המחיר של נתניהו

יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, בוודאי היה נואם בהפגנה מול ישיבת הממשלה שעתידה להיערך ביום ראשון הקרוב, אשר בה יוחלט על שחרור 103 מחבלים פלשתינים, ובהם אזרחים ישראלים תושבי מזרח־ירושלים. כמו יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו – שזינב בממשלת אולמרט עם ההבטחה למוטט את שלטון החמאס – הוא היה קובל בראש חוצות על "כניעה לטרור", מתריע מפני הסכנה שבהקמת מדינה פלשתינית. אלא שבדומה לראש הממשלה נתניהו שהחליט על הסרת המצור מעל עזה והסכים להתחמשות מחדש, דה־פקטו, של שלטון החמאס שם, גם ראש הממשלה הנוכחי יקבל החלטה שמעולם לא היה מסכים לה בהיותו ראש האופוזיציה.

מכיוון שסביר להניח שהאדם ששימש ראש אופוזיציה בשנים 2006-2009, והאדם המשמש ראש ממשלה בארבע השנים האחרונות, הם זהים, אפשר אולי לטעון, כי נתניהו הבין ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", כמו אריאל שרון. אלא שבשונה משרון, העניין הוא סבוך יותר: ראש הממשלה לא מאמין, כי הפלשתינים ילכו כברת־דרך משמעותית לקראת הסדר מדיני עם ישראל. הוא חושב, שגם הפעם הסרבנות הערבית תסיר מעל ישראל את נטל ההוכחה בדבר רצונה בשלום. אם כבר, הוא מצדד בהסדר מדיני ארוך־טווח שיאפשר לו להתמקד בבעיה האירנית ויוריד ממנו את הלחץ הבינלאומי.

רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד

אצל רה"מ הנוכחי, המילה "כיבוש" לא מופיעה בלקסיקון. נסיגות טריטוריאליות ופינוי יישובים הם, מבחינתו, חלום בלהות. לכן, מיהר לקפוץ על עגלת משאל־העם של נפתלי בנט. העם יחליט, לא הוא. במידה רבה, יש כאן התנערות מאחריות מנהיגותית. אולם לא פחות מכך, יש פה גם הבנה עמוקה, שהימין העמוק ייכנע רק אם רוב הישראלים יסכימו בפתקאות הצבעה על פינוי המתנחלים. בעניין הזה, רה"מ עקבי: מי שיחפש ב"יו טיוב", ימצא סרטון רב־צפיות שם נתניהו, אז שר בממשלת שרון, אומר לח"כ אורי אריאל, היום שר בממשלתו, שיתמוך בתכנית ההתנתקות אם תובא למשאל־עם.

ההבדל הגדול בין נתניהו של טרום הכהונה השנייה והשלישית, לבין נתניהו שיתחיל בקרוב את שנתו החמישית בראשות הממשלה, טמון בכך שמבחינה אידיאולוגית, יו"ר הליכוד לא זז סנטימטר בעמדותיו, אך מבחינה פוליטית הוא הבין, כי דוגמטיות רעיונית מהסוג שאוחזת כרגע בליכוד תהפוך את ישראל למצדה מודרנית, תאפשר לאיראן להתחמש, תחולל אינתיפאדה שלישית שעלולה להפוך את ככר מנארה לככר תחריר, תסלק את אבו־מאזן וחבריו מהנהגת הרשות הפלשתינית ותהפוך את הרשות לישות חמאסית פרו־אירנית.

עיני רה"מ נישאו אל סוריה, שם ראה כיצד המערב נכשל מלסייע למורדים להפיל את אסד, שנותר נשיא בתמיכה רוסית־סינית־אירנית, והאופוזיציה עצמה הפכה למפולגת בין קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות לבין קבוצות חילוניות מתונות. החשש המרכזי כרגע הוא מאבדן שליטה על המצב. אם ארה"ב תאבד שליטה על המתרחש ברשות הפלשתינית, וחמאס, חיזבאללה ואירן ייכנסו לתמונה, ישראל תיכנס למלחמה שבה היא עלולה להפסיד. וההפסד עלול לעלות, בסופו של יום, גם בפינוי גוש עציון ומעלה אדומים.

חידוש המו"מ עם אש"ף נועד למנוע אפוקליפסה כזו. נתניהו מוכן לשלם מחיר כדי לייצב את המצב הביטחוני באזור. יש לו קווים אדומים, אך הפעם הם מספיק גמישים על מנת לאפשר מו"מ יעיל שיביא להסדר מדיני שאיננו סופי אך מיישם בשטח את פתרון שתי המדינות. פוליטית, זה עלול לעלות לרה"מ במחיר כבד. אם המהלך ייכשל, הוא ימצא עצמו מבודד בקואליציה של 61 ח"כים, עם ח"כ אורית סטרוק בלשכה ונפתלי בנט על תקן סגן רה"מ. אם המהלך יצליח, הוא עלול לגלות כי יש לו בכל גוש הימין בסביבות 10 תומכים, בספירה נדיבה. הוא יעמוד בראש סיעה בינונית, המתקרבת בגודלה למרצ, תלוי בקולות השמאל והח"כים הערבים, נאלץ ללכת לבחירות ולהיאבק על קולות הימין־מרכז. כך או אחרת, רכבת המו"מ תצא בקרוב לדרכה. בכל תרחיש פוליטי, עלולים להתנתק ממנה כמה קרונות, מצב שיוביל לבחירות חדשות. לאחר אישור התקציב, סיום מושב הכנסת ותום החגים, רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד.

קואליציה מתפוררת

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 19.6.2013

לפני זמן לא רב התריע ראש הממשלה נתניהו מפני הדרך להתפרקות הקואליציה. נראה, כי למעלה משלושה חודשים לאחר כינונה, הקואליציה שהקים נתניהו יחד עם 'יש עתיד' ו'הבית היהודי' דומה יותר לרכבת שקרונותיה יכולים להינתק זה מזה בכל רגע, מאשר לרכבת השועטת קדימה במלוא הקיטור. המחלוקת בין אנשי לפיד לבין אנשי בנט בשאלת שתי המדינות היא מלאכותית מדי מכדי שניתן יהיה להאמין שיעקב פרי ואיילת שקד באמת מתכוונים, בשם שולחיהם, להתאבד על הנושא המדיני. וגם החיכוכים בין לבני ואנשיה ובין אנשי הליכוד בשאלות מדיניות ומשפטיות נראים יותר כמו ניסיון לגייס תמיכה בדעת־הקהל מאשר איזה מאבק אמתי על ערכים. ההתבטאות של סגן שר הביטחון, דני דנון, נגד פתרון שתי המדינות, פונה יותר לקהל חברי הליכוד מאשר לארצות־הברית או לאו"ם. כל התבטאות וכל מאבק קטן משקפים, בסופו של דבר, מאמץ להשיג עוד תמיכה בציבורים שונים.

ובכך טמונה הבעיה: קשה למצוא מישהו שסבור, כי לממשלה הזו – בהרכבה הנוכחי – יש זכות־קיום לאחר העברת התקציב. בטווח הנראה לעין של השנה הקרובה, אחת השותפות בקואליציה תיאלץ לפרוש כדי להוכיח, כי היא נאבקת באמת למען ציבור שולחיה. כל השותפות בקואליציה, ובכלל זה חברי־כנסת מהליכוד, פועלים מתוך נקודת־מוצא שהקואליציה תלויה על בלימה. הקרבות הקטנים שמנהל נתניהו בליכוד וחוסר היכולת להעביר את מהלך האיחוד עם 'ישראל ביתנו' מבטאים את אי־האמון שיש לח"כים בכך שאכן ראש הממשלה יכול להחזיק מעמד ארבע שנים, וכי גם אם יחזיק מעמד, כלל לא בטוח שביכולתו לנצח שוב את הבחירות. במידה רבה, הליכוד התנתק מנתניהו: רגב, דנון ואחרים פועלים באופן עצמאי לחלוטין, בגיבוי שקט של בכירים בתנועה.

סמכות פוליטית מתערערת. נתניהו

יש מי שכבר מבקש למצוא הרכב חלופי לקואליציה הנוכחית. החיזורים אחר מפלגת העבודה והחרדים אינם פוסקים. סוגים מיני סוגים שונים של הרכבים קואליציוניים נזרקים לחלל האוויר, עם פנקסים שלופים ונוסחאות מתמטיות. העניין הוא שבסופו של דבר, בהיעדר אוטוריטה, שום מרקחה קואליציונית לא תצליח לייצב את ממשלת נתניהו השלישית, במידה שכל שותף בה ימשוך לכיוון אחר. ל'יש עתיד' יש אינטרס גדול להוביל לבחירות חדשות בשנתיים הקרובות, בהנחה שיתברר, כי תכניתו הכלכלית של לפיד צלחה, ובהנחה שיסתמן, כי הנושא המדיני נמצא במבוי סתום. מפלגת העבודה לא תוכל להצטרף לקואליציה שאין בה מהלך מדיני משמעותי. 'הבית היהודי' רואה את הליכוד מתפורר ומבקש להגיע לידי מצב שבו הוא ישמש בית לרבים מפליטי המחנה הלאומי. החרדים לא ימהרו להצטרף לקואליציה דווקא כאשר תחושת הרדיפה בציבור החרדי היא בשיאה. מדובר במקדם מנדטים רציני. נתניהו עצמו, הכרוך אחר ליברמן, יודע היטב, כי החברה הישראלית עצמה נמצאת בסימן חילופי־דורות במנהיגותה.

כאשר הודיע לי יועץ בדימוס לראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, שלפיד יהיה ראש הממשלה הבאה, גיחכתי אגב שתיית קפה עמו ליד תיאטרון 'הבימה'. אולם ההסבר שלו היה יותר משכנע מהקביעה עצמה: החברה הישראלית נמצאת באותו מקום שבו הייתה כאשר נבחר שרון לראשות הממשלה בשנת 2001, רק הפוך. בעוד שאז כמהה ישראל למנהיגות מנוסה, ותיקה, שתעשה סדר בבלגאן, היום החברה כמהה להנהגה צעירה ובוטחת שתראה לה את הדרך קדימה. כשטענתי כנגדו, כי נתניהו הוספד פעמים רבות והיה, כמו שמעון פרס, "כעוף החול", הוא ביטל את דבריי והציג כהוכחה את המתרחש בליכוד. גם בליכוד, אמר, מריחים את ריח השינוי. גדעון סער, השקט שבשרי הליכוד, לא מתכוון לאפשר לנתניהו להשתלט עם ליברמן על המפלגה. הקרב על מזכירות הליכוד, בין השר ישראל כ"ץ לבין מירי רגב הנתמכת על־ידי סער ומתנגדת לאיחוד, הוא עדות לכך שגם במפלגה מבינים שהדברים השתנו.

האפשרות שתיערכנה בחירות בישראל בשנה־שנתיים הקרובות מנוגדת לחלוטין לעובדה שהמדינה זקוקה בעיקר ליציבות שלטונית ולא לחילופי־דורות. לפחות לא עכשיו. בעשרים השנים האחרונות, רפורמטורים גדולים שבאו במקום שמרנים (רבין שהחליף את שמיר, ברק שהחליף את נתניהו) הנחילו אכזבה רבה לעם. כדאי לו, לראש הממשלה, להתעורר ולהבין, כי בקצב הזה, סחרחורת־הבחירות היא רק עניין של זמן. אם לא יעשה מהלכים נחושים כדי להשיב את סמכותו ולכונן מחדש את האוטוריטה הפוליטית שלו, כהונתו במשרד ברחוב בלפור תהיה קצרה בהשוואה לזו הקודמת.

"כי לנו ארץ זו": אלגיה לימין הארצישראלי

להורדת המסה בקובץ PDF, ליחצו על הקישור הבא: אלגיה לימין הארצישראלי @כל הזכויות שמורות לדוד מרחב.

א.

היו שם טובי וגדולי בניה ובנותיה של החברה הישראלית, שהוכתה סנוורים בעקבות ניצחון מרהיב במלחמה שמייסד מדינת היהודים משדה בוקר ניבא כי תהיה כישלון צורב, והבהיל את הרמטכ"ל דאז, רא"ל יצחק רבין, בתחזית בלהה. כבר ביולי 1967, חודש וקצת לאחר המלחמה, הם התכנסו בצל חזון שלמות הארץ. רשימת האישים חצתה כל מחנה פוליטי ובלטו בה אנשי תנועת העבודה: חיים גורי של "באב אל-וואד" ונתן אלתרמן של "הטור השביעי" ואהרון אמיר של הכנענים, שעורר עליו את חמתו של רעהו עמוס קינן, שפירסם נגדו סטירה בשם "כלב כנעני"; ועוד נמנו על הרשימה רחל ינאית בן-צבי, רעיית הנשיא המנוח שמת ארבע שנים לפני שחוברה לה הארץ, פוליטרוק הפלמ"ח בני מרשק, אפילו יצחק טבנקין, סנגורו לשעבר של סטלין, וגם משה שמיר, חבר מערכת המוסף הספרותי של "על המשמר", שבמקביל לכתיבת "הוא הלך בשדות", קשר זרים לראשו של יוסיף ויסריונוביץ'; אף מקומם של ניצולי-השואה לא נפקד: אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, ממנהיגי מרד גטו ורשה, בערו באש שפיעמה בליבות רבים נוכח ניצחון צה"ל במלחמה הקצרה ההיא, ונתנו גם הם את שמותיהם לתנועה. ורבים השמות מנקוב: איש מחתרת לח"י, ד"ר ישראל אלדד, אפוף ברוח מפעל תרגום כתבי ניטשה לעברית שעליו עמל עבור הוצאת 'שוקן' (באותה שנה יצא לאור תרגומו ל"מעבר לטוב ולרוע"), וגם איש 'ברית הבריונים' המשורר אורי צבי גרינברג והסופרים ש"י עגנון וחיים הזז, ואפילו איסר הראל חתם, מגייס את הילת שירות הביטחון לתנועה החדשה.

כך נולדה לה התנועה למען ארץ ישראל השלמה, מעומק הקונצנזוס הישראלי, שמענה היה שדרות רוטשילד מספר 15 בתל-אביב. לא פחות. בכינוס של התנועה שנערך בעיר, דיווח "מעריב" ב-10.11.69, נכחו זה לצד זה הסופר משה טבנקין מקיבוץ עין חרוד, השופט ד"ר בנימין הלוי הזכור ממשפטי קסטנר ואייכמן, ראש עיריית תל-אביב לשעבר מ'הציונים הכלליים' חיים לבנון, הרב משה צבי נריה וצעיר אחד בשם זבולון המר, לימים מנהיג המפד"ל ושר בממשלות ישראל.

בכתבה נכתב, כי "הנואמים בכינוס העלו את התביעה להגביר את ההתיישבות בשטחים החדשים, וציינו כי התנועה צריכה להיות הגורם המפעיל והמדרבן את הממשלה לעשייה בשטחים החדשים. כן הציגו בתוקף את התביעה להקים קריה עברית בחברון, דוגמת נצרת עלית". העיתונאי אריה גלבלום, שנודע ברבים משחשף את הקשרים בין המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, לבין היטלר, אמר בכנס כי בסיורו לארצות סקנדינביה גילה, כי "ישראל נראית בעיני סטודנטים ואנשי-רוח בלתי-צודקת, מפני שאיננה טוענת לבעלות על הארץ אלא מנסה להצדיק את הימצאותה בשטחים זרים, כביכול". לימים, בתו, אמירה, תמרוד בהשקפותיו הניציות של אביה ותצטרף לקבוצת 'מצפן' שקראה לסגת מ"השטחים הכבושים".

הזיקה בין התנועה לבין הימין הישראלי הייתה רופפת למדי ורקמה עור וגידים במהלך שנות ה-70'. עד היום מעריצים ביו"ש את 'השומר הצעיר' ולא את בית"ר. בנובמבר 1967, הלכו אנשי התנועה לעשות נפשות אצל אשכול, אך לא מצאו את מקומם במפלגת העבודה. כאשר מת, פרסמו מודעת-אבל, וידעו על שהתאבלו: היה זה מנהיגה האחרון של תנועת העבודה שנפשו הייתה מחוברת בכל נימיה לארץ ישראל כמושג טריטוריאלי ולא כעניין של זיקה רוחנית רופפת בלבד. משלא מצאו את מקומם במערך, ביקשו עצמאות. ב-1972, הציע משה שמיר להקים את 'רשימת ארץ ישראל השלמה', כשפניו לתנועת העבודה ולמפד"ל. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה בבחירות שנערכו שנה לאחר מכן, וקיבלה פחות מ-8,000 קולות. גח"ל, שמקץ שנה תהפוך לתנועת הליכוד, לא היוותה עבור אנשי התנועה אפשרות פוליטית רצינית, לפחות בראשית דרכם. לרובם לא הייתה זיקה כלשהי לתורת ז'בוטינסקי, ואהדתם למנהיגותו של בגין הייתה קטנה. רק אורי צבי גרינברג נתן לתנועה דומיננטיות רביזיוניסטית, לצד ד"ר שייב אלדד, אך זו הייתה סמלית מעיקרה. גרינברג היה שותף לאב"א אחימאיר ולד"ר יהושע ייבין ב'ברית הבריונים', הקבוצה שראתה עצמה "האגף המכסימליסטי בציונות", שעליה העלילו, כי התירה את דמו של חיים ארלוזורוב בכתביה. לא משם הייתה יכולה לבוא הישועה.

כך, בכנס התנועה שהתקיים בשנת 1973, נאמו זה בצד זה משה שמיר, אליעזר לבנה והרב לוינגר. בלי חירות, ודאי בלי מק"י. לפחות בהתחלה. השמאל, מפוכח מאשליות הסטליניזם והמולדת השנייה, גילה את עצמו מחדש בזכות התנועה למען ארץ ישראל השלמה וראשית הוויכוח על השטחים. הראשונים שהתנגדו לאנשי התנועה היו חברי 'מצפן'. שלושה חודשים לאחר המלחמה, ב-22.9.67, פורסם בעיתון "הארץ" כרוז שעורר שערורייה גדולה, שבו נכתב: "זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים. כיבוש גורר אחריו שלטון זר, שלטון זר גורר אחריו התנגדות, התנגדות גוררת אחריה דיכוי, דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי. קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע. החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד".

לאנשי השמאל לקח זמן להבין מה בדיוק ברצונם לעשות עם השטחים, וכיצד יש לכנותם בבליל הטרמינולוגי שנוצר. "שטחים מוחזקים"? "שטחים חדשים"? אולי "כבושים"? רק בשנת 1968 החל השמאל המקומי להתיישר בעקבות הקו שהוכתב ממוסקבה ועיקרו "התנגדות לכיבוש". כרוז שפירסמו אנשי רק"ח בעיתונים "פרבדה" ו"לה מונד" עורר זעם גדול בארץ.

העיתונאי יוסי אלגזי תיאר מקץ 20 שנה, במאמר שפירסם בעיתון רק"ח בעברית "זו הדרך" ב-1.6.88, את הדברים מנקודת ראותו של השמאל. "מעטים הרהיבו עוז לגנות את הדיכוי שבא בעקבות הכיבוש. הם שימשו מטרה לקריאות בוז, לרדיפות ולאיומים על חייהם", כתב אלגזי. "זוכרים את ההתנפלות על חותמי העצומה נגד הדיכוי, שזכתה בכינוי 'כרוז פרבדה'? כשסכין ננעצה בגבו של ח"כ מאיר וילנר, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בשל התנגדותה למלחמה ולכיבוש, גילה השופט הנכבד 'הבנה' לצעדו ה'פטריוטי' של הפושע המתנקש; נתן אלתרמן נבהל מפסק-הדין ה'מבין' וה'סלחני'. וכש'הליגה לזכויות האדם' והאזרח התריעה מפני העינויים בבתי-הכלא, דוּבר על בוגדנותם ועל 'אי-שפיותם' של ראשיה, וגייסות נשלחו מרחוב הירקון 110 בתל-אביב לכבוש אותה מידי מייסדה הנאמן, מרדכי אבי-שאול. בנס, רק לצעיר אחד נשברה עצם הכתף, כשכמה עשרות בריונים התנפלו לעיניהם של שוטרים אדישים ושמחים לאיד על משמרת-מחאה בכיכר דיזנגוף בתל-אביב נגד מדיניות פיצוץ הבתים והענישה הקולקטיבית בשטחים הכבושים. אכן, מעטים שחו אז נגד הזרם העכור".

ב.

ב-4 ביולי 1971 מת בקיבוצו, עין חרוד, יצחק טבנקין, הרוח הגבית של התנועה. טבנקין נענה ב-1970 להצעת רחל ינאית בן-צבי לעמוד בראש חוג במפלגת העבודה שיפעל למען שלמות הארץ, ודחה הצעה דומה של מנחם בגין לייסד ועד ציבורי דומה ללא זיקה פוליטית. אולם התנועה הלכה ונטתה ימינה, והדבר ניכר בביטאונה, "זאת הארץ", כעבור שנתיים, ב-1973, התברר כי התנועה חברה לליכוד, המפלגה החדשה שהקימו תנועת החירות והמפלגה הליברלית. לשמועה אין רגליים, אמרו ראשיה, חודש אחד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. מול "זאת הארץ", יצא עיתון שבועי של המפלגה הקומוניסטית, רק"ח, בשם "זו הדרך". ללמדכם, "זאת הארץ" הפסיק לצאת לאור. "זו הדרך" עדיין קיים.

איש לא האמין כי תטולטל הארץ, שהמערך בהנהגת גולדה מאיר ויעקב חזן לא ימשול לנצח, אם לא בעשור הקרוב. חלק מאנשיה הצטרפו בכל זאת לליכוד בכינוס התנועה שנערך בספטמבר אותה שנה, בחיבור הפוליטי שעליו ניצח אריאל שרון, אך חלקם עוד קיוו להיוושע מתנועת העבודה, שחלקים ממנה החלו לנוע שמאלה ברוח מרד הסטודנטים בצרפת במאי 1968 והקמת קבוצות שמאל צעירות של אינטלקטואלים יוצאי-קיבוצים, בהם שי"ח – שמאל ישראלי חדש, שהונהגה על-ידי יוצא קיבוץ גן שמואל של מפ"ם, רן כהן, לימים חבר כנסת ושר מטעם רצ ומרצ. מאותו קיבוץ, אגב, יצא אודי אדיב, איש 'החזית האדומה' שהתפלגה מ'מצפן', שהורשע בריגול לטובת סוריה והורשע בעסקת ג'יבריל. כשאמו, טובה, התחננה בפני חזן שיפעל למען חנינת בנה, הקשה מנהיג מפ"ם את לבו כלפיה.

חברי כנסת שנבחרו מטעם התנועה במסגרת הליכוד, חברי מסגרות נשכחות כמו מפלגת לע"ם (הליברלים העצמאיים) ו'המרכז העצמאי' של אליעזר שוסטק ואהוד אולמרט, לא הצליחו לעשות נפשות לתנועה בקרב הציבור החילוני יוצא חלציה של תנועת העבודה. התנועה למען ארץ ישראל השלמה נעה ימינה, בשעה שדרך כוכבו של השמאל בהנהגת ישעיהו ליבוביץ', שולמית אלוני, לובה אליאב, רן כהן ואורי אבנרי אשר סללו את הדרך ללגיטימיות תביעת הפלשתינים לעצמאות מדינית בגבולות ארץ ישראל. עדות לנטיית התנועה ימינה, ניתן למצוא בניסוחיה. כך, ב-27.6.78 דיווח "מעריב", כי ח"כ הצעיר ממפלגת העבודה, יוסי שריד, איים לתבוע את התנועה בסכום של חצי מיליון שקל, על שאנשיה טענו כי התביעה להפסקת ההתנחלויות היא "הוכחה נוספת להידרדרות האנטי-ציונית של הגיס החמישי בישראל".
הניסוח הקיצוני של אנשי התנועה ביטא את שיתוף הפעולה המתהדק בין יוצאי-חלציו של טבנקין בעין חרוד לבין פעילי 'גוש אמונים' בהנהגת לוינגר, שאף השתתפו בהוצאת "זאת הארץ". התנגדותם לנסיגה מכל שטח שעליו השתלטה ישראל ב-1967 הייתה עקרונית, ותמיכתם באנשי ימית אל מול הכוונה לכרות שלום עם מצרים בתמורה לפינוי חצי האי סיני, הפכה אותם ליושבי הספסלים האחוריים של הפוליטיקה הישראלית.

צביה לובטקין מתה ב-1978 ושנה אחריה מת משה טבנקין. שורות אנשי תנועת העבודה בתנועה למען ארץ ישראל השלמה הלכו והידלדלו. בעוד שבתחילת העשור קיוו כי יצליחו להשריש את מיזם שלמות הארץ באנשי מפא"י ההיסטורית, ואף ב-1971 קיימו סמינר שבו השתתפו לא פחות מאשר ישראל גלילי ושמעון פרס, הרי שבשלהי שנות ה-70', היחידים שהקשיבו להתלהבותם מרעיון שלמות הארץ היו ותיקי המחתרות, צעירי הליכוד והחבר'ה הפעלתנים של 'גוש אמונים'. את הטון נתנו ד"ר ישראל אלדד, ח"כ יגאל הורוביץ, משה שמיר וחברים אחרים, שחלקם ניתקו עצמם נפשית ופוליטית מתנועת העבודה ומאנשיה.

הדמות הרפרזנטטיבית ביותר מבחינתם הייתה זו של אריאל שרון. דונם אחר דונם, קריצת עין אחת שבצידה אמירה עמומה, כך תיבנה הארץ, כך יקומם מפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון. החבירה לליכוד הייתה טבעית מבחינתם, בעיקר משום שהאיש החזק במפלגת העבודה, שמעון פרס, נסוג אט-אט מהתמיכה הנלהבת שנתן להם, יחד עם ישראל גלילי, אל מול יגאל אלון ויצחק רבין. פרס, שב-1975 נתן אור ירוק למתיישבי סבסטיה להקים את אלון מורה, כבר סירב, עת היה ראש הממשלה, להקים יישובים חדשים ביהודה ובשומרון. יש לשמור על הקיים לפני שעוסקים בחדש, קבע ב-1986. "לא צריך להקים כל כך הרבה התנחלויות", ציטט את פרס אמנון אברמוביץ' ב"מעריב". כוכבו של שרון דרך, והם נתנו בו את מלוא אמונם.

למתנחלים הייתה בעיה אמתית עם הרביזיוניסטים: אנשי תנועת החירות, בפרט חברי השורות הראשונות כמנחם בגין, היו נאמנים לרעיון שלמות הארץ מתוך מחויבות ערכית, עקרונית, לתיאוריה הנשגבה של ז'בוטינסקי על ריבונות יהודית בשני עברי הירדן, אך חסרי כל יכולת ממשית לקבל על עצמם את הפרגמטיות המפא"יניקית שדאגה לבסס כל צעד בשטח לפני הצעד הבא. הליכוד במתכונתו כתנועת החירות וכגח"ל, מעולם לא ידע טעמו של שלטון מהו, מלבד אפיזודת ממשלת האחדות הקצרה בעקבות מלחמת ששת הימים, והתקיים על אתוס הרדיפה והמחתרת. לאחר המלחמה, אמר בגין לאנשיו בגח"ל, כי "איננו מעלים על דל שפתינו ששעל אחד של ארצנו, אשר ניתנה לאבות אבותינו לנצח נצחים, יימסר לשלטון נוכרי כלשהו".

ברם, הבטחה זו הייתה ריקה ובטלה. לא היה למנהיגי גח"ל מושג כיצד להביא לידי כך שההתנחלויות ביהודה ובשומרון תהפוכנה לעובדה מוגמרת. את הקיים סירבו לספח, על הנבנה לא רצו להחיל ריבונות, מפני רוב ערבי חרדו חרדה עזה, על היחסים עם האמריקנים העוינים את ההתנחלויות ביקשו לשמור כמעט בכל מחיר, ובמאבק עם השמאל על הלגיטימיות של הדרישה הפלשתינית למדינה עצמאית בהנהגת אש"ף, שכחו לקבע במסמרות פלדה את העובדות שנקבעו בשטח.

לכן, חברו לאריאל שרון שהקסימם בדורסנותו וכישפם בקסמי אישיותו. חסידי שלמות הארץ בהנהגת 'גוש אמונים' ויתרו על קיבוע קיומם בחוק ובכך שיוו לנוכחותם ממד של לגיטימיות חסרה המשולב בארעיות מתמדת נוכח הדרישה המתחזקת בעולם לייסד את פלשתין העצמאית. אתם תהיו כאן לעד, פיזרו מנהיגי הליכוד הבטחות בעוד שרון משמש קבלן הביצוע, ובחברון המשיכו ללכת שבי אחר קריצות העין, מאמינים כי לעולם, אך לעולם, חוסן. על בשרם למדו את הלקח, ובערת עורם הכווי לא חדלה מלבעור עד היום הזה.

ג.

אורי אבנרי העריץ את אריק שרון, וראה בו הפוליטיקאי היחיד שיכול היה לחסל את מפעל ההתנחלויות השנוא כל כך על עורך "העולם הזה". במאמר שפירסם ב"הארץ" בפברואר 2003, כתב אבנרי על הדמיון בתחום הצבאי בין הגנרל הגרמני רומל לבין ראש הממשלה דאז, שרון: "(רומל) ידע לקרוא את שדה-הקרב כמעט באופן אינטואיטיבי, לנהל קרב תנועה מהיר, לשעוט קדימה גם תוך איבוד הקשר עם שאר העוצבות ותוך סיכון אגפיו ועורפו, מתוך חשבון שההתקדמות המהירה תגרום לאויב לברוח. כך פעל רומל בצרפת ב-1940, וכך פעל שרון בדרך לתעלה ב-1973. שניהם שיגעו את הרמטכ"לים שלהם. כמו שרון, גם רומל ידע לעורר את הערצת החיילים הפשוטים אך גם את איבת מפקדיו ועמיתיו, שראו בו איש בלתי-אחראי, בלתי חברי ובלתי ממושמע. כמו שרון, גם רומל היה גנרל טאקטי מעולה אך חסר הבנה אסטרטגית. כמו שרון, גם הוא אהב את הפרסום האישי ולא זז בלי כתבים וצלמים. ההיסטוריונים הצבאיים עדיין חלוקים עליו בדעתם".

ההבחנה של אבנרי מדויקת: שרון היה קבלן הביצוע של עצמו, נטול כל אופק אידיאולוגי או אסטרטגי ממשי. הוא היה פרגמטיסט באופיו: מתן פתרונות מדויקים לבעיות השעה לפי האינטרסים הביטחוניים של ישראל כפי שהבינם ברגע נתון. לכן רצו בו המתנחלים. ולכן רצה בו גם אבנרי.

אין איש שיחלוק על האמירה, כי שרון הוא אחת הדמויות המעניינות ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית החדשה, אם לא המעניינת מכולן: דמות מורכבת מדמותו מלאת הסתירות והמסוכסכת של רבין, שמתהלכים בה יצרים ותשוקות, איזו דיאלקטיקה בלתי-מובנת של ארוס ותנטוס. הוא תמיד היה יוצא חלציה של תנועת העבודה, וזיהה עצמו יותר עם בן-גוריון הפעלתן מאשר עם ז'בוטינסקי התיאורטיקן. באזכרות לז'בוטינסקי, היה חש כזר, משל היה אורח שנקרה בטעות לאזכרה של משפחה אחרת, חנוט בחליפה וממלמל את שיר בית"ר, שהיה זר לכל הווייתו. בעולם אחר, היה שר את "האינטרנציונל" ב"שומריה".

את בגין דרס, את חיי שמיר מירר, כמעט שחיסל לגמרי את המפלגה שהקים ב-1973, ומי יודע מה היה עולה בגורלם של הליכוד ונתניהו אלמלא היה נופל למשכב. הוא פלרטט עם השמאל הישראלי, שלחם בערבים וביקש להתפשר עמם באותה עת. לא, לא עם השמאל נוסח שריד ואלוני, שאותם תיעב בלאו הכי. הוא הוקסם מאנשים כמו אורי אבנרי ואייבי נתן, בני-דורו. "הנה אייבי נתן על האונייה, הוא מפליג אל תוך החשיכה, יא חביבי אייבי, בהצלחה לך", שורר אריק איינשטיין בשיר היחיד שכתב והלחין מ-1976. אריק ולילי היו מחוברים לברנז'ה שאבנרי ואייבי נתן היו חלק ממנה. בכתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-25.6.78, נכתב כי שרון, ששימש אז שר החקלאות, טילפן לנתן ודרש ממנו להפסיק ולשבות רעב. לאחר מותה, הרשה לעצמו אבנרי לפרסם תמונה של רחל, רעייתו, ואריק, כשהלה מאכיל אותה בכפית. רחל סירבה שהתמונה תפורסם בימי-חייה. לא יכלה לסלוח לשרון על מלחמת לבנון. כשניגש דובי וייסגלס לזוג אבנרי ללחוץ את ידם במסעדה באבו-גוש, נותרה ידו באוויר משבא ללחוץ את ידה של רחל.

הרומן של שרון עם המתנחלים נבע מאמונתו בחוסן הטריטוריאלי של ישראל הנובע מהחזקתם. הוא לא האמין בשום דבר אחד מלבד האדמה. היה לו קשר רומנטי אליה. פחות מיסטי מאשר זה של פנחס שדה ב"חיים כמשל", אך יותר שורשי. על אנשים חשב במושגים של טיפול בחיות המשק, כפי שאמר לי אחד מיועציו. הוא היה הנגטיב של עמוס קינן שפרסם את הרומן הדיסטופי "הדרך לעין חרוד" בשנת 1984, המתאר את הארץ לאחר השתלטות כת צבאית עליה, כת שהקימה טירניה וגירשה את הערבים. קינן היה איש לח"י שפנה שמאל ונטש את אהבת האדמה הארצישראלית כחלק מפולחן האדם של השמאל. שרון גם היה התשליל המוחלט של הקיבוצניק לשעבר מקיבוץ חולדה, עמוס עוז, שהוציא אל האור בשנת 1982 את ספרו התיעודי למחצה, הסמי-דוקטרינרי, "פה ושם בארץ ישראל", אז הביא את עלבונם של תושבי בית שמש ואת תמצית הסכסוך הישראלי-פלשתיני, לקדמת הדיון הציבורי.

אבל בשעה שהשמאל עסק בספרות, המתנחלים משחו עליהם מלך. הרומן בין שרון לבינם העמיק עוד יותר, כאשר לאחר מלחמת "שלום הגליל", שלאחריה כבר נותק לחלוטין הקשר בין הזוג שרון לבין הזוג אבנרי, רק המתנחלים האירו פנים לשר הביטחון המוקצה, והוא לא מצא את מקומו בשדרה המרכזית של החברה הישראלית. הוא איש משוקץ, ועבורו "המדבר הפוליטי" לא היה רק מטפורה. כרבים אחרים, שחשו נבגדים על-ידי השמאל, שהושלכו מן העיר מרוחים בזפת ובנוצות, הנקמה המתוקה ביותר היה סיוע לאויבם הגדול של אנשי מפ"ם המאורגנים ב"שלום עכשיו", אנשי ר"צ ומפלגת העבודה, שפסלוהו מלשמש שר הביטחון בעקבות המלצות ועדת קאהן.

כאשר ערך אבנרי ערב מיוחד בהנחיית עמיקם גורביץ' ב"צוותא" לזכר אישתו, ביולי 2011, ניצל העורך לשעבר של "העולם הזה" את ההזמנות כדי לבכות את שרון החי-מת. באותו ערב, נשא נאום נוסטלגי, נטול כל עוינות ואיבה כלפי שרון. "הייתה תקופה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, שאריק בא אלינו הביתה כדי להסביר את הצד שלו במלחמות הגנרלים שהתרחשו לאחר המלחמה. לילי שרון מאוד חיבבה את רחל. היינו כמה פעמים אצלם בבית, מכיוון שאריק שקל להקים מפלגה חדשה עם נטייה שמאלית, ואפילו עם נטייה פרו-פלשתינית, היו שנה-שנתיים שהוא ככה היסס ואני השקעתי בזה מאמץ, מפני שחשבתי שאם אנחנו נצליח למשוך אותנו לכיוון שלנו, זה יקל על המאבק שלנו".

אבנרי, שרחש הערצה לשרון על אף שגינה אותו לאורך השנים, ואף בשנות ה-70' הימר עליו כמנהיג שיעשה שלום, פירסם בטורו הקבוע בשלהי אוגוסט 2005, מעט לפני ירידתו של שרון מהבמה הציבורית, פנייה אישית לראש הממשלה. "אדוני ראש הממשלה, אני מתנצל", כתב לו אבנרי. "האמת, לא האמנתי שתלך עד הסוף בסיפור הזה. אבל ביצעת מה שהבטחת לבצע, ולא חשוב אם הייתה לך ברירה או לא, אם נסחפת ולא יכולת לחזור או שהאמריקאים הכריחו אותך… ראש-ממשלה אחר, המנהיג הבריטי דיוויד לויד-ג'ורג', כשבא להצדיק את ההתנתקות מאירלנד, קבע: 'אי-אפשר לקפוץ מעל לתהום בשתי קפיצות.' אתה נמצא עכשיו בדיוק במצב זה. התחלת לקפוץ. התהום פעורה מתחתיך. אם תעצור באמצע – תצנח לתוכה. אם לא תתקדם במהירות לפשרה היסטורית עם הפלשתינים, אתה תגשים במו-ידיך את נבואת-החורבן של בנימין נתניהו: תפרוץ אינתיפאדה שלישית, ורצועת-עזה תהפוך לפלטפורמה לירי פצמ"רים וקסאמים משופרים. זה לא הזמן לחשוב על הבחירות הבאות… זה הזמן להרים את המבט ולעשות את המעשה ההיסטורי. זה המבחן שלך, ורק הוא יקבע אם הנסיגה מעזה הייתה אפיזודה זניחה או מעשה היסטורי". הוא לא מחל לשרון על שזה הרג, להערכתו, את ערפאת השוהה במוקטעה. אולם אבנרי, כמו כל מהפכן טוב, ראה מולו היסטוריה ומציאות משתנה, אשר לאנשים הנוטלים בה חלק יש ערך רק מתוקף תפקידם הממשי. אבנרי הוא פרגמטיסט בדיוק כמו שרון. חף מאידיאולוגיות גדולות. לאחר שמת ערפאת, לא היה לו עוד ערך עבור אבנרי. שרון היה בעיניו בבחינת מאור גדול.

ד.

המתיישבים אהבו את שרון בגלל אופיו הפרגמטי וכושרו לקבל החלטות שמשתלבות במסגרת יעדים קצרי-מועד, ללא משנה סדורה. בראיון שנתן לעיתון "מקור ראשון" ב-15.3.2010, הסביר הרב לוינגר, כי "אם היינו ישר מעמידים את מרום החזון של ההתנחלויות, יכול להיות שחלק מהציבור שלא מבין את זה לא היה בא. הצלחנו למשוך את כל תנועת הליכוד וחלקים גדולים של תנועת העבודה באמירה שאנחנו ממשיכים מה שהם עשו, וכך הגענו איתם לקונצנזוס על המשך ההתיישבות. אבל כשהתחילו אחר כך לשאול מה זה חשוב מול שלום ודברים אחרים, קשה היה לתת תשובות בלי רובד החזון".

ב"לקסיקון לביטחון ישראל", שחיברו איתן הבר וזאב שיף, הוגדר שרון כמי ש"טיפח דור של מפקדים: מוטה גור, יצחק בן-מנחם, רפול, דוידי, דני מט… סוער, מרדן, אימפולסיבי. נחשב למצביא מעולה. למפקד לדוגמה. עם זאת, היה תמיד לא-נוח לרבים מהסובבים אותו. מרד בפקודות ובמוסכמות". בכתבה שפירסמה ניבה לניר בעיתון "דבר", הואשם שרון כי ניהולו הכושל את קרב המיתלה ב"מבצע קדש" (1956), הביא לידי מותם המיותר של למעלה מ-40 מלוחמי חטיבת הצנחנים. ההיסטוריון מורל'ה בר-און, איש 'השומר הצעיר' ו'ההגנה' שגם היה רל"ש הרמטכ"ל משה דיין, אמר על אותו קרב, כי היה "עקוב הדמים, נאפד הגבורה אך גם חסר התכלית מכל הקרבות שהתרחשו במערכת סיני".

'גוש אמונים' רצה בדמותו של שרון בדיוק משום שהתלהבו מתיאורו כאדם חסר מעצורים ועכבות, ערמומי ופיקח, בדיוקנו ששורטט בספר שכתב עליו העיתונאי עוזי בנזימן בשנת 1985, ויצא לאור תחת הכותרת "לא עוצר באדום". הם האמינו, כי שרון לא יעצור באדום ויעשה עבורם את כל שיבקשו. שרון, לצד דוד לוי ועוזי לנדאו, היה ממליצי-היושר ומנאמניהם הגדולים של המתנחלים. הם לא רצו במפלגת העבודה שהחלה פונה שמאלה. במפלגה כבר פרחו חברי 'השמינייה': חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, יעל דיין, יוסי ביילין, נוואף מסאלחה, חגי מרום וניסים זווילי.

אותם צעירים החליפו את 'חוג הכפר הירוק' המיתולוגי שהנהיג שמעון פרס, ועליו נמנו בכירים במערך, ובהם אשר ידלין, שר השיכון ח"כ אברהם עופר וח"כ שולמית אלוני. ביטול מינויו של ידלין לתפקיד נגיד בנק ישראל לאור הסתבכותו בתפקידו כמנכ"ל קופת חולים כללית, התאבדותו של עופר בירייה במכוניתו עוד טרם נפתח נגדו משפט, הקצנתה לשמאל של שולה אלוני – כל אלה ועוד, חיסלו את החוג. התחזקות השמאל במפלגת העבודה, בפרט לקראת הבחירות לכנסת ה-12 בשנת 1988, ומעמדו הרעוע של יצחק רבין המנוח כ"נץ" במפלגת העבודה, הידקו את הברית בין המתנחלים לבין הליכוד, ובפרט עם אריק שרון.

הם האמינו, כי לשרון ישנה מחויבות אידיאולוגית למעשה ההתיישבות בגוש קטיף. הם סברו, כי היישובים שסייע להקימם, דינם יהיה כדין נהלל. כי קדומים תישאר לנצח. הם טעו בקריאת דמותו. הם כשלו בהבנת פיענוח הצופן הפנימי של האיש, שיחסו לאנשים היה פונקציונלי מעיקרו: הוא לא סבר כי צורכיהם שונים מצורכי חיות המשק. ואם יש צורך להרחיב את תחום החווה לטובת החיות והאינטרס המשקי הכללי, יש לעשות זאת. אולם אם יהיה צורך לחסל חלק מהחווה ולסלק אי-אלו מהחיות כדי לשמור על המשק חי ומשגשג, שרון יהיה האדם האחרון שיהסס לעשות כן. אילו היה מבינים זאת מלכתחילה, ספק רב אם היו חוברים אליו. אך הוא, ששורשיו בכפר מל"ל וב'משטרת היישובים העבריים', גרם להם להאמין כי דין נצרים כדין תל-אביב. לא כי שיקר להם, אלא כי עד לנקודת זמן מסוימת האמין שכך הדבר. ברגע האמת, כשהבין כי גוש קטיף מפריע לתכניותיו המדיניות יותר משמועיל, נטל את הגרזן והיכה קשות בתושבי הגוש. אלה שראו עצמם "נאמני ארץ-ישראל" ולכן גם נאמניו, לא ידעו את נפשם. זאב חבר (זמביש), איש תנועת 'אמנה' ומועצת יש"ע וממקורבי שרון, מצא עצמו בעמדת הרב יואל בן-נון, שהיכה על חטא בעקבות רצח רבין.

בכתבה שפרסמה העיתונאית שרה ליבוביץ'-דר ב"מוסף הארץ" ב-10 ביולי 2002, סיפרה איך זמביש ושרון התיידדו כששרון היה שר השיכון בממשלת יצחק שמיר, בשנים 90'-92'. חבר השתתף בישיבות במשרד השיכון שעסקו בהתנחלויות. שרון התייעץ איתו כמעט בכל עניין שקשור לשטחים. שרון בנה בשטחים 14 אלף יחידות דיור בשנים שבהן היה שר השיכון, כרבע מהבנייה החדשה בכל הארץ באותה תקופה. בשנת 92' היו בשטחים 6,200 התחלות בנייה. שנה אחר כך, תחת ממשלת יצחק רבין, היו 980 התחלות בנייה. רק נתניהו, ב-98', התקרב לשיא של שרון, עם 4,210 התחלות בנייה. כשנמתחה על שרון ביקורת בגלל הבנייה המאסיבית בהתנחלויות הוא הציע, ביוזמה שהתגבשה עם חבר, לשנות את רישום אזורי המדינה כך שחלק מהשטחים ייחשבו כ"מרכז הארץ", כדי שבסטטיסטיקות הבנייה יירשמו התחלות הבנייה בשטחים כבנייה במרכז הארץ. "המטרה שלו", אמר על זמביש אורי אליצור, ששימש ראש לשכת רה"מ נתניהו והיום עורך העיתון "מקור ראשון", "היא שכמה שיותר שטח יישאר בשליטתנו. הוא רוצה שכל דונם וכל עז וכל באר יישארו בידיים יהודיות".

בגידת שרון בזמביש הייתה כואבת. אם לצייר זאת בפשטות, ההתנתקות הייתה תקיעת סכין עמוקה בגבו של שותפו ההיסטורי של שרון, אך ככל שנקף הזמן מרגע קבלת ההחלטה ועד שליחת כוחות הצבא והמשטרה לפנות את גוש קטיף, העמיקה הסכין עוד ועוד. השאלה הגדולה "מה קרה לאריק?" הדהדה בכל רחבי היישובים ביו"ש.

המתנחלים לא הבינו את שרון, כשם שהשמאל לא הבין את רבין: שניהם היו פרגמטיסטים קיצונים המשוחררים מאידיאולוגיות גדולות. שרון לא הבין את ז'בוטינסקי וגם לא רצה להבין אותו. רבין לא עסק בקריאת כתבי ברל כצנלסון. הסכם אוסלו וההתנתקות הם תאומים לא זהים שהגיחו לאוויר העולם משיקולים פרגמטיים של מנהיגים שהגיעו לשלטון והחליטו כי המציאות מצריכה תפנית. שומרי נס בית"ר, האוחזים באגדת ההתיישבות בקדומים ובסבסטיה, אלה שהיו כחולמים כששמעו את מנהיג 'השומר הצעיר' המנוח, יעקב חזן, משווה את המתנחלים למתיישבי 'הקיבוץ הארצי' במשמר העמק ובבית אלפא, לא הבינו וגם לא יכלו להבין את דמותו של שרון, כשם שלא הבינו כיצד זה לחץ רבין את ידו של ערפאת.

כאשר פינו אנשי שרון את חפציו ממצודת זאב, ראו זאת אנשי הליכוד כסיום בגידת שרון בהם. כך, יוסי אחימאיר – בעבר מנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, ח"כ לשנה מטעם מהליכוד וכיום מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי – התחשבן עם שרון מעל דפי הרבעון שהוא עורך, כתב-העת "האומה". בביטאון ותיקי התנועה הרביזיוניסטית, המוגדר רשמית כביטאון 'מסדר ז'בוטינסקי', תקף אחימאיר בבוטות את שרון. זה האחרון, אגב, דאג לתקצב היטב את המוסד שבראשו עומד בנו של ד"ר אב"א אחימאיר המנוח, לעומת יו"ר הליכוד הנוכחי, בנימין נתניהו.

בגיליון 186 של "האומה" (קיץ תשע"ב / 2012), פירסם אחימאיר מסה קטנה תחת הכותרת "אריק שרון – המאזן השלילי של מנהיג שנוי במחלוקת". הוא לא נטה חיבה לשרון עוד מן הימים שבהם מירר זה את חיי ראש הממשלה, יצחק שמיר, בוועידת הליכוד המיתולוגית, כשצרח למיקרופון "מי בעד חיסול הטרור?", ושמיר, שקולו חלש מרעם קולו של שרון, ניסה להתגבר על השר הסורר, ומשלא הצליח, נטש בחמת זעם שפוכה את הוועידה, כולו מזיע וזועם. אחימאיר מאמין בתזה, שלפיה שרון עשה את התפנית שעשה ממניעים אישיים בחלקם.

"ההיסטוריה תבוא חשבון עם שרון", כתב אחימאיר. "היא תצייר את תמונת תקופתו בראשית הממשלה כתקופה של הרס – הרס ההתיישבות, הרס הביטחון, הרס המערכת הפוליטית, הרס העקרונות, הרס הדמוקרטיה, הרס המוסר הציבורי – וגם הרס החיבה שפיעמה בנו לאדם ולמנהיג". הוא מספר אנקדוטה על אישיותו של שרון. איך כתב לראש הממשלה נאום לרגל טקס הסבת שמה של דרך פתח תקווה לדרך מנחם בגין, וזה, גופו כבד עליו אך כולו אומר נחישות, הידס לעברו וניגש ללחוץ את ידו של כותב הנאום, לומר לו תודה.

המחוות הקטנות האלה קנו רבים, לא רק את כותב הנאומים, אחימאיר (שגם כתב את נאום ההספד על יצחק שמיר המנוח, שנשא רה"מ נתניהו בישיבת הממשלה, עם היוודע דבר מותו). אולם יש רבים לא פחות שאותם מחוות אלה לא קנו. חנן פורת, למשל. אחימאיר יודע לספר, איך פורת המנוח, "שלא נמנה עם בוחרי שרון, שתמיד חשד בו, חנן שהיה עם מתיישבי גוש קטיף במאבקם העיקש, עד לרגעי הפינוי המרים, הרחיק לכת בביקורתו על שרון. בראיון האחרון עמו בכפר עציון, דיבר פורת על 'רשעותו של מנהיג, ששבר כדיקטטור את לבם של המתיישבים. על המעשים האיומים והנוראים שלו, לא יסולח לו'". "אריק שרון", פוסק עורך "האומה", "הביא על עצמו במו-מעשיו אמירה זו".

אולם פורת – כמו אחימאיר וכרבים אחרים – סמכו על שרון, לעתים נהגו כלפיו בהערצה חרף כוחניותו הידועה, בגלל ההבדל הגדול בין אריק לבין מנהיגים אחרים בליכוד: עקרונותיו היו כפופים לאינטרסים לאומיים, ביטחוניים ופוליטיים, שאותם הבין כצו השעה וכמתחייבים מן המציאות שבה נתונה ישראל. לכן, הקים את ההתנחלויות. בשל כך, עלה להר הבית בשיא המתיחות עם הערבים ו"זכה" לעלילה שלפיה בגללו פרצה האינתיפאדה השנייה. בדיוק בגלל זה, קיבל בבחירות 2003, מספר מנדטים עצום בהשוואה לכוחו היחסי של הליכוד כיום, במסגרת השותפות עם 'ישראל ביתנו'. וזו גם הסיבה שהחליט לעקור את גוש קטיף ולהרוס את בתיו מן הטפחות ועד המסד.

האידיאולוגים הרביזיוניסטים ומתיישבי סבסטיה וקדומים חברו לשרון משום שידעו, כי אין לו מחויבות אידיאולוגית, לא לתורת ז'בוטינסקי ולא לתורת הרב קוק, אלא לפרשנותו הניצית את המצב הפוליטי, הלאומי והביטחונית. הם ראו בו פרגמטיסט קיצוני שיכול להקים יישוב ביעף, בין אם ירצו בכך האמריקנים, ראש הממשלה וחברי הכנסת, ובין אם לאו. ולכן, הברית הזו עברה מהעולם כששרון הבין, כי אין לישראל שום אינטרס להיות נוכחת בעזה, עת "יוזמת ז'נבה" של ביילין, "מפת הדרכים" של בוש והמציאות הקשה שחוותה ישראל לאחר מבצע "חומת מגן", נושפות בעורפו. הפרגמטיזם הזה לא היה אידיאולוגי. הוא היה ציוני, אך חף מכל נאמנות לאידיאל אחד גדול. ועם בוא הרגע המתאים, הפך שרון את עורו. אחימאיר, פורת וחבריהם נותרו המומים, ובצדק. אך הבעיה לא הייתה באופיו של מנהיג הליכוד, אלא בהבנתם אותם: הם אלה שלא הבינוהו כהלכה. הוא מעולם לא שר את פסוקיו של ז'בוטינסקי בשירו, "שמאל הירדן". "אִם אַרְצִי דָּלְלָה וְקָטֹנָה הִיא שֶׁלִּי מֵרֹאשָׁהּ עַד קִצָּהּ. מִשְׂתָּרַעַת מִיָּם יְשִׁימוֹנָה וְיַרְדֵּן, הַיַּרְדֵּן בָּאֶמְצַע", שורר ראש בית"ר. מה לזה ולאריק שרון.

ה. אפילוג

שורות אלה נכתבות לפני הבחירות לכנסת ה-19. לימין הארצישראלי, הטריטוריאלי, קם מנהיג חדש. נפתלי בנט. הסקרים צופים לו מנדטים רבים, שאותם יגרד מן הקולות שצפויה הייתה לקבל החבירה הפוליטית בין ראש הממשלה, נתניהו, לבין שר החוץ לשעבר, ליברמן. בנט דיבר על כך שיבקש שישחררוהו מפינוי יישובים עם בוא העת. זו הייתה קריאה מוסווית לסרבנות, לפחות לכאורה. קשה להעלות על הדעת שנתניהו – עטוף בפחדים קמאיים, הנתון בצבט הדוקטרינות של אביו המנוח, פרופ' בנציון נתניהו – יעשה את מעשה שרון. אך בנט אותת מראש: הפעם זה לא יקרה. אם תנסה לפנות יישובים, נפיל אותך. שרון לא היה תלוי באנשי המפד"ל. הפעם, בנט ואנשיו כורכים את החבל סביב ראשו של ראש הממשלה. הם, וכמותם אנשי הימין הקיצוני בליכוד – משה פייגלין, דני דנון, ציפי חוטובלי, מירי רגב ואחרים – לא יהססו למשוך בחבל אם יעלה נתניהו על דעתו לעשות את מעשה שרון. בעוד שרון יצא להקים מפלגה והצפי היה 50 מנדטים, לנתניהו לא תהיה ברירה אלא לנוס לחווילתו שבקיסריה.

אולם יש באופטימיות נוכח התחייה הזו של הימין הארצישראלי משום טעות קשה. הפור נפל. ההזדמנות ההיסטורית ליישב את כל חבלי המולדת, את כל אדמות יהודה ושומרון, ולשמור על כל היישובים שם, הוחמצה. ההתיישבות עשתה טעות היסטורית כאשר בחרה בברית עם הליכוד. היא טעתה עוד יותר כשביכרה את הברית עם אריק שרון. את הלגיטימציה שלה קיבלה ההתיישבות מתנועת העבודה. מאלה שלחמו בפלמ"ח וב'הגנה' והקימו את התנועה לארץ ישראל השלמה. הליכוד, כתנועה שקמה מן המחתרת, שיוותה להתיישבות אופי חתרני-משהו. שרון, שייסד את הליכוד ללא מחויבות לאתוס הלאומי מימי המחתרות, ביצע את פניית הפרסה שמפלגת העבודה לא הייתה מבצעת מעולם. ספק גדול אם רבין או פרס היו מעלים על דעת לשלוח את הבולדוזרים לחסל את גוש קטיף. לא מוטה גור ולא עזר וייצמן, לא חשבו מעולם על למוטט כך את אותם יישובים. בלי משא ומתן, ללא דיונים. כפי שהוקמו, כך פונו.

עתה, הימין מבקש לחשק את נתניהו. להכריחו לסגת אל קווי טרום ההתנתקות. בלי מדינה פלשתינית. בלי מחשבה על נסיגה מגרגר אדמה אחת. בנט מציג תכניות תמוהות כמעט, עם סיפוחי שטחים, ניהול עצמי לפלשתינים. הוא חוזר אחורה, לימים שבהם ביקש פרס לשכנע את שמיר לקבל את 'תכנית לונדון', וזה בסרבנותו מיאן לעשות כן, והחמיץ את הרגע האחרון שבו ניתן היה לקבל הסדר עם הערבים ללא נוכחות של אש"ף ביהודה ובשומרון. אולם נתניהו, שיהיה מסונדל מימין מכל הכיוונים, לא יוכל לחזור אחורה בזמן, גם אם ינהג כמנהגו ויבקש לתמרן ולתכך על מנת לשרוד בשלטון. אם יבקש להימנע מלהפוך את ישראל לספרטה מזרח תיכונית, ואת ירושלים לפיונגיאנג, יצטרך להיפרד מחלקים גדולים בליכוד. וגם מנפתלי בנט ואנשיו.

הימין הארצישראלי ממשיך לדבוק בליכוד. הוא מאמין, כי יוכל למנוע נסיגות עתידיות. שם, מסרבים לראות את המאבק בפריזמה הנכונה, ולפעול בהתאם. נתניהו ערער בדרכו גם את הלגיטימיות היחסית שממנה נהנו גושי ההתיישבות וירושלים. רמת שלמה, למשל. הם רוצים בשותפות עם אדם שבהתנהלותו מחזיר את גבולות 67', ללא גוש עציון ומעלה אדומים, לתודעה הפלשתינית והעולמית. הם ממשיכים להאמין, כי מהתנועה הזו תבוא להם הישועה. בדרכם המיוחדת, יחטפו סטירת לחי מצלצלת. יכול להיות שבאותה הזדמנות, ישליכו את נתניהו ללא רחמים. אך זה יהיה כבר מאוחר מדי.

בסופו של יום, לא יהיה מנוס. ההתיישבות תצטרך להתלכד בתוך הגושים. המאבק יהיה על הלגיטימיות של החזקת ישראל באותם שטחים שבהם מצטופפים רוב המתיישבים. בהינתן סירובו של הימין הארצישראלי לחבור לאותם גורמים שחברו אליו בראשית ימי ההתיישבות, להצטרף אל המרכז הפוליטי הישראלי, ולהצטרף דווקא לליכוד, ימצאו עצמם המתיישבים נאבקים לא רק על בית אל, חברון וקריית ארבע, אלא על אלון שבות, אריאל ויישובי חבל בנימין. הברית עם התנועה הרביזיוניסטית, להבדיל מהברית עם תנועת העבודה, היא ברית של מלים. ברית שכתובה על נייר ולא חצובה באבן. במקום לאמץ את תכנית אלון של מפלגת העבודה, השומרת על גוש עציון, הרי בנימין ומזרח ירושלים, הם דפקו על דלתו של שרון שהבטיח להם, כי נצרים תיוותר לעד על מכונה, משל הייתה רמת אביב. שרון לא שיקר להם. הוא הבטיח הבטחה שראה לנכון כהולמת את תפישתו הביטחונית לאותה עת. כשהאינטרס השתנה, כך השתנה גם היחס למתיישבים. הוא הבטיח לפנותם, והם לא ידעו את נפשם.

פריחתו של הימין הטריטוריאלי בבחירות הקרובות לא תהיה אלא שירת הברבור שלו. בסופו של יום, בבכרו מדינה דו-לאומית על פני כל שטח הארץ, מאשר מדינה יהודית על חלקה, איבד אותו ימין את אחיזתו בקרב חלק ניכר מהציבור. אם ירצה לממש את חזונו, יצטרך לצאת למלחמת אזרחים. אם יבקש לאנוס את נתניהו ללכת בדרכו, ימוטט את הליכוד על כל כנפיו. ואם ייכשל וייצא למלחמה אבודה על גורל כל שעל מרגביה של הארץ, ללא תמיכה ציבורית, יסיים את דרכו הפוליטית בבידוד גמור ומוחלט. אולי תהיה מלחמה בדרך, אפשר שתתחולל עוד אינתיפאדה. הימין הארצישראלי והליכוד המקצין תלויים עתה זה בזה. בסופה של הדרך, ימצאו עצמם תלויים זה ליד זה.

"אריק שרון הציל את חיי". הבמאי קלוד לנצמן בשיחה עם דוד מרחב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.5.2011

"אני מצטער שנאלצת להמתין", מגרד קלוד לנצמן בפדחתו לאחר שאיחר בחצי שעה לראיון שקבענו במלון שבו התאכסן בתל-אביב. "אני יודע שגם לפגישה עם אריק שרון איחרת, אז אני לא לוקח את זה אישית", הרגעתי אותו. לפני שאנו מתחילים בראיון, מורה לנצמן למלצרית הצעירה לבוא. הוא אוחז בידו ומבקש ממנה אספרסו הפוך – וחזק. היא מחייכת, משתחררת בעדינות אסרטיבית מהלפיתה ואנו מתחילים.

עבור ישראלים רבים, שמו של לנצמן נקשר בסרטו המונומנטאלי, "שואה". אורכו – תשע שעות תמימות – והבחירה המודעת לראיין ניצולים ולא להתייחס לחומרים מהשואה עצמה, הפכוהו לאחד הסרטים החשובים בז'אנר. לנצמן לא אהב סרטי שואה כמו "רשימת שינדלר" בבימויו של סטיבן שפילברג; מבחינתו, "שואה" היא ה"מגנום אופוס" שלו – המפעל הגדול ביותר של חייו. בגיל שמונים וחמש, לנצמן מקיים מערכת יחסים הדוקה עם ישראל – והיהודים. מלבד "שואה", שהוקרן ב-1985, ביים לנצמן גם את הסרטים "מדוע ישראל?" (1973) ו"צה"ל" (1994). בשנת 1997 ובשנת 2001 יצאו לאקרנים שני סרטים שבהם נכללו סיפורים שלא נכללו ב"שואה": האחד, סרט בשם "Un vivant qui passe", המגולל את סיפור איש 'הצלב האדום' שיצא בשליחות הארגון כדי לדווח על הנעשה בגטו טרזיינשטט, והאחר "סוביבור" העוסק במחנה הריכוז וההשמדה סוביבור ובבריחה מן המחנה. באחרונה, יצא בישראל התרגום העברי לספר הזיכרונות שלו, שפורסם בצרפת בהוצאת 'גאלימאר' היוקרתית, תחת השם "הארנב מפטגוניה".

"יותר מישראלי!". קלוד לנצמן. צילום: יח"צ

כששאלתי את לנצמן מדוע בחר לכתוב את זיכרונותיו בעצמו ולא להפקיד את המלאכה בידי איש אקדמיה, הוא מתרעם. "אני סופר; כתבתי במשך כל חיי. אני אמנם במאי סרטים, אבל אני גם סופר. כתבתי כמה וכמה ספרים ומאמרים בחיי. כתבתי את הספר הזה משום שמדובר באמת בספרות ולכן הספר גם היה 'בסט סלר' בצרפת". לנצמן, שבסרטו "שואה" ישנה סצנה ובה דמות ארנב המתגנבת מתחת לגדרות התיל של מחנה בירקנאו, רואה בשם שבחר עבור ספרו ביטוי לשורד האולטימטיבי.

"הספר הזה חשוב מאוד עבורי, והוא חשוב לי כמו סרטי 'שואה'", מבהיר לי לנצמן. ."זה היה מאמץ אינטלקטואלי חזק מאוד, וספר קשה מאוד לכתיבה. זו לא אוטוביוגרפיה קלסית, אלא ספר שמסרב לכרונולוגיה. הסיפור שלי הוא סיפורה של המאה העשרים. הייתי מעורב בדברים חשובים מאוד, פגשתי באנשים חשובים בשחקנים, בגיבורים, בסופרים. במערכות יחסים, בסקס. הספר הזה הוא מצחיק, למרות הכול. הוא מלא הומור. הספר שלי לא נכתב בקלות. למעשה, פשוט הכתבתי אותו מהראש לאסיסטנטית שלי. והוא מספר את סיפור החיים שלי. על אמי, על אחותי שהתאבדה לאחר הרומן שהיה לה עם סארטר".

"לנצמן שחרר אותי מהגיל"

לנצמן נולד בצרפת ב-1925 וכבר בגיל 18 הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית לנאצים, ה'רזיסטנאס'. גם אביו הצטרף למחתרת האנטי-נאצית, והוא-עצמו ארגן מחתרת קומוניסטית של בית הספר אשר בו למד. עם תום המלחמה, עקר לפאריס לחיות עם אמו ובעלה. היא עצמה התגרשה מאביו ב-1934 והתאהבה בפליט סרבי מהחוגים הסוריאליסטיים של פאריס.

לנצמן מדבר על אמו בהערצה. "היא הייתה אישיות חזקה מאוד, מעולם לא צעקה עלינו", הוא אומר. "היא נעצרה כמה פעמים על-ידי הגסטאפו ונאבקה איתם. היא נראתה יהודייה מאוד. אני אספר לך סיפור שממחיש את האופי שלה: במשרד של החוקר מהגסטאפו הייתה תמונה של הרמן גרינג, והיא העיזה לומר לו: 'תראה, הוא נראה יותר יהודי ממני!'". אמו, שנולדה באודסה והגיעה לצרפת כשהייתה בת שלושה חודשים בלבד, הייתה "מבריקה ואינטליגנטית. אביה היה יהודי אורתודוכסי שבנותיו לא עניינו. אמי שנאה דת. כל דת. היא אמרה לי שזו צביעות. היא לא האמינה בחיים שלאחר המוות".

אני שואל את לנצמן על יחסו שלו אל הדת. הוא אומר בנחרצות: "אני לא דתי. אבל אני מספר בספר שלי על הגילוי שלי את ישראל שקשורה ליהדות. ישראל נוכחת מאוד בספר שלי. עם זאת, אני גם לא נגד הדת. כשאני רואה אנשים רוקדים בשמחת תורה, או אנשים במאה שערים בבתי הכנסת, בישיבות, אני תמיד נרגש מזה. הם שומרים על היהדות". לנצמן מוטרד ממצבם של ניצולי השואה בישראל. "הממשלה בארץ צריכה לעשות משהו בעניין ניצולי השואה", הוא אומר לי בהתרגשות. "אני חבר בקרן שתומכת בניצולים ואנחנו עסוקים מאוד בשאלה הזו. אנחנו שולחים מדי שנה הרבה כסף לניצולים בארץ. יחד עם זאת, חשוב להדגיש שהסרט שלי, 'שואה', איננו עוסק בניצולים".

לאחר שלמד פילוסופיה בסורבון, וגם למד ולימד פילוסופיה בטיבינגן ובברלין, הצטרף למערכת כתב העת הפריסאי הנחשב, "זמנים מודרניים", והושפע מהזוג המפורסם ביותר של הבוהמה הפריסאית, הסופר, המחזאי והפילוסוף ז'אן פול סארטר, וזוגתו, סימון דה-בובואר.

אחד הדברים היותר "פיקנטיים" בספר שלך הוא הרומן שלך עם סימון דה-בובואר והנוכחות של סארטר בחייך. היא טענה ש"לנצמן שחרר אותי מהגיל". מה הייתה השפעה של הזוג המיוחד הזה עליך?

לנצמן מבקש לתקן אותי. "קודם כל, ההבדל בינינו לא היה כזה גדול: היא הייתה בת 44, אני – 27. על כל פנים, ההשפעה של סארטר עליי הייתה חשובה מאוד. התחלתי לקרוא את הספרים של סארטר בשלב מוקדם של חיי, ב-1943, את כתביו הפילוסופיים החשובים, למשל את 'הוויה ואין', ספר קשה לקריאה. מייד היה ברור שזו פילוסופיה של החירות, של החופש. סארטר היה קומוניסט, ואני עצמי-הייתי חבר בנוער הקומוניסטי, אך מעולם לא קראתי שורה אחת של מרקס, אנגלס, לנין וסטלין. במקרה פגשתי חבר במפלגה הקומוניסטית. אבל יכולתי לפגוש מישהו. רציתי להצטרף ל'רזיסטאנס', שם הקומוניסטים היו חשובים מאוד. הם נלחמו בגרמנים. כיהודים שנלחמו, לא קראנו את כתבי מרקס; התאמנו בנשק כדי להרוג גרמנים ולקחת את הנשק שלהם. למרות זאת, הדור שלך חייב ללמוד על פשעי סטלין. על מה שהוא עשה ברוסיה".

לנצמן ממשיך להתרפק על זיכרון העבר, ואומר: "סארטר היה ההוגה היפה והחזק ביותר שהכרתי. הוא היה מכונה נפלאה כשהחל לכתוב. זה היה מדהים. הוא היה נדיב מאוד ברעיונותיו. כשסיימנו את הפגישות עמו במערכת של 'זמנים מודרניים', הרגשנו ששום דבר לא ישתווה לכך. סימון דה-בובואר הייתה משהו אחר: היה לי רומן עמה. הייתי האדם היחיד במשך שהיא חייתה איתו במשך שמונה שנים, כאילו היינו נשואים. לא הייתה לה שום מערכת יחסים מינית עם סארטר במשך שנים. לעולם לא הייתי מסכים לכך".

יותר מישראלי

בשנת 1952 הגיעה לראשונה לישראל. כשירד מן האונייה בנמל חיפה, היה הלום נוכח הנוף האנושי של ישראל הצעירה. לנצמן מסביר כי "עבור יהודי כמוני, להגיע למקום שבו כולם יהודים ורוצים נורמאליות, זה מבחינתי לא-נורמאלי. אבל מאז שהגעתי לישראל לראשונה, הרבה השתנה פה".

יש מי שסבור כי מאז דברים השתנו פה לרעה.

"אולי דברים השתנו לטובה. ישראל עבורי היא ה'טופ' מבחינות שונות. היא המציאה כלים מתוחכמים ביותר. ישראל הייתה תגלית אדירה בשבילי. גיליתי דרכה את הייחודיות היהודית. תבין, אני גודלתי ללא שום מסורת, היסטוריה ודת יהודית. כף רגלי מעולם לא דרכה בבית הכנסת, לא ידעתי מה זה פסח, מהו יום הכיפורים. ישראל היא מסתורין, וזה מתגלם בעשייה הקולנועית שלי. כל הסרטים שביימתי מעידים על מערכת היחסים הייחודית שלי עם מדינת ישראל".

כל השנים הבעת התלהבות גדולה מישראל. אפילו הייתה לך טיסה משותפת במטוס עם איתן בן-אליהו, לימים מפקד חיל האוויר. התלהבת מהרעיון של כוח יהודי עצמאי שמגן על מדינת היהודים?

"ראשית, שמחתי שטסתי משום שלא פחדתי מעצם הטיסה עצמה. אני זוכר שהגעתי לרמת דוד ונאלצתי לחכות בגלל תנאי מזג האוויר. איתן בן-אליהו היה אז הטייס, הוא קשר אותי לכסא וברגע שהמראנו נתן לי הוראות מה לעשות, אף על פי שלא טסתי לגמרי לבד במטוס. אני אפילו זוכר שטסנו גם מעל ביירות. זה היה מצחיק מאוד. הייתי גאה מאוד בעצמי שלא פחדתי. אבל מבחינתי הייתה לזה משמעות נוספת. אהבתי את הצבא היהודי. זה היה הישג גדול מאוד, להקים אחרי השואה צבא כזה! תבין, הייתי בבסיסים צבאיים רבים. הייתי בחצרים".

אתה ממש ישראלי!

"אני יותר מישראלי! למשל, פגשתי את יצחק רבין ז"ל, שהיה מעריץ גדול של 'שואה'. זה היה בסוף שנות השמונים, אחרי ש'שואה' יצא לאקרנים, כשרבין היה שר הביטחון. הוא ניגש אליי וביקש ממני לביים סרט על מלחמת העצמאות. אבל אני לא הסכמתי כיוון שישנן שתי דרכים לדבר על העניין הזה: הדרך הערבית והדרך היהודית. ואי-אפשר לפשר בין הגרסאות".

אחת הדמויות שלנצמן עורג אליהן היא זו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. "אהבתי את אריק שרון!", לנצמן מתפרץ עם זיק של התלהבות בעיניו כשאני מזכיר לו את שמו של שרון.

בישראל היו ששנאו אותו.

"לא אני. הוא אדם מבריק, חזק ואינטליגנטי. הוא הציל את החיים שלי כשבמלחמת ההתשה, ב-68' או ב-69', הייתי באחד המעוזים על קו בר-לב. המצרים ירו ארטילריה ללא סוף. פעם אחת נורה פגז, הוא הפיל אותי על הרצפה, שכב עליי והציל את חיי. הוא הפך למדינאי. פגשתי אותו עשרה ימים לפני ההתקף הראשון, כאן בקריה בתל-אביב. הוא בן אדם. אני זוכר איך פעם אחת חיכיתי לו, אני איחרתי כמובן, והוא היה בפגישה עם סמדר הרן. הוא פגש אותה כמה פעמים בשנה. זה מראה לך מי היה שרון".

בשנת 2001, קיבל לנצמן פרס על מפעל חיים מטעם סינמטק ירושלים. בביקורו האחרון בארץ, ביקש לקדם את ספרו אבל גם להשתחרר מעט מהמהומה שסבבה אותו עת חזר בו מתמיכתו בהשתתפות צרפת במתקפה הצבאית על לוב. "כשהערבים החלו למרוד, הייתי בהלם מהעובדה שהם לא התחילו לדבר על ישראל והיהודים. זו הייתה טעות טיפשית של צרפת למהר לתקוף בלוב", קובע לנצמן. הוא זכה לביקורת נוקבת מצד הפילוסוף הצרפתי הנודע, ברנר אנרי לוי, המצדד במלחמה נגד כוחותיו של הקולונל קדאפי. "כתבתי מאמר ב'לה מונד' על כל הנושא הזה. לא אהבתי את מה שברנר אנרי לוי עשה. צריך לזכור שאיראן יותר חשובה מלוב", הוא פוסק, ונהנה מהבזקי הפלאש של צלם העיתון.

כשאני מנסה להציל מפיו של לנצמן התבטאויות מפורשות יותר בנושא האיראני, הוא מתחמק באלגנטיות. "אני נגד התערבויות בארצות אחרות", הוא אומר. אני מקשה ושואל אם מתקפה לא תגן על היהודים, הגנה שהייתה חסרה ליהודים בתקופת השואה "זו הייתה אופנה לאחר השואה לומר שאפשר היה להציל את היהודים. אבל אי-אפשר היה. בעניין התערבות צבאית באיראן, אני חושב שהמוסד יודע מה לעשות עם וירוסים", מחייך לעברי לנצמן, ומסיים את הראיון.

כמה תהיות על הפנייה ימינה של שלי יחימוביץ'

לפני מספר חודשים, הבעתי תמיכה מעל דפי "מקור ראשון" במועמדותה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. כעיתונאי מזוהה עם השקפת עולם ימנית וציונית ברורה, הצעתי ליחימוביץ' להתראיין אצלי בעיתון. היא הסכימה. במשך שעה וחצי ישבנו בלובי המלון שבו היא מתאכסנת ושוחחנו. הראיון התפוצץ. היא לא אהבה, בלשון המעטה, את הכיוון שאליו לקחתי את הראיון וביקשה להפסיק אותו. אני לא רציתי ראיון שחוטא לעבודתי העיתונאית. ראיון מגויס מתאים לעיתון שיחימוביץ' צמחה בו, "על המשמר", ולא ל"מקור ראשון". היא ביקשה שהראיון ייגנז. הבאתי את בקשתה בפני המערכת. הוחלט לפרסמו. היא רתחה מזעם. אני כעסתי על התנהלותה, ולא אפרט מעבר. כעבור שלושה ימים התקשרו אליי מ"הכול דיבורים" והציעו לי לספר מה היה. בעצה אחת עם העורכים שלי, סירבתי. האייטם הוא הראיון והתכנים. לא רכילויות או פרטים פיקנטיים.

רתחה מזעם. שלי יחימוביץ'. צילום: יוסי אלוני

השוויתי הבוקר את הראיון שנתנה יחימוביץ' לגידי וייץ ב"הארץ". אתנסח בלשון מתונה: אם בראיון ב"מקור ראשון" היא פזלה ימינה, אצל וייץ היא פשוט שברה חזק את ההגה לימין. צריך לדייק: שלי יחימוביץ' לא פונה לימין. היא סוציאליסטית. היא מאמצת עמדות לאומיות שהיו מקובלות במפלגת העבודה בשנות ה-70' ובראשית שנות ה-80'. אבל מאז חלפו הרבה מים בירדן. העבודה הביאה לעולם את אסון הסכמי אוסלו. היא גילתה חוסר אחריות כשבכיריה הציעו לערפאת את ירושלים ואת רוב שטחי יהודה ושומרון, כולל ההתנחלויות. היא תמכה בשרון במהלך ההתנתקות. היא הצטרפה לממשלתו של אולמרט וחיזקה את קדימה כמפלגת מרכז אלטרנטיבית. והיא פרשה מממשלת נתניהו במקום להוות בה סמן חברתי. חבריה רצו להחזיק את ראש הממשלה בגרון עם אולטימאטומים מדיניים, אגב תיאום עם הפלשתינים. אי-אפשר להחזיק בעמדות של מפלגת העבודה מ-1971 בשנת 2011. 40 שנה לא הולכות ברגל.

ובכל זאת, המפנה הלאומי של יחימוביץ' הוא מבורך. הוא מעיד על הבנה ביחס למה שהיא מגדירה "המיינסטרים הציוני". אבל יש בו בעיות. למשל, כי אי-אפשר לתמוך במפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון ובה בעת לתמוך בגירוש מתיישבים מאדמותיהם. בראיון איתי, אמרה יחימוביץ': "על פי השקפת העולם המדינית שלי, להתנתקות היה מקום. אני חושבת שהיא נעשתה בצורה לא נכונה, אני מתנגדת לצעדים חד-צדדיים, אני חושבת שהיא הייתה צריכה להיעשות בהידברות עם אבו-מאזן כדי להפיק איזושהי תועלת מהמהלך הזה. אני רוצה להיות הגונה ולהגיד שהמהלך הזה שייך לאג'נדה המדינית שלי".

אחר כך טענה יחימוביץ': "בסופו של דבר השאלה היא אם יהיה כאן הסדר מדיני שכרוך במחיר לא פשוט, שצריך למזער אותו ככל האפשר. המתנחלים לא יסבלו ממני יותר ממה שהם יסבלו מכל פוליטיקאי אחר שעומד בראש מפלגה אחרת".

במלים אחרות, הקריצה הזו לימין היא בעייתית. אי-אפשר ביד אחת לאחוז בנס ההתנתקות וביד השנייה לפלרטט עם הימין. זה פשוט לא הולך. מי שרוצה להחזיק בעמדות לאומיות, לא יכול לדבר על "כמה שפחות סבל". אם עוול מסוים הוא אכן עוול, יש להיאבק נגדו, לא לפעול כדי להפחית את הסבל הכרוך בו. יחימוביץ', כמובן, לא אמרה את הדברים האלה לגידי וייץ.

בראיון לנחמיה שטרסלר ב-2005, היא אף אמרה: "בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק… שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה. הון העתק שעבר לשם פגע בכל המרקם הבסיסי שהיה כאן".

יכול להיות שיחימוביץ' שינתה את דעתה בחמש השנים האחרונות. זה קרה להרבה אנשי שמאל, כולל לכותב שורות אלה. כשפגשתי את יחימוביץ' לפני חמש שנים, בכנס שהשתתפה בו בחיפה, הזכרתי לה ששנינו באנו מחד"ש: אני הייתי פעיל בה, היא תמכה בה כאשת תקשורת. יכול להיות שגם אצל יחימוביץ' התרחש מפנה תודעתי. לכל אדם הזכות לשנות את דעתו. אבל כדי שנאמין לה, יחימוביץ' צריכה להסביר מה קרה בין 2005 ל-2011.

היא גם צריכה להודות בעוד כמה דברים שמשתמעים מהמפנה התודעתי שלה. למשל, שהסכמי אוסלו היו טעות טראגית. עליה לומר שפולחן השלום עם המיתוס של רבין היה זה שהחריב את השמאל ומנע ממנו מלהפוך לאופוזיציה לאומית אחראית עם קו סוציאל-דמוקרטי. והיא גם צריכה להסביר איך תמיכה במפעל ההתנחלויות משתלבת עם תמיכה בהתנתקות ועם הדברים שאמרה ל"מקור ראשון" לפני חודשים ספורים. כדי לשכנע אותנו שהיא באמת השתנתה, צריכה שלי להתחיל לדבר, ורצוי – בגלוי ובכנות.

תמונה עם אריק שרון, ביקור אצל ערפאת – ערב לזכרה של רחל אבנרי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.7.2011

בכירי השמאל הקיצוני התייחדו שלשום במועדון "צוותא" עם זכרה של רחל אבנרי, רעייתו של אורי אבנרי. צעירים לא נצפו באירוע

"אם לי קראו חבר הכנסת ה-121, רחל אבנרי הייתה חברת הכנסת ה-122", אמר לי עורך הדין אמנון זכרוני כמה רגעים לפני שירד החושך על האולם והחל הערב לציון 30 למותה של רעייתו המנוחה של אורי אבנרי. זכרוני בן ה-76, ראשון סרבני השירות בצה"ל, היה ממייסדי תנועת 'העולם הזה-כוח חדש', שקמה סביב העיתון שאבנרי היה מייסדו ועורכו, "העולם הזה", וגם מזכיר התנועה ויועצה בכנסת השביעית. הערב, תחת הכותרת "זוכרים את רחל", היה יותר מפגש ותיקי השמאל הישראלי שהתרפקו על זכרה של אבנרי, שהייתה צלמת, מורה ופעילה לצד אורי, בעלה, לו הייתה נשואה במשך 58 שנה. אחרי מותה, מומשה צוואתה וגופתה נשרפה, ללא הלוויה או קדיש.

ידידות עם לילי ואריק שרון. רחל אבנרי

ותיקי השמאל – בהם העיתונאים חיים ברעם, אנשי 'מצפן' שליוו את אבנרי ב'עולם הזה' וב'רשימה המתקדמת לשלום' שלהקמתה היה שותף, המשורר נתן זך ורבים אחרים – חשו עצבות רבה נוכח דלות המשתתפים הצעירים בערב, שניתן היה למנותם על כף יד אחת. "רחל הייתה פעילה מאוד", הסביר לי זכרוני. "היא השתתפה בישיבות שלנו והאמינה בה שעשתה". ואכן, לאורך כל הערב רצו תמונות על המסך של בני הזוג. הנה, אריק שרון מאכיל את רחל בכפית. שם רואים את בני הזוג יושבים בקפה 'כסית'. עוד הפגנה נגד ה"כיבוש", רחל ואורי יחד עם ג'יהן ואנואר סאדאת, עוד צילום יחד עם לילי שרון ואריק. "באה מנוחה ליגע", ניגן ברקע "שיר העמק" שכתב נתן אלתרמן, ואכן חייה של אבנרי היו מאבק של שנים ארוכות לצד בעלה.

עמיקם גורביץ' בן ה-82, גם הוא מוותיקי המחנה, הזכור יותר בזכות העובדה שנהג להקריא בחית ובעין את תפילת "יזכור" ופסוקים מהתנ"ך בטקסי ימי העצמאות, הקריא בתחילת הערב את איוב י"ד. כשברקע תמונות של בני הזוג אבנרי עם יאסר ערפאת, קשה היה שלא לחשוב על האירוניה בכך שדווקא את התמונות האלה בחר אבנרי להציג שוב ושוב. "לא 'יזכור אלוהים' ולא 'יזכור עם ישראל', אלא נזכור אנחנו את רחל", הדגיש גורביץ', ובקהל הנהנו בצייתנות.

אבנרי, בת 83 במותה, נולדה בגרמניה ב-1928, ולאחר שעקרה משפחתה לאיטליה, הגיעו לישראל וקבעו את מקום מושבם בתל-אביב. היא הייתה חברה בתנועת הנוער בית"ר, ואבנרי עצמו היה חבר באצ"ל ונפצע במלחמת העצמאות בקרבות הנגב. בראשית שנות ה-80', לאחר 28 שנות הוראה בבית ספר יסודי, עשתה הסבה מקצועית לצלמת. "היא למדה ב'קאמרה אובסקורה' ואני המלצתי לה לעשות את המעבר הזה. נתתי לה את כל ציוד הצילום שהיה לי", נזכרת מירי זכרוני. אחת הסיבות למעבר הזה, הסביר גורביץ', נעוצה בכך בפגישה של אורי אבנרי עם ערפאת בביירות הנצורה ב-1982, אליה הגיע עם הכתבת שרית ישי והצלמת ענת סרגוסטי. "רחל חשה שנותרה בחוץ באחד הרגעים החשובים בחייו, ואז החליטה להיות צלמת 'העולם הזה'", אמר גורביץ'.

אבנרי, שנשאה בגופה במשך עשרות שנים את נגיף הפטיטיס סי הרדום, נפטרה מהמחלה לאחר שזו התפרצה אצלה לפני כמה חודשים, וביקשה שאפרה יפוזר בחוף גורדון, אליו השקיפה מחלון ביתה. בזה אחר זה עלו לבמה חברי "שולחן גולי כסית", כפי שהגדירם גורביץ', בהם פרופ' עדה יונת, חברתה של רחל אבנרי, המוכרת יותר לציבור לאחר שזכתה השנה בפרס נובל לכימיה, ויצחק לבני, חברם הקרוב של בני הזוג. גם שלומציון קינן, בתם של עמוס קינן ונורית גרץ, עלתה לבמה לספר על גדולתה של אבנרי כמורה, ואיך הסתייעה בה לאחר שאבשלום, בנו של אורי זוהר, נהג להתנכל לה. בקהל התענגו על כל בדל זיכרון. אדם קלר סיפר איך ערב אחד שרו הזוג יחד את המנון בית"ר, ולאחר שעלה אורי אבנרי בעצמו לדבר, ננזף מהקהל על ששוב ושוב בצבצה על המסך התמונה המשותפת של רחל עם אריק שרון.

"אריק ולילי באו אלינו לאחר מלחמת יום הכיפורים, ואריק רצה להסביר את הצד שלו. היינו אצלו בבית והוא שקל להקים מפלגה עם נטייה שמאלנית, פרו-פלשתינית", הסביר אבנרי, שהיה נרגש במיוחד. "השקעתי בזה מאמץ ורציתי להביא אותו לצד שלנו. ידעתי כמה שזה יסייע למאבק שלנו". אבנרי סיפר כי לאחר מלחמת לבנון, היחסים עם הזוג שרון התערערו. רחל אבנרי אף סירבה ללחוץ את ידו של דב וייסגלס, מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי שרון, לאחר שפגש אותם במסעדה באבו-גוש, לאחר שזה אמר כי השלום יגיע כשהפלשתינים יהפכו לפינים. "זה היה רגע מביך מאוד", סיכם אבנרי. האנקדוטות עלו בזו אחר זו: דן בן-אמוץ שמרשה לרחל – ורק לה – לצלמו במסיבת הפרידה שערך בחמאם ביפו, לאחר שזו נהגה לבקרו ולסעוד אותו במשך כל ימי מחלתו. "במדינה שבה כבים האורות מדי יום, היעדרה יהיה מורגש יותר ויותר", אמר אבנרי בגרון חנוק, לאחר שסיפר איך ביקש מצוות הרופאים שלא להאריך עוד את חייה באמצעים מלאכותיים.

נתן זך, שעלה לבמה בסוף הערב בהזמנת הערב וסירב לסיימו לאחר נאום מייגע ומביך שגרם לפרצי צחוק בקהל, סיפר כי לישראל "אין תקווה" וכי ייפגש בקרוב עם עורך הדין זכרוני כדי להחזיר את דרכונו הישראלי, משום שיש לו דרכון גרמני. אבנרי היה המום נוכח דברי זך, המתובלים בשטף זיכרונות מביכים שלא בהכרח היו קשורים למנוחה. הוא נמנע מללחוץ את ידו של המשורר בן ה-80, והערב הסתיים ב"קדיש חילוני" שהקריא גורביץ', מעין גרסה ישראלית פואטית לקדיש המוכר. פנינה פיילר בת ה-88, שלדברי אחד המשתתפים הייתה על המשט האחרון לעזה, ניגשה לאבנרי לחבקו ולחצה את ידו בחמימות. עבור פיילר ואבנרי, המאבק עודנו נמשך.