ביבי מחכה להרצוג

מחכה להרצוג. בנימין נתניהו

מחכה להרצוג. בנימין נתניהו

בלילה שבו שררה אווירת ניצחון תזזיתית במטה הליכוד נוכח ההישג האדיר בבחירות, חשב ראש הממשלה שמלאכת הרכבת הקואליציה תלך לו בקלות. אך ההישג של נתניהו היה שונה במהותו מן ההישג של עמיתו השמרני, דייויד קאמרון, שהביס את הלייבור במכה ניצחת. יו"ר הליכוד הצליח לאסוף סביב הרטוריקה הגזענית והמתלהמת שלו את מצביעי הימין הקשה של אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ואלי ישי. הזינוק מ-20 מנדטים פלוס בסקרים ל-29 מנדטים פלוס אורן חזן בבחירות, נבע מנגיסה משמעותית של נתניהו באלקטורט הימני של ישראל ביתנו והבית היהודי. הפנייה ימינה של ראש הממשלה הותירה את מצביעי בנט וליברמן מאושרים והמומים, נכונים לנטוש את מפלגותיהם לטובת מי שימנע את הסכנה הנשקפת מהערבים הנוהרים לקלפיות.

רגע לפני פקיעת המועד החוקי להרכבת קואליציה, הצליח ראש הממשלה – כשהוא מוכר את כל נכסיו הפוליטיים לשותפיו הקואליציוניים – להכניס פנימה את הבית היהודי במחיר כבד מאוד. גלעד ארדן חשק בתיק המשפטים לאחר שהגן בחירוף נפש על משפחת נתניהו וראש הממשלה עצמו בכלי התקשורת השונים. בכירי ליכוד אחרים ראו עצמם מועמדים לתפקיד שר החינוך. בסופו של יום, רוב התיקים המשפיעים נמסרו לשותפיו של נתניהו, והוא נותר עם הטוטו שרצה למכור לאיילת שקד. הסכם קואליציוני רע כזה לא היה בתחזית של אף אחד מהפרשנים שסנטו ברביב דרוקר שהתנבא על מלאכת הרכבה קשה במיוחד של הקואליציה.

הבעיה המהותית של נתניהו איננה קואליציית השישים ואחת בה כל יחיד הוא מלך. אם יתנהל כראש ממשלה ימני במיוחד, הקואליציה הזו תוכל להחזיק מעמד לא פחות מקואליציות אחרות. הבעיה שלו היא שבכדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות – והראשונה ואולי היחידה שבהן היא הישרדות בראשות הממשלה – נתניהו יצטרך לנהל את ישראל פחות כמו צפון קוריאה ויותר כמו מדינה מערבית שמקיימת דיאלוג עם העולם החופשי והדמוקרטי. זה אומר, למשל, המשך הקו בו רה"מ מכיר בזכות הפלסטינים למדינה. זה גם אומר המשך המדיניות בה ישראל מוכנה להקפיא בנייה בהתנחלויות, לשחרר אסירים ואף לסגת משטחים ולפנות מאחזים בלתי-חוקיים. עם קואליציה כזו, מדיניות מהסוג הזה לא יכולה לעבוד.

הקואליציה הזו היא זמנית. היא זמנית עד שבוז'י הרצוג יבסס את מעמדו במפלגת העבודה ויוכל להכניס אותה פנימה, אפילו במחיר התפצלות מהתנועה בראשות לבני, אם היא עדיין קיימת. נתניהו משווע לכניסת הרצוג לממשלה ביודעו שבשונה מהממשלה הקודמת, לאף אחד מהשותפים הקיימים אין אינטרס בבחירות חדשות בשלוש השנים הקרובות. כל אנשי מפלגת העבודה זקוקים לניסיון מיניסטריאלי, צריכים לתת ג'ובים לחברי המרכז, נואשים לחזור לעשייה אחרי שנות מדבר. כרגע זה בלתי-אפשרי, אולם משבר מהותי בתחום המשפטי, או משבר מדיני אמתי, יכול לזרז את התהליך. רק שהרצוג ייבחר מחדש לראשות 'העבודה'.

מי שרוצה לפרוח באופוזיציה כחלופה לנתניהו הוא אביגדור ליברמן. ליברמן חושב ששנות השותפות עם נתניהו רק הרעו לו. הוא איבד למעלה ממחצית מכוחו הפוליטי כיוון שדאג לראש הממשלה בתפקיד שר החוץ, היה ממלכתי מדי, לא עשה כמעט דבר ואיבד את האלקטורט שלו. שר החוץ בדימוס מאמין שבאופוזיציה הוא יוכל להחיות את המותג "ליברמן". הבעיה הגדולה בתזה הזו היא שרבים וטובים כמוהו ניסו לעשות כן ולא הצליחו. האופוזיציה הישראלית היא לא רק מדבר פוליטי; היא גם עמק הבכא הפוליטי. אולי בסיבוב הבא, כשהקואליציה הנוכחית תתפרק, יוכנס ליברמן חזרה למשרד החוץ כאיזון לפנייה שמאלה כתוצאה מהצטרפות מפלגת העבודה.

למרות כל התרחישים לעיל, נתניהו תקוע עם קואליציה שהוא לא רוצה בה ועם שרים בכירים שיכולים להזיק מאוד לתדמית הממלכתית שלו, או למה שנותר ממנה. בקואליציה הרביעית שלו, ראש הממשלה זקוק לאופוזיציה. וגם זה פרדוכס מבית היוצר של ביבי: בלי אופוזיציה חזקה, הוא ייאלץ לממש את המדיניות לה התחייב. ואם יממש אותה, ישראל בראשותו תהיה בספרינט האחרון שלה כמדינה יהודית ודמוקרטית. מי שחושב שנתניהו רוצה בכך, טועה. בכל זאת, בית הנשיא עוד מחכה לו.

מודעות פרסומת

צהוב יורד – מה עומד מאחורי סגירת "ניוז אוף דה וורלד"?

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.7.2011

סגירתו של הצהובון הבריטי הוותיק 'ניוז אוף דה וורלד' היא כנראה לא המכה האחרונה שתנחת על אימפריית התקשורת של רופרט מרדוק שנתפסה בקלקלתה. בחוגי השמאל בבריטניה ובארה"ב מחככים ידיים בהנאה

הממלכה המאוחדת ידעה סערות רבות בעברה, אולם דומה כי ההמולה הנוכחית אינה שוככת נוכח האירועים האופפים את סגירת הצהובון 'ניוז אוף דה וורלד'. הצהובון הפופולרי נסגר ביום ראשון השבוע, לאחר שנחשף כי ביצע ציתותים והאזנות סתר ליותר מ-4,000 איש, לרבות ציתות לקרובי משפחה של חללים בריטים שנספו בעיראק ובאפגניסטן. בעקבות הפרשה, יצא לאור ביום ראשון הגיליון האחרון של העיתון, ונדמה כי רוב עובדיו – בהם כ-200 עיתונאים ועורכים – יפוטרו. הצעד היה ככל הנראה בלתי-נמנע בעקבות קריאות המפרסמים להחרים את העיתון, מעשה שעלול היה למוטט את הצהובון מבחינה כלכלית. בבריטניה חשבו שמעצרו של אנדי קולסון, בעבר עורך העיתון ועד ינואר האחרון יועץ התקשורת של ראש הממשלה הבריטי המכהן דיוויד קמרון, היה שיא הפרשה. אולם בראשית השבוע נולד שיא חדש.

משלם מחיר על השקפותיו. רופרט מרדוק

משלם מחיר על השקפותיו. רופרט מרדוק

רופרט מרדוק, איל התקשורת שמחזיק בכלי תקשורת רבים ובהם 'ניוז אוף דה וורלד', הוא גם הבעלים של העיתון הפופולרי, היוקרתי והוותיק 'סאנדיי טיימס'. רשת בי-בי-סי דיווחה ביום שני האחרון, כי העיתון ליקט במשך יותר מעשור מידע אישי על יורשו של ראש הממשלה לשעבר בלייר, גורדון בראון. לפי הדיווח, עובד 'הסאנדיי טיימס' התחזה לבראון וכך הצליח להשיג מידע על חשבון הבנק של ראש הממשלה לשעבר. עוד השיג העיתון מידע רפואי על פרייז'ר, בנו של בראון, אשר נפטר ממחלת סיסטיק פיברוזיס לפני כמה שנים.
השערורייה הזאת מיתוספת לשורות שערוריות סנסציוניות, ובהן מקרה שבו שכר העיתון חוקר פרטי שיפרוץ לטלפון של מילי דאולר בת ה-13 שנעלמה ונרצחה במארס 2002. המשטרה מטפלת בפרשה באגרוף של ברזל: קלייב גודמן, כתב לשעבר בעיתון לענייני משפחת המלוכה, נעצר, וחוקרי המשטרה פשטו על משרדו ועל ביתו בחשד שפרץ לתא הקולי בטלפונים של מפורסמים. במפלגה השמרנית, הנבוכה נוכח העובדה שעורך העיתון שימש יועץ לראש הממשלה המכהן, מתחילים להתאושש מהמהומה. יש שם מי שתוהה מדוע ממשיכים כלי תקשורת מרכזיים בבריטניה, כמו הבי-בי-סי ויומון 'הגרדיאן', לשפוך עוד ועוד נפט למדורה הבוערת של המתחרה הוותיק שלהם. לא מעט קולות טוענים שההיסטריה המלובה סביב הפרשה לא נעוצה אך ורק בדאגת הממסד העיתונאי הבריטי לחוק ולמוסר.

הון אישי של 6 מיליארד דולר

הבעלים של חברות 'ניוז אינטרנשיונל', תאגיד המדיה הבריטי שמחזיק בבעלות על 'ניוז אוף דה וורלד', ו'ניוז קורפ', קונגלומרט המדיה השני בגודלו בעולם – הוא איל ההון רופרט מרדוק בן ה-80. מרדוק התחיל את עסקיו בתחום התקשורת בארץ הולדתו, אוסטרליה, ומשם החל במסעו לבריטניה. לצד רכישות בתחום הטלוויזיה והתקשורת הלוויינית, הקים מרדוק בשנת 1986 את רשת 'פוקס' האמריקנית בניסיון לייצר אלטרנטיבה ימנית למיינסטרים הדמוקרטי בתקשורת. הוא אף רכש את היומון הכלכלי היוקרתי 'וול סטריט ג'ורנל'. לפי ההערכות, הונו עולה על 6 מיליארד דולר. לפי הדיווחים, הכנסות 'ניוז קורפ' בתחום העיתונות המודפסת מהוות כ-18 אחוז מסך ההכנסות של החברה, קרי כ-32 מיליארד דולר. מרדוק אף שקל למכור את אימפריית העיתונות שבבעלותו כדי להשתלט על מלוא מניות חברת תאגיד התקשורת 'בריטיש סקאיי' שבה הוא שותף.

מרדוק הפך לאיש השנוא על החוגים השמאליים בבריטניה. הוא רכש ב-1969 את ה'סאן' הלונדוני והפך אותו לטבלואיד רב-תפוצה. בשנת 1981 רכש את 'הטיימס' ואת 'הסאנדיי טיימס', ואימץ קו מערכתי התומך באשת הברזל, ראש הממשלה לשעבר מרגרט תאצ'ר. כך הפך באחת לשנוא-נפשם של האיגודים המקצועיים. בסוף תקופתה של תאצ'ר, עבר לתמוך בטוני בלייר הצעיר, ועם סיום כהונתו הפנה את תמיכתו לראש הממשלה המכהן, קמרון. בארצות הברית, הביע מרדוק ב-2006 תמיכה במסע הבחירות של הילארי קלינטון לתפקיד סנאטורית מדינת ניו יורק, ובבחירות האחרונות תמך במועמדותו של ברק אובמה. זאת, בשעה שרשת 'פוקס' שבבעלותו מזוהה יותר עם המפלגה הרפובליקנית.

לתפקיד המו"ל של 'ניוז אוף דה וורלד' מינה את בנו, ג'יימס מרדוק, תומך נלהב של ארצות הברית וישראל. מרדוק הבן נחשב לשמרן יותר מאביו, והוא אף תמך במלחמת עיראק. נוכח העמדה האנטי-ישראלית והאנטי-אמריקנית העקבית של רוב כלי התקשורת בבריטניה, יש המעריכים כי לעיתונאים משמאל ישנה מטרה אחת ברורה: לחסל את מרדוק מבחינה תקשורתית.

עם זאת, מהפרשה עולות בעיות אתיות חמורות: מחקירת הפרשייה עולה, ש'ניוז אוף דה וורלד' לא שיתף פעולה באופן מלא עם חקירת המשטרה בפרשיית האזנות סתר דומה מהעבר. סגן מפקד משטרת לונדון, ג'ון ייטס, החליט ב-2009 שלא לפתוח מחדש את תיק החקירה הקודם נגד העיתון וזכה על כך לקיתונות של ביקורת בעקבות התפוצצות הפרשה. ברור לחלוטין כי מעבר לכל היבט פלילי, לסיפור הזה יש היבט אתי בעייתי חמור לא פחות.

עסקת הרכישה הוקפאה

לפי שעה, אין כמעט יום שבו אין עדכונים בפרשה. בתחילת השבוע דיווח היומון 'דיילי מייל', כי כתבי 'ניוז אוף דה וורלד' ניסו לפרוץ לתיבות הדואר הקולי של קרבנות מתקפת ה-11 בספטמבר. לפי הדיווח, שוטר ניו יורקי לשעבר סיפר כי אנשי הצהובון הציעו לו תשלום על מנת שישיג עבורם את פלט שיחות הטלפון האחרונות שביצעו חלק מקורבנות האסון. הסתעפות הפרשה חושפת אפוא את מרדוק לתביעות גם בארצות הברית, שם הרשויות צפויות לנהוג בו ללא כפפות המשי הבריטיות שלהן התרגל עד כה.

לעת עתה מסרב מרדוק לפטר את רבקה ברוקס, מנכ"לית 'ניוז אינטרנשיונל' ובעבר עורכת העיתון, מאחר שזו טוענת כי לא ידעה על פרשיית הציתותים. ברוקס נהנית מתמיכתו העקבית של מרדוק וזה אף הצביע עליה כשנדרש לציין מי מועמד להיות המנכ"ל הבא של החברה. הוא עצמו זוכה לרוח גבית מסוימת מצד ראש הממשלה המכהן, שאיננו פועל ישירות כנגדו וזוכה על כך לביקורת צולבת מצד יושב ראש מפלגת הלייבור, אד מיליבנד. הפרלמנט הבריטי החליט לעת עתה להקים מעין ועדת חקירה ממלכתית לבחינת האירועים, אולם יריביו של מרדוק מעוניינים בליטרת הבשר שלהם.

לפני שהתעוררה שערוריית 'ניוז אוף דה וורלד', העסיקה את הברנז'ה הבריטית פרשה אחרת שחזרה השבוע לכותרות: 'ניוז קורפ', החברה שבבעלות מרדוק, ביקשה לרכוש את חברת הלוויין 'בריטיש סקיי'. מרדוק, המחזיק 39 אחוז ממניות 'בריטיש סקיי', ניסה לקבל אישור לרכישת יתר המניות, והדבר עורר מחלוקת חריפה בבריטניה. הפולמוס העמיק לאחר ששר התרבות הודיע שיאשר את העסקה. איל המדיה הקשיש ביקש להרגיע את הסוציאליסטים משמאל והבטיח כי 'ניוז קורפ' תנפיק את ערוץ 'סקיי ניוז' – תחנת טלוויזיה בינלאומית בבעלות חברת 'בריטיש סקיי' – כחברה נפרדת ותמנה לערוץ מנהל מנוסה ועצמאי. המהלך עורר מחלוקות חריפות בתקשורת הבריטית וביום רביעי הודיע מרדוק כי הוא מסיר את הצעתו לרכישת החברה.

אולם לא בכך תמה הפרשה: מנהיג הלייבור מיליבנד צפוי לדרוש כי ועדת החקירה שמונתה – שבראשה יעמוד השופט בריאן לבסון ותקבל עדויות תחת שבועה – תורכב מבעלי תפקידים שונים ותבדוק את מכלול יחסי המשטרה והעיתונות הבריטית, ולא רק את פרשת 'ניוז אוף דה וורלד'. דומה שפעילותו של מנהיג האופוזיציה תרמה רבות לסיכול עסקת הרכישה של 'בריטיש סקיי': לפני שהודיע מרדוק שהוא מסיר את הצעתו, קרא מיליבנד לראש הממשלה קמרון להקפיא את עסקת הרכישה של 'בריטיש סקיי' עד שהמשטרה תסיים לחקור את הפרשה. המתקפה של מיליבנד התגלגלה ככדור שלג: אחד המשקיעים המשמעותיים ביותר ב'בריטיש סקיי' רכש השבוע בחזרה מניות של החברה, בנימוק שאינו רוצה שמרדוק "יקבל אותן בזול". ואם לא די בכך, מניות 'ניוז קורפ' נפלו ביום שני האחרון ביותר מ-7 אחוזים בשל חששות המשקיעים כי החברה לא תצליח לזכות באישור לרכישת ענק התקשורת הבריטי.

נראה שאחת הסיבות למשיכת הצעת הרכישה של 'בריטיש סקיי' הייתה חששם של מרדוק וקמרון מפני התערערות הקואליציה השלטת: מיליבנד הציב בתחילת השבוע אולטימטום לראש הממשלה כשהודיע כי יעלה את פרשת רכישת החברה – כאשר שווי החברה עומד על 14 מיליארד – להכרעת הפרלמנט אם קמרון לא יבלום את העסקה. קמרון, שהצליח להקים ממשלה בעזרת הליברל-דמוקרטים, חשש כי הצבעה בפרלמנט תפלג את הקואליציה שלו לאור המתיחות המתמדת בין כלי התקשורת שבבעלות מרדוק ובין הליברל-דמוקרטים. כשפרסם מרדוק כי הוא מסיר את הצעת הרכישה ל'בריטיש סקיי' בשווי של 19 מיליארד דולר, בירך על כך ראש הממשלה.

ללא גיבוי ממשלתי

עוד לפני ההודעה על הסרת הצעת הרכישה, דיווח היומון 'אינדיפנדט' כי מקור ממשלתי בכיר מסר שמתגבשת תוכנית להשעיית העסקה כל עוד חקירת המשטרה נמשכת. מרדוק, כנראה, הבין את המסר. איתות למצב הקשה שבו שרוי קמרון התקבל כאשר סגנו, ניק קלג, קרא למרדוק לוותר על עסקת רכישת 'בריטיש סקיי'. מרדוק הבין כי לא תהיה לו ברירה אלא להסיר את הצעת הרכישה, לאחר שביום שלישי החליטה הממשלה הבריטית לתמוך בהצעת הלייבור הקוראת לו לעשות כן.

בקרב חלק ניכר מהעיתונאים הבריטים, ובפרט אלה המזוהים עם השמרנים, ישנה דאגה רבה מההחלטה להתערב בשוק העיתונות הבריטית. יש הטוענים כי המדובר באיום של ממש על חופש העיתונות. מלבד העובדה שמנהלי מסע הצלב נגד מרדוק הם כלי תקשורת המזוהים עם השמאל הבריטי, ובהם היומון 'הגרדיאן' והבי-בי-סי, עולה חשש כבד שיהיה מי שינצל את האירועים על מנת להניח את הרגל הממשלתית בשוק התקשורת הבריטי. אפשר רק לתאר מה היה קורה בישראל אילו הממשלה הייתה מחליטה למנות ועדת חקירה בפרשת ענת קם ומעורבותו של העיתונאי אורי בלאו, שגלה לבריטניה זמן קצר לפני שהתפוצצה הפרשה וזכה לגיבוי 'הארץ' ומו"ל העיתון, עמוס שוקן.

בינתיים, מרדוק זוכה למטחי אש גם בארצות הברית. במאמר שפרסם בתחילת השבוע בכתב העת 'ניוזוויק', יצא נגדו במתקפה חריפה העיתונאי האמריקני קרל ברנסטין. לברנסטין יש יוקרה אדירה בעיתונות האמריקנית: הוא והעיתונאי בוב וודוורד חשפו את פרשת ווטרגייט שהורידה מהשלטון ב-1974 את הנשיא ריצ'רד ניקסון. לפי ברנסטין, אימפריית התקשורת של מרדוק פעלה על סמך עקרון ה"אומרטה", המיוחס למאפיה. במאמר, שתרגום שלו התפרסם ביומון הכלכלי 'גלובס', מספר העיתונאי האמריקני שאחד המנהלים הבכירים לשעבר באימפריית התקשורת של מרדוק אמר לו: "השערורייה הזו לא הייתה יכולה להתרחש בשום מקום אחר, אלא רק בחוגו של מרדוק. הפריצות האלקטרוניות ב'ניוז אוף דה וורלד' נעשו בהיקף המוני. יותר מכל אדם אחר, מרדוק המציא וקיבע את התרבות בחדר החדשות, שבו עושים כל דבר כדי להשיג ידיעה. לא לוקחים שבויים, משמידים את התחרות, המטרה מקדשת את האמצעים". מאמרו של ברנסטין הכה גלים בארצות הברית והמחיש כי גם שם צפויה לו התמודדות לא-פשוטה.

סביר להניח כי גם לאחר כתיבת שורות אלה תתפרסמנה ידיעות נוספות הקשורות באימפריה התקשורתית שעליה עמל מרדוק במשך למעלה מ-40 שנה. עם זאת, נראה שדבר אחד כבר ברור: לאיל התקשורת הבינלאומי ייקח זמן רב לשקם את המוניטין שלו ושל התאגיד אשר מצוי בבעלותו. העובדה שמרדוק צבר כל כך הרבה אויבים בברנז'ה התקשורתית בשל השקפותיו השמרניות, לצד פיטורי מאות עיתונאים ואנשי תקשורת בשל מה שנראה ככשל אתי קשה בניהול עיתון בעל תפוצה אדירה, רק יקשו על איל המדיה בן ה-80 לשקם את מעמדו ויוקרתו שאותם השיג בעמל רב.