נתניהו, סער מאחוריך

הפוליטיקה לא מפנה דרך מול המלחמה: שר הפנים דרש את כינוס הממשלה לדיון בהפסקת האש עוד טרם הוחלט כלל להפסיקה. הציר הימני בליכוד, בו מככבים דני דנון, מירי רגב ומשה פייגלין, תומך בגדעון סער. לא מן הנמנע שבבחירות הקרובות לראשות הליכוד, האגף הימני בתנועה יבקש לסיים את כהונת היושב ראש הנוכחי. נתניהו מגלה עד כמה הימין איננו נאמן לו, ובה בעת מגלה הססנות במבצע צבאי אליו לא התכונן. חמש נקודות לדיון

א. הנוסחה "שקט ייענה בשקט" חוזרת לתוקף, גם אם בנט וליברמן ידברו נגדה בראש חוצות. ישראל קיבלה שוב את נוכחות חמאס בעזה. יתירה מכך: לישראל אין יכולת להתמודד עם נוסחה אחרת. רעיון המשך הפעולה הקרקעית הוא איוולת מבחינה מדינית וביטחונית: האשראי הבינלאומי הישראלי מוצה. נתניהו מבין שצריך לטעון את הכרטיס מחדש. מעבר לכך, כל מערכה משמעותית נוספת כרוכה בכיבוש עזה. ישראל לא יודעת מה לעשות עם הרצועה. אין לה תכנית מגירה. שלא לדבר על כך שכמות החיילים ההרוגים תזכיר לציבור את ספירת החללים בימי מלחמת לבנון הראשונה.

ב. בעל כורחו נהפך נתניהו לשותפו של אבו־מאזן. הוא יודע שהחלופה היא השתלטות החמאס על הרשות הפלשתינית. בלי שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות, יהודה ושומרון היו בוערות באש "האינתיפאדה הלבנה", חלום בלהות ישראלי בו אלפים צועדים לעבר המחסומים ונהרגים מאש כוחות הביטחון. גם אם עבאס איננו פרטנר לשלום, הוא פרטנר להסדר. את סוג ההסדר נתניהו יצטרך לגבש יחד עם לבני, לפיד והרצוג. לישראל אין את הפריבילגיה לאבד את יו"ש לטובת החמאס.

אלטרנטיבה מימין. גדעון סער

אלטרנטיבה מימין. גדעון סער

ג. מחדל המנהרות זועק לשמיים. ביום שאחרי המלחמה הדרג המדיני והצבאי יצטרכו להסביר איך הסבירו חמש שנים שנשקף לישראל איום קיומי מצד טהרן בשעה שבעזה חפרו מנהרות תופת. או שהדרג המדיני לא ידע ויש לפטר את ראשי הצבא והשב"כ, או שהדרג המדיני ידע ועליו להתפטר, או ששניהם לא ידעו ויהיה פה כיסוי תחת הדדי. בצה"ל מתדרכים עיתונאים שהדרג המדיני עודכן. השאלה אם אלה יפשטו את עורם של אלה, או שינסו לטייח את המחדל בשיתוף פעולה. מה שברור הוא שהציבור בכלל, ושרי הממשלה בפרט, לא היו מודעים בשום שלב לאיום הנשקף מעזה. זה היה יכול להיגמר בכמה חטופים ישראלים ובעסקת שליט בגודל אקסטרה לארג'.

ד. נתניהו גילה במלחמה הזו הססנות רבה בצד נחישות. הוא הורה לצה"ל להיכנס קרקעית לרצועה לאחר שכלו כל הקיצים. אבל הצבא נשאר דרוך לקראת פעולה נוספת ונכון לכתיבת שורות אלה נמצא בהמתנה. ההמתנה הזו הביאה למותם של חיילי צה"ל כתוצאה מירי פצצת המרגמה. אפשר רק לנחש מה היה קורה אילו נתניהו היה היום ראש האופוזיציה ואולמרט ראש הממשלה. ספק רב אם האופוזיציה בראשותו הייתה לויאלית כל כך כמו זו בהנהגת הרצוג.

ה. הימין הולך וחותר לקראת פרידה מנתניהו. גדעון סער דרש את כינוס הממשלה לדיון בהפסקת האש עוד טרם הוחלט כלל להפסיקה. הציר הימני בליכוד, בו מככבים דני דנון, מירי רגב ומשה פייגלין, תומך בגדעון סער. לא מן הנמנע שבבחירות הקרובות לראשות הליכוד, האגף הימני בתנועה יבקש לסיים את כהונת היושב ראש הנוכחי. נתניהו מגלה עד כמה הימין איננו נאמן לו. עד כמה דווקא המרכז והשמאל, החל משלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג וכלה בדמויות כמו אלדד יניב, שתקף קשות את רה"מ בבחירות האחרונות ותרם להחלשתו, דווקא הם נאמנים לו.

המלחמה עוד לא הסתיימה. אבל גם אם טרם הוסכם על הפסקת האש, ברור שצה"ל לא יפעל קרקעית בעומק הרצועה אלמלא יתרחש אירוע בטחוני חמור במיוחד. הכול יכול להשתנות ובכל שעה, והמצב הנוכחי שבו אין הכרעה לכאן או לכאן מהווה סכנה, הן לאזרחי ישראל והן ללוחמי צה"ל. אולם בשש אחרי המלחמה, ישראל תתעורר ליום בו היא נדרשת ללקק את פצעיה, להבין שמשהו השתבש פה בצורה יסודית, שהחברה הישראלית חסרה חוסן בטחוני, כלכלי, מדיני וחברתי.

אם ראש הממשלה ירצה לתקן ולשנות, הוא יצטרך להיפטר מליברמן ומבנט. הבעיה הגדולה היא שלא ברור אם לו־עצמו יש כוח גדול בליכוד כדי להקים ממשלת מרכז. יכול להיות שדווקא המלחמה הזו תגרום לנתניהו לגשת אל שנוא־נפשו, ריבלין, להגיש את התפטרותו ולבקש את אמון העם לכהונה רביעית. כהונת התיקון. אם הוא יהיה יו"ר הליכוד, אם לאו, זאת כבר אופרה אחרת.

צומת נתניהו פינת ליברמן

אביגדור ליברמן הוא האניגמה של הפוליטיקה הישראלית: אין לו שום חיבה יתירה לדת אולם לאחר זיכויו, אץ־רץ להתפלל בכותל. הוא איננו מאמין בסיכוי לשלום עם הערבים אך מוכן לפנות התנחלויות ולהגיע להסדר מדיני ולו בכדי לסלק ערים ערביות מריבונות ישראלית. יש לו סדר יום אנטי־ערבי נוקשה, אך הוא מקפיד בכבודו של ולדימיר פוטין, פטרונן של סוריה, אירן וחיזבאללה. סדר היום שלו מבוסס על הכמיהה לשלטון אוטוריטרי וחזק – אך הוא ימשיך לפלרטט עם הקצוות הימניים, לפורר את הפוליטיקה ולהישאר חסר השפעה. למעשה, למן כניסתו לכנסת בבחירות 99', לא השפיע על שום תהליך: שרון פיטר אותו, בממשלת אולמרט לא הותיר כל חותם, כשר חוץ אצל נתניהו היה מנוטרל. סדר היום שביקש לקדם ("אם אין נאמנות, אין אזרחות") התמוטט. רעיון הטרנספר שביקש להטמיע בתרבות הפוליטית יחד עם שותפו המנוח, שר התיירות דאז רחבעם זאבי, קרס כמו הסכמי אוסלו. חמש־עשרה שנים נמצא ליברמן בפוליטיקה ובמאזן הישגיו נמצאת הספרה אפס. כן, הוא סייע רבות לציבור העולים מברית־המועצות לשעבר, אך לא לשם כך נכנס לפוליטיקה. הוא לא בא כדי לרשת את שרנסקי.

לא בא לרשת את שרנסקי. אביגדור ליברמן

לא בא לרשת את שרנסקי. אביגדור ליברמן

הצלקות שהותירו בשר החוץ הנכנס ענייניו המשפטיים – שהחלו עוד בשנת 99' כשהורשע בתקיפת קטין ובאיומים והסתיימו בזיכויו אתמול – הופכות את דמותו לאניגמטית עוד יותר. ליברמן יכול לבחור באחת משתי הדרכים: הראשונה, לחבור לימין הקיצוני בראשות בנט. חבירה כזו תביא להפלת הממשלה בטווח של שנה: או שנתניהו יחתוך שמאלה ויתמודד בבחירות חדשות בראש מפלגת הסדר מדיני, או שיחתוך ימינה ויישאר עם ממשלה צרה ללא רוב בכנסת (ההנחה שהחרדים יצטרפו אוטומטית במקום לפיד ולבני היא פחות מאשר סבירה, בפרט לאור חוק הגיוס).

הדרך האחרת שבה יכול לבחור יו"ר ישראל ביתנו היא מעניינת יותר: לתת לנתניהו וללבני הזדמנות מלאה למצות את התהליך המדיני מול הערבים. לשבת בעמדת הצופה, לאפשר לנתניהו לשחרר אסירים ולשאת ולתת – גם על ירושלים. הרי לפי הנחת העבודה של ליברמן, תהליך כזה אמור להיכשל, כיוון שברגע האמת אבו־מאזן יפוצץ הכול סביב תביעת השיבה. אם נתניהו ולבני ייכשלו, שר החוץ ייצא מנצח כמו שרון, אשר ירש את אהוד ברק לאחר הכישלון בקמפ דייויד: כולם האשימו את ערפאת אך הצביעו לאריק. כולם ידעו שהצדק עם החייל המעוטר בצה"ל אבל תמכו בגנרל ההרפתקן, בשר הביטחון המודח ממלחמת הברירה של 82'.

במקום לתת לשמאל את ההזדמנות להאשימו בכך שהכשיל את הסיכוי לשלום, יכול אביגדור ליברמן לתת הזדמנות אמתית לראש הממשלה ולשרת המשפטים. הרי הייתה זו לבני שמנעה מאולמרט לחתום על פשרה בירושלים ושיבה סמלית של הפליטים, ותרמה בעצמה להתערערותו הפוליטית. מדוע לא לתת ליושבת־ראש התנועה להוכיח שהפעם טובים סיכויי השלום משהיו לפני חמש שנים? בסופו של יום, גם שר החוץ החדש־ישן יודע, כי הוא הדמות היחידה שניצבת כחלופה מול נתניהו. הכשלת ראש הממשלה תיראה כהמשך דרכו הישנה – הנקמנית, הקטנונית – הרואה איום בכל מקום בו יש אתגר, אי־ודאות או סיכון. מתן הזדמנות לנתניהו להוכיח את עצמו מהווה סיכוי אמתי לליברמן להפוך למנהיג לאומי ולהיפרד, לפחות פומבית, מן הברית ההרסנית עם אריה דרעי.

ליברמן הממותג מחדש ייתן לנתניהו, ללבני, ללפיד ולבנט לאכול זה את זה חיים. מתוך שברי הריסותיה של ממשלת נתניהו השלישית (והאחרונה), הוא עשוי לצאת המנצח הגדול. אם קו פרשת המים בקריירה שלו יהיה ה־6 בנובמבר 2013, יו"ר ישראל ביתנו עשוי למצוא עצמו בעוד שנה וקצת ראש ממשלת ישראל. בניגוד לטענות אנשי הליכוד, כי המותג שלהם חזק מן המותג ישראל ביתנו וליברמן, הרי האמת העצובה היא, שהליכוד שחוק לחלוטין. במצודת זאב יודעים, כי בלי ליברמן, הליכוד לא יצליח להגיע ל־20 מנדטים. הנהגת המפלגה מורכבת ברובה מגברים אפורים ומשמימים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם. גלעד ארדן בן ה־43 לא נתפש כחלופה מנהיגותית. גדעון סער בן ה־47 לא נספר אפילו בקרב מתפקדי המפלגה. ישראל כ"ץ המתקרב לשישים לא הצליח למנף את הישגיו כשר תחבורה. הדור שהגיע משורות הליכוד, ועליו נמנים אקוניס (40) ודנון (43), טוב לעסקנות פנים־ליכודית, לא משהו שהולכים אתו לבחירות. נשות המפלגה נעות על הציר שבין בדיחה לבין קרצייה. דווקא ליברמן – שהצליח ללהק כמה כוכבים מוצלחים למפלגתו כמו אורלי לוי־אבקסיס, עוזי לנדאו ויצחק אהרונוביץ' הנחשב למתון יחסית – יכול לתת פייט טוב לליכוד המתפורר.

אם ליברמן יפסיק להיות ליברמן, הדיירים ברחוב סמולנסקין פינת רחוב בלפור צריכים להתחיל לחשוש. אם ימשיך בדרכו, הוא עלול להפסיד את כל עולמו.

נתניהו צריך בחירות חוזרות

הפגישה שנערכה אמש בין ראש הממשלה נתניהו לבין שר הפנים היוצא ויו"ר ש"ס, אלי ישי, מלמדת אולי על תפנית במחשבתו של נתניהו. עד לפני יומיים, האמין רה"מ שעניין הקואליציה סגור, וכל שנותר עתה הוא עניין התיקים. בליכוד דאגו לשדר תמונה אופטימית שלפיה כבר ביום רביעי יוצגו ההסכמים הקואליציוניים. איש לא צפה את המשבר סביב תיק החינוך וראשות ועדת הכספים. בניגוד לסברה שלפיה נתניהו רוצה בתיק החינוך לליכוד כדי לשמור על הישגי השר המכהן גדעון סער, האמת הבסיסית היא שלראש הממשלה יש אינטרס מובהק שהתקצוב לישיבות ולעולם התורני לא ייפגע. הוא רואה בכך ניסיון למנוע קרע מוחלט עם המפלגות החרדיות. וכך גם לגבי ועדת הכספים: אם ראשותה תופקד בידי אנשי לפיד או בנט, היחס לתקציבם של החרדים יהיה בהתאם. נתניהו, החושד במניעי לפיד ובנט, רוצה שברגע האמת, תהיה לו תעודת הכשרות לבוא אל רבני ש"ס ויהדות התורה ולבקש מהם להצטרף לקואליציה במקום 'הבית היהודי' ו'יש עתיד'. ותעודה כזו צריכה לכלול ראיות מוחשיות לכך שהתקצוב לחרדים לא נפגע. הוא יודע, כי במידה ויתרחש משבר קואליציוני, גם האפשרות של כניסת מפלגת העבודה לממשלה לא תהיה חסומה לגמרי בפניו, בפרט אם יציג תכנית מדינית משמעותית שתיאלץ את יחימוביץ להיכנס לממשלה ולמנוע את הפלתה.

זקוק לברית כלשהי עם החרדים. נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

זקוק לברית כלשהי עם החרדים. נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

המאבק על תיק החינוך וראשות ועדת הכספים הוא אפוא המערכה על המשך הברית בין נתניהו לבין החרדים. ויש בו כדי להעיד על העובדה, שרה"מ מאמין, כי הקואליציה החדשה לא תחזיק מעמד זמן רב. הוא חושד בלפיד, שינסה להעביר רפורמות לטובת מעמד הביניים כשר אוצר, בגיבוי בנט, ותוך זמן לא רב ייווצר משבר קואליציוני ראשון. הוא חושד בבנט, שינסה לזעזע את הקואליציה יחד עם לפיד. התסריט שלפיו נתניהו יקפיא את הבנייה בהתנחלויות ויגרום לבנט לפרוש ובכך ייאלץ את לפיד להישאר, הוא מופרך. למהלך כזה אין אפילו רוב בליכוד, וגם שר הביטחון המיועד, יעלון, לא מאמין בו. גם האמריקנים חושבים, שכדי לנהל מו"מ משמעותי, יש צורך במשהו דרמטי יותר מהקפאת הבנייה או משחרור אסירים, ולארה"ב יש ספקות לא מבוטלים באשר לרצון שני הצדדים בהסכם שלום (אבו-מאזן עצמו, חושבים האמריקנים, רוצה הישג שישמור על יציבות הרשות הפלשתינית וימנע פריצת אינתיפאדה נוספת העלול להתגלגל לאביב פלשתיני, יותר משהוא רוצה במו"מ עם ישראל, שבו לא יוכל להציע דבר-מה משמעותי וספק רב אם גם יקבל).

נתניהו יודע מה קרה כשתיק החינוך הופקד בידי בעלי השקפות אנטי-חרדיות. יוסי שריד, המתגאה כל כך בכהונתו במשרד, שימש בתפקיד רק שנה ופרש בגלל סכסוך עם ש"ס. שולה אלוני שימשה בתפקיד פחות משנה ופרשה אף היא בגלל סכסוך עם החרדים. כאשר שימש שרון בתפקיד רה"מ, הוא דאג שתיק החינוך יהיה בידי הליכוד ולא בידי שותפתו הבכירה, שינוי, שהותירה את החרדים מחוץ לקואליציה. במינוי לימור לבנת לתפקיד, דאג שרון שהקרע עם החרדים לא יהיה מוחלט. הפעם, כשהחרדים בחוץ, נתניהו רוצה לשמור על שליטה במשרד שתאפשר לו איחוי עתידי של הקרע עם החרדים. זה לא יקרה אם בראשו יעמוד הרב שי פירון.

וכך גם לגבי ועדת הכספים. שרון מינה את יעקב ליצמן ליו"ר ועדת הכספים וזה שימש בתפקיד בשנים 2001-2003, ושוב בין השנים 2005-2007. ליצמן, אגב, מונה ליו"ר הועדה לאחר פרישת שינוי מהקואליציה בעקבות העברת הכספים לחרדים בתקציב המדינה. שרון הקפיד על הכלל שנתניהו מבקש לשמור עליו: להימנע מגט כריתות עם המפלגות החרדיות. לכן, דרישת לפיד ובנט את תיק החינוך ואת ראשות ועדת הכספים מהווה סכנה ממשית לעתיד נתניהו כרה"מ. הוא יודע, שאם יאולץ להתנער לגמרי מבריתו עם החרדים, הם לא ישובו לשולחן הממשלה, ואז גם מפלגת העבודה לא תעזור.

בפועל, נתניהו מתחיל להבין, כי ההרכב הקואליציוני הנוכחי הוא חסר תוחלת. בלי החרדים ועם ליכוד מוחלש, מסוכסך ונטול תפקידים משפיעים, הדרך לבחירות מוקדמות תהיה קרובה. אילו היו לרה"מ יועצים אמיצים דיים שאינם מבקשים להם תפקידי סגן שר ובכל מחיר, הם היו אומרים לו את האמת: עליו להשיב את המנדט לנשיא ולהביא לבחירות חוזרות תחת דגל התלכדות הימין מאחורי נתניהו וחיזוק הליכוד ביתנו כמפלגה גדולה ומרכזית היכולה להרכיב קואליציה כאשר ידה על העליונה, והיא מתקרבת למספר המנדטים שהיו לה בכנסת הקודמת. אם יובא נתניהו בעל כורחו לבחירות מוקדמות כאשר לפיד ובנט מובילים מהלכים פופולריים, הוא עלול להסתכן בכך שיפסיד את הבחירות ללפיד, ואולי, מי יודע, לאולמרט. בחירות חוזרות השנה ישאירו אותו כמנהיג המפלגה הגדולה הקורא לבוחריו לשוב הביתה ולאפשר לו לנהל את המדינה.

הכהונה האחרונה של בנימין נתניהו

לפני שבוע לכל היותר, העריכו הפרשנים הפוליטיים שמערכת הבחירות גמורה. יוסי ורטר עשה זאת בטור פטליסטי במיוחד ב"הארץ". רינה מצליח דיברה על האיחוד בין הליכוד לבין ישראל ביתנו, ש"הכריע את הבחירות". כולם דיברו על ריצת האמוק של לפיד ולבני לממשלת נתניהו, וחזרו על עמוד השער של ה"טיים מגזין": "קינג ביבי". לפרשנים בישראל יש תודעה מהסוג של חוסני מובארק: הם רואים את הפייסבוק גועש, וחושבים שמדובר ברעשי-רקע. הם צופים ב-400 אלף איש צועדים בתל-אביב, ומדברים על המחאה שמתה. הם מביטים באביב הערבי העושה שמות במזרח התיכון, ואומרים בסיפוק שישראל היא "אי של יציבות".

כאשר הקדים נתניהו (בשנית) את הבחירות, חזה הפרשן מספר אחת לענייני ליכוד, עורך האתר "ליכודניק" אריק זיו, שנתניהו יקבל 32 מנדטים. הוא החטיא במנדט. זיו, המקורב לצמרת הליכודית, חווה את כישלון הקמפיין הזה על בשרו, כאשר בליכוד הגיבו בהיסטריה לאיזה באנר נגד בנט שהעלה פעיל ליכוד באתרו. בשלב מסוים הבינו במפלגה שהם בצניחה. נתניהו מיאן להקשיב. השרים סער וארדן היו בטוחים שברגע האמת, ליכודניקים יצביעו מחל. פינקלשטיין הרגיע את ליברמן, שגם בימים האחרונים לקמפיין דיבר על 40 מנדטים. בשיחותיי עם אנשי ליכוד, דיברתי אתם על קריסה מוחלטת. הם העדיפו להחניף לנתניהו. בשיחה עם עיתונאית אחת, שבוע לפני הבחירות, דיברתי על קריסת מטה יום הבחירות, ועל כך שסקרים עם תוצאה של 57:63 לטובת גוש הימין, יוכרעו לטובת גוש המרכז-שמאל בקלפיות. לא היה עיתונאי אחד שהשכיל להבין את שקורה בשטח מלבד בודדים, אף אחד מהם לא כותב או עובד בתקשורת המיינסטרים, בטלוויזיה, בעיתונות המודפסת או ברדיו.

יקבל כל שיחפוץ בו. יאיר לפיד.

יקבל כל שיחפוץ בו. יאיר לפיד.

את נתניהו ניצחה המחאה החברתית. בליכוד לא הבינו, שהורדת מחיר הסלולר לאנשים שלא גומרים את החודש היא בבחינת חלוקת תופינים להמונים הרעבים ללחם. אף אחד שם לא הבין, כי טיפולי שיניים חינם למיליון ילדים רעבים לא יגרמו להמונים לתמוך שוב במפלגה. בשורה התחתונה, הליכוד קרס: 20 מנדטים ברשימה המשותפת. מנדט אחד יותר מאשר ללפיד, שבעה מנדטים פחות מבחירות 2009. לנתניהו יש בכנסת, לכל היותר, 20 קולות בטוחים. 100 הקולות האחרים נחלקים בין יריביו. הוא יודע היטב, כי לעולם לא יוכל לסמוך על ליברמן. ודאי שלא על בנט. לזכותו ייאמר, כי הוא הראשון שהבין את גודל התבוסה: כדי לשמש בשנית ראש הממשלה, עליו לתת ללפיד את כל שיחפוץ בו.

לצדו של לפיד עומדים אנשים כמו אורי שני ואהוד אולמרט. מאחוריו ניצב העיתון של המדינה, שזכה ב-19 מנדטים בכנסת. עברו העגום של עמיר פרץ רודף אותו. התנפצות מפלגת העבודה בעקבות כניסת ברק לממשלה זכורה לו היטב. אם לא יתפתה לשטיקים ולטריקים הידועים של ביבי, יוכל לנווט את משרד ראש הממשלה מכל משרד שבו יבחר. בסופו של יום, אם יבין לפיד שהשותפות עם ביבי מזיקה לו, לא יהסס לפרוש. הוא יודע מהבית מה קורה כשמפלגה עם 15 מנדטים מתאיידת. הוא מבין מה קורה לראש אופוזיציה עם 28 מנדטים שהופכת לבלתי-רלבנטית. לכן, לפיד נכנס לממשלה, אך זו כניסה על תנאי. ברגע האמת, כשנתניהו יתגלה ככלי ריק, הוא יפיל אותו ונלך לבחירות חדשות. אולי בעוד שנה, אולי עוד שנתיים.

לנתניהו אין שום שותף נאמן בכנסת הנוכחית. בנט מתעב אותו. יחימוביץ לא יכולה להיכנס לממשלתו. החרדים לא ישכחו לו את הבגידה הגדולה אם ייכנע ללפיד ויקים ממשלה בלעדיהם. ליברמן לא הפסיק לחלום על ראשות הממשלה ומחכה להליכו המשפטי. אם יוכל לכהן בתפקיד ציבורי בכיר רק בכנסת הבאה, הוא ינתק את ממשלת נתניהו מצינור החמצן שלה ברגע הראשון. קשה למצוא עוד ראש ממשלה שתוך חודשים ספורים הפך לברווז צולע כל כך. בינו ובין עצמו, ביבי יודע שזו הכהונה האחרונה. לליכודניקים נמאס ממנו. הימין מאס בו עוד יותר. גם תומכיו מבינים שמדובר בשמרן קיצוני שיכול לשמש מנכ"ל מוצלח של חברה, אך כיו"ר הדירקטוריון הוא עלול להביא אותה לפשיטת רגל.

בשמאל כבר מתכוננים למחאה החברתית של קיץ 2013. התקציב האכזרי שיעביר נתניהו בכנסת (בהנחה שאכן יצליח להעבירו ולא יפוצץ את העניין כדי לחזור לקלפיות ולבקש מהליכודניקים אמון מחדש, בבחינת "ראו מה עשו לי") יגרום למחאה החברתית לבעבע. אם אכן יממש ראש הממשלה את תכניותיו, אש המחאה תשרוף את כל שנקרה בדרכה. לפיד עוד עלול להביט ברחובות הומי-האדם ולעשות אקזיט מוצלח מהממשלה. התקציב, ולא גיוס החרדים, הוא הפצצה האמתית. ועוד לא דיברנו על העניין הפלסטיני. כל כניסה משמעותית למו"מ עלולה לגרום לקואליציה של נתניהו להתפרק (ולכן, אגב, הוא רוצה בש"ס ולא ב'בית היהודי': דרעי וישי יספגו הקפאת בנייה בהתנחלויות תמורת מו"מ; בנט, שאורית סטרוק אוחזת בכנפי מקטורנו, ייאלץ לפרוש).

אם לא יקרה שינוי משמעותי, למשל שיחוד ח"כים כפי שעשו נתניהו וברק לאנשי מפלגת העבודה, או ניסיונות לפיצול מפלגות באמצעות הבטחת ג'ובים ומנעמי-שלטון אחרים, קשה לראות את נתניהו שורד קדנציה נוספת מעבר לטווח של שנה או שנתיים. בקרוב מאוד, הליכוד ייאלץ אותו לרדת מהבמה הציבורית לטובת דמויות מוערכות יותר בציבור כמו גדעון סער או בוגי יעלון. במבחן ההיסטוריה, נתניהו – שקבר את הליכוד ב-1999 ופעם נוספת ב-2006 – עוד עשוי להיות לקבור קבורת חמור סופית את התנועה שאביו היה ממייסדיה. הליכודניקים, שעליהם נאמר כי הדי-אן-איי שלהם מחייב נאמנות מוחלטת למנהיג, יזרקו אותו ממדרגות הבית ברחוב בלפור אם יבינו כי רב נזקו על תועלתו. ברוח דברי מרקס, אם הכהונה השנייה של ביבי הייתה טרגדיה, כהונתו השלישית תהיה פרסה.

מי מפחד מהעם? או: על התנגדות השמאל למשאל עם

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.11.2010

בחודשים האחרונים, מתעקשים בשמאל לטפטף לתקשורת העולמית, וללא הרף, את הרעל שלפיו ישראל היא מדינה פשיסטית. לאחר כישלון קמפיין הדה-לגיטימציה של ישראל כמדינת אפרטהייד, הגיעה העת לשווקהּ כטירניה פשיסטית. רק צדיק אחד בסדום, חתן פרס ישראל למדע המדינה פרופסור שלמה אבינרי, נחלץ להגן על מדינת היהודים במאמר שכתב ב"הארץ". והנה, כשהכנסת מחוקקת חוק דמוקרטי לעילא אשר מבקש את הסכמת העם למסירת חבלי ארץ הנמצאים תחת ריבונות ישראלית, זועקים הלוחמים בפשיזם זעקה גדולה. דרישתם של דמוקרטים עקביים להביא כל ויתור על שטח ריבוני של המדינה לאישור הריבון, קרי: העם, זוכה לגינויים ולהוקעות מצד אלה הטוענים שאנו חיים ברודנות פשיסטית מטורפת.

כדי להבין את הנפש האורווליאנית המסוכסכת של השמאל הישראלי, צריך תחילה לקלוט את הדיאלקטיקה שלו. בדיאלקטיקה הלניניסטית, משטר הוא דמוקרטי רק כשהוא משרת צד אחד. כך, מעטים זוכרים את שמו של ראש הממשלה הדמוקרטי האחרון של רוסיה, אלכסנדר קרנסקי. ממשלתו של קרנסקי עמדה לזכות בלגיטימציה במהלך הבחירות שהיו עתידות להיערך לאסיפה המכוננת ברוסיה באוקטובר 1917, מעט לפני המהפכה הבולשביקית. לנין, שהבין כי הבחירות יקנו לגיטימציה לממשל דמוקרטי ו"בורגני", העדיף את כוח הזרוע על פני הפתקים בקלפיות, וחיסל כל סיכוי לדמוקרטיה. התנהלותו של לנין ביססה את המושג הסטליניסטי של "דמוקרטיה עממית": דמוקרטיה שרק מפלגות מסוימות יכולות ליטול בה חלק. רצוי, מפלגה אחת.

לשיטתו של השמאל בארץ, ישראל היא ישות פשיסטית כי העם הוא הריבון בה. וכשהעם ריבון, סיכויי השמאל להגיע לשלטון הם קלושים. הדרך היחידה לממש מצע שמאלני היא באמצעות רמיית העם. רבין, שהבטיח בבחירות 92' שלא ירד מרמת הגולן ולא יישא וייתן עם אש"ף, יצר את התקדים. לאחריו הגיעו ברק, שרון ועולה חשש כבד שגם נתניהו צועד בכיוון הזה. כשהעם מחליט על מסירת שטחים המצויים בריבונות המדינה, אין מקום לרמייה. זו דמוקרטיה ישירה במובן הקלסי האתונאי שלה: העם מחליט. בלי מפלגות, בלי דילים, בלי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". ומזה השמאל מפחד.

בראש החץ עם לימור לבנת. השר גדעון סער. צילום: רויטרס

בראש החץ עם לימור לבנת. השר גדעון סער. צילום: רויטרס

אין שום משטר פשיסטי בעולם שבו הפרלמנט מחליט לתת את חופש ההכרעה בסוגיה מהותית לעם. משאל עם הוא כלי דמוקרטי. למעשה, מאז ומעולם התנגדו פשיסטים לכל בחירה דמוקרטית של העם. וליתר דיוק: פשיסטים וקומוניסטים. הברית החומה-אדומה נגד כל רעיון דמוקרטי נוצקה בדם בהסכם בין היטלר לבין סטלין והמשיכה הלאה. ליברלים, סוציאליסטים, קפיטליסטים וסתם דמוקרטים תומכים במשאלי עם. הקומוניסטים ועוזריהם לא. גם לא הפשיסטים.

ישראל היא מדינה שהחופש לבגוד בה הוא מוחלט. מותר להלשין, מותר לשקר, מותר ללמד נרטיבים שקריים באקדמיה ובמערכת החינוך, מותר להשתתף במשטי טרור, מותר להסית את הפלשתינים נגד הישראלים, מותר לחבל בשדות וביבול של מתיישבים. הכול מותר. מעטים הדברים האסורים. ישראל היא אולי הדמוקרטיה היחידה שבה חופש הביטוי מוחלט. וכאשר יש כאלה שרוצים לפעול נגד חרמות, גניבת מסמכים סודיים, שיתוף פעולה צבאי עם האויב והתססה נגד המדינה, החופש הזה נשכח ומושכח.

ישראל לא צריכה להשתנות. אולם היא חייבת להתחיל לרכוש תודעה באשר לכוחות הפועלים בה ומנסים לרסק אותה מבפנים עם האשמות בדבר פשיזם ואפרטהייד. גדעון סער ולימור לבנת הם ראש החץ בניסיון לסמן את גבולות השיח הפוליטי. כשזה מגיע לדה-לגיטימציה ולהסתה, צריך שופט שיוציא כרטיס אדום. השמאל מנסה כמיטב יכולתו לטעון שמשאלי עם, שקיצוץ בתקציבי מוסדות וגופים העוסקים בחרמות, שאיזון הקוריקולום האקדמי, הם פשיזם. לפי השמאל, דמוקרטיה היא תמיד החופש של צד אחד לחשוב ולפעול.

ככל שימשיך השמאל לנסות לחרוץ את דינה של ישראל כעריצות פשיסטית (וכבדרך אגב לגזור גורל שווה לנתניהו ולמוסוליני), כך ימשיכו לעלות לאוויר אדי התקוממות מן הלבה הרותחת של הר הגעש שנקרא הציבור הישראלי. אם מישהו רוצה למנוע מהעם להכריע וחושב שמישהו יסכים שוב להעביר הסכם על חלוקת הארץ במחיר של מיצובישי לחבר כנסת סורר, הוא טועה ומטעה. ההיסטוריה מוכיחה כי ניסיונות לרדות בעמים נכשלים. על השמאל לקחת בחשבון: לפעמים זה נגמר במהפכת קטיפה, לעתים – במלחמת אזרחים.