אור יום – מאמר המערכת של "מקור ראשון"

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 19.10.2011

כל מי שצפה בבוקרו של יום אתמול ב"ראיון" שנערך בין גלעד שליט לבין כתבת רשת הטלוויזיה המצרית, שהירה אמין, לא יכול היה שלא להתמלא בבעתה: הראיון הסובייטי הכפוי הזה נתן לצופה הישראלי קורטוב של טעימה מהסיוט המתמשך שעבר שליט בשבי החמאס. מעבר לכל תילי הפרשנויות, אם יש דבר אחד שמלכד את כל עם ישראל בשתי היממות האחרונות, הריהו השמחה האדירה נוכח העובדה שהחייל הגיבור הזה צלח את חמש השנים הקשות האלה, ועתה הוא כבר בבית הוריו. התחושה הזו חוצה מחנות פוליטיים. עם ישראל הוכיח כי בשונה מרוב העמים, הוא דואג לגורל הלוחמים היקרים אשר נאבקים על זכותו לחיות במדינתו העצמאית. לא מדובר בסיסמאות ריקות: נתניהו ביטא בהחלטתו לשחרר את שליט את עמדת רוב העם, שלפיה לטובת האתוס הלאומי הגדול, ישראל מוכנה לקחת סיכונים מורכבים.

ביטא בהחלטתו לשחרר את שליט את עמדת רוב העם. ראש הממשלה, נתניהו. צילום: רויטרס

ביטא בהחלטתו לשחרר את שליט את עמדת רוב העם. ראש הממשלה, נתניהו. צילום: רויטרס

קשה לחשוב על רגעים נוספים בשנים האחרונות שאיחדו וליכדו כל כך את העם. המומנט הזה הוא רגע מכונן נוסף בתודעה הישראלית. זה המקום הגדול, הקונצנזואלי, שבו עם שלם מחבק את הדבר החשוב ביותר לקיומו, והוא צבא ההגנה לישראל. החיבוק הגדול אשר לו זוכה שליט מגיע ממקום עמוק בתודעה הציונית. המוני ישראלים דומעים מול התמונות של חייל שזה עתה יצא מהשבי, מגייס את כל כוחותיו המעטים ומצדיע לראש הממשלה ששחרר אותו. פעם נוספת הוכח, שהלכידות הישראלית שחצובה עמוק בצור קיומנו, היא חלק מאתוס לאומי חי ונושם ואיננה מיתוס של כזב.

אך בד בבד עם ההתרגשות הגדולה, ראוי להביט בביקורתיות במעשה ההשתקה של המשפחות השכולות. בישראל, ישנם רבבות אזרחים שנפגעו מהטרור הפלשתיני: מלבד הקורבנות, יש פצועים ונכים שהרצחנות הערבית הכתה בהם לכל שאר ימי חייהם. עליהם יש להוסיף מספר רב של בני משפחה הנושאים את כאב השכול מדי יום, ואחרים המתמודדים עם הצורך לסייע ליקיריהם הפגועים ולשאת עמם את המשא היומיומי של הטראומה הקשה. אף על פי שהיו כלי תקשורת שנתנו להם במה, לקולם לא היה שום ערך ממשי. הם הודרו בפועל מהשיח הטלוויזיוני אשר ביכר קו מחשבתי אחיד על פני כל ניסיון לחשוב חשיבה ביקורתית חלופית. הם גם לא זכו לאותה מידת חשיפה אשר לה זכו תומכים עסקת שליט. ההגמוניה המחשבתית בארץ צריכה להדאיג את הציבור לא פחות ממעשיהם של הארכי-טרוריסטים הערבים ששוחררו מבתי הכלא בישראל. כל פעם מחדש, השיח הישראלי מתגלה כדוגמאטי ולא כבעל מכיל דעות אחרות שיש להן חשיבות רבה למרקם החיים האזרחי בארץ. זו דוגמאטיות שמייצרת גם טעויות קשות כמו ההתנתקות, טרגדיה אשר חטיפת גלעד שליט היא צאצא ישיר שלה.

את שחרורו של גלעד שליט צריך לציין בשמחה, כי באמת יש לשמוח בחייל יהודי, ישראלי, שיצא את השבי האסלאמו-פשיסטי בעזה, ואין להקל ראש בעצם העובדה ששליט שרד את הפשיזם העזתי. אולם יש לגלות מידה של איפוק והרבה יותר סולידאריות עם המשפחות השכולות שקורבנן רב ועצום. ראוי שנבין, כי ביום שבו במצפה הילה החיים מתחילים לשוב אט-אט למסלולם, בבתים רבים בארץ עולים זיכרונות של חיים שנגדעו באחת בפעולות טרור אכזריות של הגרועים שבאויבי ישראל. לחברה הישראלית צריך להיות הכוח להכיל גם את אלה שעבורם, יום שחרור רוצחי קרוביהם מהכלא הוא יום אבל.

במערכה הארוכה על קוממיות יהודית בישראל, ראוי שוב להיזכר בדברי הרמטכ"ל משה דיין על קברו של החייל רועי רוטברג. דיין היטיב לסכם עת פסק: "אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי הערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

הגיעה העת לחזור לשפיות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 17.10.2011

ישראל היא מדינה שמאוהבת בקונספציות. קריסתן איננה גורמת ליותר מדי חשבון נפש באליטה הביטחונית והמדינית הישראלית. לא צריך לחזור למלחמת יום הכיפורים, או למחדל הסכם אוסלו, כדי לבחון את קריסת הקונספציות שישראל הייתה מכורה להן. בתוכנית ההתנתקות, כל האליטה הביטחונית הצדיעה לסיסמת ההפרדה שטבע אהוד ברק, שבה דבק אריאל שרון – "אנחנו כאן, הם שם" – כאילו הפלשתינים לא ירצו לבוא לכאן אחרי שנברח משם. אם בכירי מערכת הביטחון היו מתנגדים למהלך ההרסני הזה, שהביא להקמת חמאסטן, כל פרשת גלעד שליט הייתה נחסכת מאיתנו, שלא לדבר על ירי הטילים לעבר יישובי הדרום. אבל הרוב, ובפרט התקשורת, צהל סביב הגירוש המזוויע מגוש קטיף.

חזה מבעוד מועד את קריסת כל הקונספציות. ראש הממשלה נתניהו. צילום: לע"ם

חזה מבעוד מועד את קריסת כל הקונספציות. ראש הממשלה נתניהו. צילום: לע"ם

עוד קונספציה: ישראל שעטה למלחמת לבנון השנייה אחוזת אמוק. כולם הריעו לראש הממשלה ולשר הביטחון, שניהם "אזרחיים", שנכנסו חזק בחיזבאללה. זה נגמר בסיפורי הבעתה שזרמו לוועדת וינוגרד על "אי-מוכנות צה"ל למלחמה", ארבע מלים מכובסות שמאחוריהן ניצב כישלון צורב. ויש עוד אחת, רק כדי לסיים את שלב הטעימות. עד לפני כמה חודשים, בכירים במערכת הביטחון זרזפו ללא הרף את הקשקוש על "האופציה הסורית" להחלשת הסרבנות הפלשתינית. אם זה היה תלוי בכמה מטובי הביטחוניסטים, ישראל הייתה נסוגה לשפת הכינרת, עם חיזבאללה וצבא סוריה הפשיסטית יושבים ברמת הגולן ומאיימים על חיפה והצפון. בהשוואה לתסריט האימים הזה, עסקת שליט היא משחק ילדים.

נתניהו חזה מבעוד מועד את קריסת כל הקונספציות. במבחן המדינאות, הוא אולי המדינאי היחיד שקם פה והצליח להתריע בשער, בזמן אמת, על מחדלים. רק לאחרונה, הוא סירב ליפול בשבי הקונספציה האחרונה על "ספטמבר השחור", "אוקטובר האיום" וכל מיני חזאי מזג אוויר וגיאולוגים המפחידים עם מפות של צונאמי וסיסמוגראפים של רעידות אדמה. נתניהו חתם על עסקת שליט בעיניים פקוחות ומפוכחות: הוא יודע היטב את שידע לפני כמה שנים – שחרור הגנרלים של הטרור והמרצחים הקשים ביותר מהווה בעיה ביטחונית קשה לישראל, שהשלכותיה עלולות להיות מרות ביותר. שליט הפך לחלק מהאתוס הלאומי והצבאי, ולנתניהו לא הייתה ברירה ממשית והעסקה הייתה מתחייבת.

הבעיה מתחילה כשבמערכת הביטחון מתחילים להבטיח ששחרור למעלה מאלף מרצחים ומחבלים הוא דבר שישראל "יודעת להכיל". נבנית פה איזושהי קונספציה, שלפיה ישראל יודעת להתמודד עם השלכות העסקה הזאת. כולם עסוקים בהרגעה מתמדת של הציבור. התקשורת כבר מתכוננת לפסטיבל גדול. מתנגדי העסקה עוברים דה-לגיטימציה שיטתית כאשר שום טענה מטענותיהם לא תידון ברצינות הראויה בבג"ץ. ברגע שנבנתה הקונספציה, ישראל הופכת לים של חשיבה אחידה, מורשת הקולקטיביזם הרעיוני שנמצאת בדי-אן-איי שלה. עסקת שליט יצאה לדרך בלי דיון ציבורי, בלי שיח אמיתי על הרשימה, ללא יכולת לתת לציבור הרחב, ולמיעוט המתנגד לעסקה, לומר את דברו. יכול להיות שלא היה מכך מנוס אם רוצים להגיע לעסקה מהירה וחלקה עם החמאס, אבל ישראל הופכת להיות שבויה יותר ויותר בקונספציות שבדיעבד מתברר עד כמה הן הרות אסון.

זה טוב שגלעד שליט חוזר הביתה, ומגיע למשפחת שליט להוציא לגמלאות את הקמפיינרים והפעילים והאנשים המסורים שגייסה למען שחרור בנה. לטובת האתוס הישראלי, גלעד צריך להיות במצפה הילה ולא במרתפי החמאס בעזה. אך בד בבד עם השמחה הגדולה נוכח חזרתו, ראוי לקיים דיון ציבורי ללא פניות, וללא סתימות פיות. אין צורך במעשיות על כך שהעסקה הזאת היא הטובה ביותר שניתן היה להשיג. היא הכי פחות גרועה שניתן היה לקוות לה. שום מדינה על פני הגלובוס לא הייתה חותמת על עסקה כזו, ואפילו לא על רבע עסקה מהסוג הזה. כל שניתן לבקש הוא להפסיק לסמם את הציבור עם הרגעות שווא. ודבר אחד אחרון: פרשת קו 300 הייתה קו פרשת המים שבה הפסיקה ישראל להילחם בטרור והחלה לחשוב כמו ארגון זכויות אדם שוויצרי. הגיעה העת לגבש הסכמה שבשתיקה: להבא, רצוי להביא את שבויי האויב בארונות, ולא לכלוא אותם למאסרי עולם ממושכים. את אמנה מונא, למשל, היה צריך להביא חזרה למולדתה במצב צבירה שונה ממצב הנוכחי. הגיעה העת שמול הטרור הפלשתיני, בג"ץ ו'בצלם' יואילו לזוז הצידה.

חמאס איבד את המגן האנושי שלו

סיום עסקת שליט סוגר פרק נוסף בעימות עם הערבים: הוא הופך את הדיקטטורה החמאסית לעובדה קיימת וסותם למעשה את הגולל על ערוץ מדיני אפקטיווי. חמאס ניצח תודעתית; הערבים מאמינים שוב כי לסכסוך יכול להיות פתרון צבאי. אבו-מאזן, שכבר בימי אולמרט לא היה רלוונטי, הוא כוכב האתמול. חמאס מצטרף לגיבורי אביב העמים הערבי, שהפך לסתו אנטישמי. עסקת שליט – עסקת אין-ברירה – מחזקת את אמונת הערבים בהכרעה מדורגת של "האויב הציוני" על-ידי התשתו ופירורו.

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה. צילום אילוסטרציה: חיילי צבא חמאס צועדים בעזה

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה. צילום אילוסטרציה: חיילי צבא חמאס צועדים בעזה

לראש הממשלה נתניהו לא הייתה ברירה אלא לשחרר את שליט. למרות חילוקי הדעות בציבור ביחס למחיר הכבד, רוב הישראלים – לרבות מתנגדי העסקה – הביעו תמיכה בשחרור שליט. אילו היה שליט נעלם כפי שאירע לרון ארד, האתוס הצבאי והלאומי היה נפגע. ספק רב אם ראש ממשלה כלשהו היה יכול להמשיך בכהונתו אם שליט היה, חלילה, נהרג או נפצע. אולם באישור עסקת שליט נחצה קו אדום שלא נחצה בעבר: מעבר לעובדה שרוב מנהיגי הטרור משוחררים תמורת חייל ישראלי אחד, ישנה השלמה ישראלית עם קיומה של ישות השואפת להשמיד את ישראל. כאשר ייוודעו שמות המשוחררים, יהיה ברור עד כמה המחיר קשה מנשוא. החמאס מתחזק בעסקה הזו הן מוראלית, הן פוליטית והן ארגונית. חמאסטן הפכה להרבה יותר ממשית מאשר פלשתין הווירטואלית של אבו-מאזן.

אפשר היה לפעול אחרת. זמן לא רב לאחר חטיפת שליט, דרישות שוביו היו פחותות בהרבה. אבל הקמפיין חסר האחריות שנוהל בחמש השנים האחרונות נגד ראשי הממשלה אולמרט ונתניהו העלה את המחיר שדרש החמאס. כאשר הבינו שם שבשונה מארצות מערביות אחרות, ישראל סחיטה ומתאפיינת בשיח רגשי שאין בו מקום לשום ממד ביקורתי העוסק באינטרס האומה ואינו משתעבד ליחיד, היה ברור ששחרור החייל החטוף יעלה במחיר איום. נתניהו היה חייב לשים קץ לסאגה הזו, וטוב שעשה כך. אולם יש למדיניות הזו מחיר: ישראל תיאלץ להתמודד עם החמאס המחוזק ברמטכ"לי טרור ובאלופי הרצח.

האסלאמו-פשיזם מקבל חיזוק גדול בעסקת שליט, והצהלות בעזה נוכח שחרור המרצחים הגדולים ביותר, מעידות על התמיכה הרבה אשר לה זוכה החמאס בקרב תושבי הרצועה. כדאי לזכור את זה אם מישהו יבכה פעם על קורבנות חפים מפשע במלחמה עתידית עמם. חמאס מהדק את שליטתו בעזה, ודומה כי נוכחותו שם הופכת לעובדה קיימת כמו נוכחות חיזבאללה בלבנון. הפשיזם המוסלמי מתקבל כעת כמשחרר האמיתי של הערבים. יום אחרי העסקה, הסכנה המהותית היא התחזקות הג'יהאדיזם והשתלטות החמאס על שטחי יהודה ושומרון.

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה: במסגרת המלחמה בין הציוויליזציה המערבית לבין זו האסלאמית, ישראל תידרש להכריע בשלב מסוים אם היא מחסלת את סניף הג'יהאד העולמי בעזה, או מתבטלת בפניו. חמאס שלפני עסקת שליט לא יהיה אותו חמאס שלאחרי מימוש העסקה. מי שמאיים במחיר חידוש הפיגועים וחזרת ימי טבח ליל הסדר במלון 'פארק', אינו יודע מה הוא סח. הזמנים השתנו, וחמאס כבר חושב כמדינה; הוא מצויד באמל"ח מתקדם ביותר ולא מתפקד כארגון טרור. חמאס הפך למשטר פשיסטי ומאיים בסגנון האיראני. השוני בין ארגון טרור לבין משטר כזה הוא מהותי: חמאס לא ייכנס לשום עימות שלא יביא להכרעה ממשית לטובתו, גם אם לא מוחלטת, ונכון לעכשיו אין לו שום אינטרס להיכנס למאבק כזה. הסכנה הנשקפת מצד חמאס היא אסטרטגית, בעוד שבעבר היא היוותה איום על ביטחון ישראל שאין לו ממד אסטרטגי ברור.

מלאני פיליפס מה"דיילי מייל" כתבה בתגובה לעסקת שליט, כי עם העברת החייל החטוף לישראל, איבד החמאס את המגן האנושי היקר ביותר שלו. "במשך חמש שנים", כותבת פיליפס, "הם השתמשו בחייל הישראלי השבוי… כדי לקשור את ידי הצבא הישראלי. עתה, כך נראה, כל ההגבלות האלה בטלות". בעימות הבא, לא תהיה אפוא ברירה אלא להציב על סדר היום הצבאי את חיסול הישות החמאסית בעזה. זאת, גם אם הדבר יהיה כרוך במותם של רבים מתושבי הרצועה, התומכים בעריצות האסלאמית ובכך חורצים למוות את גורל רבים מבני עמם. הערבים בעזה ייאלצו לשלם את המחיר ששילמו הגרמנים בדרדזן על תמיכתם באויבי האנושות, ואולי בכך יהיה כדי לפתור את השאלה הערבית למשך חמישים השנים.

עוז וגרוסמן קיבלו שבץ מוסרי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.6.2011

בסוף השבוע, פרסמו ארגוני "זכויות האדם" הודעה בעניין גלעד שליט. בהודעה נכתב: "חמש שנים מלאו להחזקתו של גלעד שליט בידי חמאס. מחזיקיו מסרבים לאפשר לו קשר עם בני משפחתו ולא סיפקו מידע על מצבו ועל תנאי כליאתו. הארגונים מדגישים כי התנהלות זו היא לא אנושית ומהווה הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי". "על רשויות חמאס ברצועת עזה לשים קץ באופן מיידי ליחס האכזרי והלא אנושי כלפי גלעד שליט. עד שישוחרר, עליהן לאפשר לו קשר עם משפחתו ועם הצלב האדום הבינלאומי", סיכמו.

עמוס עוז ודויד גרוסמן. צילום: מור שני

עמוס עוז ודויד גרוסמן. צילום: מור שני

על המודעה חתומים שורה של ארגונים שכיכבו בדו"ח גולדסטון: 'האגודה לזכויות האזרח', 'אמנסטי אינטרנשיונל', 'בצלם', 'הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל', 'רופאים לזכויות אדם', 'שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם' ועוד. ברם, דבר אחד היה חסר בכל זאת במודעה, כנראה בהשפעת ארגונים פלשתיניים שהיו שותפים לניסוחה: קריאה לשחרורו של שליט. הדבר האלמנטארי שאותם ארגונים שומרים לאסירים הפלשתינים הכלואים בישראל, נחסך משליט. מבחינתם, הוא יכול להמשיך להירקב בכלא אחרי שנחטף בפעולת מלחמה תוקפנית. "עד שישוחרר", הם קובעים, צריך לתת לו את הזכויות המגיעות לאסירים הפלשתיניים בישראל, שנכלאו בעוון רצח חפים מפשע. את שחרורו אפוא הם אינם תובעים.

בצירוף מקרים נדיר, שלחו בסוף השבוע קבוצת אנשי רוח, בהם ישראלים, קריאה לאו"ם לגנות את משטרו הרצחני של אסד. בין החתומים נמצאים גם עמוס עוז ודויד גרוסמן. בקריאתם, הסופרים הנכבדים אינם מציעים לאו"ם צעדים להיאבק באסד. לא סנקציות, לא התערבות צבאית. בסוריה נרצחו כבר כמעט אלפיים ממתנגדי המשטר ומאזרחי המדינה, והאינטלקטואלים מסתפקים בגינוי. החותמים אפילו מדגישים שהם אינם מציעים סנקציות על סוריה או מעורבות צבאית נגד המשטר הפשיסטי בה. אגב, אחד החותמים, ברנר אנרי לוי, הוא מתומכי המתקפה הצבאית נגד הקולונל קדאפי. הוא אפילו התקיף את הבמאי קלוד לנצמן על שזה סירב להצטרף לתמיכה במלחמה נגד המשטר הלובי. כשזה מגיע לסוריה, המצפון של אנרי לוי מקבל שבץ מוחי.

אי אפשר שלא לתהות מה קורה לאנשים הרגישים האלה, ליברלים ורדיקלים זכי וטהורי לב, שברגע האמת הם נכשלים מוסרית. איך זה קורה שכל פעם מחדש הסופרים הרגישים, פעילי זכויות האדם הנחושים, הסוציאליסטים הלוחמים ושוחרי החירות, לא מצליחים להצטרף לשום מאבק נגד רוע טהור? פעם, הם תמכו במשטרי הפשיזם האדום של סטלין והקומוניזם. הם היללו את פול פוט ומאו טסה טונג, שרו שירי הלל להו צ'י מין, גלגלו בפיהם כמעדן מלכים את שמו של יאסר ערפאת וזימרו לסובייטים זמירות "מה יפית". היום, הם פשוט לא מסוגלים לצייץ נגד משטרים רצחניים וארגוני מחבלים. חמור מכך, הם אפילו לא מבינים מה רוצים מחייהם כשמבקרים אותם על התנהלותם.

יהודה גוטהלף, שהיה העורך הראשי של "דבר" ומת לפני 17 שנה, כתב במאמר שפרסם ב"דבר" ב-19 לספטמבר 1958, תחת הכותרת "כישלונם של אנשי הרוח": "עוד לפני שלושים שנה התריע הסופר הצרפתי באנדה על 'בגידת האינטלקטואלים' שנועדו להשפיע מרוחם על חיי החברה והמדיניות, ולאמתו של דבר הם מסתגלים לאווירה ה'ריאליסטית', החמדנית, ומשליכים אחר גוום את הערכים הרוחניים. לא זו בלבד שאינם מאחדים את הבריות על מישור רם ומעודן יותר, אלא עוד מלבים 'תאוות' ויוצקים שמן על מדורת היצרים הפוליטיים… הקיצור – לא מוסר חדש של אנשי מעלה כי אם שחיתות מידות של דור שוקע".

האינטלקטואלים ופעילי זכויות האדם האנינים לא השתנו הרבה מאז שנות החמישים. ההבדל היחיד בין אותם ימים לבין זמננו-אנו הוא כי בעוד שבעבר אלה נתנו לגיטימציה למשטרים רצחניים לפעול תחת דגל "שחרור האדם", הרי עתה הם שותקים נוכח העוולות המוסריות החריפות ביותר ומועלים בתפקידם. הבעיה היחידה היא שלעומת ישראל – שבה הציבור כבר מזמן לא שועה לאזהרותיהם הצבועות, לתוכחותיהם הכוזבות ולקול מצפונם המעוות – הרי מחוצה לה, רב מאוד נזקם וגדולים מעלליהם הרעים.

ירון לונדון ונייר הלקמוס של האינטליגנציה הישראלית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.12.2010

הרעיון שהציע העיתונאי ירון לונדון, שלפיו ישראל תהפוך את גלעד שליט מ"בן ערובה לערב" בכך שתוציא להורג את מנהיגי החמאס בזה אחר זה, ולצמצם באופן קבוע את מספר האסירים שישוחררו בעסקה, הוגדר על-ידי ראש הממשלה נתניהו כ"מעניין". לונדון הציע בעבר גם לירות ישירות אל מוקדי שיגור הטילים מעזה. ההצעות של ירון לונדון באות מהבטן וספק אם הן ישימות כלל; לישראל אין את הפריבילגיה המוסרית לירות ישירות אל מוקדי אוכלוסייה אזרחית, וגם חיסול מנהיגי החמאס איננו פתרון. המעניין בהצעות של לונדון אינן תוכנן אלא שני מאפיינים מרכזיים שלהן: האחד, היכולת להציע הצעות בלתי-ישימות ששום ממשלה אחראית איננה יכולה להוציא מן הכוח אל הפועל; האחר, המנטאליות הסמי-אוטופיסטית אשר מאפיינת אנשים שעדיין מגדירים עצמם כשייכים למחנה השמאל הישראלי בהצעת פתרונות מהירים וחד-משמעיים לבעיות מורכבות.

מנטאליות של זבנג וגמרנו. ירון לונדון. צילום: קובי קלמנוביץ', nrg מעריב

מנטאליות של זבנג וגמרנו. ירון לונדון. צילום: קובי קלמנוביץ', nrg מעריב

הבעיה המהותית של אינטלקטואלים ישראליים שעדיין לא הצליחו להסיק את המסקנות המתחייבות מהסכסוך הציוני-פלשתיני היא חוסר היכולת להבין את מלוא מורכבותה של התמונה המזרח תיכונית. המזרח התיכון ככלל, והתנועה הלאומית הערבית בפרט, מתנהלים לפי טמפו שזר לחלוטין לחשיבה מערבית רציונאלית. למשל, הטענה שלפיה הפלשתינים יעדיפו שלום על פני מלחמה בגלל שינוי פני המציאות הגלובאלית – טענה שאחז בה שמעון פרס בחזון המזרח התיכון החדש שהתבסס על קביעה מעין-מרקסיסטית שאינטרסים כלכליים עומדים ביסוד ההתפתחות ההיסטורית – הופרכה. חזון השלום הכלכלי של נתניהו – אשר יסודו ברציונליזם מערבי טהור שסבור כי אדם יעדיף לעסוק בפיתוח ובטיפוח אישיותו, ביתו, משפחתו וחברתו, ולא בהשמדה אישית וקולקטיבית – נתקע בדיוק משום שהמערב, ובכללו ישראל, ממשיך לייחס ללאומיות הערבית, לאסלאם ולמרחב הערבי את מסורת המחשבה הליברלית. מסורת זו, ששיאה בהגות של פילוסופים כמו ג'ון לוק, ג'ון סטיוארט מיל, עמנואל קאנט, ג'ון רולס ואחרים, רואה באדם ישות רציונאלית. האפשרות של אדם אי-רציונאלי בעליל איננה קיימת במסורת החשיבה המערבית.

החמאס לא יתייאש מתקוותו לחסל את ישראל גם אם יחוסלו מנהיגיו אחד לאחד; האסירים הפלשתינים בכלא הישראלי לא יזעקו זעקות לחופש גם אין יוכרז שמספר האסירים שישוחררו לא יגיע לחמישים, ובלי "דם על הידיים". הפשיזם החדש, בדומה לפשיזם הישן, מוכן ללכת למלחמת השמדה גם אם בסופו של יום הוא-עצמו יחוסל. היטלר לא ראה שום בעיה בחיסולה של גרמניה בעקבות מלחמת העולם השנייה; מוות והשמדה היו עדיפים על פני נפילת הרייך השלישי. לכן, ניהל היטלר מלחמה עד הרגע האחרון גם כשמבחינה רציונאלית היה ברור לגמרי שאפסו הסיכויים. הפשיזם החדש שונה מהפשיזם הישן רק בתכנים, לא בהיגיון, לא ברציונל.

לפני שממהרים להוציא את מנהיגי החמאס להורג, וטרם מחליטים להפציץ שכונות על יושביהן, כדאי להבין היטב מיהו האויב. הבנת דמות האויב יכולה לתת פרספקטיבה לא רק ביחס לשאלת גלעד שליט, שהיא כשלעצמה מינורית ביחס לכל הסכסוך, אלא באשר לקונפליקט בכללותו. לשמאל הישראלי הייתה תמיד בעיה להבין את שורשי הסכסוך; לכן, לאחר החמאס והג'יהאד האסלאמי ניהלו – בתמיכת ערפאת והפתח' – מלחמת השמדה פרוטו-נאצית נגד ישראל, זה לא הפריע לאהוד ברק לשאת ולתת עם ערפאת כאילו נשתכחו זה מכבר תמונות האוטובוסים המפוחמים והגוויות המוטלות על הארץ.

אם אנשי שמאל ציוני כמו ירון לונדון מבינים שכללי המשחק השתנו, עליהם לתת לכך ביטוי קודם כל בתמיכה פוליטית בנתניהו ובמהלכיו, ואז לצאת בריש גלי נגד תהליכי הדה-לגיטימציה לישראל והפעולות להצגתה כגזענית וכנאצית. במקום לנסות לחשוב במקום ראש הממשלה, עדיף שיביעו בו תמיכה. אבל מהלך כזה אינו אלא פרידה כואבת מעשרות שנות פעילות וכתיבה, מחברים קרובים ומברנז'ה אוהדת. המחיר הוא כבד מאוד, מקצועית ואישית, חברתית ומשפחתית. הגיעה העת לבקש גם מאינטלקטואלים המתפכחים לאיטם לחצות את הגבול ולעבור מהצד האחד של הגדר אל צידה השני. לפני שאתם משתעשעים ברעיונות על פעולות צבאיות הרות גורל כמו ראשון חברי הקבינט הביטחוני, תמכו תחילה בראש הממשלה ובדרכו. מבחנו של הפודינג הוא באכילתו, לא ברקיחת מתכונים להכנתו.

מחשבות לקראת ההכרעה בעסקת שליט

ככל שעסקת שליט הולכת ומתקרבת אל שלב ההכרעה, עולים לתודעה שמות של ארכי-רוצחים שהעסקה לא תצא, ככל הנראה, לפועל אלמלא ישוחררו. למשל, ברגותי. לא, לא האלטרנטיבה לאבו-מאזן שפואד וג'ומס רוצים להציב. עבדאללה ברגותי.
 
ברגותי הוא מסוג הארכי-רוצחים שמרכז ויזנטל נוהג לרדוף אותם עד שיעמדו למשפט, ולו יהיו גם בני 90. ברגותי זה אחראי על רציחתם של 66 יהודים ופציעתם של כ-500. בין מעשי הטבח שנזקפים לחובתו נמצאים רצח של 15 יהודים במסעדת סבארו בירושלים באוגוסט 2001; פיגוע ההתאבדות הכפול במדרחוב בן יהודה בירושלים בדצמבר 2001 ובו 11 הרוגים; הפיגוע בקפה "מומנט" בירושלים במארס 2002 ובו 11 הרוגים; הזוועה במועדון "שפילד קלאב" בראשון לציון במאי 2002 עם 16 נרצחים; הטבח באוניברסיטה העברית בהר-הצופים בירושלים ביולי 2002 עם 7 הרוגים; ורצח של 6 יהודים באוטובוס קו 4 ברחוב אלנבי בתל אביב בספטמבר 2002.
 
ברגותי, לצד הנאצי עבאס א-סייד שאחראי לטבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה (שבו נרצחו 30 יהודים שהסבו לשולחן הסדר), ועוד רבים אחרים, ישתחררו ככל הנראה ויחזרו לשמש כמפקדים בכירים בזרוע הצבאית של החמאס ואף כבכירי ממשלת חמאס בעזה. לידם, איסמעיל הנייה ייראה כמו בובה פוליטית חיוורת במיוחד.
 
הדרך לעסקת שליט עוברת, ללא ספק, בשחרורם. הציבור הישראלי מוכן לשלם את המחיר הזה. תג המחיר ידוע לכולם. כאשר שליט יחזור הביתה, יהפוך חמאס לארגון טרור בסדר גודל של חיזבאללה, ובמרוצת הזמן – אפילו אל-קאעידה. העובדה שחלקים ניכרים מהציבור מוכנים להפוך את חמאס לצבא טרור של ממש – אשר ירי הטילים אל עבר ישראל במלחמת עזה האחרונה ייראה כמו משחק ילדים משעשע ביחס לפיגועי הרצח הסיטוניים ולירי הטילים לטווח רחוק שעלולים להתרחש כאן – מעידה על חוסנו ועל נכונותו להשלים עם עסקה שתעלה בדמם של מאות רבות של ישראלים.

ארבע נקודות מפתח

בהנחה שעסקת שליט מגיעה לנקודת האל-חזור שלה, וכל הישגי הלוחמה בטרור מראשית העשור האחרון ייעלמו כלא היו, ישראל חייבת לגבש מחדש אסטרטגיה ביחס לאסלאמו-פשיזם. האסטרטגיה הזו חייבת לקחת בחשבון כמה נקודות מרכזיות:
 
האחת, ייתכן שבקרוב עלולה ישראל להגיע למצב של מלחמה עם החמאס, כאשר ברקע האיום האיראני וניסיון לתנועת מלקחיים של חמאס מדרום וחיזבאללה מצפון על מנת לכתוש את ישראל. במצב כזה, לא ברור מה תעשה סוריה וכיצד תנהג איראן.
 
השנייה, במידה שהמו"מ עם הפלשתינאים יגיע למבוי סתום וייכשל, עלולה לקום קואליציית השמדה של פתח בראשות מרואן ברגותי וחמאס. הגדה המערבית ועזה תהפוכנה לישות טרוריסטית אחת.
 
השלישית, בעימות מזוין עם הפלשתינאים, אירופה עלולה לגלות עמדת חולשה שלא תעמוד לצד ישראל בשלביו הראשונים של העימות, וארצות הברית תבקש לסיימו בדמות ניסיון לכפות הסדר שעיקרו נסיגה ישראלית מהשטחים המוחזקים על ידה ביהודה ובשומרון. מצב כזה רק ידרבן את מלחמת השמד הפלשתינית על מנת להשיג מקסימום הישגים מדיניים במקסימום דם יהודי ובמינימום זמן.
 
הרביעית, בעימות ישיר שכזה, ערביי ארץ ישראל עלולים לפתוח בחזית צבאית פנימית ולהתארגן כמחתרת מזוינת. 

הסיטואציה הזו היא הערכת מצב מתונה ביחס למה שהחמאס יכול לעשות במידה והוא "מתחמש" בהנהגה הצבאית הוותיקה שלו. ישראל יכולה למנוע מחמאס להתעצם ולהקטין את הסיכוי להרג המוני אם הגנרלים של גדודי חללי אל-אקצא ועיז א-דין אל-קסאם לא ישתחררו לחופשי. אולם המחיר ברור: גלעד שליט יהפוך לרון ארד שני, או במקרה הרע יותר, יירצח.
 
ספק רב אם יש היום מישהו שיכול למנוע מהעסקה לצאת לפועל, מלבד דרישות מופרכות יותר של החמאס. לכן, התעצמות האסלאמו-פשיזם היא בלתי-נמנעת.

מלחמת עצמאות שנייה

נתניהו וברק יהיו חייבים לתכנן לפרטי פרטים את האסטרטגיה הישראלית בעימות עם הפשיזם החדש. אסטרטגיה מעין זו חייבת לכלול מהלך של הכרעה צבאית, לרבות תכנון חיסול שיטתי – לא שביית – הנהגת החמאס והפיקוד הבכיר. מהלך כזה יהיה חייב לקחת בחשבון כי הגדה המערבית ועזה צריכות להפוך לדרדזן שנייה. ובנוסף לכך, ולא פחות חשוב, להיערך להגליה המונית של לוחמים מקרב ערביי ישראל ומשפחותיהם. עסקת שליט עלולה להוביל את ישראל למלחמת עצמאות שנייה.
 
ניתן לעצור את העסקה עוד לפני שהיא תצא אל הפועל. אפשר לחסוך את דמם של רבים. ההכרעה הזו עלולה לעלות בחייו של חייל ישראלי אחד שכמה לשוב הביתה. הוריו מעולם לא יסלחו על כך. ספק רב אם יתאוששו מן המהלומה. זו הכרעה שהופכת את ראש הממשלה ושר הביטחון לאנשים הבודדים בתבל. אולם היא יכולה להציל יהודים רבים ולמנוע את התלקחות האזור לכדי מלחמת שמד שלא נראתה כאן מעולם.
 
ואולי מחשבה אחת אחרונה: הממשל האמריקני בעיראק הוציא להורג בזה אחר זה את ראשי דיקטטורת הבעת'. חלקם היו אחראים לפשעים חמורים פחות מאלה של ראשי החמאס. אם יאונה לשליט רע, אפרם של אותם עשרות ומאות טרוריסטים שאחראים למותם של יהודים כה רבים, ראוי שיתערבב במימי הים עם אפרו של הצורר הגרמני שבלילה שבין 31 למאי ל-1 ביוני 1962 שילם את המעט שיכול היה לשלם על פשעו נגד העם היהודי.