לפני מספר חודשים, הבעתי תמיכה מעל דפי "מקור ראשון" במועמדותה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. כעיתונאי מזוהה עם השקפת עולם ימנית וציונית ברורה, הצעתי ליחימוביץ' להתראיין אצלי בעיתון. היא הסכימה. במשך שעה וחצי ישבנו בלובי המלון שבו היא מתאכסנת ושוחחנו. הראיון התפוצץ. היא לא אהבה, בלשון המעטה, את הכיוון שאליו לקחתי את הראיון וביקשה להפסיק אותו. אני לא רציתי ראיון שחוטא לעבודתי העיתונאית. ראיון מגויס מתאים לעיתון שיחימוביץ' צמחה בו, "על המשמר", ולא ל"מקור ראשון". היא ביקשה שהראיון ייגנז. הבאתי את בקשתה בפני המערכת. הוחלט לפרסמו. היא רתחה מזעם. אני כעסתי על התנהלותה, ולא אפרט מעבר. כעבור שלושה ימים התקשרו אליי מ"הכול דיבורים" והציעו לי לספר מה היה. בעצה אחת עם העורכים שלי, סירבתי. האייטם הוא הראיון והתכנים. לא רכילויות או פרטים פיקנטיים.
רתחה מזעם. שלי יחימוביץ'. צילום: יוסי אלוני
השוויתי הבוקר את הראיון שנתנה יחימוביץ' לגידי וייץ ב"הארץ". אתנסח בלשון מתונה: אם בראיון ב"מקור ראשון" היא פזלה ימינה, אצל וייץ היא פשוט שברה חזק את ההגה לימין. צריך לדייק: שלי יחימוביץ' לא פונה לימין. היא סוציאליסטית. היא מאמצת עמדות לאומיות שהיו מקובלות במפלגת העבודה בשנות ה-70' ובראשית שנות ה-80'. אבל מאז חלפו הרבה מים בירדן. העבודה הביאה לעולם את אסון הסכמי אוסלו. היא גילתה חוסר אחריות כשבכיריה הציעו לערפאת את ירושלים ואת רוב שטחי יהודה ושומרון, כולל ההתנחלויות. היא תמכה בשרון במהלך ההתנתקות. היא הצטרפה לממשלתו של אולמרט וחיזקה את קדימה כמפלגת מרכז אלטרנטיבית. והיא פרשה מממשלת נתניהו במקום להוות בה סמן חברתי. חבריה רצו להחזיק את ראש הממשלה בגרון עם אולטימאטומים מדיניים, אגב תיאום עם הפלשתינים. אי-אפשר להחזיק בעמדות של מפלגת העבודה מ-1971 בשנת 2011. 40 שנה לא הולכות ברגל.
ובכל זאת, המפנה הלאומי של יחימוביץ' הוא מבורך. הוא מעיד על הבנה ביחס למה שהיא מגדירה "המיינסטרים הציוני". אבל יש בו בעיות. למשל, כי אי-אפשר לתמוך במפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון ובה בעת לתמוך בגירוש מתיישבים מאדמותיהם. בראיון איתי, אמרה יחימוביץ': "על פי השקפת העולם המדינית שלי, להתנתקות היה מקום. אני חושבת שהיא נעשתה בצורה לא נכונה, אני מתנגדת לצעדים חד-צדדיים, אני חושבת שהיא הייתה צריכה להיעשות בהידברות עם אבו-מאזן כדי להפיק איזושהי תועלת מהמהלך הזה. אני רוצה להיות הגונה ולהגיד שהמהלך הזה שייך לאג'נדה המדינית שלי".
אחר כך טענה יחימוביץ': "בסופו של דבר השאלה היא אם יהיה כאן הסדר מדיני שכרוך במחיר לא פשוט, שצריך למזער אותו ככל האפשר. המתנחלים לא יסבלו ממני יותר ממה שהם יסבלו מכל פוליטיקאי אחר שעומד בראש מפלגה אחרת".
במלים אחרות, הקריצה הזו לימין היא בעייתית. אי-אפשר ביד אחת לאחוז בנס ההתנתקות וביד השנייה לפלרטט עם הימין. זה פשוט לא הולך. מי שרוצה להחזיק בעמדות לאומיות, לא יכול לדבר על "כמה שפחות סבל". אם עוול מסוים הוא אכן עוול, יש להיאבק נגדו, לא לפעול כדי להפחית את הסבל הכרוך בו. יחימוביץ', כמובן, לא אמרה את הדברים האלה לגידי וייץ.
בראיון לנחמיה שטרסלר ב-2005, היא אף אמרה: "בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק… שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה. הון העתק שעבר לשם פגע בכל המרקם הבסיסי שהיה כאן".
יכול להיות שיחימוביץ' שינתה את דעתה בחמש השנים האחרונות. זה קרה להרבה אנשי שמאל, כולל לכותב שורות אלה. כשפגשתי את יחימוביץ' לפני חמש שנים, בכנס שהשתתפה בו בחיפה, הזכרתי לה ששנינו באנו מחד"ש: אני הייתי פעיל בה, היא תמכה בה כאשת תקשורת. יכול להיות שגם אצל יחימוביץ' התרחש מפנה תודעתי. לכל אדם הזכות לשנות את דעתו. אבל כדי שנאמין לה, יחימוביץ' צריכה להסביר מה קרה בין 2005 ל-2011.
היא גם צריכה להודות בעוד כמה דברים שמשתמעים מהמפנה התודעתי שלה. למשל, שהסכמי אוסלו היו טעות טראגית. עליה לומר שפולחן השלום עם המיתוס של רבין היה זה שהחריב את השמאל ומנע ממנו מלהפוך לאופוזיציה לאומית אחראית עם קו סוציאל-דמוקרטי. והיא גם צריכה להסביר איך תמיכה במפעל ההתנחלויות משתלבת עם תמיכה בהתנתקות ועם הדברים שאמרה ל"מקור ראשון" לפני חודשים ספורים. כדי לשכנע אותנו שהיא באמת השתנתה, צריכה שלי להתחיל לדבר, ורצוי – בגלוי ובכנות.
