א. פרשנות פוליטית בישראל היא מלאכה מורכבת יותר מאשר כל פרשנות פוליטית אחרת. בכל מדינה מערבית אחרת, מדי ארבע שנים מתקיימות בחירות שבהן משתתף מספר קבוע של מפלגות בעלי מוסדות ומסורת. ההפתעות הדרמטיות במערכות הבחירות אינן מגיעות מתוך המערכת הפוליטית. אירועים חיצוניים לפוליטיקה עשויים להשפיע על הנעשה בה, אך באשר למתרחש בפוליטיקה עצמה, היא מתקשה לייצר כותרות דרמטיות. לרפובליקנים בארה"ב היה ברור כשמש, כי כאשר רומני זכה במועמדות לנשיאות ארה"ב, שום מתחרה רפובליקני אחר לא היה פורש ופותח במסע מועמדות משלו. ובאשר לאובמה, לאף דמוקרטי לא היה צל-צלו של ספק, כי למרות כהונה בעייתית כנשיא, לא יתקיימו פריימריס במפלגה הדמוקרטית ולא ייצא מתוכה מועמד רציני שיקרא תגר על מועמדותו. זה קורה בצרפת, בבריטניה ובגרמניה, ובכמעט כל מדינה אחרת. זה לא מאפיין את ישראל.
קו פרשת המים. בנימין נתניהו. צילום: דיילי טלגרף
נתניהו וליברמן מציגים את עניין המשילות כעומד במרכז קמפיין הבחירות שלהם. גם במפלגת העבודה יש געגועים לימי שתי המפלגות הגדולות, לעידן שנגדע בבחירות 1984, אז היה ברור למערך ולליכוד, כי לשתי המפלגות אין יכולת להקים ממשלה ללא סיעות קטנות, ומאז כל הקמת ממשלה הייתה כרוכה במו"מ קואליציוני עם סיעות לא-ציוניות. אך הבעיה של ישראל איננה משילות. גם לא שיטת המשטר. אפילו לא אחוז החסימה. לישראל יש בעיה מהותית שמונעת ממנה מלתפקד כדמוקרטיה אפקטיבית שבה הבחירות מתקיימות בין שתי חלופות גדולות, עם מפלגה נוספת שעשויה להכריע לכאן או לכאן. הדיון הפוליטי בישראל נסוב סביב הכרעות פרסונליות ולא סביב חזון מקיף. הדברים, למשל, מקופלים בדמותו של השר משה כחלון או בדמותה של יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ': רפורמה כזו או אחרת, הסדר חברתי כזה או אחרת, אך לא משנה סדורה כלל-ישראלית, על אחת כמה וכמה התחמקות מעיסוק בנושאים מכריעים.
ישראל, כחברה, מעולם לא הכריעה מהי באמת. האם היא יותר יהודית, או שמא יותר דמוקרטית. הניסיון ליצור את האיזון בין יהדות המדינה לבין הדמוקרטיות שלה, נכשל: האם ישראל כמדינה מחויבת לפעול לאור אידיאל יהודי עמום שבמרכזו שסע אתני יהודי-ערבי, או לאור אתוס ליברל-דמוקרטי שבו האזרחות מתקיימת כעקרון מכונן ומסדיר את יחסי הקולקטיב הישראלי? החברה הישראלית לא הכריעה מה הם גבולות המדינה: היא מסרבת לקבל הכרעה באשר לגורלם של פלשתינים הנתונים תחת מרותה – ביו"ש ובגבולות הארץ עצמה. לישראל אין תפישה רפובליקנית של הדת: הדת לא הופרדה מן המדינה, ואזרחים רבים חוסים בצל הדת כגורם הקובע את מעמדם, זכויותיהם, חובותיהם והסדרי חייהם.
ב. במצב כזה, לישראל אין יכולת לקבל על עצמה חוקה של ממש. שום הצעת חוקה לא הפכה למקובלת על רוב האוכלוסייה. אין מפלגה אחת בישראל שהשכילה להציב פרספקטיבה רפובליקנית כלל-ישראלית. הדיון על השאלה הפלשתינית עבר לדיון על שאלות חברתיות, אך מתנזר מהשאלות הגדולות שעומדות ביסוד כל חברה ליברלית מודרנית. העובדה שהפלשתינים סירבו ומסרבים לקבל את קיום ישראל כעובדה, לא איחדה את החברה הישראלית. היא רק פוררה אותה עוד יותר.
בהיעדר הכרעה ממשית, מהבחירות הקרובות תצא הפוליטיקה הישראלית מפורדת עוד יותר. 'הליכוד ביתנו' – המזיגה המוזרה בין ניאו-שמרנים, ליברלים, אוטוריטרים ודתיים לאומיים – צפויה לזכות בשליש מהמושבים בכנסת. אם נתניהו יהיה פעם נוספת ראש הממשלה, זה יקרה מפני שהרשימה החדשה תשתמש בשיטה הפוליטית הקיימת כדי להקים קואליציה. ואם הלא-ייאמן יקרה, והשמאל-מרכז הציוני יצליח לגבש "גוש חוסם", הוא יהיה תלוי לחלוטין בקולות המיעוט הערבי. גורל הקואליציה יעבור לוועד המרכזי של מק"י, ללשכה המדינית של בל"ד ולמרכז רע"ם-תע"ל. בהינתן שהאפשרות השנייה רחוקה מלהתגשם, גם אם יסקרו הסוקרים אינספור מזיגות פוליטיות משונות של ימין חברתי עם שמאל מדיני וההפך, הרי שתמונת המצב הנוכחית תמשיך לשמר את עצמה גם בכנסת הבאה.
ג. השאלה איננה "מי" ינהיג את החברה הישראלית אלא "מה" יעשה המנהיג הבא בכוח שיקבל. ישראל בהנהגת נתניהו תיאלץ, במוקדם או במאוחר, לגלות שהבעיה האירנית היא רק מרכיב – חשוב אך לא יחיד – במכלול הבעיות שעמן תיאלץ להתמודד הממשלה הבאה. עם או בלי אירן גרעינית, ישראל נמצאת על סף הכרעה היסטורית וערכית עמוקה, שבה היא מסרבת להכריע: מהות החברה הישראלית.
השאלה הערבית היא, כמובן, המרכזית, אך הצבת הבחירה בין "שתי מדינות לשני עמים" לבין "ניהול הסכסוך", מתעתעת ומטעה. הבעיה הגדולה היא אתגר הדו-לאומיות שניצב לפתח ההנהגה הישראלית שתיבחר ב-22 בינואר בשנה הבאה. בהיעדר הכרעה ברורה בין מדינה דו-לאומית עם רוב יהודי קטן לבין מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי גדול, ישראל תידרש להכריע בסופו של יום אם היא הופכת למדינה הפרדה שבה התושבות נפרדת מהאזרחות. צריך לקרוא לילד בשמו: מדינת אפרטהייד. אין צורך לומר, כי בניגוד לעלילת הדם שהפיץ עיתון "הארץ", אין היום מפלגה או ארגון משמעותיים בישראל שרוצים באפרטהייד. אך אין כיום קבוצה פוליטית מאורגנת עם אידיאולוגיה סדורה שמציעה חלופה למדרון החלקלק לכיוון האפרטהייד.
הבחירה המודעת של נתניהו לשמור על חזית שקטה עם חמאס ולנטרל כל תהליך מדיני עם הפלשתינים, היא רק חלק מהבעיה. ישראל כשלעצמה לא קיבלה הכרעה אם היא רפובליקה בעלת חוקה או מדינת-קנטונים שמתקיימת בזכות הסדרים ארעיים בין קבוצות שונות באוכלוסייה, ומהווה למעשה פדרציה של קבוצות אוטונומיות המיוצגות בפרלמנט ומקיימות קואליציה בשל חפיפת אינטרסים. בהיעדר הכרעה מהותית, לישראל אין מה להציע לפלשתינים במו"מ. אין לה מה להציע לחרדים, למתנחלים, לערביי ישראל, לדתיים הלאומיים, לחילוניים, וגם לא לתתי-קבוצות בתוכה. במצב של אין-הכרעה, לישראל לא יהיה לאן להתקדם. המציאות תכפה את עצמה עליה.
ד. פרופסור ישעיהו ליבוביץ' המנוח תבע מישראל להסתלק משטחי יש"ע, ובהרצאה שנשא באום אל-פחם אמר ברגע של כנות עמוקה: "הערבים לעולם לא יהיו ידידינו". להסתלק מהשטחים, ישראל כבר לא תוכל. גם אם תרצה, לא תוכל. את המתיישבים לא תוכל לפנות שום ממשלה, כשם שאת תושבי אום אל-פחם לא יוכל גם ליברמן לפנות. אך במצב שבו אין הכרעה על זהות החברה הישראלית, על ערכיה היסודיים, על חוקה המסדירה את היחסים בין כלל אזרחיה, ישראל תידרש להכריע אם היא מקבלת על עצמה את דין ההיסטוריה והופכת לדו-לאומית, או שהיא מקיימת בגבולותיה – שנותרו גבולות ארץ ישראל השלמה, למעט עזה – משטר הפרדה. כדו-לאומית, ישראל תצטרך להתפרק מייעודה ההיסטורי והציוני. ואם תבחר בהפרדה, משטר כזה לא ישרוד לאורך זמן, גם אם נתניהו ייבחר לראש ממשלה בבחירות 2017, וגם אם רומני ימנה לתפקיד מזכיר המדינה את שדרן הרדיו הארכי-שמרן, ראש לימבו.
נתניהו הוא המנהיג שיצטרך להכריע בין דו-לאומיות דמוקרטית, משטר הפרדה אתני או מדינה דמוקרטית ויהודית שמתכנסת אל גבולותיה ומתחילה בדיון עמוק על חוקה והסדרים חברתיים, פוליטיים, דמוקרטיים ואזרחיים בני-קיימא. בשני המצבים הראשונים, ישראל תוכל להתקיים, אך זמנה יהיה קצוב. היא תקרוס מבפנים. לנתניהו אין את היכולת, החזון, ההבנה והרצון להכריע בזכות ההכרעה השלישית. בחירתו הצפויה תסמן את קו פרשת המים שהחל במלחמת ששת הימים ויסתיים ב-2013. ישראל תשקע אל הדו-לאומיות. היא תתבוסס בה.
ה. השאלה אינה פרסונלית. היא לא קשורה לזהות המנהיג שייבחר: אולמרט, לבני, יחימוביץ', לפיד, ליברמן וכן הלאה. השאלה היא עקרונית: האם יש אפשרות לממש חזון כלל-ישראלי ודמוקרטי במדינת ישראל, שטומן בחובו הכרעות ערכיות קשות. הסוגיה הפלשתינית היא מינורית, בהקשר הזה. ישראל לא יכולה לחכות לעד לצמיחת מנהיג פלשתיני שיאמר "כן". היא גם אינה יכולה להמתין שאיזה מנהיג פלשתיני יסכים להוציא מפיו את המשפט "אני מכיר בישראל כמדינה יהודית". ציפייה כזו שקולה לציפייה לערבב מים עם שמן. הכרה בציונות כתנועה לגיטימית מנוגדת לדי-אן-איי של הלאומיות הערבית. השאלה היא אם ישראל מוכנה להיפרד מהפלשתינים היפרדות עקרונית. לומר במפורש: ההצעה הישראלית היא ברורה, ומסתמכת על מספר עקרונות.
"אז מה אתה מציע?", תעלה שוב ושוב השאלה. העניין איננו ההצעה. הסוגיה המהותית היא ההתכנסות אל תוך סדרה של ערכים שמתוכם תעלה הצעה ושתתבסס על עקרון הליברלי של אזרחות במדינה דמוקרטית. מכיוון שישראל אינה יכולה להמשיך ולהתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית ולתת אזרחות לפלשתינים, עליה להחליט אילו קווים מרכזיים היא מתווה לעצמה כמסמנים את גבולותיה הטריטוריאליים ואת מהותה הערכית. כאשר ישראל תכריע כי אין לה יכולת לשלוט בפלשתינים ועליה להסדיר מחדש את יחסי האזרחים בה באמצעות חוקה, היא תוכל לבוא ולהציב עמדות ברורות בכל הנושאים הרלבנטיים, ולא רק זה הפלשתיני. ישראל המגדירה את עצמה תוכל להציע לפלשתינים תהליך של בניית מדינה והידברות ארוכת טווח בין העמים, תוך הכרה ראשונית בזכותם ההדדית להגדרה עצמית. השאלה הטריטוריאלית היא ביטוי לזכות אך לא מהותה. השאלה איזו מדינה תתקיים בצד ישראל, ואיזו מדינה תתקיים בצד פלשתין.
ישראל צריכה חזון ליברל-דמוקרטי, ולמעשה להקים את הרפובליקה הישראלית השנייה. כל עוד ישראל מתבססת על העיקרון האתני ולא על העיקרון האזרחי, כל עוד ישראל אינה רפובליקה שמציגה סדרת ערכים עמם היא פונה לעולם אלא מדינה שסועה אתנית שמהווה פדרציה מתפוררת של קבוצות וערכים, הכהונה הבאה של נתניהו תחתום פרק בתולדות ישראל ותהווה, הלכה למעשה, הידרדרות ממשית בדרך לקריסתו הדרמטית של ההסדר הקיים כפי שהכרנו אותו.
