מאמרים פוליטיים

צומת נתניהו פינת ליברמן

אביגדור ליברמן הוא האניגמה של הפוליטיקה הישראלית: אין לו שום חיבה יתירה לדת אולם לאחר זיכויו, אץ־רץ להתפלל בכותל. הוא איננו מאמין בסיכוי לשלום עם הערבים אך מוכן לפנות התנחלויות ולהגיע להסדר מדיני ולו בכדי לסלק ערים ערביות מריבונות ישראלית. יש לו סדר יום אנטי־ערבי נוקשה, אך הוא מקפיד בכבודו של ולדימיר פוטין, פטרונן של סוריה, אירן וחיזבאללה. סדר היום שלו מבוסס על הכמיהה לשלטון אוטוריטרי וחזק – אך הוא ימשיך לפלרטט עם הקצוות הימניים, לפורר את הפוליטיקה ולהישאר חסר השפעה. למעשה, למן כניסתו לכנסת בבחירות 99', לא השפיע על שום תהליך: שרון פיטר אותו, בממשלת אולמרט לא הותיר כל חותם, כשר חוץ אצל נתניהו היה מנוטרל. סדר היום שביקש לקדם ("אם אין נאמנות, אין אזרחות") התמוטט. רעיון הטרנספר שביקש להטמיע בתרבות הפוליטית יחד עם שותפו המנוח, שר התיירות דאז רחבעם זאבי, קרס כמו הסכמי אוסלו. חמש־עשרה שנים נמצא ליברמן בפוליטיקה ובמאזן הישגיו נמצאת הספרה אפס. כן, הוא סייע רבות לציבור העולים מברית־המועצות לשעבר, אך לא לשם כך נכנס לפוליטיקה. הוא לא בא כדי לרשת את שרנסקי.

לא בא לרשת את שרנסקי. אביגדור ליברמן
לא בא לרשת את שרנסקי. אביגדור ליברמן

הצלקות שהותירו בשר החוץ הנכנס ענייניו המשפטיים – שהחלו עוד בשנת 99' כשהורשע בתקיפת קטין ובאיומים והסתיימו בזיכויו אתמול – הופכות את דמותו לאניגמטית עוד יותר. ליברמן יכול לבחור באחת משתי הדרכים: הראשונה, לחבור לימין הקיצוני בראשות בנט. חבירה כזו תביא להפלת הממשלה בטווח של שנה: או שנתניהו יחתוך שמאלה ויתמודד בבחירות חדשות בראש מפלגת הסדר מדיני, או שיחתוך ימינה ויישאר עם ממשלה צרה ללא רוב בכנסת (ההנחה שהחרדים יצטרפו אוטומטית במקום לפיד ולבני היא פחות מאשר סבירה, בפרט לאור חוק הגיוס).

הדרך האחרת שבה יכול לבחור יו"ר ישראל ביתנו היא מעניינת יותר: לתת לנתניהו וללבני הזדמנות מלאה למצות את התהליך המדיני מול הערבים. לשבת בעמדת הצופה, לאפשר לנתניהו לשחרר אסירים ולשאת ולתת – גם על ירושלים. הרי לפי הנחת העבודה של ליברמן, תהליך כזה אמור להיכשל, כיוון שברגע האמת אבו־מאזן יפוצץ הכול סביב תביעת השיבה. אם נתניהו ולבני ייכשלו, שר החוץ ייצא מנצח כמו שרון, אשר ירש את אהוד ברק לאחר הכישלון בקמפ דייויד: כולם האשימו את ערפאת אך הצביעו לאריק. כולם ידעו שהצדק עם החייל המעוטר בצה"ל אבל תמכו בגנרל ההרפתקן, בשר הביטחון המודח ממלחמת הברירה של 82'.

במקום לתת לשמאל את ההזדמנות להאשימו בכך שהכשיל את הסיכוי לשלום, יכול אביגדור ליברמן לתת הזדמנות אמתית לראש הממשלה ולשרת המשפטים. הרי הייתה זו לבני שמנעה מאולמרט לחתום על פשרה בירושלים ושיבה סמלית של הפליטים, ותרמה בעצמה להתערערותו הפוליטית. מדוע לא לתת ליושבת־ראש התנועה להוכיח שהפעם טובים סיכויי השלום משהיו לפני חמש שנים? בסופו של יום, גם שר החוץ החדש־ישן יודע, כי הוא הדמות היחידה שניצבת כחלופה מול נתניהו. הכשלת ראש הממשלה תיראה כהמשך דרכו הישנה – הנקמנית, הקטנונית – הרואה איום בכל מקום בו יש אתגר, אי־ודאות או סיכון. מתן הזדמנות לנתניהו להוכיח את עצמו מהווה סיכוי אמתי לליברמן להפוך למנהיג לאומי ולהיפרד, לפחות פומבית, מן הברית ההרסנית עם אריה דרעי.

ליברמן הממותג מחדש ייתן לנתניהו, ללבני, ללפיד ולבנט לאכול זה את זה חיים. מתוך שברי הריסותיה של ממשלת נתניהו השלישית (והאחרונה), הוא עשוי לצאת המנצח הגדול. אם קו פרשת המים בקריירה שלו יהיה ה־6 בנובמבר 2013, יו"ר ישראל ביתנו עשוי למצוא עצמו בעוד שנה וקצת ראש ממשלת ישראל. בניגוד לטענות אנשי הליכוד, כי המותג שלהם חזק מן המותג ישראל ביתנו וליברמן, הרי האמת העצובה היא, שהליכוד שחוק לחלוטין. במצודת זאב יודעים, כי בלי ליברמן, הליכוד לא יצליח להגיע ל־20 מנדטים. הנהגת המפלגה מורכבת ברובה מגברים אפורים ומשמימים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם. גלעד ארדן בן ה־43 לא נתפש כחלופה מנהיגותית. גדעון סער בן ה־47 לא נספר אפילו בקרב מתפקדי המפלגה. ישראל כ"ץ המתקרב לשישים לא הצליח למנף את הישגיו כשר תחבורה. הדור שהגיע משורות הליכוד, ועליו נמנים אקוניס (40) ודנון (43), טוב לעסקנות פנים־ליכודית, לא משהו שהולכים אתו לבחירות. נשות המפלגה נעות על הציר שבין בדיחה לבין קרצייה. דווקא ליברמן – שהצליח ללהק כמה כוכבים מוצלחים למפלגתו כמו אורלי לוי־אבקסיס, עוזי לנדאו ויצחק אהרונוביץ' הנחשב למתון יחסית – יכול לתת פייט טוב לליכוד המתפורר.

אם ליברמן יפסיק להיות ליברמן, הדיירים ברחוב סמולנסקין פינת רחוב בלפור צריכים להתחיל לחשוש. אם ימשיך בדרכו, הוא עלול להפסיד את כל עולמו.

מודעות פרסומת
מאמרים פוליטיים

בדידותו של נתניהו

צ'רצ'יל והרצל היו בודדים ממני, אמר ראש הממשלה נתניהו ל"ניו יורק טיימס". אלא שהבדידות שחווה רה"מ איננה רק אידיאולוגית או מדינית. זה לא רק הוא מול העולם בשאלה האירנית. יושב־ראש הליכוד הוא אדם בודד מפני שהוא איבד את רוב תומכיו. בפועל, אין לו מפלגה. מספר נאמניו בסיעת הליכוד עומד, ביום בהיר, על פחות מעשרה. הזובור שחטפו גדעון סער, גלעד ארדן ובוגי יעלון בעניין שחרור המחבלים הערבים העמיד אותם באור מגוחך מול בוחריהם: הם, שהתנגדו לשחרור מחבלים תמורת חייל שבוי, מסכימים לשחרור רוצחים עם דם על הידיים בתמורה לשיחות עם אש"ף. לא נייר, לא מתווה עקרונות, שום דבר. מבחינת בכירי הליכוד, נאמנותם לנתניהו מעמידה את הקריירה שלהם בסכנה חריפה. חברי מרכז המפלגה זועמים. אם לא די בכך שתמכו במועמדותו של משה ליאון, שרוב הליכודניקים היו נגדה, עתה הם גם תומכים במה שנראה כבגידה בכל תו וסעיף בחוקת הליכוד (שעודכנה לפני למעלה משבע שנים, אגב; יו"ר צעירי הליכוד הוא עדיין יואל חסון, שכבר הספיק להיכנס ולהיפלט מן הכנסת).

עתידו הפוליטי מאחוריו? נתניהו.
עתידו הפוליטי מאחוריו? נתניהו.

בדידותו של ראש הממשלה היא בדידות אקזיסטנציאלית. קיומית. מבחינה פוליטית, אין לו מחנה להנהיג. גם אם יחתוך חזק ימינה, באגף הימני של הליכוד הוא שרוף. אם יחתוך שמאלה, לא מפלגת העבודה, לא החרדים ואפילו לא מרצ יוכלו להצילו. הליכוד יתפרק, ישראל ביתנו תתחזק. ליברמן הוכיח בבחירות לראשות עיריית ירושלים כי יש לו שלושה דברים שאין לנתניהו: גייסות פוליטיים, מנגנון משומן ויכולות ארגוניות מתוחכמות (ברקת, למי ששכח, ניצח באחוזים בודדים, ורובם הגיעו מצד השמאל הירושלמי שהוריד את מועמדות איש מרצ לראשות העירייה). במצב הזה, זיכויו או הרשעתו של יו"ר ישראל ביתנו הם, כך או אחרת, בשורות רעות לרה"מ. הברית החדשה הנרקמת בין ליברמן ובין בנט מפחידה את נתניהו. הוא חש, ובדין, שהמחנה הפוליטי שהנהיג לא רוצה בו. שאין לו עוד קהל תומכים ומעריצים. בדומה לאהוד ברק שממשלתו החלה להתפרק לפני ובמהלך פסגת קמפ דייויד, הוא מרגיש כי עתידו הפוליטי מאחוריו.

לכאורה, נתניהו יכול לקנות את כל עולמו אם יחתום על הסדר מדיני. הוא יזכה לאהדת השמאל ואולי ירוץ לבחירות באיזו תרכובת חדשה עם לבני, מרידור, ברק ושטייניץ. הבעיה הגדולה היא שכלל לא בטוח שבבחירות כאלה הוא ייבחר בשנית ולא ימצא עצמו עומד בראשות מפלגה בגודל בינוני של כ־20 מנדטים, תלוי בחסדי מרצ וחד"ש. העובדה שרה"מ הניח לעצמו להיות מובל במקום להוביל עולה לו ביוקר רב: כבר עתה מדברים, בשקט, על אפקט אולמרט. על התחושה בצד הפלשתיני, תחושה שהימין מעביר ללא הרף, שאין לו מנדט. אירוני משהו שבכהונתו השלישית משתמשים בימין באותה סיסמה שבה השתמש הוא־עצמו נגד ראש הממשלה המנוח רבין: "אין לו מנדט".

מקורבים לשלי יחימוביץ ולבוז'י הרצוג מתייחסים כמעט בבוז לאפשרות שהמפלגה תצטרף לקואליציה במקום הבית היהודי. אף אחד מהם לא יסכים להיות שר לרגע, בעל וולבו לשעה, חבר קבינט ליומיים. גם במפלגת העבודה מבינים שבנט ייצא יחד עם ליברמן, ושלאחר יציאת בנט תתחיל אינתיפאדה בליכוד. במפלגה רוצים לשמר את התמיכה לה היא זוכה בסקרים: 15-20 מנדטים. מדוע להם להיות השאול מופז של ביבי?

אצל לפיד כבר מבינים מהר את ההתפתחויות. יעל גרמן, בעבר אשת מרצ, הודיעה שתאפשר לקהילה הגאה את אופציית הפונקדאות בארץ. הפנייה לגייז, ציבור בעל נוכחות חזקה בתקשורת, אינה מקרית. השלב הבא הוא ברית הזוגיות. יש עתיד רוצה להציע לבוחריה חבילה אזרחית ומדינית. אם לנתניהו תרעד היד מול אבו־מאזן, שר האוצר יגיש לו מכתב התפטרות, ולו גם משום שעבור הימין, רעידת היד עצמה תהווה סיבה טובה מספיק לפרישה. שם מבינים בעיקר מהו אגרוף. האפשרות שלבני תחבור ללפיד תחזק עוד יותר את יש עתיד המידרדרת בסקרים: השילוב של מצע אזרחי נוקשה ומצע מדיני מתון יביא למפלגה בוחרי ליכוד רבים במקום אלה שברחו למפלגת העבודה ולמרצ.

במצב הפוליטי הזה, נתניהו מגיע לחתום על הסדר מול אבו־מאזן. שעון החול הולך ואוזל. יש כבר מי שמדבר על בחירות 2014. אם ראש הממשלה לא יתחיל לנהוג ביצירתיות ויפסיק להיות מבודד כל כך, הוא יגלה שגם אם ירצה לחתום על נייר כלשהו, הוא לא יוכל. בשמאל ובימין יבקשו ממנו להשיב את העט למגירה עד בוא בחירות.

מאמרים פוליטיים

הליכוד התרסק – ליברמן מחכה לנתניהו

דוד עמר היה במשך שנים ארוכות נאמנו של ראש הממשלה נתניהו. בבחירות המקדימות בליכוד, כאשר נתניהו התמודד מול פייגלין, הביא אותו עמר לאולם גדול בעיר ועשה לו כבוד רב. נתניהו, כהרגלו, מתקשה להוקיר תודה לתומכיו: הוא לא התערב בפילוג בסניף הליכוד בנשר בין עמר ובין אחיו. הליכוד יצא מפולג לבחירות; עמר הובס ולראשונה זה שנות דור, זכה בראשות העירייה מועמד מפלגת העבודה, שזכתה במעט יותר מ־40 אחוזים מן הקולות. עמר זכה ב־13 אחוז פחות.

הסיפור הזה מלמד על התרסקותו המתמשכת של הליכוד בקרב הציבור, בצל יושב ראש תנועה שמאס בה ובהקצנתה, נוכח יריבויות אישיות אינסופיות, כאשר המיזוג עם 'ישראל ביתנו' יצר קרבות פנימיים בליכוד בין תומכי האיחוד הסופי ובין מתנגדיו, בין אלה החוששים מנחת זרועו של אביגדור ליברמן וגייסותיו במרכז הליכוד לבין אלה המוכנים להילחם עבור עצמאות התנועה. ליברמן גרר חלק גדול משרי הליכוד (כולל סער, ארדן, כץ ושטייניץ) לצד חלק ניכר מחברי־הכנסת של המפלגה (לרבות אקוניס, הנחשב נאמנו של נתניהו אך התחיל בדרך עצמאית לכיוון הימין הקיצוני) לתמוך במועמדותו של משה ליאון. הם עשו זאת מאימת הקבוצה הירושלמית בליכוד בראשות דוד אמסלם, שלפי הההערכות מונה כמה אלפי קולות. אנשי־ציבור שעושים חשבון פוליטי כל כך צר בכל הנוגע לנושא לאומי כה חשוב מביאים את מפלגתם אל קיצה.

המותג ישראל ביתנו חזק מן המותג ליכוד. ליברמן
המותג ישראל ביתנו חזק מן המותג ליכוד. ליברמן

בבחירות האלה הליכוד התרסק: בשלוש הערים הגדולות – תל אביב־יפו, ירושלים וחיפה – לא ברור אם עברה המפלגה את אחוז החסימה ואם כן, כמה מנדטים קיבל. רשימות הליכוד השיגו הישגים דלים או לא עברו את אחוז החסימה בערים כמו באר שבע (כ־3 אחוזים), בבת ים (כ־9 אחוזים), בגבעתיים (כ־5 אחוזים), בדימונה (שם עקף הבית היהודי את הליכוד ב־10 אחוזים), בהוד השרון (3.5 אחוזים), בהרצליה (לא עבר את אחוז החסימה), בחדרה (שם הליכוד ויש עתיד תהיינה שתי הסיעות במועצה), בחולון (לא עבר את אחוז החסימה), בטבריה (שם משתרך מאחור ח"כ לשעבר ציון פיניאן, אחרי רשימת הבית היהודי), בכפר סבא (שם קיבל הליכוד 15 אחוזים פחות מרשימת מרצ), בכרמיאל (הבית היהודי עקף את הליכוד), במגדל העמק (ישראל ביתנו עקפה את הליכוד ב־10 אחוזים), בנהריה (שם בקושי עבר הליכוד את אחוז החסימה), בפתח תקוה (שם עקפו ש"ס והבית היהודי את הליכוד), בצפת (שם הובס הליכוד שוק על ירך נוכח ניצחון מוחץ של 'ישראל ביתנו', וזכה בכ־10 אחוזים לעומת 19 אחוזים ל'ישראל ביתנו'), בקרית מלאכי (בה הבית היהודי וש"ס עקפו את הליכוד) וברעננה (בה מרצ קיבלה 25 אחוזים לעומת 5 אחוזים לליכוד).

יהיו שיטענו, כי מפלגת שלטון אשר נכשלת בצורה דרמטית כל כך בבחירות המקומיות, דינה להתרסק בבחירות הארציות. אלא שהליכוד כבר איננו מפלגת השלטון: יש לו 20 ח"כים בלבד. הבחירות האלה מלמדות, כי המותג ישראל ביתנו חזק יותר מן המותג ליכוד. בירושלים, ההישג של משה ליאון – שהפסיד באחוזים בודדים מול ניר ברקת – הוא כולו של אביגדור ליברמן. לפני שבוע אמר לי מקורב לראש הממשלה, כי יו"ר ישראל ביתנו מכין את התשתית הלוגיסטית לקראת התמודדות בבחירות. התוצאות הארציות של המפלגה הן מצוינות. יותר משזקוק ליברמן לליכוד, זקוקים אנשי הליכוד לישראל ביתנו.

משה ליאון יהפוך לדמות רצינית במפלגתו של ליברמן. מי שלא רצה אותו כראש עירייה, יקבל אותו כשר בממשלה הבאה. שר החוץ לשעבר ממתין לזיכויו הצפוי במשפטו. אם יזוכה, ידרוש מהליכוד: מיזוג או פירוד. הליכוד העצמאי עלול לגלות שבסקרים המפלגה מקבלת פחות קולות ממפלגת העבודה או מספר קולות זהה לזה של מרצ. אם בליכוד יבינו, כי איחוד עם ליברמן הוא חבל ההצלה היחיד שלהם, איש לא יעמוד בדרכם. לא דנון ולא כץ. הבעיה המהותית היא שיו"ר ישראל ביתנו יבקש להתמודד מול נתניהו על ראשות המפלגה. בקרב הזה, כלל לא בטוח שראש הממשלה ינצח.

אולם אם חשבתם שבמפלגה יישמעו קולות של חשבון נפש, הרי כבר אתמול בלילה, מיהרו אנשי 'המטה הלאומי בליכוד' – קבוצה חזקה של מתנחלים ואנשי ימין קיצוני – לחבק את ראשי הערים החשודים בשחיתות וצווחו כי "בג"ץ הפסיד". העובדה ששני שליש מתושבי בת ים לא הצביעו כלל, לא עמדה לנגד עיניהם. בלי חשבון נפש ושינוי מהותי במפלגה, הכחדת הליכוד ההיסטורי מעולם לא הייתה קרובה יותר.

מאמרים פוליטיים

סופה של המפה הפוליטית הישנה

א. נתניהו תקוע

מאז החלו האמריקנים לשאת ולתת עם איראן, ירד מעל הפרק האיום בהפצצתה. למן הרגע הראשון היה ברור, כי ישראל לבדה לא תוכל לפעול. לכל היותר, קיוו נתניהו וברק, המגעים הדיפלומטיים ייכשלו ופעולה צבאית ישראלית תגרור את ארצות־הברית לפעולה צבאית נרחבת. הגישה המתוחכמת שבה נוקטים חמנאי ורוחאני, ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד בשבילכם, נטרלה את ישראל. לצה"ל אין שום כדור בקנה. כשראש הממשלה עמד בפני עצרת האו"ם ואיים, כי ישראל תגן על עצמה, זה היה איום ריק. בעלות־הברית שישראל מקוששת בקרב מדינות המפרץ הן חסרות ערך אסטרטגי. ברגע האמת, אף אחת מהן לא תחבור לישראל בפעולה נגד איראן.

מקווה שליברמן יורשע. ליברמן ונתניהו.
מקווה שליברמן יורשע. ליברמן ונתניהו.

אך לא רק הפצצת איראן ירד מסדר היום. התנהלות הנשיא אובמה – שהפך את ראש הממשלה למבודד יותר משהיה – גרמה לנתניהו להתחיל לרדת מן הסוס של המשא ומתן. מול הנחישות שגילה בתחילת הדרך, רה"מ מהוסס יותר, נרגן ואפילו ספקן מאוד. בנאומיו הוא חוזר לשנת 1947. מתחשבן עם ההנהגה הערבית הנוכחית על מעללי 'הוועד הערבי העליון'. קצת מביך. אם מותר להעריך הערכה זהירה, השיחות המתקיימות בין ישראל ובין הפלשתינים נערכות לשם הפרוטוקול. לבני לא תצליח להגיע להסכם שיאושר על־ידי נתניהו, החש נבגד. הוא שחק מאוד את מעמדו בקרב הימין וקהל בוחריו כדי להגיע למו"מ הזה, והאמריקנים גמלו לו ברעה תחת טובה.

הרטוריקה של נתניהו – החוזרת לנקודת־האפס של דרישה להכרה ערבית במדינה יהודית – נשמעת יותר ויותר לוחמנית. לא ברור מדוע טורחים דני דנון וחבריו לקצה הימני בליכוד להילחם בראש הממשלה בכנסים נגד הסדר מדיני. אם אפשר לפרש את דברי נתניהו ביום הזיכרון ליצחק רבין המנוח, הוא נמצא במקום שבו רוב הליכוד יכול לדור עמו בכפיפה אחת, כולל דנון וחוטובלי ופייגלין. אלא שהימין – שראה איך אסירים משתחררים רק כדי לחדש שיחות מדיניות – חושד במנהיג הליכוד. פוחדים שם שבמחשכים, נתניהו ולבני רוקחים הסדר ביניים. גם הם שמעו את דברי צחי הנגבי בוועידת ג'יי סטריט על פשרה בירושלים. הנגבי לא היה מדבר על דעת עצמו, מניחים שם.

ובכל זאת, קשה לראות איך גם הפעם, סבב השיחות עם הפלשתינים מסתיים בכישלון. אבו־מאזן ונתניהו יבקשו להוכיח לעולם מיהו סרבן השלום ובמאבק כיפופי־הידיים הזה האמריקנים יכולים לצאת מנצחים עם הצעה עצמאית להסדר ביניים. המנהיג הפלשתיני יוכל לאמץ הסדר כזה בקלות רבה יותר מעמיתו הישראלי: בלי הכרה במדינה יהודית, ללא סיום הסכסוך, בלי כל ויתור על תביעת השיבה ובירה במזרח ירושלים. כל הסדר מדיני שייתן לרשות הפלשתינית עוד שטחים בריבונותה, עוד אסירים משוחררים ועוד כספים לתחזוק המנגנונים השונים, יתקבל בברכה. זאת, בהנחה שאבו־מאזן (שאינו שונה מהותית ממובארק) לא יחווה אביב ערבי מבית. אבל נתניהו יצטרך להסביר לציבור הישראלי מה הוא מקבל בתמורה. אם נמתחה עליו ביקורת קשה בפרשת שחרור אסירים, כאן הקואליציה פשוט עלולה להתפרק. שטחים תמורת נייר שווה במשוואה הישראלית לכניעה. לתבוסה.

האפשרויות שעומדות בפני רה"מ אינן טובות: קואליציה עם מפלגת העבודה, התנועה ויש עתיד לא יכולה לסייע לו. הימין יברח מהקואליציה, כולל הרוב בסיעת הליכוד־ביתנו המתנגד להסדר מדיני. קואליציית סירוב עם בנט וליברמן לא תחזיק מעמד. המחשבה שיו"ר הבית היהודי יחזיק במפתחות הממשלה מעוררת חלחלה ברחוב בלפור. ומה עם בחירות? נתניהו חמקן סדרתי מבחירות. הימין יברח מהליכוד, המתונים יעזבו אותו בהמוניהם. התקווה שליברמן יורשע וייצא מהמשחק הפוליטי היא משאלת־לב של נתניהו, אך לא ברור כלל אם יורשע, במה ומה משמעות הדבר. דווקא הרשעת ליברמן עלולה למוטט את השותפות המתפוררת של הליכוד עם ישראל ביתנו.

כדי להמשיך ולהישאר ראש ממשלה, זקוק נתניהו לסיעה של 15 חברי־כנסת לפחות. גם אם העבודה, יש עתיד, התנועה ומרצ יתמכו בו, הוא עדיין זקוק לעוד 14 ח"כים שיתנו לו גוש של 61 מושבים בכנסת. הוא יודע שזה לא ריאלי. הדרך היחידה של רה"מ לכהן עוד קדנציה היא לחתוך למרכז, לפלג את הליכוד ולהקים מפלגה לאומית־ליברלית חדשה. אך גם דרך החתחתים הזו איננה מבטיחה לו דבר. בלי יצירתיות מדינית ופוליטית, ראש הממשלה עלול למצוא עצמו בסוף דרכו, בין אם יחובק על־ידי הימין ובין אם יאומץ על־ידי השמאל.

ב. הסקר הפוליטי של המפה הישנה

היום פורסם בעיתון "הארץ" סקר. עוד סקר. זו, למעשה, תמונת־המצב של המפה הפוליטית הנוכחית בסוף דרכה. 63 מנדטים לגוש הימין, 57 מנדטים לגוש המרכז־שמאל. לכאורה. יאיר לפיד בוחן את הסקרים האלה בחרדה. "יש עתיד" צפויה להתרסק בבחירות לרשויות המקומיות. היא עוברת את התהליך שעברה קדימה. בצורה ביזארית למדי, מרצ יורשת את מפלגת המרכז החדשה וחוזרת בסקר הזה לגודלה המקורי: 12 מנדטים. קשה לראות איך לפיד משקם את מנהיגותו בלי מהלך דרמטי. ומהלך כזה לא יכול להתרחש בתחום הכלכלי־חברתי, שם חתך יו"ר "יש עתיד" ימינה מנתניהו. למפלגת מרכז רפובליקנית אין ביקוש בקרב קהל המצביעים של המרכז־שמאל. לפיד חושש להתרסק כמו אביו: מ־15 ל־0.

סקר הארץ, 18.10.2013
סקר הארץ, 18.10.2013

לכן, לפיד מתכוון לרכוב על הגל המדיני. במידה רבה, התיאום בינו ובין לבני גדול מכפי שנדמה. לפני זמן־מה, אחד מבכירי "יש עתיד" חווה טרגדיה אישית גדולה. לבני, שאינה מצטיינת ביחסי־אנוש, התקשרה לנחם אותו. מה לשרת המשפטים ולפעיל בכיר במפלגתו של לפיד? מנהיגת 'התנועה', שבסקר "הארץ" מקבלת 5 מנדטים לאחר שבסקרים קודמים התרסקה, מבינה את הצורך באיחוד הכוחות בקרב מפלגות המרכז. יש מי שמכין תסריט למקרה שנתניהו יחזור הביתה וייכנע לדנון, לחוטובלי ולפייגלין: פרישה מן הממשלה על רקע מדיני והקמת מפלגת מרכז משותפת בראשות לפיד ולבני. זו תהיה סיעה של 25 מנדטים. גדולה יותר מן הליכוד. ואולי גם קדימה של שאול מופז תצטרף.

ואם לא די בכך, הציר ליברמן־דרעי מתהדק וחזק מאי־פעם. ליברמן רוצה לרשת את נתניהו ולמזג את "ישראל ביתנו" בליכוד, או להיפרד סופית. עבור הליכוד, זו תהיה מכה קשה. המפלגה תרד בסקרים לאזור הדמדומים של ה־12-15 מנדטים. ליו"ר "ישראל ביתנו" יש גייסות ענק בליכוד. הקבוצה הירושלמית החזקה בליכוד גררה את מרבית בכירי המפלגה לתמוך במועמדותו של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים, לרבות גדעון סער, גלעד ארדן, סילבן שלום ויובל שטייניץ. כולם מבינים, שליברמן לא מתכוון להמשיך להיות שר חוץ, ממשי או פוטנציאלי, עד סוף דרכו הפוליטית. ולמרות התסריטים שליברמן מתכוון לפרוש מהפוליטיקה, מדובר במשאלת־לב תמימה. הציר ליברמן־דרעי מתכוון להגיע לשלטון.

בינתיים, כדי לשים לב איך אריה דרעי מבסס את שליטתו בש"ס. במפלגה כבר מתחילים לקרוא לבנו של הרב עובדיה יוסף המנוח, הראשון לציון הרב יצחק יוסף, בתואר "מרן" ו"הגאון". אם מישהו חשב שדרעי יחכה שאנשי אלי ישי יעשו לו פוטש פנימי, הוא כבר חשב מראש על היום שאחרי. רק הדימיון החיצוני בין הרב יצחק יוסף לאביו המנוח מספיק כדי להמשיך את שליטת שושלת יוסף בש"ס. בניגוד לתחזיות ולהספדים, לש"ס ולדרעי אין כוונה ללכת לשום מקום.

ומלה אחרונה על מפלגת העבודה: בקרב בין שלי יחימוביץ לבין בוז'י הרצוג, הניצחון יהיה כנראה בידי יחימוביץ. השאלה הגדולה מה יעשו אנשיו של הרצוג. האם יישארו במפלגה? ספק. אנשיה של יו"ר העבודה חושבים במושגים סוציאליסטיים מדי, אופוזיציוניים מאוד. הרצוג יישאר במפלגה רק אם יקבל תפקיד של שר בכיר בממשלת נתניהו. אך אם מנהיגת המפלגה תתמיד בנחישותה להישאר באופוזיציה, לא מן הנמנע שקבוצת ח"כים מהמפלגה תעשה מעשה ברק וחבור ללבני או ללפיד. ככלות הכול, אין הרבה הבדל בין עמדות לבני ולפיד לבין עמדות הרצוג או אראל מרגלית. סוציאליסטים הם מעולם לא היו.

ג. הרומן עם וילדרס ייגמר?

הימין בישראל מפלרטט זה זמן־מה עם מנהיג מפלגת החירות בהולנד, חירט וילדרס. לפני חודש נחשף, כי ארבעה חברי פרלמנט ממפלגתו של וילדרס ענדו אותות נאציים בכנס המפלגה שהתקיים בהאג. בשמאל קראו לוילדרס להתנער מהנאצים במפלגתו. הסיפור הזה מעניין לאור הפלירטוט הקיים זה מספר שנים בין הימין הקיצוני בארץ לבין וילדרס. לא מדובר רק באנשי בן־ארי ואלדד הנשכחים אלא גם בקבוצה לא קטנה של אנשי שורה מן הימין הליכודי, לרבות אלה שנדדו לכיוון בנט. בימין צריכים לשאול את עצמם איך הם תמיד גומרים בתמיכה בפשיסטים. בשמאל זה נגמר בתמיכה במשטר דיכוי רצחניים. המרכז הפוליטי הליברלי והשפוי מעולם לא היה נחוץ יותר.

מאמרים פוליטיים

להביא את נתניהו לכיכר

ברחוב אבן גבירול, לא רחוק מן הקריה, ניגשים אליי שני צעירים רעננים ודרוכים. מגישים לי פלאייר מעוצב ובו הזמנה להגיע לאירוע שיתקיים מחר בכיכר לזכרו של רבין. יום לפני כן, קיבלתי שיחת טלפון (חסויה) ובה אני מתבקש לאשר את השתתפותי בעצרת. אחד ממארגני האירוע אף הגדיל לעשות כשיצר עמי קשר אישי וביקש שאבוא. במרחק של שמונה עשרה שנים מרציחתו ליד מדרגות העירייה שבכיכר מלכי ישראל, "מורשתו" של רבין המנוח כל כך התעמעמה עד שנדרש מערך שיווקי שלם כדי לנסות ולמלא את הכיכר שלקראת השעה חצות בליל הארבעה בנובמבר כבר הוסבה על שמו. זו לא העצרת היחידה שתתקיים, אגב. בשמאל, שלא אהבו את החלטת תנועות הנוער לקיים עצרת א־פוליטית כביכול, יקיימו עוד התאספות.

"ייתכן שאבא היה מתחרט על ההסכם". יצחק רבין
"ייתכן שאבא היה מתחרט על ההסכם". יצחק רבין

כשהתקשר אליי אחד ממארגני העצרת והזמין אותי להגיע, הצעתי לו הצעה מהפכנית כמעט שהייתה יכולה להפוך את האירוע למאורע היסטורי. "תזמינו את ראש הממשלה", סחתי לו. "הגיע הזמן שבנימין נתניהו יחזור לכיכר". "נתניהו", הזכרתי לו, "הדגיש פעמים רבות מספור כי רבין לא היה ואיננו בוגד, עוד טרם רציחתו". הדברים מתועדים בסרטון "יו־טיוב", למעוניינים. הוא התפתל והתחמק. וכאשר פרסמתי הודעה בחשבון הפייסבוק שלי ובה קראתי להזמין את נתניהו לעצרת, חזרו ועלו ההאשמות ההן. מבחינת השמאל, ביבי היה ונשאר אשם ברציחתו של רבין.

האמת ההיסטורית היא, שראש הממשלה הנוכחי נמצא שמאלה מראש הממשלה המנוח. נתניהו יבדל"א הסכים למדינה פלשתינית. עד יום הירצחו, שלל רבין את הרעיון של הקמת מדינה ערבית בחלק מארץ־ישראל. רה"מ המכהן שחרר מאות רבות של אסירים עם דם על הידיים. רבין שלח את צה"ל לפעולה כושלת לשחרר את נחשון וקסמן וסירב להוציא מבית האסורים את אדריכל פיגועי־הדמים, השייח' אחמד יאסין. מבחינות רבות, רבין היה מוצא עצמו יותר נינוח עם הליכוד של ימינו מאשר עם מפלגות העבודה ומרצ. חוטובלי, פייגלין, דנון ורגב היו חותמים על הכרזותיו של רבין מאוקטובר 1995 וקונים את הסכם אוסלו ב'. במידה רבה, רצח רבין היה גם רצח החזון הלאומי שבו ישנה רק מדינה אחת בין הירדן לבין הים ובצדה – ביהודה, בשומרון ובעזה – ישות שהיא פחות ממדינה. הרבה פחות.

ניתן לומר, כי אצל רבין חלה טעות סנאיסטית, מהסוג שאירע למשה סנה המנוח כשעבר מהציונות לקומוניזם. זו הייתה טעות מינורית והיסטורית גם יחד: רוב שנותיו, עד גיל שבעים, היה רבין נץ. איש ימין מדיני שהתנגד למו"מ עם אש"ף ורצה לרסק את האינתיפאדה הראשונה, בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'. רמטכ"ל מלחמת ששת הימים. מה שקרה לו במהלך השנתיים ומשהו שחלפו מחתימת הסכמי אוסלו ועד הירצחו היה טעות מינורית ביחס לדמות. רבין טעה. אך זו הייתה טעות היסטורית: הכנסת אש"ף המוחלש, המובס והמוכה לארץ הייתה שגיאה קשה, קריטית, גורלית.

באוגוסט האחרון אמרה דליה רבין בראיון לרזי ברקאי בגלי־צה"ל, כי ייתכן ובדיעבד אביה היה מתחרט על ההסכם שחתם: "מאחר ואנחנו כבר בדיעבד, היה קמפ דייויד השני ועל השולחן היו הצעות נדיבות שנתנו אהוד אולמרט וכמובן אהוד ברק. ראינו שהפרטנרים שלנו לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות. למהלך הזה יש שני פרטנרים והפרטנר שלנו התגלה כבעייתי לאורך כל הדרך". האירוניה היא שדווקא נוכח הסדקים שהתגלו בחזון השלום של השמאל, בחרו מארגני העצרת מחר בכיכר רבין להביא את יאיר צבן, שר הקליטה בממשלת רבין ואיש מפ"ם ומרצ, לנאום. צבן היה זה שיחד עם חבריו לשמאל המציא בשנות השמונים את ההזיה כי ממשלת האחדות הלאומית, שבה כיהן רבין כשר ביטחון, תנסה לעשות טרנספר לערבים, ואנשי רצ ומפ"ם ישליכו עצמם מתחת לגלגלי המשאיות.

א־פרופו צבן: הוא היה מזכירו האישי של משה סנה המנוח, לפני שעזב את מפ"ם לטובת ראשות המפלגה הקומוניסטית, בזמן כהונת סנה כיו"ר מק"י ולאחר הפילוג במפלגה בשנת 1965, כאשר סנה שב לציונות. צבן יודע כמה דברים על טעויות היסטוריות בהערכה של אנשים גדולים. ומשה סנה היה באמת גדול. לא פחות מרבין, אם מקבלים את ההערכה של השר לשעבר מטעם מפ"ם והמערך, מרדכי בנטוב, שאלמלא הקונספציה המוטעית שלו, יכול היה סנה להיות מנהיג מפלגת העבודה – ולא שמעון פרס.

הגיעה העת לומר שרבין טעה ונתניהו צדק. התהליך שהתחיל לגלגל רבין, שהיה מנוגד לאמונותיו ברוב שנות פעילותו הציבורית, הביא לשולחן המשא ומתן את אש"ף ורעיון המדינה הפלשתינית. הסכמי אוסלו, הורתם בחטא. אולם בחשבון הסופי, עמדותיו הניציות של רה"מ המנוח בעניין הפלשתיני הוכחו כנכונות. אלה עמדות שנתניהו אוחז בהן, במידה כזו או אחרת גם היום. המעגל ייסגר כאשר בנימין נתניהו יעלה לדוכן הנואמים בכיכר רבין, מאחורי שריון זכוכית, ויתחיל את נאומו במלים: "אזרחי ישראל…"

מאמרים פוליטיים

הברית בין אובמה ונתניהו

יש הנוהגים לצייר את הנשיא אובמה ואת ראש הממשלה נתניהו כשתי דמויות הסותרות זו את זו: דמוקרט־ליברלי מול ניאו־שמרן רפובליקני, איש השמאל הרב־תרבותי מול איש הימין הישן, האופטימיסט החדור בתקוות לעומת הפסימיסט המלא בחרדות. אולם בין אובמה לבין נתניהו, רב המשותף על השונה. למשל, שניהם מנהיגים מכוח קואליציה של מיעוטים. אובמה זכה בבכורה כיוון שהמיעוטים התלכדו והצביעו לו. נתניהו זכה שוב בראשות הממשלה כיוון שהוא היחיד היכול ללכד מאחוריו את המיעוט החרדי והמתנחלי. אך הדמיון רב הרבה יותר מאשר האופן שבו זכו שניהם בכהונה נוספת.

אובמה נסוג בו מתכניתו למלחמה בסוריה משום שהבין, כי עמו עייף ממלחמות. הוא ידע כי פעולה בסוריה היא כורח מוסרי אך יש למסמס אותה משום שרוב העם האמריקני אינו רוצה בה. נתניהו נסוג בו מתכניתו לתקיפה באיראן כיוון שידע, כי עמו עייף ממלחמות. הוא הבין, כי פעולה באיראן היא הכרח מוסרי, אך יש להשהות אותה כיוון שרוב העם בישראל לא חפץ בה. נתניהו ואובמה אינם אופטימיים באשר לעולם הסובב אותם. הם רואים לנגד עיניהם את חזרתה של המלחמה הקרה, את האיום בהתלקחות אזורית, את התנפצות כל הפנטזיות על שלום, דמוקרטיה וחירות בתקופתנו. שניהם פסעו בכיוון הדיפלומטי כיוון שחששו, כי ההישג בפועל יהיה קטן ומינורי בהשוואה להישג המצופה.

בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אובמה ונתניהו
בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אובמה ונתניהו

אובמה מגיע מהאגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית, שם צמח המאואיזם האמריקני והניאו־סטליניזם. נתניהו מגיע מהאגף הרביזיוניסטי של הליכוד, שם צמחו חסידי ארץ־ישראל השלמה ומתנגדי הפשרה עם הערבים. שניהם נאלצו לסגת מעמדות עקרוניות מול מציאות עולמית משתנה. הנשיא האמריקני הבין את הלקח של ג'ורג' בוש בעיראק, שיצא למלחמה שאפילו תומכיה מתקשים למצוא לה כיום צידוק מהותי. ראש ממשלת ישראל הפנים את הלקח של ממשלת שמיר, שבסרבנותה העקבית פינתה את הדרך לאסון הסכמי אוסלו, שמחדלם אינו נופל ממחדל מלחמת יום הכיפורים. שניהם הבינו, כי בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אם זה היה תלוי באובמה, דמשק הייתה עולה בלהבות. ואם זה היה תלוי בנתניהו, טהרן הייתה מופצצת ללא רחם. אך המחשבה על היום שאחרי הרתיעה את שניהם. גם נשיא ארצות־הברית וגם ראש ממשלת ישראל קלטו, כי הם חיים בעולם שבו הפער בין הרצוי לבין המצוי לא יכול להצטמצם באמצעות טילים ומסוקי חיל אוויר.

גם האמריקנים וגם הישראלים מתמודדים עם הקמתה מחדש של ברית ורשה, הברית המקבילה לנאט"ו בימי המלחמה הקרה. חברות בה רוסיה, סין, איראן, צפון קוריאה, סוריה, מדינות מזרח אירופה וגם אש"ף, חיזבאללה וחמאס. הברית הזאת היא איום על המערב. המאמר שפירסם הנשיא פוטין ב"ניו יורק טיימס" המחישה למקבילו האמריקני את העובדה, כי ברית־המועצות קמה לתחייה. את כל זאת יש לקחת בחשבון כשמתחילים לדון בסכסוך הישראלי־פלשתיני, בנקודה שבה כל הגורמים בעלי העניין, במערב ובמזרח, מעורבים. סביר להניח, כי המעורבות הרוסית בסכסוך תלך ותגבר.

לאובמה יש אינטרס ברור לחזק את ישראל מול הפלשתינים, ולנתניהו אינטרס מובהק לחתור לחישול הברית עם אמריקה מול הרוסים. שני המנהיגים צריכים להכין כבר כעת את הטיוטה להסדר ביניים ארוך טווח שיתבסס על הבנות ישראליות־אמריקניות שיובאו לפלשתינים. אבו־מאזן – שיזכה בשליטה על שטחים נוספים, יזכה מעמד רשמי של מדינה ואולי גם יקבל הישג בדמות פינוי כמה התנחלויות ובירה זמנית בחלק מהשכונות הערביות של ירושלים – יוכל להביא לעמו הישג ממשי בלי שהתפשר על שום דבר. אם יסרב, יוקע ברבים כאחרון הסרבנים ויצטרך להצטרף לציר הרשע ולקבל מקום לצד אסד ונסראללה. מהלך כזה עשוי אמנם להביא לקץ כהונתו השלישית של נתניהו כראש הממשלה, בניגוד לאובמה שכהונתו מובטחת, אך הוא עשוי לא פחות מכך להבטיח לו כהונה רביעית בתפקיד. לאחר הבחירות הבאות, כשיושבע נתניהו מחדש לראשות הממשלה, גם אז יהיה מולו הנשיא אובמה, רק מפוכח יותר, כמו ראש ממשלת ישראל.

מאמרים פוליטיים

בדרך להנהגת המרכז הפוליטי

מנחם בגין המנוח התנגד לתכנית החלוקה של האו"ם. לאחר ההצבעה באו"ם, תקפה מפקדת האצ"ל בארץ בחריפות את תכנית "ביתור המולדת". למחרת, שידר 'קול ציון הלוחמת': "הרינו מודיעים ומכריזים בפני עם ועדה ובפני אומות העולם: ביתורה של מולדתנו הוא בלתי־חוקי. הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל. ועם ישראל יוסיף, מתוך הכרת צדקתו, להילחם לשחרור ארצו ולקיבוץ מיליוני בניו על אדמתם, מעבר מזה ומעבר מזה לירדן".

למרות ההכרזה הזו, החליט בניגוד – בניגוד גמור לדעת הרביזיוניסטים בחו"ל – לשתף פעולה עם הסוכנות היהודית ולהכיר בממשלה הזמנית. ההיסטוריון, פרופ' יחיעם וייץ, כותב, כי "החלטתו של בגין, כפוליטיקאי מעשי, נבעה מההנחה כי כדי להגיע לכס השלטון במדינה הריבונית העתידית, יש להתרחק מקנאות ומעמדות קיצוניות שיביאו את האוחז בהן למבוי סתום" (יחיעם ויץ, הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת החירות, 1949-1955, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, עמ' 17).

בנימין נתניהו הוא, במידה רבה, יורשו של בגין. בניגוד למנהיגי השמאל, שהונחו לאורך השנים על־ידי שיקולים אידיאולוגיים, מנהיגי תנועת החירות, גח"ל והליכוד היו פרגמטיים. כך, שמיר הלך לוועידת מדריד על אף שלא האמין, כי יש סיכוי אמתי לשלום והגם שידע, כי נציגי הפלשתינים מונחים על־ידי אש"ף. הפלתו על־ידי הימין הקיצוני הפריעה למהלך היסטורי שלם שעשוי היה להתרחש אילו הליכוד היה מנהל את המו"מ ולא פרס, ביילין וחבריהם. כיושב־ראש הליכוד, נתניהו דן עם ערפאת וחתם תקופה ארוכה של פיגועי־טרור שהחלו בימי ממשלת העבודה־מרצ. אפשר רק לשער מה היה קורה אלמלא היה מוחלף בברק שניסה לפתור סכסוך בן מאה שנה במהלך מאה שעות. ומשנבחר שרון לראשות הממשלה, 'מפת הדרכים' וכל התנהלות המו"מ עם הפלשתינים התבססו על תמיכה אמריקנית חד־משמעית בישראל, דבר שאיפשר לממשלתו לצאת למבצע 'חומת מגן' ולהקים את גדר הביטחון. הטיפול הקשה של שרון בטרור הערבי, תוך הכרה ברעיון המדינה הפלשתינית, נתן לישראל מטריה של לגיטימציה בינלאומית.

מייצג את המרכז הישראלי האמתי. בנימין נתניהו
מייצג את המרכז הישראלי האמתי. בנימין נתניהו

כל מנהיגי הימין, שבסופו של דבר הופלו על־ידי קיצוני המחנה (או הובלו לכדי פילוג במקרה של שרון), נהגו במדיניות שקולה, מרוסנת ואחראית שאיפשרה לישראל להתמודד עם לחץ העולם. פשרות שנחשבו בעיני קיצוני הימין כ"דרמטיות", בחינת "ייהרג ובל יעבור", היו מינוריות בהשוואה למדיניות ממשלות המרכז והשמאל. עסקת שליט, שהימין נפנף בה לכל עבר ככזאת שתחולל גל טרור חסרת־תקדים, הוכחה כנכונה מבחינה ישראלית, ובפרט לאור הצימאון בעם לקיום המוסכמה של אי־הפקרת חייל שבוי. הימין העמוק תמיד מצא את עצמו מתגולל בדוגמטיות של עצמו, מול העם שביקש פרגמטיות.

כיום, נתניהו מייצג את המרכז הישראלי האמתי. את זה שמבין כי בבחירה בין מדינה יהודית לבין שלמות הארץ, עדיפה המדינה היהודית. את המחנה הפוליטי חוצה־המפלגות שסבור, כי במדרון החלקלק של הדו־לאומיות, ישראל – שתיאלץ לבחור אם היא מדינת כל אזרחיה או מדינת אפרטהייד – תפסיד: היא גם תיאלץ לסגת מיו"ש, גם תפנה את גושי־ההתנחלויות, גם תוחתם על הסכם שלום שיביא לטרור וגם תנהל מלחמת־קיום מגבולות שאינם בני־הגנה. ראש הממשלה מבין, כי הסבב הנוכחי של המשא והמתן עם הפלשתינים עדיף על הקיפאון שגם עלול להצית חורף אסלאמיסטי ביו"ש, אשר בו הרשות הפלשתינית תתפרק, אש"ף יקרוס וישראל תמצא את עצמה, במקרה הטוב, מתמודדת עם הפגנות "לא אלימות" של יידוי אבנים ואלימות "רכה", שתגבה חיי מפגינים, ובמקרה הרע – עם מיליציות ג'יהאדיסטיות בתמיכת אירן, חיזבאללה וחמאס.

העמדות הקיצוניות שמבטאים אנשי הליכוד ביחס למדיניות ראש הממשלה היא התנערות מהעמדה ההיסטורית של המחנה הלאומי המבכרת פרגמטיות על עימות, נכונות לקבל את המציאות המשתנה ולהתמודד עמה לטובת האינטרס הלאומי והביטחוני הישראלי, על פני הליכה אל הצוק בכיוון של תהום מדינית ובידוד בינלאומי. אם נתניהו, בגיבוי לבני, לפיד, יחימוביץ ואחרים, יעז לפסוע בכיוון הפרגמטי שאותו הוא מוביל כעת, הוא צפוי לקבל תמיכה חסרת־תקדים מרוב העם. נתניהו של 2013 מפוכח הרבה יותר מנתניהו של 2009; הוא מודע למגבלות הכוח, לצורך ההיסטורי בפשרה, לגודל השעה נוכח האיום האירני. זה עלול להסתיים בהתפרקות הממשלה ובבחירות חדשות, אך בסיטואציה פוליטית שבה ראש הממשלה מנהיג את המרכז הישראלי הרחב, הוא ימצא עצמו בעל לגיטימיות ציבורית גדולה לאין שיעור ללכת למהלכים נועזים בתחומים שונים. בדרכו להשתחרר מלפיתת דנון, רגב, פייגלין וחוטובלי, ראש הממשלה יזכה מחדש לעדנה אשר לה זכה כשהחליט להשיב הביתה את גלעד שליט.