פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתתאריך 12.6.2013
ממצאי חקירת המשטרה על הרצח שאירע ב"בר־נוער" לפני ארבע שנים מתמצים, בסופו של יום, במסקנה אחת: הטרגדיה הגדולה של מות ניר כ"ץ וליז טרובישי הי"ד מיריות הרוצח הייתה אירוע קהילתי־נקודתי. לא ישראלי, לא לאומי, אפילו לא היסטורי. הרצח לא נבע מהסתה, הרוצח לא הוסת, אין ציבור שניתן לטפול עליו אשמה כפי שנעשה תחילה ביחס לחרדים, וכל העניין הוא בגדר פלילי. לא "פשע שנאה", לא מעשה איבה על רקע נטייה מינית. אמנם פשע נורא, מתועב וטרגי שעלה בחיי קורבנות חפים מפשע והותיר אחרים עם לקויות, נכויות וצלקות בגוף ובנפש – ובכל זאת, פשע. לא פחות חמור מגברים מתועבים שרוצחים את נשותיהן, לא יותר טרגי ממעשי־אלימות כלפי חפים פשע המסתיימים במוות. הסיפור הגדול והעלילה האדירה שטופחו ב־2009 על־ידי פרנסי הקהילה הגאה, ונוצלו על־ידה לשם גיוס כספים, קידום אינטרסים פוליטיים וחבירה למוקדי־כוח כדי לייצר השפעה וקשרים – אלה היו ואינם.
הפרטים העסיסיים על הפרשה נחשפו אמש בתקשורת לאורך ולרוחב. כאשר הלהבות תדעכנה ויתחילו ההליכים הפליליים ממש, פרשת הרצח ב"בר־נוער" תסיים את חייה כאירוע לא־ישראלי, אפרטני של קהילה מסוימת שסחטה את לימון הטרגדיה עד תום, וגררה את כל בכירי המדינה – החל בנשיא פרס, המשך בראש הממשלה נתניהו, שר החינוך דאז סער ושרת המשפטים לבני וכלה באחרוני חברי־הכנסת – לתמוך בנרטיב שהתברר ככוזב. בתולדות הקהילה, זה יירשם כאירוע היסטורי. בתולדות ישראל, יהיה זה עוד אירוע מאירועים טראגיים נוספים שפוקדים את החברה הישראלית שלא מצליחה – כמדינות רבות בעולם המערבי – לייצר קודים ערכיים משמעותיים הטעונים בערך כבוד האדם מתוקף בריאתו בצלם האל. אב שרוצח את רעייתו מול עיני בנותיו הוא לא פחות רשע מצעיר הרוצח כנקמה שני צעירים ופוצע אחרים. בעולם שבו טוב ורע מיטשטשים וסולם הערכים החברתי מתפרק, הרשע מאבד את גווניו.
עם שוך הסנסציות והדיווחים על זהות המעורבים, מעשיהם ומניעיהם, יהיה צורך להעביר שני מסרים מרכזיים בעקבות הפרשה הזאת: הראשון, לקהילה הגאה. אל תבקשו עוד מימון וכספים בלי שתתנו דין וחשבון. אל תעוטו על פוליטיקאים בתביעה לתמיכה לפני שתסדרו את הנעשה בביתכם פנימה. אל תרעידו את ירושלים במצעדים מיותרים של גאווה בשעה שבביתכם־שלכם בוצעו מעשים נוראים. קחו זמן, עשו חשבון נפש, קפלו את הדגלים ובואו בידיים נקיות. אימרו כי עוויתם, חטאתם ופשעתם כאשר טענתם שדם הנרצחים על ידיו של שר הפנים לשעבר, אלי ישי, איש ש"ס. אם בגאווה נפלה דעה קדומה, התנצלו עליה.
והמסר האחר הוא לפוליטיקאים החילונים: זה בון־טון מערבי נפוץ וידוע לתמוך בקהילה הגאה. אמת, ראוי שלבנות ולבני הקהילה – בפרט לאלה הדתיים והמסורתיים – תהיה אפשרות לקיים חיים מכובדים, שווים, ראויים; ללא אפליה וללא פגיעה, מילולית או פיסית. אולם ראוי להעמיד את הדברים על דיוקם. הנורמה היא המשפחה ההטרוסקסואלית. הנורמה היא הגבר והאישה שבונים בית ומקימים משפחה. את הנורמטיביות הזו יש לעודד ואת החריגה מהנורמטיבי אין לדכא. ברם, יש לפקח – הן באמצעות שירותי־הרווחה, הן על־ידי צוותים בית־ספריים והן דרך חינוך ערכי המעוגן היטב בהבחנה בין ראוי ובין לא־ראוי, מוסרי ובלתי־מוסרי – כי אלה שחיים את חייהם בצורה שונה (ואין זה משנה אם זו גזירה גנטית או הכרעה אישית) יזכו מנעוריהם לקבל את האפשרות וההזדמנות להתפתח בלי הטרדה, ללא שידול, תוך יחס עדין ורך לנושא הטעון כל כך של הנטייה המינית. לפני שמוציאים מאות אלפי שקלים על תמיכה בארגונים קהילתיים, יש לברר לאן הולך הכסף, מי מרוויח ממנו ואם הוא מתועל למטרות הראויות.
את הזכות לאהוב יש לתת לכולם. גם את הזכות לנהל אורח־חיים עצמאי ואוטונומי, ללא אפליה. זו מהותה של חברה דמוקרטית, מתקדמת וליברלית. אך אין זכויות ללא חובות. הקהילה הגאה צריכה להוכיח שהפרשייה שאירעה בה היא חריגה. אני מקווה ומאמין שהיא אכן כזו. אך לשם כך דרוש לה בדק־בית וחשבון־נפש. כל הכחשה וטענה, כי מקור העשן היוצא מחלונות הבית אינו באש אמתית, רק יזיקו לקהילה בדרישתה לשוויון־זכויות וכבוד. עתה נחוץ ענווה, ולא גאווה. יותר חשבון־נפש, ופחות דגלים. זה יסייע גם לאלה שאינם נמנים על אוהדיה הטבעיים של הקהילה להבין, כי בנותיה ובניה הם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית.
