הניצחון של נתניהו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.7.2013

אמש, הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד, ואנוכי, נטלנו חלק בפאנל של הערוץ המזרח־תיכוני החדש, i24news, שעסק בחידוש המו"מ עם הפלשתינים. רביד היה נלהב מהלחץ האירופי; הוא טען להישג של ג'ון קרי. לשיטתו, התקווה של "הארץ" לחידוש המו"מ תחת לחץ בינלאומי חזק התממשה. כך, ישנה כבר הקפאה בפועל של ההתנחלויות מזה זמן רב, הוא הוסיף, והכול בזכות האירופים והאמריקנים.

לכאורה, אם טענותיו של רביד נכונות, וישראל נכנעה לגמרי, הרי שהכדור נמצא עתה במגרש הפלשתיני. השאלה איננה אפוא מה תציע ישראל, אלא מה יציעו הערבים. סוף הסכסוך בגבולות 67'? הכרה במדינה יהודית? ויתור על תביעת־השיבה? הרי אחרי ניצחון כזה, אמור הצד שכנגד לגלות נדיבות. אלא שישראל כלל לא נכנעה והמו"מ התאפשר בזכות ההסכמה הפלשתינית לנוסחה של נתניהו: דיונים על הכול, ללא שום תנאים מוקדמים. העובדה שהבנייה ביו"ש הואטה משמעותית מזה זמן רב רק מחזקת את העמדה הישראלית הנכונה לפשרות אדירות תמורת נכונות הפלשתינים לשבת על שולחן המו"מ.

בסופו של יום, המנצח הגדול של סיפור חידוש המו"מ הוא ראש הממשלה נתניהו. מול רה"מ ניצב גוש ימין גדול שמתנגד לרעיון המדינה הפלשתינית אשר לו התחייב נתניהו בנאום בר־באילן. הצעד של רה"מ לקראת דיונים ברוח הפתרון הזה סותרת כל היגיון פוליטי צר, שהרי בסיס הכוח של נתניהו – הליכוד־ביתנו ו'הבית היהודי' – מוכן לפרק קואליציה שבראשה עומד המחנה הלאומי ולהעלות לשלטון את השמאל, ולו רק כדי למנוע מראש הממשלה מרחב תמרון בינלאומי משמעותי. סגן שר החוץ, ח"כ זאב אלקין, כבר הספיק לומר אמש, כי "זה לא סוד שבנושא הזה [המדינה הפלשתינית, ד.מ.] אני, כמו רוב חברי, חלוקים כנראה על רה"מ. ומדובר במחלוקת גדולה, אידאולוגית ובעלת משמעות. אבל, כנראה מדובר במחלוקת תאורטית בלבד, חשובה ככל שתהיה". השאלה הגדולה היא מה יקרה עם המחלוקת התיאורטית תהפוך לממשית; אם מורדי הליכוד יפנו את גבם כלפי המנהיג הישראלי היחיד שיכול להציג בפני העם הסדר מדיני, קבוע או זמני, בר־קיימא.

הליכוד נמצא כיום במצב שבו הוא מתחרה בקיצוני 'הבית היהודי' בשאלה מי יותר לאומי ומי יותר נאמן לארץ־ישראל. התחרות הזו הופכת את הליכוד לפחות ופחות רלבנטי לדיון הישראלי בשעה שראש הממשלה מנהל דיונים ומציג עקרונות לאומיים עיקשים בסוגיות הקרדינליות ביותר של גבולות וביטחון. בעוד רוב העם, לרבות מצביעי הליכוד, מתייצב מאחורי נתניהו, הליכוד בוחר להתבצר על ג'בלאות בשומרון.

החלשתו של רה"מ מבחינה פוליטית היא סיוע דה־פקטו לפלשתינים. המאבק כיום הוא על גיוס העולם מחדש לטובת הנרטיב הישראלי: ישראל רוצה בשלום בגבולות בני־הגנה תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים שלה, ומוכנה להכיר לשם כך במדינה פלשתינית ללא ויתור על נוכחות ביטחונית ישראלית באזורים אסטרטגיים כגון בקעת הירדן. הפלשתינים הם אלה המתנגדים לכך ודורשים מישראל ויתורים בלתי־אפשריים מבחינה ביטחונית. נתניהו, ובמידה רבה גם לבני ולפיד, מחויבים לנרטיב הזה. מי שפוגע ביכולת הישראלית להטמיע זאת בקרב מקבלי־ההחלטות בארצות־הברית ובאיחוד האירופי משתף פעולה עם אבו־מאזן וחבריו.

לנתניהו ניתנה הזדמנות־פז לגייס מחדש את המרכז־ימין הישראלי, שנעלם בבחירות האחרונות והצביע ל'יש עתיד' ואף למפלגת העבודה ול'תנועה' של לבני, תחת כנפי יוזמה מדינית שמקובלת על רוב שדרות הציבוריות היהודית בארץ. ההזדמנות הזו הופכת את נתניהו למנהיג הרוב השפוי הרוצה בשלום, אך בשלום־אמת ולא בשלום מזויף. מי שבוחר בעת הזאת להתנכר לנתניהו, דינו שימצא עצמו – במוקדם או במאוחר – מצוי בשולי הפוליטיקה יחד עם הקיצונים משמאל ומימין.

מטרתה האמיתית של המחאה החברתית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.4.2012

עו"ד אלדד יניב הוא טיפוס שכדאי להקשיב לו. יניב, שיצא באיזה ראיון חזרה בתשובה חצי הזוי-חצי מלאכותי בהארץ ביום שישי, דאג להטיל את מימיו על רבים מפטרוניו לשעבר כדי שהיבסקציה היהודית שלו, 'השמאל הלאומי', תחזור להיות שוב רלוונטית אחרי שדפני ליף גנבה ליניב ולשמואל הספרי את ההצגה. בהתנהלותו, מזכיר עורך הדין הממולח את הבוס לשעבר, אהוד ברק. בקשות הסליחה שלו מכל הכיוונים מהדהדות את הקמפיין של ברק מ-99'. גם כאן, מושא השנאה הוא אותו אדם מהבחירות ההן: בנימין נתניהו. יניב, פוליטיקאי ממולח מאוד, מבין את השגיאה שעשתה ציפי לבני, שלא עלתה לרגל לשדרות רוטשילד כדי להכות על חטא ולהישבע אמונים לסוציאליזם, ולכן הוא מתחיל מעכשיו בהתקרבות אל הגרעין הצעיר והקשיח של המחאה החברתית, מעפיל לקרמלין כדי לקבל הכשר מהפוליטביורו החדש.

כיוון שיניב הוא פוליטיקאי עם קילומטראז' לא קטן במערכות בחירות, כדאי לשים לב להתייחסות שהוא נותן לגידי וייץ לקביעה שמרואיינו הוא אדם הזוי נוכח דבריו, שלפיהם "ישראל היא מדינה דמוקרטית, אנשים יצאו לרחובות בדיוק ברגע שהם צריכים לצאת לרחובות, בדיוק ברגע שהם יוכלו להביא את השינוי. ומי שחושב שנתניהו הוא ראש הממשלה הבא הוא בן אדם הזוי". יניב מסביר: "כל מי שאומר 'ביבי הוא ראש הממשלה הבא' אמר לפני 14 ביולי: 'ישראלים לא יוצאים לרחובות, הם תמיד מחוברים לכורסאות, שום דבר לא מעניין אותם, שום דבר לא מזיז להם'. אז זה היה הקונצנזוס… מערכת הבחירות הבאה תהיה ההתגלמות של אם כל המחאות. אנשים יהיו ברחובות. אנשים יצאו לרחובות. אנשים יעמדו בצמתים ואנשים יעמדו בכל פינות הרחוב ברחבי הארץ. יהיו פה רשימות חדשות, יהיו התארגנויות חדשות, ויהיה דם חדש ועצום שנכנס לתוך הפוליטיקה הישראלית… זה יהיה שיאה של מערכת בחירות הכי סוערת שהייתה בתולדות ישראל".

הדברים האלה משקפים בצורה כמעט מדויקת את ההיערכות לבחירות הבאות. סביר להניח, שהליכוד ימשיך להיות המפלגה הגדולה ביותר, אך בכל הסקרים כוחו של גוש הימין עומד על מנדטים ספורים מעל המספר הדרוש לגוש החוסם. במחנה מתנגדי נתניהו – שהמחאה החברתית היא המרכיב המרכזי אך לא היחיד בו ויש בו לא מעט בעלי-הון וממון – יודעים שהדרך לטלטול המדינה ולסיכול כהונה נוספת של רה"מ איננה עוברת בהפיכת הליכוד למפלגה קטנה, אלא בהקטנת כוחו של גוש הימין. לכן, יש צורך בגוש שמאל-מרכז גדול שיורכב מכמה מפלגות מרכזיות שתוכלנה לצד המפלגות הקטנות ליצור גוש חוסם, או גוש שמתקרב לגוש חוסם. במצב כזה, לנתניהו, גם אם ישיג גוש ימין של 61-63 מנדטים, לא תהיה ברירה אלא למשות מפלגות מהשמאל אם ברצונו לשמש ראש הממשלה. בין אם ייקח נתניהו את לפיד, או יחימוביץ', או מופז, ואולי את כולם יחד, המחיר יהיה כבד מנשוא. יכולת המשילות של הימין תהיה קטנה בהרבה מהמצב הנוכחי, שבו תלוי נתניהו בפליטי 'העצמאות' שאין להם ברירה אלא לכהן בממשלה.

צריך אפוא להבין מחדש את מטרת המחאה החדשה והכוחות הפוליטיים המלווים אותה: אם לא לסכל לחלוטין את יכולתו של נתניהו לשמש ראש הממשלה, הרי שלפחות לדאוג שבקדנציה הבאה הוא יהיה שחוק לחלוטין ביכולת המשילות שלו, תלוי בשותפים לא-טבעיים, מתנדנד בין סוציאליסטים, פופוליסטים ודור הבנים למחתרת אוסלו. כך, כל רפורמה במערכת המשפט, או מאבק בעמותות אנטי-ישראליות, או מניעת פינוי בית ביו"ש, או סירוב לעמדותיהם הבלתי-אפשריות של הפלשתינים – כל הדברים האלה יהיו בגדר חלום פרוע. ממשלה כזו לא תוכל להוציא אפילו מחצית מימי הממשלה הנוכחית. ואז, בסיבוב השני, ניתן יהיה לגמור את העבודה ולהשיב את הליכוד לשורות האופוזיציה.

כדי לממש את התסריט הזה, יניב בונה לא רק על המוני-העם היוצאים לקלפי. הוא גם סומך על פעילותן של קבוצות מסוימות: למשל, הערבים, שאחוזי ההצבעה בקרבם נמוכים, והפעם ייצאו לעשות מעשה ואולי יגדילו את כוח המפלגות הערביות לכיוון ה-13 מנדטים. יניב מבין שהוא וחבריו יצטרכו הרבה מאוד כסף כדי לממן את המערכה נגד נתניהו. לכן, הוא יאחד לא מעט מהטייקונים יחד עם בריוני וברוני התקשורת, האקדמיה ומערכת המשפט, כדי לתת ממד של כוח לקמפיין לשיתוק נתניהו. בעלי-הממון, שיבינו כי אם לא יצטרפו למתנגדי הליכוד הם עלולים להפסיד לא מעט, יפתחו את הארנקים. לא תהיה להם ברירה.

זו קואליציה מוכרת מאוד מהבחירות שבהן פטרונו בדימוס של יניב ניצח את נתניהו בקרב על ראשות הממשלה. בעצם, זו הקואליציה היחידה שיכול להפיל את ראש הממשלה. יניב הוא מהיחידים שיכולים לחולל מחדש את התלכיד הזה. יחד עם נאמניו של ראש הממשלה לשעבר שרון, שיעבדו קשה למען מופז. ויחד עם עופר עיני ושלי יחימוביץ', שני פוליטיקאים משופשפים ולא-תמימים בעליל. המחאה החברתית תגייס את החיילים בשטח. וכשבקרב של קולונלים וגנרלים עם צבא שלם ומאורגן, נגד מחנה פוליטי מפוצל שמלבד הליכוד כולל מפלגות עם אינספור מחויבויות שאינן לאומיות בלבד, כשברקע צועקים כצ'לה ובן-ארי מעל כל ג'בל, נתניהו עלול למצוא עצמו מחוץ למשרד ראש הממשלה. אם לא מייד לאחר הקדנציה הזו, אולי שנה או שנה וחצי אחרי הבחירות הבאות. זה קרה לאהוד ברק אחרי אינתיפאדת אל-אקצה. זה עלול לקרות לנתניהו אחרי אינתיפאדת רוטשילד-יניב בע"מ.

דויד גרוסמן וקץ מדינת היהודים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.2.2012

דויד גרוסמן נחרד ממר גורלו של עומר אבו-ג'ריבאן. גם מערכת "הארץ" התקשתה לעכל את סיפורו של תושב רצועת עזה, שוהה בלתי-חוקי, שגנב רכב ונפצע קשה בעת הנסיעה בו. סיפורו של השב"ח הוא באמת טראגי: עומר שוחרר מהמרכז הרפואי 'שיבא' לפני סיום הטיפול בו. בלילה, הועלה על ניידת משטרה, שבה שלושה שוטרים. לפי תחקיר "הארץ", עומר, מחובר לקטטר ולגופו טיטול וחלוק בית חולים, הושלך בדרך, בצד הכביש, ובחלוף יומיים נמצא מת. סיפור קשה, עם מרכיבים של אטימות לב ואכזריות נפש, קהות מוסרית בלתי-נתפשת. מעשה הראוי לכל גינוי, ולא מן השפה אל החוץ.

אך עומר אבו-ג'ריבאן לא עניין באמת את דויד גרוסמן. גם את עורכי גיליון יום שישי של "הארץ", שהציבו את מאמרו של גרוסמן בכותרת הראשית, לא עניין העזתי האומלל. הסופר הידוע ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את ישראל, לסחור שוב בסחורת ה"כיבוש" המשומשת של מחנה השמאל המידלדל. "מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה", קבע גרוסמן, "שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו – למה שיתרגש מעומר אחד כזה?". בין פיסקה אחת נהפך עלילת מותו של שוהה בלתי-חוקי לסיפור ימיה של מדינת היהודים. לא אור לגויים, כי אם ספרטה של מנוולים, או רומי המעוולת בת-ימיו של נירון קיסר.

לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. דויד גרוסמן. צילום: נאשיונל פוסט

לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. דויד גרוסמן. צילום: נאשיונל פוסט

לגרוסמן לא באמת אכפת מגורלם של ערביי הארץ. כשקמה הטירניה הפשיסטית בעזה לאחר ההתנתקות, הוא לא אבה לצאת נגדה במאמרים בעיתוני העולם, בפטיציות חוצבות להבות, בנאומים חדים בכיכר העיר. לסופר הגדול, ולמחנהו הפוליטי, אין רגשי הזדהות עמוקים עם שכנינו הערבים. בשבועות האחרונים, נוכח טבח איום ונורא של מאות רבות של תושבי סוריה, קולו וקול חבריו לא הושמע ברבים, בוודאי לא בעמוד הראשון של עיתון "הארץ". ואולי כדאי כבר לומר את כל האמת: האוטופיה הגדולה של "אחרי הכיבוש", שהיא בעצם הדיסטופיה הנוראה של קץ ימי מדינת היהודים, היא הקו המדריך, המורה והמחנך של גרוסמן וחבריו. אל לנו לפקפק: דויד גרוסמן וחבריו ציונים טובים. הבעיה היא, שבעבר הם טעו בדרך. היום הם כבר מטעים. מלעיזים. מוציאים את דיבת ישראל, ושופכים את דמה ברבים.

כי מדינה שמסרבת לשלום עם שכניה, שמתעללת בעם השוכן בה ולצדה, שקהות חושיה מיתרגמת במציאות לעוולות מוסריות גדולות, היא מדינה שאין לה כבר זכות קיום. אם ישראל היא באמת ספרטה האכזרית, כפי שמציירהּ גרוסמן, הריהי לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. "מעין רודזיה-זימבבואה", כפי שהגדיר את ישראל ישעיהו ליבוביץ' המנוח. ובמדינת אפרטהייד נלחמים כדי למוטטהּ. ישראל, בשפה הגרוסמנית, היא למעשה עוולה שתיקונה היחיד יבוא בחיסולה. אין לי ספק: לא בכך רוצה גרוסמן. אך כפי שטען ד"ר ישראל (שייב) אלדד המנוח נגד יריבו, ליבוביץ', זה מה שמשתמע מדבריו.

בישראל, כבכל מדינה המצויה בקונפליקט עמוק, מהותי, עם תושבים בני לאום אחר החיים בה, יהיה תמיד מיעוט קטן שיחטא למוסר הנביאים. כמו באירופה, המתמודדת עם האימפריאליזם המוסלמי המאיים לכלותה עם טרור מאורגן מבית וקנאי-דת השואפים להביא אל בירותיה את דת מוחמד בחרב, גם במדינת היהודים יהיה מיעוט שיחטא במעשים בלתי-אנושיים, בפשעים. אך שום פשע של יחידים ושום עוול מקומי לא יוכלו להסוות את האמת ההיסטורית: לא זו בלבד שישראל איננו כובש בארצו, אלא שמיתוס ה"כיבוש" מתקיים בניגוד לעובדות היסודיות ביותר שכל ישראלי בר-דעת מכיר. סרבנות הפלשתינים, שאיפתם לכלות את המדינה היהודית, תמיכתם בפלשתין העצמאית במקום ישראל הריבונית – ולא בצידה, הם המחייבים את המשך השליטה הישראלית בכל שטחי יהודה ושומרון. ישראל, שחירבה את בתי היהודים בגוש קטיף לטובת אשליית השלום, קיבלה פשיזם אסלאמי רצחני, שנבחר על-ידי תושבי עזה, אחיו וחבריו של עומר אבו-ג'ריבאן. ואת המציאות ההיסטורית והמדינית הזו, שום עוול לא יוכל להסתיר. שום פובליציסט או סופר לא יוכל לכסות. אפילו לא דויד גרוסמן.

כמה תהיות על הפנייה ימינה של שלי יחימוביץ'

לפני מספר חודשים, הבעתי תמיכה מעל דפי "מקור ראשון" במועמדותה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. כעיתונאי מזוהה עם השקפת עולם ימנית וציונית ברורה, הצעתי ליחימוביץ' להתראיין אצלי בעיתון. היא הסכימה. במשך שעה וחצי ישבנו בלובי המלון שבו היא מתאכסנת ושוחחנו. הראיון התפוצץ. היא לא אהבה, בלשון המעטה, את הכיוון שאליו לקחתי את הראיון וביקשה להפסיק אותו. אני לא רציתי ראיון שחוטא לעבודתי העיתונאית. ראיון מגויס מתאים לעיתון שיחימוביץ' צמחה בו, "על המשמר", ולא ל"מקור ראשון". היא ביקשה שהראיון ייגנז. הבאתי את בקשתה בפני המערכת. הוחלט לפרסמו. היא רתחה מזעם. אני כעסתי על התנהלותה, ולא אפרט מעבר. כעבור שלושה ימים התקשרו אליי מ"הכול דיבורים" והציעו לי לספר מה היה. בעצה אחת עם העורכים שלי, סירבתי. האייטם הוא הראיון והתכנים. לא רכילויות או פרטים פיקנטיים.

רתחה מזעם. שלי יחימוביץ'. צילום: יוסי אלוני

רתחה מזעם. שלי יחימוביץ'. צילום: יוסי אלוני

השוויתי הבוקר את הראיון שנתנה יחימוביץ' לגידי וייץ ב"הארץ". אתנסח בלשון מתונה: אם בראיון ב"מקור ראשון" היא פזלה ימינה, אצל וייץ היא פשוט שברה חזק את ההגה לימין. צריך לדייק: שלי יחימוביץ' לא פונה לימין. היא סוציאליסטית. היא מאמצת עמדות לאומיות שהיו מקובלות במפלגת העבודה בשנות ה-70' ובראשית שנות ה-80'. אבל מאז חלפו הרבה מים בירדן. העבודה הביאה לעולם את אסון הסכמי אוסלו. היא גילתה חוסר אחריות כשבכיריה הציעו לערפאת את ירושלים ואת רוב שטחי יהודה ושומרון, כולל ההתנחלויות. היא תמכה בשרון במהלך ההתנתקות. היא הצטרפה לממשלתו של אולמרט וחיזקה את קדימה כמפלגת מרכז אלטרנטיבית. והיא פרשה מממשלת נתניהו במקום להוות בה סמן חברתי. חבריה רצו להחזיק את ראש הממשלה בגרון עם אולטימאטומים מדיניים, אגב תיאום עם הפלשתינים. אי-אפשר להחזיק בעמדות של מפלגת העבודה מ-1971 בשנת 2011. 40 שנה לא הולכות ברגל.

ובכל זאת, המפנה הלאומי של יחימוביץ' הוא מבורך. הוא מעיד על הבנה ביחס למה שהיא מגדירה "המיינסטרים הציוני". אבל יש בו בעיות. למשל, כי אי-אפשר לתמוך במפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון ובה בעת לתמוך בגירוש מתיישבים מאדמותיהם. בראיון איתי, אמרה יחימוביץ': "על פי השקפת העולם המדינית שלי, להתנתקות היה מקום. אני חושבת שהיא נעשתה בצורה לא נכונה, אני מתנגדת לצעדים חד-צדדיים, אני חושבת שהיא הייתה צריכה להיעשות בהידברות עם אבו-מאזן כדי להפיק איזושהי תועלת מהמהלך הזה. אני רוצה להיות הגונה ולהגיד שהמהלך הזה שייך לאג'נדה המדינית שלי".

אחר כך טענה יחימוביץ': "בסופו של דבר השאלה היא אם יהיה כאן הסדר מדיני שכרוך במחיר לא פשוט, שצריך למזער אותו ככל האפשר. המתנחלים לא יסבלו ממני יותר ממה שהם יסבלו מכל פוליטיקאי אחר שעומד בראש מפלגה אחרת".

במלים אחרות, הקריצה הזו לימין היא בעייתית. אי-אפשר ביד אחת לאחוז בנס ההתנתקות וביד השנייה לפלרטט עם הימין. זה פשוט לא הולך. מי שרוצה להחזיק בעמדות לאומיות, לא יכול לדבר על "כמה שפחות סבל". אם עוול מסוים הוא אכן עוול, יש להיאבק נגדו, לא לפעול כדי להפחית את הסבל הכרוך בו. יחימוביץ', כמובן, לא אמרה את הדברים האלה לגידי וייץ.

בראיון לנחמיה שטרסלר ב-2005, היא אף אמרה: "בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק… שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה. הון העתק שעבר לשם פגע בכל המרקם הבסיסי שהיה כאן".

יכול להיות שיחימוביץ' שינתה את דעתה בחמש השנים האחרונות. זה קרה להרבה אנשי שמאל, כולל לכותב שורות אלה. כשפגשתי את יחימוביץ' לפני חמש שנים, בכנס שהשתתפה בו בחיפה, הזכרתי לה ששנינו באנו מחד"ש: אני הייתי פעיל בה, היא תמכה בה כאשת תקשורת. יכול להיות שגם אצל יחימוביץ' התרחש מפנה תודעתי. לכל אדם הזכות לשנות את דעתו. אבל כדי שנאמין לה, יחימוביץ' צריכה להסביר מה קרה בין 2005 ל-2011.

היא גם צריכה להודות בעוד כמה דברים שמשתמעים מהמפנה התודעתי שלה. למשל, שהסכמי אוסלו היו טעות טראגית. עליה לומר שפולחן השלום עם המיתוס של רבין היה זה שהחריב את השמאל ומנע ממנו מלהפוך לאופוזיציה לאומית אחראית עם קו סוציאל-דמוקרטי. והיא גם צריכה להסביר איך תמיכה במפעל ההתנחלויות משתלבת עם תמיכה בהתנתקות ועם הדברים שאמרה ל"מקור ראשון" לפני חודשים ספורים. כדי לשכנע אותנו שהיא באמת השתנתה, צריכה שלי להתחיל לדבר, ורצוי – בגלוי ובכנות.

המטרה – כאוס מהפכני

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.8.2011

המאהלים בשדרות רוטשילד אינם נראים כמו מחנה מהפכני. אין שם יותר מדי דגלים אדומים, לא נצפות תמונות של צ'ה גווארה או לנין, האוהלים מרופטים, מטים ליפול וחצי-מאוכלסים ("כולם בעבודה", מסבירים לי), הרחוב מטונף, הדשא נעקר ממקומו, העצים הפכו למיצגי מחאה וכל האזור נראה כמו מפגע תברואתי מתמשך. בכל מקום יש סיסמאות כתובות בכתב יד צבעוני נגד נתניהו וגם ביטויים שונים להוויה צעירה ורדיקלית של מחנה קיץ. פה ושם מתקיימות הרצאות על מהפכה וסוציאליזם, ועיקר ההמולה מתרחשת באזור התקשורתי, עם ניידות של ערוצים 2 ו-10 וגם פינה לא קטנה לרשות גל"צ. מסעדות ומאפיות דואגות לספק את צרכי מהפכני השדרה, ובערב מתכנסים הנאספים לדיונים ולהצבעות כאשר כל אחד יכול להצביע. דמוקרטיה ישירה נוסח אתונה, מתגאים שם.

מייעץ למהפכנים ברוטשילד. דני האדום

מייעץ למהפכנים ברוטשילד. דני האדום

בלוגר אחד, עיתונאי "הארץ" בדימוס וכיום פעיל רדיקלי, השווה את המתרחש שם לקומונה הפריזאית של 1871, אז קמה לכמה חודשים ממשלה סוציאליסטית בפאריז, ולרפובליקה הסובייטית קצרת-הימים, שנוסדה ב-1919 אחרי המהפכה הקומוניסטית הכושלת. "רפובליקת האוהלים", קרא לאוסף מאהלי רוטשילד, טובה ומדהימה יותר מאותן רפובליקות, פסק. ודומה שזהו אכן הרחש המהפכני שמאחורי ההתנחלות בשדרת העיר. השמות "סוציאליזם" ו"מהפכה" עולים בפי הפעילים כמעדן מלכים, כל הזמן מחלקים כרוזים ומציירים סיסמאות, וגם שבועון המהפכה, עיתון מק"י "זו הדרך", מחולק לשם אגיטציה מהפכנית. הם חולמים שם על "עולם המחר" שבו החינוך חינם, המלחמות אינן, המגורים ללא תשלום, כל אחד צורך כפי יכולתו ומתקיים לפי צרכיו. אוטופיה תל-אביבית בחום לוהט של יולי-אוגוסט.

יהיה מי שיריח פה את ניחוחות מאי-יוני 68' בפאריס. דניאל כהן-בנדיט, "דני האדום" של מהפכת הסטודנטים ההיא, קבע השבוע כי "הטירוף הכלכלי של הכיבוש וההתנחלויות הוא שגרם למחאות". "הממשלה בישראל צריכה להרגיש מאוימת", ייעץ בשיחה עם כתב אתר "ידיעות אחרונות". הוא הוסיף: "הכיבוש וההתנחלויות הם טעות אידיאולוגית וטירוף כלכלי. הפתרון הכלכלי הקל והנכון ביותר הוא הסכם עם הפלשתינים, ואז יהיה לכם הכסף שמיועד כעת להגנה ולצבא. אני חושב שהדיון שלכם צריך להיות כעת על דרך החיים של ישראל, המצב הכלכלי והאיום הפוליטי". יומנו של דן מרידור משיחות קמפ דייויד, שפורסם בשישי האחרון ב"הארץ", לא הגיע כנראה לעיונו של המרדן הנצחי מצרפת.

המהפכה הזו היא מעיקרה מהפכת פייסבוק ותקשורת. המספרים מוחדרים לדעת הקהל כאילו היו אמת, והאמת הטלוויזיונית – כפי שכתב עליה הפילוסוף הצרפתי המנוח בודריאר – הופכת למציאות כוזבת שאינה מייצגת דבר: 150 אלף, 200 אלף, מדי יום כמות המוחים עולה בהדרגה, ולתייר מהחוץ נדמה שישראל עומדת על סף הפיכה באמת. כל מי שמעז להתנגד, זוכה לקיתונות של בוז וביקורת. משטרת המחשבות פועלת במלוא עוצמתה, ומרכז העצבים ברוטשילד עושה יד אחת עם רביב דרוקר ויונית לוי כדי להעצימה.

הדרישות של המפגינים הם מופרכות. אחרי שבועיים שבהם דמיינו קומוניזם תל-אביבי של היזרקות באוהלים, ערבי הווי ופיצות בחינם לארוחת ערב, הם החלו לדרוש את הפיכת ישראל לרפובליקה סובייטית: הלאמות, עצירת ההפרטה, חינוך חינם, בריאות חינם, הכול תמורת כלום. ממדינה עם צמיחה גדולה, אחוז אבטלה הנמוך ביותר מזה 27 שנה, גירעון קטן ורזרבות כלכליות, הם רוצים להקים להפוך את תל-אביב להוואנה ואת ישראל לוונצואלה. עם תביעות כאלה, כל מו"מ נידון מראש לכישלון צורב. אז למה לדרוש את הבלתי-אפשרי? כי המטרה האמיתית היא שונה במהותה.

המהפכה המתגלגלת פה בשבועיים האחרונים היא מהפכה של מיעוט. כמו הבולשביקים, הם מאמינים שהמיעוט הזה יכול להסתער על הכנסת. איך כתב לנין? "עדיף מעטים יותר אבל טובים יותר". במוקדם או במאוחר, הממשלה תיאלץ להכריע לאן פניה מועדות. ואם המו"מ יגיע לכדי פיצוץ, והמחאה תחריף לכדי ניסיונות להתנגש עם המשטרה, לממשלה תהיה דילמה קשה פי כמה: אם חלילה ייפלט כדור או אם שוטר ייאלץ לירות להגנה עצמית, זה ייגמר בפוטש שלא נראה כמותו בתולדות ישראל. בינם לבין עצמם, הם יודעים שהמטרה היא ראשו של נתניהו. כבר מופיעים שלטים שבהם דמותו של נתניהו מככבת לצד אסד ומובארכ. בסופו של דבר, השלטון ייאלץ להחליט אם הוא משליט סדר או חדל מלהתקיים.

ניקולא סרקוזי העלה את גיל הפנסיה למרות 5 מיליון צרפתים שיצאו נגדו לרחובות, והתמודד עם הניסיון לפוטש מבית כשהבהיר מי הבוס. אם נתניהו לא יבהיר בקרוב מיהו הריבון, הוא ייאלץ לתת את ראשו למפגינים או להישחק עד כדי קריסה מוחלטת. תסריט העוועים הזה מצריך כבר עתה קביעת מדיניות שתכליתה אחת: ריסון המחאה, צמצומה, פירוק המאהלים והכנסת שגרת ההפגנות למסגרת זמן ומקום המוקצית בחוק. זה אולי יכאב וגם יהיו צווחות "פשיזם" עד השמיים, אבל בישראל נבחרה ממשלה דמוקרטית, ותפקידה אחד: להגן על הדמוקרטיה ולהבהיר כי יש בעל בית בירושלים. החלופה היא כאוס מהפכני, ולשם מכוונים המרקסיסטים ליד כיכר הבימה.

פוליטיקת התסיסה החברתית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 27.7.2011

את תנועת המחאה שקמה בימים האחרונים בעניין הדיור, ניתן היה לסווג בהתחלה כניסיון של השמאל הרדיקלי להצית אש בשדה הקוצים הלוהט ביותר בישראל. את המאהלים בשדרות רוטשילד בתל-אביב אפשר היה לפטור בלא-כלום. בישראל אין משבר כלכלי באמת; בעיות חברתיות קשות קיימות תמיד, אולם משבר בנוסח ארה"ב או יוון איננו קיים בארץ (אצלנו, כידוע, לא מתעניינים במושגים כמו גירעון המעסיקים את הכלכלה האמריקנית השוקעת, למשל, ומעידים על חוסנה של הכלכלה פה). אבל הגפרור השמאלני הצית שריפה אמיתית: רבבות המפגינים ברחבי הארץ אינם תומכי מרצ וחד"ש. רובם אינם אוהדים של 'הקרן החדשה' ו'השמאל הלאומי'. יש פה תנועת מחאה גדולה, עממית ואמיתית. הצעירים שמזיעים באוהלים אינם סוכנים של הרדיקליזם האנטי-ישראלי, גם אם הם משרתים אותו בעקיפין.

ההפגנה ביום שבת בתל-אביב. צילום: יהונתן שאול

ההפגנה ביום שבת בתל-אביב. צילום: יהונתן שאול

ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהתקשורת נותנת למחאה הזו רוח גבית. כל ארגוני השמאל נרתמים כדי לממן, לארגן ולשנע את ההפגנות. למדורת המצוקה נשפך דלק אנטי-ממשלתי בכמויות. נתניהו ושטייניץ הפכו לשק החבטות הציבורי, גם כאשר לחלק גדול מהמפגינים לא ברור כיצד ניתן לשנות במחי יד את שוק הדיור המונופוליסטי. יש פה הסתה מאורגנת נגד הממשלה, כשהמטרה היא ללחוץ את השלטון עד לקצה גבול היכולת. היציבות של הקואליציה רק מחזקת את המחאה, והניסיון לעלות אל הכנסת ולהפחיד את השלטון הוא ביטוי לרוח אנטי-דמוקרטית חמורה ומדאיגה. אבל מעל הכול, יש פה מי שמנסה לחבר את הקצה החברתי עם הקצה המדיני. המטרה היא אחת: להחליש את ההנהגה בישראל לקראת ספטמבר. לגרום לממשלה לחשוב שוב ושוב אם היא יכולה לפעול מול האתגר הפלשתיני כשהבית בוער במחאות ובהפגנות. ולא פחות חשוב, להביא את אזרחי ישראל למצב שבו הם מאוימים כלכלית מחשש לסנקציות בינלאומיות, ומחפשים דרך מילוט מחשש למשבר שיחריף בעיות קיימות שרובן הן מורשת הממשלה הקודמת.

לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין מדוע שלושת העיתונים הגדולים בישראל, למעט "ישראל היום", מבעירים מדי יום את המחאה נגד הממשלה. במאמר מערכת שפרסם השבוע "הארץ", נכתב: "אי אפשר להתעלם מהאמת שמבטאת המחאה. זוהי התעוררות מבורכת. אסור שתישאר רק ברחובות, עליה לבוא לידי ביטוי גם במערכת הפוליטית". במלים אחרות, הרדיקלים מנסים לתעל את המחאה כדי לזעזע את אמות הסיפים הפוליטיות. יהיה מי שינסה להפעיל לחץ בתקופה הקרובה על אהוד ברק ששומר על שתיקה רועמת בימים האחרונים, מתוך הנחה שקואליציה עם 62 מנדטים בתמיכת 'האיחוד הלאומי' וללא מפלגת העצמאות, תתקשה להאריך ימים. ויש גם מאמץ לערער את הליכוד מבפנים. כולם יודעים מי "השר הבכיר" שהתראיין בתחילת השבוע ואמר שנתניהו שרוי ב"פאניקה". זו מנטאליות פוטשיסטית. זה ניסיון הפיכה שקוף "מלמטה".

אולם מה שקורה כעת הוא בגדר חזרה גנרלית. אם תרצו, מהפכת 1905 נוסח רוסיה שמבקשת לזעזע את המשטר, כאשר המהפכה האמיתית מתרחשת בשני שלבים 12 שנה אחר כך, בפברואר ובאוקטובר 1917. אלא שכאן ברור שאף אחד ממתנגדי הממשלה לא מתכוון להמתין כל כך הרבה זמן. הבחירות הבאות באופק: לממשלת נתניהו נותרו שנה וחצי להשלמת כהונתה. ספטמבר האדום-ירוק של הברית האסלאמו-קומוניסטית הולך ומתקרב. יש מי שיבקש לנצל את התסיסה החברתית המתרחשת נוכח בעיות אמיתיות וקשות כדי לטלטל את השלטון. להגיע לבחירות הבאות עם צבא של עמותות וארגונים חוץ-ממשלתיים המפזרים שנאה נגד נתניהו, כפי שקרה בבחירות 99'.

ברור מאליו שבחירות דמוקרטיות אינן מהפכה. אבל דומה שלכולם ברור לחלוטין שממשלת שמאל לא תוכל לעלות לשלטון בלי האצבעות הרדיקליות. לבני לא תוכל לעשות את מה שרבין לא הצליח לבצע ב-92', קרי: להקים ממשלה שנשענת רק על קולות ציוניים. ממשלה שתהיה תלויה בקולות דב חנין ומרכז מק"י תיאלץ להתנהל בצורה מסוימת מאוד. היתרון הגדול של השמאל הוא החיסרון הגדול של הימין: אף אחד בהנהגה לא באמת מבין מה מתרחש מתחת לרדאר השלטוני, גם אם חלק גדול מהעם מצליח להבין את זה. ישראל זקוקה כרגע ל"מסיבת תה" מקומית שתיקח את על עצמה להוציא את המחאה מציפורני האדומים ולנתב אותה למסלול ציוני המשרת את האינטרס הלאומי הישראלי.

משהו קרה לאינטלקטואלים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.7.2011

ב-28 בינואר 1969, פרסם עיתון "מעריב" כי 14 אינטלקטואלים גרמנים הזהירו את ברית המועצות במכתב גלוי "מפני תמיכה מוסרית חד-צדדית בארצות הערביות". "באיגרת לראש ממשלת בריה"מ, מר אלכסיי קוסיגין, הדגישו האינטלקטואלים הגרמנים כי יש להבטיח לישראל גבולות שיאפשר (את) קיומה השלו", דיווחה הכתבת. "כאשר מצפים שהיא תיסוג בלי לקבל דבר בתמורה, מצפים בעצם שהיא תסייע להוצאתה להורג", נכתב בהצהרה שיצא מפרנקפורט למוסקבה.

הכריז בסוף השבוע מלחמה על ההתיישבות. מייקל וולצר

הכריז בסוף השבוע מלחמה על ההתיישבות. מייקל וולצר

שנים רבות חלפו מאז אותה הצהרה, ונדמה שמשהו קרה לאינטלקטואלים. כך, בסוף השבוע, פרסם פרופסור דני סטטמן, פילוסוף מאוניברסיטת חיפה, קריאה לשנות את ההמנון. המאמר, שפורסם ב"הארץ", איננו חוטא בפוסט-ציונות; סטטמן, בוגר אוניברסיטת בר-אילן ואיש הציונות הדתית, איננו חשוד בזיקה למחנה אוהדי אילן פפה ודב חנין. באופן מקרי, פילוסוף נוסף, והפעם בעל שם עולמי, מייקל וולצר, הכריז בסוף השבוע מלחמה על ההתיישבות ביו"ש. "הממשלה חייבת להתעמת עם תנועת המתנחלים, ולנצח בעימות הזה. צריך לנצח את תנועת ההתנחלות, כדי שהעולם יבין שישראל מוכנה לצעדים אמיתיים", אמר וולצר בראיון לאתר "ידיעות אחרונות". לשיטתו, ממשלת ישראל היא "מסוכנת" ו"רעה". את הפנייה ימינה בקרב הישראלים הוא תולה ב"ימין הקיצוני". מובן שלא הג'יהאד העולמי וציר הרשע טהרן-חיזבאללה-חמאס-דמשק הם האשמים בכך. גם לא תוצאות ההתנתקות והטילים שנורו על ישראל. הימין אפוא אשם.

אפשר לעשות לעצמנו חיים קלים ולקטלג את המלעיזים על ישראל והמבקשים לערער את צביונה היהודי כ"פוסט-ציונים". זו טעות שחוטאת למציאות: וולצר וסטטמן אינם שוחרי רעתה של ישראל ויש להם ביקורת גם על הערבים. אך כיצד זה שהם מוצאים עצמם, בסופו של יום, על סיפון אותו משט מטפורי נגד ישראל? איך הם מפליגים בסוף על גלי הדה-לגיטימציה לישראל ולממשלתה הנבחרת, גם אם הם לא נמנים על אותו מטס אנטי-ישראלי? מתי בדיוק איבדו האינטלקטואלים את האחריות שהתבטאה באותה הצהרת פרנקפורט מ-1969?

עובדה אחת יסודית היא, שבעשרים השנים האחרונה חלה שחיקה מתמשכת בעמדתם המוסרית של האינטלקטואלים. האקדמיה בישראל ובעולם – שעברה השתלטות עוינת של בעלי השקפות פוסט-מודרניסטיות ופוסט-ציוניות, המשלבות מרקסיזם מהפכני עם רלטיביזם מוסרי בעל ניחוח פריסאי – פסקה להיות מקור לשיפוט מוסרי ולעמדה הומניסטית. אם בעבר גילו האריות שבאקדמיה אומץ-לב יוצא דופן במאבק נגד העריצות הקומוניסטית במערב והגנה על ערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם, הרי כיום חלק גדול מהם איננו מצליח לזהות רשע גם אם הוא טובל בדם. בחלקה הגדול, האקדמיה אימצה סדרת ערכים ונורמות המשקפות את המפנה הגדול במוסר המערבי: מליברליזם לרלטיביזם. קל לבלבל את הליברל עם הרלטיביסט, ושניהם עלולים להיראות דומים, אולם האחרון הוא רדיקל המבטא עמדה טוטליטארית בעוד הראשון משקף פלורליזם. במעבר הזה מליברליזם לרלטיביזם, איבדו אנשי הרוח יכולת לספק שיפוט מצפוני. לדוגמה, עמוס עוז ודויד גרוסמן סירבו לקרוא לסנקציות ולפעולה נגד המשטר הסורי הרוצח מדי יום עשרות בני-אדם, ולמעשה שילמו מס-שפתיים בדמות מכתב עקר לאו"ם לגינוי סוריה. אי-היכולת להבין שברגע האמת צריך לזהות טוב ורע ולנקוט בפעולה כדי להפסיק מעשי זוועה ורצח, פשוט הכשילה אותם. אובייקטיבית, הם נמצאים במחנה של אסד, גם אם לא רצו בכך.

וולצר וסטטמן, כל אחד ממניעיו ובדרכו, אינם מצליחים להגיע למסקנה שלא זו בלבד שהצדק הוא עם ישראל, אלא שדרישותיהם ממדינת היהודים, היו מתקבלות בבוז ובעוינות בכל מדינה אחרת. האם סטטמן היה מעלה בדעתו לקפוץ לאוקספורד ולהטיף נגד ההמנון הנוצרי הקורא לאל לשמור על המלכה, למען המוסלמים בבריטניה? האם וולצר היה מעז לקרוא לאמריקנים לנהל משא ומתן עם אל-קאעידה, להפקיר את האינטרסים הביטחוניים והלאומיים החיוניים שלהם ועוד מגדף את הנשיא? מישראל מצפים להקריב את זהותה ועתידה בשם רלטיביזם רדיקלי שביסודו רב-תרבותיות וטשטוש מוסרי של כל יכולת להבין מיהו הצודק ומיהו השוגה, מי הרע ומי הטוב. לכן, למשל, ויתור על שירת ההמנון הלאומי היא כביכול ביטוי ל"רגישות מוסרית". אולם האם מישהו רואה שאת מקום ההמנון הציוני בקמפוס החיפאי כובשות דווקא המילים "בילאדי, בילאדי"?

אותם אנשי רוח הכושלים בשיפוטם ימצאו עצמם, בסופו של דבר, במתרס הנגדי, בצד הלא-נכון של ההיסטוריה. כמו האינטלקטואלים שלא ידעו לתמוך במערב כשהנאצים התקיפוה והיללו את הברית בין מולוטוב ובין ריבנטרופ, גם אנשי הרוח הכושלים של ימינו עוד ייזכרו בדברי-הימים כמי שתרמו להחלשת המאבק בפשיזם החדש. מפעלם הפילוסופי עלול להיוותר נחלת מדפים מיותמים בספריות הפקולטות שלהם, עדות לכישרון רוחני גדול ולכישלון מוסרי עצום פי כמה.