פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.2.2013
לכאורה, היה מצופה מיו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, כי דרישת ה"ייהרג ובל יעבור" שלו תהיה ירושלים, גבולות 67' או היישובים הנמצאים מחוץ ל"גושי ההתיישבות". אולם השבוע, בחר הנשיא הפלשתיני להציג קו אדום ברור: לא להכרה במדינת ישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי. בפועל, מנהיג אש"ף חוזר לנקודת אי־ההסכמה בין הציונים לבין הערבים שעיקרה היחס להחלטת החלוקה של האו"ם. הפלשתינים ממשיכים בסירובם להכיר בזכות היהודים להקים מדינה עצמאית על חלק כלשהי בארץ־ישראל המערבית.
חזרה לתכנית השלבים. אבו-מאזן.
הנכונות שהביעה אבו־מאזן להקים מדינה פלשתינית מפורזת ולוותר על הסממן המובהק ביותר של ריבונות, צבא עצמאי, ולו שלא יכירו מנהיגי הערבים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מחזיר את הסכסוך לנקודת הראשית שלו: מעולם לא קיבלו הערבים את זכות ההגדרה העצמית של היהודים. תכנית השלבים של אש"ף שרירה וקיימת. כל עוד לא תמומש תביעת השיבה ולא תיהפך ישראל למדינה דו־לאומית בדרך להפיכתה בפועל לחלק מפלשתין העצמאית, לא יהיה שום הסכם שלום ממשי, בר־תוקף ומחייב.
זו הסיבה שבגללה נכשל רבין המנוח בהשגת השלום וקיבל טרור, לכן גם אהוד ברק כשל במו"מ בקמפ־דייויד, בשל כך הביאה הנסיגה מעזה לטרור חסר תקדים באופיו נגד ישראל, לכן גם אהוד אולמרט וציפי לבני לא הצליחו להגיע לחתימת הסכם הבנות עם הפלשתינים. התודעה הערבית שבה לשנות ה־20' וה־30', והשאלה "היכן יעבור הגבול?" היא רלבנטית רק אם ישראל רוצה להתקיים במימיה הטריטוריאליים בלבד. לא נתניהו ולא לפיד, לא לבני ולא הרצוג, לא יוכלו לחתום על שום הסכם שלום עם אבו־מאזן. אפילו לא זהבה גלאון או דב חנין.
הרדיקליזציה בעמדה הערבית נובעת מהרוחות האנטישמיות המנשבות מאירופה. התחושה הפלשתינית, שלפיה ישראל נמצאת במצב של התפרקות, גורמת למנהיגי הערבים לאמץ עמדות שזוכות לאוזן קשבת באירופה. אם בעבר, מנהיגים אירופים קיבלו את הרעיון של מדינת לאום יהודית עם מיעוט ערבי לאומי שווה זכויות, בגבולות 67', עתה הם נסוגו מעצם הנכונות לקבל את זכות היהודים למדינת לאום משלהם. זהו הישג ערבי שכמוהו לא נחלו מנהיגים מזה שנות דור, למעשה מאז הוכר אש"ף כנציג העם הפלשתיני בשנות ה־80'.
הטענה החדשה המושמעת, שלפיה הפלשתינים הם צאצאי הכנענים שנושלו על־ידי יהושע בן נון, מכוונת ל"נרטיב" חדש. הקושאן הפלשתיני המדומה על ארץ־ישראל לובש עתה דמות של התחקות היסטורית אחר מקורות העם הערבי. די לקרוא בספרו של ההיסטוריון הנשכח ע. ג. חורון, "קדם וערב" (שהיה אבי תנועת 'העברים הצעירים', שכונו בלעג "כנענים", בראשות יונתן רטוש) כדי לדעת שמדובר בשטות מוחלטת. אלא שהשטות הזו היא כלי נוסף במסע הדה־לגיטימציה לישראל. זו דה־לגיטימציה במובנה העמוק: שלילת היהדות.
היחיד שזיהה את הכיוון אליו נושבת הרוח הפלשתינית היה פרופסור אילן גור־זאב המנוח, שנפטר לפני שנתיים בדמי־ימיו ועסק בשיטתיות בתופעה אשר אותה כינה "האנטישמיות החדשה". הוא, שהיה בשמאל הרדיקלי והחל במסע חזרה אל שורשיו הרביזיוניסטיים, אמר בראיון שנתן לי ופורסם ב"מקור ראשון" ב־23.7.2010, כי חיסול ישראל הוא היעד הראשון של האנטישמיות החדשה. היעד השני, הסופי, הוא התגברות על רוח היהדות. אילו היה היום בין החיים, סביר שהיה ניצב בראש המאבק הפילוסופי נגד התופעה.
את כל זאת יש לזכור, כאשר יידרש בנימין נתניהו לקבל או לדחות את מתווה קרי, בהנחה שהפלשתינים יאמצו אותו. הצייטגייסט האנטישמי החדש מרחף על יהודה ושומרון, והשלום אשר מבקש להביא ג'ון קרי, ידיד ישראל שנתפס במשיחיות אובססיבית, יאפשר לערבים לבצע את זממם ביהודים ברגע שרק יוכלו.
