ביבי מחכה להרצוג

מחכה להרצוג. בנימין נתניהו

מחכה להרצוג. בנימין נתניהו

בלילה שבו שררה אווירת ניצחון תזזיתית במטה הליכוד נוכח ההישג האדיר בבחירות, חשב ראש הממשלה שמלאכת הרכבת הקואליציה תלך לו בקלות. אך ההישג של נתניהו היה שונה במהותו מן ההישג של עמיתו השמרני, דייויד קאמרון, שהביס את הלייבור במכה ניצחת. יו"ר הליכוד הצליח לאסוף סביב הרטוריקה הגזענית והמתלהמת שלו את מצביעי הימין הקשה של אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ואלי ישי. הזינוק מ-20 מנדטים פלוס בסקרים ל-29 מנדטים פלוס אורן חזן בבחירות, נבע מנגיסה משמעותית של נתניהו באלקטורט הימני של ישראל ביתנו והבית היהודי. הפנייה ימינה של ראש הממשלה הותירה את מצביעי בנט וליברמן מאושרים והמומים, נכונים לנטוש את מפלגותיהם לטובת מי שימנע את הסכנה הנשקפת מהערבים הנוהרים לקלפיות.

רגע לפני פקיעת המועד החוקי להרכבת קואליציה, הצליח ראש הממשלה – כשהוא מוכר את כל נכסיו הפוליטיים לשותפיו הקואליציוניים – להכניס פנימה את הבית היהודי במחיר כבד מאוד. גלעד ארדן חשק בתיק המשפטים לאחר שהגן בחירוף נפש על משפחת נתניהו וראש הממשלה עצמו בכלי התקשורת השונים. בכירי ליכוד אחרים ראו עצמם מועמדים לתפקיד שר החינוך. בסופו של יום, רוב התיקים המשפיעים נמסרו לשותפיו של נתניהו, והוא נותר עם הטוטו שרצה למכור לאיילת שקד. הסכם קואליציוני רע כזה לא היה בתחזית של אף אחד מהפרשנים שסנטו ברביב דרוקר שהתנבא על מלאכת הרכבה קשה במיוחד של הקואליציה.

הבעיה המהותית של נתניהו איננה קואליציית השישים ואחת בה כל יחיד הוא מלך. אם יתנהל כראש ממשלה ימני במיוחד, הקואליציה הזו תוכל להחזיק מעמד לא פחות מקואליציות אחרות. הבעיה שלו היא שבכדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות – והראשונה ואולי היחידה שבהן היא הישרדות בראשות הממשלה – נתניהו יצטרך לנהל את ישראל פחות כמו צפון קוריאה ויותר כמו מדינה מערבית שמקיימת דיאלוג עם העולם החופשי והדמוקרטי. זה אומר, למשל, המשך הקו בו רה"מ מכיר בזכות הפלסטינים למדינה. זה גם אומר המשך המדיניות בה ישראל מוכנה להקפיא בנייה בהתנחלויות, לשחרר אסירים ואף לסגת משטחים ולפנות מאחזים בלתי-חוקיים. עם קואליציה כזו, מדיניות מהסוג הזה לא יכולה לעבוד.

הקואליציה הזו היא זמנית. היא זמנית עד שבוז'י הרצוג יבסס את מעמדו במפלגת העבודה ויוכל להכניס אותה פנימה, אפילו במחיר התפצלות מהתנועה בראשות לבני, אם היא עדיין קיימת. נתניהו משווע לכניסת הרצוג לממשלה ביודעו שבשונה מהממשלה הקודמת, לאף אחד מהשותפים הקיימים אין אינטרס בבחירות חדשות בשלוש השנים הקרובות. כל אנשי מפלגת העבודה זקוקים לניסיון מיניסטריאלי, צריכים לתת ג'ובים לחברי המרכז, נואשים לחזור לעשייה אחרי שנות מדבר. כרגע זה בלתי-אפשרי, אולם משבר מהותי בתחום המשפטי, או משבר מדיני אמתי, יכול לזרז את התהליך. רק שהרצוג ייבחר מחדש לראשות 'העבודה'.

מי שרוצה לפרוח באופוזיציה כחלופה לנתניהו הוא אביגדור ליברמן. ליברמן חושב ששנות השותפות עם נתניהו רק הרעו לו. הוא איבד למעלה ממחצית מכוחו הפוליטי כיוון שדאג לראש הממשלה בתפקיד שר החוץ, היה ממלכתי מדי, לא עשה כמעט דבר ואיבד את האלקטורט שלו. שר החוץ בדימוס מאמין שבאופוזיציה הוא יוכל להחיות את המותג "ליברמן". הבעיה הגדולה בתזה הזו היא שרבים וטובים כמוהו ניסו לעשות כן ולא הצליחו. האופוזיציה הישראלית היא לא רק מדבר פוליטי; היא גם עמק הבכא הפוליטי. אולי בסיבוב הבא, כשהקואליציה הנוכחית תתפרק, יוכנס ליברמן חזרה למשרד החוץ כאיזון לפנייה שמאלה כתוצאה מהצטרפות מפלגת העבודה.

למרות כל התרחישים לעיל, נתניהו תקוע עם קואליציה שהוא לא רוצה בה ועם שרים בכירים שיכולים להזיק מאוד לתדמית הממלכתית שלו, או למה שנותר ממנה. בקואליציה הרביעית שלו, ראש הממשלה זקוק לאופוזיציה. וגם זה פרדוכס מבית היוצר של ביבי: בלי אופוזיציה חזקה, הוא ייאלץ לממש את המדיניות לה התחייב. ואם יממש אותה, ישראל בראשותו תהיה בספרינט האחרון שלה כמדינה יהודית ודמוקרטית. מי שחושב שנתניהו רוצה בכך, טועה. בכל זאת, בית הנשיא עוד מחכה לו.

מי מפחד מגדעון סער?

הסקרים האחרונים גרמו לראש הממשלה לעשות קולות של בחירות מוקדמות. הצהרות על הקדמת הבחירות המקדימות לראשות הליכוד, טפטופים על ברית ביבי־בנט שתביא לרשימה המשותפת של הליכוד־הבית היהודי לפחות 45 מנדטים (נשמע מוכר), הכרזות של מקורבי ראש הממשלה על הרצון לכבוש את השטח, מתקפת פעילי ליכוד המקורבים לביבי על גדעון סער (חלקם מכנים אותו "בוגד" ומאשימים אותו שעשה פריימריס במהלך המלחמה). ההודעה של היועץ המשפטי על סגירת התיק בפרשת "ביבי־טורס" רק הגדילה את התיאבון אצל נתניהו ואנשיו.

לא ברור אם ההצהרה על הברית אם נפתלי בנט היא אמתית או ספין. פרופסור אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן, אחד מתומכיו המובהקים של בנט, מדבר בגאווה על כך שוועידת הבית היהודי תתקיים באוניברסיטת תל־אביב, ולא בהתנחלות קדומים. בנט ואנשיו מבינים שהפער בין הבית היהודי ובין הליכוד עומד על 10 מנדטים ביום טוב. בפועל, ריצה נפרדת עשויה להביא למצב בו שתי מפלגות הימין החזקות יהיו שוות בגודלן. שר הכלכלה יבקש שדרוג: שר החוץ וממלא־מקום ראש הממשלה. אולי אפילו רוטציה, אם מצבו של נתניהו יהיה קשה במיוחד.

"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער

"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער

במהלך המלחמה, שלח ראש הממשלה את ציפי לבני לבדוק אם יש היתכנות להעיף מהקואליציה את הבית היהודי וישראל ביתנו ולהכניס פנימה את מפלגת העבודה. החרדים כבר בכיס של ביבי. אלא שגם נתניהו וגם בוז'י הרצוג לא יודעים אם הם יכולים להעביר מהלך כזה במפלגותיהם שלהם. שלי יחימוביץ מחכה להרצוג בפינה. היא עושה חיקויים לעגניים שלו בפני פעילי המפלגה ובזה לו. לנתניהו יש 5 או 6 קולות בטוחים בסיעת הליכוד המצומקת המונה 19 מנדטים. גם ביבי וגם בוז'י ויתרו על הרעיון. אין ממשלה אחרת, אין קואליציה חלופית.

בהיעדר חלופה לקואליציה הגרועה ביותר שקמה בישראל, ראש הממשלה מבקש לבנות את עצמו מחדש. את איראן החליפו אנשי דאעש. נתניהו שוב חזר לימי מלחמת העולם השנייה כאשר צבא רומל היה בדרכו לארץ־ישראל. הוא לא האמין שייצא כל כך טוב מהכישלון במלחמת צוק איתן. עכשיו יש לו קלף חדש, אויב חדש, ארגון טרור חדש. אפשר לחזור לימי ההפחדות, האיומים. בכלל, בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה הוא מוביל על כל יריביו עם תמיכה של למעלה מ־40 אחוז. בחירות ביטחוניות יסייעו לו לשוב לכהונה רביעית בלשכת ראש הממשלה.

אלא שנתניהו היה בסרט הזה אחרי עסקת שליט. הוא היה בטוח שבבחירות הבאות, הליכוד בראשותו יזכה לרוב מוחץ בכנסת. הסקרים הראו שהמפלגה לבדה מקבלת 35-38 מנדטים בסקרים. ואז התחיל הרומן הכושל עם שאול מופז. החבירה לליברמן שהבריחה מצביעי ליכוד. הבור התקציבי העצום שנחשף לאחר סיפורי שטייניץ על הכלכלה המצוינת. השפעת המחאה החברתית על המצביעים. זה נגמר בגוש ימין־חרדים של 61 מנדטים. נתניהו היה היסטרי ביום הבחירות כשהבין שיש סיכוי לא קטן שהוא מאבד את השלטון. "שלטון הליכוד בסכנה", הוא צווח בפייסבוק והחל להמריץ לבדו מצביעים להגיע לקלפיות.

כדאי לו, לראש הממשלה, להיזהר מעצמו. הכלכלה הישראלית מפוררת ומפורקת. סיפורי המצוקה החברתית יעלו במהלך הקניות לחגים. כאשר יידרש ראש הממשלה להכין תקציב חדש ולחתוך בבשר החי, בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות, הוא יגלה התנגדות עזה. לנפתלי בנט אין שום סיבה להציל את נתניהו מן המרקחה שהוא עצמו התקין. גם יאיר לפיד יכול לחתוך שמאלה כשיתברר שאין אפשרות להעביר תקציב על קולות יש עתיד בלי לרסק אותה כפי שרוסקה קדימה. הסקרים בחודשים בקרובים עלולים להראות על מגמה אחרת. ליכוד מתרסק מול כלכלה מתרסקת.

האינטרס האמתי של ראש הממשלה, ואת זאת לא אומרים לו מקורביו נוסח אקוניס, הרגילים בתרבות של ליקוק, היא לשמר כמה שניתן את שלטונו. לעשות הכול כדי לשנות את סדרי העדיפויות. להראות לעם יצור חדש שנקרא "ביבי חברתי". עם רפורמה אמתית בכלכלה ובחברה, אף אחד לא ישאל אותו מה שלום אבו־מאזן. סדר יום חברתי נוסח נתניהו יכול לטרוף את הקלפים. אלא שביבי הוא שמרן אמתי, במובן הרע. הוא מכור לבעלי־ההון. הוא מאוהב בלקקנים. הוא פרנואיד עד אימה. יש לו שנאה כלפי כל דבר שמריח קצת מסוציאל־דמוקרטיה. הוא חושב שאפשר להמשיך ולנהל מדינה עם עוד ועוד קיצוצים ולהמשיך להפחיד את העם עם סרטוני עריפת הראשים של דאעש. ומעל הכול, הוא צופה ביריביו. בסילבן שלום הנבגד, למשל. הוא בטוח שכולם מחכים לו בפינה. והאיום הגדול מכולם, יותר מדאעש, הוא גדעון סער.

למשל, בסוף השבוע פורסמה ב"דה מארקר" כתבה של חגי עמית על הזוגיות המתוקשרת של גדעון סער וגאולה אבן. "השילוב של ליברל חילוני תל־אביבי (אוהד של מכבי תל אביב וריאל מדריד), בעל מראה אינטלקטואלי, המציג בעמוד הפייסבוק תמונות מהופעות רוק שבהן צפה בישראל ובעולם, הנשוי לאשת תקשורת, מחזיק בעמדות מדיניות ימניות, מתקרב לדת ומפריד בין בשר לחלב, נראה כשילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים", כתב עמית.

כשזה מגיע ליריבים פוליטיים, נתניהו יודע לקרוא עיתונים היטב. הוא חושש מאמבוש. גדעון סער מתמודד על ראשות הליכוד ומקבל תמיכה מגורם פוליטי בעל השפעה אדירה במפלגה. למשל, משה כחלון. אם סער ירוץ מול ביבי בפריימריס לראשות המפלגה, נתמך על־ידי כחלון וגורמים פופולריים במפלגה כמו מירי רגב, דני דנון ומשה פייגלין, נתניהו יצטרך לפשוט מעליו את החליפה ולעבוד 24/7 כדי לנצח בבחירות האלה.

מקורבי ראש הממשלה, שזרעו את הספין על הפתק ביבי־בנט, יודעים שהזירה הפוליטית רותחת. בסופו של דבר, כמו כל מהלך של נתניהו, זה ייגמר בבכי. השאלה אם הבכי הזה לא ייגמר מחוץ ללשכת ראש הממשלה.

נתניהו, סער מאחוריך

הפוליטיקה לא מפנה דרך מול המלחמה: שר הפנים דרש את כינוס הממשלה לדיון בהפסקת האש עוד טרם הוחלט כלל להפסיקה. הציר הימני בליכוד, בו מככבים דני דנון, מירי רגב ומשה פייגלין, תומך בגדעון סער. לא מן הנמנע שבבחירות הקרובות לראשות הליכוד, האגף הימני בתנועה יבקש לסיים את כהונת היושב ראש הנוכחי. נתניהו מגלה עד כמה הימין איננו נאמן לו, ובה בעת מגלה הססנות במבצע צבאי אליו לא התכונן. חמש נקודות לדיון

א. הנוסחה "שקט ייענה בשקט" חוזרת לתוקף, גם אם בנט וליברמן ידברו נגדה בראש חוצות. ישראל קיבלה שוב את נוכחות חמאס בעזה. יתירה מכך: לישראל אין יכולת להתמודד עם נוסחה אחרת. רעיון המשך הפעולה הקרקעית הוא איוולת מבחינה מדינית וביטחונית: האשראי הבינלאומי הישראלי מוצה. נתניהו מבין שצריך לטעון את הכרטיס מחדש. מעבר לכך, כל מערכה משמעותית נוספת כרוכה בכיבוש עזה. ישראל לא יודעת מה לעשות עם הרצועה. אין לה תכנית מגירה. שלא לדבר על כך שכמות החיילים ההרוגים תזכיר לציבור את ספירת החללים בימי מלחמת לבנון הראשונה.

ב. בעל כורחו נהפך נתניהו לשותפו של אבו־מאזן. הוא יודע שהחלופה היא השתלטות החמאס על הרשות הפלשתינית. בלי שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות, יהודה ושומרון היו בוערות באש "האינתיפאדה הלבנה", חלום בלהות ישראלי בו אלפים צועדים לעבר המחסומים ונהרגים מאש כוחות הביטחון. גם אם עבאס איננו פרטנר לשלום, הוא פרטנר להסדר. את סוג ההסדר נתניהו יצטרך לגבש יחד עם לבני, לפיד והרצוג. לישראל אין את הפריבילגיה לאבד את יו"ש לטובת החמאס.

אלטרנטיבה מימין. גדעון סער

אלטרנטיבה מימין. גדעון סער

ג. מחדל המנהרות זועק לשמיים. ביום שאחרי המלחמה הדרג המדיני והצבאי יצטרכו להסביר איך הסבירו חמש שנים שנשקף לישראל איום קיומי מצד טהרן בשעה שבעזה חפרו מנהרות תופת. או שהדרג המדיני לא ידע ויש לפטר את ראשי הצבא והשב"כ, או שהדרג המדיני ידע ועליו להתפטר, או ששניהם לא ידעו ויהיה פה כיסוי תחת הדדי. בצה"ל מתדרכים עיתונאים שהדרג המדיני עודכן. השאלה אם אלה יפשטו את עורם של אלה, או שינסו לטייח את המחדל בשיתוף פעולה. מה שברור הוא שהציבור בכלל, ושרי הממשלה בפרט, לא היו מודעים בשום שלב לאיום הנשקף מעזה. זה היה יכול להיגמר בכמה חטופים ישראלים ובעסקת שליט בגודל אקסטרה לארג'.

ד. נתניהו גילה במלחמה הזו הססנות רבה בצד נחישות. הוא הורה לצה"ל להיכנס קרקעית לרצועה לאחר שכלו כל הקיצים. אבל הצבא נשאר דרוך לקראת פעולה נוספת ונכון לכתיבת שורות אלה נמצא בהמתנה. ההמתנה הזו הביאה למותם של חיילי צה"ל כתוצאה מירי פצצת המרגמה. אפשר רק לנחש מה היה קורה אילו נתניהו היה היום ראש האופוזיציה ואולמרט ראש הממשלה. ספק רב אם האופוזיציה בראשותו הייתה לויאלית כל כך כמו זו בהנהגת הרצוג.

ה. הימין הולך וחותר לקראת פרידה מנתניהו. גדעון סער דרש את כינוס הממשלה לדיון בהפסקת האש עוד טרם הוחלט כלל להפסיקה. הציר הימני בליכוד, בו מככבים דני דנון, מירי רגב ומשה פייגלין, תומך בגדעון סער. לא מן הנמנע שבבחירות הקרובות לראשות הליכוד, האגף הימני בתנועה יבקש לסיים את כהונת היושב ראש הנוכחי. נתניהו מגלה עד כמה הימין איננו נאמן לו. עד כמה דווקא המרכז והשמאל, החל משלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג וכלה בדמויות כמו אלדד יניב, שתקף קשות את רה"מ בבחירות האחרונות ותרם להחלשתו, דווקא הם נאמנים לו.

המלחמה עוד לא הסתיימה. אבל גם אם טרם הוסכם על הפסקת האש, ברור שצה"ל לא יפעל קרקעית בעומק הרצועה אלמלא יתרחש אירוע בטחוני חמור במיוחד. הכול יכול להשתנות ובכל שעה, והמצב הנוכחי שבו אין הכרעה לכאן או לכאן מהווה סכנה, הן לאזרחי ישראל והן ללוחמי צה"ל. אולם בשש אחרי המלחמה, ישראל תתעורר ליום בו היא נדרשת ללקק את פצעיה, להבין שמשהו השתבש פה בצורה יסודית, שהחברה הישראלית חסרה חוסן בטחוני, כלכלי, מדיני וחברתי.

אם ראש הממשלה ירצה לתקן ולשנות, הוא יצטרך להיפטר מליברמן ומבנט. הבעיה הגדולה היא שלא ברור אם לו־עצמו יש כוח גדול בליכוד כדי להקים ממשלת מרכז. יכול להיות שדווקא המלחמה הזו תגרום לנתניהו לגשת אל שנוא־נפשו, ריבלין, להגיש את התפטרותו ולבקש את אמון העם לכהונה רביעית. כהונת התיקון. אם הוא יהיה יו"ר הליכוד, אם לאו, זאת כבר אופרה אחרת.

ביבי מחכה לפואד

נתניהו ואבו־מאזן היו מוכנים להאריך את חג הפסח בעוד כמה שבועות טובים. שניהם ציפו לו ומצטערים שהוא נגמר. כל כך מצטערים שעבאס הודיע, לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שיפרסם תנחומים על רצח היהודים בידי הנאצים. זה המקסימום שהוא מוכן לתת: להיות המנהיג הפלשתיני הראשון שינחם את העם היהודי על השואה. לא יגנה, חלילה. ינחם. השמאל הישראלי מרגיש נחמה אמתית נוכח הודעות כאלה. בכל זאת, המנהיג הערבי הבולט בשנות ה־40', חאג' אמין אל־חוסייני, דרבן את הנאצים להאיץ את מלאכת ההשמדה באושוויץ. עבאס עושה מיני־היסטוריה.

עם תום החג, החלו כבר נתניהו ועבאס להוציא הודעות לוחמניות. שוב מאיים יו"ר הרשות בפירוקה. שוב מנופף נתניהו באצבעו, מתייחס לרצון הפלשתיני בהקמת ממשלת אחדות עם חמאס, אומר לחוגגי המימונה באור עקיבא, "כשהם ירצו בשלום, שיודיעו לנו". שני המנהיגים היו רוצים לחזור אחורה לימי הקיפאון הנוח במו"מ. התהליך הזה מעיק עליהם וג'ון קרי מסתובב להם בין הרגליים. אם זה היה תלוי בשניהם, הם היו מעיפים את האמריקנים ומחליטים כמה החלטות פרודוקטיביות שהיו עוזרות לבסס פה הסדר ביניים ארוך טווח. אובמה וקרי, אחוזי משיחיות, דוחקים את שניהם לפינה.

פוחד שרובי ריבלין יעדיף מועמד אחר אם יתקיימו בחירות חדשות. נתניהו

פוחד שרובי ריבלין יעדיף מועמד אחר אם יתקיימו בחירות חדשות. נתניהו

אפרופו אמריקה, העיתונאי אמנון לורד (גילוי נאות: חבר אישי) הרהר בטורו ב"מקור ראשון" אם הברית ההיסטורית שכרת בן־גוריון עם האמריקנים לא הייתה טעות. אם לא היה כדאי לשמור על ניטרליות. יכול להיות שניטרליות כזו הייתה חוסכת גם את מלחמת ששת הימים וגם את מלחמת יום הכיפורים. ישראל שילמה הרבה עבור תפקיד המבצר האמריקני במזרח התיכון. יותר מדי. התלות הישראלית בארצות־הברית השתלמה לישראל לאורך שנים אך עולה לה ביוקר. אובמה, שלא יכול להציב קו אדום לפוטין בדרך להקמתה מחדש של ברית־המועצות, רוצה לפתור בכמה חודשים סכסוך בן למעלה ממאה שנה. אפשר שישראל ניטרלית יותר ופרו־אמריקנית פחות הייתה חוסכת לעצמה מלחמות אלמלא הלהיטות המפא"יניקית לתמוך באמריקה. משה סנה המנוח הזהיר כל השנים מהאוריינטציה הזו. יכול להיות שצריך לבקש סליחה מסנה. אפילו ממאיר וילנר.

ביבי מחכה לפואד

בסביבת ראש הממשלה עסוקים כבר חודשים ארוכים בניסיון להקים קואליציה חלופית. איזו אופציה לא בחנו. בשום מצב, בשום סיטואציה, אין לנתניהו קואליציה אחרת. החרדים לא ייכנסו פנימה בלי ביטול חוק הגיוס. הבית היהודי לא יישאר בממשלה אם החוק יבוטל. לבני ולפיד יפרשו אם המו"מ ייתקע. הבית היהודי, רוב הליכוד וליברמן לא ייתנו גב לרה"מ אם תהיה התקדמות משמעותית מדי במו"מ.

בימין כבר נערכים לדיל שסגר ביבי עם איווט: שחרור מחבלים תמורת פולארד. אתה תצביע בממשלה נגד, תן לשרים שלך להצביע בעד. עדי מינץ ובכירים נוספים במועצת יש"ע כבר מכינים את הקרקע לקמפיין נגד ליברמן. אם שר החוץ ייראה שהוא לא יוצא טוב מהדיל הזה, העסקה תקרוס. בלי ליברמן ושריו, אין לעסקה רוב בממשלה. בלי עסקה, המו"מ יתפוצץ סופית. בלי מו"מ, ארה"ב וישראל בדרך להתנגשות. התנגשות ישראלית־אמריקנית עלולה לפוצץ לנתניהו את הקואליציה. בלי קואליציה, יש בחירות.

נתניהו כבר הפנים שבחודשים הקרובים, לפני החגים או אחריהם, לפני ראש השנה או אחריו, יש סיכוי לא רע שממשלתו תיפול. הוא עושה נפשות למועמדו לנשיאות, פואד בן־אליעזר. משפחת נתניהו לא רוצה את רובי ריבלין כנשיא. בליכוד יודעים את זה – ומשתגעים. אריק זיו, פעיל מרכזי בליכוד, עושה קמפיין מתמשך נגד פואד. הליכודניקים פועלים אצל כולם – החרדים, הערבים, השמאל – כדי שריבלין ייבחר לנשיאות. יו"ר הליכוד מודע לקמפיין הזה אבל תומך בפואד בכל זאת. הוא חרד מהאפשרות שבמקרה שיהיה שוויון בין הגושים או תוצאה שתאפשר הכתרת ראש ממשלה אחר תחתיו, יבחר הנשיא ריבלין במועמד שיהיה יותר לטעמו.

בלשכה חושבים איך לאלץ את יו"ר מפלגת העבודה, בוז'י הרצוג, להיכנס פנימה, במצב של התקדמות בתהליך המדיני. אלא שהרצוג יודע היטב איך קואליציות מתפרקות. הוא ראה את זה מקרוב אצל הבוס לשעבר, אהוד ברק. הוא יודע שגם אם מפלגת העבודה ומרצ ייכנסו לקואליציה, לנתניהו אין 61 אצבעות בכנסת. מי יכול להבטיח לבוז'י קדנציה משמעותית בתפקיד רציני ולא בחירות תוך כמה חודשים? בעצם, לביבי יכולה להיות קואליציה אם חד"ש תיכנס לממשלה. בקרוב מתכנסת הוועידה שלא מן המניין של המפלגה הקומוניסטית. אולי כדאי לרה"מ לבדוק אם מוחמד ברכה מעוניין לשמש אצלו שר לענייני ערבים.

אמנון דנקנר חוטף לינץ'

ב"הארץ" פורסם בגיליון החג טור שמציג באור רע במיוחד את העיתונאי והסופר המנוח, אמנון דנקנר. כתב על כך דוד אדלר. מי זה דוד אדלר? דוקטור לרפואה, למד עם דנקנר בבית הספר "המעלה", שימש בכיר במרכז הרפואי 'הדסה' ובשנים האחרונות עוסק בכתיבת שירה. הוא מציג את דנקנר כמי שאינו יודע ויכול להבחין בין מציאות ובין בדיה. דנקנר נשבע לו פעם שהם נפגשו באיזו סיטואציה בבית החולים. אדלר טוען שדנקנר כל כך האמין בזה והכחשותיו שלו לא עזרו לו, על אף שלא היה ולא נברא.

הלינץ' פוסט־מורטם של דנקנר איננו מעורר רחמים באיש. הרי זה מה שעולל לדן בן־אמוץ האומלל. מה שמשך אותי בכתבה אלה הדברים שכתב המחזאי שמואל הספרי על ספרו של עורך "מעריב" בדימוס, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה": "ספר עצום, כביר, ספר הבא ומתיישב בין 'זכרון דברים' ל'החיים כמשל', והם מצמצמים את עצמם ונותנים לו מקום של כבוד". דנקנר אהב ליקוקי־תחת מהסוג הזה, ידע את טיב המלקקים ובז להם. הוא ידע שאינו סופר ברמה של יעקב שבתאי או פנחס שדה, אבל אהב את החנופה. עדת החנפנים הזו, שהתפזרה אחרי מותו, מוצאת לה מדי פעם מושא אחר לליקוק הישבן. מאנשים כאלה צריך לשמור מרחק, ודאי כשהם מוציאים מניפסטים לאומניים ומכנים עצמם "שמאל לאומי", נציונל־בולשביזם.

הצחוק של אלוהים

חודש אחרי שמת ויקטור שם־טוב המנוח, שר הבריאות לשעבר מטעם מפ"ם שבמודעת האבל מטעם משפחתו הוכתר כ"מנהיג מפ"ם" (לא היה ולא נברא), מת אחיו, ליאון זהבי. שם־טוב מת בגיל 99 ב־8 במרס. זהבי מת בגיל 91 ב־8 באפריל. אלוהים צוחק על הקומוניסטים כשמתחשק לו.

זהבי זה היה מהבודדים שקיבלו אישור מהקרמלין, על סמך המלצתם של שני מנהיגיה שוכני העפר של רק"ח, מאיר וילנר ותופיק טובי, לחטט בארכיון הקומינטרן. הם סמכו עליו שיוציא מחקר בלתי־משמעותי בעליל, שאכן יצא לאור בהוצאת כתר בשנת 2005 ועסק במסמכי האינטרנציונל הקומוניסטי בשנים 1919-1943. הם היו בטוחים שזהבי לא יעולל להם את שעולל ההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן, שפירסם בשנת 1991 בהוצאה עצמית ספר עב־כרס על ההיסטוריה של הקומוניזם הארצישראלי עד הקמת המדינה. דותן תכנן לכתוב כרך שני אבל מת אחרי ניתוח כושל בשנת 1998, והוא בן 56 בלבד.

זהבי יכול היה להפריך או לאושש את התזה של דותן, לפיה רצח ארלוזורוב היה מעשה ידי הקומוניסטים בארץ. אם תחפשו ב"יו־טיוב", תמצאו ראיון שערך דן מרגלית עם דותן ובו הוא מדבר על הנושא. ההנחה שהסובייטים רצו לחולל מהומה ביישוב הייתה סבירה: הם קיוו שהיהודים יחשבו שהרוצח היה ערבי ולא שיערו שיאשימו ברצח דווקא את האגף המכסימליסטי של הרביזיוניסטים בראשות ד"ר אב"א אחימאיר. המזימה המוסקבאית לעורר מהומות דמים בפלשתינה נכשלה. אילו היה חי דותן, יכול היה להתעמת עם זהבי. שניהם עתה שוכני־עפר. הארכיון של זהבי, כמו כל ארכיון המפלגה הקומוניסטית, יישאר סגור ומיועד לאדם היחיד העוסק כיום בחקר התנועה הקומוניסטית בארץ: ההיסטוריונית הבלתי־משוחדת, מוסמכת לכלכלה מטעם אוניברסיטת לנינגרד, תמרה גוז'נסקאיה.

הקואליציה של נתניהו מתפוררת

מדי שבוע יתפרסם בבלוג "נגד הזרם" טור פוליטי. המעוניינים להכניס אייטמים או להביע דעה שתתפרסם בטור, מוזמנים לשלוח מייל לדוא"ל david.merhavATgmail.com.

השבוע הזה היה דרמטי מדי לראש הממשלה. הוא התחיל בפיצוץ המתמשך עם הפלשתינים ובייאוש האמריקני. נתניהו הבין כי הלך רחוק מדי כשביטל את הפעימה הרביעית אשר לה התחייב. אם יש אשם בפיצוץ השיחות הוא נתניהו. האיוולת של שחרור מחבלים תמורת כלום היא המצאה משותפת לו ולציפי לבני. תחת לחץ אמריקני מחוץ, ולחץ פוליטי של המרכז־שמאל בממשלתו, הסכים נתניהו לעסקה המפוקפקת הזו. הוא לא שיער שנפתלי בנט יטיל וטו. הוא לא האמין שצפויה התפטרות משולשת של סגני השרים דנון, חוטובלי ואלקין. הוא לא חשב שוועידת הליכוד, אשר על סדר יומה מונחת הצעה לשלול חלק מסמכויותיו, תנקום בו אם ישחרר מחבלים.

נתניהו הבין מאוחר מדי שאין סיבה לשחרר מחבלים בתמורה למו"מ עקר. אך הוא הבין מאוחר מדי שביטול השחרור יסבך אותו עם האמריקנים ועם המרכז־שמאל בממשלתו. רה"מ זקוק לאמריקנים כדי למנוע מאיראן להפוך למדינת־סף גרעינית. הוא לא יכול להרשות לג'ון קרי להסתובב עם בטן מלאה עליו. רק זה חסר לו, שמזכיר המדינה, ידיד אמת של ישראל, יחמם נגדו את ברק אובמה. ותוך התמרונים האלה, עם סנקציות המוטלות לפתע על הרשות, קפצו לו מול העיניים השלישייה שמפחידה אותו יותר מכל: ליברמן, דרעי וכחלון.

מפחד מליברמן, דרעי וכחלון. וגם מבנט. נתניהו

מפחד מליברמן, דרעי וכחלון. וגם מבנט. נתניהו

ליברמן ודרעי עשו לא מזמן סולחה אצל מרטין שלאף. אחרי שחזר מהארץ, שחרר ליברמן שתי הצהרות שגרמו לנתניהו לכאב בטן: הוא לא יסכים לשחרור מחבלים ערבים־ישראלים, הבחירות קרובות וגם יש סיכוי שיהיה פה בעתיד ראש ממשלה דובר רוסית. רה"מ ראה בשר החוץ המובטל שלו בן־ברית. יו"ר ישראל ביתנו הבין שיו"ר הליכוד לא יכול לאחד בין המפלגות ושממשלתו הגיעה לסוף דרכה. המתחים בין התנועה ויש עתיד לבין הבית היהודי והימין הליכודי לא יאפשרו לממשלה הזו לשרוד את שנתה השנייה.

ואם לא די בכך, יצא משה כחלון בהתקפת מחץ נגד הליכוד. כחלון מכין את התשתית להקמת מפלגתו החדשה כפי שעשה לפיד: שנה לפני המועד בו יתקיימו להערכתו הבחירות. מירי רגב קפצה השבוע להגנת הליכוד מול שר התקשורת לשעבר. אם מירי רגב היא מליצת היושר של נתניהו, כדאי לו להיות מודאג. בעוד שאנשי הליכוד רואים בה "שכונה", הם רואים בכחלון מנהיג. כאשר תמה פרשת כחלון, חשב נתניהו שהנה מגיע לו הפסח והעניינים יירגעו. עסקת פולארד תמורת המחבלים חזרה לשולחן. מי יוכל להגיד לא כאשר ערב ליל הסדר פולארד ישתחרר ויגיע לישראל? בטח לא יו"ר השדולה למענו, ח"כ איילת שקד.

אלא שרגע לפני שישי הודיע נפתלי בנט שפעימה רביעית תפרק את הממשלה. אחרי שלוש פעימות בהן הותקף קשות מן הימין, בנט לא יכול להמשיך במדיניות "מחבלים תמורת בנייה". גם כך הבנייה ביו"ש ובעוטף ירושלים מוקפאת. יו"ר הבית היהודי הבין שבמפלגה דמוקרטית, עלולים לקום לו מתחרים שיזנבו בו מימין. הוא עלול למצוא עצמו בפנסיה כמו אפי איתם, שנחשב למי שיקים לתחיה את המפד"ל. בלי בנט, לנתניהו אין קואליציה. מפלגת העבודה לא תציל אותו. בוז'י הרצוג לא יוכל להעביר החלטה כזו בוועידה. הוא גם לא רוצה את שלי יחימוביץ שתעלה על בריקדות ותהווה אלטרנטיבה למנהיגות שלו.

המצב הפוליטי של נתניהו לא מזהיר. בלי לבני, יש לו קואליציית 61 ח"כים. הוא יהיה תלוי באורית סטרוק. גרוע מכך, ביאיר לפיד. לאט־לאט נתניהו מבין שהוא מגיע לצומת קבלת החלטות. הוא לא טוב בצמתים כאלה. אלא שאין לו ברירה. את החרדים הוא לא יכול לצרף בגלל חוק הגיוס. את לבני ובנט הוא לא יכול לרצות. ליברמן מאס בתפקידו, דווקא עכשיו, נקי כל ענן של כתב אישום, הוא יושב לו במשרד החוץ ומתדיין עם ועד העובדים. ומעבר לכל, גם לפיד, גם לבני וגם בנט עשו לא מעט בשנה האחרונה. יהיו להם קבלות לתת לבוחריהם. מה ייתן נתניהו? את אקוניס?

צריך ראש יצירתי במיוחד כדי להבין איך חוזרים לשולחן הדיונים בלי לשחרר מחבלים. קשה לרבע את המעגל הזה. אם בנט רציני, נתניהו בפלונטר גדול. אם ליברמן לא משחק, הוא בבעיה עמוקה. גם אם יבקש להקים ממשלת 61 ח"כים, החרדים אינם בכיס שלו. יו"ר הבית היהודי לא יוותר על חוק הגיוס, בבת־עינו, כדי שאריה דרעי יהפוך למיניסטר אצל נתניהו. אלמלא יצליח לבסס הבנות והסכמות בין לבני לבין בנט, לגשר על הפער ביניהם, יתחיל תהליך התפוררות מואץ של הקואליציה. תהליכים כאלה הם כמעט בלתי־נשלטים. נכון לעכשיו, רה"מ שובר את הראש איך לצאת מהסיבוך הזה. בכל תסריט שמביאים לו, הבחירות הבאות מחכות בפתח. אין לנתניהו שום קואליציה שמחזיקה מעמד. גם לא קואליציית ימין.

ההכנות של יאיר לפיד

יאיר לפיד הוא אמן התכניות. כל שבוע, תכנית חדשה. מחוררת כמו גבינה שווייצרית, אבל חדשה. "דה מרקר" דיווח בתחילת השבוע על ההצעה להגביל את ההוצאות המוכרות למס בגין חבילת השכר של מנהלים הבכירים, כך שההוצאות בגין שכר של מנהל שהן לך של 3.5 מיליון שקל בשנה, לא יוכרו לצרכי מס. בנק ישראל מתנגד, כמובן. קרנית פלוג לא חייב ללפיד דבר. מה ייצא מהתכנית הזו? לא ברור.

לפיד שולף תכניות על תכניות שקורצות לציבור בוחריו. בחודשים האחרונים, החל לשקם את תדמיתו. אם תתפרק הממשלה, יעיף חצי מהח"כים של מפלגתו הביתה ויביא כוכבים חדשים, מוכרים, תוך שהוא עושה חשבון נפש, פושט את החליפה וחוזר לטי־שירט שחורה. אם יקומו אוהלים הקיץ, לפיד מתכוון לדבר עם המוחים. בטווח הארוך, הוא מבין שאין לו מה לעשות עם נתניהו באותה ממשלה.

החיבוק של אלדד יניב

אלדד יניב סבל בבחירות האחרונות מבעיית אמינות קשה. זה מה שגרם למפלגתו, "ארץחדשה", לא לעבור את אחוז החסימה. בחודשים האחרונים, הוא זוכה לחיבוק מצד הממסד התקשורתי. לא רק שדורשים לחקור את תיאוריו הפיקנטיים במאמריו, אלא שמפרסמים אותם לאחר שצונזרו באתר "וואלה!". יואב יצחק פרסם את טורו האחרון. יניב עובר תהליך היטהרות ורהביליטציה.

הדרישה מיניב שיילך למשטרה היא מגוחכת. לא כל שחיתות היא פלילית. אם פואד היה יודע שיניב משקר, הוא היה תובע אותו מזמן. כולם יודעים שסיפוריו הם אמת. אלא שהיועץ בדימוס של אהוד ברק לא מעוניין להמשיך לשמש מספר סיפורים. הוא רואה עצמו בכנסת הבאה. אם השאיפות הפוליטיות שלו רציניות, הגיע הזמן שיתחיל להתעסק בבוץ שהוא לא אוהב אך מכיר היטב. להתחיל לפקוד למפלגת העבודה כמה אלפים מתומכיו. לסמן לעצמו מקום בעשירייה הראשונה של המפלגה. יחסיו עם היו"ר תקינים וטובים. יחסיו עם היו"רית בדימוס טובים גם הם. יניב מקפיד שלא לטווח את בוז'י ושלי. הוא תוקף את פואד, בין השאר כי במפלגת העבודה יש טינה לא מעטה כלפי האיש. נתניהו רוצה את פואד כנשיא. בסופו של דבר, לא מן הנמנע שרובי ריבלין ייבחר, כפי שקצב נבחר בתקופת ברק. אם יניב יגמור את הקריירה של פואד, הוא יהפוך לגיבור במפלגת העבודה.

הפיצוץ של נתניהו

מדי שבוע יתפרסם בבלוג "נגד הזרם" טור פוליטי. המעוניינים להכניס אייטמים או להביע דעה שתתפרסם בטור, מוזמנים לשלוח מייל לדוא"ל david.merhav_at_gmail.com.

נתניהו לא התכוון להביא לפיצוץ השיחות. בשבועיים האחרונים, הבהירו לו בימין שפעימה רביעית תפרק את הממשלה. נפתלי בנט הודיע שהפעימה לא תצא אל הפועל. דני דנון כבר מחכה עם מכתב ההתפטרות אותו יקריא במרכז הליכוד. ראש הממשלה נבהל: גם בימין העמוק וגם במפלגתו אין לו תמיכה למהלך אליו התחייב. הדבר שהפחיד אותו יותר מכל היה כינוס ועידת הליכוד. על הפרק: שלילת סמכויות מיושב־הראש. אובדן שליטה על המפלגה מוביל למפץ פוליטי, ולנתניהו אין רצון, אומץ וכוח להקים מפלגה חדשה. לא ברור גם עם מי הוא יכול להקים אותה. אביגדור ליברמן כבר לא בעניין. הוא רוצה לבנות את 'ישראל ביתנו' מחדש כמפלגת ימין חילונית ושמרנית. הפחד מפני בנט ודנון דחף את רה"מ לביטול הפעימה הרביעית.

לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס

לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס

במשך הזמן הזה, שתקו לבני ולפיד. שרת המשפטים לא הולכת להתאבד על אסירים פלשתיניים כשהיא רואה את העקשנות של אבו־מאזן בשיחות עם ישראל. גם לפיד לא יחליף את בוז'י הרצוג כיו"ר האופוזיציה בשביל כמה מחבלים. גם יו"ר 'התנועה' וגם יו"ר 'יש עתיד' מבינים שיש פה בעיה. אותה בעיה שבה נתקלו כל ראשי הממשלה הקודמים. הוויכוח הוא לא על גבולות 67'. גם לא על ההתנחלויות. הפלשתינים רוצים במימוש "זכות" השיבה. אבו־מאזן רוצה להיות או צאלח א־דין או פנסיונר של אש"ף. הוא לא מוכן להיות זה שיירשם בהיסטוריה כמי שוויתר על תביעת השיבה. במרס השנה חגג את יום הולדתו ה־79. הוא לא רוצה לחגוג גיל גבורות בבית־סוהר כמו מובארכ. הוא יודע שזה יהיה גורלו אם יוותר על תביעת־השיבה, ירושלים או יסכים להשאיר את ההתנחלויות על מכונן.

פיצוץ השיחות במועד הזה טוב לשני הצדדים. ישראל יודעת שלא תקבל דבר מהרשות הפלשתינית, בטח לא הסכם שיהיה שווה לפרק עליו את הממשלה. גם לבני מבינה שפירוק הממשלה על שחרור אסירים ללא תמורה ממשית עלול להזיק גם לה. וגם אין ממשלה אחרת. למרות הזלזול בחרדים, ש"ס ויהדות התורה לא ייכנסו לממשלה בלי שיבוטל חוק הגיוס. הציבור החרדי זועם על נתניהו. ראש ממשלה שיישאר עם ציפי לבני, יאיר לפיד ובוז'י הרצוג עלול למצוא עצמו תוך זמן קצר ראש ממשלה לשעבר. ולרה"מ הנוכחי אין כוונה לצאת לפנסיה מוקדמת בקיסריה ולדאוג שהמקרר יהיה מלא בקרטוני־חלב.

ובכל זאת, נתניהו רצה להוציא לפועל את שחרור האסירים ולמנוע את המשבר בשיחות. הוא ידע שח"כ איילת שקד היא יו"ר השדולה למען פולארד. לזה היא לא תוכל להתנגד, אמרו לו. מחבלים תמורת פולארד. ביבי בפוטואופ עם פולארד ואיילת שקד מחייכת בצד. אלא שהוא לא העריך אל נכון, לא את ההתנגדות של 'הבית היהודי' למהלך כזה וגם לא את התיאבון שאבו־מאזן יקבל כשיישמע שפולארד בתמונה. מבחינתם, המרגל השבוי הוא מתנה כמו גלעד שליט. לכן הקפיצו הפלשתינים את המחיר ל־400 אסירים. ואז כשנזכרו שם שחמאס קיבל אלף אסירים תמורת שליט, הקפיצו את הכמות לאלף שמות של מחבלים משוחררים, כל מרואן ברגותי ואחמד סעדאת. ואז שוב ירדו ל־400 וקפצו ל־1,200. יותר מהחמאס.

בשלב הזה איבדה ציפי לבני שליטה. אילו הייתה מצלמת את השיחה שניהלה עם סאיב עריקאת בנוכחות השגריר אינדיק ומעלה את הסרטון ליו־טיוב, הייתה הופכת מחדש לגיבורת המחנה הלאומי. מספרים שהיא נשמעת כמו נתניהו. שהיא איבדה סבלנות. שחרור מחבלים מעולם לא היה ה"קאפ אוף טי" שלה. כיו"ר האופוזיציה לא בירכה על עסקת שליט. כשרת החוץ בממשלת אולמרט, גיבתה את רה"מ במבצע "עופרת יצוקה" שגבה מחיר רב מהפלשתינים ומהחמאס.

לבני רוצה להמשיך לדאוג לעצמאות מערכת המשפט ובג"ץ. היא רואה עצמה כמגינה על הדמוקרטיה הישראלית מיוזמות החקיקה של הימין. אנשיה לא מעוניינים שתתפטר. מכיוון מצנע ופרץ, השמאלנים של 'התנועה', לא נשמעים הרהורי־פרישה. פרץ עושה, בשקט, עבודה מעולה במשרד לאיכות הסביבה ומצנע לא רוצה להיות ח"כ מן המניין. לכן, מבחינת שרת המשפטים, אין סיבה לפרק את הממשלה. גם שר האוצר חושב כך (השבוע, אגב, הביעה לבני סלידה מן המתרחש בקק"ל; היא רק שכחה איך עשתה דיל עם ח"כ לשעבר אלי אפללו, בהיותה יו"ר קדימה, שיתחפף לה מהכנסת לטובת הג'וב שסידרה לו כיו"ר־עמית שם).

השאלה הגדולה כעת היא מה יעשו האמריקנים, האירופים והרוסים. הסכסוך עבר תהליך מואץ של בינאום. זו כבר לא בעיה מקומית. זה כאב ראש בינלאומי. הקהילייה הבינלאומית תרצה להתחיל לפתור את הבעיה הזו באבחת־סכין חדה. הרוסים נוטים, היום יותר מתמיד, לצד הערבי. ארה"ב כבר אינה פרו־ישראלית. אירופה מתרחקת מישראל מדי יום. נתניהו עלול למצוא עצמו מתמודד עם הסכם החלומות של אבו־מאזן: גבולות 67', פינוי התנחלויות, חילופי־שטחים, חלוקת ירושלים, מכסות שיבה "סמליות" של מאות פליטים מדי שנה. במצב כזה, ישראל תצטרך להיות חזקה ומאוחדת. מבודדת אך חזקה. ועוד לא אמרנו מלה אחת על איראן, בבת־עינו של ראש הממשלה.

כחלון בדרכים

ביום שני יגיע משה כחלון להרצות בפני סטודנטים באוניברסיטת בר־אילן. לא כאורח תא הליכוד באוניברסיטה אלא כאורח הכבוד של אגודת הסטודנטים. בשקט אך בהתמדה הוא חורש את הארץ. מגיע לכנסים שונים, פורש את משנתו הכלכלית והחברתית. הוא מתחיל מלמטה. מפלגה שמתהווה חרש־חרש עם פגישות דיסקרטיות בינו לבין מועמדים להיות חלק מצמרת הרשימה. יש לו דיבור חזק עם הרבה אנשי ליכוד שישמחו ללכת איתו. ליכודניקים טובים שמתגעגעים לבגין, בזים לנתניהו וסולדים מדנון. גם בשמאל יש לו לא מעט תומכים. מפלגה בראשותו עלולה לנגוס מהליכוד, ממפלגת העבודה, מ'התנועה', מ'יש עתיד', אפילו ממרצ ומ'הבית היהודי'. אם יאיר לפיד מצא עצמו קופץ מאפס לתשעה עשר מנדטים, כחלון יכול לקפוץ מאפס לעשרים ותשעה. אולי זו הגזמה אבל אם יש פוליטיקאי שיכול באמת למשוך אנשי ימין ושמאל כדי להחליף את נתניהו, הרי זה שר התקשורת בדימוס.

להבדיל מלפיד, הוא מקפיד על שמירת פרופיל נמוך. הוא לא פעיל ברשתות החברתיות. אין לו אפילו עמוד פייסבוק. כחלון יודע שהעם לא רוצה עוד פוליטיקאים מהפייסבוק. שומר נפשו ירחק. צריך לעבוד מלמטה. עם אנשי עסקים קטנים ובינוניים. פועלים. תושבי עיירות הפיתוח. מעמד הביניים בחיפה וברמת־גן. כששאלו אותו על מצוקת הדיור, דיבר על הצורך לבנות דירות מחוץ לתל־אביב. הוא לא מתכוון להסתחבק עם המילייה של קפה "נחמה וחצי".

מקור שני

השתלטות שלדון אדלסון על "מקור ראשון" התקבלה בברכה אצל חלק מעובדי העיתון. בעיקר אלה שאינם נמנים על השדרה הניהולית שלו. עכשיו יהיה כסף בקופה, ובלי הגבלה. לא עוד שוטף פלוס 90 ומשכורות ב־15 לחודש. אז יזמרו זמירות למען ביבי, מה כבר קרה? בינתיים יוכלו להמשיך ולסקר את הנעשה באיזה שטיבל, לספר עוד סיפור על הרבי מקוצק ולראיין בני יישוב חדש בעל שם מקראי שהוקם זה עכשיו על איזה ג'בלאה בשומרון. מה רע?

הקריסה הקומוניסטית

הקצה השמאלי של המפה הפוליטית, מק"י, תערוך בקרוב ועידה שלא מן המניין. ההפסד בנצרת גמר אותם. ירידת מצביעי המפלגה בבחירות אותתה שמשהו לא בסדר. ההידרדרות ברחוב היהודי והערבי מסכנת את חד"ש, שם הכיסוי של מק"י (ברשם המפלגות מופיעה "המפלגה הקומוניסטית הישראלית"; חד"ש לא קיימת באמת). העלאת אחוז החסימה מפחידה אותם.

אחד מחברי המפלגה היהודים הציעה ב"במת הדיון" המתפרסמת בשבועון המפלגה, "זו הדרך", שמק"י תרוץ ברשימה משותפת עם בל"ד. בכיר במפלגה ענה לו. בעברית. ערביי המפלגה מתעבים את בל"ד שתמכה בראש העירייה החדש בנצרת (לצד מרצ והליכוד). העובדה שהחברים היהודים מנותקים כל כך מההוויה של החברים הערבים עד כדי הצעה הזויה לשיתוף־פעולה עם בל"ד השנואה, מלמדת על המצב במק"י.

הקומוניסטים היהודים בבעיה. אפשר למנותם בכמה מאות בודדות של חברי מפלגה. מק"י מעולם לא פרסמה את רשימת וכמות חבריה. זה לא עולה על 1,500 איש. אולי אלפיים. הם זקוקים לחברים הערבים כדי שדובי חנין, הבן של סשה ממייסדי המפלגה, ימשיך לכהן בכנסת כנציג הישרא־קומוניזם. מה עושים? מכנסים ועידה. בינתיים, הם חוזרים לימי הקרמלין. מק"י תומכת נלהבת של פוטין. הם רואים בקיטוב המחודש של המערב והמזרח חזרה לימים הטובים. מי יודע, אולי ממוסקבה יגיע איזה צ'ק שימלא את קופת המפלגה המתרוקנת, שממשיכה להוציא לאור עיתון יומי בערבית, "אל־איתיחאד". כששאלתי חבר ערבי אם הוא קורא את העיתון, הוא הביט בי בעיני עגל, ושאל: זה עוד קיים? מק"י פוחדת שעוד מעט ישאלו אם גם היא קיימת.

אפקט ליברמן

לאחר שזוכה אביגדור ליברמן, נפגש עם נתניהו לשעתיים תמימות. כל מי שיודע מה הם הלו"זים המטורפים של ראשי ממשלה בישראל, מבין מהי משמעות פינוי 120 הדקות היקרות האלה. ראש הממשלה נכנס לפגישה עם ליברמן בעודו מנהל דיונים על ירושלים, כאשר תומכיו ובהם גלעד ארדן עוסקים בהתפלפלות על החלקים המזרחיים יותר של העיר והשכונות הערביות. הוא יצא ממנה ניצי, תוקפן, אגרסיבי, שקוע בפרנויות. איך אפשר לדעת שזה היה מצב רוחו? נתניהו תכנן שיחות פרודוקטיביות עם מזכיר המדינה, ג'ון קרי. שום עימות לא היה על הפרק. המטרה הייתה למצוא שני אפיקים לשיחות, שישביעו את רצון הישראלים והאמריקנים בנושאים האירני והפלשתיני. אך כאשר ישב קרי מול ראש הממשלה, הוא כבר הבחין בחיוורונו. אותו חיוורון שבה לקה נתניהו כשליברמן הציע בראשית השבוע שעבר להקים פורום דיונים לראשי סיעות הקואליציה.

נהג במזכיר המדינה האמריקני בגסות.  בנימין נתניהו

נהג במזכיר המדינה האמריקני בגסות. בנימין נתניהו

נתניהו נהג במזכיר המדינה האמריקני בגסות. קרי הוא מדינאי שקול שלא מתעצבן בקלות. הנאום שנשא רה"מ באנגלית לפני העיתונאים – לפני ואחרי הפגישה – הגיע מן הלב, מעומק הפרנויה. "עסקה רעה, רעה מאוד־מאוד", שב וביקר את האמריקנים, האירופים והרוסים, ובסוף גם נתן דרור למחשבותיו על השיחות התקועות עם הפלשתינים, מבטיח שלעולם לא ייכנע בפני לחץ בינלאומי. הייתה בכך שבירת כל קוד התנהלות בינלאומי ודיפלומטי. ראש ממשלת ישראל התייחס למעצמה המחמשת את צבאו במיליארדי דולרים כאויבת. מעל הכול, הייתה פה גם הפרת ההבטחה שניתנה לקרי, אשר לפיה רק ארצות הברית רשאית לדווח על מצב המו"מ. זה הימם גם את שרת המשפטים, לבני, שחזרה נרעשת משדה התעופה. לבני – שמפלגתה נעה בסקרים סביב ה־5 מנדטים – יודעת שכישלון פוליטי עם ביבי עלול להזיק לה במגרשהּ הביתי.

אם הדבר היחיד שהיה נותר הוא לאמוד נזקים ולבדוק מה ניתן לעשות הלאה, במשרד החוץ ובלשכת שרת המשפטים הייתה נשמעת אנחת־רווחה. אלא שיש החוששים, כי הנזק שגרם נתניהו הוא עצום; לא רק לשיחות עם הפלשתינים אלא גם לדיונים בנושאי הגרעין. המערב נראה כנושא ונתן תחת לחץ ישראלי. זה מקטין את הגמישות האירנית ומחזק את הקיצונים בה. בסופו של יום, אם ג'ון קרי ירים ידיים, אובמה ייכנס בראש הממשלה במלוא הכוח. הנשיא רק ממתין להציב תכנית מדינית על השולחן. אין לו מה להפסיד. זו הקדנציה האחרונה. בנאומו ההיסטרי, שיחק רה"מ לידי מתנגדיו המובהקים. מדינות העולם תוהות אם ניתן בכלל להגיע להסדר עם הגבר החיוור צבוע־השיער שמספר לכל מי שרק רוצה לשמוע שהוא־הוא וינסטון צ'רצ'יל.

להיסטריה מבית ראש הממשלה הצטרף טרם כניסת השבת השר נפתלי בנט. זו הייתה התלהמות על גבול הטירוף. "עוד מספר שנים", כתב, "כאשר מחבל איסלאמי יפוצץ מזוודה גרעינית בניו-יורק, או כאשר איראן תשגר טיל גרעיני לרומא או תל-אביב, זה יקרה רק בגלל 'הסכם רע' שבוצע ברגעים מכריעים אלו. כמו בזירת אגרוף, המשטר האיראני על הרצפה, הספירה קרובה לעשר, עכשיו הזמן להגביר את הלחץ ולהכריח את איראן לפרק את תכניתה הגרעינית. זה לא הזמן לוויתורים". בסתר־לבו, יושב ראש הבית היהודי מעריץ את נתניהו באותה עוצמה שרה"מ מתעב אותו. אולם הניסיון להיות תאומו של נתניהו הוא נלעג, מגוחך, כמעט עלוב.

השבעתו של אביגדור ליברמן לשר חוץ מסמלת את העובדה המצערת שממשלת נתניהו השלישית נכנסה למחצית השנייה של כהונתה, כאשר אפילו לא מלאו שנה למועד עריכת הבחירות לכנסת. בעל הבית הוא ליברמן: ברצותו יאשר, יפרק, ידחוף, ימנע, יסכל. הוא הצל המאיים של נתניהו. ההערכה היא, כי יו"ר ישראל ביתנו ימשוך ימינה. הוא יבקש לאגד סביבו את הימין החזק, המשמעותי. לפורר את הליכוד ההיסטורי, לצמצם את הבית היהודי, להביא אליו את הקולות של הימין הרדיקלי שלא נכנס לכנסת ומונה כשני מנדטים. בין אם ישתלט על הליכוד ובין אם לאו, הכול מעריכים, כי שר החוץ הנכנס חותר להיות מועמד הימין לראשות הממשלה בבחירות הקרובות. אלה בשורות רעות לנתניהו שמהרהר על כהונה נוספת. פנייתו ימינה של ראש הממשלה תהפוך אותו לפארסה. כאשר סיכל כל מו"מ משמעותי בשנים האחרונות, זו הייתה טרגדיה שאיפשרה לפלשתינים לחזק את הנרטיב שלהם ולקבל הכרה דה־פקטו כמדינה. הפעם, זו תהיה פארסה מוחלטת: המערבולת שאליה ייקלע רה"מ, עלולה להוציא מן הממשלה את יש עתיד והתנועה ולהביא לבחירות חדשות. אם ליברמן יבין שבסיס הממשלה הוא 61 ח"כים, הוא לא יזדרז להכניס פנימה את חברו הטוב, אריה דרעי, כדי להציל את נתניהו. הוא יעדיפו כשותף במערכה על ראשות הממשלה בבחירות 2014. במצב כזה, ביבי עוד ימצא עצמו כמספר שתיים ברשימה שיוביל הנשיא בדימוס, שמעון פרס.