זרועו הארוכה של ברק אובאמה

פורסם בעיתון "מקור ראשון", 8.6.2010

לקראת הבחירות שייערכו בארצות הברית בנובמבר הקרוב, מנסה ממשל אובאמה לחזר נמרצות אחרי קולות היהודים, ועל מנת להקל על המלאכה, החל הנשיא האמריקני בריכוך הקו האגרסיבי, חסר התקדים, שנקט כלפי ישראל. אלא שברור כבר עתה כי מעשיו של ברק אובאמה בשנה שחלפה מאז נבחר לנשיא היו להרי אסון. החלטתו האסטרטגית לנטוש את ישראל ולזנוח אותה כבת-הברית ההיסטורית של מולדת החירות, בצד האיומים על ממשלת ישראל והשפלת נתניהו, הם אלה שהניחו לראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לקחת יוזמה ולנסות לשבור בכוחות עצמו את הסגר על הרודנות האסלאמיסטית בעזה.

ארדואן אמנם לא היה זקוק לאובאמה כדי לתקוף את ישראל, והרומן שלו עם הפשיזם המוסלמי לא התחיל בעקבות המדיניות האמריקנית, אולם כשהבין ארדואן שארה"ב נוטשת את הברית בת ששים השנים עם "הישות הציונית", החליט רה"מ התורכי לעבור לאופנסיבה שעיקרה שבירת הסגר על עזה, כפיית הסדר מדיני על ישראל ולגיטימציה לטירניה העזתית.

הפרופיל הפוליטי של ארדואן איננו מובן לרוב הישראלים, לא כל שכן למקבלי ההחלטות בישראל. השוני המהותי בין ארדואן לאחמדינג'אד נעוץ בתפישה התורכית את המטרות הפוליטיות של המהפכה האסלאמית, דבר שבימים עברו הגדירו כהבדל שבין "פרוגרמת מקסימום" ל"פרוגרמת מינימום". ארדואן מעוניין להפוך את תורכיה למעצמה אסלאמית בעלת הגמוניה אזורית ועולמית. הוא איננו מעוניין, לפחות לא בשלב המיידי, לייצא את המהפכה האסלאמית מחוץ לגבולות תורכיה. ארדואן מעוניין במה שהגדירו בשמאל כ"מהפכה שלווה", קרי: רכישת הגמוניה פוליטית באמצעות חיזוק בני ברית ותומכים. לכן הוא תומך במשטר החמאס העזתי ומקיים רומן סוער עם הסורים. אין לו עניין, בשונה מהאיראנים, בעימות מיידי עם המערב. הניצחון שארדואן רואה לנגד עיניו הוא ניצחון היסטורי, תרבותי ופוליטי, שמתרחש בשלבים. זוהי פרגמטיות מהפכנית שזוכה לביקורת ולעין בלתי-אוהדת בקרב המהפכנים האיראנים שמעוניינים בעימות מיידי, בטווח של כמה שנים, שיביא להכרעה.

ארדואן. לא אחמדינג'אד

כאשר ארדואן הבין שהברית בין האמריקנים לישראלים נשחקת ואף קורסת, הוא זיהה את נקודת החולשה ולכן תמך וקידם את משט הטרור לעזה. כאשר החליט אובאמה לסגת, לפחות זמנית, מהעוינות האנטי-ישראלית שהפגין, זה כבר היה מאוחר מדי. ארדואן הפנים שבין כה וכה ישראל נקלעת לבידוד בינלאומי עמוק, ושאובאמה נסוג בשל צרכים פוליטיים פנימיים. לכן, הפרגמטיזם הארדואני לא גרם לתורכיה לשלוח טילים ונשק חם לחיזבאללה או לחמאס, אלא לחמם את הגזרה באמצעות יצירת משבר ולבדוק עד כמה נפיץ המצב ועד לאן ניתן למתוח את גבולות ישראל.

הגולם שיצר אובאמה, מדעת או שלא מדעת, קם על יוצרו. הרעיון שהעלה ארדואן, קרי: משט בהשתתפותו בגיבוי חיל הים התורכי, הדליק בוושינגטון נורות אזהרה. היה כבר מי שאיים שפרובוקציה כזו תביא לסילוק תורכיה מנאט"ו. בין אם יממש ארדואן את איומו לשבור בעצמו את המצור על עזה ולהפוך לסלאח א-דין מודרני, ובין אם לאו, ברור שהוא רואה עצמו כאוואנגרד של המהפכה האסלאמית שחותר לשינוי אסטרטגי עמוק באמצעות מדיניות פרגמאטית שבבסיסה עימות עם ישראל, בגבולות מסוימים, והימנעות מעימות עם המערב.

בישראל לא מצליחים להבין את תמונת המצב הגיאו-אסטרטגית, לא כל שכן את הפוליטיקה הארדואנית. אם היו מבינים זאת, לא היו שולחים את חיילי הקומנדו לעימות ישיר עם משט הטרור. ישראל איננה ערוכה לעימות שארדואן מבקש ליזום, לא כל שכן למצב החדש המתהווה באזור בדמות שתי מדינות המתחרות על ההגמוניה בייצוא המהפכה האסלאמית ובדרכים למימושה. ספק אם יש בישראל מישהו שמבין בכלל את תרומת אובאמה למצב הנוכחי, וספק רב עוד יותר אם מישהו מנסה להעביר מסרים ברוח זו ליהדות ארה"ב.

ברי כי ישראל נמצאת בפני מצב חדש שבו תורכיה תפעל בהתאם להשקפות המהפכניות של מנהיגהּ. בישראל, כמובן, לא טורחים לעיין בשפע הפובליציסטיקה המוצעת לה, בעיקר על ידי ניאו-שמרנים אמריקנים וישראלים, והטעות הטראגית הבאה כבר מזמן רשומה על הקיר. ללא מדיניות חדשה, אופנסיבית, עלולה ישראל להתמודד עם מלחמה עם מדינה שהיא בעצמה סייעה לחמשה במיטב הנשק המצוי ברשותה.

המשבר של אובאמה – הבחירה של נתניהו

לא צריך להיות ניאו-שמרן ואפילו לא איש ימין כדי להבין שמשהו בממשל האמריקני לא בסדר. במהלך ביקורו של סגן נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, עשה מי שעשה מיני-פרובוקציה והודיע על תוכנית להקמת 1,600 יחידות דיור באזור ירושלים. נתניהו לא ידע שיש המעוניין להביכו במהלך ביקור סגן הנשיא, אך לקח אחריות והתנצל. ביידן הסתפק בהתנצלות אולם אז גילה שכבודו איננו מחול: הנשיא אובאמה והמזכירה קלינטון החליטו לייצר מגה-משבר מהתקרית הזו. ככל שנקפו השעות, הלך המשבר והתעצם. נתניהו כינס לדיון את שרי השביעייה כדי לחשוב איך יוצאים מהברוך. היום בבוקר כבר התברר שבמחלקת המדינה מעוניינים להעמיק את המשבר, במצוות הנשיא.
 
מדוע מנצל אובאמה את עניין הדירות על מנת ליצור משבר יזום עם ישראל? הרי מדובר בסך הכול בתוכנית שלא יצאה לפועל. בין האמריקנים ובין הישראלים כבר מתגבש מתווה להפסקת הבנייה. אז מדוע אובאמה מחליטים לשבור לפתע את הכלים?
 
נוח פולק כתב היום מאמר ב"קומנטרי" שבו הוא טוען כי המטרה של אובאמה היא להפחיד את ישראל כדי שתימנע מתקיפת איראן. תקיפה באיראן היא הסיוט האמריקני: לפי התרחיש המקובל שם, המזרח התיכון יבער. ישראל תגיב במלוא העוצמה, ציר הרשע אחמדיניג'אד-אסד-נסראללה-משעל יתקוף מדרום ומצפון, ואולי גם הפיוזים יקפצו גם לרודן הלנינואידי של ונצואלה. לא ברור מה יקרה במדינות מוסלמיות כמו פקיסטן, שם הנשק הגרעיני יותר מדי נגיש ליותר מדי אנשים. לכן, אובאמה – שמאמין כי יש למנוע את התחמשות איראן בנשק גרעיני אבל לא בכל מחיר ובטח לא בעלות של הבערת המזרח התיכון – מייעד לישראל את גורלה של פולין ערב מלחמת העולם השנייה: חזרה ישראלית לגבולות שאבא אבן כינה "גבולות אושוויץ" וכניעתה לפלשתינאים, תוכל לשכנע את המערב שאם מקריבים את הישראלים, צריך גם להקריב את הפרסים. אם אובאמה ינטרל את ישראל ויפיל את נתניהו, יהיה לו קייס טוב לבקש ממדינות ערב, מרוסיה ומסין להגיש לו גם את ראשו של אחמדיניג'אד.
 
המשבר עם האמריקנים מיועד אפוא להביא את נתניהו על ארבע לשולחן הדיונים. אובאמה חייב לתת הישג רציני לפלשתינאים. אם ייעתר נתניהו לאובאמה, הוא עלול למצוא את עצמו מנהל מו"מ עם יד כבולה ואקדח מוצמד לרקה. אובאמה, שאולי כבר אימץ את עצת השמאל לוותר על התמודדות על כהונה שנייה, יוכל כל אימת שירצה לשלוף את השוט: איום בהפסקת הסיוע האמריקני, ביטול עסקות נשק עם ישראל, בידוד דיפלומטי של ישראל בעולם ואולי אפילו רעיון של "סנקציות תמורת סנקציות" – סנקציות על ישראל תמורת סנקציות על איראן. לאובאמה הפוליטיקאי כבר אין מה להפסיד.
 
אובאמה יודע כי אם ייבהלו בירושלים מרוחות הקרב בוושינגטון, לא רק שישראל לא תעיז לתקוף את איראן – היא גם תקרוס בסופו של דבר תחת הלחץ לתת ויתורים לפלשתינאים. לכן, אובאמה עושה לנתניהו את מה שבוש האב ובייקר לא העזו לעשות ליצחק שמיר: הוא מנסה להוריד אותו על ארבע.
 
עינו של אובאמה פקוחה על הנעשה במזרח ירושלים. הוא מקשיב לאיומים הפלשתיניים באינתיפאדה שנייה. הוא גם רואה את התארגנותו מחדש של השמאל הרדיקלי. אובאמה מבין כי בשלב מסוים, עלולה מפלגת העבודה להתרסק נוכח הלחץ ולפרוש מהקואליציה. מהלך כזה עלול להוביל להתפוררות ממשלת נתניהו. נתניהו לא ירצה ולא יוכל להקים ממשלת ימין צרה, וגם לא יהיה מעוניין להיענות לתביעות מרחיקות הלכת שתדרוש ממנו לבני: רוטציה מלאה בתפקיד ראש הממשלה בתוך 12 חודשים והעברת מחצית מהתפקידים הבכירים בממשלה ל'קדימה'. נתניהו יסרב, יילך לבחירות חדש וסצנריו 1992 עלול לחזור: השמאל בראשות לבני (ויאיר לפיד?) מצליח להגיע לגוש חוסם בעזרת חד"ש והמפלגות הערביות. מספיק שקדימה תזכה ל-35 מנדטים, העבודה ב-10 מנדטים ומרצ ב-5 מנדטים על מנת שתקום ממשלה צרה בגיבוי 11-12 ח"כים ערבים. לכן, אובאמה מפעיל לחץ. הוא יודע שיש מי שיוכל לעשות לו את העבודה.
 
נתניהו חייב להניף מחדש את הרעיונות השמרניים ולהסביר לעולם בדיוק מה הוא מתכוון לעשות, על מה הוא מוכן לוותר, מה הם תנאיו וכיצד ממשלתו תפעל. מדיניות ברורה כזו תוכל לעשות את מה שעשה נאום בר-אילן: אז, אובאמה התרסק מבחינה תודעתית כשנתניהו שמט מתחת רגליו את השטיח והסכים לפתרון של שתי מדינות. נתניהו צריך לנצל את היעדר הפופולאריות של אובאמה בארצות הברית ואת התמיכה הגבוהה שיש בה לישראל, על מנת ליצור ברית עוקפת אובאמה יחד עם מדינות אירופה ואולי גם רוסיה.
 
אם נתניהו לא יוציא מהבלון האובאמי הנפוח את האוויר, הוא ימצא עצמו בממשלת מיעוט מבודדת כשברקע נשמעים תופי הבחירות וכל אלה שרצו להצטרף לממשלתו ולערוק ל'קדימה', יתאחדו מאחורי לבני בתאווה גדולה, צמאים ומריירים נוכח ג'ובים שאו-טו-טו עשויים להגיע.

הבשורה הגדולה ממסצ'וסטס

בתחילת השבוע נרשם אירוע היסטורי בתולדות ארצות הברית במאה האחרונה: לראשונה, מועמד רפובליקני כבש את מדינת מסצ'וסטס מידי הדמוקרטים לאחר 48 שנים שבהן משלה במדינה משפחת קנדי. יותר משלטון מפא"י במדינת ישראל, פחות מהמשטר הבולשביקי ברוסיה. כדי להבין את המשמעות ההיסטורית של הניצחון הרפובליקני, ניתן לדמיין במונחים ישראליים איך היו מגיבים בארץ אילו אגודת ישראל הייתה זוכה בבחירות לראשות עיריית תל אביב. הדמוקרטים בארצות הברית אינם מבינים כיצד זה עברו אמריקנים רבים כל כך במדינה ליברלית כל כך לזרועות הרפובליקנים, במדינה שבה זכה הנשיא המכהן, ברק אובאמה, ליתרון של 26 אחוזים על פני יריבו הרפובליקני, ג'ון מקיין.
 
התגובה הציבורית הזו איננה מהווה בהכרח תמיכה מובהקת ברעיונות הרפובליקניים. היא מבטאת, בין השאר, התפכחות מהירה מהאוטופיזם המהפכני הלוהט של אובאמה אשר הפקיר מיליארדי דולרים מקופת משלם המסים האמריקני על מנת להתערב בכלכלה גם כשלא היה בכך צורך, ללא כל פיקוח על האופן שבאמצעותו מעבירה המדינה כספים לחברות פרטיות וללא כל שיקול דעת באשר לצורך להוציא הון עתק כזה מן הקופה הציבורית. ההרפתקה האחרונה שבה מעורב אובאמה, חוק ביטוח הבריאות הממלכתי, גרמה לאמריקנים רבים להבין כי הוצאת כספים רבים כל כך מהקופה הציבורית עלולה לדרדר את המשק האמריקני למצב הדומה לזה ששרר בארגנטינה לפני כעשור.
 
אם להוסיף לכך את העימותים המיותרים עם ממשלת נתניהו, ההתרפסות בפני האסלאמו-פשיזם, חוסר האונים ביחס לאיראן והמדיניות המבולבלת בנוגע לנעשה באפגניסטן ההולכת ונכבשת מחדש על ידי הטליבאן, נראה שברק אובאמה עשוי לשבור שיא היסטורי: הוא אולי הנשיא הראשון שאיבד בתוך שנה חלק עצום מקהל תומכיו לטובת יריביו הפוליטיים.
 
השאלה הגדולה היא עד כמה אי-הנחת בציבור האמריקני מתפקודו של אובאמה תתממש לכדי אי-שביעות פוליטית ממשית שתוכל לייצר תנועה עממית והמונית שתהפוך את הקדנציה הנוכחית של אובאמה לקדנציה האחרונה. הרפובליקנים, המחוסרים עתה מנהיג ומסתפקים בהנהגה קולקטיבית, יכולים ליצור מלמטה תנועה כזו באמצעות עדכון הרעיונות והתיאוריות שביסוד השמרנות החדשה. בישראל, בגרמניה ובצרפת, עבר הציבור לתמוך בגלוי בשמרנים. בבריטניה, שאלת עלייתם של השמרנים היא עניין של זמן. אולם ההצלחה השמרנית, לדוגמה זו של אנגלה מרקל באנגליה או של בנימין נתניהו בישראל, התבססה קודם כל על יכולת ליצור סינתזה בין רעיונות שמרניים קלאסיים ובין יסודות ליברליים וסוציאל-דמוקרטיים רכים.
 
לשמרנים בארצות הברית יש אפשרות לעשות זאת בקלות רבה יותר לאור האתגרים הניצבים בפני האמריקנים. מי שמבין היום שבראש המעצמה הגדולה בעולם ניצב פוליטיקאי לא אחראי – שעיקר הצלחתו הייתה בתיעול המשבר הכלכלי ובניתוב ההתקוממות הציבורי כלפי הנשיא בוש לכיוונים סוציאליסטיים המסוכנים לאמריקה, לצד מנטליות צ'מברליינית המאפיינת ליברלים במצבי משבר – יחפש חלופה פוליטית שמצליחה להציג פרספקטיבה כלל-אמריקנית רחבה. פרספקטיבה כזו חייבת להתרומם מעל שיח ההפלות והאמביוולנטיות בנוגע לזכויות גייז, ולזנב בנשיא האמריקני שיכרע תחת לחץ של אופוזיציה תקיפה ואחראית.
 
ארצות הברית, כך הוכיחה מסצ'וסטס, בשלה לשיבתם של השמרנים למרכז הזירה הציבורית. השמרנים, מצדם, חייבים להפוך את עצמם לחלופה ראויה שבסופו של דבר תוכיח כי מסצ'וסטס הייתה רק האבן הראשונה שקרסה בבניין האוטופיות השקריות של השמאל האמריקני.
 
"הארץ" והמדינה הדו-לאומית
 
לפני שבוע, פורסמה בעיתון "הארץ" כתבה על קבוצת שוליים בקרב מתיישבי יש"ע המנהלת מגעים עם הפלשתינאים כשביסוד המשא ומתן הבלתי-פורמלי הזה ניצב הרעיון של הקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. השבוע, פרסם מירון בנבנישתי ב"מוסף הארץ" כתבת דעה המשתרעת על פני כמה עמודים בזכות האופציה הדו-לאומית. במילים אחרות, כבר שבועיים מטפטף העיתון הרביעי בגודלו במדינה את הרעל המוכר על חיסולה של מדינת היהודים.
 
הטפטופים האלה הם טקטיקה סובייטית ישנה של ניסוי ותהייה נוסח "פרבדה". מפרסמים איזושהי פרופגנדה חדשה, מזליפים שקר חדש כלשהו לתמהיל החדשותי, וממתינים לראות מה יאמרו החברים. יושב ראש הפוליטביורו עמוס שוקן והקומיסר דב אלפון ישתהו טרם יפרסמו את עמדתה הרשמית של הלשכה הפוליטית של הוועד המרכזי ברחוב שוקן 21. אם תהיינה התגובות חיוביות, ניתן יהיה להמשיך הלאה.
 
זה זמן רב מהלך "הארץ" בין פוסט-ציונות ובין אנטי-ציונות. נראה שהכיוון הנוכחי הוא אנטי-ציונות רפה. אפשר היה לפטור את הדברים הללו במשיכת כתף אילו היה מדובר בביטאון מקומי של רק"ח. אולם ל"הארץ" השפעה רחבה יותר מתפוצתו, לרבות בזירה הבינלאומית. ספק רב אם דרי רח' שוקן אכן מעוניינים במדינה דו-לאומית, אולם יש לי הימור באשר לטפטוף האנטי-ציוני הנוכחי. לדעתי, וזהו הימור בלבד, יש מי שמעוניין להציע לאמריקנים טקטיקה חדשה ללחץ על ישראל: פנו את יהודה ושומרון עכשיו, לרבות ההתנחלויות, או אזרחו לאלתר את כל הפלשתינאים תחת שליטתכם. הרעיון הזה, אגב, מסתובב במסדרונות הרשות הפלשתינית זמן-מה. 
 
הבעיה של "הארץ" היא אותה הבעיה של הפלשתינאים: הם נזכרו מאוחר מדי. איך הייתה אומרת סבתי זיכרונה לברכה, צו שפייט. מאוחר מדי. אירופה המתפכחת במהירות וארצות הברית המשנה את התנהלותה ככל שהתמיכה בברק אובאמה הולכת ויורדת, ל
א יציעו לחסל את מדינת ישראל, גם לא בתחכום הרב שנוקטים בו אנשי מערכת "הארץ". גם אם יפרסם "הארץ" כתבות שבועיות בזכות האופציה הדו-לאומית, הדבר היחיד שנותר לו לעשות הוא לשלוח את אמיר אורן לפשפש בהיסטוריה של משפחת נתניהו ולחפש צימעס כדי לעטוף אותם בצלופן קונספירטיבי.
 
הערה על פרשת העוזרת
 
ההיטפלות לשרה נתניהו הייתה אולי הפיאסקו המדהים ביותר של שרידי "קדימה" והשמאל הישראלי. אף אחד לא שיער שהסיפור המצוץ מן האצבע הזה לא ירשים אף אחד מעבר לכתבי "ידיעות אחרונות" שבטוחים משום-מה שכותרת בעמוד הראשי של עיתונם גורמת עדיין למספר ההולך ויורד של קוראיהם לצאת בהמוניהם למתקפת טוקבקים ארסית על משפחת נתניהו. הבולשביזם הזה כבר מזמן הפסיק לעבוד ונדמה שאיננו מרשים אף אחד; אולם מה שיפה באחרוני הבולשביקים הוא שהם תמיד משוכנעים שהמניפסטים שהם מחברים באמת משפיעים על מישהו חוץ מגמלאי תנועת הידידות ישראל-ברית המועצות. כשמדובר בעיתון הנפוץ במדינה, שעשוי בקרוב מאוד להיפרד מתוארו זה, החן הבולשביקי נראה יותר כמו כיעור טראגי של שילוב מגוחך בין אוטיזם רעיוני לדימנציה פוליטית.    

ברק אובמה ופרס נובל לשלום – כמה הערות

ברית המועצות הייתה נוהגת להעניק, בשעתו, פרס שנקרא "פרס גיבור ברית המועצות", מעין פרס ישראל בנוסח סובייטי, על תרומה למדינה. בין מקבלי הפרס הנכבד הזה היו גם כל מיני דמויות שלא בדיוק תרמו תרומה מיוחדת לחברה הסובייטית המגשימה את האוטופיה הסוציאליסטית. במאי 1964 קיבל את הפרס סוציאליסט דגול בשם עבד אל-חכים עאמר, שפיקד כעבור שלוש שנים על הצבא המצרי במלחמת ששת הימים. גם המהפכן הדגול נאצר זכה בפרס היוקרתי הזה. אפילו נשיא אלג'יריה, אחמד בן-בלה (היום פנסיונר בן 91), שקרא בגלוי להשמדת מדינת ישראל, עוטר בפרס יקיר ברית המועצות.
 
נזכרתי בפרס הנשכח ההוא כשקראתי הבוקר על זכייתו של ברק חוסיין אובמה בפרס נובל לשלום. הלא תרומתו של אובאמה לשלום שקולה לתרומה של בן-בלה למה שנהוג היה לכנות בסבסנטיז "הסוציאליזם הריאלי". כלומר, אפס. גם הסובייטים ידעו שבן-בלה הוא לא לניניסט דגול ובכל זאת החליטו לתת לו את הפרס. גם חברי הוועדה שהעניקה את פרס נובל לאובמה יודעים שמדובר ברטוריקן חסר כל הישגים, ובכל זאת הושיבו אותו בשורה אחת עם דמות נוספת שזכתה לפרס המפוקפק הזה, מיודענו ערפאת.

תחושה של פתטיות מבחילה. ברק אובמה

המבוכה הגדולה שאחזה בחברה האמריקאית, תחושת הפתטיות והמגוחכות המבחילה, ואפילו התגובה החצי-משועשעת של חוסיין אובאמה עצמו, מלמדת שיותר משאירופה הממוסדת הנעה על הציר נורווגיה-שוודיה מאמינה שאובמה זכאי לפרס נובל לשלום, היא חושבת שראוי להוזיל עד כדי כך את שמו של אלפרד נובל המסכן, ולהעניק אותו למי שאולי יחסל פעם אחת ולתמיד את הבעיה עם הציונים (שהרי עם היהודים אין להם, לאירופים, בעיה, חלילה). לכן, ימצא אובמה את מקומו לצד מי שאולי היה חולק עמו את מרבית השקפותיו, הארכי-רוצח המת מרמאללה.
 
אולם מעבר לכל המגוחכות האיומה הזו, ותחושת הקבס שאוחזת באמריקאים רבים כל כך, עולה בעצם השאלה מה יש בו, בברק אובמה, שגורם אפילו לשועלים אירופיים ותיקים שמביטים מלמעלה על התרבות האמריקנית כאילו שמו עינם במקק מצוי, להעניק לו את היוקרתי שבפרסים. האם אובמה הציב חזון חדש לחברה האמריקאית? האם הוא הציג איזשהו "ניו דיל"? האם הוא בישר על שינוי מהותי ביחסה של החברה הלבנה בארצות הברית לשחורים? האם הוא העביר חוק ביטוח בריאות מהפכני? האם הוא חיסל את המלחמה בעיראק? האם יש לו פרספקטיבה לגבי המלחמה שהוא מעוניין להמשיך בניהולה עד לניצחון באפגניסטן? האם הוא הצליח לרסן את הצורר המזוקן מפרס?
 
אם התשובה לכל השאלות האלה היא שלילית, הרי שהמסקנה היא אחת: אובמה קיבל פרס נובל לא כדי להציל את הכלכלה האמריקאית, ולא בשביל לסייע לשחורים, לא על מנת לשנות את ביטוח הבריאות, לא בעבור החזרת בני האמריקאיים מרחובות בגדאד. הרי אפגניסטן ואחמדיניג'אדסטן לא מזיזים לו. ברק אובמה קיבל פרס נובל כדי שיוכל לשלם את חובו רטרואקטיבית. והדרך לשלמו היא בכך שפעם אחת ולתמיד יגמור עם ישראל.
 
ברק אובמה לא יגמור, ככל הנראה, עם ישראל, אולי כי הרבה לפני שיגיע לטפל בשורשי הסכסוך פה, בארצות הברית כבר יבינו את הבלוף. אבל אובמה ישאיר לעולם את הירושה שאף נשיא אמריקאי לא הותיר לו: מדינה פונדמנטליסטית עם כוונות השמדתיות החמושה בנשק להשמדה המונית. ישות ג'יהאדיסטית שעל ידה צפון קוריאה בהנהגתו של הגוץ הסטליניסטי נראית משחק ילדים. אולי על כך, חברי הוועדה, מגיע לו פרס. הרי מי שנותן הזדמנות לאסלאמיסטים לשים את ידם על נשק להשמדה המונית בהחלט זכאי לפרס נובל.
 
רק שבמקרה של אובמה, אם פרס מעין זה ניתן להמצאות מדיניות שגרמו או עלולות לגרום למותם של המונים (למשל, תרומתו של החתן הערבי לפרס נובל לשלום שניתן לחותמי הסכם אוסלו), מדוע לא להעניק איזשהו פרס רטרואקטיבי גם למי שהיה ראוי לקבל פרס על חדשנותו ולא קיבל. אווה בראון ומגדה גבלס יכלו להיות כה גאות בבעליהן אם אלה היו מקבלים, בחייהם, פרס נובל שכזה. בסופו של יום, הם באמת חידשו חידושים מרחיקי לכת.

הלקח של אובאמה * רבע עוף או בורקס * רטרו בקיבוץ

ברק אובאמה לא מבין מאיפה זה בא לו: הוא הנשיא הכי peacenik שהיה לארצות הברית, המנהיג היחיד בעולם המערבי שזחל על גחונו מול המנהיג האיראני חמינאי, הנגטיב המוחלט של ג'ורג' בוש וחביב האליטות השמאלניות. ולמרות הכול, צפון קוריאה זקפה לעבר ברק אובאמה אצבע משולשת.
 
אובאמה יבין על בשרו שאמריקה אולי השתנתה לאחר שנפטרה ממורשתו של ג'ורג' בוש, אולם העולם לא השתנה. הרעיון הבסיסי של השמרנות החדשה בדבר הסכנה הנשקפת מרודנויות לחברות חופשיות עודנו תקף. התובנה הבסיסית לפיה אבד הכלח על המדיניות שכונתה בתקופת המלחמה הקרה "דטאנט", ולו מחמת העובדה שהמחשבה הרודנית החדשה אינה מונעת מאינטרסים אלא בראש ובראשונה מאידיאולוגיות הרסניות, נותרה נכונה. העולם נחלק עדיין לבני אור ולבני חושך, ובני החושך לא יסכימו להאיר עצמם באורם של בני האור גם אם אלה יעמעמו מעט את המנורה.
 
ג'ורג' אורוול אמר פעם "ירדנו עכשיו לשפל כזה עד שראשית חובתם של אנשים נבונים היא לחזור ולהצהיר על המובן מאליו". וחובתם של אנשים נבונים בעת הזאת, בפרט אלה שבאמת רוצים לשנות משהו באמריקה, היא לבור את המוץ מהתבן בכל הקשור למורשתו של בוש ולהכיר בכך שאולי דוקטרינת בוש לא היתה נכונה בהכרח (וארווינג קריסטול, מאבות השמרנות החדשה, טען כבר לפני שלושים שנה שהרעיון הליברלי על הנחלת הדמוקרטיה לכל האומות הוא שגוי), אבל ההערכה היסודית שלו היא אמיתית: עם האסלאמו-פשיזם וגרורותיו הקומוניסטיות אסור להתפשר ובהן יש להיאבק בכל הכוח.

להצהיר את המובן מאליו. אורוול

אובאמה יודע היטב כי איראן צופה בו ובודקת את תגובותיו. הוא נקלע לגוב האריות הדיפלומטי אולם בצר לו, מדיניותו הפייסנית כבר הסבה נזק רב לארה"ב וכלל לא ברור כיצד יוכל הממשל האמריקני להגיב נוכח החומה הסינו-רוסית הבצורה המגבה את ציר הרשע האיראני-צפון קוריאני. ייטיב לעשות אובאמה אילו ירים טלפון לקרופורד שבטקסס על מנת להתייעץ עם מדינאי שנוי במחלוקת אולם בעל בסיס פוליטי וערכי שברבות השנים יצרוב אותו בתודעה כווינסטון צ'רצ'יל המודרני.     
 
רבע עוף או בורקס
 
אחד המערכונים הקלאסיים שחביבים עליי במיוחד הוא זה של יוסי בנאי ורבקל'ה מיכאלי, "רבע עוף או בורקס" (לצפייה במערכון, הקליקו כאן). בנאי ומיכאלי, למי שלא צפה במערכון, מתכוננים להגעתם לחתונה: הוא לא יודע את נפשו מחמת הרכב התקרובת, היא לא חדלה מלתהות האם יכירו בה כאשת מהנדס.
 
לפני כל חתונה משמחת, תמיד יימצא זוג נרגנים שכזה. הם ילכלכו על הכלה, יגחכו על החתן, ילינו על האוכל, יצחקו על השמלה של אם הכלה וילעגו למשפחתו הקרובה של אבי החתן. אותם נרגנים מופיעים גם בחתונתה המשמחת של העיר תל אביב.
 
הם מטנפים את שמו של חולדאי, מציינים כל דבר רע שאפשר לציין על העיר תל אביב, מספרים שהעיר לא באמת בת מאה ואחרי שהתלהבו ממופע הפירוטכניקה האדיר שהפיקה העירייה, יעשו עצמם חמוצי פנים. הם נמצאים עדיין בלימבו שבין רבע העוף לבין הבורקס.
 
החגיגה הגדולה לעיר תל אביב היא החגיגה של מדינת ישראל. העיר החופשית והעברית הראשונה היא הישג של הציונות והעובדה שיש לה אופי ישראלי כל כך, פלורליסטי, כשמוצאים בה מקום הומואים ולסביות, חרדים, דתיים לאומיים, "מהגרים" שהיגרו אליה מחיפה, אשדוד וירושלים, צעירים משינקין ושדרות רוטשילד וותיקי הצפון הישן – העובדה הזאת מעידה שלמרות כל החסרונות, תל אביב היא עדיין ביטוי חשוב להצלחתה של הציונות.
 
תמיד יהיה המיעוט שביום חגה של העיר יקפוץ לסיור זיכרון בחורבות שייח' מוניס או ינצל את ההזדמנות לטינוף שמו של חולדאי, אולם קהילת הדופי והטרוניה הזאת היא עדיין המיעוט הזעיר בעיר תל אביב ובשנת-חגה של העיר, אפילו הם לא יצליחו לקלקל את החגיגה.
 
רטרו קיבוצניקי
 
אלי אשכנזי כותב הבוקר ב"הארץ" על חזרתם של אי-אלו קיבוצים לסדר המשותף מתוך געגוע וערגה למה שהיה פעם. יש משהו יפה בהתרפקות של הקיבוצניקים על העבר. לאחר שנעלמה השיתופיות, הציונות פינתה את מקומה לטובת חמדנות נדל"ניסטית ורעיונות ההגשמה והערבות ההדדית הוזזו  ממקומם לטובת האידיאלים איכות החיים ואידיאת "החיים הטובים", מהחזרה הזו נושב משב רוח רענן.
 
אולם משב הרוח הזה לא יכול להניע קדימה את הספינה השוקעת של התנועה הקיבוצית. הדלק שהניע את הקיבוצניקים (לפני ואפילו במהלך ההתמכרות לסוציאליזם המהפכני וההתפכחות ממנו),  היה הציונות. הבעירה הקיבוצניקית בערה מתוך אמונה עמוקה בדרך ובצדקתה, והיום קשה לאתרה בקרב חלק גדול מאוד מהקיבוצים.

לא מספיקה הנוסטלגיה. קיבוצניקים (צילום אילוסטרציה)

נוסטלגיה היא מרכיב חשוב מאוד בדרך אל התיקון, כמו אפיקורס שנמלא געגועים נוכח הסליחות לקראת יום הכיפורים, אולם לא די בכך. התנועה הקיבוצית חייבת לחשוב מחדש על דרכה ועל התייחסותה הקולקטיבית למעש הציוני. אם תעשה כך, היא תמצא את ההתיישבות ביו"ש כשותפה חשובה לדרך הזו. החלוצים של פעם והחלוצים של היום הם תקווה חשובה להתחדשות ציונית.
 
האתגר של גדעון סער
 
בניגוד למסע הדה-לגיטימציה שעורכים כמה עיתונאים וכלי תקשורת לממשלת נתניהו, במשרדים שיושבים בהם חברי הכנסת המוכשרים של הליכוד, כמו גדעון סער וגלעד ארדן, יש אווירה של אנרגיה ורצון עמוק לפתור בעיות. ההתנהלות הממלכתית של נתניהו (בניגוד לסוס הטרויאני שיושב במשרד החוץ) מעוררת תקווה שאנשים מוכשרים יצליחו לערוך רפורמות גדולות.
 
גדעון סער ייאלץ לטפל לא רק במערכת החינוך הקורסת אלא גם להתחיל במסע הארוך להטמעה מחודשת של תכנים ציוניים, לבחינת תוכניות לימוד באקדמיה, לבדיקת היחס הכרוך בקירבה רעיונית ופוליטית שמצויה בין חברי ועדות מינויים וממליצים על מינויים לבין המועמדים למינוי, ליצירת זיקה בין התרבות הישראלית והיהודית לבין מערכי לימודים ועוד.
 
סער עלול להיתקל בהתנגדות עזה. העובדה שלפני זמן-מה עיטרה אוניברסיטת תל אביב בצלב הקרס האדום הזמנה לכנס פסבדו-אקדמי בחסותה, מבהירה עד כמה כיסי ההתנגדות יהיו חזקים. אם סער יהסס להיכנס לעימותים שיביאו בסופו של יום להכרעות ערכיות וחינוכיות, הוא עלול להיתפש כגרסה חיוורת של יולי תמיר. תמיר רק אכלה את הדג המבאיש וספגה מלקות, הוא – מחמת זיקתו הפוליטי – עוד עלול להיות, בנוסף לכל, גם מגורש מן העיר.