדש, לפעול כדי שבבוא העת, כאשר התרמית האירנית תיחשף, לא ישראל תתייצב מול טהרן לבדה כפי שהבטיח נתניהו באו"ם, כי אם העולם כולו. הבידוד מחליש את ישראל. ליברמן מדבר על צ'מברליין והיטלר, אך איש לא שומע. הספרות 1938 לא מרשימות איש. כדי שרה"מ יצליח לגייס מחדש את המערב נגד איראן, עליו לגייס מחדש את המערב למען ישראל. הטלפון הבא צריך להיות לציפי לבני.

הברית בין אובמה ונתניהו

יש הנוהגים לצייר את הנשיא אובמה ואת ראש הממשלה נתניהו כשתי דמויות הסותרות זו את זו: דמוקרט־ליברלי מול ניאו־שמרן רפובליקני, איש השמאל הרב־תרבותי מול איש הימין הישן, האופטימיסט החדור בתקוות לעומת הפסימיסט המלא בחרדות. אולם בין אובמה לבין נתניהו, רב המשותף על השונה. למשל, שניהם מנהיגים מכוח קואליציה של מיעוטים. אובמה זכה בבכורה כיוון שהמיעוטים התלכדו והצביעו לו. נתניהו זכה שוב בראשות הממשלה כיוון שהוא היחיד היכול ללכד מאחוריו את המיעוט החרדי והמתנחלי. אך הדמיון רב הרבה יותר מאשר האופן שבו זכו שניהם בכהונה נוספת.

אובמה נסוג בו מתכניתו למלחמה בסוריה משום שהבין, כי עמו עייף ממלחמות. הוא ידע כי פעולה בסוריה היא כורח מוסרי אך יש למסמס אותה משום שרוב העם האמריקני אינו רוצה בה. נתניהו נסוג בו מתכניתו לתקיפה באיראן כיוון שידע, כי עמו עייף ממלחמות. הוא הבין, כי פעולה באיראן היא הכרח מוסרי, אך יש להשהות אותה כיוון שרוב העם בישראל לא חפץ בה. נתניהו ואובמה אינם אופטימיים באשר לעולם הסובב אותם. הם רואים לנגד עיניהם את חזרתה של המלחמה הקרה, את האיום בהתלקחות אזורית, את התנפצות כל הפנטזיות על שלום, דמוקרטיה וחירות בתקופתנו. שניהם פסעו בכיוון הדיפלומטי כיוון שחששו, כי ההישג בפועל יהיה קטן ומינורי בהשוואה להישג המצופה.

בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אובמה ונתניהו

אובמה מגיע מהאגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית, שם צמח המאואיזם האמריקני והניאו־סטליניזם. נתניהו מגיע מהאגף הרביזיוניסטי של הליכוד, שם צמחו חסידי ארץ־ישראל השלמה ומתנגדי הפשרה עם הערבים. שניהם נאלצו לסגת מעמדות עקרוניות מול מציאות עולמית משתנה. הנשיא האמריקני הבין את הלקח של ג'ורג' בוש בעיראק, שיצא למלחמה שאפילו תומכיה מתקשים למצוא לה כיום צידוק מהותי. ראש ממשלת ישראל הפנים את הלקח של ממשלת שמיר, שבסרבנותה העקבית פינתה את הדרך לאסון הסכמי אוסלו, שמחדלם אינו נופל ממחדל מלחמת יום הכיפורים. שניהם הבינו, כי בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אם זה היה תלוי באובמה, דמשק הייתה עולה בלהבות. ואם זה היה תלוי בנתניהו, טהרן הייתה מופצצת ללא רחם. אך המחשבה על היום שאחרי הרתיעה את שניהם. גם נשיא ארצות־הברית וגם ראש ממשלת ישראל קלטו, כי הם חיים בעולם שבו הפער בין הרצוי לבין המצוי לא יכול להצטמצם באמצעות טילים ומסוקי חיל אוויר.

גם האמריקנים וגם הישראלים מתמודדים עם הקמתה מחדש של ברית ורשה, הברית המקבילה לנאט"ו בימי המלחמה הקרה. חברות בה רוסיה, סין, איראן, צפון קוריאה, סוריה, מדינות מזרח אירופה וגם אש"ף, חיזבאללה וחמאס. הברית הזאת היא איום על המערב. המאמר שפירסם הנשיא פוטין ב"ניו יורק טיימס" המחישה למקבילו האמריקני את העובדה, כי ברית־המועצות קמה לתחייה. את כל זאת יש לקחת בחשבון כשמתחילים לדון בסכסוך הישראלי־פלשתיני, בנקודה שבה כל הגורמים בעלי העניין, במערב ובמזרח, מעורבים. סביר להניח, כי המעורבות הרוסית בסכסוך תלך ותגבר.

לאובמה יש אינטרס ברור לחזק את ישראל מול הפלשתינים, ולנתניהו אינטרס מובהק לחתור לחישול הברית עם אמריקה מול הרוסים. שני המנהיגים צריכים להכין כבר כעת את הטיוטה להסדר ביניים ארוך טווח שיתבסס על הבנות ישראליות־אמריקניות שיובאו לפלשתינים. אבו־מאזן – שיזכה בשליטה על שטחים נוספים, יזכה מעמד רשמי של מדינה ואולי גם יקבל הישג בדמות פינוי כמה התנחלויות ובירה זמנית בחלק מהשכונות הערביות של ירושלים – יוכל להביא לעמו הישג ממשי בלי שהתפשר על שום דבר. אם יסרב, יוקע ברבים כאחרון הסרבנים ויצטרך להצטרף לציר הרשע ולקבל מקום לצד אסד ונסראללה. מהלך כזה עשוי אמנם להביא לקץ כהונתו השלישית של נתניהו כראש הממשלה, בניגוד לאובמה שכהונתו מובטחת, אך הוא עשוי לא פחות מכך להבטיח לו כהונה רביעית בתפקיד. לאחר הבחירות הבאות, כשיושבע נתניהו מחדש לראשות הממשלה, גם אז יהיה מולו הנשיא אובמה, רק מפוכח יותר, כמו ראש ממשלת ישראל.

הבדלנות ההרסנית של ברק אובמה

מה לא נאמר ביחס לאחריותו של הנשיא אובמה והססנותו באשר לנעשה בסוריה בכל הנוגע למתקפת הגז הרצחנית שהשית אסד על תושבי דמשק. אילו היה הנשיא האמריקני מתערב כבר במעשי־הטבח הראשונים, הרי שהטבח בגז לא היה מתרחש. אולם ארצות־הברית העדיפה לתמוך חלקית באופוזיציה הסורית, שהפכה לבליל של גורמים אסלאמיסטיים, חילונים, פונדמנטליסטיים וליברליים, מאשר להכריע את המערכה בשלב מוקדם. לאובמה היו סיבות טובות לעשות כן, ולא רק משום שהציבור האמריקני מתנגד למלחמה נוספת: הסכנה למלחמה אזורית הייתה, ועודנה, משמעותית. האפשרות למלחמה בין ישראל ובין סוריה וחיזבאללה הייתה, ונשארה, מוחשית, במקרה של מעורבות אמריקנית. אולם בהיעדר הכרעה, נגררה ארצות־הברית אל מצב שבו היא נדרשת להתמודד עם החרפה קשה עוד יותר בסכסוך בסוריה. מצבו של אובמה כיום קשה ממצבו לפני שנה. עמדת רוסיה וסין והיעדר יכולת להעביר החלטה במועצת־הביטחון הפכו את העניין למורכב הרבה יותר.

בנימין נתניהו וברק אובמה. במבחן הסופי, התזה של נתניהו הוכחה כנכונה.

אלא שהמשתנה הנוסף, אשר בו מעקשים שלא לדון, הוא איראן. בטהרן צופים בהססנות המערב נוכח השימוש בנשק להשמדה המונית בסוריה. שם מבינים, כי התחמשות בנשק גרעיני ואפילו שימוש בו לא יגררו בהכרח מעורבות צבאית מצד הצבא האמריקני. סוריה היא מגרש הניסויים של אירן, וחמנאי מבין היטב, כי אצל אובמה, קו אדום הוא מושג אמורפי, במקרה הטוב. השיקול האירני היחיד אם לפתח או להימנע מפיתוח נשק גרעיני מסתמך אך ורק על המחיר הכלכלי שהדבר גובה מהאירנים והחשש להתערערות המשטר. אילו היה לטהרן גב כלכלי חזק דיו, התחמשותה בנשק גרעיני הייתה כבר עובדה מוגמרת.

אובמה הפך את ארצות־הברית לכלי ריק ביחסים הבינלאומיים ושחק את תדמיתה והרתעתה כפי שלא עשה אף נשיא לפניו. בפועל, המסר למשטרים הרוצים להתחמש ולהשתמש בנשק להשמדה המונית הוא כזה שמפר את כל המאזן הגיאו־אסטרטגי – לא רק במזרח התיכון אלא גם באזורים אחרים. ויותר מכך: התזה של ראש הממשלה נתניהו על משטר מטורף המשתמש בנשק להשמדה המונית בשעת מצוקה הוכחה כנכונה, היום יותר מתמיד. בוויכוח על הנושא האירני בין תומכי אובמה ובין תומכי נתניהו, המלה האחרונה היא של ראש הממשלה.

התנהלותה של ארצות־הברית בכל הנוגע לטבח בסוריה ואי־אונותה בכל הקשור בהתחמשות איראן בגרעין משליכה בהכרח גם על המשא ומתן הישראלי־פלשתיני. ישראל חייבת לקחת בחשבון שערבויות אמריקניות אינן שוות את הדף שעליו הן כתובות. בהנהגתו של אובמה, לארצות־הברית אין יכולת לערוב לביטחון ישראל. בכל תרחיש אפשרי, ישראל תצטרך להגן על עצמה. במציאות כזו, כל נסיגה וכל ויתור שלא ישרתו או יעמדו בכפוף לאינטרס הלאומי הישראלי, יהיו פגיעה חמורה במעמדה של ישראל וביכולתה להעמיד הגנה מספקת במקרה של מלחמה באזור.

עמדתו הבדלנית של אובמה מסמלת את המדיניות ההיסטורית של ארצות־הברית בהנהגת הדמוקרטים עוד לפני מלחמת־העולם השנייה. בשורה התחתונה, בעוד חוסנה הכלכלי של אמריקה בהנהגת הדמוקרטים נשמר נוכח הירידה באבטלה והוספת המשרות החדשות, הרי שחוסנה האסטרטגי נפגע אנושות. בפועל, כמהפכן בעל קירבה לקומוניסטים בדימוס ולקומוניסטים מוסווים, מגשים הנשיא האמריקני את המדיניות המהפכנית של מאבק באימפריאליזם ובציונות, גם אם הוא־עצמו אינו רוצה בכך.

כהונתו השנייה של הנשיא מתחילה בבשורות רעות מאוד למערב בכלל, ולישראל בפרט, וכדאי כבר להתכונן לאפשרות שהתבשיל שהקדיח אובמה יתבטא גם בעימות ישראלי אפשרי עם אויביה מצפון ומדרום. במצב כזה, כל דיבור על שלום הכרוך בנסיגות ובוויתורים הוא הסחת־הדעת. ישראל צריכה להתלכד עתה מאחורי המנהיגות של ראש הממשלה בכל ההכרעות הניצבות בפניו, בלי הבדלי קואליציה ואופוזיציה. דומה, כי תהליך השלום בין ישראל ובין הפלשתינים לא יכול, בנסיבות הבינלאומיות הנוכחיות, להניב דבר מלבד מאמץ הדדי להרגיע את האזור – תוך אי־הסתמכות על האמריקנים ומדיניותם הכושלת – ובכך יש אפוא להתמקד.

הפקרה אמריקנית – מאמר המערכת של "מקור ראשון"

פורסם כמאמר המערכת של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.5.2013

התקיפה הישראלית בסוריה עולה בקנה אחד עם מדיניות החוץ של מחלקת המדינה האמריקנית, שאותה היטיב לתאר ויליאם קריסטול מכתב־העת השמרני "וויקלי סטנדרט" בכינוי "פתטית". אובמה הבהיר, כי רגלי חיילי צבא ארה"ב לא ידרכו על אדמת סוריה. מזכיר המדינה, ג'ון קרי, הבליג על השימוש בנשק כימי והסתפק בהגדרת הטבח ב־100 איש בעיר החוף אל־ביידה כ"נוראית". קריסטול ציטט את רה"מ הבריטי המנוח צ'רצ'יל, שבנובמבר 1936 תיאר את מדיניות החוץ האמריקנית של אותה עת כ"נחרצת להיות בלתי־נחושה, נחושה להיות הססנית, עקשנית נוכח הסחף, קשה ביחס לנזילות (המצב), רבת־עוצמה עד כדי היותה חסרת־אונים". הציטוט הזה בא במקום: בניגוד לכהונתו הקודמת, אובמה מעדיף שישראל תעשה עבור האמריקנים את "העבודה השחורה" בסוריה. לכן, גם נתן הסכמה לתקיפה ישראלית באיראן בקיץ הקרוב, ובלבד שהדבר ייעשה בתיאום עם ארה"ב.

חוזר למדיניות הבדלנית האמריקנית. אובמה

הבדלנות של אובמה מבקשת לעשות את ההפך הגמור משעשה לפני שנה: לראות את המזרח־התיכון כאזור הנתון למחלוקות ולמאבקים פנימיים, כאשר תפקיד ארה"ב הוא להבטיח את שמירת האינטרסים הביטחוניים שלה באזור. לכן, השאלה אם אסד ישרוד או יופל איננה תלויה בסוגיית רצחנות משטר הבעת' הסורי, אלא בשאלה אם מחליפי אסד האסלאמיסטים יהיו פרו־אמריקנים או, לחלופין, פרו־אירניים. וכל עוד לאמריקנים לא ברור, כי החלפת אסד תשרת את האינטרס האמריקני, גורל ההמונים הסוריים מופקרים לציפורני הקצב מדמשק. באפגניסטן, למשל, ארה"ב מקיימת במימון שוטף של מאות מיליוני דולרים את ממשלו של חמיד קרזאי. לממשל אין אפוא אינטרס לממן משטר דומה בסוריה, שרק יכביד על ההוצאה הצבאית האמריקנית. נכון לעכשיו, הישארות אסד והישרדותו היא, במפתיע, אינטרס של אובמה.

הבעיה המהותית בגישה הבדלנית האמריקנית, היא הרוח הגבית שניתנת לרשות הפלשתינית בפרט, ולמדינות ערב בכלל, לקראת גיבוש יוזמת שלום ערבית המבוססת על נסיגה ישראלית לגבולות 1967. מחד, האמריקנים נותנים יותר חופש תמרון צבאי עבור צה"ל, אך מאידך, הם דוחקים בישראל לסגת לגבולות שאינם בני־הגנה. לכאורה, מדובר בסתירה, כיוון שבדלנות משמעה גם אי־התערבות והיעדר לחץ חיצוני בסכסוך עם הפלשתינים, אך בפועל מדובר בשני צדדים של אותה מטבע: אובמה חש, כי ישראל נמצאת במצב שבו עליה לתת תמורה עבור הבדלנות האמריקנית, בבחינת "אין ארוחות חינם". מכאן, הלחץ על נתניהו להסכים ליוזמות שלום מופרכות שאפילו הליגה הערבית אינה יכולה להיות ערבה למימושן, ובפרט לסיכול הקמת רודנות אסלאמיסטית בשטחי הרשות הפלשתינית לאחר נסיגת ישראל. בסופו של יום, ישראל נמצאת עם גיבוי אמריקני חלקי ונעדרת נכונות מצד ארה"ב להתערב באופן פעיל כדי לגבותה במידה שפעולה צבאית באיראן תדרוש גיבוי מצד חיל האוויר האמריקני. הכלל החדש של אובמה, "כמה שפחות התערבות צבאית", ראוי שיילקח בחשבון בגיבוש מדיניות הממשלה בכל האמור לנושאים הרי־גורל. הממשל יכול לתת את האור הירוק, אך השאלה היא אם לאחר פעולה צבאית דרמטית, כל מה שיישאר הוא ההבהוב האמריקני ולא מחויבות ממשית להשלמת הפעולה הישראלית כך שתהיה מוצלחת בצורה משמעותית ביותר.

היה זה ממשלו של הנשיא האמריקני טרומן, אשר עיצב את המדיניות שביקשה להכיל גם את האנטי־קומוניזם של הימין בארה"ב וגם את אשליות הפיוס והשלום של השמאל שם, שהביאה לגיבוש תפישת ה"דטנט", הדו־קיום בשלום בין המערב הקפיטליסטי לבין המזרח הקומוניסטי. ההנחה הרווחת הייתה, שהמניע של הקומוניזם הסובייטי אינו אידיאולוגי אלא קשור במושגים של כוח ומוטיבציה פסיכולוגית. זה מה שאיפשר לקומוניסטים להשתלט על מזרח אירופה וגם להשיג הישגים במקומות אחרים, למשל במדינות ערב, שם קמו משטרים פרו־סובייטיים. כיום, לממשל האמריקני יש מדיניות דומה המבקשת להביא לכדי איזון בין האסלאמיסטים לבין המערב, כך שניתן יהיה להביא לדו־קיום בשלום לאורך זמן. העניין הוא, שטרומן שגה: הקומוניסטים הונעו מאידיאולוגיה. כך גם האיסלאמיסטים. הקומוניזם קרס בגלל הסתירות הפנימיות של עצמו ומרוץ חימוש מטורף. אילו היה נתלה באילנות של כוח ופסיכולוגיה, היה משנה את ניהולו הפנימי כדי לשרוד. האיסלאמיסטים יעשו הכול כדי להצליח בשאיפותיהם, גם במחיר קשה ביותר. בהיעדר ערובה שגם הם עתידים להיכשל, אובמה מסכן את המזה"ת בהשתלטות אסלאמיסטית עוינת שהיבט אחד וחשוב שלה הוא השאיפה לחיסול מדינת ישראל.

המלחמה תגיע גם לארה"ב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.4.2013

בסקר שנערך בשבוע שעבר על־ידי ה"וושינגטון פוסט" ורשת אי־בי־סי, נמצא, כי אחוז התמיכה של הציבור האמריקני בנשיא ארצות־הברית לשעבר, ג'ורג' בוש הבן, עומד על 47 אחוז, תמיכה הזהה לזו שנהנה ממנה כיום הנשיא המכהן, אובמה. הסקר, שנערך לרגל השקת הספרייה הנשיאותית של בוש, ממחיש לא רק, כי חלק משמעותי מאוד מהציבור האמריקני מאמין, כי מדיניות הנשיא הרפובליקני לשעבר הייתה נכונה, לרבות הפלישות לאפגניסטן ולעיראק ששחררו את המדינות מאימת הטליבן ועריצותו של סדאם חוסיין, אלא שיש כמיהה בקרב האמריקנים לחלופה רפובליקנית בדמות בוש הבן למשטרו הליברל־דמוקרטי של אובמה.

הגעגועים לבוש נובעים לא רק ממדיניות הפנים המקרטעת של אובמה, אלא גם נוכח העובדה שמדיניות החוץ שלו נכשלה: בעיראק, גוברת הלחימה בין הכוחות השיעים לבין השבטים הסונים. איראן נמצאת על סף יכולת גרעינית מוחשית, וחצתה מזמן את "הקו האדום" ששרטט נתניהו. במידה רבה, שאלת פיתוח נשק גרעיני על־ידי הרודנות הפרסית היא עניין של בחירה ולא של יכולת. ההנהגה האירנית חוששת לפתח נשק גרעיני כיוון שהיא אינה בטוחה באשר למלוא השלכות העניין. אין משמעות הדבר שאיראן חסרת יכולת לפתח נשק כזה. צפון־קוריאה עשתה שיעור לאובמה, כאשר איומים מוחשיים במלחמה גרמו לארה"ב לסגת ולבקש מו"מ עם הצפון. בסוריה, הממשל האמריקני שתק כאשר ידע, כי משטר אסד משתמש בנשק כימי כדי לדכא את האופוזיציה נגדו. ובמצרים, 'האחים המוסלמים' שעלו לשלטון בתמיכת אובמה, מקימים בשיטתיות דיקטטורה פרו־אירנית ומדכאת את המחאה הצומחת אל מול המצב הכלכלי הקשה. בעקביות ראויה לציון, מדיניות החוץ הכושלת של אובמה, שאותה הגדיר מקס בוט בכתב־העת השמרני "קומנטרי" כהתנתקות מתפקיד של הנהגה והובלה, הופכת את המזרח־התיכון וסביבותיו לאזור בלתי־יציב ואף מסוכן להגמוניה המערבית באזור, דבר שיקשה מאוד על ארה"ב לשמור על האינטרסים שלה באזור, לרבות שימור מעמדה הצבאי של ישראל.

הנשיאים בוש ואובמה. הנזק בכל הנוגע לשקר בדבר "הטעות של בוש" נטוע בתירוץ של אובמה לא לעשות דבר בנושא הסורי או האירני.

אין זה מקרה, שהאמריקנים החליטו למכור לישראל על חשבון כספי־הסיוע מטוסי־תדלוק שישמשו את חיל־האוויר לפעילות צבאית עתידית. מבחינת אובמה, ארה"ב – החוזרת לעמדה בדלנית נוסח עמדתה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – צריכה לדאוג להתחמשות ישראל כדי להתמודד עם איום צבאי אך לא להתערב בעצמה לסיכול איום שכזה. ההיסטוריונית האמריקנית הידועה, פרופ' דבורה ליפשטאדט, הסבירה באחד מספריה, כי האמריקנים ביקשו להמעיט בערכו של האיום הנאצי בשנות ה־30', מתוך רצון להימנע מהתערבות צבאית שתמנע מהיטלר לממש את חזונו ההרסני. העמדה הבדלנית של האמריקנים ביחס לנעשה במזרח־התיכון אינה אלא סכנה מוחשית לא רק לגורל אלה המתמודדים עם האיום הנשקף מצד האסלאמיסטים בארצות השונות (ובסוריה, חלקם של האסלאמיסטים באופוזיציה הולך וגדל, דבר שמעלה ספקות גדולים באשר לגורל המהפכה שם), אלא גם לעוגן הדמוקרטי והליברלי היחיד באזור. מדיניות החוץ של ארצות־הברית מסכנת, אפוא, את מדינת היהודים, כפי שהעמידה בסכנה את היהודים בשנות ה־30'. העיתונות האמריקנית, אגב, שיתפה פעולה באופן מלא עם מדיניות מחלקת המדינה באותן שנים, לפי מחקר שפירסמה ליפשטאדט.

בממשל האמריקני מתרצים את השתיקה בנושא סוריה, למשל, בכך שאין המודיעין שם רוצה לעשות את אותה "טעות" שהביאה לפלישת ארה"ב לעיראק, תחת האמתלה שיש בה נשק להשמדה המונית. את השקר הנפוץ הזה בדבר ה"טעות" של בוש האכילו הדמוקרטים את העם האמריקני זה הרבה שנים. העובדה שלא נמצא בעיראק נשק כזה לא אומרת, כמובן, שהוא לא היה קיים בשנות־שלטונו של סדאם חוסיין (והושמד, כפי שכותבת העיתונאית הבריטית מלאני פיליפס), אך עיקר הנזק בכל הנוגע לשקר בדבר "הטעות של בוש" נטוע בתירוץ של אובמה לא לעשות דבר בנושא הסורי או האירני. כדי לא לטעות, מאפשרים אובמה ואנשיו לציר הרשע להתפתח מחדש ולאיים לא רק על האינטרסים החיוניים לארה"ב, אלא גם על אמריקה עצמה. את זה האמריקנים עוד לא הבינו. את העובדה שציר הרשע של צפון־קוריאה ואיראן, האסלאמיסטים מסכן גם את המעצמה הגדולה בעולם, לא קולטים עדיין במחלקת המדינה האמריקנית. אם ימשיכו שם לחשוב שניתן להמשיך בקו הדמוקרטי הבדלני הנוכחי, הרי שלא ירחק היום שבו המלחמה אשר אליה תיאלץ להיכנס ארה"ב, תהיה חמורה בהרבה מזו שלא נכנסה אליה כעת.

הסדין האדום של אילנה דיין

אילנה דיין עשתה לבנימין נתניהו את מה שאף עיתונאי אחר לא הצליח לעשות: היא הכניסה צלם להיכל. נתניהו, חומק סדרתי מראיונות קשים ומעימותים מתוקשרים, קיבל על שולחן הכתיבה רחב-הידיים העומד בלשכתו, את יריבו, ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. ביבי שתק, צפה בפנים קפואות, פה ושם זעה עווית בפיו. חצי דקה נאלץ לראות איך אולמרט סונט בו. חצי דקה תמימה הצליף בו אולמרט. את הזובור הזה, שלא קיבל באו"ם ואפילו לא בבית הלבן, הוא קיבל בפריים-טיים בערוץ 2.

הכניסה צלם בהיכל. אילנה דיין.

אהוד אולמרט יתמודד, ואולי לא. אך דיין הצליחה להראות, כי הסוגיה הרגישה ביותר בישראל איננה שכר המינימום ואפילו לא "הרווחים הכלואים". גם לא כמות החרדים שישרתו בצבא. היא ייתרה את שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד. באבחת מצלמה אחת, ראש ממשלה מאופר בכבדות, נוקשה, קפוא וחנוט בחליפה, נאלץ לענות גם ליריבו, וגם לשאלות הקשות ביותר שניתן היה להעלות על דעת. הוא התרגל ל"ישראל היום", וקיבל את ה"ניו יורק טיימס". הוא חשב שמגיע אליו צוות "פוקס ניוז" וקיבל את ד"ר אילנה דיין. גם הוא לא האמין שהריאיון יהיה נוקב כל כך. בוטה. שיישאל את צרור השאלות שעליהן הוא מסרב לענות.

מהריאיון הזה עלו כמה דברים. ראשית, נתניהו לא הכחיש בפה מלא את הטענה שהוא וברק רצו לגנוב מלחמה באמצעות דריכת הצבא, דבר שהיה מערער מיד את המצב הביטחוני. הוא לא אמר שהפצצה ישראלית הייתה מחסלת את הגרעין האיראני. הוא לא הכחיש שעיקר כוונתו ליצור לחץ בינלאומי. ביבי לא רצה מלחמה באמת. הוא רצה להרתיע את ארה"ב ואירופה, לסמן לערבים ולפרסים. הוא רצה מגה-תרגיל. הדרג הצבאי הבין כי זה עלול להיות תרגיל אחד יותר מדי. שעלולה לפרוץ מלחמה. תחת אזהרת אי-החוקיות הוא וברק התקפלו.

בצר לו, נאלץ למצוא עצמו נתניהו שוב פעם באותה הספינה עם אהוד ברק. סימן שאלה גדול ונורית אזהרה אדומה ומהבהבת ניצבה מעל ראשיהם. לאולמרט ניתן זמן מסך עצום. בדקות תעמולה, זה שווה עשרות אלפי שקלים. אולי יותר. בניגוד לטענה שדיין שירתה את אולמרט במשדר "עובדה", האמת היא שהעיתונאית הוותיקה הזו שירתה בעיקר את הציבור. היא הוכיחה את ההבדל בין עיתונות לבין פטפוטי בלוגרים וסטטוסים בפייסבוק. בין עיתונאית חוקרת לבין כתב של ביטאון. היא המחישה כי עיתונות נוקבת וחוקרת מעלה לסדר היום את השאלות הכי קשות. מבררת אם שיקול הדעת של הדרג המדיני תקין. אם אפשר לסמוך עליו. אם הוא רציני. נתניהו וברק יצאו מהתוכנית בשן ועין. ברק נראה היה על סף אבדן עשתונות, ואמר יותר משהתכוון או רצה להגיד. נתניהו היה מוותר על הריאיון אם היה יודע מה יהיה המוצר המוגמר. עכשיו זה הוא וברק מול אולמרט.

יכול להיות שנתניהו ייבחר שוב לראשות הממשלה. ההנחה הזו היא סבירה למדי. אך מעתה והלאה, עד הרגע שבו יפורסמו המדגמים, תעלה השאלה הגדולה שהעלתה אילנה דיין מהאוב: איזו מנהיגות תוביל את ישראל בארבע השנים הקרובות – מנהיגות שמתואמת עם האמריקנים ומובילה מהלכים שגם אם אינם מתואמים, לא זוכים לגינוי חריף, לתוצאות הרות-אסון ולבידוד בינלאומי, או מנהיגות שמהמרת על המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב ומתעמתת עם מנהיגת העולם החופשי? מנהיגות שמשכנעת את האמריקנים בראיות מוצקות שהאיראנים אכן מפתחים נשק גרעיני, או מנהיגות לעומתית שנוקטת בטקטיקה של הבהלה, היסטריה, דיבורי שואה ואצבע מדומיינת על הכפתור, ואו-טו-טו מציתה מלחמה בלי לשאול אף אחד?

לרוב הישראלים ברור שגם הבחירות האלה לא יהיו על העניין החברתי או האזרחי. לא כשישראל גולשת במדרון החלקלק של הדו-לאומיות. ולא כשראש הממשלה מאיים להפציץ באיראן ללא גיבוי של הדרג הצבאי ושל האמריקנים. יותר קל להעלות את שכר המינימום מאשר לקבל הכרעות היסטוריות. וברגע הנכון, לא הסוציאל-דמוקרטיה ולא החילוניות הנחושה לגייס חרדים לצה"ל, לא יכולות להכריע הכרעות כאלה. השאלה אם אולמרט ראוי לשמש שוב ראש ממשלה, בוודאי בסיטואציה המורכבת הנוכחית כשתלוי ועומד נגדו כתב אישום והוא עצמו אך הורשע בהפרת אמונים, אינה רלבנטית לדיון הזה. השאלה איננה מה יעשה אהוד אולמרט. השאלה היא מה עלול לעשות בנימין נתניהו.

וכאשר הגבר המבוגר, המאופר בגוזמה, היושב בחליפה כהה בלשכת ראש הממשלה, נתפש בקלקלתו כחסר חוש אחריות ושיקול דעתו באשר להחלטותיו, הישראלים הם אלה שצריכים להחליט אם ברצונם לראותו שוב מניח את האצבע על הכפתור האדום ומתלבט. "עובדה" הניפה סדין אדום למצביעי בחירות 2013. בינואר יצטרכו אזרחי ישראל להחליט אם הם שולפים לביבי כרטיס אדום. עם אולמרט, או בלעדיו.