מאמרים פוליטיים

האנטישמיות הפלשתינית החדשה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.2.2013

לכאורה, היה מצופה מיו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, כי דרישת ה"ייהרג ובל יעבור" שלו תהיה ירושלים, גבולות 67' או היישובים הנמצאים מחוץ ל"גושי ההתיישבות". אולם השבוע, בחר הנשיא הפלשתיני להציג קו אדום ברור: לא להכרה במדינת ישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי. בפועל, מנהיג אש"ף חוזר לנקודת אי־ההסכמה בין הציונים לבין הערבים שעיקרה היחס להחלטת החלוקה של האו"ם. הפלשתינים ממשיכים בסירובם להכיר בזכות היהודים להקים מדינה עצמאית על חלק כלשהי בארץ־ישראל המערבית.

חזרה לתכנית השלבים. אבו-מאזן.
חזרה לתכנית השלבים. אבו-מאזן.

הנכונות שהביעה אבו־מאזן להקים מדינה פלשתינית מפורזת ולוותר על הסממן המובהק ביותר של ריבונות, צבא עצמאי, ולו שלא יכירו מנהיגי הערבים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מחזיר את הסכסוך לנקודת הראשית שלו: מעולם לא קיבלו הערבים את זכות ההגדרה העצמית של היהודים. תכנית השלבים של אש"ף שרירה וקיימת. כל עוד לא תמומש תביעת השיבה ולא תיהפך ישראל למדינה דו־לאומית בדרך להפיכתה בפועל לחלק מפלשתין העצמאית, לא יהיה שום הסכם שלום ממשי, בר־תוקף ומחייב.

זו הסיבה שבגללה נכשל רבין המנוח בהשגת השלום וקיבל טרור, לכן גם אהוד ברק כשל במו"מ בקמפ־דייויד, בשל כך הביאה הנסיגה מעזה לטרור חסר תקדים באופיו נגד ישראל, לכן גם אהוד אולמרט וציפי לבני לא הצליחו להגיע לחתימת הסכם הבנות עם הפלשתינים. התודעה הערבית שבה לשנות ה־20' וה־30', והשאלה "היכן יעבור הגבול?" היא רלבנטית רק אם ישראל רוצה להתקיים במימיה הטריטוריאליים בלבד. לא נתניהו ולא לפיד, לא לבני ולא הרצוג, לא יוכלו לחתום על שום הסכם שלום עם אבו־מאזן. אפילו לא זהבה גלאון או דב חנין.

הרדיקליזציה בעמדה הערבית נובעת מהרוחות האנטישמיות המנשבות מאירופה. התחושה הפלשתינית, שלפיה ישראל נמצאת במצב של התפרקות, גורמת למנהיגי הערבים לאמץ עמדות שזוכות לאוזן קשבת באירופה. אם בעבר, מנהיגים אירופים קיבלו את הרעיון של מדינת לאום יהודית עם מיעוט ערבי לאומי שווה זכויות, בגבולות 67', עתה הם נסוגו מעצם הנכונות לקבל את זכות היהודים למדינת לאום משלהם. זהו הישג ערבי שכמוהו לא נחלו מנהיגים מזה שנות דור, למעשה מאז הוכר אש"ף כנציג העם הפלשתיני בשנות ה־80'.

הטענה החדשה המושמעת, שלפיה הפלשתינים הם צאצאי הכנענים שנושלו על־ידי יהושע בן נון, מכוונת ל"נרטיב" חדש. הקושאן הפלשתיני המדומה על ארץ־ישראל לובש עתה דמות של התחקות היסטורית אחר מקורות העם הערבי. די לקרוא בספרו של ההיסטוריון הנשכח ע. ג. חורון, "קדם וערב" (שהיה אבי תנועת 'העברים הצעירים', שכונו בלעג "כנענים", בראשות יונתן רטוש) כדי לדעת שמדובר בשטות מוחלטת. אלא שהשטות הזו היא כלי נוסף במסע הדה־לגיטימציה לישראל. זו דה־לגיטימציה במובנה העמוק: שלילת היהדות.

היחיד שזיהה את הכיוון אליו נושבת הרוח הפלשתינית היה פרופסור אילן גור־זאב המנוח, שנפטר לפני שנתיים בדמי־ימיו ועסק בשיטתיות בתופעה אשר אותה כינה "האנטישמיות החדשה". הוא, שהיה בשמאל הרדיקלי והחל במסע חזרה אל שורשיו הרביזיוניסטיים, אמר בראיון שנתן לי ופורסם ב"מקור ראשון" ב־23.7.2010, כי חיסול ישראל הוא היעד הראשון של האנטישמיות החדשה. היעד השני, הסופי, הוא התגברות על רוח היהדות. אילו היה היום בין החיים, סביר שהיה ניצב בראש המאבק הפילוסופי נגד התופעה.

את כל זאת יש לזכור, כאשר יידרש בנימין נתניהו לקבל או לדחות את מתווה קרי, בהנחה שהפלשתינים יאמצו אותו. הצייטגייסט האנטישמי החדש מרחף על יהודה ושומרון, והשלום אשר מבקש להביא ג'ון קרי, ידיד ישראל שנתפס במשיחיות אובססיבית, יאפשר לערבים לבצע את זממם ביהודים ברגע שרק יוכלו.

מודעות פרסומת
מאמרים פוליטיים

גינטר גראס והאמת של השמאל הישראלי

חוג הקצינים של דיקטטורת הקונפורמיזם הספרותי בישראל קפץ לדום כאשר שר הפנים ישי הודיע, כי הסופר והמשורר גינטר גראס, אבי הפואמה הרואה בישראל סכנה לשלום העולם, הוא בבחינת "פרסונה נון גראטה" בישראל. הסופרת רונית מטלון אמרה בתגובה לדברי שר הפנים: "שישים את גראס על המרמרה, שיטביע אותו בים – הכול קשקוש, התלהמות ריקה. איזו ביקורת ישי מוכן לשמוע? ממתי לאלי ישי היה יחס לתרבות? הוא שמע את שמו של גראס אי פעם?" הסופר אייל מגד קבע, כי ישי "בחיים לא קרא מלה של גראס, אין לו מושג מי זה… הוא בור, גזען ואיש חשוך. בושה למדינת ישראל שהוא שר פנים בממשלה. ראש הממשלה צריך לפטר אותו אחרי האקט הגזעני והפרימיטיבי הזה, הנובע מבורות".

קלט את תעמולת הזוועה. גינטר גראס
קלט את תעמולת הזוועה. גינטר גראס

פוליטרוק המהפכה החברתית, יאיר גרבוז, הגדיל לעשות כשטען: "בשלטון הישראלי נשארה רק טיפשות… זה כבר לא ימין, לא דת ולא כלום, זה רק טיפשות. אני חושב שבקרוב לא רבים ירצו להשתמש בזכות הזו, להיכנס לפה. הקשר בין גירוש לשירה הוא קשר הגיוני למי שהשירה היחידה שהוא מכיר היא שירתו של עובדיה יוסף. זה אידיוטיזם. לא מדברים על שיר ועל אלי ישי באותו משפט. כשמדברים על אלי ישי לא מדברים על שירה וכשמדברים על שירה לא מדברים על אלי ישי".

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין כי גבהות-הלב הספרותית היא, למעשה, גזענות מכוערת מהסוג המטורף ביותר. על גראס הם מרחמים; "סנילי", זו המלה החריפה ביותר שהם מוכנים להגיד עליו במסגרת הגינויים לדבריו. אבל על שר הפנים הם אינם חסים. שהרי ברור כי חרדי מזרחי איננו קורא שירה. וידוע כי החרדים בורים בכל הנוגע לעולם הספרות. התגובה הפבלובית האוטו-אנטישמית הזו איננה חדשה במחוזות השמאל, אך כל אימת שהיא מבצבצת מעל הביצה הסרוחה של הקונפורמיות הספרותית בישראל, גסותה ניכרת יותר ויותר. כדאי אפוא להעלות את השאלה, מדוע ישי הפך למטרה ולא גראס. איך זה שהיוצרות נתהפכו. מה קרה ששר הפנים עומד במוקד הדיון ולא המשורר איש האס-אס? זו לא רק גזענות. יש בזה משהו עמוק יותר.

גינטר גראס מבטא את השקפת העולם העמוקה של השמאל. הוא, והם, רואים בישראל סכנה אמיתית לשלום העולם. טרמינולוגיית הכיבוש, היוצאת מתוך שיח הדה-לגיטימציה לישראל ולציונות, מציבה את העולם הנאור, ה"מתקדם", מול ישראל והישראלים. גראס לא היה כותב את שכתב אלמלא היה יודע בוודאות גמורה שהדברים ייפלו על אוזן קשבת. גם הוא קורא את שיח השטנה המתחולל בסצנה הספרותית בארץ נגד נתניהו ומדיניותו. גם הוא קשוב לרעל שמטפטפים בעיתון "הארץ" נגד מדינת היהודים. חתן פרס נובל לספרות פשוט תירגם לשירה את תעמולת הזוועה שיוצאת מדי יום משופרות השמאל. הוא, להבדיל מהם, לקח את הדברים עד הסוף: אם ישראל היא ספרטה של מנוולים, הרי שנשקפת סכנה לשלום העולם מצד מדינת היהודים. כי את הפרשנויות והטורים והמאמרים שמתפרסמים מדי יום נגד נתניהו צריך לתרגם, בסופו של דבר, למסקנה אחת כוללת: ישראל איננה לגיטימית.

המחזאי, המשורר והסופר המהולל איננו צריך להיחשב כמעין סטייה בעייתית מהשיח הנורמטיבי של השמאל. הוא-הוא השמאל. הגולם לא קם על יוצרו. הוא לא הממזר כי אם הבן החוקי של שיח שלם המציב נרטיב שבו ישראל היא מדינה של עוול שכל קיומה מושתת על כיבוש עם זר ודיכויו. במובן הזה, ראוי לשבח את גראס: הוא פשוט הלך צעד אחד קדימה ביחס לרעיו בשמאל הישראלי. הוא לא היסס ותירגם את הנחות היסוד למסקנה אחת פשוטה. גינטר גראס הוא כתב-אשמה לשמאל לא פחות משהוא תעודת-עניות לעצמו. את האנטישמיות הזו, המתחפשת לאנטי-ישראליות "בלבד", צריך לזקוף לחובתם של אלה אשר מזינים את העולם בתעמולת כזב אנטי-ישראלית על בסיס יומיומי. הפואמה המקאברית של המשורר הנאצי בדימוס היא, הלכה למעשה, תוצאה של אינספור מניפסטים של שנאה היוצאים תחת ידם של חבורת מתנגדיה המובהקים של הציונות. את גינטר גראס צריך להשאיר מחוץ לגבולות ישראל. אבל את חבריו לשיח השנאה צריך להותיר מחוץ למחנה. הוא והם חצו כבר מזמן את הגבול. לשאלה את מי הם משרתים, כבר מזמן יש תשובה אחת ברורה.

עוד

שלב חדש בהסתה נגד ישראל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.10.2011

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, לא ברור מי בדיוק ריסס ומתי את כתובות הנאצה על הקברים בבית הקברות המוסלמי ביפו. לכאורה, זה נראה כמו פרובוקציה, או, לחילופין, מטורלל כלשהו שעשה מעשה נקלה. הרי הרעיון שלפני צום יום הכיפורים, יבואו אנשי ימין לבית קברות מוסלמי כדי לחללו, נראה אפעס בדיוני משהו. גם להם יש, ככל הידוע, משפחות לסעוד עמן סעודה מפסקת. גם בן-גביר ומרזל פורשים מהפוליטיקה לטובת הארוחה שלפני הצום. אבל נניח שמדובר באנשי ימין, ולא באנשים מהסוג שארגן את טקס ארגון אי"ל לפני רצח רבין והכניס להפגנה את צילום ראש הממשלה במדי אס-אס. בואו ניתן קרדיט חד-פעמי לשמאל ונקבל את ההנחה שבאמת ובתמים נעשה מעשה המכוון לפגוע ברגשות מוסלמים. אם כך, מה בער להם בעצמות לשעוט דקה אחרי צאת יום הכיפורים ולארגן הפגנה ביפו, ללבות את היצרים ולהביא גם להשלכת בקבוק תבערה ערבי על בית כנסת? אי-אפשר היה לפעול להרגעת הרוחות ברוח יום כיפור, ולא לשלהובן?

הכתובת המרוססת על המצבה בבית הקברות ביפו. צילום: team palestina
הכתובת המרוססת על המצבה בבית הקברות ביפו. צילום: team palestina

יש משהו מעוות בכך שבמהלך יום כיפור, היום הקדוש ביותר לכל יהודי, יושבים הרדיקלים בתל-אביב ב'פייסבוק' ומארגנים את חבריהם לדעה ועוזריהם הערבים, להפגנה פרובוקטיבית בדיוק עם צאת היום הקדוש הזה. יש איזה ניוול וניוון מוסריים בחבורת יהודים שיושבים לארגן הסתה נגד עמם, יחד עם הערבים הששים אלי אלימות. החולניות הזאת אפיינה בעבר רק את הקומוניסטים בארץ ישראל המנדטורית, שאז נקראו פק"פ, שתכננו הסתה מאורגנת ופרובוקטיבית נגד היישוב העברי, בשיתוף פעולה מלא עם הערבים, והגדילו לעשות כשעלו לרגל אפילו למופתי של ירושלים. זו הייתה אנטישמיות סטליניסטית מכוערת. היום ההתנהלות הזו אינה פחות אנטישמית ולא פחות סטלינופילית. כן, יש משהו ממש אנטישמי ביהודים שיוצאים לארגן פרובוקציות נגד בני עמם בתום צום יום כיפור (אגב, איש לא ציין שיום לפני כן, ניסו ערבים לעשות פוגרום קטן ביהודי שיצא מהר חומה בירושלים. אולי כי גזענות נגד יהודים לא כל כך נחשבת היום).

אבל ההפגנה הזו לא התרחשה במקרה, ולא במקרה היא גם הגיעה מיפו ואליה. לשמאל יש אינטרס לעשות דה-לגיטימציה לישראל מיפו ולא מרמאללה. המטרה היא להציג כגזענים את היהודים השולטים בערים מעורבות בגבולות ישראל. גרסת הבתא של מתקפת הדה-לגיטימציה החדשה לא מתמקדת במה שקורה בתוך יהודה ושומרון. המטרה היא אפוא יפו וחיפה. משם צריכה לצאת הבשורה לעולם שישראל היא מדינת אפרטהייד. כי הוויכוח שהשמאל מבקש לנהל הוא על 48', ולא על 67', אחרי ברק אובמה ואבו-מאזן הוציאו את גבולות 67' לגמלאות. הפלשתינים כבר חוזרים לימים שבהם רצו פלשתין אחת מהים עד הנהר. וכשיהודים מסייעים לפרובוקציה כזו מהסוג שהתרחשה במוצאי השבת ביפו, ואף יוזמים אותה, זו אוטו-אנטישמיות בסגנון הסטליניסטי.

המאבק נגד הגזענות כביכול ביפו, הוא מאבק נגד זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, קרי: מדינת הלאום היהודי. הערבים – שהבינו כי נחשפה תוכנית השלבים של פלשתין לצד ישראל כשלב א' ופלשתין במקום ישראל כשלב ב' – החליטו לנטוש את מורשת השלבים של ערפאת ולחזור לימי המופתי: פקפוק בהיות היהודים עם, סירוב להחלטת החלוקה, אי-הכרה במדינת היהודים, עימות עם הציונות על עצם זכות היהודים לבית לאומי נוסח הצהרת בלפור. אם אחמד טיבי כבר מייעץ קבוע לאבו-מאזן נגד מדינה יהודית, הרי השמאל משסה את הערבים במדינה בתקווה לאינתיפאדה פנימית, למען תהא כיכר השעון היפואית לכיכר תחריר המצרית.

ההתנהלות של השמאל בשנה האחרונה מבטאת ניסיון להקרסת הדמוקרטיה באמצעות תנועות מלמטה. זה התחיל עם הניסיון לנתב את תנועת האוהלים והמחאה החברתית למאמץ המוני להפיל את הממשלה "מהרחוב" ולא דרך הכנסת, וזה ממשיך עם התססה של הערבים בישראל בצד תמיכה עקבית בפלשתינים. אם 'הקרן החד"שה" שינתה כיוון לקראת פעולות הסתה מאורגנות של הערבים מבפנים, ניתן לומר שמתקפת הדה-לגיטימציה של ישראל חדרה עמוק למרקם החברה בארץ, היהודית והערבית. במצב כזה לא תהיה ברירה אלא לחזור לאופציית ועדות החקירה לשמאל. והפעם, בכיכובם של אישים לא-פוליטיים שיציירו לציבור תמונה מעודכנת של מערכת ההסתה וההתססה מבפנים, בבחינת "דע עם מי אתה מתעסק".

עוד

האנטישמיות האסלאמית וחדלון המערב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 13.9.2011

זה היה צפוי: "המהפכה הערבית" המהוללת אשר זכתה לתמיכה ולגיבוי של כל המערב מול עולם האתמול שייצגו שליטים כמו מובארכ, הפכה עד מהרה מ"אביב עמים" של תקווה ל"חורף מוסלמי" אנטישמי ואנטי-ישראלי. מול צעירי המהפכה הספונים עתה בבתיהם, יצאו לרחובות גדודי 'האחים המוסלמים'. עם היעלמות השאיפות לדמוקרטיה, לחירות, לצדק ולשאר מילים גבוהות המקפלות בחובן תקוות גדולות, כל מה שנותר מן המהפכה הוא השנאה התהומית לישראל וליהודים.

נזנח על-ידי אובמה. חוסני מובארכ. צילום: Getty Images
נזנח על-ידי אובמה. חוסני מובארכ. צילום: Getty Images

הבעיה הגדולה איננה כישלונה הצפוי של המהפכה הזו להביא לערבים שחר דמוקרטי. גם העובדה שכל מה שנשאר מן המהפכה הזו הוא התנגדות אנטישמית לישראל, גם הוא לא המאפיין הבעייתי ביותר. הבעיה המרכזית היא חדלונו של המערב. לאחרונה, אף נשמעו קולות הטוענים, כי הממשל האמריקני החל בשיתוף פעולה עם 'האחים המוסלמים'. העובדה, שהמערב איננו מבין כי האנטי-ישראליות היא לא רק מתקפה על ישראל כשלעצמה אלא גם התקפה על המבצר היחיד שנותר לו במזרח התיכון, ומכאן עליו-עצמו, מעידה כי יש פה כשל מוסרי עמוק ביכולת לזהות טובים ורעים, בני אור ובני חושך, שוחרי חירות ודמוקרטיה מול נבלים הטובלים ושרץ של אנטישמיות ופשיזם בידם. אובמה היה יכול למנוע את הניסיון לטבוח באנשי השגרירות המצרית אילו היה מבהיר למצרים מה הם גבולות חופש הפעולה שלה ומה מצופה ממנה על מנת שתקבל את סכומי הכסף האדירים שאושרו עבורה. תחת זאת, הוא הניח לטנטאווי ולחונטה הצבאית להראות לכולם מה ייעשה לבני הברית של המערב, כאשר הוצג הנשיא המודח מובארכ מושפל, חולה ומובס לעין כל.

המערב, המתקשה לעמוד נוכח החורף הערבי ההולך ומתקרב, מסיר מעצמו למעשה כל אחריות ממשית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. למעשה, מה שברור כעת הוא שלארה"ב ולאיחוד האירופי אין שום יכולת לתת ערבויות לקיום הסכם שלום שיתבסס על נסיגות משמעותיות בעומק יהודה ושומרון. ניתן אפוא לומר כי ככל שיאיצו האמריקנים והאירופים בממשלת נתניהו לוותר לפלשתינים בתמורה לערבות בינלאומית, כך יהיה יותר ברור כי בפועל, אין להם שום סחורה להציע. גם החלום על נוכחות מתיישבים בעומק השטח הפלשתיני העתידי נקבר קבורה מצערת: ההתנחלויות לא תוכלנה להתקיים בתוך המדינה הפלשתינית כשם שישראל לא תוכל להתקיים בצידה. פלשתין תקום במקום ישראל, ולא לצידה, וגורלם של יהודים שיהיו נתונים לחסדי הפלשתינים יהא רע במיוחד.

האנטישמיות הערבית לא התחילה לאחרונה והיא חוצת מחנות פוליטיים ומדינות. היא מתקיימת בכל ארצות ערב, ולא רק במצרים או בשטחי הרשות הפלשתינית. כך, אתר ממר"י פרסם כי חוסני עאיש, בעל טור ביומון הממסדי הירדני "אל-ראי", פרסם מאמר שכותרתו "ישראל ירשה את הנאציזם והתעלתה מעליו". במאמר טען, כי ישראל העתיקה את חוקיה ומעשיה מהנאציזם ותקף את המערב התומך בה. עאיש כתב: "מה ההבדל בין הרצל, וייצמן, ז'בוטינסקי, בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן ונתניהו, לבין היטלר ועוזריו?… אולי ההבדל היחיד ביניהם הוא הסתירה בעמדה של המערב כלפיהם. שכן בעוד שהמערב – אירופה וארה"ב – התאחד נגד היטלר והנאציזם שלו, אותו מערב התאחד או כרת ברית עם נתניהו והנאציזם שלו, כלומר עם ישראל, נגד העם הפלשתיני החף מפשע, שמעולם לא היה לו חלק ברדיפת היהודים".

מובן שכותב המאמר "שכח" את תמיכת המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בהיטלר, אולם לא זו הנקודה. הערבים עוברים טרנספורמציה מאנטי-ציונות שביסודה אנטישמיות חבויה, לאנטישמיות גלויה שבמרכזה השאיפה לחיסול ישראל. הישראלים נדרשים להגן על עצמם מול הפשיזם האסלאמי ההולך ומתגבר ולסרב לכל כניעה בלחץ המערב, אפילו במחיר עימות עם הממשל האמריקני הנוכחי. ישראל צריכה להציע עמדות מדיניות פרגמאטיות המאפשרות משא ומתן, אך לא כניעה. שכן בסופו של דבר, פגיעה בישראל היא פגיעה במערב עצמו. ההנהגה הישראלית צריכה לכוון ליעד אחד מרכזי: חשיפת פני הערבים וגיוס מחדש של המערב לצד ישראל. בארה"ב ובאירופה, המתעוררות מאשליות רבות-שנים של "רב-תרבותיות", יש לא מעט מקבלי החלטות שיבינו כי אם האביב הערבי הוא חורף אנטישמי, תפקיד המערב הוא לפזר את חשרת העננים המאיימים על העולם החופשי כולו.

עוד

הצורך לזהות מהו פשיזם ומהי אנטישמיות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.5.2011

אחת הקביעות שעיצבו את היחס של האקדמיה הישראלית לשואה הייתה הטענה של פרופסור ישעיהו ליבוביץ' המנוח, שאותה ביטא בכנס בהשתתפות הבמאי קלוד לנצמן, שלפיה אי-אפשר להפיק שום לקחים מהשואה. זהו אירוע חד-פעמי ויחיד במינו, ואי-אפשר להפיק מהזוועה הזאת שום דבר. זה היה בערך הטיעון של ליבוביץ', שלנצמן אגב התנגד לו נחרצות.

כשמציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לא חייבים ישר להעלות על שולחן הדיונים את האנטישמיות האיראנית, הפשיזם האסלאמי בעזה או הפונדמנטליזם הרדיקלי ששוטף את אירופה. ישראל היא מדינה חזקה דיה כדי להתמודד עם האתגרים שמציב בפני הפשיזם החדש. אין צורך להשוות את אחמדינג'אד להיטלר. אבל אחד הלקחים שאפשר ללמוד מהשואה, בניגוד לדעתו של ליבוביץ' המנוח, היא הצורך לזהות מהו פשיזם ומהי אנטישמיות. ולא פחות חשוב מכך, להבין את ההבדלים בין הפשיזם ההוא והאנטישמיות הישנה, הגלויה, לבין הפשיזם הנוכחי והאנטישמיות החדשה, שמוסווית הפעם במסווה של "אנטי-ציונות", "התנגדות לכיבוש" ו"תמיכה בפלשתינים". אחד הלקחים המובהקים שניתן ללמוד מן השואה הוא, שהמערב ניחן במנגנון של כשל חמור בזיהוי הסכנה ומקורותיה, וביכולת להתמודד עם הסכנה ולהכות אותה נמרצות לפני שהיא משתוללת.

"אי אפשר להפיק לקח מהשואה". ישעיהו ליבוביץ'
"אי אפשר להפיק לקח מהשואה". ישעיהו ליבוביץ'

הפשיזם הנוכחי, אם כן, הוא מזיגה בין הפשיזם המוכר לבין רדיקליות דתית. הוא נשען על ארבעת היסודות ההיסטוריים של הפשיזם: (א) שלילת הדמוקרטיה כרעיון וכפרקטיקה; (ב) התנגדות לחופש ההתאגדות, לחירות הביטוי ולזכות ההתארגנות העצמאית; (ג) ביטול זכויות מיעוטים וקבוצות מופלות; (ד) אנטישמיות. הפשיזם החדש, כמו זה הישן, מסתייע בדמוקרטיה על מנת לטפס לשלטון. למי שזיכרונו בוגד בו כדאי להזכיר שחמאס נבחר בבחירות דמוקרטיות, חיזבאללה צבר כוח בפרלמנט בבחירות חופשיות פחות או יותר וחומייני והמולות עלו לשלטון על גבי תנועה עממית נגד השאח. לזה נוסף היסוד הרדיקלי הדתי, שעליו כתבה רבות אייאן חירסי עלי, מהלוחמות הגדולות (והמאוימות ביותר) נגד האסלאמו-פשיזם. האנטישמיות היא מרכיב מהותי בפשיזם הזה: הדרך למהפכה אסלאמית עולמית שתביס את המערב עוברת דרך ביטול היסוד המונותיאיסטי בתרבות המערב, שעיקרו היהדות, וגילומו במדינת ישראל העצמאית. ישראל הינה אפוא המכשול המהותי למימוש המהפכה האסלאמית העולמית ורק חיסולה יפלס דרך למהפכות במערב.

בעלי-הברית של הפשיזם החדש מסייעים לו בכך שהם מסווים את האנטישמיות הזו בהעלאת רעיון מהותי עם שתי הנחות ומסקנה: (א) ישראל היא מדינה כובשת ויש להתנגד לכיבוש השולל את זכויות העם הפלשתיני הרוצה בשלום; (ב) ישראל כשלעצמה היא אתנוקרטיה המדכאת ומשפילה את אזרחיה הערבים ושוללת מהם את חירותם; המסקנה – (ג) יש לערוך דה-ציוניזציה לישראל באמצעות טיהור אתני של היהודים משטחי יו"ש, חלוקת ירושלים והסגת ישראל לגבולות 67', ואז לפנות להקמת מדינה חילונית ודמוקרטית בין הירדן לבין הים כמטרה לטווח הארוך, ובטווח הקצר יותר לתמוך בעקירת הציונות מישראל בגבולות 67' באמצעות השבת הפליטים הערביים למולדתם. עובדות יסודיות, למשל הסרבנות הפלשתינית המתמשכת לשלום עם ישראל או העובדה שערביי ישראל הם החופשיים ביותר מכל אחיהם הערבים בעולם כולו (בישראל, למשל, לא יעלה על הדעת לאסור את לבישת הבורקה המוסלמית), לא מפריעות למהלך האידיאולוגי הזה. המטרה שלו היא ברורה: היהודים.

כשהאנטישמיות החדשה והאסלאמו-פשיזם מתגבשים לכדי מהות אחת, ועל המוקד נמצאים שוב היהודים, ניתן לצפות מהעולם שיבין את המתרחש. אבל מי שמביט בדייויד קמרון המהוסס ובברק אובאמה המגומגם, חדלי-אונים נוכח הפשעים נגד האנושות שמבוצעים מדי יום בסוריה, יכול רק לנחש שהשמרן הבריטי החביב והקומוניסט האמריקני המחופש לליברל טוב אינם מסוגלים לזהות פשיסט אפילו אם יצהיר שהוא כזה. משום כך, הלקח הגדול שאפשר ללמוד מהשואה הוא, למשל, שקיומה של מדינה יהודית, שאינה מסכימה להידחק אל "גבולות אושוויץ" בניסוחו של אבא אבן, מהווה האצבע בסכר שמאיים לקרוס. ומדינה יהודית עצמאית הנחושה להגן על עצמה היא הערובה האמיתית – לא הקהילה הבינלאומית, לא הסכמי-כזב, בטח שלא סיכומים עם "פלשתינים מתונים" שחוברים לפשיסטים בהקמת ממשלה משותפת – לקיומו, לביטחונו ולשלמותו של עם ישראל, ואפילו של המערב כולו. ביום השואה נדמה, כי הבעיה המהותית היא שלא זו בלבד שבעולם אין מבינים את הלקח הזה, אלא שבישראל גופא מתנהלת לוחמה פסיכולוגית עיקשת מבפנים שכל תכליתה היא החלשת והכנעת המדינה. התזה הליבוביצ'יאנית, שהתהדרה גם במונחים פסיכופטיים כמו "יודו-נאצים", ממשיכה עדיין לשלוט בחלק ממחוזותינו.

קולטורה

יהודה באואר נגד בני ציפר: פשיזם בתחפושת שמאלית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.9.2010

דמו בנפשכם כי נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, היה מציע הצעה מקורית: לערוך טרנספר ליהודים מישראל לגרמניה על מנת להעבירם שם "חינוך מחדש". הצעה כזו הייתה מתקבלת בזעזוע מוחלט וזוכה לגינויים לאינספור. אולם הצעה כזו לא הגיעה מצד הצורר האיראני נמוך הקומה אלא דווקא מצד עיתונאי "הארץ" המהוגן, בני ציפר, שבחר בביטאון הייקים בישראל, "יקינתון", בעריכת העיתונאי ואיש הטלוויזיה מיכה לימור, על מנת לחדש את ימי סטלין כקדם.

"יקינתון", ביטאון הייקים, יוצא ברציפות מאז 1932 וכולל מאמרים וכתבות בגרמנית. תפוצתו נאמדת בכמה אלפי עותקים. "לפני כמה שנים, כאשר הדור הראשון של הייקים הלך ופחת, היה מצב המנויים שלנו בכי רע", אמר מיכה לימור בכתבה שפורסמה לפני שנה ב"הארץ". "בשנים האחרונות חל מהפך. רבים הצטרפו אלינו, אלה הם הצאצאים שמתגעגעים לשורשים ולמורשת. לעיתון יש גם ביקוש גדול במוסדות חינוך בגרמניה ובמחלקות לעברית באוניברסיטאות".

בצד ההתענגות על מנהגיהם של היקים לעומת "הג'ונגל הישראלי", והאדרת השקפתו של אביו שלפיה יהודי מזרח אירופה, ה"אוסט יודן", היו אלימים עוד בימים הנשכחים ההם של שנות השלושים, החליט ציפר לשטוח את חזונו במכתב שפורסם ב"יקינתון" בערב ראש השנה (גיליון 242, ספטמבר 2010). "עולה על דעתי", כתב ציפר, "כי כדי להציל את העם היהודי שלא ישקע בריאקציה דתית ובבערות הלאומנית והמסורתית בהשראת כוחות החושך, צריך היה לחשוב בכל הרצינות על תכנית טרנספר של ישראלים חילונים לברלין, כדי שיגבשו בה גרעין חילוני פרוגרסיבי שישמש כנקודת כובד אלטרנטיבית לישראל כפי שהיא היום". "ישראל", חתם ציפר, "לא תצלח לעולם להיות המרכז הרוחני של העם היהודי. היא שקועה בחומר ובדם. צריך לחשוב על מקום אחר. ברלין היא בהחלט מקום ראוי".

לא שמאל - ימין קיצוני. יהודה באואר
לא שמאל - ימין קיצוני. יהודה באואר

מכתבו של ציפר עורר סערה-זוטא בקרב היסטוריונים וחוקרי שואה בישראל, בהם פרופ' יהודה באואר, מחשובי חוקרי השואה, יקיר ירושלים וחתן פרס ישראל. הוא הזדעזע מדבריו של ציפר. "אני חושב שזה מתחת לכל ביקורת", אומר באואר בשיחה עם "מקור ראשון"."מבחינת אדם כמוהו, שעורך מוסף חשוב בעיתון חשוב, זו דעה דיי נלוזה. נכון שבברלין היהודים הוותיקים התייחסו רע מאוד ליהודים שבאו מן המזרח, אבל היו לא מעט ותיקים שהתייחסו אליהם כראוי. אלה הכללות פשטניות". לפי באואר, "כשהוא טוען שאין סיכוי לחלומו של אחד העם לייסד מרכז רוחני בארץ ישראל, הוא מחזק את הכוחות שנגדם הוא רוצה להילחם. ה'שמאל' שהוא מייצג אותו הוא בסך הכול ימין קיצוני. זה לא דבר חדש. בישראל ההיסטורית הייתה תנועה של פשיזם 'שמאלי', כביכול שמאל, שביטאה גישה ימנית קיצונית".

באואר מסביר כי מאז ומתמיד סלד מכתיבתו של ציפר. "לא אהבתי את המאמרים שלו ב'הארץ'. לא הבנתי למה אני לא אוהב אותם; עכשיו אני מבין. מה שהוא אומר זה לא רק מגוחך לגמרי וגם אנטי-יהודי לחלוטין, אלא גם מהווה חיזוקם של הכוחות שהוא רוצה להילחם בהם. זה פשוט אינטלקטואליזם זול ובלתי-אמין". "מי שרוצה להילחם על דעותיו – שיילחם פה, ולא במקום אחר, על אחת כמה וכמה ברלין", ממשיך באואר. "ברלין היא מקום שכדאי להתייחס אליו קצת יותר ברצינות. ברלין זה המקום שממנו באה המפלצת. כשמישהו רוצה לתקן את העולם הישראלי מברלין, זה מריח לא נעים".

עוזי בנזימן, עיתונאי "הארץ" לשעבר ועורך כתב העת לביקורת התקשורת "העין השביעית", ממעיט בחשיבות דבריו של ציפר. "אני חושב שלבני ציפר עומד חופש הביטוי", אומר בנזימן. "הוא חתרן, הכתיבה שלן חתרנית ופרובוקטיבית, ונטייתי העקרונית היא להיות סובלני לגבי כמעט כל ביטוי ואמירה, למעט מה שהחוק אוסר. אני מבין למה אנשים נרעשים מזה אבל אני חושב שברמה העקרונית מותר לציפר לכתוב את מה שהוא חושב. אני לא בטוח אם הוא מאמין בזה או שש לעשות פרובוקציה, אבל אני מתייחס לזה בסובלנות". "אני מציע לקחת את הדברים בפרופורציות", מסכם בנזימן. "חופש הביטוי הוא גם לומר את הדברים האלה. אני לא נרעש מזה, ואני נגד משטרת מלים; שהקוראים ישפטו את זה כפי שהם רוצים".

פילוסופיה

האנטישמיות החדשה – איום על הרוח החופשית והאנושות. ריאיון עם אילן גור-זאב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 23.7.2010

בחדר צנוע בפקולטה לחינוך שעל הר הכרמל באוניברסיטת חיפה, יושב פרופסור אילן גור-זאב ומנהל את מלחמתו באנטישמיות החדשה. גור-זאב, פילוסוף של החינוך ואחד התיאורטיקנים המובילים בזרם הפדגוגיה הביקורתית, עשה לפני כשנתיים מהלך שהדהים רבים: הוא החל לעסוק בקשר שבין אינטלקטואלים ואנשי רוח מהשמאל, רובם אנשי שמאל רדיקאלי שאותם הוא מגדיר "הפרוגרסיבים החדשים", לבין האנטישמיות החדשה שביסודה שלילת ישראל ואנטישמיות המוסווית באנטי-ציונות. המהלך של גור-זאב הדהים את חבריו לא בשל תוכנו אלא יותר מפני שגור-זאב עצמו ביצע אותו. מי שהיה אסיסטנט של הפילוסוף הפוסט-ציוני הנודע, עדי אופיר, מאוניברסיטת תל-אביב, עסק במפורש בנכבה, היה ממבקריה החריפים של ישראל והחברה הישראלית והטיף להתארגנות לגלות מאורגנת בגבולות הארץ, עבר מהפך רעיוני ואידיאולוגי.

בכנס בינלאומי שערך בנושא האנטישמיות החדשה באוניברסיטת חיפה, קרע עצמו בגלוי מהשמאל הישראלי. לא קל לגור-זאב להתמודד עם השינוי שעבר עליו. זהו שינוי שהפריד בינו ובין חברים לדרך ולמקצוע, ובמידה מסוימת אולי בודד אותו. עם זאת, מי שקורא את ספריו של גור-זאב, ובפרט את ספרו "לקראת חינוך לגלותיות" שיצא לאור לפני מספר שנים בהוצאת "רסלינג", יכול למצוא זרעים לשינוי שחל בו. גור-זאב מעולם לא תמך בהחרמת ישראל, לא הגדירה כמדינת אפרטהייד ומעולם לא עמד בעיוורון לצד הפלשתינאים כחלק מעמיתיו.

"הגעתי למידה של חוסר סיפוק שליוותה אותי תמיד כאדם חושב. הרגשתי מצוקה מול התפיסות, המושגים והפירות של העשייה החינוכית שהייתי נאמן לה", מספר גור-זאב בתשובה לשאלתי בדבר השינוי שעבר. "עמדתי מול הפירות של ההצלחות החינוכית שלי ומה ראיתי? קודם כל שנאה וכעס. לא פגשתי בין תלמידיי הטובים ביותר אהבת חיים ואדם, אפילו לא אהבת הרוח החופשית; פגשתי כעס, התכווצות ודוגמטיות. מצאתי את עצמי עומד מול האופן שבו אני עצמי השתמשתי במושגים ורואה ריטואל, איזשהו חלק מדוגמה; הייתי חלק מאופנה מאוד בלתי-סובלנית שאיתה אני אמור לשתף פעולה ואחד מגיבוריה".

גור-זאב מספר כי "עוד לפני שנתיים-שלוש, התפרסם מאמר עם אינטלקטואלים שהייתי חלק מהם. עמדתי מול עבודתי שלי ולא יכולתי להמשיך בה: הן מבחינת פירותיה והן מבחינת התלמידים המקולקלים, החניכים המייאשים, שהם תלמידיי שלי. חשתי צורך לחשוב מחדש על עבודתי ועל המסורת האינטלקטואלית שבהתוכה שגשגתי. הגעתי לניסיון לנסח מחדש שלא בערוצים שגרתיים של מודרני/פוסט-מודרני את המחשבה, המאמץ החינוכי שלי והאחריות שלי כלפי צעירינו. אני יכול רק לומר שאני מתחיל מההתחלה. אף אדם בוגר לא יכול ממש להתחיל מההתחלה טאבל במובנים מסוימים אני מרגיש שאני מתחיל כעת. העבודה שעשיתי עד כה היתה רק עבודה הכנה כיוון שהזיקה בין הפרוגרסיביות החדשה לאנטישמיות החדשה היא הקובעת למעשה את סדר יום האינטלקטואלי והפוליטי".

שתי תפישות של פרוגרס

אילן גור-זאב (55) נולד בחיפה וסיים את התואר הראשון שלו באוניברסיטה בעיר. את התארים השני והשלישי סיים במסגרת בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, שם כתב את עבודת הדוקטור שלו על אסכולת פרנקפורט, בדגש על הגותו של הרברט מרקוזה. ספרו, "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם", הוא מהחיבורים הבודדים בעברית העוסקים באסכולת פרנקפורט. כתיבתו של גור-זאב איננה קלה; יש בה הרבה מההגות הפוסט-מרקסיסטית וגם לא מעט מהגותם של פילוסופים ביקורתיים כמו מרטין היידגר, ז'אן פרנסואה ליוטאר, תיאודור אדורנו, מרקוזה עצמו ואחרים.

אחד המונחים הרווחים בשיח הוא "בגידת האינטלקטואלים". אולם לפני שנדבר על בגידתם, השאלה היא מהו בכלל אינטלקטואל במציאות שבזה לאינטלקט?
"אני חייב להתחיל בכך שהעידן הנוכחי, הרגע ההיסטורי הזה, אין בו אויר לנשימתו של האינטלקטואל. האינטלקטואל הוא ביטוי מובהק של המודרנה, הנאורות והקדושה שבהריגת האלוהים. התנאים לקיומו של האינטלקטואל הם אנטי-דוגמתיות ומחויבות לשינוי עצמי ולרפלקסיה, לצד הביקורת החברתית והסולידאריות עם קבוצות אחרות. אולם האתוס החילוני הפרוגרסיבי שאפשר את קיומו של האינטלקטואל מתפוגג לנגד עינינו והחברה הישראלית היא עוד זירה שבה מתמוססים תנאי הקיום של האינטלקטואל. עם זאת, ישנו מאבק עם צד אינטלקטואלי והאינטלקטואל מסרב להיעלם גם אם התמוססו תנאי האפשרות לקיומו עם הכניסה למצב הפוסטמודרני. לא מדובר רק במבוגרים שמסרבים להתאקלם אלא גם בצעירים המתעקשים לפעול נגד האופנות הפוסט-מודרניות של שני הדורות האחרונים". מציעים לנו גלות מזויפת. פרופ' אילן גור-זאב. קרדיט: זאב גלילי, http://www.zeevgalili.com

ומתוך המאבק הזה יוצאת הביקורת נגד הקפיטליזם, החברה הקיימת?
"למעשה, אנו עדים לשתי תפיסות של פרוגרס: נציגי הקדמה, במובן האינטלקטואלי המסורתי של הנאורות וההומניזם, והפרוגרסיבים החדשים, אשר בשם הציניות, הפרגמטיות, הדקונסטרוקציה, יוצאים נגד מסורת החשיבה החופשית, הדמוקרטיה, החינוך לאהבת האדם, הליברליזם ההומניזם. יריביהם של הפרוגרסיבים החדשים מוצגים כקולוניאליזם מערבי שאנחנו לשיטתם נדרשים להיאבק נגדו. הם מבקשים לדבר בשם קטגוריות כמו 'ביקורת', 'מאבק חברתי' ו'סירוב להגמוניה' או לחשיבה ה'דוגמטית'; בארץ, הם מדברים בשם 'האינטלקט', 'הרוח', ולכן יוצא שלחשיבה חופשית, לאנטי-דוגמטיות, לרפלקסיה שאיננה מתנהלת לפי משטרת המוסר של השמאל הרדיקלי, נשאר מקום קטן בישראל, הן בפרסומים והן בשטח האקדמי".

אם ניתן לשפוט מן המציאות, אותם אינטלקטואלים שאתה מגדיר כ"פרוגרסיבים החדשים" שולטים בכל הסצינה האקדמית.
"תבין, הפרוגרסיביות החדשה – שהיא גם בית היוצר לאנטישמיות החדשה – איננה מתקיימת רק ברובד האינטלקטואלי אלא גם ברבדים הפוליטי והארגוני. למשל, האופן שבו פועל הרוב המוחלט של הארגונים החדשים למען זכויות האדם, אנשים מסוימים באקדמיה, אלה החוקרים את תחום ההומניסטיקה באקדמיה. כך יוצא שדוגמה מסוימת, בשם האנטי-דוגמטיות והאנטי-הגמוניה, הופכת למחסום בפני מחשבה חופשית. לא מדובר בהתארגנות שמעבר לגדר בלבד או באנטישמים החדשים שחורשים את רעתנו מעבר לגבול, אלא קודם כל בפרוגרסיבים הפעילים ביותר שכאן".

נדמה שמי שאיננו מסכים עמם, פשוט לא יכול למצוא את מקומו ביניהם או באקדמיה.
"אני מסכים איתך כי מבחינה מסוימת לאינטלקטואל שאינו פסאודו-אינטלקטואל אין מקום בישראל. אין לו במות שביכולתו לפרסם בהן מאמרים, לא בכתב העת 'אלפיים', לא ב'תיאוריה וביקורת' ובטח שב'הארץ' אין לו מקום. זה נובע ממהות התקוות והרגישויות האינטלקטואליות של האינטליגנציה הישראלית. מיטב ילדינו נוהים אחרי חרושת התרבות, האופנתיות הפסאודו אינטלקטואלית, הרעיון שאין אמת אחת והסירוב לכל יומרה לאמת-מידה אובייקטיבית. זה קיים לא רק בשוק הממשי אלא גם בשוק הסחורות התרבותיות שמדבר בשם האינטלקטואליזם בישראל. במידה רבה, הפרוגרסיבים החדשים הם נטורי הקרתא של הקדמה. נותר מעט מקום לאינטלקטואל לא אופנתי, לא דוגמטי, שמאתגר כל דוגמה ונמצא מעבר לתיחום של ימין ושמאל, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים. מצער לומר כי לאינטלקטואל שאיננו בוגד באתוס האינטלקטואלי אין מקום בתרבות הישראלית ועליו להיות במצב שנגזר על כל איש רוח ראוי לשמו: להיות ללא מקום ונאמן לשליחותו, בלי לזכות ללגיטימציה, ללא שמשחרים לאמירה חדשה שלו, ללא אוזן כרויה".

בין עולם הג'יהאד למכונת העונג

אתה כותב רבות על האנטישמיות החדשה. למעשה, אתה מהבודדים שעוסקים בפילוסופיה שלה. מהי בעצם אותה אנטישמיות?
"בדרך כלל, ההתייחסות לאנטישמיות החדשה מתנסחת במנעד שבין המכחישים את קיומה – למשל, אלה שרואים בה ניסיון לפטור את העם היהודי מאחריות למעלליו הנוראים – לבין אלה שרואים בה איום נורא אבל אינם מאתרים את שורשיה ואת העושר, העוצמה, שבחלופה שהיא מציעה. כלומר, ההתייחסות אליה היא היא כביטוי לרוע, חולשת דעת או רשעות. אי ההבנה אותה גורם לכך שלא רק הישראלים, ואפילו לא העם היהודי כולו, אלא גם ההומניסטים בעולם כולו אינם מצוידים בהתמודדות של ממש עם האתגר שהיא מעמידה לפנינו".

"בעולם של היעדר קדושה וגלות הרוח, האנטישמיות החדשה מציעה אחת משתי אלטרנטיבות גדולות לריק שנוצר: האחת, עולם הג'יהאד, השנייה, מכונת העונג הפוסט-מודרנית וחרושת התרבות. האלטרנטיבה שהיא מציעה היא רוחניות או דתיות חדשה בעולם שאין בו מקום לדתיות, לארוס ולקדושה. הנפש של האדם הפוסט-מודרני מלאה בהרגלים פוליטיים בעקבות המסורת של החינוך הפרוגרסיבי הישן. ההרגלים הללו הותירו חלל שהאנטישמיות החדשה ממלאת. זה לא קורה רק ברובד האינטלקטואלי של ניסוחים בדבר זכויות היתר של הקורבנות ביחס לאינטרסים של המקרבנים; במובן הרגשי, היא מציעה פתיחות ורגישות חדשה שבהרבה מאוד היבטים היא אינה פוליטית אלא משקפת דאגה לגורלם של אומללים, למר גורלם של הלוויתנים הכחולים באוקיאנוס, ונגמרת בהצטרפות למשט השני או השבעים לעזה. זהו ביטוי להתגייסות נגד ההגמוניה והקולוניאליזם שהיסוד שלהם הוא המונותיאיזם היהודי.

במילים אחרות, האנטישמיות החדשה מספקת תוכן פוליטי ורעיוני שנגרע על ידי הקפיטליזם, המלחמות, הייאוש מכל חלופה אינטלקטואלית.
"מעבר לכך, ברובד הפסיכולוגי והרגשי היא עונה לשאלה מה ניתן לעשות בעולם שאין בו אמת. היא נותנת סדר יום, מטרה שעבורה כדאי לקום בבוקר וסט ערכים, תשובות ומטרות פוליטיות שמתמקדות במדינת ישראל כביטוי של הרוע האולטימטיבי. הרוע נתפש כפרי הכרחי של הציביליזציה היודיאו-נוצרית שרוח היהדות היא היסוד המניע אותה. המונותיאיזם היהודי ביטא תשוקה להיררכיה, אליטיזם, הומוגניות, יומרה לאמת אחת; כל אלה נתפסים כעת בתרבות הפוסט-מודרנית כאויבים מסוכנים, כמקור של הרוע שבקולוניאליזם המערבי".

אז למעשה לא מדובר בכלל בשאלה אם ישראל תיסוג מהשטחים או אם יחזרו כל הפליטים הפלשתינים לעריהם. זה הרבה מעבר לכך.
"השאלה איננה היכן יעבור הגבול או איזה שינוי יהיה בחוק האזרחות. עבור האנטישמיות החדשה, חיסול ישראל הוא צעד ראשון והכרחי ואין להתפשר עליו אבל הוא אינו סוף המאבק החדשה. מבחינתה, הפרוגרסיביות החדשה היא צריכה לעבור לשלב הבא. לא חיסול ההגמוניה הפוליטית הישראלית אלא התגברות על רוח היהדות. מה שנדרש בחינוך הפרוגרסיבי הוא התמסרות של היהודים להעלאה על המוקד של רוח היהדות. חיסול מדינת ישראל הוא רק נקודת המוצא וירית הפתיחה.

חלק מההוויה הישראלית

המציאות שאתה מתאר היא מייאשת מאוד. כלומר, ישראל אינה יכולה לעשות שום דבר כדי לשפר את מצבה.
"האנטישמיות החדשה, על ביטוייה השונים, הופכת לרוח הנורמטיבית בדרגות שונות. פתח עיתון כמו 'הארץ' ותיווכח בכך. האם זו סיבה לייאוש? אין סיבה לייאוש או לכעס כיוון שדווקא השגשוג של האנטישמיות החדשה מקנה אחריות נוספת וייחודיות לקיום היהודי בכלל ולקיום הישראלי בפרט. הוא מפיל עלינו אחריות במובן הזה שאנחנו החזית של הרוח ההומניסטית וחזון הנאורות ולא רק של חזון נביאי ישראל. כאן נערך הקרב המכריע. פה זה המקום שבו נערך הקרב העיקרי. יש לנו אחריות מיוחדת כלפי הטוב, אהבת החיים ואחריות שלא להתנוול; יש לנו אחריות לא להתבהם כפי שהחברה הישראלית נוטה כעת להידמות לתמונות המזוויעות שמציירים חורשי רעתנו. יש לנו אחריות להתעלות, לשיפור ולהשתפרות עצמית בזמן שבפועל אנו הולכים מדחי אל דחי".

שנים רבות הגדרת את עצמך גולה בישראל. האם אתה רואה את עצמך כחלק מהישראליות?
"שנים רבות לא ראיתי את עצמי חלק מההוויה הישראלית. היום אני רואה עצמי חלק ממנה ועם זאת גולה בהוויה הזו. אבל אני רואה עצמי גולה בהוויה בכלל ולא בהוויה הישראלית בלבד. אני אפילו לא הפכתי לפטריוט ציוני. הביקורת שלי לא באה מפטריוטיות ציונית אלא מתוך הפילוסופיה הגלותית שלי שמתעמתת עם האנטישמים החדשים, או עם הפרוגרסיבים החדשים, שמסרבת להישאב ולשגשג בגלותיות המזויפת המתעתעת שמציעים לנו הפרוגרסיבים והאנטישמים החדשים. הם מציעים לנו גלותיות אמיתית כביכול ורואים בה ובאלטרנטיבה לה, בלאומיות היהודית ובקוממיות הישראלית, שני היבטים של אויב מסוכן. אני לא יכול לקחת חלק באופנה החדשה הזו והביקורת שלי באה מתוך הנאמנות שלי לתפיסתי את היהדות כגלותית ולא מתוך הפטריוטית שלי כלפי ישראל. בה בעת אני חי כאן, מדינת ישראל היא עובדה קיימת, יש כאן מיליוני שוחרי חיים שזכאים לחיי שגשוג, רווחה וביטחון".

יש מי שטוען כי אם תיפול ישראל, ייפול המערב בכללותו.
"הניסיון הכללי לצלוב מחדש את היהודי ולהפוך את ישראל ליהודי בין האומות הוא אורגיה אנטישמית שאינה מאיימת רק על עתיד ישראל אלא גם על עתידן של הרוח החופשית והנאורות באשר הן. מכאן בא הסירוב שלי. אבל מכאן גם מגיעה החלופה שלי שמכירה בכך שבעולם שיש בו התארגנות אנושית על בסיס לאומי – בעולם שבו ההתארגנות הלאומית היא בסיס חשוב לביטוי של ההוויה – ישראל איננה הנוראה שבחברות ואינה המנוולת שבמדינות. הפיכתה לביטוי אולטימטיבי של רוע לא רק שעושה עוול לששת מיליון האנשים שחיים כאן ויש להם זכות לחיות ולשגשג, אלא גם מהווה איום מוחשי על הרוח החופשית והאנושות כולה".

קרדיט צילום: אתר האינטרנט של זאב גלילי