ארכיון תג: בחירות 2013

הנידון: בנימין נתניהו נגד נפתלי בנט

בנימין נתניהו חשב שמרד הקולונלים בישראל נגמר עם מינויו של רא"ל בני גנץ לתפקיד הרמטכ"ל. הערעור המתמשך על סמכות הדרג המדיני, שבא במקביל למשחק מניפולטיבי של דרג זה עם הדרג הצבאי (והגיע לשיאו באיום העקר לתקיפת אירן והניסיון הכושל לדרוך את הצבא), מגיע עכשיו לשיא בפרשת נפתלי בנט. החברים מהסיירת התגייסו לעזרתו נגד ביבי. בשיח החדש הזה, שכל-כולו מיליטריסטי ונעדר כל ממד אזרחי, משתתפים גברים דעתניים ומעוטרים שמציגים שתי עמדות בלתי-דמוקרטיות: האחת תובעת צייתנות מוחלטת, כמעט עיוורת; והשנייה מבקשת חופש לעצמה להכריע מתי היא מבצעת פקודה ומתי לא.

העיתונאי אראל סג"ל, שלפני כמה חודשים החל חשבון נפש קטן וקצרצר על התנגדותו למחאה החברתית, נחלץ לעזרת בנט במאמר שפירסם ב"מעריב" וגייס את כהני השמאל, בהם עמוס עוז ויוסי שריד. לרגע נדמה היה, שהימין הישראלי מיישר קו עם השמאל בעמעום החוקיות של "שלטון הכיבוש" ותרבות הפקודה ה"בלתי-חוקית בעליל". האמת היסודית היא שבוויכוח בין נתניהו לבין בנט מקופלת הטרגדיה של הימין: ההקצנה הגיעה עד כדי כך, שאפילו נתניהו – המתריע הסדרתי מפני נסיגות משטחים, המסרב להקפיא את הבנייה ביו"ש (ובצדק) – נתפש כ"שמאל".

בא כדי להישאר. נפתלי בנט. צילום: האתר הרשמי

בא כדי להישאר. נפתלי בנט. צילום: האתר הרשמי

בתוך הוויכוח הזה, נתניהו מבודד בתוך מפלגתו: הפייגלינים והאלקינים והדנונים הם היום הרוב בסיעת הליכוד, שבכנסת הקרובה תחזור לממדי גח"ל מבחירות 1965, אז זכתה הרשימה המשותפת ל-26 מנדטים, בהנחה ורשימת 'הליכוד ביתנו' אכן תצלח את אזור ה-30 ומשהו מנדטים (ליברמן, אגב, אומר בשיחות פנימיות, כי 32 מנדטים יהיו בגדר הישג לרשימה).

הפולמוס הזה בין נתניהו לבין הימין הטריטוריאלי, המתנחלי, החל עוד בתקופת ההינתקות, כשנתניהו תמך בהצעה – בממשלה ובכנסת – ואף אמר לח"כ אורי אריאל, כי יתמוך ברעיון אם יוגש למשאל עם. המחויבות של נתניהו היא זו של הימין החדש, שהחל לשקוע בארה"ב והתפזר לרסיסים כשאובמה הכה את רומני שוק על ירך: מאבק בג'יהאד העולמי, המלחמה נגד האסלאם הפונדמנטליסטי, החתירה להכרעת אירן. המחשבה שלו סגורה בתוך סד של דימויים אפוקליפטיים שנעים בין השנים 1933 ל-1938, וישראל היא על תקן פולין או צ'כוסלובקיה.

לימין הטריטוריאלי, שנדמה וגווע עד שבנט השתלט על המפד"ל וקיבץ את כל תומכי שלמות הארץ ומתנגדי המו"מ עם הערבים במפלגה אחת, יש עולם מושגים אחר. עבורם, חוסר היכולת להכריע את חמאס משמעותית יותר מאשר העובדה שנתניהו לא הפציץ באירן, פעולה שלהערכת כולם הייתה נגמרת בפיאסקו. מבחינתם, הפרגמטיזם של נתניהו, המוכן לוותר ויתורים דרמטיים כדי להביס את האיום הג'יהאדיסטי על ישראל, הוא ותרנות ותבוסתנות, כי בסופו של יום, לא זו בלבד שהמטרה אינה מושגת, אלא שבהתנהלותו המגושמת, נתניהו מערער על הלגיטימיות של גושי ההתיישבות שעתידים להיות חלק מכל הסדר מדיני. בנט ביקר את נתניהו על ההכרזה בדבר הבנייה ברמת שלמה, שממילא לא הוגדרה מעולם כשטח פלשתיני, ושבין כה וכה מהווה חלק מירושלים, ואינה נכללת במסגרת הוויתורים בשום יוזמת שלום רצינית. אפילו לא בזו של מרצ.

בעימות הזה בין נתניהו לבין בנט, ידו של האחרון היא על העליונה. בוחרי ליכוד ימניים מביטים בו בהערצה. הוא גוזל מהליכוד מנדטים, ובסקרים החל להגיע ל-12 מושבים בכנסת. גם אלה שאומרים בסקרים שיצביעו מחל בקלפי, אולי ייתנו את קולם ל'בית היהודי' מאחורי הפרגוד, בשקט, כשאף אחד לא רואה. אך גם אם ההישג של בנט יהיה "דל" ויגיע ל-10 מנדטים בלבד, הוא יעשה היסטוריה משום שלליכוד קם מתחרה אידיאולוגי רציני, צעיר, מתוחכם, יותר קיצוני אך גם יותר מחויב לעקרונותיו. הבעיה של ביבי עם בנט היא שאין ולו קשר בין המיליונר ההיי-טקיסט מסיירת מטכ"ל לבין דמויות רכות נוסח השר הרשקוביץ או זבולון אורלב. אם בנט יחשוב שנתניהו פוגע באינטרס של ההתיישבות ביו"ש או פונה שמאלה מדי, אין לו שום סיבה להקריב את תדמיתו הציבורית או יוקרתו לטובת מלחמת ההישרדות הבלתי-נגמרת של ביבי. כי בהנחה שממשלה בראשות הליכוד מבצעת מדיניות שמזכירה את זו של מפלגת העבודה, עדיף כבר המקור. לבנט יהיה קל יותר להסתדר עם ראש הממשלה יחימוביץ' כמנהיג הימין מאשר עם ראש הממשלה נתניהו, הזקוק לאינספור ויתורים אידיאולוגיים מצד הימין שיו"ר 'הבית היהודי' מייצג, כדי לשרוד.

המאבק הפנימי בימין הוא רק בראשיתו. נתניהו זקוק לבנט כדי להקים קואליציה, כי בלעדיו אין לו גוש חוסם שמאל, ובנט צריך את נתניהו כדי להקים ממשלה ימנית ולהיות בה שר, ולהוביל את המאבק נגדו מעמדת חבר הקבינט ושר בכיר ולא מספסלי האופוזיציה. בכך בדיוק טמון פוטנציאל הפיצוץ בין השניים: ברגע המכריע, שכנראה ילך ויתקרב בזכות הזוג ברק אובמה וג'ון קרי, ביבי יעדיף את אמריקה על פני בנט. ובנט יעדיף להתפטר ולשמש באופוזיציה מאשר להיות עלה התאנה של ביבי.

בכהונה הבאה, יזדקק נתניהו למפלגה מגוש המרכז-שמאל כדי להישאר בשלטון. שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, אריה דרעי וציפי לבני, כולם מועמדים להיות חלק מהקואליציה של נתניהו, אך אף אחד מהם לא שואף לעשות את מעשה אהוד ברק ולגמור עם מפלגה שמגרדת את אחוז החסימה בסקרים. ליותר מדי פוליטיקאים יש יותר מדי תמריץ לסיים את כהונת נתניהו בשנתיים הקרובות. ואם וכאשר יגיע אהוד אולמרט לזירה, הגזרה תתחמם מאוד, ואגלי הזיעה יותירו את ריחם בכל מרחבי האקווריום שבלשכת ראש הממשלה. הטנגו של נתניהו עם הימין ייגמר בכך שימצא עצמו מחוץ למשחק הפוליטי. ולא מן הנמנע שהוא-עצמו מבין זאת יותר טוב מיועצי האחיתופל הרבים שמפילים אותו פעם אחר פעם באותם פחים יקושים המקטינים עוד ועוד את השפעתו הציבורית המידלדלת בלאו הכי.

נתניהו נשאר לבדו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.12.2012

לפני שבועיים פגשתי מחוץ לבית סוקולוב את חנה איכילוב מ'ארגון הנשים הליברליות', מוותיקות גח"ל והליכוד. היא ניגשה אליי אחרי מסיבת העיתונאים שבה הכריזה ציפי לבני על הקמבק שלה. עיניה היו לחות ונוצצות. היא דיברה על 'הציונים הכלליים'. סיפרה על המדרשה הליברלית על-שם פרץ ברנשטיין, שבראשה עמד שנים רבות ח"כ לשעבר, עו"ד ידידיה בארי, חברו של שמואל תמיר המיתולוגי. קולה היה סדוק משהו כשסיפרה איך נדהמה מתוצאות הבחירות בליכוד. איך הבן של אליהו מרידור מהאצ"ל הודח לטובת דני דנון וציפי חוטובלי.

שום דבר לא נשאר מהתקוות למפלגה לאומית-ליברלית חדשה. לבני החליטה לחתוך שמאלה ולהתאחד עם אנשי "יוזמת ז'נבה", עמרם מצנע ועמיר פרץ. היא ניהלה מו"מ שנכשל עם יועז הנדל, שהבין כי פניית הפרסה שמאלה חדה מדי. מכל המפץ הגדול שעליו דיברו לבני ואנשיה, לא נותר דבר מלבד שחזור רופף של קדימה, שעד ל-22 בינואר תישאר מחוברת למכונת הנשמה מכספי מימון המפלגות, ואז תיפח את נשמתה. לא לאומית, לא ליברלית.

זהותו של השמאל ערערה. פרץ ולבני. צילום: "מקור ראשון"

זהותו של השמאל ערערה. פרץ ולבני. צילום: "מקור ראשון"

אפשר לבקר את נתניהו בנושאים שונים, אך לזכותו יש לומר כי משהו בנוכחות הפוליטית שלו מגרה את השמאל לעבור מטמורפוזות רק כדי להפילו. כך הפכה מפלגת העבודה למפלגה סמי-קומוניסטית שמניפה דגלים אדומים, כך ציפי לבני מתנועת החירות חברה לעמיר פרץ מ'עם אחד' ולעמרם מצנע וגדי בלטיאנסקי מ"יוזמת ז'נבה". גם אם נתניהו יאמץ מחר את מתווה קלינטון והיוזמה הסעודית, החבירות האופורטוניסטיות האלה ימשיכו להתקיים. ב-1999 זה עבד עם עמותות ברק ו"ישראל אחת". הפעם זה לא מצליח. גוש השמאל יורד בסקרים לאזור ה-50 מנדטים.

הבעיה המהותית של השמאל הישראלי היא זהותו. נפשו מסוכסכת בין תכול, לבן ואדום, כאשר העיקרון של טובת המדינה נמצא תמיד בתחתית סדר העדיפויות. בסביבתה של לבני שאלו כל העת כיצד תחבור ליחימוביץ' כמספר שתיים. הם לא רואים את הבת של שרה ואיתן לבני צועדת באחד במאי עם נערי פלוגות "הפועל". אך חבירה לעמיר פרץ, שעל שמו רשומה תחיית הסוציאליזם בשיח הישראלי, אין לה בעיה לחבור. השאלה אינה באמת אידיאולוגית. היא פרסונלית ונובעת בעיקר משנאת נתניהו.

לראש הממשלה תהיה הזדמנות לנצח את הבחירות האלה בהליכה. אך חשוב מכך, תהיה לו הזדמנות להשתמש בכוח פוליטי מרשים שיעמוד לרשותו. ישראל זקוקה לרפורמות אמתיות בתחומים מהותיים, החל מכלכלה וכלה בשיטת הממשל. שחקני חיזוק משמעותיים ב'ליכוד ביתנו', כמו יאיר שמיר ועוזי לנדאו, יוכלו לסייע בידי נתניהו. אם ינהג בתבונה בנושא המדיני, יוכל גם להראות כי הפלשתינים ממשיכים בסרבנותם. האופוזיציה שתעמוד מנגד תהיה חלשה, רופסת, דלילה. התבשיל שבישלו יחימוביץ', לבני, לפיד, מופז ואולמרט, יקדיח ויגרום לעוד מיני-מפצים. חומר נפלא לכתבים פוליטיים.

הליברלים בליכוד יצטרכו להתארגן בקרוב מחדש כדי לשמור על הל' הליברלית של התנועה לצד הל' הלאומית. כמפלגת שלטון, הליכוד יהווה הזירה החשובה ביותר בקרב בין הדעות השונות בתוכו, בהיותו המפלגה היחידה שיש לה מורשת אידיאולוגית לצד מפלגת העבודה. כאשר מפלגות האווירה יתמוססו להן ומפלגת ז'בו תתמודד מול מפלגת בן-גוריון כבעבר, תהיה אפשרות אמתית לציבור הישראלי לקבל הכרעות בשאלות הנוגעות לגורל המדינה מבלי שיזנבו בהן ללא הרף. נכון לעכשיו, הליכוד הוא האפשרות הסבירה היחידה עבור מי שאינו רואה עצמו מתנדנד בין הסוציאליזם הצעקני של יחימוביץ' לבין מחנה הפליטים הרחב שנמצא משמאלה.

יחימוביץ', לבני וה-ל' הליברלית

לשתי נשים בפוליטיקה הישראלית הזדמנה האפשרות לעשות היסטוריה. שלי יחימוביץ' קיבלה בבוקר יום שישי בצהריים את הנבחרת שאנשים רבים בישראל כמהו אליה. מיקי רוזנטל, למשל. קשה למצוא אדם ראוי ממנו לשמש חבר כנסת, ולכו לציבור מצביעי הליכוד לבדוק את מי היו מעדיפים בכנסת, את דני דנון או את רוזנטל. לציפי לבני יש הזדמנות להקים מחדש את המפלגה הליברלית המתה. את הל' הליברלית שנעלמה מראשי התיבות מח"ל.

השבוע פגשתי מחוץ לבית סוקולוב את חנה איכילוב מ'ארגון הנשים הליברליות'. מוותיקות גח"ל והליכוד. היא ניגשה אליי אחרי שהחלפתי כמה מלים עם ציפי לבני, לאחר מסיבת העיתונאים. עיניה היו לחות ונוצצות. היא דיברה על 'הציונים הכלליים'. סיפרה על המדרשה הליברלית על-שם פרץ ברנשטיין, שבראשה עמד שנים רבות עו"ד ידידיה בארי, חברו של שמואל תמיר המיתולוגי, שהיה חבר כנסת מטעם הליכוד. קולה היה סדוק משהו כשסיפרה איך נדהמה מתוצאות הבחירות בליכוד. איך הבן של אליהו מרידור מהאצ"ל הודח לטובת דני דנון וציפי חוטובלי.

הזדמנת לתיקון. לבני ויחימוביץ'.

הזדמנת לתיקון. לבני ויחימוביץ'.

לציפי לבני ולשלי יחימוביץ' יש הזדמנות לעשות תיקון משמעותי בפוליטיקה הישראלית. לחסל את מפלגות האווירה. להשיב למרכז המפה את הגרסה המעודכנת, הצעירה והרעננה של מפלגת העבודה בראשות רבין, שהתאיידה מאז שנרצח. להקים מחדש את המפלגה הליברלית. את הרעיון של שוק חופשי וצדק חברתי, עם עמדה מדינית ימנית ומתונה. לזו ולזו יש מקום. רבים ממצביעי הליכוד חשים חנוקים. אלה שאומרים כי יצביעו מח"ל, עושים זאת כשבטנם דואבת. רבים מהם, שאומרים כי ימשיכו להצביע לליכוד, יעדיפו לתת את הקול ליחימוביץ' או ללבני, מאשר להכניס לכנסת את משה פייגלין.

צריך היה לשמוע את הנאום שנשאה בשישי שלי יחימוביץ' כדי להרגיש שאולי משהו בה השתחרר. אולי הרשימה שנבחרה, המתנגדת כל כך לכל מה שנתניהו מייצג, הקלה עליה בתובנה שתוכל לשמש אופוזיציה לוחמת לנתניהו, ולהניח לו ללגום את מלוא התבשיל הקיצוני שיתקינו עבורו הקיצונים ברשימתו. לאלה שתומכים ללא הרף בכניסת העבודה לכל ממשלה, אנשי פואד ובוז'י, יש נוכחות קטנה מאוד ברשימה. וגם לבני השתחררה מהלבטים שבהם הייתה נתונה. כשנפלה ההחלטה, היא הייתה במיטבה. השאלה הגדולה היא אם מפלגת העבודה ו'התנועה' יחליטו שלא ללכת זו על הראש של זו ולהניח לכל מפלגה לפעול בדרכה שלה להגדלת כוחו של הגוש.

האתגר של לבני ויחימוביץ' הוא רציני משום שעליהן לפנות דווקא אל חמשת או ששת המנדטים ב'ליכוד ביתנו' שמבינים כי נפל דבר. לרבים נפל האסימון שמדיניות ההתבודדות של נתניהו הייתה בעוכריו: תוך חודש ימים, הוא היה חתום על שני כישלונות מהדהדים. גם לא הפיל את החמאס כפי שהבטיח, ואף הגדיל לעשות כשפתח את המעברים לעזה, וגם נכשל בגיבוש חזית בינלאומית למניעה ההכרה ברשות הפלשתינית כמדינה חברה באו"ם. רבים בימין מבינים, כי כדי לשמור על ההתיישבות ביו"ש, צריך לזוז למרכז ולהפסיק לנהל את ישראל משל הייתה ספרטה מזרח-תיכונית. תזת "ניהול הסכסוך" כשלה כמו הסכמי אוסלו האומללים.

הפספוס הגדול של נתניהו וליברמן

לבנימין נתניהו ולאביגדור ליברמן הייתה הזדמנות היסטורית. הם יכלו להעביר מסר פשוט לאבו-מאזן באמצעות מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון. מסר אחד, במשפט אחד: אנו מכירים במדינה הפלשתינית. מדינה פלשתינית בגבולות הרשות. בלי ירושלים, בלי פינוי התנחלות אחת, בלי שיבה של פליט בודד ליהודה ולשומרון. וכשמדובר במדינה, יש גם כתובת. יש למי לפנות כשיורים טילים מעזה. יש ממשלה, יש נשיא, יש שר חוץ. אפס הישגים מדיניים לפלשתינים, הישג מדיני מוחץ לישראל. אפילו נפתלי בנט היה חותם על זה, הגם שהוא מנהל את קמפיין האתמול נגד מדינה פלשתינית.

אבל נתניהו וליברמן פספסו. במקום לנהל מערכה מדינית מתוחכמת, ולתבוע מהפלשתינים לענות לשאלות קשות, הם בחרו להתנצח בקרב מתיש ומיותר, שבסופו הפסד ידוע מראש. כל מסגרת התמיכה הבינלאומית של ישראל קרסה. מהבית הלבן ועד הבונדסטאג וארמון האליזה. ניתן היה לתבוע מאבו-מאזן לענות לשאלות הקשות ביותר, אגב תמיכה ישראלית במדינה פלשתינית. האם הוא מקבל על עצמו את גבולות 67' כסופיים? האם הקמת המדינה הזו תבטא את סוף הסכסוך? האמנם יוותרו הפלשתינים על "זכות" השיבה לגבולות ישראל? הדיפלומטיה הישראלית הייתה יכולה להכות את הפלשתינים שוק על ירך בזירה הביתית שלהם. והסרבנות הפלשתינית עשויה הייתה למוטט את המהלך כולו.

החמצה היסטורית. נתניהו וליברמן

בניגוד לניסיון לטעון כי מדובר בהישג סמלי לפלשתינים, הרי שמדובר בהישג ממשי. הרבה יותר ממשי מהכרזת העצמאות הפלשתינית ב-1988. מעתה והלאה, ישראל תידחק לפינה. היא תידרש לענות לשאלת גבולות המדינה הזו בעצמה. כל התנחלות שתוקם, תיחשב כפגיעה קשה בריבונות הערבית. כל מחסום צה"לי יהפוך לסטירה ישראלית בפני הפלשתינים.

בראיון שנתן הצהריים לרשת ב', אמר שר החוץ לשעבר, פרופסור שלמה בן-עמי, כי מדובר ביום עצוב. זהו יום עצוב, כי איבדנו את המיעוט המוסרי שתמך בנו עד עכשיו. המהלך הזה מקבע את הלגיטימציה של גבולות 67'", אמר בן-עמי. "גם ממשלות השמאל לא הצליחו להגיע להסכם. המקסימום שאנחנו מסוגלים להציע לפלשתינים לא פגש את המינימום שלהם. באיזשהו שלב, הגעתי למסקנה שהדבר לא יפעל אלמלא תהיה מעורבות של גוף שלישי".

לשיטתו של בן-עמי, "במהלך הזה, הקהילה הבינלאומית קובעת את הפרמטרים של ההסכם בינינו ובינם. בהחלטה הזו, הקהילה הבינלאומית מכירה בלגיטימיות של מדינה יהודית בגבולות 67'. אני חרד מכך שהפלשתינים העלו את הציפיות של העם שלהם גבוה והם יצטרכו להוכיח שמחר אינו כתמול שלשום. ללא מעורבות אמריקנית, תהיה זליגה של ההנהגה הפלשתינית לעמדות יותר רדיקליות. אם יתברר שמדובר במהלך בנאלי, עלול להתעורר משבר גדול שיגיע לאלימות. לכן יש חשיבות לתהליך מדיני לאלתר".

בצד הדברים האלה, כדאי להוסיף עוד דבר. האיחוד עם ליברמן והפיכת הליכוד לגרסה מורחבת של "האיחוד הלאומי" סינדל את נתניהו. תחת עיניהם הפקוחות של דני דנון, ציפי חוטובלי, זאב אלקין ויריב לוין, הוא יתקשה לחדש את התהליך המדיני בצורה אפקטיבית שיעילה לישראל. גוש הימין שירכיב בבחירות הקרובות יהפוך לריחיים על צווארו. לכן, לראש הממשלה אין ברירה אלא לשחק במשחקים שההפסד בהם ידוע מראש. אם ירצה להביס את הפלשתינים בזירה הבינלאומית, ייאלץ לעשות זאת באמצעות מדיניות קיצונית במיוחד. ללא שום חוכמה. הקבינט החדש שלו יהיה מורכב מהשוליים הקשים בליכוד שהפכו להנהגת התנועה. ספק רב אם יצליח למנות את בגין ומרידור לחברי ממשלה, לא כל שכן, חברי התשיעייה.

אם צריך הוכחה נוספת לכישלון המובהק של מדיניות הממשלה, הרי זו תרומתה להקמת פלשתין העצמאית. בזאת נחתמה כהונת נתניהו השנייה. בכ"ט בנובמבר 2012, קמה לה מדינת פלשתין.

מקום תחת השמש. אפילוג

לפני חודשיים, ישבתי בבית קפה פינתי בשכונת רחביה עם אדם המחזיק עצמו מקורב לביבי. יותר נכון, מאלה שביבי מתקשר אליהם כשהוא בצרות. כשיש לו צורך באיזה גיבוי אינטלקטואלי מעיתונאים ואנשי רוח. כמעט כל הקדנציה לא החליפו מלה. אך הוא נותר נאמן כפי שהיה בעבר. הם הולכים יחד 16 שנה. הוא היה אורח קבוע בביתו של פרופ' בנציון נתניהו. מכיר את עדו, מרים טלפון לביבי לשאול מה עם אבא. דיברתי אתו על התנהלותו של נתניהו בעת הזו. העליתי כמה ביקורות. בעדינות. יש לו נטייה לרתוח כשמבקרים את ביבי.

לקראת סוף השיחה, דיברנו על עניינים מדיניים. "אני ממש לא מתנגד למדינה פלשתינית", הוא זרק לי לפתע. "אם זה יגמור את הסכסוך, מה טוב". בדקתי אם שמעתי נכון. חזרתי למאמרים שפרסם בן-שיחי בשנים האחרונות. לשני ספרים שכתב. אחד מהם ספר מכונן ב"חזרה התשובה" הפוליטית שלי, מהקומוניזם לציונות. מדינה פלשתינית?, שאלתי את עצמי, וחזרתי לספר אחר שפרסם לפני 9 שנים. חזרתי גם ל"מקום תחת השמש" של ביבי. השינוי הזה הדהים אותי. איך כתבים ומאמרים שפרסמו אנשים חושבים לאורך שנים הופכים לבלתי-רלבנטיים בעיני עצמם תוך שנה או שנתיים. כמו הדוקטור משה סנה, שפרסם ב-1954 את כתב התנערותו מהציונות, הספר "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם", וכעבור 10 שנים ביקש להחביא את הספר הזה משל לא היה ולא יצא לאור.

דבר לא נשאר. עטיפת "מקום תחת השמש".

דבר לא נשאר. עטיפת "מקום תחת השמש".

פוליטיקאים בארה"ב נוטים לפרסם את ספריהם האידיאולוגיים אחרי שהם פורשים או מופרשים מתפקידיהם. לפני בחירתם, הם מפרסמים ביוגרפיות פופולריות. ולאחר הפרישה, הם מוציאים לאור זיכרונות עם קטעים אידיאולוגיים. לא משהו מהפכני במיוחד. הסנסציות מהדהדות בעיתונות. הדוקטרינה נשמרת לאקדמאים.

נתניהו פרסם את "מקום תחת השמש" ב-1995, לפני שנבחר לראש הממשלה. זו הייתה דריסת הרגל הראשונה של הניאו-שמרנות האמריקנית בישראל. היה חתום עליה פוליטיקאי עירני עם אנגלית רהוטה. צעיר בן 46. דוקטרינה חסרת פשרות של מלחמה בטרור, התנגדות למו"מ עם ארגוני טרור, תפישות חדשות ושמרניות של "טוב" ו"רע", שיוף מימין של "מלחמת הציביליזציות" של הנטינגטון. הספר הזה עיצב את הליכוד כמפלגה שמרנית, לא כליברלית. הוא התבסס על אסכולה צעירה וחדשה של חוקרים ואנשי רוח, רובם סיימו את הדוקטורט שלהם בארה"ב, שהתקבצה סביב 'מרכז שלם' הירושלמי. שנה אחר כך גם יצא לאור כתב העת השמרני הראשון בישראל: "תכלת". מייסד 'שלם', ד"ר יורם חזוני, היה שותף בכתיבת "מקום תחת השמש".

מכל זה לא נשאר כלום. לא שריד ולא זכר. אפילו לא אבק. את "מקום תחת השמש", נתניהו מעדיף לקבור עמוק בארון הספרים. כראש ממשלה, פעל הפוך ביחס לכל מלה שנכתבה בספר. הסביבה האינטלקטואלית שרחשה סביב נתניהו, התאיידה כמעט לגמרי, מלבד כמה נאמנים שנותרו מהשנים ההן, כמו יובל שטייניץ. 'מרכז שלם' סגר את "תכלת" ומשקיע בשנים האחרונות משאבים לאינספור בהקמת קולג' למדעי הרוח. נתניהו וחזוני לא מחליפים היום מלה. ד"ר עוזי ארד, מנאמני נתניהו היחידים באקדמיה, מסתובב מוכה וחבול ובפיו טעם מר. ד"ר יועז הנדל, גם הוא מהסביבה הביביסטית, כבר לא שם. ימיו של צביקה האוזר בלשכת ראש הממשלה ספורים ונקובים. מכל האידיאולוגיה והאנשים והמאמרים והדוקטרינות, רק נתן אשל נשאר.

הזגזגים של נתניהו, ימינה ושמאלה ללא הרף, שמאפיינים את שתי הקדנציות שלו כראש ממשלה וגם את כהונתו כשר אוצר ("אני אתמוך בהתנתקות במשאל עם", הוא הצליף פעם בפניו של ח"כ אורי אריאל ההמום), גורמים למתי-המעט שנותרו נאמנים לו לזנוח את דרכם. להתחיל לצדד ברעיונות על פלשתין העצמאית בצד ישראל. לסנגר על ראש ממשלה שחותם על הסכמי הפסקת אש עם ארגון טרור. לתמוך בכל מיני עקרונות שנגדם ניקבו בזעם את המקלדת באצבעותיהם. מנתניהו המקורי לא נשאר הרבה. גם לא מהניאו-שמרנות. היא מתה באמריקה כשהגברים הלבנים החולמים על נשק ביד וצבי ניצוד על הכתף, גילו שההיספאנים, השחורים, הנשים והצעירים כבר לא חולמים על חווה פרטית ורישיון לנשק. והיא גם הלכה לעולמה בישראל. לפני יומיים, עמד נתניהו במסיבת עיתונאים. פניו מאופרות בכבדות, והוא חנוט בחליפה לוחצת. וכך, בנאום קצר ונטול כל חזון, הכיר בשלטון החמאס. הוא חתם את הפרק בקריירה שלו שהחל ב"מקום תחת השמש".

את הפרק הבא בכהונתו, שיתחיל בשלהי ינואר 2013, יצטרך נתניהו להתחיל בדף חלק לגמרי. אולי לא כל כך חלק, כי אובמה יהיה שם, וגם אחמדינג'אד והנייה, ומשמאל תנשוף בעורפו יחימוביץ', וגם בליכוד יתחילו לחשוב ברצינות על היורש. הוא יצטרך להוכיח שנשאר משהו מהדוקטרינות שגרמו לו להבליח לתודעה הציבורית כמקטרג השמאל. "בכל אשמה החברה, איבדנו כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם", שרו ב"צוותא" את שיר העם הרוסי שתורגם לעברית. נאמני נתניהו יכולים להצטרף בקינתם לאנשי 'המועדון לתרבות למתקדמת'.

אינתיפאדה בימין: האם ליברמן יפרוש מהשותפות עם ביבי?

אינתיפאדה בימין. אי-אפשר לתאר אחרת את מה שצפוי לנתניהו אחרי שהאש בדרום תינצר. בבחירות האחרונות, זינב ביבי בקדימה ויצא בקמפיין שבמרכזו ההבטחה למוטט את שלטון החמאס. בימין הריעו ליושב הראש הליכוד. הם חשבו שהוא רציני. נתניהו ארגן אינתיפאדה לאולמרט וללבני עם הפגנות המילואימניקים (מבקר המדינה הכריז בספטמבר שהוא בודק את הקשר בין בעלי-הון ה"מיודדים" עם ביבי לבין אותן הפגנות). עכשיו ראש הממשלה מוצא את עצמו עם הגב אל הקיר: התקוממות עממית מבית. מהימין, ולא רק הימין העמוק, הקשה.

בארבע שנות כהונתו, התמוטטה לנתניהו כל הקונספציה הניאו-שמרנית שהוא ביקש לקדם טרם היבחר. השמרנות החדשה קרסה בישראל כפי שהיא קרסה לתוך עצמה בארה"ב. ביבי גילה בהדרגה, כי את מה שעשה בוש בעיראק ובאפגניסטן, הוא לא יוכל לעשות בעזה וביו"ש. לכן, נאם את נאום בר-אילן, ובאותה מידה תקע כל מגע עם הפלשתינים בדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית (הוא היה ראש הממשלה הראשון שביקש מהערבים להכיר בזכות ההגדרה העצמית של היהודים. את בן-גוריון ובגין זה כלל לא עניין. הם לא היו זקוקים לאישור של אש"ף). הוא הטיף ל"ניהול הסכסוך", ולאט-לאט גילה שהסכסוך מתנהל מתוך עצמו, ולא מלשכת ראש הממשלה ההולכת ומתפוררת לכדי אקווריום של דגיגים צייתנים וקרפיון גדול אחד.

לא ימצמץ פעמיים. אביגדור ליברמן. צילום: ג'טי אימג'ס

לא ימצמץ פעמיים. אביגדור ליברמן. צילום: ג'טי אימג'ס

אז עכשיו נתניהו יצטרך להסביר לימין מדוע לא הפיל את חמאס. איך גילה לפתע את "מגבלות הכוח הצבאי". הוא ילך לאוהדיו ההולכים ומתמעטים בליכוד, שעוד לפני המלחמה חשבו שמדובר באדם מעורער, ויבקש מהם תמיכה. הוא לא יקבל. הם יודעים שהוא וברק ניצלו את המילואימניקים. הם מבינים שביבי יכול היה להפסיק את ההתקפות ביום השני או השלישי למבצע הצבאי עם תמונת ניצחון. אבל נתניהו הניח לאירועים לנהל אותו. בדיוק כמו בפרשת מנהרת הכותל שנגמרה בהחלטת להסב את "אורוות שלמה" למסגד וב-17 חיילים הרוגים.

העובדה שישראל הובסה במלחמת "עמוד ענן" מקובלת גם בימין וגם בשמאל. הקונספציה של ביבי, שלפיה הפעולה הצבאית תלחץ את אובמה שיילחץ על הנשיא מורסי שיילחץ על חמאס, ותאפשר תמונת ניצחון לצה"ל, הקונספציה הזו נכשלה. ביבי יושב עכשיו לחתום על הסכם כניעה כשהילרי קלינטון ומפקחת ואובמה פודה את צ'ק התמיכה שנתן לישראל במבצע. הכישלון מהדהד בכל הקומות של מצודת זאב, ואת השלכותיו ניתן יהיה לראות במטה של נפתלי בנט.

התקשרתי הבוקר לעו"ד אלדד יניב. יניב מכיר מקרוב את האישים. שאלתי אותו אם התבוסה הישראלית יכולה לחולל תפנית דרמטית יותר בבחירות האלה. למשל, התפרקות הליכוד ביתנו. יניב לא חושב שהתיאוריה הזו מופרכת. "אם ליברמן יחוש שיש תנועה של עדר איילים מהליכוד לימין, הוא ירצה לקחת חלק בחגיגה הזאת. הוא לא ימצמץ פעמיים", אומר לי יניב. "לליברמן יש מפלגה משלו, והוא בשנייה אחת עושה סוויץ'. האיחוד הזה הוא איחוד במסיבת עיתונאים. הוא לא קרה בפועל. מבחינה משפטית, כל עוד הרשימות לא נסגרות, ההצהרה לא מחייבת".

יניב מעריך שלשכת נתניהו בהיסטריה. אני נוטה להסכים אתו. בימים הקרובים, נתניהו יבקש למנוע מהליכוד להתרסק נוכח התבוסה. הוא יבלה שעות רבות בניסיון למנוע מהדילים שרקח לקרוס בפריימריס. במקביל, יבקש לעשות דה-לגיטימציה לנפתלי בנט, כפי שעשה לו טרם נבחר לראשות 'הבית היהודי', ולשמור על ליברמן ברשימה. הוא יודע כי במידה ופינקלשטיין, הנאמן ליו"ר 'ישראל ביתנו', יחשוב שביבי עלול לחסל את ליברמן במרוץ המשותף הזה ולהוריד את מספר הח"כים ברשימה המשותפת מתחת ל-10 מנדטים, האיחוד הזה יקרוס בהרבה אבק, שיפיץ מנדטים לכל עבר. עכשיו נתניהו צריך להתמודד עם עצמו, עם הקונסטלציה הפוליטית שהוא-עצמו רקח לאולמרט וללבני בבחירות שעברו. אולי ביבי רק יאכל את הדגים המסריחים ולא יגורש מהעיר, אך האפשרות שבבחירות הקרובות הוא כבר לא יהיה הסולטן המקומי, הולך ונראית ריאלית יותר ויותר.

הסדין האדום של אילנה דיין

אילנה דיין עשתה לבנימין נתניהו את מה שאף עיתונאי אחר לא הצליח לעשות: היא הכניסה צלם להיכל. נתניהו, חומק סדרתי מראיונות קשים ומעימותים מתוקשרים, קיבל על שולחן הכתיבה רחב-הידיים העומד בלשכתו, את יריבו, ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. ביבי שתק, צפה בפנים קפואות, פה ושם זעה עווית בפיו. חצי דקה נאלץ לראות איך אולמרט סונט בו. חצי דקה תמימה הצליף בו אולמרט. את הזובור הזה, שלא קיבל באו"ם ואפילו לא בבית הלבן, הוא קיבל בפריים-טיים בערוץ 2.

הכניסה צלם בהיכל. אילנה דיין.

הכניסה צלם בהיכל. אילנה דיין.

אהוד אולמרט יתמודד, ואולי לא. אך דיין הצליחה להראות, כי הסוגיה הרגישה ביותר בישראל איננה שכר המינימום ואפילו לא "הרווחים הכלואים". גם לא כמות החרדים שישרתו בצבא. היא ייתרה את שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד. באבחת מצלמה אחת, ראש ממשלה מאופר בכבדות, נוקשה, קפוא וחנוט בחליפה, נאלץ לענות גם ליריבו, וגם לשאלות הקשות ביותר שניתן היה להעלות על דעת. הוא התרגל ל"ישראל היום", וקיבל את ה"ניו יורק טיימס". הוא חשב שמגיע אליו צוות "פוקס ניוז" וקיבל את ד"ר אילנה דיין. גם הוא לא האמין שהריאיון יהיה נוקב כל כך. בוטה. שיישאל את צרור השאלות שעליהן הוא מסרב לענות.

מהריאיון הזה עלו כמה דברים. ראשית, נתניהו לא הכחיש בפה מלא את הטענה שהוא וברק רצו לגנוב מלחמה באמצעות דריכת הצבא, דבר שהיה מערער מיד את המצב הביטחוני. הוא לא אמר שהפצצה ישראלית הייתה מחסלת את הגרעין האיראני. הוא לא הכחיש שעיקר כוונתו ליצור לחץ בינלאומי. ביבי לא רצה מלחמה באמת. הוא רצה להרתיע את ארה"ב ואירופה, לסמן לערבים ולפרסים. הוא רצה מגה-תרגיל. הדרג הצבאי הבין כי זה עלול להיות תרגיל אחד יותר מדי. שעלולה לפרוץ מלחמה. תחת אזהרת אי-החוקיות הוא וברק התקפלו.

בצר לו, נאלץ למצוא עצמו נתניהו שוב פעם באותה הספינה עם אהוד ברק. סימן שאלה גדול ונורית אזהרה אדומה ומהבהבת ניצבה מעל ראשיהם. לאולמרט ניתן זמן מסך עצום. בדקות תעמולה, זה שווה עשרות אלפי שקלים. אולי יותר. בניגוד לטענה שדיין שירתה את אולמרט במשדר "עובדה", האמת היא שהעיתונאית הוותיקה הזו שירתה בעיקר את הציבור. היא הוכיחה את ההבדל בין עיתונות לבין פטפוטי בלוגרים וסטטוסים בפייסבוק. בין עיתונאית חוקרת לבין כתב של ביטאון. היא המחישה כי עיתונות נוקבת וחוקרת מעלה לסדר היום את השאלות הכי קשות. מבררת אם שיקול הדעת של הדרג המדיני תקין. אם אפשר לסמוך עליו. אם הוא רציני. נתניהו וברק יצאו מהתוכנית בשן ועין. ברק נראה היה על סף אבדן עשתונות, ואמר יותר משהתכוון או רצה להגיד. נתניהו היה מוותר על הריאיון אם היה יודע מה יהיה המוצר המוגמר. עכשיו זה הוא וברק מול אולמרט.

יכול להיות שנתניהו ייבחר שוב לראשות הממשלה. ההנחה הזו היא סבירה למדי. אך מעתה והלאה, עד הרגע שבו יפורסמו המדגמים, תעלה השאלה הגדולה שהעלתה אילנה דיין מהאוב: איזו מנהיגות תוביל את ישראל בארבע השנים הקרובות – מנהיגות שמתואמת עם האמריקנים ומובילה מהלכים שגם אם אינם מתואמים, לא זוכים לגינוי חריף, לתוצאות הרות-אסון ולבידוד בינלאומי, או מנהיגות שמהמרת על המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב ומתעמתת עם מנהיגת העולם החופשי? מנהיגות שמשכנעת את האמריקנים בראיות מוצקות שהאיראנים אכן מפתחים נשק גרעיני, או מנהיגות לעומתית שנוקטת בטקטיקה של הבהלה, היסטריה, דיבורי שואה ואצבע מדומיינת על הכפתור, ואו-טו-טו מציתה מלחמה בלי לשאול אף אחד?

לרוב הישראלים ברור שגם הבחירות האלה לא יהיו על העניין החברתי או האזרחי. לא כשישראל גולשת במדרון החלקלק של הדו-לאומיות. ולא כשראש הממשלה מאיים להפציץ באיראן ללא גיבוי של הדרג הצבאי ושל האמריקנים. יותר קל להעלות את שכר המינימום מאשר לקבל הכרעות היסטוריות. וברגע הנכון, לא הסוציאל-דמוקרטיה ולא החילוניות הנחושה לגייס חרדים לצה"ל, לא יכולות להכריע הכרעות כאלה. השאלה אם אולמרט ראוי לשמש שוב ראש ממשלה, בוודאי בסיטואציה המורכבת הנוכחית כשתלוי ועומד נגדו כתב אישום והוא עצמו אך הורשע בהפרת אמונים, אינה רלבנטית לדיון הזה. השאלה איננה מה יעשה אהוד אולמרט. השאלה היא מה עלול לעשות בנימין נתניהו.

וכאשר הגבר המבוגר, המאופר בגוזמה, היושב בחליפה כהה בלשכת ראש הממשלה, נתפש בקלקלתו כחסר חוש אחריות ושיקול דעתו באשר להחלטותיו, הישראלים הם אלה שצריכים להחליט אם ברצונם לראותו שוב מניח את האצבע על הכפתור האדום ומתלבט. "עובדה" הניפה סדין אדום למצביעי בחירות 2013. בינואר יצטרכו אזרחי ישראל להחליט אם הם שולפים לביבי כרטיס אדום. עם אולמרט, או בלעדיו.