ארכיון תג: אלדד יניב

הקואליציה של נתניהו מתפוררת

מדי שבוע יתפרסם בבלוג "נגד הזרם" טור פוליטי. המעוניינים להכניס אייטמים או להביע דעה שתתפרסם בטור, מוזמנים לשלוח מייל לדוא"ל david.merhavATgmail.com.

השבוע הזה היה דרמטי מדי לראש הממשלה. הוא התחיל בפיצוץ המתמשך עם הפלשתינים ובייאוש האמריקני. נתניהו הבין כי הלך רחוק מדי כשביטל את הפעימה הרביעית אשר לה התחייב. אם יש אשם בפיצוץ השיחות הוא נתניהו. האיוולת של שחרור מחבלים תמורת כלום היא המצאה משותפת לו ולציפי לבני. תחת לחץ אמריקני מחוץ, ולחץ פוליטי של המרכז־שמאל בממשלתו, הסכים נתניהו לעסקה המפוקפקת הזו. הוא לא שיער שנפתלי בנט יטיל וטו. הוא לא האמין שצפויה התפטרות משולשת של סגני השרים דנון, חוטובלי ואלקין. הוא לא חשב שוועידת הליכוד, אשר על סדר יומה מונחת הצעה לשלול חלק מסמכויותיו, תנקום בו אם ישחרר מחבלים.

נתניהו הבין מאוחר מדי שאין סיבה לשחרר מחבלים בתמורה למו"מ עקר. אך הוא הבין מאוחר מדי שביטול השחרור יסבך אותו עם האמריקנים ועם המרכז־שמאל בממשלתו. רה"מ זקוק לאמריקנים כדי למנוע מאיראן להפוך למדינת־סף גרעינית. הוא לא יכול להרשות לג'ון קרי להסתובב עם בטן מלאה עליו. רק זה חסר לו, שמזכיר המדינה, ידיד אמת של ישראל, יחמם נגדו את ברק אובמה. ותוך התמרונים האלה, עם סנקציות המוטלות לפתע על הרשות, קפצו לו מול העיניים השלישייה שמפחידה אותו יותר מכל: ליברמן, דרעי וכחלון.

מפחד מליברמן, דרעי וכחלון. וגם מבנט. נתניהו

מפחד מליברמן, דרעי וכחלון. וגם מבנט. נתניהו

ליברמן ודרעי עשו לא מזמן סולחה אצל מרטין שלאף. אחרי שחזר מהארץ, שחרר ליברמן שתי הצהרות שגרמו לנתניהו לכאב בטן: הוא לא יסכים לשחרור מחבלים ערבים־ישראלים, הבחירות קרובות וגם יש סיכוי שיהיה פה בעתיד ראש ממשלה דובר רוסית. רה"מ ראה בשר החוץ המובטל שלו בן־ברית. יו"ר ישראל ביתנו הבין שיו"ר הליכוד לא יכול לאחד בין המפלגות ושממשלתו הגיעה לסוף דרכה. המתחים בין התנועה ויש עתיד לבין הבית היהודי והימין הליכודי לא יאפשרו לממשלה הזו לשרוד את שנתה השנייה.

ואם לא די בכך, יצא משה כחלון בהתקפת מחץ נגד הליכוד. כחלון מכין את התשתית להקמת מפלגתו החדשה כפי שעשה לפיד: שנה לפני המועד בו יתקיימו להערכתו הבחירות. מירי רגב קפצה השבוע להגנת הליכוד מול שר התקשורת לשעבר. אם מירי רגב היא מליצת היושר של נתניהו, כדאי לו להיות מודאג. בעוד שאנשי הליכוד רואים בה "שכונה", הם רואים בכחלון מנהיג. כאשר תמה פרשת כחלון, חשב נתניהו שהנה מגיע לו הפסח והעניינים יירגעו. עסקת פולארד תמורת המחבלים חזרה לשולחן. מי יוכל להגיד לא כאשר ערב ליל הסדר פולארד ישתחרר ויגיע לישראל? בטח לא יו"ר השדולה למענו, ח"כ איילת שקד.

אלא שרגע לפני שישי הודיע נפתלי בנט שפעימה רביעית תפרק את הממשלה. אחרי שלוש פעימות בהן הותקף קשות מן הימין, בנט לא יכול להמשיך במדיניות "מחבלים תמורת בנייה". גם כך הבנייה ביו"ש ובעוטף ירושלים מוקפאת. יו"ר הבית היהודי הבין שבמפלגה דמוקרטית, עלולים לקום לו מתחרים שיזנבו בו מימין. הוא עלול למצוא עצמו בפנסיה כמו אפי איתם, שנחשב למי שיקים לתחיה את המפד"ל. בלי בנט, לנתניהו אין קואליציה. מפלגת העבודה לא תציל אותו. בוז'י הרצוג לא יוכל להעביר החלטה כזו בוועידה. הוא גם לא רוצה את שלי יחימוביץ שתעלה על בריקדות ותהווה אלטרנטיבה למנהיגות שלו.

המצב הפוליטי של נתניהו לא מזהיר. בלי לבני, יש לו קואליציית 61 ח"כים. הוא יהיה תלוי באורית סטרוק. גרוע מכך, ביאיר לפיד. לאט־לאט נתניהו מבין שהוא מגיע לצומת קבלת החלטות. הוא לא טוב בצמתים כאלה. אלא שאין לו ברירה. את החרדים הוא לא יכול לצרף בגלל חוק הגיוס. את לבני ובנט הוא לא יכול לרצות. ליברמן מאס בתפקידו, דווקא עכשיו, נקי כל ענן של כתב אישום, הוא יושב לו במשרד החוץ ומתדיין עם ועד העובדים. ומעבר לכל, גם לפיד, גם לבני וגם בנט עשו לא מעט בשנה האחרונה. יהיו להם קבלות לתת לבוחריהם. מה ייתן נתניהו? את אקוניס?

צריך ראש יצירתי במיוחד כדי להבין איך חוזרים לשולחן הדיונים בלי לשחרר מחבלים. קשה לרבע את המעגל הזה. אם בנט רציני, נתניהו בפלונטר גדול. אם ליברמן לא משחק, הוא בבעיה עמוקה. גם אם יבקש להקים ממשלת 61 ח"כים, החרדים אינם בכיס שלו. יו"ר הבית היהודי לא יוותר על חוק הגיוס, בבת־עינו, כדי שאריה דרעי יהפוך למיניסטר אצל נתניהו. אלמלא יצליח לבסס הבנות והסכמות בין לבני לבין בנט, לגשר על הפער ביניהם, יתחיל תהליך התפוררות מואץ של הקואליציה. תהליכים כאלה הם כמעט בלתי־נשלטים. נכון לעכשיו, רה"מ שובר את הראש איך לצאת מהסיבוך הזה. בכל תסריט שמביאים לו, הבחירות הבאות מחכות בפתח. אין לנתניהו שום קואליציה שמחזיקה מעמד. גם לא קואליציית ימין.

ההכנות של יאיר לפיד

יאיר לפיד הוא אמן התכניות. כל שבוע, תכנית חדשה. מחוררת כמו גבינה שווייצרית, אבל חדשה. "דה מרקר" דיווח בתחילת השבוע על ההצעה להגביל את ההוצאות המוכרות למס בגין חבילת השכר של מנהלים הבכירים, כך שההוצאות בגין שכר של מנהל שהן לך של 3.5 מיליון שקל בשנה, לא יוכרו לצרכי מס. בנק ישראל מתנגד, כמובן. קרנית פלוג לא חייב ללפיד דבר. מה ייצא מהתכנית הזו? לא ברור.

לפיד שולף תכניות על תכניות שקורצות לציבור בוחריו. בחודשים האחרונים, החל לשקם את תדמיתו. אם תתפרק הממשלה, יעיף חצי מהח"כים של מפלגתו הביתה ויביא כוכבים חדשים, מוכרים, תוך שהוא עושה חשבון נפש, פושט את החליפה וחוזר לטי־שירט שחורה. אם יקומו אוהלים הקיץ, לפיד מתכוון לדבר עם המוחים. בטווח הארוך, הוא מבין שאין לו מה לעשות עם נתניהו באותה ממשלה.

החיבוק של אלדד יניב

אלדד יניב סבל בבחירות האחרונות מבעיית אמינות קשה. זה מה שגרם למפלגתו, "ארץחדשה", לא לעבור את אחוז החסימה. בחודשים האחרונים, הוא זוכה לחיבוק מצד הממסד התקשורתי. לא רק שדורשים לחקור את תיאוריו הפיקנטיים במאמריו, אלא שמפרסמים אותם לאחר שצונזרו באתר "וואלה!". יואב יצחק פרסם את טורו האחרון. יניב עובר תהליך היטהרות ורהביליטציה.

הדרישה מיניב שיילך למשטרה היא מגוחכת. לא כל שחיתות היא פלילית. אם פואד היה יודע שיניב משקר, הוא היה תובע אותו מזמן. כולם יודעים שסיפוריו הם אמת. אלא שהיועץ בדימוס של אהוד ברק לא מעוניין להמשיך לשמש מספר סיפורים. הוא רואה עצמו בכנסת הבאה. אם השאיפות הפוליטיות שלו רציניות, הגיע הזמן שיתחיל להתעסק בבוץ שהוא לא אוהב אך מכיר היטב. להתחיל לפקוד למפלגת העבודה כמה אלפים מתומכיו. לסמן לעצמו מקום בעשירייה הראשונה של המפלגה. יחסיו עם היו"ר תקינים וטובים. יחסיו עם היו"רית בדימוס טובים גם הם. יניב מקפיד שלא לטווח את בוז'י ושלי. הוא תוקף את פואד, בין השאר כי במפלגת העבודה יש טינה לא מעטה כלפי האיש. נתניהו רוצה את פואד כנשיא. בסופו של דבר, לא מן הנמנע שרובי ריבלין ייבחר, כפי שקצב נבחר בתקופת ברק. אם יניב יגמור את הקריירה של פואד, הוא יהפוך לגיבור במפלגת העבודה.

כישלונה של ההצבעה האסטרטגית

אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב עומדים בראשות שתי מפלגות שהואשמו טרם הבחירות בכך שהצבעה עבורן היא בבחינת "בזבוז קולות". אם לשפוט לפי כמות ה"לייקים" והתגובות האוהדות שמקבלת מפלגתה של זחאלקה, דעם, ב'פייסבוק', נדמה כי סיעת דעם הייתה מונה היום לפחות 2 חברי-כנסת, בנוסף ל-3-5 חברי הכנסת של 'ארץחדשה'. אולם בפועל, מפלגתו של יניב זכתה ב-28 אלף קולות. דעם – ב-3,000 קולות בלבד. "אתם לא עוברים את אחוז החסימה", הטיחו בהם בוחרי שמאל-מרכז, ובהם כאלה שהצביעו עבור מפלגות כמו 'התנועה' בראשות ציפי לבני. "זה יחליש את כוחו של הגוש", אמרו להם אלה שביכרו הצבעה למען מפלגת העבודה על-פני תמיכה בדעם או ב'ארץחדשה'. במקרה של דעם, החיבור האפשרי עם 'התנועה הירוקה' לרשימה אדומה-ירוקה, שיקית, צעירה ובועטת, נגוז בעקבות החבירה של אנשי 'התנועה הירוקה' עם רשימת לבני. הם העדיפו "מקום בטוח" בכנסת על-פני הרפתקה עם סוציאליסטים יהודים וערבים. בסופו של יום, אלון טל וחבריו יוכלו לצפות במליאה רק משידורי ערוץ הכנסת.

הואשמו בבזבוז קולות. אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב

הואשמו בבזבוז קולות. אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב

אז אחרי "ההצבעה האסטרטגית" שהחליפה את ההצבעה המצפונית, אלה שיכלו לבחור בדעם או ב'ארץ חדשה', מוצאים עצמם מרומים: הן נוכח המהלך שהובילה ציפי לבני לכניסה לממשלת נתניהו, שבסופו היא קיבלה שני תיקים וראשות ועדה במכירת חיסול אידיאולוגית, והן לאור הפלירטוט המתמשך של נתניהו עם ראשת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ, הן ישירות והן בשיחות ארוכות בין עופר עיני לבין דמויות כמו אריה דרעי ("העם זקוק לשלי במשרד האוצר!", זעק השבוע דרעי, מתחנן לקבל כבר את כסאו שלו בממשלה אחרי שנות-מדבר ארוכות, נטולות כיבודים). מצביעי לבני קיבלו את ביבי. מצביעי שלי ייצאו בקרוב לקרב ארוך כדי לא לקבל אותו.

במקום לפתוח את הלשכה הפרלמנטרית של אסמא אגברייה-זחאלקה שתוכל לטפל בפניות של אלפי עובדים שנמצאים בסוף שרשרת התעסוקה, ללא זכויות, עתידה להיפתח בקרוב לשכתה של שרת המשפטים, לבני. אליה, נהגי-המשאיות שמארגן ארגון העובדים מען, אשר בו ממלאים אנשי דעם תפקיד מרכזי, לא יכולים וגם לא רוצים להגיע. ובמקום שאלדד יניב ורני בלייר יתחילו כבר עכשיו במסע להחזרת ים המלח לציבור וימנו את ג'קי אדרי לתפקיד ראש המטה לעניין זה, כפי שהבטיחו, בוחרי העבודה נאלצים לשמוע על הפינוקים שמציע ביבי לפואד: גם יושב-ראש הכנסת וגם יורשו של פרס, משזה יסיים את כהונתו.

הבחירות האלה הוכיחו כי יש צורך דרמטי להזרים דם חדש לכנסת. הן גם המחישו, כי הצבעה למפלגות בעייתיות כמו מפלגת-המדף של לבני או מפלגת ה"כן ולא" של יחימוביץ נוגדת את אינטרס הציבור. יחימוביץ יכולה עוד להוכיח שהיא עומדת בהבטחותיה אם תתמיד בהתנגדותה, לפחות הפומבית, לכניסה לממשלת נתניהו. לבני איבדה את מעט המוניטין הציבורי שעוד נותר לה. השאלה הגדולה היא אם בבחירות הבאות, עשרות אלפי ישראלים יבינו את הצורך לצאת מהפוליטיקה השבטית אל פוליטיקה מצפונית, שיש בה גם סיכון אך חשוב מכך, יש בה בעיקר סיכוי.

האשליה המסוכנת של ההצבעה האסטרטגית התנפצה גם בימין. מצביעי נתניהו גילו, כי בתמורה לברית עם החרדים, נתניהו מוכן להכניס לממשלתו כל מפלגה. אם רק היה יכול, גם מרצ וחד"ש היו נכנסות. זהבה גלאון ומוחמד ברכה היו מתמנים בשמחה לתפקידי שרים בממשלתו, אלמלא היה הדבר מחסל את מפלגותיהם. כל מי שהצביע בשלהי יום הבחירות לליכוד לאור איומי נתניהו כי "שלטון הליכוד בסכנה", גילה את ציפי לבני כמי שתופקד על המו"מ המדיני.

בהרכבה הנוכחי, קשה לראות איך הכנסת תמלא את ימיה, ואלמלא תבגוד מפלגת העבודה בבוחריה, או אם הברית בנט-לפיד לא תפורק על-ידי אחד מהשותפים, סביר להניח שהבחירות תוקדמנה בשנית. אם יוקדמו הבחירות, לבוחרים תהיה הזדמנות פז לגמול ולהעניש בהצבעתם. המשימה הראשונה של מצביעי השמאל-מרכז תהיה להכניס לכנסת את המפלגות האידיאולוגיות שלא הצליחו להיכנס אליה ב-22 בינואר. מצביעי הימין יצטרכו לחזק את מפלגות הגוש האידיאולוגיות ולתת כוח נוסף לבית היהודי בראשות בנט. גם אלדד יניב, גם אסמא אגברייה-זחאלקה, גם נפתלי בנט וגם יאיר לפיד יכולים להוות חלופה משמעותית לפוליטיקה הישנה. ואם תתמיד יחימוביץ בסירובה להיכנס לממשלת נתניהו, ששת המנדטים של לבני יעברו אליה בלי יותר מדי מאמץ.

מדוע לא אצביע לנתניהו ביום שלישי הקרוב?

במשך חמש שנים, תמכתי ופעלתי למען הליכוד ובנימין נתניהו. האמנתי, כי נתניהו – שניבא את כישלון הסכמי אוסלו, שבהם לא תמכתי מעולם וגם את כישלון קונספציית ההינתקות – הוא ראש ממשלה ראוי יותר מאהוד אולמרט. כמי שהגיע ממה שאהוד ברק אוהב לכנות "השמאל העמוק", וחתך ימינה בהשראת דמויות היסטוריות ידועות כמו גורג' אורוול, ארתור קסטלר ואלבר קאמי, וגם דמויות פחות ידועות כמו ארווינג קריסטול, נורמן פודהורץ ודייויד הורוביץ הניאו-קונסרבטיבים, חשבתי שהליכוד יוכל להוביל את ישראל למקום אחר. יתירה מזו: הדה-לגיטימציה נגד ישראל במהלך מבצע "עופרת יצוקה" הניעה אותי לתמוך בנתניהו במאמרים שפרסמתי ב"מקור ראשון" וגם בתפקידי במכון ז'בוטינסקי במצודת זאב.

נתניהו הוכיח כי אינו ראוי לשמש ראש ממשלה, אך את זאת הבנתי מאוחר מדי. כמו אנשי ליכוד אחרים, ראיתי במחאה החברתית ניסיון לפוטש נגד הממשלה. בד בבד, ניסיתי, ונכשלתי, לבקש מאנשי הליכוד ללכת לשכונות העוני והמצוקה ולחשוב על שינוי הכיוון והשיטה. המחאה החברתית הייתה ניסיון אמיץ להתקומם נגד השיטה הקיימת וככזאת ביטאה תנועה מלמטה של המוני צעירות וצעירים שהחליטו לצאת לרחובות נגד משטר כלכלי וחברתי שנתניהו לא המציא אותו אך קידם אותו.

עזבתי את תנועת הליכוד הגם שיכולתי להשתכר היטב, הן בבחירות המקדימות והן בבחירות הכלליות. נתניהו נכשל בארבעה אתגרים מרכזיים: ראשית, הוא בודד את ישראל בעולם והציג אותה כסרבנית שלום, כמעין צפון קוריאה מזרח תיכונית, במקום לקבל עליו את האתגר של מו"מ עם הפלסטינים, הגם שאני-עצמי ספקן ביחס ליכולתו של מו"מ כזה להצליח במצב שבו שתי ההנהגות מייצגות את האינטרסים הצרים של האליטות הכלכליות ולא את האינטרסים הרחבים של העם. שנית, הוא כשל במאבקו נגד התחמשות איראן בנשק גרעיני באיום כוזב להפצצתה הגם שהיה ברור לו שאין ביכולתה של ישראל לצאת לפעולה כזו מבלי להמיט על המדינה אסון ממשי. שלישית, הוא הניח לקיצוני הימין, גזענים, פשיסטים ומתנגדי הרעיון הדמוקרטי, להשתלט על הליכוד, והפך את מפלגת בגין וז'בוטינסקי למפלגה הדומה באופייה לחזית הלאומית של מרין לה-פן, מפלגתו של חירט וילדס בהולנד והמפלגה הלאומית הבריטית של גריפין באנגליה.

ולבסוף, הוא היה אטום לחלוטין לשוועת העם הנאנק תחת עולה של כלכלה כושלת המשרתת את האינטרס של הטייקונים ובעלי-ההון ולא את צרכי מעמד הביניים וציבור העובדים השכירים והעצמאים. במובן זה, הורדת מחיר השימוש בטלפון סלולרי עבור ציבור שהולך ונהיה עני, ומתן טיפולי שיניים חינם למיליון ילדים שאין להם מה לאכול, משקף את חוסר ההבנה של נתניהו בכלל היסודי בכלכלה: ככל שכושר הצריכה של הציבור גבוהה יותר, השגשוג הכלכלי מאמיר יותר.

ברבות הזמן, ניסיתי לנהל דיאלוג עם מפלגות שונות שביקשו להציע חלופות. הבנתי, כי אין היום בנמצא מפלגה פוליטית המבקשת לתת ביטוי אמתי למחאה החברתית מכאן, ולציבור שלם שחשובים לו ערכים ליברליים, לאומיים ודמוקרטיים ברוח ז'בוטינסקי. ברגע מסוים, גם חשבתי להצטרף לליכוד מחדש כדי להיאבק על דמות התנועה, אולם משראיתי כי חבריי הליברלים בליכוד מיישרים קו עם הקיצונים נוסח פייגלין, שבפועל נתן רהביליטציה לאייכמן במילותיו שלו, הבנתי כי יש צורך בהקמת גוף פוליטי חדש.

בבחירות הקרובות, לא אצביע נתניהו. נחשפתי לציבור שלם של אנשים, המבין כי יש צורך לנהל מאבק מקביל, פרלמנטרי וחוץ-פרלמנטרי, מהכנסת ומהרחוב, לניתוק קשרי ההון והשלטון ולייסוד שיטה חברתית שונה שבה יש מקום משמעותי ליהודים ולערבים, לעובדים שכירים ועצמאים, לבעלי עסקים קטנים ולרוצים ביוזמה חופשית, לסוציאליסטים ולליברלים, לאנשי ימין ושמאל. יש צורך אמתי בהקמת המרכז הרדיקלי שבו תומכים אישים כמו תום פרידמן מה"ניו יורק טיימס", סגן ראש ממשלת בריטניה, ניק קלג, ואלה שמגיעים ממורשת "הדרך השלישית" של אנתוני גידנס.

נתניהו חייב לעזוב את משרד ראש הממשלה כדי שיקרה פה שינוי אמתי. החלופה לנתניהו היא הקמת ממשלת רפורמה בהשתתפות כל מפלגות המרכז והשמאל, שתביא לשינוי דרמטי באופן שבו מתנהלת הכלכלה הישראלית, החברה והדמוקרטיה. השאלה מי יעמוד בראשות ממשלה כזו היא מינורית, הגם שהתשובה בראש: ראש המפלגה הגדולה בגוש המרכז-שמאל. כל ממשלה שבראשה יעמוד נתניהו ותכלול מרכיבים מגוש המרכז-שמאל, דינה לקרוס או להסתאב, כיוון שלליכוד הקיצוני בהנהגתו אין דבר להציע לעם מלבד הקצנה לכיוון הפיכת ירושלים לפיונגיאנג ומיטוט ציבור העובדים לכדי אוסף של עבדים.

אני מבקש מקוראיי, שיודעים על פעילותי מען ערכי הציונות הרביזיוניסטית, מורשת ז'בוטינסקי ובית"ר, האידיאולוגיה שבה בשתי גדות הירדן "יחיה לו בשפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני", לתמוך בכל מפלגה פוליטית ואידאולוגית מלבד הליכוד ביתנו בראשות נתניהו וליברמן. יש לנו הזדמנות אמתית לחולל שינוי בחברה הישראלית. בבוא העת, לאחר שתופל השיטה הקיימת וכאשר יסולקו מן השלטון אלה שעיוותו את משנת ז'בוטינסקי ובגין, תהיה לנו ההזדמנות לחשוב איך אנו מייסדים מחדש את החיבור הפוליטי בין לאומיות לבין ליברליות. כל תמיכה בליכוד ביתנו בראשות נתניהו וליברמן משמעה פגיעה בכל מה שהאמין בו ז'בוטינסקי.

ואסיים בציטוט מדברי ז'בוטינסקי במאמרו "שאלת הנשיאות" שפורסם בעיתון "העם" בתאריך 4 ביוני 1931: "אין זכות קיום לציבור, המסגל את מסילתו לטעמי 'מנהיגיו', במקום לקבוע את מסילתו ולהתאים אליה את בחירת השמשים, אשר יוציאו לפועל את רצון שולחיהם".

דוד מרחב, תל-אביב
ז' בשבט תשע"ג (18 בינואר 2013).

אינתיפאדה בימין: האם ליברמן יפרוש מהשותפות עם ביבי?

אינתיפאדה בימין. אי-אפשר לתאר אחרת את מה שצפוי לנתניהו אחרי שהאש בדרום תינצר. בבחירות האחרונות, זינב ביבי בקדימה ויצא בקמפיין שבמרכזו ההבטחה למוטט את שלטון החמאס. בימין הריעו ליושב הראש הליכוד. הם חשבו שהוא רציני. נתניהו ארגן אינתיפאדה לאולמרט וללבני עם הפגנות המילואימניקים (מבקר המדינה הכריז בספטמבר שהוא בודק את הקשר בין בעלי-הון ה"מיודדים" עם ביבי לבין אותן הפגנות). עכשיו ראש הממשלה מוצא את עצמו עם הגב אל הקיר: התקוממות עממית מבית. מהימין, ולא רק הימין העמוק, הקשה.

בארבע שנות כהונתו, התמוטטה לנתניהו כל הקונספציה הניאו-שמרנית שהוא ביקש לקדם טרם היבחר. השמרנות החדשה קרסה בישראל כפי שהיא קרסה לתוך עצמה בארה"ב. ביבי גילה בהדרגה, כי את מה שעשה בוש בעיראק ובאפגניסטן, הוא לא יוכל לעשות בעזה וביו"ש. לכן, נאם את נאום בר-אילן, ובאותה מידה תקע כל מגע עם הפלשתינים בדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית (הוא היה ראש הממשלה הראשון שביקש מהערבים להכיר בזכות ההגדרה העצמית של היהודים. את בן-גוריון ובגין זה כלל לא עניין. הם לא היו זקוקים לאישור של אש"ף). הוא הטיף ל"ניהול הסכסוך", ולאט-לאט גילה שהסכסוך מתנהל מתוך עצמו, ולא מלשכת ראש הממשלה ההולכת ומתפוררת לכדי אקווריום של דגיגים צייתנים וקרפיון גדול אחד.

לא ימצמץ פעמיים. אביגדור ליברמן. צילום: ג'טי אימג'ס

לא ימצמץ פעמיים. אביגדור ליברמן. צילום: ג'טי אימג'ס

אז עכשיו נתניהו יצטרך להסביר לימין מדוע לא הפיל את חמאס. איך גילה לפתע את "מגבלות הכוח הצבאי". הוא ילך לאוהדיו ההולכים ומתמעטים בליכוד, שעוד לפני המלחמה חשבו שמדובר באדם מעורער, ויבקש מהם תמיכה. הוא לא יקבל. הם יודעים שהוא וברק ניצלו את המילואימניקים. הם מבינים שביבי יכול היה להפסיק את ההתקפות ביום השני או השלישי למבצע הצבאי עם תמונת ניצחון. אבל נתניהו הניח לאירועים לנהל אותו. בדיוק כמו בפרשת מנהרת הכותל שנגמרה בהחלטת להסב את "אורוות שלמה" למסגד וב-17 חיילים הרוגים.

העובדה שישראל הובסה במלחמת "עמוד ענן" מקובלת גם בימין וגם בשמאל. הקונספציה של ביבי, שלפיה הפעולה הצבאית תלחץ את אובמה שיילחץ על הנשיא מורסי שיילחץ על חמאס, ותאפשר תמונת ניצחון לצה"ל, הקונספציה הזו נכשלה. ביבי יושב עכשיו לחתום על הסכם כניעה כשהילרי קלינטון ומפקחת ואובמה פודה את צ'ק התמיכה שנתן לישראל במבצע. הכישלון מהדהד בכל הקומות של מצודת זאב, ואת השלכותיו ניתן יהיה לראות במטה של נפתלי בנט.

התקשרתי הבוקר לעו"ד אלדד יניב. יניב מכיר מקרוב את האישים. שאלתי אותו אם התבוסה הישראלית יכולה לחולל תפנית דרמטית יותר בבחירות האלה. למשל, התפרקות הליכוד ביתנו. יניב לא חושב שהתיאוריה הזו מופרכת. "אם ליברמן יחוש שיש תנועה של עדר איילים מהליכוד לימין, הוא ירצה לקחת חלק בחגיגה הזאת. הוא לא ימצמץ פעמיים", אומר לי יניב. "לליברמן יש מפלגה משלו, והוא בשנייה אחת עושה סוויץ'. האיחוד הזה הוא איחוד במסיבת עיתונאים. הוא לא קרה בפועל. מבחינה משפטית, כל עוד הרשימות לא נסגרות, ההצהרה לא מחייבת".

יניב מעריך שלשכת נתניהו בהיסטריה. אני נוטה להסכים אתו. בימים הקרובים, נתניהו יבקש למנוע מהליכוד להתרסק נוכח התבוסה. הוא יבלה שעות רבות בניסיון למנוע מהדילים שרקח לקרוס בפריימריס. במקביל, יבקש לעשות דה-לגיטימציה לנפתלי בנט, כפי שעשה לו טרם נבחר לראשות 'הבית היהודי', ולשמור על ליברמן ברשימה. הוא יודע כי במידה ופינקלשטיין, הנאמן ליו"ר 'ישראל ביתנו', יחשוב שביבי עלול לחסל את ליברמן במרוץ המשותף הזה ולהוריד את מספר הח"כים ברשימה המשותפת מתחת ל-10 מנדטים, האיחוד הזה יקרוס בהרבה אבק, שיפיץ מנדטים לכל עבר. עכשיו נתניהו צריך להתמודד עם עצמו, עם הקונסטלציה הפוליטית שהוא-עצמו רקח לאולמרט וללבני בבחירות שעברו. אולי ביבי רק יאכל את הדגים המסריחים ולא יגורש מהעיר, אך האפשרות שבבחירות הקרובות הוא כבר לא יהיה הסולטן המקומי, הולך ונראית ריאלית יותר ויותר.

מטרתה האמיתית של המחאה החברתית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.4.2012

עו"ד אלדד יניב הוא טיפוס שכדאי להקשיב לו. יניב, שיצא באיזה ראיון חזרה בתשובה חצי הזוי-חצי מלאכותי בהארץ ביום שישי, דאג להטיל את מימיו על רבים מפטרוניו לשעבר כדי שהיבסקציה היהודית שלו, 'השמאל הלאומי', תחזור להיות שוב רלוונטית אחרי שדפני ליף גנבה ליניב ולשמואל הספרי את ההצגה. בהתנהלותו, מזכיר עורך הדין הממולח את הבוס לשעבר, אהוד ברק. בקשות הסליחה שלו מכל הכיוונים מהדהדות את הקמפיין של ברק מ-99'. גם כאן, מושא השנאה הוא אותו אדם מהבחירות ההן: בנימין נתניהו. יניב, פוליטיקאי ממולח מאוד, מבין את השגיאה שעשתה ציפי לבני, שלא עלתה לרגל לשדרות רוטשילד כדי להכות על חטא ולהישבע אמונים לסוציאליזם, ולכן הוא מתחיל מעכשיו בהתקרבות אל הגרעין הצעיר והקשיח של המחאה החברתית, מעפיל לקרמלין כדי לקבל הכשר מהפוליטביורו החדש.

כיוון שיניב הוא פוליטיקאי עם קילומטראז' לא קטן במערכות בחירות, כדאי לשים לב להתייחסות שהוא נותן לגידי וייץ לקביעה שמרואיינו הוא אדם הזוי נוכח דבריו, שלפיהם "ישראל היא מדינה דמוקרטית, אנשים יצאו לרחובות בדיוק ברגע שהם צריכים לצאת לרחובות, בדיוק ברגע שהם יוכלו להביא את השינוי. ומי שחושב שנתניהו הוא ראש הממשלה הבא הוא בן אדם הזוי". יניב מסביר: "כל מי שאומר 'ביבי הוא ראש הממשלה הבא' אמר לפני 14 ביולי: 'ישראלים לא יוצאים לרחובות, הם תמיד מחוברים לכורסאות, שום דבר לא מעניין אותם, שום דבר לא מזיז להם'. אז זה היה הקונצנזוס… מערכת הבחירות הבאה תהיה ההתגלמות של אם כל המחאות. אנשים יהיו ברחובות. אנשים יצאו לרחובות. אנשים יעמדו בצמתים ואנשים יעמדו בכל פינות הרחוב ברחבי הארץ. יהיו פה רשימות חדשות, יהיו התארגנויות חדשות, ויהיה דם חדש ועצום שנכנס לתוך הפוליטיקה הישראלית… זה יהיה שיאה של מערכת בחירות הכי סוערת שהייתה בתולדות ישראל".

הדברים האלה משקפים בצורה כמעט מדויקת את ההיערכות לבחירות הבאות. סביר להניח, שהליכוד ימשיך להיות המפלגה הגדולה ביותר, אך בכל הסקרים כוחו של גוש הימין עומד על מנדטים ספורים מעל המספר הדרוש לגוש החוסם. במחנה מתנגדי נתניהו – שהמחאה החברתית היא המרכיב המרכזי אך לא היחיד בו ויש בו לא מעט בעלי-הון וממון – יודעים שהדרך לטלטול המדינה ולסיכול כהונה נוספת של רה"מ איננה עוברת בהפיכת הליכוד למפלגה קטנה, אלא בהקטנת כוחו של גוש הימין. לכן, יש צורך בגוש שמאל-מרכז גדול שיורכב מכמה מפלגות מרכזיות שתוכלנה לצד המפלגות הקטנות ליצור גוש חוסם, או גוש שמתקרב לגוש חוסם. במצב כזה, לנתניהו, גם אם ישיג גוש ימין של 61-63 מנדטים, לא תהיה ברירה אלא למשות מפלגות מהשמאל אם ברצונו לשמש ראש הממשלה. בין אם ייקח נתניהו את לפיד, או יחימוביץ', או מופז, ואולי את כולם יחד, המחיר יהיה כבד מנשוא. יכולת המשילות של הימין תהיה קטנה בהרבה מהמצב הנוכחי, שבו תלוי נתניהו בפליטי 'העצמאות' שאין להם ברירה אלא לכהן בממשלה.

צריך אפוא להבין מחדש את מטרת המחאה החדשה והכוחות הפוליטיים המלווים אותה: אם לא לסכל לחלוטין את יכולתו של נתניהו לשמש ראש הממשלה, הרי שלפחות לדאוג שבקדנציה הבאה הוא יהיה שחוק לחלוטין ביכולת המשילות שלו, תלוי בשותפים לא-טבעיים, מתנדנד בין סוציאליסטים, פופוליסטים ודור הבנים למחתרת אוסלו. כך, כל רפורמה במערכת המשפט, או מאבק בעמותות אנטי-ישראליות, או מניעת פינוי בית ביו"ש, או סירוב לעמדותיהם הבלתי-אפשריות של הפלשתינים – כל הדברים האלה יהיו בגדר חלום פרוע. ממשלה כזו לא תוכל להוציא אפילו מחצית מימי הממשלה הנוכחית. ואז, בסיבוב השני, ניתן יהיה לגמור את העבודה ולהשיב את הליכוד לשורות האופוזיציה.

כדי לממש את התסריט הזה, יניב בונה לא רק על המוני-העם היוצאים לקלפי. הוא גם סומך על פעילותן של קבוצות מסוימות: למשל, הערבים, שאחוזי ההצבעה בקרבם נמוכים, והפעם ייצאו לעשות מעשה ואולי יגדילו את כוח המפלגות הערביות לכיוון ה-13 מנדטים. יניב מבין שהוא וחבריו יצטרכו הרבה מאוד כסף כדי לממן את המערכה נגד נתניהו. לכן, הוא יאחד לא מעט מהטייקונים יחד עם בריוני וברוני התקשורת, האקדמיה ומערכת המשפט, כדי לתת ממד של כוח לקמפיין לשיתוק נתניהו. בעלי-הממון, שיבינו כי אם לא יצטרפו למתנגדי הליכוד הם עלולים להפסיד לא מעט, יפתחו את הארנקים. לא תהיה להם ברירה.

זו קואליציה מוכרת מאוד מהבחירות שבהן פטרונו בדימוס של יניב ניצח את נתניהו בקרב על ראשות הממשלה. בעצם, זו הקואליציה היחידה שיכול להפיל את ראש הממשלה. יניב הוא מהיחידים שיכולים לחולל מחדש את התלכיד הזה. יחד עם נאמניו של ראש הממשלה לשעבר שרון, שיעבדו קשה למען מופז. ויחד עם עופר עיני ושלי יחימוביץ', שני פוליטיקאים משופשפים ולא-תמימים בעליל. המחאה החברתית תגייס את החיילים בשטח. וכשבקרב של קולונלים וגנרלים עם צבא שלם ומאורגן, נגד מחנה פוליטי מפוצל שמלבד הליכוד כולל מפלגות עם אינספור מחויבויות שאינן לאומיות בלבד, כשברקע צועקים כצ'לה ובן-ארי מעל כל ג'בל, נתניהו עלול למצוא עצמו מחוץ למשרד ראש הממשלה. אם לא מייד לאחר הקדנציה הזו, אולי שנה או שנה וחצי אחרי הבחירות הבאות. זה קרה לאהוד ברק אחרי אינתיפאדת אל-אקצה. זה עלול לקרות לנתניהו אחרי אינתיפאדת רוטשילד-יניב בע"מ.