גאווה ודעה קדומה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתתאריך 12.6.2013

ממצאי חקירת המשטרה על הרצח שאירע ב"בר־נוער" לפני ארבע שנים מתמצים, בסופו של יום, במסקנה אחת: הטרגדיה הגדולה של מות ניר כ"ץ וליז טרובישי הי"ד מיריות הרוצח הייתה אירוע קהילתי־נקודתי. לא ישראלי, לא לאומי, אפילו לא היסטורי. הרצח לא נבע מהסתה, הרוצח לא הוסת, אין ציבור שניתן לטפול עליו אשמה כפי שנעשה תחילה ביחס לחרדים, וכל העניין הוא בגדר פלילי. לא "פשע שנאה", לא מעשה איבה על רקע נטייה מינית. אמנם פשע נורא, מתועב וטרגי שעלה בחיי קורבנות חפים מפשע והותיר אחרים עם לקויות, נכויות וצלקות בגוף ובנפש – ובכל זאת, פשע. לא פחות חמור מגברים מתועבים שרוצחים את נשותיהן, לא יותר טרגי ממעשי־אלימות כלפי חפים פשע המסתיימים במוות. הסיפור הגדול והעלילה האדירה שטופחו ב־2009 על־ידי פרנסי הקהילה הגאה, ונוצלו על־ידה לשם גיוס כספים, קידום אינטרסים פוליטיים וחבירה למוקדי־כוח כדי לייצר השפעה וקשרים – אלה היו ואינם.

הפרטים העסיסיים על הפרשה נחשפו אמש בתקשורת לאורך ולרוחב. כאשר הלהבות תדעכנה ויתחילו ההליכים הפליליים ממש, פרשת הרצח ב"בר־נוער" תסיים את חייה כאירוע לא־ישראלי, אפרטני של קהילה מסוימת שסחטה את לימון הטרגדיה עד תום, וגררה את כל בכירי המדינה – החל בנשיא פרס, המשך בראש הממשלה נתניהו, שר החינוך דאז סער ושרת המשפטים לבני וכלה באחרוני חברי־הכנסת – לתמוך בנרטיב שהתברר ככוזב. בתולדות הקהילה, זה יירשם כאירוע היסטורי. בתולדות ישראל, יהיה זה עוד אירוע מאירועים טראגיים נוספים שפוקדים את החברה הישראלית שלא מצליחה – כמדינות רבות בעולם המערבי – לייצר קודים ערכיים משמעותיים הטעונים בערך כבוד האדם מתוקף בריאתו בצלם האל. אב שרוצח את רעייתו מול עיני בנותיו הוא לא פחות רשע מצעיר הרוצח כנקמה שני צעירים ופוצע אחרים. בעולם שבו טוב ורע מיטשטשים וסולם הערכים החברתי מתפרק, הרשע מאבד את גווניו.

עם שוך הסנסציות והדיווחים על זהות המעורבים, מעשיהם ומניעיהם, יהיה צורך להעביר שני מסרים מרכזיים בעקבות הפרשה הזאת: הראשון, לקהילה הגאה. אל תבקשו עוד מימון וכספים בלי שתתנו דין וחשבון. אל תעוטו על פוליטיקאים בתביעה לתמיכה לפני שתסדרו את הנעשה בביתכם פנימה. אל תרעידו את ירושלים במצעדים מיותרים של גאווה בשעה שבביתכם־שלכם בוצעו מעשים נוראים. קחו זמן, עשו חשבון נפש, קפלו את הדגלים ובואו בידיים נקיות. אימרו כי עוויתם, חטאתם ופשעתם כאשר טענתם שדם הנרצחים על ידיו של שר הפנים לשעבר, אלי ישי, איש ש"ס. אם בגאווה נפלה דעה קדומה, התנצלו עליה.

והמסר האחר הוא לפוליטיקאים החילונים: זה בון־טון מערבי נפוץ וידוע לתמוך בקהילה הגאה. אמת, ראוי שלבנות ולבני הקהילה – בפרט לאלה הדתיים והמסורתיים – תהיה אפשרות לקיים חיים מכובדים, שווים, ראויים; ללא אפליה וללא פגיעה, מילולית או פיסית. אולם ראוי להעמיד את הדברים על דיוקם. הנורמה היא המשפחה ההטרוסקסואלית. הנורמה היא הגבר והאישה שבונים בית ומקימים משפחה. את הנורמטיביות הזו יש לעודד ואת החריגה מהנורמטיבי אין לדכא. ברם, יש לפקח – הן באמצעות שירותי־הרווחה, הן על־ידי צוותים בית־ספריים והן דרך חינוך ערכי המעוגן היטב בהבחנה בין ראוי ובין לא־ראוי, מוסרי ובלתי־מוסרי – כי אלה שחיים את חייהם בצורה שונה (ואין זה משנה אם זו גזירה גנטית או הכרעה אישית) יזכו מנעוריהם לקבל את האפשרות וההזדמנות להתפתח בלי הטרדה, ללא שידול, תוך יחס עדין ורך לנושא הטעון כל כך של הנטייה המינית. לפני שמוציאים מאות אלפי שקלים על תמיכה בארגונים קהילתיים, יש לברר לאן הולך הכסף, מי מרוויח ממנו ואם הוא מתועל למטרות הראויות.

את הזכות לאהוב יש לתת לכולם. גם את הזכות לנהל אורח־חיים עצמאי ואוטונומי, ללא אפליה. זו מהותה של חברה דמוקרטית, מתקדמת וליברלית. אך אין זכויות ללא חובות. הקהילה הגאה צריכה להוכיח שהפרשייה שאירעה בה היא חריגה. אני מקווה ומאמין שהיא אכן כזו. אך לשם כך דרוש לה בדק־בית וחשבון־נפש. כל הכחשה וטענה, כי מקור העשן היוצא מחלונות הבית אינו באש אמתית, רק יזיקו לקהילה בדרישתה לשוויון־זכויות וכבוד. עתה נחוץ ענווה, ולא גאווה. יותר חשבון־נפש, ופחות דגלים. זה יסייע גם לאלה שאינם נמנים על אוהדיה הטבעיים של הקהילה להבין, כי בנותיה ובניה הם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית.

דור המדבר – עם מותו של דן לחמן

לפני יותר משתים עשרה שנה, ואני בן פחות מעשרים, הכרתי לראשונה את דן לחמן. ישבנו אז במפגש שארגן טל איתן בתל-אביב וכינס את צוות הכותבים של מגזין אינטרנט חדש שהוקם עבור הקהילה הגאה, "פריידזין". דני היה המבוגר שבחבורה, מתקרב לגיל 60. רוב המשתתפים היו צעירים בראשית שנות העשרים לחייהם, וחלקם אף למטה מכך. ניסינו לעשות את מה שנחשב אז למהפכני: להקים אתר חדשות, תרבות ובידור עבור הקהילה. טל יזם, ואנו נרתמנו. ללא שכר, ללא שום תגמול, מתוך תחושת שליחות, מושג שקשה לתפוש אותו במשקפיים הציניים של החברה היום.

התחברתי לדני לא רק בשל אישיותו המרתקת, לא רק בשל הידע והניסיון העצום שהיה לו, אלא גם משום שלשנינו היה עבר פוליטי משותף: הוא, בצעירותו, היה חבר בתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית, או לפחות הסתובב בסביבותיה. אני אז הייתי עצמי חבר בנק"י, תנועת הנוער של המפלגה. פטפטנו כל הערב ואז החלה ידידות שארכה למקוטעין במשך תשע שנים.

דן לחמן. דור המדבר

דן לחמן. דור המדבר

בשנים האחרונות, לא עמדנו בקשר. איזה אירוע מטופש ובדיעבד, חסר ערך, גרם לנו להתרחק. זה היה באירוע בסינמטק תל-אביב לזכר הבמאי עמוס גוטמן המנוח שנפטר ממחלת האיידס, ואני, שישבתי לצד דני בקהל, הבעתי כעס, ובקול, על ניהול חובבני של האירוע. דני גער בי, כי בשורה שלפנינו ישבה אמו של גוטמן. הוא חשב שזה חוסר רגישות מצדי. אני התבצרתי בעמדתי כקיפוד, ורק זמן רב אחר כך הבנתי שצדק. בשלוש השנים האחרונות אמרתי מדי פעם לעצמי, אולי נחדש את הקשר, ונסיבות הזמן ולחץ העבודה ושאר אירועי-חיים, לא גרמו לי להרים את הטלפון. יש זמן, אמרתי לעצמי, דני בסך הכול מתקרב לשבעים, והוא הרי עוד יקבור את כולנו. ועכשיו דני איננו.

דור המדבר

מעבר לזיכרונות האישיים, הדבר החשוב שיש לזכור ביחס לדמותו של דן לחמן ז"ל, הוא היותו חלוץ שעמד לפני המחנה: בייסוד האגודה לזכויות הפרט, הלא היא אגודת ההומואים והלסביות, בהקמת הוועד למלחמה באיידס והעמותה לגברים נפגעי-תקיפה מינית, בייסוד "הקו הלבן" להומואים, ללסביות ולבני-משפחותיהם, בעבודתו המשותפת עם עמוס גוטמן על הגרסה הקצרה לסרט "נגוע", הסרט ההומוסקסואלי הראשון, וגם בהשתתפות בייסוד המגזין "נתיב נוסף", החלוץ שבמגזינים להומואים (הגיליון הראשון יצא לאור בשנת 1990, כשנתיים לאחר שבוטל הסעיף האוסר על משכב זכר). לפני 7 שנים, זכה בתואר "יקיר הקהילה". הוא התייחס לכך בהומור.

החלוציות הזאת, של דור המדבר בקהילה, לא נבעה מאידיאלים נשגבים אלא מהצורך לעצב את חיי החברה של ההומואים והלסביות בארץ מכל הבחינות. לתת מענה אנושי, תרבותי וחברתי לקהילה קטנה, מפוחדת, המתחבאת בגגות הבתים ובגנים, זקוקה למסגרות שונות, לביטויים חברתיים ותרבותיים שונים, למקום שיהיה לה לבית. וכך גם הוקם בית האגודה הראשון.

השיחות עמו תמיד היו מקור לאינספור ידיעות: החל מסיפורים על חיי הגייז בתל-אביב, וכלה בסיפורים על הבוהמה התל-אביבית של אותה עת. הוא היה מרתק ומלא קסם. ערב אחד סיפר כיצד קבוצת הומוסקסואלים שנמנתה עם אוהדי כ"ך של הרב כהנא (כן היה דבר כזה) עמדה בראש התארגנות של הומואים בגן העצמאות, להגן עליו מפני המתנכלים לגייז. ובערב אחר סיפר בחיוך איך לבש יום אחד גלימה גדולה וצבעונית כשהלך ברחוב, וכשהגיע לקפה "כסית", החמיא לו אלתרמן והשווה אותו להמלט. ובאחר צהריים אחד דיבר מדם לבו על הקושי לנהל חיים רומנטיים בגיל מתקדם, סיפר על רומן לרגע. ובפעם נוספת הזכיר איך רב מריבה גדולה עם יונך וולך ב"כסית". "זה שאת טיפשה, אנחנו יודעים, אבל את לא חייבת להראות לכולם שאת טיפשה", נזף בה. ואז – מהומת אלוהים. הוא גם סיפר על הפולמוס שניהל בשנת 1993 על דפי "מעריב", מול המשוררת דליה רביקוביץ, כאשר האחרונה הסתייגה מהמפגש הראשון שאורגן בכנסת בנושא הקהילה ההומו-לסבית.

יציאה מהארון אצל נסים אלוני

בעשור האחרון לחייו התרכז בכתיבת ביקורות ספרים, ריכז את מלוא ידיעותיו בתחומים שונים, ובמיוחד ספרות ותיאטרון, באינספור כתבות מקצועיות. כל מי שרצה לקרוא ביקורות ספרות טובות, קרא את דני. הוא זכה להערכת כולם. זמן קצר לפני מותו, כתבה לו סילבי קשת כמה מלים טובות על ביקורת שפרסם. היה לו חוש תרבותי-היסטורי מפותח. הוא החזיר לתודעה דמויות כמו המשוררת דליה הרץ, שפרצה לתודעה יחד עם דליה רביקוביץ', ונעלמה. בשיחה גלויה שניהל עם אורנה פורת ופורסמה ככתבה, לא התאפק ואמר, "שמעתי שהיית שובבה על הבמה", וסיפר לה כמה רכילויות ישנות ששמעו. "לצבוט או לעשות פרצופים, זה כל מה שסיפרו לך?", ענתה לו פורת. "הייתי מצחיקה את כולם ומבלבלת אותם. היחידה שהייתה מחזירה לי הייתה בתיה לנצט, שהייתה גברת מאוד מצחיקה בעצמה". על עמוס גוטמן כתב, כי "נפטר יום לאחר טקס חלוקת האוסקר הישראלי שבו זכה הסרט 'החיים ע"פ אגפא' בבימוי אסי דיין, כשכל השמועות טענו ש'חסד מופלא' יזכה, ולא זכה. כמה שובר לב. כמה מתאים למלך הדקדנס והמלודרמה למות משברון לב כאילו ולא מאיידס".

לחמן התרועע עם כל הברנז'ה והבוהמה התל-אביבית בימים שמשה דיין, אורי זוהר, דן בן-אמוץ ועמוס קינן כיכבו בה, ודמותו כהומוסקסואל קירבה אותו למעגלים שונים. בין ידידיו הרבים נמנתה גם השחקנית גילה אלמגור. בכתבה אחת שפרסם, כתב דני, כי בפרמיירה של 'בגדי המלך החדשים' בבימויו של נסים אלוני בשנת 1961, "היו שני צעירים באולם שהיוו מוקד רכילות של שיחות הקהל שלפני הצגה. היא, נערה בעלת יופי חתולי פראי בת 17 לערך, נמרה קטנה, חברתו החדשה – הראשונה בשורה של כמה שתבואנה בעתיד – של המחזאי נסים אלוני. הוא, נער שהופיע לראשונה בציבור. זאת הייתה פעם ראשונה שהמבקר, איש הרדיו ועיתונאי התרבות הבכיר של אותם ימים, מיכאל אוהד, הופיע לראשונה שלא בלוויית אמו או אחת מקרייניות הרדיו ידידותיו, אלא עם בחור צעיר בן 20. זאת הייתה היציאה הראשונה מהארון שהתרחשה בפומבי בחברה הזאת".

עוד סיפר, כי "לשונות ריכלו שהצעיר והצעירה היו חברים, בני זוג, קודם לכן, עד שנפרדו כל אחד בעקבות פגישה עם האיש שהביא אותם לתיאטרון. הצעיר ההוא הייתי אני. אני והיא היינו מוקד כלל המבטים והשיחות עד שעלה המסך. התרחשות שהייתה יכולה לכלכל סצנה במחזה של אלוני".

חלק ניכר בחייו בילה בחברת מיכאל אהד, עורך תכניות רדיו, יוצר ומביים תסכיתים וכותב בנושאי תרבות, אמנות ומוזיקה. למעשה, זו הייתה הזוגיות הארוכה והחברות הגדולה בחייו, שעל טיבה לא הרבה לדבר. תמיד הזכיר איך קיבלה אותו אמו כהומוסקסואל, ואמרה פעם אחת, בצחוק, "אני לא אהיה סבתא, אני אשאר צעירה לנצח". לא רבים יודעים כי דני הוליד ילד, סוד שלא הרבה להסגיר, ואולי כותב שורות אלה חוטא בכך. חלק ניכר מחבריו היו צעירים ממנו בשנים רבות. הם אהבו את סיפוריו, את פתיחותו, העריצו אותו על שידע להשיא עצה מנוסה, גמעו בצמא את דבריו על הומוסקסואליות, תרבות, תיאטרון ומוסיקה. אה, כן, גם מוסיקה קלסית אהב והיה בקי ומבין.

הנעורים שבאו אל סופם

מותו של דן לחמן מסיים תקופה, ימים שלא יחזרו בחברה הישראלית, לטוב ולרע. דור המייסדים בקהילה, דמויות כמו תיאו מיינץ ויעקב פזי, הולך ומתמעט. ודומה שעמם גם מתה ההיסטוריה המוקדמת של הקהילה בארץ, שעד עתה לא נכתבה בצורה מסודרת דיה. ההסתגרות הקהילתית במועדונים ובאתרי ההיכרויות, ודעיכת החיים הקהילתיים למרות פעילויות מבורכות כגון אלה של "המרכז הגאה", מציינת את רוח הזמן של תקופתנו. למרות נקודות האור, הסולידריות פוחתת. כוחה של הקהילה בכנסת חלש. המיליטנטיות של שנות השבעים והשמונים הומרה בהתברגנות שאינה מצליחה להשיג הישגים ממשיים לקהילה.

בכתבה שכתב על הסיקסטיז, כתב דני, כי "מי שהאמין אז היה פעיל. אני הייתי בין המאמינים, הייתי בין הפעילים, רציתי לשנות דברים. הייתי שם, אני עדיין שם. לא שנשארתי תקוע אבל כל השינויים החברתיים שהובלתי, נולדו שם בימים ההם. אני יכול רק לקוות שלא התנוונתי והמשכתי לזרום הלאה, גם אם את הבמה השארתי לאחרים. אבל את התקווה לשינוי אמתי גדול, ובקצת צנעה ומבוכה – את הסובלנות אל בני האדם שנותרה בי, את אלה לא ייקחו ממני. אני מקווה שאי-אפשר יהיה לכלול אותי בין השמרנים לעולם. וגם אם אני שקט ופחות פעיל, את השמרנים אני ממש לא אוהב גם היום. וכשאני רואה ברחוב ארוך שיער כמו פעם לבי נשבר מגעגועים".

אחד מחבריו סיפר בשבוע שעבר בעמוד הפייסבוק שלו, כי "דני היה מודע למצבו, אם כי לא שיתף, כששאלתי תמיד ענה בכלליות ולא עניינית. דני לא רצה לוויה, לא קבר ובטח שלא הספדים. יכולת התכנון הבלתי נתפסת שלו – פשוט עוצרת נשימה. לאחר שביום ראשון האחרון היה אצל הרופא שם כנראה נאמר לו כי עליו להתאשפז, בחר דני ללכת הביתה ליומיים, כדי 'להתארגן', הכין את הבית ל'היעדרות ממושכת', רשימה של אנשים שיש להודיע להם. פינה אוכל מהבית, קנה שק 'בונזו' לכלבה, הכין לי ערימה של ספרים כדי שאבוא לקחת לספריה של מטולה. וידא כי ברור ההסדר שעשה עם 'עלי שלכת' לעניין שריפת גופתו. ואז, כאשר הכול היה 'מסודר', ביום שלישי בבוקר, עלה על מונית ונסע לבד לאיכילוב, שם נפטר ביום חמישי, 6 ליולי, בשעה תשע בבוקר".

בשיחה שניהל עמיקם רוטמן עם אורית שוחט, בתה של יפה ירקוני (שגם אותה הכיר דני, למי שהיה לו ספק), אמר רוטמן, כי דבר מחלתה של מי שכונתה "זמרת המלחמות", הוא עצוב "גם בגלל הנעורים של הארץ הזו שבאו אל סופם". עם מותו של דן לחמן, הנעורים של הקהילה הזו באו אל סופם. וגם נעורינו שלנו. על אחת כמה וכמה, שלי.

אובמה מנסה להתחבר לשמאל המאורגן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 13.5.2012

לנשיא האמריקני אובמה היו שלל הזדמנויות לקדם במהלך כהונתו נישואים בין בני זוג מאותו המין. אפס לא היה לא שום אינטרס לפלג את החברה האמריקנית כפי שעשה עת חוקק את רפורמת הבריאות שלו. הוא ביקש להצטייר כנשיא של כל האומה, כולל שמרנים. בשלב מסוים, קיווה לקרב אליו רפובליקנים אחרי חיסול בין לאדן. בפועל, התנהלותו, ששיאה במסירת חלקים נרחבים מהעולם הערבי לזרועות האסלאם והפקרת סוריה לקצב מדמשק, גרמה לכמעט מחצית מהאמריקנים להתנתק ממנו כליל, ולאחרים לתמוך בו עם אכזבה גדולה. ועתה הוא מגיע עם היוזמה הרדיקלית ביותר בתולדות ארה"ב לשינוי מהותי במוסד הנישואים האמריקני.

המאמץ להכשיר את הנישואים בין בני זוג מאותו המין מיועד לחבר את אובמה אל הבסיס שאיתו הוא הלך לבחירות לפני 3 שנים: השמאל העמוק של זכויות האזרח, הרדיקלים מאוניברסיטת ברקלי, האיגודים המקצועיים והתקשורת הליברלית. הוא לא חושש לנכר קהל מצביעים אחר: שחורים והיספאנים. הם לא יצביעו למיט רומני גם אם זה יצטרף אל ג'סי ג'קסון ויישבע אמונים לתנועה לזכויות האזרח. הנשיא האמריקני רוצה לוודא שהשמאל המאורגן צועד איתו לקראת הבחירות. הוא דיבר דברים דומים ב-2009 אבל משנבחר ביכר שלא לעסוק בנושאי-פנים מתוך רצון לפנות אל מה שמוגדר בעגה השמאלית "לאומני העולם השלישי". תנועות לשחרור לאומי בעולם הערבי שתישאנה אותו על כפיים כמשחרר המזרח המדוכא מעולם של טירנים ודספוטים. עתה הוא חוזר אל הליברלים, אחרי שהפרויקט המרקסיסטי שלו כשל, גם בתחום רפורמת הבריאות.

מעניין שאובמה אומץ עד מהרה על-ידי השמאל הישראלי בהקשר החד-מיני. "הארץ" הקדיש לכך את העמוד הפותח שלו בשישי האחרון. מרצ קפצה על המציאה, אף על פי שבתקופת כהונתה בממשלת ברק לא נקפה אצבע לטובת החד-מיניים (יוסי ביילין, אגב, שלל נישואים בין בני זוג מאותו המין כשאהוד ברק קידם סדר-יום חילוני בשלהי הקדנציה שלו). לפתע, הרדיקלים והליברלים נזכרו שישראל מקדשת נישואים בין גבר ואישה, ואכלו את דברי אובמה כמוצאי שלל רב. צריך לקרוא את הדברים בהקשר הראוי: לשמאל המקומי, כמו לנשיא האמריקני, לא אכפת באמת מזכויות אדם ואזרח. המטרה היא להוסיף עוד פרק על סדר היום של הבחירות הבאות, שיקרב קהלים נוספים לשמאל. השר יובל שטייניץ, שהתארח בחמישי שעבר במפגש התא הגאה בליכוד, אמר את הדברים נכוחה: הוא יתנגד לנישואים חד-מיניים, אף שהוא ער למורכבויות השונות. אבל שטייניץ יודע, כי אם הליכוד לא יסכים לאמץ אל חיקו את הפונדמנטליזם הליברלי, בבחירות הבאות יהיה מי שיבקש להוסיף את עמדות הימין בנושא זה לארסנל הנשק נגד נתניהו. אפילו שלי האדומה הזדרזה להודיע על תמיכתה בחד-מיניים, משל הייתה מאז ומעולם בת-ברית של שולמית אלוני.

הניסיון לערער את החברה המערבית, האמריקנית והישראלית, באמצעות רעיונות רדיקליים, כאשר לנין ודרידה משמשים בערבובייה, נגוע גם בצביעות. לא אובמה ולא השמאל, לא יבקרו את הערבים והאסלאם על יחסים לנשים או למיעוט החד-מיני. ישראל, בהקשר הזה, היא המקום הטולרנטי ביותר עלי-אדמות לזכויות מיעוטים, בפרט אנשי ונשות הקהילה הגאה. בשקט, הם מודים, ממשלת נתניהו מתקצבת אותם יותר משתקצבו אותם ממשלות קודמות. מי שבאמת רוצה למצוא פתרון לבעיה זכויותיהם של מיעוטים, יכול לעשות זאת בלי מהומה. ללא פרובוקציה מיותרת.

הניאו-קונסרבטיבים בארה"ב ובישראל יידרשו להירתם למערכה חדשה שתכניס את זכויות המיעוטים לפרופורציה הראויה לעת הנוכחית. בשעה שהאסלאם מאיים להפוך את לונדון ללונדוניסטן, כשבפאריס הנשיא החדש נבחר על קולות המוסלמים, וכאשר איראן רוצה להחריב את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, למיעוטים שונים מותר לחכות קצת ולהסתפק בזכויותיהם הקיימות. הם הלא ייתלו ראשונים אם ירים האסלאם ראש. הם – והשמאל החילוני, אשר פעיליו היו הראשונים שהוצאו להורג בחוצות טהרן לאחר שחומייני הגיע מנצח על גלי אי-האונות של ג'ימי קרטר.

טרור מסוג אחר – על משטרת המחשבות באקדמיה

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.7.2010

שני מרצים בעלי תקן, ד"ר ניב גורדון וד"ר ירוחם לויט, עובדים באוניברסיטת בר-גוריון. האחד מרצה במחלקה למדע המדינה, האחר מרצה בכיר בגמלאות בבית הספר לרוקחות. הן גורדון והן לויט אוחזים בדעות שנויות במחלוקת: האחד קורא באופן שיטתי להחרמת ישראל והאקדמיה, האחר טוען כי ההומוסקסואליות היא פגם ובמידה כזו או אחרת מסוכנת. אולם אוניברסיטת בן-גוריון סירבה לגעת בשיערה משיערות ראשו של גורדון בשם "החופש האקדמי". לויט, שהביע את דעתו בקורס "אתיקה רפואית" שהוא מעביר, סולק בבושת פנים.

במהלך ויכוח בין שני סטודנטים בקורס, העיז לויט להביע את דעתו. לשיטתו, הומוסקסואלים המנהלים אורח חיים מוחצן עלולים לפגוע בצעירים שאינם בטוחים במיניותם ולמנוע מהם חיי משפחה "נורמאליים". נטייה מינית, פסק לויט, ניתנת לריסון ולבחירה. "אני, לדוגמה, נמשך לכל הנשים, אבל אני מרסן את עצמי; כך יכולים גם ההומוסקסואלים", הוסיף.

דעותיו השנויות במחלוקת של לויט הספיקו להנהלת האוניברסיטה. הוא זומן לוועדת ההוראה האוניברסיטאית, אישר את הדברים שיוחסו לו אכן ולהגנתו טען כי החופש האקדמי מקנה לו זכות לפעול לפי הבנתו, וכי בשיעורי אתיקה ישנה זכות להבעת דעה אישית. מנהל בית הספר לרוקחות, פרופ' ריאד אגבריה, אישר כי עבודת המרצה הופסקה. העובדה שלויט הוא תושב קריית ארבע לא סייעה לו, בלשון עדינה.

האיפה ואיפה בין גורדון ובין לויט איננה נובעת רק מהעובדה שגורדון הוא מרצה בכיר בעל קשרים בינלאומיים שכל פגיעה בהעסקתו עלולה להצית קמפיין בינלאומי נגד האוניברסיטה. גם העובדה שלויט הוא תושב קריית ארבע איננה הסיבה היחידה לכך שעבודתו הופסקה. היחס המועדף לגורדון וההתנהלות המקרתיסטית כלפי לויט מקורה בחשש ממשי של שלטונות האוניברסיטה מפני משטרת המחשבות השמאלנית השולטת באקדמיה.

משטרת המחשבות באקדמיה הישראלית מנהלת את המחלקות השונות באמצעות קוד ברור של ערכים, עקרונות ודעות שכל חריגה מהן נידונה לסנקציה קשה. דמוניזציה לישראל – מקובלת. הגנה על ישראל מפני הקמפיין האנטישמי נגדה – אסורה. הגדרת הציונות כקולוניאליזם – רצויה. ביקורת על הפלשתינאים – פוליטיקה שראוי להוציאה מהשיעורים. הנפת דגלים פמיניסטיים רדיקליים והגנה על שינויי מין לכל המעוניין – ליברליזם נאור. פקפוק בטענה שהומוסקסואליות הינה נטייה מולדת ורצויה – נבערות חשוכה שיש להילחם בה.

למשטרת המחשבות הזו יש כוח בינלאומי בלתי-מבוטל. בכיריה יושבים בוועדות המינויים, מחליטים על חלוקת מלגות ותמיכה כלכלית, מכריעים בעניין העלאות בדרגה, מאשרים שבתונים ונסיעות לחו"ל ושופטים עבודות מחקר. יציאה נגד משטרת המחשבות הזו היא כמעט התאבדות. לכן, רוב המרצים – לרבות אלה בעלי התקן שמשכורתם מובטחת – נמנעים מלהילחם בה ונכנעים לכל שיגיונותיה. אוניברסיטאות מסוימות כבר חסומות מלכתחילה למרצים הנחשדים בסטייה מהקו המפלגתי. ברוב המחלקות במדעי הרוח אין ולו חובש כיפה אחד. חדרי מחלקות משמשים לא אחת כנסים פוליטיים ונעשה שימוש במשאבים אוניברסיטאיים כגון ציוד מחשבי, אינטרנט ודואר אלקטרוני, רשימות תפוצות וסילבוסים לשיעורים. כך, בקורס מבוא לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, סולקו חיבוריו של הסוציולוג הנודע וחתן פרס ישראל, שמואל נח אייזנשטדט, מהסילבוס. במקומו נכנסו חיבוריו של ד"ר עזמי בשארה.

משרד החינוך איננו שש להתערב בנעשה באקדמיה. ישנו חשש מהותי שכל ניסיון להתערב בתכנים יזכה לקמפיין בינלאומי נרחב ויגביר את המאמצים להחרמת האקדמיה. המדינה ממשיכה להזרים עשרות מיליוני שקלים, ללא כל פיקוח, למוסדות שבכיריהם פועלים בגלוי נגד ישראל. אף אחד לא תוהה איך מוקצים תקנים חדשים ולמי ניתנות מלגות יוקרתיות. האקדמיה ממשיכה לפעול כטריטוריה אוטונומית בחברה הישראלית, ללא ביקורת ופיקוח.

החופש האקדמי הוא ערך מקודש, ללא ספק. אולם כאשר החופש הזה ניתן רק לצד אחד, ראוי לשקול שוב אם לא מדובר בעריצות מחשבתית שיש להיאבק בה ולא בחירות של ממש. משרד החינוך צריך לבטל את פיטוריו של ד"ר לויט בשל דעותיו השנויות במחלוקות. כשם שד"ר ניב גורדון ממשיך להתפרנס מכספי משלם המסים ולקרוא להחרמת ישראל מתחת לכל עץ רענן, ראוי להניח לד"ר לויט לומר את אשר על לבו. החופש האקדמי הוא גם החירות לפולמוס, לא חופש לאינדוקטרינציה חד-צדדית של סטודנטים.

לא עוצרים בוורוד * הדרך לעין חרוד * התחסלות העבודה

הימים הם ימי סוף שנת 1964. כמה ימים לאחר שסיימו לחגוג את חג החנוכה, שבו מבית־הספר התלמידים מקיבוץ יד־חנה, המסונף למפלגה הקומוניסטית הישראלית. הם ראו אמבולנס דוהר במהירות מן המשק. כאשר הגיעו לחצר מזכירות המשק, התברר כי התרחשה תקרית גבול בה נפצעו שניים: נעים, נחל"אי, ואברהם ג'ורי, מדריך הקבוצה המקומית של בנק"י, המשמרת הצעירה של מק"י. בספרה מסע ליד־חנה, מספרת העיתונאית כרמית גיא כי בעקבות ניסיון החטיפה של נעים על ידי לגיונרים ירדניים שירו בבטנו, נזעקו להצלתו אנשים שהבחינו במתרחש, בהם ג'ורי. לגיונר ירדני ירה ירייה לכיוונו של ג'ורי: כדור נכנס לגבו, יצא מחזהו וכעבור זמן־קצר איבד ג'ורי את הכרתו. בערב קיבלו ילדי הקיבוץ את הבשורה: מדריכם הנערץ מת.
 
בהלוויה שנערכה בחלקה הצבאית בקריית־שאול השתתפו בכירי המפלגה הקומוניסטית, קצינים, חברי המשק ובנות קבוצת "דרור". בין מספידיו של ג'ורי היה ג'ורג' טובי, חבר ברית הנוער הקומוניסטי, חיפאי שנישא ברבות הימים לחניכה יהודייה בתנועה, ציפורה, עמה חלק את שארית חייו. הרצח רק הגביר את המתח ששרר אז בלאו הכי בין הקומוניסטים היהודים ובין חבריהם הערבים. מאיר וילנר, שהגיע לקיבוץ בעקבות הרצח, שאל את חברי יד־חנה ההמומים, "אתם בטוחים שזו לא הייתה פרובוקציה של הנחלא"י?", ואלה התקשו להתאפק שלא לומר לו בדיוק מה הם חושבים עליו.
 
נזכרתי בפרשייה הנשכחת ההיא מלפני ארבעים וחמש שנה, כאשר קראתי את המכתב שפרסם ליאור קיי בביטאון האגף הלא־קומוניסטי וחסר־ההשפעה בחד"ש, "הגדה השמאלית". קיי עבר לפני לא־מעט שנים ממרצ לחד"ש וייסד בה את 'הפורום האדום־ורוד". במכתבו כותב קיי כי "ההתנהלות של הח"כים מוחמד ברכה, עפו אגברייה וחנא סוויד בשבוע האחרון, היא הקש ששבר את גבי הכואב מהרצח אשר אירע במוצ"ש בבית האגודה… כל כך הרבה פעמים בשבע השנים האחרונות שמעתי על 'סקרים' שמראים שחד"ש תיפגע כביכול מבחינה אלקטורלית ברחוב הערבי-פלסטיני, אם היא תדבר, שומו שמים, על הומואים או על לסביות בי וטראנס. גם יהודים בכירים בחד"ש העדיפו שבמצע חד"ש לכנסת יופיע לכל היותר המושג 'נטייה מינית'".
 
קיי ממשיך וכותב "מדוע לא באתם, מנהיגי חד"ש, לבקר בשבעה את הקהילה בכאבה?… האם אינכם יודעים, או שאתם עוצמים את עיניכם כדי לא לראות את ניר כץ ז"ל, אחד הנרצחים ב'בר־ הנוער' של האגודה, שהיה פעיל בתנועות השלום? ניר הפגין נגד הכיבוש, נגד החומה בבילעין וזכר את הנכבה. ניר פעל למען זכויות בני אדם ובעלי החיים. מדוע אין לכם דברי נחמה עבורו? כי הוא היה הומו? האם גם הומו בתנועת השלום יפגע לכם באלקטורט הקדוש שלכם?"
 
קיי ממשיך בכאבו ומספר: "אני פעיל בתנועת השלום כבר 21 שנים. השתתפתי באלפי פעולות נגד הכיבוש והעוול כלפי אוכלוסיות מדוכאות בחברה הישראלית. מעולם לא ביקשתי שיקבלו את זהותי המינית. אך היום אני מבקש מהח"כים שלנו: אפשר בבקשה לקבל מכם חיבוק? חיבוק לקהילה ששניים מילדיה נרצחו ועשרות נפצעו? מדוע אתם עומדים דוממים? בשנים שריכזתי את פורום אדום ורוד בחד"ש התחמקתם מפגישה אתנו בתירוצים של גן ילדים, חרף הבהרתנו שנשמח להיפגש אתכם גם ללא מתן פומבי לפגישות. החריג היחיד היה הח"כ לשעבר עסאם מח'ול, שניאות להיפגש אתנו בפגישה חטופה. במשך כל שנות פעילותנו בחד"ש התייחסו אלינו כנוכחים נפקדים. לצערי הרב, עמידה מנגד של חברים ערבים ויהודים, והטיעון הנלוז ש'יש דברים חשובים יותר', נתנה לגיטימציה להתנהגות המנהיגים של חד"ש. השיא, כאמור, הגיע השבוע בשבוע האבל. גם הפעם קיבלתי תירוצים שמפאת כבודם של המנהיגים לא אעלה אותם בשורות אלה".
 
מכתבו של קיי לא פורסם באתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הוא לא הופיע, לא ביומון רק"ח בערבית, "אל־אתיחאד", וגם לא בבולטין המפלגה בעברית, "זו הדרך". הסטליניזם הארצישראלי, למן שנות העשרים ועד ימינו, ממשיך לנקוט בקו הקשוח שאותו הכתיב לנין לחברי ה'פאלעסטינישע קומוניסט ישע פארטיי', המפלגה הקומוניסטית בארץ־ישראל: הקומוניסטים לא צריכים להיות המנהיגים כי אם עוזריהם הנאמנים של הילידים. קיי חש את אותן תחושות שחשו בשעתו החברים היהודים בקיבוץ יד־חנה. גם בשעתו, רובם סירבו להפוך את הספקות שעלו בלבם לכדי פעולה פוליטית ממשית, שנתרחשה בסופו של דבר, עת אירע הפילוג במק"י במחצית 1965.

בצילום: הלווית הרוגי מאורעות תרפ"ט

הקומוניזם הארץ־ישראלי ראה מאז ומעולם בכל האוכלוסיות שטיפל בהן באמצעות ארגוני־החזית שלו ספיחים גרידא, כשהעיקר הוא מעמד הפועלים הפלשתיני. היהודים במפלגה הקומוניסטית נדרשו מאז ומתמיד לשתוק נוכח התנהלות חברי ומנהיגי המפלגה הערבים.
 
וכך, בצד ההתעלמות ממכתבו של קיי, בשקט־בשקט, בהתנהלות של גנבים, פרסמה המפלגה הקומוניסטית בגיליון האחרון של "זו הדרך" מכתב העוסק ב"שמונים שנה לפרובוקציה", כלומר שמונים שנה למאורעות תרפ"ט, שתכליתו האשמת היהודים בפרוץ אירועי־הדמים ההם. מובן ש"זו הדרך" לא ידע, או לא רצה, לספר כי ב־1929 תמכה המפלגה בערבים במאורעות וכתבה כי הם מהווים "הכנה לקראת המרד החדש, האמיתי, שיוצא לפועל על־ידי הפלאחים והפועלים בארץ… המאורגנים על־ידי הפרולטריון והמפלגה הקומוניסטית". לפי המפלגה, "עצם קיום הסתדרות הגזל והקולוניזציה – ההסתדרות הציונית – היא פרובוקציה מתמידה כזו, התגרות כה גסה בהמונים, עד שכל טיפת דם יהודי או ערבי שנשפכה תחול לא רק על ראש האימפריאליסטים הבריטים אלא גם על משרתיו הציונים". מזכיר המפלגה בארץ אמר גלויות: "בארץ כמו פלשתינה, לא תיתכן תנועה מהפכנית מבלי שתהיה מלווה בפוגרומים" (מצוטט אצל: שמואל דותן, אדומים, הוצאת שבנא הסופר, 1991, עמ' 136-142).
 
המפלגה הקומוניסטית הישראלית הייתה מאז ומעולם סוכן קבוע ופעיל של הגרועים שבאויביה של מדינת ישראל ושל החריפים שבמתנגדיה של הציונות. זכותו של מאן־דהוא להתעלם מהרקורד הנפשע של הקומוניזם הארץ־ישראלי, אולם אל יתפלא אם הוא מקבל אך את היחס המצופה והראוי לו מצד מנהיגיה של המחתרת הקומוניסטית בישראל: חייל בשירות תנועת השחרור הערבית.
 
הדרך האבודה לעין־חרוד
 
בתוך בליל הכתיבה על מותו של עמוס קינן המנוח, ניכרה בהיעדרה ההתייחסות לתפקידו של הלה במארג הפוליטי הישראלי. לפני 25 שנה פרסם קינן את ספרו, הדרך לעין־חרוד. הספר, שנכתב בהשראת מאורעות ההתנגדות הפוליטית העזה למלחמת לבנון ולממשלה החדשה בהנהגת מנחם בגין המנוח, עסק בתסריט אפוקליפטי שלפיו משתלטת על ישראל, לאחר מלחמה, חונטה צבאית. החונטה גירשה את כל הערבים מן הארץ והקימה ממשל צבאי. מתל־אביב, הנתונה בסגר הרמטי, יוצא בחור במסע לאזורים החופשיים עדיין בארץ, בהם שולטים מתנגדיה של החונטה. הספר מספר את עלילותיו בדרך מתל־אביב לאותם אזורים.
 
קינן נמנה על אליטה מסוימת בציבוריות הישראלית שהאמינה כי הנבואה בידה. להבדיל מרבים אחרים, קינן באמת היה הראשון שפנה בתחינה לישראלים לפנות את שטחי יש"ע לטובת הקמת פדרציה עם המדינה הפלשתינית שעתידה הייתה לקום שם. ברבות השנים, הוא היה חלק מקבוצה לא גדולה שהקיפה בעיקר מפלגות כמו של"י, ר"צ, מפ"ם וקומץ היהודים בשורות רק"ח, שברו כי המלחמה עם התנועה הלאומית הערבית מתנהלת בעיקרה על טריטוריה, ופינויה יביא לשלום המיוחל. מי שמנע, כמובן, את אותו גן עדן עלי אדמות לא היה לוחם החופש המהולל מתוניסיה, אלא אותן מפלגות ואותם אישים להם ערכו קינן וחבריו דמוניזציה. לא פלא שהדרך היא מתל־אביב לעין־ חרוד: הקיבוץ התפלג בשנת 1952 בין תומכי השומר הצעיר ומפ"ם ובין תומכיה של מפא"י. אלה היו השנים בהן נישא שמו של יוסיף סטלין כמעדן מלכים בפני אנשי מפ"ם ומק"י, למרות משפטי הרופאים במוסקבה, חרף הטיהורים ההמוניים בשורות המפלגה הבולשביקית, על אף מאסרו של שליח מפ"ם מרדכי אורן בצ'כוסלובקיה בעוון ריגול לטובת הציונות.

הבאת ביכורים בקיבוץ עין חרוד, 1926. צילום: מוזיאון עין חרוד

עמוס קינן היה באמת ובתמים בשר מבשרהּ של הארץ הזאת. אולם בדומה לרבים מחבריו, ההזדהות שלו עם ארץ ישראל הייתה יותר עם הפנטזיה בדבר מה שהארץ יכלה הייתה להיות בעיניו ולא עם מה שהינה. כמו רבים מחבריו, הוא סירב להתפכח, גם כאשר מת הסוס הערבי האציל עליו רכב לאורך שנות דור במדורו המיתולוגי ב"ידיעות אחרונות" יחד עם זיוה יריב וסילבי קשת.
 
בלוויה של עמוס קינן, בה נקבצו זה לצד זה ראשיהם המאפירים והלבנים של יהונתן גפן, חיים גורי, אורי אבנרי ואחרים. מישהו הצדיע לקינן בשם לוחמי חירות ישראל. אך לפני כמה ימים, הגיב חתן פרס ישראל, המשורר נתן זך, למותו של קינן והפטיר, אולי מתוך שוכרה, כי ישראל היא "טינופת". הציר עליו נע קינן לאורך כל שנות חייו היה בדיוק זה: בין אלה שעבורם המעש הציוני הוא כל עולמם, או לפחות חלק משמעותי ממנו, ובין אלה שבעיותיה, פגמיה, כישלונותיה וחרפותיה של החברה הישראלית הופכים אותה למזבלה מדיפה ריח רע.
 
בשבוע שעבר פרסם חברי העיתונאי אמנון לורד ב"מקור ראשון" את מכתב ההתכחשות לציונות ולישראל ששלח לכל רעיו ומכריו דב ירמיה בן ה־95, יריבו של משה דיין, מאנשי חוג הקצינים של מפ"ם בשנות החמישים. קינן לא הגיע למקום ההוא; מעולם לא התכחש למדינה או לתנועה שבנתה אותה. אולם השפעתו של המעגל הפוליטי הרחב שהקיף את קינן נושאת באחריות לא מעטה למצבה של ישראל בהווה, וגם דבר זה יש לקחת בחשבון מבחינת אלה שמדברים גבוהה־גבוהה על פועלו.
 
זה לא נגמר
 
יש מי שמתאמץ לקבור, לחסל, לפרק ולפלג את מפלגת העבודה. אפשר גם להבין את זה לאחר שהמפלגה החליטה לתמוך ברפורמת הקרקעות שמוביל בנימין נתניהו. אגב, למתעניינים בהיסטוריה קומוניסטית, חלוקת קרקעות הייתה בדיוק מה שהבטיח לנין לאיכרים לפני המהפכה הבולשביקית – וחזר בו אחרי שתפס את הגה השלטון. יש משהו מאוד דמוקרטי ובריא בהעברת הבעלות על הקרקע למי שמעבד אותה או חי עליה. הפרטת הקרקע, הפרטה דמוקרטית, היא סממן של חברה ליברלית המכירה בזכות לקניין פרטי, עניין עליו נאבקו ליברלים עוד לפני מאתיים שנים. כשמפלגה סוציאליסטית-לכאורה תומכת באקט ליברלי כל כך, היא אולי באמת סיימה את דרכה.
 
אולם מי שמבקש לבחון את מפלגת העבודה דרך המשקפיים של דב חנין, עלול להתפתות לחשוב שאכן כך הדבר. אלא שחרף המשבר האידיאולוגי העמוק שחווה המפלגה, ושאותו חוות מפלגות סוציאליסטיות נוספות בעולם כמו המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, למפלגת העבודה יש מחויבות בסיסית, ערכית, עמוקה לרעיונות הציונות. יש בה פוליטיקאים לא מעטים שלמרות הביקורת על דרכם והתנהלותם, יש בהם מחויבות אדירה לרעיון לפיו כל פיתרון מדיני יקום או ייפול אך ורק על שאלת ביטחון היהודים בארצם. במפלגת העבודה יש את המחויבות הגדולה לארץ ישראל, למרות ההיסטוריה שלה מאז ימי אוסלו. קדימה חסרה את כל זה. משבר מפלגת העבודה הוא המשבר של הסוציאליזם והסוציאליסטים בכל העולם.
 
שערו בנפשכם כי מפלגת שלטון, בדמדומי שלטונה, מנהלת משא ומתן פיקטיבי עם הערבים על הסדר שלום כולל ומוחלט שביסודו חלוקת ירושלים, שיבה מוגבלת וסמלית של פליטים לישראל, פינוי חלק מההתיישבות והקמת מדינה פלשתינית בלתי-מפורזת. זה פחות או יותר מה שהציע אהוד אולמרט. אלמלא היה אבו־מאזן ה"לא־פרטנר" האולטימטיבי, איזה פיון שחולש על שטח מסוים בזכות השלמונים האדירים שהצבא שלו מקבל מישראל ומארצות־הברית, זה היה נגמר באינתיפאדה שלישית. מזלנו שגם הערבים לא לקחו את אולמרט יותר מדי ברצינות. הוא רצה לסנדל את נתניהו עם "מורשת אולמרט" בדמות ירושלים מחולקת. הערבים הבינו שהמורשת היחידה של אולמרט היא תיקי החקירה והחשדות.
 
לקדימה יש שני אבות: הרוחני, אריאל שרון, והפוליטי, אהוד אולמרט. שני אלה הותירו לה מסורת שביסודה הימור על עתידה של מדינת ישראל לשם הישרדות פוליטית והבטחת הגמוניה בשלטון. ובמרחק בין שני האבות האלה, עומדות אשקלון ואשדוד ובאר שבע חשופות לירי קסאמים וגראדים, והמון ממגורשי ההתנתקות ממשיכים לשאול עצמם מדוע בכלל גורשו מבתיהם.
 
מפלגת העבודה חטאה בכך שתמכה בהתנתקות, בדיוק כפי שעוולה כאשר יזמה וקידמה את תעתועי אוסלו. אולם מאחורי מדיניות מפלגת העבודה תמיד עמדה השקפה ציונית – ומוטעית, לדעתי – ולא אופורטוניזם גס שבסופו צחי הנגבי מפטפט פטפוטים מאושרים על שתי מדינות. אם מפלגה שכזו תחוסל לטובת קדימה, יצטרכו שרידי מפלגת העבודה לעשות את מה שעשה בוגי יעלון: סוציאליסט שחבר למפלגה קפיטליסטית בעקבות עמדותיה הציוניות והביטחוניות העקביות. אם תתבסס במדינה הגמוניה של הליכוד, אולי ברבות השנים יצליח השמאל להציב חלופה מעודכנת, ראויה לשמה.