מאמרים פוליטיים

הפיצוץ של נתניהו

מדי שבוע יתפרסם בבלוג "נגד הזרם" טור פוליטי. המעוניינים להכניס אייטמים או להביע דעה שתתפרסם בטור, מוזמנים לשלוח מייל לדוא"ל david.merhav_at_gmail.com.

נתניהו לא התכוון להביא לפיצוץ השיחות. בשבועיים האחרונים, הבהירו לו בימין שפעימה רביעית תפרק את הממשלה. נפתלי בנט הודיע שהפעימה לא תצא אל הפועל. דני דנון כבר מחכה עם מכתב ההתפטרות אותו יקריא במרכז הליכוד. ראש הממשלה נבהל: גם בימין העמוק וגם במפלגתו אין לו תמיכה למהלך אליו התחייב. הדבר שהפחיד אותו יותר מכל היה כינוס ועידת הליכוד. על הפרק: שלילת סמכויות מיושב־הראש. אובדן שליטה על המפלגה מוביל למפץ פוליטי, ולנתניהו אין רצון, אומץ וכוח להקים מפלגה חדשה. לא ברור גם עם מי הוא יכול להקים אותה. אביגדור ליברמן כבר לא בעניין. הוא רוצה לבנות את 'ישראל ביתנו' מחדש כמפלגת ימין חילונית ושמרנית. הפחד מפני בנט ודנון דחף את רה"מ לביטול הפעימה הרביעית.

לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס
לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס

במשך הזמן הזה, שתקו לבני ולפיד. שרת המשפטים לא הולכת להתאבד על אסירים פלשתיניים כשהיא רואה את העקשנות של אבו־מאזן בשיחות עם ישראל. גם לפיד לא יחליף את בוז'י הרצוג כיו"ר האופוזיציה בשביל כמה מחבלים. גם יו"ר 'התנועה' וגם יו"ר 'יש עתיד' מבינים שיש פה בעיה. אותה בעיה שבה נתקלו כל ראשי הממשלה הקודמים. הוויכוח הוא לא על גבולות 67'. גם לא על ההתנחלויות. הפלשתינים רוצים במימוש "זכות" השיבה. אבו־מאזן רוצה להיות או צאלח א־דין או פנסיונר של אש"ף. הוא לא מוכן להיות זה שיירשם בהיסטוריה כמי שוויתר על תביעת השיבה. במרס השנה חגג את יום הולדתו ה־79. הוא לא רוצה לחגוג גיל גבורות בבית־סוהר כמו מובארכ. הוא יודע שזה יהיה גורלו אם יוותר על תביעת־השיבה, ירושלים או יסכים להשאיר את ההתנחלויות על מכונן.

פיצוץ השיחות במועד הזה טוב לשני הצדדים. ישראל יודעת שלא תקבל דבר מהרשות הפלשתינית, בטח לא הסכם שיהיה שווה לפרק עליו את הממשלה. גם לבני מבינה שפירוק הממשלה על שחרור אסירים ללא תמורה ממשית עלול להזיק גם לה. וגם אין ממשלה אחרת. למרות הזלזול בחרדים, ש"ס ויהדות התורה לא ייכנסו לממשלה בלי שיבוטל חוק הגיוס. הציבור החרדי זועם על נתניהו. ראש ממשלה שיישאר עם ציפי לבני, יאיר לפיד ובוז'י הרצוג עלול למצוא עצמו תוך זמן קצר ראש ממשלה לשעבר. ולרה"מ הנוכחי אין כוונה לצאת לפנסיה מוקדמת בקיסריה ולדאוג שהמקרר יהיה מלא בקרטוני־חלב.

ובכל זאת, נתניהו רצה להוציא לפועל את שחרור האסירים ולמנוע את המשבר בשיחות. הוא ידע שח"כ איילת שקד היא יו"ר השדולה למען פולארד. לזה היא לא תוכל להתנגד, אמרו לו. מחבלים תמורת פולארד. ביבי בפוטואופ עם פולארד ואיילת שקד מחייכת בצד. אלא שהוא לא העריך אל נכון, לא את ההתנגדות של 'הבית היהודי' למהלך כזה וגם לא את התיאבון שאבו־מאזן יקבל כשיישמע שפולארד בתמונה. מבחינתם, המרגל השבוי הוא מתנה כמו גלעד שליט. לכן הקפיצו הפלשתינים את המחיר ל־400 אסירים. ואז כשנזכרו שם שחמאס קיבל אלף אסירים תמורת שליט, הקפיצו את הכמות לאלף שמות של מחבלים משוחררים, כל מרואן ברגותי ואחמד סעדאת. ואז שוב ירדו ל־400 וקפצו ל־1,200. יותר מהחמאס.

בשלב הזה איבדה ציפי לבני שליטה. אילו הייתה מצלמת את השיחה שניהלה עם סאיב עריקאת בנוכחות השגריר אינדיק ומעלה את הסרטון ליו־טיוב, הייתה הופכת מחדש לגיבורת המחנה הלאומי. מספרים שהיא נשמעת כמו נתניהו. שהיא איבדה סבלנות. שחרור מחבלים מעולם לא היה ה"קאפ אוף טי" שלה. כיו"ר האופוזיציה לא בירכה על עסקת שליט. כשרת החוץ בממשלת אולמרט, גיבתה את רה"מ במבצע "עופרת יצוקה" שגבה מחיר רב מהפלשתינים ומהחמאס.

לבני רוצה להמשיך לדאוג לעצמאות מערכת המשפט ובג"ץ. היא רואה עצמה כמגינה על הדמוקרטיה הישראלית מיוזמות החקיקה של הימין. אנשיה לא מעוניינים שתתפטר. מכיוון מצנע ופרץ, השמאלנים של 'התנועה', לא נשמעים הרהורי־פרישה. פרץ עושה, בשקט, עבודה מעולה במשרד לאיכות הסביבה ומצנע לא רוצה להיות ח"כ מן המניין. לכן, מבחינת שרת המשפטים, אין סיבה לפרק את הממשלה. גם שר האוצר חושב כך (השבוע, אגב, הביעה לבני סלידה מן המתרחש בקק"ל; היא רק שכחה איך עשתה דיל עם ח"כ לשעבר אלי אפללו, בהיותה יו"ר קדימה, שיתחפף לה מהכנסת לטובת הג'וב שסידרה לו כיו"ר־עמית שם).

השאלה הגדולה כעת היא מה יעשו האמריקנים, האירופים והרוסים. הסכסוך עבר תהליך מואץ של בינאום. זו כבר לא בעיה מקומית. זה כאב ראש בינלאומי. הקהילייה הבינלאומית תרצה להתחיל לפתור את הבעיה הזו באבחת־סכין חדה. הרוסים נוטים, היום יותר מתמיד, לצד הערבי. ארה"ב כבר אינה פרו־ישראלית. אירופה מתרחקת מישראל מדי יום. נתניהו עלול למצוא עצמו מתמודד עם הסכם החלומות של אבו־מאזן: גבולות 67', פינוי התנחלויות, חילופי־שטחים, חלוקת ירושלים, מכסות שיבה "סמליות" של מאות פליטים מדי שנה. במצב כזה, ישראל תצטרך להיות חזקה ומאוחדת. מבודדת אך חזקה. ועוד לא אמרנו מלה אחת על איראן, בבת־עינו של ראש הממשלה.

כחלון בדרכים

ביום שני יגיע משה כחלון להרצות בפני סטודנטים באוניברסיטת בר־אילן. לא כאורח תא הליכוד באוניברסיטה אלא כאורח הכבוד של אגודת הסטודנטים. בשקט אך בהתמדה הוא חורש את הארץ. מגיע לכנסים שונים, פורש את משנתו הכלכלית והחברתית. הוא מתחיל מלמטה. מפלגה שמתהווה חרש־חרש עם פגישות דיסקרטיות בינו לבין מועמדים להיות חלק מצמרת הרשימה. יש לו דיבור חזק עם הרבה אנשי ליכוד שישמחו ללכת איתו. ליכודניקים טובים שמתגעגעים לבגין, בזים לנתניהו וסולדים מדנון. גם בשמאל יש לו לא מעט תומכים. מפלגה בראשותו עלולה לנגוס מהליכוד, ממפלגת העבודה, מ'התנועה', מ'יש עתיד', אפילו ממרצ ומ'הבית היהודי'. אם יאיר לפיד מצא עצמו קופץ מאפס לתשעה עשר מנדטים, כחלון יכול לקפוץ מאפס לעשרים ותשעה. אולי זו הגזמה אבל אם יש פוליטיקאי שיכול באמת למשוך אנשי ימין ושמאל כדי להחליף את נתניהו, הרי זה שר התקשורת בדימוס.

להבדיל מלפיד, הוא מקפיד על שמירת פרופיל נמוך. הוא לא פעיל ברשתות החברתיות. אין לו אפילו עמוד פייסבוק. כחלון יודע שהעם לא רוצה עוד פוליטיקאים מהפייסבוק. שומר נפשו ירחק. צריך לעבוד מלמטה. עם אנשי עסקים קטנים ובינוניים. פועלים. תושבי עיירות הפיתוח. מעמד הביניים בחיפה וברמת־גן. כששאלו אותו על מצוקת הדיור, דיבר על הצורך לבנות דירות מחוץ לתל־אביב. הוא לא מתכוון להסתחבק עם המילייה של קפה "נחמה וחצי".

מקור שני

השתלטות שלדון אדלסון על "מקור ראשון" התקבלה בברכה אצל חלק מעובדי העיתון. בעיקר אלה שאינם נמנים על השדרה הניהולית שלו. עכשיו יהיה כסף בקופה, ובלי הגבלה. לא עוד שוטף פלוס 90 ומשכורות ב־15 לחודש. אז יזמרו זמירות למען ביבי, מה כבר קרה? בינתיים יוכלו להמשיך ולסקר את הנעשה באיזה שטיבל, לספר עוד סיפור על הרבי מקוצק ולראיין בני יישוב חדש בעל שם מקראי שהוקם זה עכשיו על איזה ג'בלאה בשומרון. מה רע?

הקריסה הקומוניסטית

הקצה השמאלי של המפה הפוליטית, מק"י, תערוך בקרוב ועידה שלא מן המניין. ההפסד בנצרת גמר אותם. ירידת מצביעי המפלגה בבחירות אותתה שמשהו לא בסדר. ההידרדרות ברחוב היהודי והערבי מסכנת את חד"ש, שם הכיסוי של מק"י (ברשם המפלגות מופיעה "המפלגה הקומוניסטית הישראלית"; חד"ש לא קיימת באמת). העלאת אחוז החסימה מפחידה אותם.

אחד מחברי המפלגה היהודים הציעה ב"במת הדיון" המתפרסמת בשבועון המפלגה, "זו הדרך", שמק"י תרוץ ברשימה משותפת עם בל"ד. בכיר במפלגה ענה לו. בעברית. ערביי המפלגה מתעבים את בל"ד שתמכה בראש העירייה החדש בנצרת (לצד מרצ והליכוד). העובדה שהחברים היהודים מנותקים כל כך מההוויה של החברים הערבים עד כדי הצעה הזויה לשיתוף־פעולה עם בל"ד השנואה, מלמדת על המצב במק"י.

הקומוניסטים היהודים בבעיה. אפשר למנותם בכמה מאות בודדות של חברי מפלגה. מק"י מעולם לא פרסמה את רשימת וכמות חבריה. זה לא עולה על 1,500 איש. אולי אלפיים. הם זקוקים לחברים הערבים כדי שדובי חנין, הבן של סשה ממייסדי המפלגה, ימשיך לכהן בכנסת כנציג הישרא־קומוניזם. מה עושים? מכנסים ועידה. בינתיים, הם חוזרים לימי הקרמלין. מק"י תומכת נלהבת של פוטין. הם רואים בקיטוב המחודש של המערב והמזרח חזרה לימים הטובים. מי יודע, אולי ממוסקבה יגיע איזה צ'ק שימלא את קופת המפלגה המתרוקנת, שממשיכה להוציא לאור עיתון יומי בערבית, "אל־איתיחאד". כששאלתי חבר ערבי אם הוא קורא את העיתון, הוא הביט בי בעיני עגל, ושאל: זה עוד קיים? מק"י פוחדת שעוד מעט ישאלו אם גם היא קיימת.

מודעות פרסומת
תיק-תקשורת

נגד הזרם – יומן שבועי: קומדיה של טעויות

מדי סוף שבוע, יתפרסם בבלוג שלי יומן שבועי העוסק בעניינים שונים, רובם ככולם אקטואליים. זאת, בנוסף למאמרים ולכתבות המתפרסמים ב"מקור ראשון" ומובאים כאן במהלך השבוע.

[1] קומדיה של טעויות

ההשמצות בין המועמדים לראשות מפלגת העבודה הגיעו לקראת סוף השבוע לשיאם. מצנע נגד יחימוביץ', יחימוביץ' נגד מצנע, מצנע נגד פרץ, בוז'י נגד כולם, וחוזר חלילה. למעשה, ברור שמפלגת העבודה הפכה למעין פדרציה של השקפות עולם: מצנע הוא ליברל בנוסח יוסי ביילין ו'יוזמת ז'נווה', פרץ הוא סוציאליסט עם מצע מדיני זהה לזה של קדימה, יצחק הרצוג הוא גרסה סוציאל-דמוקרטית רכה של מפלגת העבודה מימי שמעון פרס, יחימוביץ' היא מהדורה חדשה של תמר גוז'נסקי מינוס הפולחן הפלשתיני. לא מדובר כאן באיזו מפלגה שיכולה להנהיג מדינה. ספק רב אם מפלגה כזו יכולה להיות שותפה אחראית מספיק בקואליציה. יש בכך משום טרגדיה כיוון שבמצב הנוכחי, מפלגת העבודה מיותרת: חלק מאנשיה יכולים למצוא עצמם בקדימה, אחרים – בגוש שמאל עם מרצ ודב חנין.

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר
יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

פרישתו של אהוד ברק מהמפלגה, שהייתה אמורה כביכול להחיות אותה, הסירה מהמפלגה את הנופך הממלכתי. אילו הייתה היום בממשלה, לשרי המפלגה היה כוח להשפיע על הנושאים המטרידים ביותר את הציבור: מחירי הדיור, יוקר המחיה, מחירי התחבורה הציבורית והמזון, המשבר בהשכלה הגבוהה ובמערכת הבריאות. נתניהו הוכיח, כי ממשלתו קשובה יותר מכל ממשלה אחרת לרחשי העם. למפלגת העבודה בגרסה המורחבת יכולה הייתה להיות השפעה דרמטית על הנעשה במדינה. במקום זאת, שרי המפלגה מצאו עצמם בחוץ כיוון שניסו לסחוט את ראש הממשלה עם האולטימאטום המדיני. אילו המפלגה הייתה סוציאל-דמוקרטית באמת, שריה היו יכולים לרשום הישגים בתחום החברתי. אבל ההתמכרות למולך הפלשתיני שוב תעתעה בהם.

תהא אשר תהא זהות המנצח בבחירות לראשות המפלגה, ל'עבודה' נותרו שלוש אפשרויות: לחבור לקדימה, להצטרף לגוש שמאל עם מרצ, או להפוך למפלגת נישה שתמצא את עצמה נסחבת אחרי מתנגדי נתניהו בשמאל, וכך להתפרק עד מהרה. כיום, כשהליכוד הפך למפלגה הציונית המרכזית, למפלגת העבודה יש רק עבר, בלי שום עתיד. אם בהתחלה התנהלות המפלגה הייתה טרגדיה ובהמשך פארסה, מה שנשאר כיום זה בסך הכול קומדיה של טעויות.

[2] פחד אקדמי

פרשת מניעת שירת "התקווה" בטקס הסיום של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה היא הקליימקס של המאבק הפוסט-ציוני למען דה-ציוניזציה של המדינה. ראשי האוניברסיטה, ובהם פרופ' אהרון בן-זאב, לא ידעו על החלטת הדיקנית לשנות את הנוהג השגור באוניברסיטה ולהימנע משירת ההמנון. פרופ' ניבה אלקין-קורן, דיקנית הפקולטה, עשתה דין לעצמה כשהחליטה לחסוך מהסטודנטים הערבים את המנון מדינתם, ישראל. היא לא הייתה עושה זאת אלמלא הייתה מגובה על-ידי בכירי הפקולטה, כמה מעמיתיה הבכירים בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות האחרות בארץ וגם ועד הסטודנטים הערבים, הפועל באוניברסיטת חיפה כגוף מאורגן ומתסיס שבמרכזו פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית.

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker
עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

פרופ' סטיבן פלאוט מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה, סיפר בראיון שנתן כי בהתכתבות פנימית בין חברי הסגל, הרוב צידדו באלקין-קורן. חלק נכבד מהמרצים מעדיפים לשמור על שתיקה. הסגל הזוטר איננו מצייץ. התלמידים – שותקים. כולם פוחדים פן יבולע להם, למשרותיהם, לתלמידיהם, למחקריהם ולתקציביהם. פלאוט נמנה עם המיעוט שהחליט לזעוק נגד הנעשה באוניברסיטה. הנשיא, פרופ' בן-זאב, החליט לרדת לשורש העניין. מדובר באחרון הציונים באוניברסיטה שמוכן להגן על כבוד המדינה שמתקציביה נהנה המוסד שבראשו הוא עומד. ולמרות הכול, אין חשש שמעמדו של מישהו באוניברסיטה ייפגע: הפגיעה במדינה לא תתורגם לסנקציה משמעתית או לפיטורים.

הפרשייה הזו היא רק דוגמה לאופן שבו הפוסט-ציונים נוהגים באוניברסיטאות כבשלהם ואין מפריע. חברי סגל בכל האוניברסיטאות בישראל מארגנים כנסים פוליטיים במתקני האוניברסיטה שבה הם מלמדים. הם משתמשים ברכוש האוניברסיטה, כולל מחשבם האישי והדואר האלקטרוני שלהם, לעודד חרם על האקדמיה ולארגן פעילויות פוליטיות אנטי-ישראליות. הם מעצבים את הסילבוסים של הקורסים ברוח השקפותיהם הפוסט-ציוניות, את הכיתות הם הופכים לבמה פוליטית, התלמידים נדרשים להאזין להסתה נגד המדינה וחופש הביטוי נמנע מסטודנטים בעלי השקפות עולם ציוניות. הנהלות האוניברסיטאות אינן עושות דבר, לרוב בגלל פחד. הן חוששות שפרופסור אשר יינזף על-ידי הנשיא או שדוקטורנט אשר יועמד על מקומו, יפעל לקמפיין בחו"ל נגד "סכנת הפשיזם באוניברסיטאות". בבריטניה ובארה"ב רק מחכים למקרה כזה כדי להוציא לפועל קמפיין נגד האקדמיה בארץ.

[3] "אל תקרא להם קומוניסטים"

עאידה תומא-סלימאן היא העורכת הראשון של יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) בערבית, "אל-איתיחאד". תומא-סלימאן נאלצה להתמודד עם התמיכה של מזכיר רק"ח במשטרו של אסד, ופרסמה מאמר בעיתונה, שתורגם גם לעברית. המאמר הזה הוא מלאכת מחשבת של התפתלות דיאלקטית מהסוג שרק קומוניסטים יודעים לעשות. בבחירה בין אסד לבין מעורבות נאט"ו למען המפגינים הנרצחים מדי יום, בוחרת תומא-סלימאן באופציה שלישית של דמוקרטיה סוציאליסטית (גם אם יש סתירה מהותית במושג הזה). ההתפלפלות של עורכת "אל-איתיחאד" מביאה אותה, אחרי כל המלים היפות למסקנה הבאה: "כאשר נהרות של דם זורמים, האחריות להפסיק זאת מוטלת על משטרו של בשאר אל-אסד, מאחר שהוא השלטון, ומאחר שהוא נושא באחריות למרבית האזרחים ההרוגים. זו אחריותו של המשטר לעצור כל פורע חוק ולהעמיד אותו למשפט פומבי, ולא לירות ממטוסים ומטנקים".

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)
דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

היא ממשיכה: "על מנת למנוע הידרדרות נוספת, ככל הנראה צריך לנקוט צעדים יצירתיים, המטים תוך פרק זמן קצר ביותר את לשון המאזניים לטובת הדרישות העממיות הצודקות. בדרך זו תיפסק שפיכת דם הסורים ותחסם דרכם של כל אותם כוחות, אשר מנסים לנצל את המצב בסוריה לטובתם, כדי להשיג את מטרותיהם. אפשרות התמרון של המשטר הסורי מצטמצמת".

בשורה התחתונה, הפמיניסטית הקומוניסטית לא קוראת להפלת אסד. היא אפילו מדברת על משפטים פומביים (מושג מכובס למשפטי ראווה) ועל פורעי חוק (כאילו שהמוני המפגינים הם עדר של חוליגנים). היא מציעה מעין רפורמה שתשמר את משטר אסד ותיקח אותו שמאלה. במלים אחרות, להפוך את דמשק להוואנה ואת אסד לצ'אבז.

הקומוניסטים הערבים לא השתנו בהרבה מאז שניסו ב-1958 להקים מחתרת במק"י. אותה מחתרת הייתה מזוהה עם ציר סוריה-מצרים שנודע בשם קע"ם; איסר הראל יידע את מאיר וילנר ומשה סנה על ההתארגנות, שבין חבריה היה גם אמיל חביבי, ואלה דיכאוה ביד ברזל. כיום, הקומוניסטים מוכנים שדם ההמונים הערבים יוקז, והעיקר שהמחנה ה"אנטי-אימפריאליסטי" יישמר.

צדק שמואל מיקוניס, מזכיר מק"י המנוח, שאמר לאיסר הראל ז"ל בזמן ביקור סאדאת בכנסת, כשהלה שאל אותו לפשר התנהגות הקומוניסטים בעת ההיא: "אל תקרא להם קומוניסטים. הם רק"ח, ורק"ח זה כמו הליגה לשחרור לאומי בתקופת מלחמת העצמאות, כאשר הקומוניסטים הערבים פרשו מן הקומוניזם והצטרפו למופתי. מוסקבה דיברה אז בשתי שפות: בשפה אחת דיברה איתי ובשפה אחרת עם תופיק טובי".

עוד

החתונה המלכותית גברה על הפגנת האחד במאי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.5.2011

ח"כ עמיר פרץ, המתמודד בימים אלה על ראשות מפלגת העבודה, מעולם לא השתתף בעצרות האחד במאי שנערכו בשנים האחרונות בתל-אביב. אולי היה נוכח באלה של 'הנוער העובד והלומד', אבל אל הפגנות ה"הארד-קור" שמארגנות חד"ש והמפלגה הקומוניסטית הוא לא הגיע. כאשר עלה לראשונה על במת העץ המאולתרת והמאובקת ב'גן מאיר' בתל-אביב, קרוב ל'מצודת זאב' ול'דיזנגוף סנטר', החל פרץ לנאום ובקהל הורגשה אי-נחת. מאבטח חסון עמד מאחוריו, מסביבו שוטרי יס"מ, ופרץ נשא את נאומו כשברקע מנסים להפריע לו הרדיקלים המקומיים. "בישראל, תחת מעטה הדמוקרטיה, הלכה ונבנתה דיקטטורה כלכלית!", צעק, ואף הציע להקים הסתדרות-על של הארגונים החברתיים, מעין חלופה עממית להסתדרות הכללית בהנהגת יריבו, עפר עיני. אבל את הקהל זה לא הרשים.

נכבדי הבולשביזם המקומי, ובהם ח"כ לשעבר עסאם מח'ול וח"כ דב חנין מחד"ש, ניגשו אליו ולחצו לו ידיים בחמימות. בנימין גונן בן ה-83, מראשי חד"ש ומי ששימש יו"ר "חדר המצב" של ההסתדרות תחת הנהגת פרץ, ניגש לחבקו. "מי הקים את חברות כוח האדם?!", ניסתה מפגינה חמושה בדגל אדום להתפרץ אל עבר פרץ. גונן ניגש לגונן על הבוס לשעבר. פרץ מיהר לסיים את נאומו ונס על נפשו מאימת הרדיקלים, שהחלו לצעוק לעברו קריאות בוז וצפצפו בצפצפות.

אבל הפגנת האחד במאי שנערכה ביום שישי האחרון בתל-אביב הייתה רחוקה מלהיות הסיום ל"שלטון ההון" שאותו ביקשו המפגינים לחסל. סטודנט צעיר בן 23, גופייה לגופו ועיניו התכולות בוהקות, רטן באוזניי על שחבריו מגיעים להפגנות נגד הכיבוש אבל אינם מוכנים לבוא להפגין בעד זכויות העמלים. זו הייתה בעיקר הפגנה רדיקלית שהעוברים והשבים אפילו לא שמו אליה לב. "מאבק המוני בימין הקיצוני", צעק כרוז אחד. האנרכיסטים התקבצו בגוש עם דגל שחור וסיסמת המהפכה הצרפתית "חירות, שוויון, אחווה". "בקהיר ובתוניס את שלטון ההון נביס!", צעק לי לאוזן כרוז נוסף, משמיט את הבסת שלטון ההון בדמשק, שהוא כידוע בן-בריתו של הפרולטריון במלחמתו באימפריאליזם האמריקני והציוני, ועל כן אין לחשוב כלל על הבסתו.

כרזת האחד במאי 1950. הפעם ההמונים לא הגיעו
כרזת האחד במאי 1950. הפעם ההמונים לא הגיעו

צעיר אחר, כובע רחב שוליים לראשו ולגופו חולצה מהפכנית אדומה, ניגש אליי והציע לי לרכוש ממנו תעמולה של ארגון סמי-מאואיסטי חדש שנוסד בישראל. לדבריו, הם מונים כעשרים חברים בארץ ומשתייכים ל"מפלגת העובדים הפרוגרסיווית". לאלה שאינם בקיאים בתולדות הרדיקליזם השמאלי, למפלגה הזו יש חלק בהיסטוריה האמריקנית: היא ייסדה את 'תנועת השניים במאי' שארגנה ב-1964 את המצעד הראשון בניו-יורק נגד מלחמת וייטנאם ובהמשך הייתה לאחת המפלגות הגדולות בשוליים הקיצוניים בארה"ב. בכרוז שחילק חבר הסקציה הישראלית של המפלגה, מתחייבים החברים "לוודא שהקומוניזם והדיקטטורה של הפרולטריון… מועלים בכל חומרי ההתססה (בבולשביקית קראו לזה פעם 'אגיטציה', ד"מ) של המפלגה" ו"למחוק כל סימן לפולחן אישיות". "חברי המפלגה שלנו והתומכים שלה לא יסבלו עוד נסיגות כלשהן מיסודות המרקסיזם-לניניזם, מהקומוניזם", נכתב בחוברת "הדרך למהפכה", שחילק לי המאואיסט הצעיר, יחד עם חוברת אנטי-ציונית המבוססת בין השאר על מחקרי ד"ר אילן פפה.

ההפגנה הקטנה שארגנו אנשי מרצ, 'השמאל הלאומי' וקומץ זעיר של צעירי מפלגת העבודה, יצאה מבית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב ונבלעה חיש קל בים הדגלים האדומים של הקומוניסטים. "ישראל עצמאית בחסות ארה"ב!", קרא הכרוז מהטנדר של המפלגה הקומוניסטית. אבל העוברים והשבים ברחובות אלנבי והמלך ג'ורג' לא התרשמו במיוחד מהמפגן הרדיקלי. גם הבורגנות התל-אביבית הפוקדת את ההפגנות נגד "הכיבוש" העדיפה לחבוש את הכיסאות הנוחים בבתי הקפה של רחוב שיינקין הסמוך. ישראל, שבוע ומשהו לפני יום העצמאות, לא רוצה כנראה את הרדיקל-שיק, אפילו לא בתל-אביב. מסתבר שהחתונה המלכותית של הנסיך ויליאם עם אהובתו, קייט, הצליחה לגבור אפילו על קריאות המהפכה הנמרצות בעיר העברית הראשונה.

עוד

אסד וקדאפי יורים – בשמאל שותקים

בשבועות האחרונים, מצוי השמאל הישראלי במצוקה קשה. זה התחיל בלוב, שם החל לקרוס שלטונו של מועמר קדאפי, וממשיך בסוריה, הטובחת במפגינים המתנגדים לדיקטטורה של משפחת אסד. בשמאל המקומי לא יודעים כיצד להגיב לאירועים. מצד אחד, הם מתנגדים לקדאפי כי "ההמונים" רוצים להפילו, כי מדובר ברודן מושחת ומגלומן. מן העבר השני, הם אינם ששים להזדהות עם הלובים משום שקדאפי הוא ידיד ותיק של מחנה השלום העולמי, וידוע כ"אנטי-אימפריאליסט" גדול שהגשים בלוב "סוציאליזם ערבי". ובסוריה? גם שם, השמאל לא מסמפט במיוחד את אסד הבן ומזדהה עם מתנגדיו, אולם חברותו בציר המכובד, האנטי-ישראלי והאנטי-אמריקני, נותנת לו קרדיט שקשה להתעלם ממנו. בכל זאת, אסד תומך בחיזבאללה ובחמאס, בן-ברית נאמן של אחמדינג'אד, ולכן עדיף שלא להתנגד לו, ודאי שלא בפומבי.

המבוכה בשמאל מחריפה ככל שברור כי התזה שעליה סנגרו מנהיגי "מחנה השלום" קרסה כבר מזמן. "האופציה הסורית", שגם בכירי מערכת הביטחון השתעשעו בה בשנה שעברה, איננה רלוונטית. הרשות הפלשתינית אינה מסוגלת לערוב לשלום עם ישראל, גם אם תסכים לוותר על עמדותיה ההיסטוריות בדבר שיבת הפליטים וטיהור אתני של המתנחלים. העובדה שהג'יהאד האסלאמי משתולל מעידה שליורשי ערפאת אין שום כוח ממשי להגיע להסכמה שתחייב את כל הפלגים הפלשתיניים. ערפאת עצמו לא רצה בכך ועמד מאחורי אינתיפאדת ההשמדה השנייה, והם-עצמם אינם רוצים ויכולים להתחייב לעמדות שמקובלות על מיעוט קטן בקרב הפלשתינים. במלים אחרות, השמאל יודע היטב שכרגע אין לו מה למכור. המצוקה הזאת היא אכן קשה.

זוכים לשתיקת השמאל. קדאפי ואסד
זוכים לשתיקת השמאל. קדאפי ואסד

אם ניתן לצרף לכך את הכנס ההזוי שנערך הבוקר (שישי) בהשתתפות כל פלגי השמאל, למן אנשי מפלגת העבודה ועד לתמר גוז'נסקי ודב חנין מחד"ש, מה שמתגלה לנגד עינינו זה מחנה ללא מצפן אבל גם ללא שום מצפון. הבולשביזם המקומי איבד אפילו את מה שנהגו פעם לכנות "אינטרנציונליזם". אין לו יכולת להזדהות עם תנועות המונים דמוקרטיות. הוא אדיש לטבח במפגינים. במידה רבה, השיקולים המדריכים עתה את השמאל הפעיל באמת, כלומר לא זה שמתקיים בפייסבוק נוסח 'השמאל הלאומי', הם אותם שיקולים שהדריכו אותו בשנת 1968, עם הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, או ב-1990, כאשר שרידי הסטליניזם ביקשו להדיח את גורבצ'וב ולמנוע את התחסלות האימפריה האדומה השוקעת. אלה שיקולים מעצמתיים-אימפריאליסטיים כאשר השאלה היחידה מיהו הכוח שעקבי בהתנגדותו לישראל ולציונות ובתמיכתו בערבים. זה מה שגרם להם לתמוך בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. וזה גם מה שהניע תמר גוז'נסקי, למשל, לתמוך בניסיון ההפיכה הכושל נגד גורבצ'וב. הנאמנות לסטליניזם האנטי-ציוני עיוורה את הפרלמנטארית הסוציאליסטית החדשה. האינטרנציונליזם הוחלף בפלשתיניזם.

אולם לא רק לרדיקלים אין מה לומר. שלי יחימוביץ', למשל – שהתגלתה במערומיה בראיון שערכתי עמה ב"מקור ראשון" עם זיגזגים מטורפים לימין ולשמאל במהלך אופורטוניסטי שהיה מבייש אפילו אנשים פחות ידועים ממנה – לא מסוגלת גם היא לומר דבר על האירועים המתרחשים בארצות ערב. אם היה מדובר בסוג של בדלנות סוציאליסטית, ניתן היה לפטור זאת בחיוך. אולם הגברת הזאת, כמו האדונים בוז'י הרצוג ועמיר פרץ אגב, דאגה שלא להתייצב לצד העובדים הסוציאליים, ונימקה זאת במכתב אופורטוניסטי ומתפתל ששלחה בדואר האלקטרוני.

העובדה הבסיסית שאי-אפשר כמעט לחלוק עליה היא שבישראל אין שמאל במובן הקלסי. מה שיש זה קומוניזם ניאו-סטליניסטי וכל מיני סוגים של סוציאל-דמוקרטיה כושלת. בשמאל האמיתי, ההיסטורי, היו יוצאים למשמרת הזדהות עם ההמונים בלוב ובסוריה. אבל מהבליל שקיים פה אי אפשר לצפות אפילו לזה. אין פלא אפוא שבשמאל משליכים את יהבם בשיחות סגורות על ערביי ישראל. גם בקדימה מתחברים להלך הרוח הזה. אלה ואלה מייחלים שהערבים ישובו לאחוזי הצבעה המוניים וייתנו למפלגות הערביות, ואולי גם למפלגות השמאל ולקדימה, חיזוק אלקטוראלי במערכה נגד נתניהו. השאלה היא אם בציבור הערבי יהיו אינטלקטואלים אמיצים דיים שיעיזו לשאול שאלות קשות את מנהיגיהם המבכרים את "האנטי-אימפריאליזם" ו"המהפכה הערבית" על פני "סולידאריות מעמדית" ו"אינטרנציונליזם". במצב נוכחית, נדמה כי עצם השאלה מבטאת אופטימיות מופרזת וכמעט בלתי-מוצדקת בדבר יכולת הציבור הערבי לבוא בחשבון עם הנהגתו.

במצב העניינים הנוכחי, הימין בישראל צריך לבצר את התמיכה בהנהגתו של נתניהו ולעשות ככל הניתן לשמור על אחדות הממשלה והקואליציה. ישראל היום היא מבצר של דמוקרטיה, למרות עלילות הדם נגדה. הדמוקרטיה בישראל, שמתגלמת בדמותו של נתניהו כמי שניבא עוד לפני שנים את כישלון הקונספציה של השמאל, היא מגדלור אמיתי שגם מגן על עצמו עם חוקים מוצדקים כמו אלה שאוסרים על הפיכת יום העצמאות של המדינה ליום אבל וקריאה לחיסולה. גם מי שלא תמיד מסכים עם נתניהו, צריך עכשיו יותר מתמיד לתמוך בממשלה המייצגת את הדמוקרטיה היחידה בכל האזור. כשהמחנה המשתרע משלי יחימוביץ' עד לדב חנין מביע אדישות לטבח במפגינים למען דמוקרטיה, חיוניותה של ממשלת נתניהו היא רבה עד מאוד.

עוד

שלי, רוצי לראשות מפלגת העבודה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.11.2010

בפטפטת האינסופית על גורלה של מפלגת העבודה נעלם קול אחד: קולה של ח"כ שלי יחימוביץ'. בשעה שפואד, בוז'י, ברוורמן ועיני מתעסקים בניסיונות לעורר את מפלגת העבודה לחיים, עוסקת יחימוביץ' בנושאים אחרים לגמרי. למשל, באתר האינטרנט שלה, יחימוביץ' מעלה על נס את הצעת החוק שהיא מקדמת יחד עם ח"כ חיים כץ מהליכוד להגבלת שכר הבכירים במשק. אפשר להתווכח על נכונות הצעת החוק הזו, אולם ברור שההתמקדות של יחימוביץ' בעשייה ציבורית מבחינה אותה משאר חבריה.

לא, יחימוביץ' איננה תמימה. רחוק מכך. היא מבינה היטב שבמצב העניינים הנוכחי, היא עלולה לאבד את מקומה בכנסת הבאה. אולם יחימוביץ' לא נטלה חלק במרד המאורגן בסיעת העבודה שביקש להוציא את המפלגה מקואליציית נתניהו, למרות כל הביקורת שלה. היא לא משתתפת במסעות מתוקשרים לדה-לגיטימציה של ישראל. היא נפקדת מכל ההפגנות המתוזמרות למען טיהורה האתני של אריאל. אין לה מקום של כבוד בראש משמרות המחאה נגד "הכיבוש" לצד אורי אבנרי, דב חנין, ג'ומס ותמר גוז'נסקי. בבחירות האחרונות לראשות עיריית תל-אביב, היא התייצבה לצד רון חולדאי בנימוק שדב חנין איננו ציוני. במידה רבה, שלי יחימוביץ' מייצגת את השמאל ההיסטורי כמו שהוא צריך להיות: ציוני, פטריוטי, סוציאליסטי וישראלי. ההיפך מ"שלום עכשיו", מרצ, "גוש שלום" והקומוניסטים.

נפקדת מהפגנות השטנה. שלי יחימוביץ'
נפקדת מהפגנות השטנה. שלי יחימוביץ'

אם מפלגת העבודה חפצת חיים, עליה להפסיק לחפש כוכבים מבחוץ ולהתחיל להתמקד בשלי יחימוביץ'. יחימוביץ' אולי איננה קרוצה מהחומר שממנו נוצרים ראשי ממשלה, אבל יש לה סדר יום. היא פוליטיקאית ערכית, ציונית, עקרונית ובלתי-מתפשרת. מילה שלה היא מילה. אבל בכך גם חסרונה: הדי.אן.איי של העבודה דוחה כל פוליטיקה סוציאליסטית-ציונית כמו גוף שדוחה שתל. לכן, בהיעדר גייסות, מתפקדים ופעילים, יחימוביץ' לא תוכל למנגנון המפלגתי המשומן אלא אם יעזרו לה.

במשך שנים רבות, סוציאליזם ציוני או ציונות סוציאליסטית היו חלק מהנוף הישראלי. כשרן אדליסט הלך להיפגש עם אנשי אש"ף, יוסי שריד היה צריך להשתדל אצל אנשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם על מנת להורידו מחבל התלייה. כשרן כהן הפגין בעד הערבים בשנות השבעים, יעקב חזן התפלץ, כינה אותו "בוגד" ונאלץ לחזור בו בלחץ החברים. במפלגת העבודה לא רצו לשמוע על אש"ף בשנות השמונים וביקשו לממש את האופציה הירדנית. תנועת העבודה מעולם לא האמינה ששלום ושוויון הולכים יחד; אם צריך להילחם, עושים כל מה שניתן למען המדינה ובו-זמנית לא מתפשרים על ערכים של צדק חברתי, שוויון הזדמנויות וסולידריות.

למפלגת העבודה יש הזדמנות היסטורית להתחיל לחזור לעצמה. זה לא קשור רק בשלי יחימוביץ' ובדמותה. זה מתחיל במאמץ להגדיר מחדש את הרעיונות המפלגתיים. לדבר בגלוי על הטעות שבתהליך אוסלו. להתחיל לנפץ את מיתוס מחנה השלום. לשים את הקלפים על השולחן ולהודות: טעינו והטעינו. ואז לפעול למען שינוי, שיפור וחישול החברה והמדינה. להתחיל במסע ארוך שלא ייגמר בבחירות הקרובות. הבעיה היא שכדי לעשות את זה, מפלגת העבודה צריכה להפסיק להיות מפלגת העבודה. ומה שנשאר זה בוז'י, פואד, החבר'ה המתלהמים של "השמאל הלאומי" ושרידי השרידים של תומכי ברק.

אם שלי יחימוביץ' תחליט לצאת לקמפיין על ראשות מפלגת העבודה, היא תופתע לגלות כמה תמיכה תהיה לה ברחוב. היא תוכל להחזיר כל מיני "מערכניקים" שערקו לקדימה והתאכזבו לגלות שמאחורי הציפוי הבלונדיני של לבני נמצאת הפדחת של חיים רמון ורוני בר-און. היא תוכל להשיב הביתה את הסוציאליסטים שהולכים שבי אחרי דב חנין כשמאחורה פועל מוחמד ברכה אצל אבו-מאזן למנוע הכרה בישראל כבמדינת העם היהודי. היא תוכל להכריח את מרצ לחזור ליסוד המפ"מי הפרגמאטי והשפוי שלה – לפני הכישלון המוסרי שבכניעה לאש"ף – ולהתמזג במפלגת העבודה. והיא גם תוכל לתת פייט רציני למפלגה הציונית הגדולה והכמעט יחידה היום, הליכוד, בכך שהיא תשיב את השיח הפוליטי לנורמאליות יחסית כאשר קדימה תקבל את מקומה הטבעי ותישחק עד היסוד.

אז רוצי, שלי, רוצי. ולפני שאת מחליטה ללכת בגדול על ראשות הממשלה ולהיחפז לצאת מממשלת נתניהו, למדי משגיאותיו של היו"ר הלפני אחרון, פטרונך לשעבר עמיר פרץ, שגמר את הקריירה כשר ביטחון עם משקפת מכוסה שהפר כל הבטחה לבוחר ותרם תרומה ממשית לממשלת החידלון המוסרי של אולמרט ושות'. ישראל זקוקה לשמאל ציוני, סוציאליסטי, אחראי ורציני, לא למקהלה של שונאי נתניהו בניצוח קומוניסטי.

עוד

כוח לעובדים – הדלת האחורית של הרדיקלים בישראל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.10.2010

השבוע נחלה ההסתדרות את אחת התבוסות הקשות שלה: הנהלת האוניברסיטה הפתוחה הודיעה להסתדרות כי הארגון היציג של עובדי האוניברסיטה הוא 'כוח לעובדים'. לפי נתוני האוניברסיטה, לאנשי 'כוח לעובדים' יש 676 חברי סגל אקדמי, בעוד שמספר חברי הסגל אשר רשום בהסתדרות הכללית עומד על 384 עובדים בלבד. לאור הנתונים, כבר חתמה הנהלת האוניברסיטה הסכם קיבוצי בראשי תיבות עם אנשי 'כוח לעובדים'.

החדשות הללו עלולות להיראות לקורא כעוד מאבק משמים בין אנשי איגוד מקצועי, מאבק על אינטרסים, כספים המגיעים מדמי חבר ויוקרה. אולם יש בכך הרבה יותר מזה: 'כוח לעובדים' הוקם על-ידי אנשי שמאל, חלקם הגדול תומכי ופעילי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וסיעתה בכנסת, חד"ש (חלק תומכים בגלוי, אחרים מוסווים). הרעיון שבבסיס הקמת הארגון היה האכזבה מההסתדרות הכללית והרצון להקים איגוד מקצועי שייצג את העובדים "באמת". בשורה התחתונה, מדובר בארגון חזית קומוניסטי לכל דבר ועניין. המטרה היא ברורה: רדיקליזציה של העובדים המאורגנים במסגרת 'כוח העובדים' כשלב ראשון. השלב השני הוא ברור: חיזוק שורותיה של מק"י והגדלת כוחה.

'כוח לעובדים' איננו אזוטריה מרקסיסטית: הוא מייצג חלק ניכר מפועלי מפעל 'אקרשטיין' בירוחם, הוא השיג הסכם קיבוצי לעובדי הסינמטק בירושלים, הוא הוביל את מאבק עובדי מכון ויצמן למדע ברחובות, ועוד. באופן אירוני, מדובר במה שהגדיר לנין "אולטרא-שמאלנות". מנהיגה הראשון של ברית המועצות תבע מהקומוניסטים לפעול באיגודים המקצועיים עצמם ולא לייסד איגודים "עצמאיים". אולם הקומוניסטים בישראל, הפועלים לפי האקסיומה הסטליניסטית שלפיה הסוציאל-דמוקרטיה היא בעצם סוציאל-פשיזם, החליטו לשבור את הכוח של השריד היחיד של הסוציאליזם הישראלי, והוא האיגוד המקצועי.

הפגנת האחד במאי בתל-אביב השנה
הפגנת האחד במאי בתל-אביב השנה

לאט אך בבטחה מתארגן חיל המצב של המפלגה הקומוניסטית בארץ. זה לא משנה אם ב'כוח לעובדים' חברים אנשים המזוהים עם כת טרוצקיסטית מסוימת, איזו סיעה שמאלנית במפלגת העבודה או גופים אקדמיים כאלה או אחרים; בשורה התחתונה, מדובר בארגון אשר בסופו של דבר יעביר עוד ועוד קולות למפלגה הקומוניסטית בבחירות הקרבות. למעשה, הקומוניסטים בארץ – שמפלגתם שורדת כבר 91 שנה – הם הכוח היחיד בישראל היום שמתעצם ומתגבש בהתמדה. אין עוד מפלגה שיכולה להוציא לרחובות אלפי אנשים כמו שמק"י עושה באחד במאי. ואין עוד מפלגה שאוספת תומכים ומצביעים דרך ארגון חזית שלה המהווה איגוד מקצועי חדש לכל דבר ועניין.

מעוררת דאגה העובדה שהשלטונות בישראל נרדמים בשמירה כשמתחת לאפם הקומוניסטים וסוכניהם עושים ככל העולה על רוחם. על חברי, פעילי ותומכי 'הקרן החדשה לישראל' וארגוניה – הרוח החיה מאחורי ועדת גולדסטון – נמנים קומוניסטים גלויים ומוסווים. אם בין פעילי 'הקרן' ייעשה סקר בחירות, חד"ש תקבל ככל הנראה 90 אחוז מהקולות. השאר יתחלקו בין בל"ד לבין מרצ. בישראל רוחשת היום מחתרת קומוניסטית פעילה אשר ידה בכל והכול תחת ידה. עכשיו גם ההסתדרות צריכה לדאוג; היא לא תוכל לסמוך לעד על בית הדין לעבודה שיסיר את האיום הבולשביקי, כפי שעשה כאשר ניסו אנשי 'כוח העובדים' להפוך לארגון היציג של פועלי מפעל 'אקרשטיין' ונכשלו, לפחות פורמאלית.

בתנאים ההולמים, הרחש הרדיקאלי יוכל להתבטא לא רק במה שקורה בארגונים חוץ-ממשלתיים אלא גם בכנסת. הקומוניסטים מבינים היום שהמסגרת ההיסטורית שהם נתונים בה היא המכשול המרכזי להרחבת השפעתם הפרלמנטארית. מפלגה חדשה עם קרביים קומוניסטיים וחזות מהפכנית רעננה וצעירה, עם מוחמד ברכה בספסל האחורי ודב חנין בראש, יכולה להגיע בבחירות הקרובות ל-7-8 מנדטים. כבר עתה לחד"ש יש 4 מנדטים בכנסת. די בזליגת כמה מנדטים משאריות מרצ ושרידי מפלגת העבודה אל הקומוניסטים על מנת שאלה יכפילו את כוחם. הישרא-קומוניזם עוד עלול להגיע ישר לשולחן הממשלה, בסיטואציה המתאימה.

לכן, פרשת 'כוח לעובדים' היא עוד אזהרה על הנעשה בשוליים הרדיקליים של החברה הישראלית, שמתקרבים יותר ויותר אל ליבה של החברה. כמו כל מחלה סופנית, כשהקומוניזם המוסווה כבר יגיע לאזורים החשובים באמת, סיכויי ההחלמה יהיו פחותים בהרבה.