ביבי מחכה להרצוג

מחכה להרצוג. בנימין נתניהו

מחכה להרצוג. בנימין נתניהו

בלילה שבו שררה אווירת ניצחון תזזיתית במטה הליכוד נוכח ההישג האדיר בבחירות, חשב ראש הממשלה שמלאכת הרכבת הקואליציה תלך לו בקלות. אך ההישג של נתניהו היה שונה במהותו מן ההישג של עמיתו השמרני, דייויד קאמרון, שהביס את הלייבור במכה ניצחת. יו"ר הליכוד הצליח לאסוף סביב הרטוריקה הגזענית והמתלהמת שלו את מצביעי הימין הקשה של אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ואלי ישי. הזינוק מ-20 מנדטים פלוס בסקרים ל-29 מנדטים פלוס אורן חזן בבחירות, נבע מנגיסה משמעותית של נתניהו באלקטורט הימני של ישראל ביתנו והבית היהודי. הפנייה ימינה של ראש הממשלה הותירה את מצביעי בנט וליברמן מאושרים והמומים, נכונים לנטוש את מפלגותיהם לטובת מי שימנע את הסכנה הנשקפת מהערבים הנוהרים לקלפיות.

רגע לפני פקיעת המועד החוקי להרכבת קואליציה, הצליח ראש הממשלה – כשהוא מוכר את כל נכסיו הפוליטיים לשותפיו הקואליציוניים – להכניס פנימה את הבית היהודי במחיר כבד מאוד. גלעד ארדן חשק בתיק המשפטים לאחר שהגן בחירוף נפש על משפחת נתניהו וראש הממשלה עצמו בכלי התקשורת השונים. בכירי ליכוד אחרים ראו עצמם מועמדים לתפקיד שר החינוך. בסופו של יום, רוב התיקים המשפיעים נמסרו לשותפיו של נתניהו, והוא נותר עם הטוטו שרצה למכור לאיילת שקד. הסכם קואליציוני רע כזה לא היה בתחזית של אף אחד מהפרשנים שסנטו ברביב דרוקר שהתנבא על מלאכת הרכבה קשה במיוחד של הקואליציה.

הבעיה המהותית של נתניהו איננה קואליציית השישים ואחת בה כל יחיד הוא מלך. אם יתנהל כראש ממשלה ימני במיוחד, הקואליציה הזו תוכל להחזיק מעמד לא פחות מקואליציות אחרות. הבעיה שלו היא שבכדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות – והראשונה ואולי היחידה שבהן היא הישרדות בראשות הממשלה – נתניהו יצטרך לנהל את ישראל פחות כמו צפון קוריאה ויותר כמו מדינה מערבית שמקיימת דיאלוג עם העולם החופשי והדמוקרטי. זה אומר, למשל, המשך הקו בו רה"מ מכיר בזכות הפלסטינים למדינה. זה גם אומר המשך המדיניות בה ישראל מוכנה להקפיא בנייה בהתנחלויות, לשחרר אסירים ואף לסגת משטחים ולפנות מאחזים בלתי-חוקיים. עם קואליציה כזו, מדיניות מהסוג הזה לא יכולה לעבוד.

הקואליציה הזו היא זמנית. היא זמנית עד שבוז'י הרצוג יבסס את מעמדו במפלגת העבודה ויוכל להכניס אותה פנימה, אפילו במחיר התפצלות מהתנועה בראשות לבני, אם היא עדיין קיימת. נתניהו משווע לכניסת הרצוג לממשלה ביודעו שבשונה מהממשלה הקודמת, לאף אחד מהשותפים הקיימים אין אינטרס בבחירות חדשות בשלוש השנים הקרובות. כל אנשי מפלגת העבודה זקוקים לניסיון מיניסטריאלי, צריכים לתת ג'ובים לחברי המרכז, נואשים לחזור לעשייה אחרי שנות מדבר. כרגע זה בלתי-אפשרי, אולם משבר מהותי בתחום המשפטי, או משבר מדיני אמתי, יכול לזרז את התהליך. רק שהרצוג ייבחר מחדש לראשות 'העבודה'.

מי שרוצה לפרוח באופוזיציה כחלופה לנתניהו הוא אביגדור ליברמן. ליברמן חושב ששנות השותפות עם נתניהו רק הרעו לו. הוא איבד למעלה ממחצית מכוחו הפוליטי כיוון שדאג לראש הממשלה בתפקיד שר החוץ, היה ממלכתי מדי, לא עשה כמעט דבר ואיבד את האלקטורט שלו. שר החוץ בדימוס מאמין שבאופוזיציה הוא יוכל להחיות את המותג "ליברמן". הבעיה הגדולה בתזה הזו היא שרבים וטובים כמוהו ניסו לעשות כן ולא הצליחו. האופוזיציה הישראלית היא לא רק מדבר פוליטי; היא גם עמק הבכא הפוליטי. אולי בסיבוב הבא, כשהקואליציה הנוכחית תתפרק, יוכנס ליברמן חזרה למשרד החוץ כאיזון לפנייה שמאלה כתוצאה מהצטרפות מפלגת העבודה.

למרות כל התרחישים לעיל, נתניהו תקוע עם קואליציה שהוא לא רוצה בה ועם שרים בכירים שיכולים להזיק מאוד לתדמית הממלכתית שלו, או למה שנותר ממנה. בקואליציה הרביעית שלו, ראש הממשלה זקוק לאופוזיציה. וגם זה פרדוכס מבית היוצר של ביבי: בלי אופוזיציה חזקה, הוא ייאלץ לממש את המדיניות לה התחייב. ואם יממש אותה, ישראל בראשותו תהיה בספרינט האחרון שלה כמדינה יהודית ודמוקרטית. מי שחושב שנתניהו רוצה בכך, טועה. בכל זאת, בית הנשיא עוד מחכה לו.

מודעות פרסומת

מי מפחד מגדעון סער?

הסקרים האחרונים גרמו לראש הממשלה לעשות קולות של בחירות מוקדמות. הצהרות על הקדמת הבחירות המקדימות לראשות הליכוד, טפטופים על ברית ביבי־בנט שתביא לרשימה המשותפת של הליכוד־הבית היהודי לפחות 45 מנדטים (נשמע מוכר), הכרזות של מקורבי ראש הממשלה על הרצון לכבוש את השטח, מתקפת פעילי ליכוד המקורבים לביבי על גדעון סער (חלקם מכנים אותו "בוגד" ומאשימים אותו שעשה פריימריס במהלך המלחמה). ההודעה של היועץ המשפטי על סגירת התיק בפרשת "ביבי־טורס" רק הגדילה את התיאבון אצל נתניהו ואנשיו.

לא ברור אם ההצהרה על הברית אם נפתלי בנט היא אמתית או ספין. פרופסור אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן, אחד מתומכיו המובהקים של בנט, מדבר בגאווה על כך שוועידת הבית היהודי תתקיים באוניברסיטת תל־אביב, ולא בהתנחלות קדומים. בנט ואנשיו מבינים שהפער בין הבית היהודי ובין הליכוד עומד על 10 מנדטים ביום טוב. בפועל, ריצה נפרדת עשויה להביא למצב בו שתי מפלגות הימין החזקות יהיו שוות בגודלן. שר הכלכלה יבקש שדרוג: שר החוץ וממלא־מקום ראש הממשלה. אולי אפילו רוטציה, אם מצבו של נתניהו יהיה קשה במיוחד.

"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער

"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער

במהלך המלחמה, שלח ראש הממשלה את ציפי לבני לבדוק אם יש היתכנות להעיף מהקואליציה את הבית היהודי וישראל ביתנו ולהכניס פנימה את מפלגת העבודה. החרדים כבר בכיס של ביבי. אלא שגם נתניהו וגם בוז'י הרצוג לא יודעים אם הם יכולים להעביר מהלך כזה במפלגותיהם שלהם. שלי יחימוביץ מחכה להרצוג בפינה. היא עושה חיקויים לעגניים שלו בפני פעילי המפלגה ובזה לו. לנתניהו יש 5 או 6 קולות בטוחים בסיעת הליכוד המצומקת המונה 19 מנדטים. גם ביבי וגם בוז'י ויתרו על הרעיון. אין ממשלה אחרת, אין קואליציה חלופית.

בהיעדר חלופה לקואליציה הגרועה ביותר שקמה בישראל, ראש הממשלה מבקש לבנות את עצמו מחדש. את איראן החליפו אנשי דאעש. נתניהו שוב חזר לימי מלחמת העולם השנייה כאשר צבא רומל היה בדרכו לארץ־ישראל. הוא לא האמין שייצא כל כך טוב מהכישלון במלחמת צוק איתן. עכשיו יש לו קלף חדש, אויב חדש, ארגון טרור חדש. אפשר לחזור לימי ההפחדות, האיומים. בכלל, בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה הוא מוביל על כל יריביו עם תמיכה של למעלה מ־40 אחוז. בחירות ביטחוניות יסייעו לו לשוב לכהונה רביעית בלשכת ראש הממשלה.

אלא שנתניהו היה בסרט הזה אחרי עסקת שליט. הוא היה בטוח שבבחירות הבאות, הליכוד בראשותו יזכה לרוב מוחץ בכנסת. הסקרים הראו שהמפלגה לבדה מקבלת 35-38 מנדטים בסקרים. ואז התחיל הרומן הכושל עם שאול מופז. החבירה לליברמן שהבריחה מצביעי ליכוד. הבור התקציבי העצום שנחשף לאחר סיפורי שטייניץ על הכלכלה המצוינת. השפעת המחאה החברתית על המצביעים. זה נגמר בגוש ימין־חרדים של 61 מנדטים. נתניהו היה היסטרי ביום הבחירות כשהבין שיש סיכוי לא קטן שהוא מאבד את השלטון. "שלטון הליכוד בסכנה", הוא צווח בפייסבוק והחל להמריץ לבדו מצביעים להגיע לקלפיות.

כדאי לו, לראש הממשלה, להיזהר מעצמו. הכלכלה הישראלית מפוררת ומפורקת. סיפורי המצוקה החברתית יעלו במהלך הקניות לחגים. כאשר יידרש ראש הממשלה להכין תקציב חדש ולחתוך בבשר החי, בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות, הוא יגלה התנגדות עזה. לנפתלי בנט אין שום סיבה להציל את נתניהו מן המרקחה שהוא עצמו התקין. גם יאיר לפיד יכול לחתוך שמאלה כשיתברר שאין אפשרות להעביר תקציב על קולות יש עתיד בלי לרסק אותה כפי שרוסקה קדימה. הסקרים בחודשים בקרובים עלולים להראות על מגמה אחרת. ליכוד מתרסק מול כלכלה מתרסקת.

האינטרס האמתי של ראש הממשלה, ואת זאת לא אומרים לו מקורביו נוסח אקוניס, הרגילים בתרבות של ליקוק, היא לשמר כמה שניתן את שלטונו. לעשות הכול כדי לשנות את סדרי העדיפויות. להראות לעם יצור חדש שנקרא "ביבי חברתי". עם רפורמה אמתית בכלכלה ובחברה, אף אחד לא ישאל אותו מה שלום אבו־מאזן. סדר יום חברתי נוסח נתניהו יכול לטרוף את הקלפים. אלא שביבי הוא שמרן אמתי, במובן הרע. הוא מכור לבעלי־ההון. הוא מאוהב בלקקנים. הוא פרנואיד עד אימה. יש לו שנאה כלפי כל דבר שמריח קצת מסוציאל־דמוקרטיה. הוא חושב שאפשר להמשיך ולנהל מדינה עם עוד ועוד קיצוצים ולהמשיך להפחיד את העם עם סרטוני עריפת הראשים של דאעש. ומעל הכול, הוא צופה ביריביו. בסילבן שלום הנבגד, למשל. הוא בטוח שכולם מחכים לו בפינה. והאיום הגדול מכולם, יותר מדאעש, הוא גדעון סער.

למשל, בסוף השבוע פורסמה ב"דה מארקר" כתבה של חגי עמית על הזוגיות המתוקשרת של גדעון סער וגאולה אבן. "השילוב של ליברל חילוני תל־אביבי (אוהד של מכבי תל אביב וריאל מדריד), בעל מראה אינטלקטואלי, המציג בעמוד הפייסבוק תמונות מהופעות רוק שבהן צפה בישראל ובעולם, הנשוי לאשת תקשורת, מחזיק בעמדות מדיניות ימניות, מתקרב לדת ומפריד בין בשר לחלב, נראה כשילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים", כתב עמית.

כשזה מגיע ליריבים פוליטיים, נתניהו יודע לקרוא עיתונים היטב. הוא חושש מאמבוש. גדעון סער מתמודד על ראשות הליכוד ומקבל תמיכה מגורם פוליטי בעל השפעה אדירה במפלגה. למשל, משה כחלון. אם סער ירוץ מול ביבי בפריימריס לראשות המפלגה, נתמך על־ידי כחלון וגורמים פופולריים במפלגה כמו מירי רגב, דני דנון ומשה פייגלין, נתניהו יצטרך לפשוט מעליו את החליפה ולעבוד 24/7 כדי לנצח בבחירות האלה.

מקורבי ראש הממשלה, שזרעו את הספין על הפתק ביבי־בנט, יודעים שהזירה הפוליטית רותחת. בסופו של דבר, כמו כל מהלך של נתניהו, זה ייגמר בבכי. השאלה אם הבכי הזה לא ייגמר מחוץ ללשכת ראש הממשלה.

מה עובר על נתניהו?

לפני הבחירות האחרונות, כינס סילבן שלום במטהו בתל־אביב כנס פעילי ליכוד. בשיחה סגורה, אמר דברים קשים על ראש הממשלה, נתניהו, אך הקפיד לשמור על קורקטיות אופיינית והדגיש גם את הישגיו. בשיחות פרטיות, שלום מתבטא על יריבו הפוליטי ביתר חופשיות. כדוגמה להתנהלותו הפוליטית הוא מספר איך לפני בחירות 2009, קרא לו נתניהו לשיחה והודיע לו שבכוונתו לשריין לחברי־הכנסת של סיעת הגמלאים מקומות ריאליים ברשימת הליכוד. שלום התנגד, נתניהו התפוצץ. "הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע. בסוף הגענו לפשרה שהוא יבטיח לרפי איתן הבטחה כלשהי לתפקיד שר ויוריד אותו מהרעיון", מספר שלום לחברי־כנסת בליכוד, "וכך הצלתי את הכיסא שלכם בכנסת".

"הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע". סילבן שלום

"הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע". סילבן שלום

שר החוץ והאוצר לשעבר לא מאמין לנתניהו. ראש הממשלה איננו מאמין לשלום. אי־האמון ההדדי הזה גרם לכך שמקורבי נתניהו הודיעו לתקשורת שראש הממשלה איננו תומך בו עוד טרם החליט שלום אם להתמודד על התפקיד. ביום רביעי, פנה נתניהו לדוד לוי. ליברמן הסכים. ככלות הכול, לא יזיק אם לחברת־כנסת פופולרית מישראל ביתנו יהיה אבא המכהן כנשיא. לא ברור מה קרה אך עוד לפני שלוי הודיע אם הוא נענה לבקשת נתניהו, מקורביו כבר שלחו הודעה שאינו תומך במועמדותו של לוי. בסביבת שר החוץ המיתולוגי השתוממו: הרי הוא לא הכריז שבכוונתו להתמודד.

כל ההודעות הללו יצאו לתקשורת דרך "ישראל היום" והאתר nrg שבבעלות אדלסון. לשכת ראש הממשלה בוררת בקפידה עם אילו עיתונאים היא מקיימת מגעים ואיזה כלי־תקשורת יזכה באייטם הראשון. אלא שגם תומכי נתניהו לא מצליחים להבין את התנהלותו התזזיתית. האדם שמדבר על האיום הקיומי הנשקף מאירן, נואם ביום השואה על השחיטה המאיימת ובאה, מלהג ללא הרף על האינטרס הביטחוני הישראלי, עוסק כבר שבועיים בדבר אחד בלבד: סיכול בחירתו של רובי ריבלין לתפקיד נשיא המדינה.

בליכוד ובמפלגות אחרות מזהים את סימני התפוררות הקואליציה. נתניהו אינו שולט במפלגתו, לא כל שכן בשותפותיו לממשלה. הם שולטים בו. אם לבני, לפיד או בנט ייצאו החוצה, יהיו בחירות. מספר תומכיו של ראש הממשלה בכנסת נאמד, במקרה הטוב, בעשרה ח"כים. גדעון סער מכין את הקרקע להתמודדות על ראשות הליכוד מתוך הנחה שבבחירות הבאות נתניהו יפסיד. גם אביגדור ליברמן יוצא מהנחה דומה. ולא, הוא לא ויתר על רעיון מיזוג הליכוד וישראל ביתנו. הוא רק צריך דיל טוב עם כמה בכירים במפלגה.

השאלה הגדולה היא מתי קואליציית נתניהו תקרוס. בנק ישראל הודיע לא מזמן כי הגירעון עומד על 15 מיליארד שקל ונדרש קיצוץ. קיצוץ משמעו ביטול הבטחות לפיד למעמד הביניים. שר האוצר, שמתאושש מקריסת תדמיתו הציבורית, לא יסכים לקיצוץ ויעדיף לפרק את הממשלה על הנושא הכלכלי־חברתי, "למען מעמד הביניים". לבני מעוניינת להגיע לסיכומים עצמאיים עם אבו־מאזן או להוביל מהלך לנסיגה חד־צדדית. אם נתניהו יסכים, הקואליציה תתמוטט. אם יסרב, לבני תפרוש והוא יהיה תלוי בחסדי בנט ולפיד (שר האוצר, אגב, מעוניין למנות את השר יעקב פרי לתפקיד מנהל המו"מ עם הפלשתינים במידה ולבני תפרוש ומנהל מגעים עם חברי־כנסת מהתנועה, בפרט עם אחד או שניים שאינם לבני, פרץ או מצנע).

נתניהו מאמין שביכולתו לנצח את הבחירות הבאות. הוא מאמין שסיעתו תהיה הגדולה ביותר. הוא רק חושש שבמקרה בו לגוש המרכז־שמאל יהיה רוב על פני גוש הימין (שנפרד לשלום מהחרדים בעקבות חוק הגיוס של בנט), הנשיא הטרי ריבלין יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על לפיד או על בוז'י הרצוג. שניהם יכולים לכהן ברוטציה במתכונת של פרס ושמיר מבחירות 1984. זה יגזור על נתניהו מוות פוליטי. הוא לא ילך שוב למדבר האופוזיציוני. ליברמן מאמין שממשלת שמאל־מרכז לא תחזיק מעמד ורוצה להיות יושב־ראש האופוזיציה לאחר שנתניהו יפרוש. הוא עדיין מעוניין לשמש שני ברשימת הליכוד ביתנו לכנסת ה־20. עוד בכנסת הבאה, חושב ליברמן, הוא יוכל להפיל את הממשלה ולהיות ראש הממשלה. בדיוק כפי שעשה אריק שרון לאהוד ברק. ומי האמין ששרון יהיה ראש ממשלה? חשבו שהוא סוס מת.

ראש הממשלה רואה עצמו מוקף באויבים: ריבלין, בנט, ליברמן, לפיד, סער. דווקא ציפי לבני התחבבה עליו לאחרונה. הוא מאמין שכולם זוממים להפיל אותו. דברים ברוח זו אמר באחת מישיבות סיעת הליכוד. הפרנויה שלו מעולם לא הייתה גדולה יותר. השאלה הקשה היא אם מנהיג כזה יכול להיות ראש ממשלת ישראל. יכול להיות שהגיעה השעה שסיעות הקואליציה והאופוזיציה כאחד יתאחדו ויראו לנתניהו את הדרך היוצאת מרחוב בלפור.

מדוע לא אצביע לנתניהו ביום שלישי הקרוב?

במשך חמש שנים, תמכתי ופעלתי למען הליכוד ובנימין נתניהו. האמנתי, כי נתניהו – שניבא את כישלון הסכמי אוסלו, שבהם לא תמכתי מעולם וגם את כישלון קונספציית ההינתקות – הוא ראש ממשלה ראוי יותר מאהוד אולמרט. כמי שהגיע ממה שאהוד ברק אוהב לכנות "השמאל העמוק", וחתך ימינה בהשראת דמויות היסטוריות ידועות כמו גורג' אורוול, ארתור קסטלר ואלבר קאמי, וגם דמויות פחות ידועות כמו ארווינג קריסטול, נורמן פודהורץ ודייויד הורוביץ הניאו-קונסרבטיבים, חשבתי שהליכוד יוכל להוביל את ישראל למקום אחר. יתירה מזו: הדה-לגיטימציה נגד ישראל במהלך מבצע "עופרת יצוקה" הניעה אותי לתמוך בנתניהו במאמרים שפרסמתי ב"מקור ראשון" וגם בתפקידי במכון ז'בוטינסקי במצודת זאב.

נתניהו הוכיח כי אינו ראוי לשמש ראש ממשלה, אך את זאת הבנתי מאוחר מדי. כמו אנשי ליכוד אחרים, ראיתי במחאה החברתית ניסיון לפוטש נגד הממשלה. בד בבד, ניסיתי, ונכשלתי, לבקש מאנשי הליכוד ללכת לשכונות העוני והמצוקה ולחשוב על שינוי הכיוון והשיטה. המחאה החברתית הייתה ניסיון אמיץ להתקומם נגד השיטה הקיימת וככזאת ביטאה תנועה מלמטה של המוני צעירות וצעירים שהחליטו לצאת לרחובות נגד משטר כלכלי וחברתי שנתניהו לא המציא אותו אך קידם אותו.

עזבתי את תנועת הליכוד הגם שיכולתי להשתכר היטב, הן בבחירות המקדימות והן בבחירות הכלליות. נתניהו נכשל בארבעה אתגרים מרכזיים: ראשית, הוא בודד את ישראל בעולם והציג אותה כסרבנית שלום, כמעין צפון קוריאה מזרח תיכונית, במקום לקבל עליו את האתגר של מו"מ עם הפלסטינים, הגם שאני-עצמי ספקן ביחס ליכולתו של מו"מ כזה להצליח במצב שבו שתי ההנהגות מייצגות את האינטרסים הצרים של האליטות הכלכליות ולא את האינטרסים הרחבים של העם. שנית, הוא כשל במאבקו נגד התחמשות איראן בנשק גרעיני באיום כוזב להפצצתה הגם שהיה ברור לו שאין ביכולתה של ישראל לצאת לפעולה כזו מבלי להמיט על המדינה אסון ממשי. שלישית, הוא הניח לקיצוני הימין, גזענים, פשיסטים ומתנגדי הרעיון הדמוקרטי, להשתלט על הליכוד, והפך את מפלגת בגין וז'בוטינסקי למפלגה הדומה באופייה לחזית הלאומית של מרין לה-פן, מפלגתו של חירט וילדס בהולנד והמפלגה הלאומית הבריטית של גריפין באנגליה.

ולבסוף, הוא היה אטום לחלוטין לשוועת העם הנאנק תחת עולה של כלכלה כושלת המשרתת את האינטרס של הטייקונים ובעלי-ההון ולא את צרכי מעמד הביניים וציבור העובדים השכירים והעצמאים. במובן זה, הורדת מחיר השימוש בטלפון סלולרי עבור ציבור שהולך ונהיה עני, ומתן טיפולי שיניים חינם למיליון ילדים שאין להם מה לאכול, משקף את חוסר ההבנה של נתניהו בכלל היסודי בכלכלה: ככל שכושר הצריכה של הציבור גבוהה יותר, השגשוג הכלכלי מאמיר יותר.

ברבות הזמן, ניסיתי לנהל דיאלוג עם מפלגות שונות שביקשו להציע חלופות. הבנתי, כי אין היום בנמצא מפלגה פוליטית המבקשת לתת ביטוי אמתי למחאה החברתית מכאן, ולציבור שלם שחשובים לו ערכים ליברליים, לאומיים ודמוקרטיים ברוח ז'בוטינסקי. ברגע מסוים, גם חשבתי להצטרף לליכוד מחדש כדי להיאבק על דמות התנועה, אולם משראיתי כי חבריי הליברלים בליכוד מיישרים קו עם הקיצונים נוסח פייגלין, שבפועל נתן רהביליטציה לאייכמן במילותיו שלו, הבנתי כי יש צורך בהקמת גוף פוליטי חדש.

בבחירות הקרובות, לא אצביע נתניהו. נחשפתי לציבור שלם של אנשים, המבין כי יש צורך לנהל מאבק מקביל, פרלמנטרי וחוץ-פרלמנטרי, מהכנסת ומהרחוב, לניתוק קשרי ההון והשלטון ולייסוד שיטה חברתית שונה שבה יש מקום משמעותי ליהודים ולערבים, לעובדים שכירים ועצמאים, לבעלי עסקים קטנים ולרוצים ביוזמה חופשית, לסוציאליסטים ולליברלים, לאנשי ימין ושמאל. יש צורך אמתי בהקמת המרכז הרדיקלי שבו תומכים אישים כמו תום פרידמן מה"ניו יורק טיימס", סגן ראש ממשלת בריטניה, ניק קלג, ואלה שמגיעים ממורשת "הדרך השלישית" של אנתוני גידנס.

נתניהו חייב לעזוב את משרד ראש הממשלה כדי שיקרה פה שינוי אמתי. החלופה לנתניהו היא הקמת ממשלת רפורמה בהשתתפות כל מפלגות המרכז והשמאל, שתביא לשינוי דרמטי באופן שבו מתנהלת הכלכלה הישראלית, החברה והדמוקרטיה. השאלה מי יעמוד בראשות ממשלה כזו היא מינורית, הגם שהתשובה בראש: ראש המפלגה הגדולה בגוש המרכז-שמאל. כל ממשלה שבראשה יעמוד נתניהו ותכלול מרכיבים מגוש המרכז-שמאל, דינה לקרוס או להסתאב, כיוון שלליכוד הקיצוני בהנהגתו אין דבר להציע לעם מלבד הקצנה לכיוון הפיכת ירושלים לפיונגיאנג ומיטוט ציבור העובדים לכדי אוסף של עבדים.

אני מבקש מקוראיי, שיודעים על פעילותי מען ערכי הציונות הרביזיוניסטית, מורשת ז'בוטינסקי ובית"ר, האידיאולוגיה שבה בשתי גדות הירדן "יחיה לו בשפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני", לתמוך בכל מפלגה פוליטית ואידאולוגית מלבד הליכוד ביתנו בראשות נתניהו וליברמן. יש לנו הזדמנות אמתית לחולל שינוי בחברה הישראלית. בבוא העת, לאחר שתופל השיטה הקיימת וכאשר יסולקו מן השלטון אלה שעיוותו את משנת ז'בוטינסקי ובגין, תהיה לנו ההזדמנות לחשוב איך אנו מייסדים מחדש את החיבור הפוליטי בין לאומיות לבין ליברליות. כל תמיכה בליכוד ביתנו בראשות נתניהו וליברמן משמעה פגיעה בכל מה שהאמין בו ז'בוטינסקי.

ואסיים בציטוט מדברי ז'בוטינסקי במאמרו "שאלת הנשיאות" שפורסם בעיתון "העם" בתאריך 4 ביוני 1931: "אין זכות קיום לציבור, המסגל את מסילתו לטעמי 'מנהיגיו', במקום לקבוע את מסילתו ולהתאים אליה את בחירת השמשים, אשר יוציאו לפועל את רצון שולחיהם".

דוד מרחב, תל-אביב
ז' בשבט תשע"ג (18 בינואר 2013).

הנידון: בנימין נתניהו נגד נפתלי בנט

בנימין נתניהו חשב שמרד הקולונלים בישראל נגמר עם מינויו של רא"ל בני גנץ לתפקיד הרמטכ"ל. הערעור המתמשך על סמכות הדרג המדיני, שבא במקביל למשחק מניפולטיבי של דרג זה עם הדרג הצבאי (והגיע לשיאו באיום העקר לתקיפת אירן והניסיון הכושל לדרוך את הצבא), מגיע עכשיו לשיא בפרשת נפתלי בנט. החברים מהסיירת התגייסו לעזרתו נגד ביבי. בשיח החדש הזה, שכל-כולו מיליטריסטי ונעדר כל ממד אזרחי, משתתפים גברים דעתניים ומעוטרים שמציגים שתי עמדות בלתי-דמוקרטיות: האחת תובעת צייתנות מוחלטת, כמעט עיוורת; והשנייה מבקשת חופש לעצמה להכריע מתי היא מבצעת פקודה ומתי לא.

העיתונאי אראל סג"ל, שלפני כמה חודשים החל חשבון נפש קטן וקצרצר על התנגדותו למחאה החברתית, נחלץ לעזרת בנט במאמר שפירסם ב"מעריב" וגייס את כהני השמאל, בהם עמוס עוז ויוסי שריד. לרגע נדמה היה, שהימין הישראלי מיישר קו עם השמאל בעמעום החוקיות של "שלטון הכיבוש" ותרבות הפקודה ה"בלתי-חוקית בעליל". האמת היסודית היא שבוויכוח בין נתניהו לבין בנט מקופלת הטרגדיה של הימין: ההקצנה הגיעה עד כדי כך, שאפילו נתניהו – המתריע הסדרתי מפני נסיגות משטחים, המסרב להקפיא את הבנייה ביו"ש (ובצדק) – נתפש כ"שמאל".

בא כדי להישאר. נפתלי בנט. צילום: האתר הרשמי

בא כדי להישאר. נפתלי בנט. צילום: האתר הרשמי

בתוך הוויכוח הזה, נתניהו מבודד בתוך מפלגתו: הפייגלינים והאלקינים והדנונים הם היום הרוב בסיעת הליכוד, שבכנסת הקרובה תחזור לממדי גח"ל מבחירות 1965, אז זכתה הרשימה המשותפת ל-26 מנדטים, בהנחה ורשימת 'הליכוד ביתנו' אכן תצלח את אזור ה-30 ומשהו מנדטים (ליברמן, אגב, אומר בשיחות פנימיות, כי 32 מנדטים יהיו בגדר הישג לרשימה).

הפולמוס הזה בין נתניהו לבין הימין הטריטוריאלי, המתנחלי, החל עוד בתקופת ההינתקות, כשנתניהו תמך בהצעה – בממשלה ובכנסת – ואף אמר לח"כ אורי אריאל, כי יתמוך ברעיון אם יוגש למשאל עם. המחויבות של נתניהו היא זו של הימין החדש, שהחל לשקוע בארה"ב והתפזר לרסיסים כשאובמה הכה את רומני שוק על ירך: מאבק בג'יהאד העולמי, המלחמה נגד האסלאם הפונדמנטליסטי, החתירה להכרעת אירן. המחשבה שלו סגורה בתוך סד של דימויים אפוקליפטיים שנעים בין השנים 1933 ל-1938, וישראל היא על תקן פולין או צ'כוסלובקיה.

לימין הטריטוריאלי, שנדמה וגווע עד שבנט השתלט על המפד"ל וקיבץ את כל תומכי שלמות הארץ ומתנגדי המו"מ עם הערבים במפלגה אחת, יש עולם מושגים אחר. עבורם, חוסר היכולת להכריע את חמאס משמעותית יותר מאשר העובדה שנתניהו לא הפציץ באירן, פעולה שלהערכת כולם הייתה נגמרת בפיאסקו. מבחינתם, הפרגמטיזם של נתניהו, המוכן לוותר ויתורים דרמטיים כדי להביס את האיום הג'יהאדיסטי על ישראל, הוא ותרנות ותבוסתנות, כי בסופו של יום, לא זו בלבד שהמטרה אינה מושגת, אלא שבהתנהלותו המגושמת, נתניהו מערער על הלגיטימיות של גושי ההתיישבות שעתידים להיות חלק מכל הסדר מדיני. בנט ביקר את נתניהו על ההכרזה בדבר הבנייה ברמת שלמה, שממילא לא הוגדרה מעולם כשטח פלשתיני, ושבין כה וכה מהווה חלק מירושלים, ואינה נכללת במסגרת הוויתורים בשום יוזמת שלום רצינית. אפילו לא בזו של מרצ.

בעימות הזה בין נתניהו לבין בנט, ידו של האחרון היא על העליונה. בוחרי ליכוד ימניים מביטים בו בהערצה. הוא גוזל מהליכוד מנדטים, ובסקרים החל להגיע ל-12 מושבים בכנסת. גם אלה שאומרים בסקרים שיצביעו מחל בקלפי, אולי ייתנו את קולם ל'בית היהודי' מאחורי הפרגוד, בשקט, כשאף אחד לא רואה. אך גם אם ההישג של בנט יהיה "דל" ויגיע ל-10 מנדטים בלבד, הוא יעשה היסטוריה משום שלליכוד קם מתחרה אידיאולוגי רציני, צעיר, מתוחכם, יותר קיצוני אך גם יותר מחויב לעקרונותיו. הבעיה של ביבי עם בנט היא שאין ולו קשר בין המיליונר ההיי-טקיסט מסיירת מטכ"ל לבין דמויות רכות נוסח השר הרשקוביץ או זבולון אורלב. אם בנט יחשוב שנתניהו פוגע באינטרס של ההתיישבות ביו"ש או פונה שמאלה מדי, אין לו שום סיבה להקריב את תדמיתו הציבורית או יוקרתו לטובת מלחמת ההישרדות הבלתי-נגמרת של ביבי. כי בהנחה שממשלה בראשות הליכוד מבצעת מדיניות שמזכירה את זו של מפלגת העבודה, עדיף כבר המקור. לבנט יהיה קל יותר להסתדר עם ראש הממשלה יחימוביץ' כמנהיג הימין מאשר עם ראש הממשלה נתניהו, הזקוק לאינספור ויתורים אידיאולוגיים מצד הימין שיו"ר 'הבית היהודי' מייצג, כדי לשרוד.

המאבק הפנימי בימין הוא רק בראשיתו. נתניהו זקוק לבנט כדי להקים קואליציה, כי בלעדיו אין לו גוש חוסם שמאל, ובנט צריך את נתניהו כדי להקים ממשלה ימנית ולהיות בה שר, ולהוביל את המאבק נגדו מעמדת חבר הקבינט ושר בכיר ולא מספסלי האופוזיציה. בכך בדיוק טמון פוטנציאל הפיצוץ בין השניים: ברגע המכריע, שכנראה ילך ויתקרב בזכות הזוג ברק אובמה וג'ון קרי, ביבי יעדיף את אמריקה על פני בנט. ובנט יעדיף להתפטר ולשמש באופוזיציה מאשר להיות עלה התאנה של ביבי.

בכהונה הבאה, יזדקק נתניהו למפלגה מגוש המרכז-שמאל כדי להישאר בשלטון. שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, אריה דרעי וציפי לבני, כולם מועמדים להיות חלק מהקואליציה של נתניהו, אך אף אחד מהם לא שואף לעשות את מעשה אהוד ברק ולגמור עם מפלגה שמגרדת את אחוז החסימה בסקרים. ליותר מדי פוליטיקאים יש יותר מדי תמריץ לסיים את כהונת נתניהו בשנתיים הקרובות. ואם וכאשר יגיע אהוד אולמרט לזירה, הגזרה תתחמם מאוד, ואגלי הזיעה יותירו את ריחם בכל מרחבי האקווריום שבלשכת ראש הממשלה. הטנגו של נתניהו עם הימין ייגמר בכך שימצא עצמו מחוץ למשחק הפוליטי. ולא מן הנמנע שהוא-עצמו מבין זאת יותר טוב מיועצי האחיתופל הרבים שמפילים אותו פעם אחר פעם באותם פחים יקושים המקטינים עוד ועוד את השפעתו הציבורית המידלדלת בלאו הכי.

במדרון אל ההכרעה

א. פרשנות פוליטית בישראל היא מלאכה מורכבת יותר מאשר כל פרשנות פוליטית אחרת. בכל מדינה מערבית אחרת, מדי ארבע שנים מתקיימות בחירות שבהן משתתף מספר קבוע של מפלגות בעלי מוסדות ומסורת. ההפתעות הדרמטיות במערכות הבחירות אינן מגיעות מתוך המערכת הפוליטית. אירועים חיצוניים לפוליטיקה עשויים להשפיע על הנעשה בה, אך באשר למתרחש בפוליטיקה עצמה, היא מתקשה לייצר כותרות דרמטיות. לרפובליקנים בארה"ב היה ברור כשמש, כי כאשר רומני זכה במועמדות לנשיאות ארה"ב, שום מתחרה רפובליקני אחר לא היה פורש ופותח במסע מועמדות משלו. ובאשר לאובמה, לאף דמוקרטי לא היה צל-צלו של ספק, כי למרות כהונה בעייתית כנשיא, לא יתקיימו פריימריס במפלגה הדמוקרטית ולא ייצא מתוכה מועמד רציני שיקרא תגר על מועמדותו. זה קורה בצרפת, בבריטניה ובגרמניה, ובכמעט כל מדינה אחרת. זה לא מאפיין את ישראל.

קו פרשת המים. בנימין נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

קו פרשת המים. בנימין נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

נתניהו וליברמן מציגים את עניין המשילות כעומד במרכז קמפיין הבחירות שלהם. גם במפלגת העבודה יש געגועים לימי שתי המפלגות הגדולות, לעידן שנגדע בבחירות 1984, אז היה ברור למערך ולליכוד, כי לשתי המפלגות אין יכולת להקים ממשלה ללא סיעות קטנות, ומאז כל הקמת ממשלה הייתה כרוכה במו"מ קואליציוני עם סיעות לא-ציוניות. אך הבעיה של ישראל איננה משילות. גם לא שיטת המשטר. אפילו לא אחוז החסימה. לישראל יש בעיה מהותית שמונעת ממנה מלתפקד כדמוקרטיה אפקטיבית שבה הבחירות מתקיימות בין שתי חלופות גדולות, עם מפלגה נוספת שעשויה להכריע לכאן או לכאן. הדיון הפוליטי בישראל נסוב סביב הכרעות פרסונליות ולא סביב חזון מקיף. הדברים, למשל, מקופלים בדמותו של השר משה כחלון או בדמותה של יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ': רפורמה כזו או אחרת, הסדר חברתי כזה או אחרת, אך לא משנה סדורה כלל-ישראלית, על אחת כמה וכמה התחמקות מעיסוק בנושאים מכריעים.

ישראל, כחברה, מעולם לא הכריעה מהי באמת. האם היא יותר יהודית, או שמא יותר דמוקרטית. הניסיון ליצור את האיזון בין יהדות המדינה לבין הדמוקרטיות שלה, נכשל: האם ישראל כמדינה מחויבת לפעול לאור אידיאל יהודי עמום שבמרכזו שסע אתני יהודי-ערבי, או לאור אתוס ליברל-דמוקרטי שבו האזרחות מתקיימת כעקרון מכונן ומסדיר את יחסי הקולקטיב הישראלי? החברה הישראלית לא הכריעה מה הם גבולות המדינה: היא מסרבת לקבל הכרעה באשר לגורלם של פלשתינים הנתונים תחת מרותה – ביו"ש ובגבולות הארץ עצמה. לישראל אין תפישה רפובליקנית של הדת: הדת לא הופרדה מן המדינה, ואזרחים רבים חוסים בצל הדת כגורם הקובע את מעמדם, זכויותיהם, חובותיהם והסדרי חייהם.

ב. במצב כזה, לישראל אין יכולת לקבל על עצמה חוקה של ממש. שום הצעת חוקה לא הפכה למקובלת על רוב האוכלוסייה. אין מפלגה אחת בישראל שהשכילה להציב פרספקטיבה רפובליקנית כלל-ישראלית. הדיון על השאלה הפלשתינית עבר לדיון על שאלות חברתיות, אך מתנזר מהשאלות הגדולות שעומדות ביסוד כל חברה ליברלית מודרנית. העובדה שהפלשתינים סירבו ומסרבים לקבל את קיום ישראל כעובדה, לא איחדה את החברה הישראלית. היא רק פוררה אותה עוד יותר.

בהיעדר הכרעה ממשית, מהבחירות הקרובות תצא הפוליטיקה הישראלית מפורדת עוד יותר. 'הליכוד ביתנו' – המזיגה המוזרה בין ניאו-שמרנים, ליברלים, אוטוריטרים ודתיים לאומיים – צפויה לזכות בשליש מהמושבים בכנסת. אם נתניהו יהיה פעם נוספת ראש הממשלה, זה יקרה מפני שהרשימה החדשה תשתמש בשיטה הפוליטית הקיימת כדי להקים קואליציה. ואם הלא-ייאמן יקרה, והשמאל-מרכז הציוני יצליח לגבש "גוש חוסם", הוא יהיה תלוי לחלוטין בקולות המיעוט הערבי. גורל הקואליציה יעבור לוועד המרכזי של מק"י, ללשכה המדינית של בל"ד ולמרכז רע"ם-תע"ל. בהינתן שהאפשרות השנייה רחוקה מלהתגשם, גם אם יסקרו הסוקרים אינספור מזיגות פוליטיות משונות של ימין חברתי עם שמאל מדיני וההפך, הרי שתמונת המצב הנוכחית תמשיך לשמר את עצמה גם בכנסת הבאה.

ג. השאלה איננה "מי" ינהיג את החברה הישראלית אלא "מה" יעשה המנהיג הבא בכוח שיקבל. ישראל בהנהגת נתניהו תיאלץ, במוקדם או במאוחר, לגלות שהבעיה האירנית היא רק מרכיב – חשוב אך לא יחיד – במכלול הבעיות שעמן תיאלץ להתמודד הממשלה הבאה. עם או בלי אירן גרעינית, ישראל נמצאת על סף הכרעה היסטורית וערכית עמוקה, שבה היא מסרבת להכריע: מהות החברה הישראלית.

השאלה הערבית היא, כמובן, המרכזית, אך הצבת הבחירה בין "שתי מדינות לשני עמים" לבין "ניהול הסכסוך", מתעתעת ומטעה. הבעיה הגדולה היא אתגר הדו-לאומיות שניצב לפתח ההנהגה הישראלית שתיבחר ב-22 בינואר בשנה הבאה. בהיעדר הכרעה ברורה בין מדינה דו-לאומית עם רוב יהודי קטן לבין מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי גדול, ישראל תידרש להכריע בסופו של יום אם היא הופכת למדינה הפרדה שבה התושבות נפרדת מהאזרחות. צריך לקרוא לילד בשמו: מדינת אפרטהייד. אין צורך לומר, כי בניגוד לעלילת הדם שהפיץ עיתון "הארץ", אין היום מפלגה או ארגון משמעותיים בישראל שרוצים באפרטהייד. אך אין כיום קבוצה פוליטית מאורגנת עם אידיאולוגיה סדורה שמציעה חלופה למדרון החלקלק לכיוון האפרטהייד.

הבחירה המודעת של נתניהו לשמור על חזית שקטה עם חמאס ולנטרל כל תהליך מדיני עם הפלשתינים, היא רק חלק מהבעיה. ישראל כשלעצמה לא קיבלה הכרעה אם היא רפובליקה בעלת חוקה או מדינת-קנטונים שמתקיימת בזכות הסדרים ארעיים בין קבוצות שונות באוכלוסייה, ומהווה למעשה פדרציה של קבוצות אוטונומיות המיוצגות בפרלמנט ומקיימות קואליציה בשל חפיפת אינטרסים. בהיעדר הכרעה מהותית, לישראל אין מה להציע לפלשתינים במו"מ. אין לה מה להציע לחרדים, למתנחלים, לערביי ישראל, לדתיים הלאומיים, לחילוניים, וגם לא לתתי-קבוצות בתוכה. במצב של אין-הכרעה, לישראל לא יהיה לאן להתקדם. המציאות תכפה את עצמה עליה.

ד. פרופסור ישעיהו ליבוביץ' המנוח תבע מישראל להסתלק משטחי יש"ע, ובהרצאה שנשא באום אל-פחם אמר ברגע של כנות עמוקה: "הערבים לעולם לא יהיו ידידינו". להסתלק מהשטחים, ישראל כבר לא תוכל. גם אם תרצה, לא תוכל. את המתיישבים לא תוכל לפנות שום ממשלה, כשם שאת תושבי אום אל-פחם לא יוכל גם ליברמן לפנות. אך במצב שבו אין הכרעה על זהות החברה הישראלית, על ערכיה היסודיים, על חוקה המסדירה את היחסים בין כלל אזרחיה, ישראל תידרש להכריע אם היא מקבלת על עצמה את דין ההיסטוריה והופכת לדו-לאומית, או שהיא מקיימת בגבולותיה – שנותרו גבולות ארץ ישראל השלמה, למעט עזה – משטר הפרדה. כדו-לאומית, ישראל תצטרך להתפרק מייעודה ההיסטורי והציוני. ואם תבחר בהפרדה, משטר כזה לא ישרוד לאורך זמן, גם אם נתניהו ייבחר לראש ממשלה בבחירות 2017, וגם אם רומני ימנה לתפקיד מזכיר המדינה את שדרן הרדיו הארכי-שמרן, ראש לימבו.

נתניהו הוא המנהיג שיצטרך להכריע בין דו-לאומיות דמוקרטית, משטר הפרדה אתני או מדינה דמוקרטית ויהודית שמתכנסת אל גבולותיה ומתחילה בדיון עמוק על חוקה והסדרים חברתיים, פוליטיים, דמוקרטיים ואזרחיים בני-קיימא. בשני המצבים הראשונים, ישראל תוכל להתקיים, אך זמנה יהיה קצוב. היא תקרוס מבפנים. לנתניהו אין את היכולת, החזון, ההבנה והרצון להכריע בזכות ההכרעה השלישית. בחירתו הצפויה תסמן את קו פרשת המים שהחל במלחמת ששת הימים ויסתיים ב-2013. ישראל תשקע אל הדו-לאומיות. היא תתבוסס בה.

ה. השאלה אינה פרסונלית. היא לא קשורה לזהות המנהיג שייבחר: אולמרט, לבני, יחימוביץ', לפיד, ליברמן וכן הלאה. השאלה היא עקרונית: האם יש אפשרות לממש חזון כלל-ישראלי ודמוקרטי במדינת ישראל, שטומן בחובו הכרעות ערכיות קשות. הסוגיה הפלשתינית היא מינורית, בהקשר הזה. ישראל לא יכולה לחכות לעד לצמיחת מנהיג פלשתיני שיאמר "כן". היא גם אינה יכולה להמתין שאיזה מנהיג פלשתיני יסכים להוציא מפיו את המשפט "אני מכיר בישראל כמדינה יהודית". ציפייה כזו שקולה לציפייה לערבב מים עם שמן. הכרה בציונות כתנועה לגיטימית מנוגדת לדי-אן-איי של הלאומיות הערבית. השאלה היא אם ישראל מוכנה להיפרד מהפלשתינים היפרדות עקרונית. לומר במפורש: ההצעה הישראלית היא ברורה, ומסתמכת על מספר עקרונות.

"אז מה אתה מציע?", תעלה שוב ושוב השאלה. העניין איננו ההצעה. הסוגיה המהותית היא ההתכנסות אל תוך סדרה של ערכים שמתוכם תעלה הצעה ושתתבסס על עקרון הליברלי של אזרחות במדינה דמוקרטית. מכיוון שישראל אינה יכולה להמשיך ולהתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית ולתת אזרחות לפלשתינים, עליה להחליט אילו קווים מרכזיים היא מתווה לעצמה כמסמנים את גבולותיה הטריטוריאליים ואת מהותה הערכית. כאשר ישראל תכריע כי אין לה יכולת לשלוט בפלשתינים ועליה להסדיר מחדש את יחסי האזרחים בה באמצעות חוקה, היא תוכל לבוא ולהציב עמדות ברורות בכל הנושאים הרלבנטיים, ולא רק זה הפלשתיני. ישראל המגדירה את עצמה תוכל להציע לפלשתינים תהליך של בניית מדינה והידברות ארוכת טווח בין העמים, תוך הכרה ראשונית בזכותם ההדדית להגדרה עצמית. השאלה הטריטוריאלית היא ביטוי לזכות אך לא מהותה. השאלה איזו מדינה תתקיים בצד ישראל, ואיזו מדינה תתקיים בצד פלשתין.

ישראל צריכה חזון ליברל-דמוקרטי, ולמעשה להקים את הרפובליקה הישראלית השנייה. כל עוד ישראל מתבססת על העיקרון האתני ולא על העיקרון האזרחי, כל עוד ישראל אינה רפובליקה שמציגה סדרת ערכים עמם היא פונה לעולם אלא מדינה שסועה אתנית שמהווה פדרציה מתפוררת של קבוצות וערכים, הכהונה הבאה של נתניהו תחתום פרק בתולדות ישראל ותהווה, הלכה למעשה, הידרדרות ממשית בדרך לקריסתו הדרמטית של ההסדר הקיים כפי שהכרנו אותו.

האשליה המספרית של המחאה החברתית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 14.5.2012

לקראת סוף הפגנת ההשקה של המחאה החברתית במוצאי-שבת, הרעים בקולו עוד נואם אלמוני שטען, כי אמצעי התקשורת מפחיתים במספר המשתתפים. "אין פה כמה אלפים", זעק, "יש פה עשרות אלפים!". בקהל נרשמה מבוכה קלה. למען האמת, מספר המשתתפים לא עלה על אלף איש, אולי אלף וחמש מאות משתתפים, אם נוהגים בנדיבות בבאי כיכר רבין. זו הייתה הפגנה מבולבלת במיוחד עם אינספור שלטים מאולתרים, פה ושם דגלים אדומים, רסיסי קבוצות וכמה חברי כנסת תועים. בקצה האחד של הכיכר עמדו הטרוצקיסטים שחילקו את עיתונם, "המאבק", ובקצה האחר ניצבו אנשי 'התנועה הליברלית החדשה', המבקשים להפיח חיים במפלגה הליברלית המנוחה. הם אפילו פגשו לאחרונה את שר האוצר הנשכח מהליברלים, משה נסים, וניסו להעיר את ותיקי הליברלים העייפים שהיו פעם חלק מהמחנה הקרוי 'גוש חירות ליברלים', לפני שגח"ל הפכה לליכוד. נסים, אגב, לא השתנה: בכנס במכון ז'בוטינסקי, התחשבן עם מישה ארנס על פרויקט הלביא ונראה חיוני מתמיד.

צילום אילוסטרציה. אירועי המחאה החברתית בקיץ שעבר

צילום אילוסטרציה. אירועי המחאה החברתית בקיץ שעבר

הם התחלפו על הבמה המאולתרת ושאגו למיקרופונים. אב הקריא נאום עם בתו, מורה אחת נאמה עם טון דידקטי, קומוניסט אחד צרח עד שבאי-העצרת נאלצו לתחוב אצבעות באוזניהם. אבל הסיפור היה הכמות הגדולה של הצעירות והצעירים שבאו. כן, היו שם ותיקי מרצ ומפ"ם ושל"י ורק"ח, אבל מספרם היה זניח. הגיל הצעיר של המשתתפים הוא הסיפור האמיתי: המחאה החברתית בגרסתה המעודכנת לא מושכת אליה המונים כמו בשנה שעברה, אבל יש לה קאדרים מאורגנים ומוכנים לפעולה שהפעם, בשונה מהקיץ שעבר, גם צועקים "ביבי הביתה". אפשר להסתכן בהימור שהקיץ לא נראות הפגנות ענק בחוצות הערים. אפילו דפני ליף לא ממלאת את הצ'ימידן בשימורים לקראת שהות ממושכת באוהל ביולי-אוגוסט הלוהטים. אבל מה שכן נראה זה ניסיון לארגן פעילים ולווסת את פעילותם כך שהפעם הם לא יישרפו באש המהפכה המאכזבת אלא יתגבשו לכוח פוליטי מאורגן לקראת הבחירות הבאות.

אחד מבאי-ההפגנה, איש ליכוד דווקא, אמר לי בהנאה גדולה שמספרם הקטן של המפגינים מלמד שאין צורך להתרגש מהם. זהו, בערך, הלך הרוח הנפוץ בימין: תמהיל של זחיחות עם אופטימיות מופלגת, שלפיה הפעם לא יהפכו את הקיץ לסוער וממשלת נתניהו-ברק-מופז תחצה בקלות את המחצית השנייה של 2012. האשליה המספרית הזו היא בדיוק שגרמה לימין להפסיד את בחירות 1992. והיא גם זו שגרמה ללא מעט בוחרי ימין לדלג לכיוון אהוד ברק ב-1999 בעקבות אי-שביעות רצון מסוימת מנתניהו, שטופחה על-ידי התקשורת. שם המשחק הוא ארגון: לעומת השמאל השופע בארגונים מסודרים כמו הקרן לישראל חד"שה, בימין יש בצורת ארגונית מוחלטת לצד שקיעה תכופה בתרדמת מוחית. קמפיין אפקטיבי, פעילים מגויסים והתמקדות רצינית בהסברה בשטח – זה בדיוק מה שנדרש כדי להעביר כמה מנדטים מהימין לשמאל, לשכנע שהמצב הוא כל כך רע ונורא ושבין כה וכה נתניהו ינצח, כדי שהפער בין מפלגת העבודה לבין הליכוד יעמוד על 5 מנדטים לערך.

בהקשר הזה, כדאי לשמוע מה יש לח"כ דני בן-סימון ממפלגת העבודה לומר על הבחירות הבאות. בדברים שנשא בכנס השמאל בשישי שעבר בבית ציוני אמריקה, אמר העיתונאי בדימוס: "אני חושב ומאמין ששלטון הימין מגיע לקצו. מאז 77', למעט הפוגות קצרות, הימין שולט ועכשיו יש גל עולמי שמפיל שלטון אחרי שלטון. את המהפך האחרון ראינו בצרפת. זה יגיע גם אלינו – אנחנו חלק מהעולם". בן-סימון העריך שהשמאל ינצח בבחירות הבאות במידה ויושגו לפחות 80 אחוזי הצבעה. בשמאל לא אומרים את זה במפורש, אבל המתכון לניצחון מבוסס על המודל הצרפתי: מצד אחד, הסתה נגד נתניהו והצגתו המבזה כ"סרקו", הכינוי הצרפתי לסרקוזי, כלומר פוליטיקאי שמרני שמוביל את ישראל לשום מקום. ומצד שני, עידוד הערבים לצאת ולהצביע וסגירת הפער מול הימין באמצעות הקול הערבי. זה מה שהולנד עשה בצרפת כשהביס את יריבו השמרני: הוא גייס לצידו את המיעוט המוסלמי הגדול בצרפת. אלמלא המוסלמים, סרקוזי היה ממשיך לכהונה שנייה בארמון האליזה. מובן שהפרשנויות האלה לא מתקבלות בימין שעסוק כל העת בעתיד מאחזים מבודדים. צעירי המחאה החברתית לצד הגייסות מהכפרים הערבים הם הבסיס למאבק למען רפובליקה סובייטית בישראל. כשהימין יתיש את נתניהו עם מלחמות על ג'בלאות ביו"ש, המצעד על הכנסת כבר יהיה בשיאו.