פורסם בעיתון "מקור ראשון", 8.6.2010
לקראת הבחירות שייערכו בארצות הברית בנובמבר הקרוב, מנסה ממשל אובאמה לחזר נמרצות אחרי קולות היהודים, ועל מנת להקל על המלאכה, החל הנשיא האמריקני בריכוך הקו האגרסיבי, חסר התקדים, שנקט כלפי ישראל. אלא שברור כבר עתה כי מעשיו של ברק אובאמה בשנה שחלפה מאז נבחר לנשיא היו להרי אסון. החלטתו האסטרטגית לנטוש את ישראל ולזנוח אותה כבת-הברית ההיסטורית של מולדת החירות, בצד האיומים על ממשלת ישראל והשפלת נתניהו, הם אלה שהניחו לראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לקחת יוזמה ולנסות לשבור בכוחות עצמו את הסגר על הרודנות האסלאמיסטית בעזה.
ארדואן אמנם לא היה זקוק לאובאמה כדי לתקוף את ישראל, והרומן שלו עם הפשיזם המוסלמי לא התחיל בעקבות המדיניות האמריקנית, אולם כשהבין ארדואן שארה"ב נוטשת את הברית בת ששים השנים עם "הישות הציונית", החליט רה"מ התורכי לעבור לאופנסיבה שעיקרה שבירת הסגר על עזה, כפיית הסדר מדיני על ישראל ולגיטימציה לטירניה העזתית.
הפרופיל הפוליטי של ארדואן איננו מובן לרוב הישראלים, לא כל שכן למקבלי ההחלטות בישראל. השוני המהותי בין ארדואן לאחמדינג'אד נעוץ בתפישה התורכית את המטרות הפוליטיות של המהפכה האסלאמית, דבר שבימים עברו הגדירו כהבדל שבין "פרוגרמת מקסימום" ל"פרוגרמת מינימום". ארדואן מעוניין להפוך את תורכיה למעצמה אסלאמית בעלת הגמוניה אזורית ועולמית. הוא איננו מעוניין, לפחות לא בשלב המיידי, לייצא את המהפכה האסלאמית מחוץ לגבולות תורכיה. ארדואן מעוניין במה שהגדירו בשמאל כ"מהפכה שלווה", קרי: רכישת הגמוניה פוליטית באמצעות חיזוק בני ברית ותומכים. לכן הוא תומך במשטר החמאס העזתי ומקיים רומן סוער עם הסורים. אין לו עניין, בשונה מהאיראנים, בעימות מיידי עם המערב. הניצחון שארדואן רואה לנגד עיניו הוא ניצחון היסטורי, תרבותי ופוליטי, שמתרחש בשלבים. זוהי פרגמטיות מהפכנית שזוכה לביקורת ולעין בלתי-אוהדת בקרב המהפכנים האיראנים שמעוניינים בעימות מיידי, בטווח של כמה שנים, שיביא להכרעה.
כאשר ארדואן הבין שהברית בין האמריקנים לישראלים נשחקת ואף קורסת, הוא זיהה את נקודת החולשה ולכן תמך וקידם את משט הטרור לעזה. כאשר החליט אובאמה לסגת, לפחות זמנית, מהעוינות האנטי-ישראלית שהפגין, זה כבר היה מאוחר מדי. ארדואן הפנים שבין כה וכה ישראל נקלעת לבידוד בינלאומי עמוק, ושאובאמה נסוג בשל צרכים פוליטיים פנימיים. לכן, הפרגמטיזם הארדואני לא גרם לתורכיה לשלוח טילים ונשק חם לחיזבאללה או לחמאס, אלא לחמם את הגזרה באמצעות יצירת משבר ולבדוק עד כמה נפיץ המצב ועד לאן ניתן למתוח את גבולות ישראל.
הגולם שיצר אובאמה, מדעת או שלא מדעת, קם על יוצרו. הרעיון שהעלה ארדואן, קרי: משט בהשתתפותו בגיבוי חיל הים התורכי, הדליק בוושינגטון נורות אזהרה. היה כבר מי שאיים שפרובוקציה כזו תביא לסילוק תורכיה מנאט"ו. בין אם יממש ארדואן את איומו לשבור בעצמו את המצור על עזה ולהפוך לסלאח א-דין מודרני, ובין אם לאו, ברור שהוא רואה עצמו כאוואנגרד של המהפכה האסלאמית שחותר לשינוי אסטרטגי עמוק באמצעות מדיניות פרגמאטית שבבסיסה עימות עם ישראל, בגבולות מסוימים, והימנעות מעימות עם המערב.
בישראל לא מצליחים להבין את תמונת המצב הגיאו-אסטרטגית, לא כל שכן את הפוליטיקה הארדואנית. אם היו מבינים זאת, לא היו שולחים את חיילי הקומנדו לעימות ישיר עם משט הטרור. ישראל איננה ערוכה לעימות שארדואן מבקש ליזום, לא כל שכן למצב החדש המתהווה באזור בדמות שתי מדינות המתחרות על ההגמוניה בייצוא המהפכה האסלאמית ובדרכים למימושה. ספק אם יש בישראל מישהו שמבין בכלל את תרומת אובאמה למצב הנוכחי, וספק רב עוד יותר אם מישהו מנסה להעביר מסרים ברוח זו ליהדות ארה"ב.
ברי כי ישראל נמצאת בפני מצב חדש שבו תורכיה תפעל בהתאם להשקפות המהפכניות של מנהיגהּ. בישראל, כמובן, לא טורחים לעיין בשפע הפובליציסטיקה המוצעת לה, בעיקר על ידי ניאו-שמרנים אמריקנים וישראלים, והטעות הטראגית הבאה כבר מזמן רשומה על הקיר. ללא מדיניות חדשה, אופנסיבית, עלולה ישראל להתמודד עם מלחמה עם מדינה שהיא בעצמה סייעה לחמשה במיטב הנשק המצוי ברשותה.