פורסם כמאמר המערכת של "מקור ראשון" בתאריך 28.5.12
מה הקשר בין טהרן לבין מדינת נורדריין-וסטפאליה? לפחות מבחינה גיאוגרפית, אין קשר כזה. אבל מה שהתרחש החודש בחבל הארץ השלו הזה בגרמניה קשור לאיראן בקשר הדוק: שם נקבע, אולי, הקץ לשלטונה השמרני של אנגלה מרקל בגרמניה.
בבחירות שנערכו באזור, קיבלה מפלגתה הנוצרית-דמוקרטית של מרקל רק 26.3 אחוז – התוצאה הנמוכה ביותר שהשיגה המפלגה באזור זה מאז מלחמת העולם השנייה – כאשר הסוציאליסטים והירוקים זכו לקצת יותר ממחצית מהקולות. גם מרקל קולטת את המסר שקיבל נשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי, בבחירות לנשיאות: אירופה רוצה לעסוק בעצמה ובשיקומה, ועצירת הנפט האיראני ומיתון עולמי עמוק הם הדבר האחרון שהיא זקוקה לו.
ההפסד הצורב של מרקל מהווה אבן-דרך נוספת בקריסת הימין השמרני באירופה: צרפת הפכה לאדומה לאחר ניצחון פרנסואה הולנד, ומדיניות החוץ הצרפתית החדשה כבר ניכרת בהסכם הפייסני המתגבש מול אחמדינג'אד. פאריס, שזקוקה לנפט האיראני ואינה ששה להיפגע עוד יותר מהמשבר הכלכלי העולמי, זקוקה לדיפלומטיה עמומה ולא לתוקפנות מדינית כדי לשמור על חסינות יחסית מפגיעה כלכלית.
גם חרפה, גם מלחמה. סר וינסטון צ'רצ'יל.
ביוון כמעט שהוקמה ממשלה על-ידי הניאו-קומוניסטים: קואליציית השמאל הרדיקלי 'סיריזה' הפכה למפלגה השנייה בגודלה לאחר שקיבלה יותר מ-16 אחוז מהקולות, וניסתה להקים קואליציה לאחר שהמרכז-ימין הודיע שלא יוכל לעשות כן. למזלם של היוונים, גם הניאו-קומוניסטים נכשלו במשימה.
בהקשר זה מעניינת היכולת של השמאל להתקדם לכיוון השתלטות על מוקדי-הכוח בשעה שלהשקפותיו אין רוב בציבור. בנורדריין-וסטפאליה, התאפשר ניצחון השמאל בזכות הירוקים. בצרפת, ניצחון הסוציאליסטים יצא אל הפועל בזכות תמיכת המוסלמים בפרנסואה הולנד והחרמת הבחירות על-ידי מארין לה-פן. ביוון כמעט שהוקמה ממשלת שמאל רדיקלי בגלל אי-יכולתו של הימין לייצב את המערכת הפוליטית ולהקים קואליציה בת-קיימא.
משמעות הדברים היא שניתן להביס את הימין על-ידי קואליציות ובריתות של השמאל עם מפלגות ואוכלוסיות שאינן תומכות בהשקפת עולם סוציאליסטית.
אירופה כולה מתמודדת עם הצורך הקיומי להסדיר את ענייניה מבית. השמרנים שרואים בעיניים כלות איך כל מאחז שמרני נכבש על-ידי סוציאליסטים, רוצים לייצב את כלכלות היבשת ולמנוע מהאיחוד האירופי להתמוטט.
הגרמנים לא רוצים להתמודד שוב עם הסצנה הזכורה מהסרט 'להתראות, לנין!', שם מוצג איך תוך 24 שעות אבד ערכו של המארק של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. מעל לכול מרחף החשש מהתחזקות פאשיסטים וניאו-נאצים, שביוון כבר הרימו ראש.
האירופים דוחפים להסכם עם טהרן, שיוריד את פרוייקט הגרעין האיראני מסדר היום הציבורי אם לא לשנה-שנתיים – הרי שלפחות לחצי שנה. שם המשחק הוא זמן: כל הצדדים רוצים להרוויח זמן, והאיראנים הסובלים מהסנקציות הכלכליות שהושתו עליהם, רוצים גם הם מרווח נשימה לשקם את כלכלתם. שלטון האייתוללות יקר להן לא פחות מהשאיפה להשמיד את ישראל.
לברית של אירופה עם אחמדינג'אד יש קווי-דמיון להסכם מינכן הידוע לשמצה, כשבסופו של דבר השלכות הסכם אירופי-איראני עלולות להביא למלחמה, בדיוק כמו אז. יכול להיות שהמשפט האלמותי שאמר צ'רצ'יל על ההנהגה הבריטית הנאיבית יחול גם על ההנהגה האירופית המפוכחת: "אירופה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה, היא בחרה בחרפה ותזכה למלחמה".
