המטרה: הסטת הזעם נגד ראש הממשלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 12.5.2013

התקשורת הישראלית מביטה ביאיר לפיד באכזבה ובציפייה: היא מאוכזבת מכך שנקט בגישה כלכלית שאינה ליברלית ואף לא שמרנית, אלא מיזוג תמוה ומוזר בין סוציאליזם של ועדי עובדים לבין קפיטליזם מונופוליסטי של טייקונים. והיא מצפה, כי לאור קולות המחאה הנשמעת, הוא יתעשת ויחזור להיות ההבטחה הגדולה. בינתיים, כדי להבהיר לציבור מי הטיפוס הרע בעסק הזה, מתחילה מתקפה מאורגנת נגד רה"מ נתניהו. זה החל בעניין הגירעון שנוצר בתקופת כהונתה של הממשלה השנייה (בלי לספר, כי חלק מהגירעון קיים הודות למילוי התחייבויות למחאה החברתית של קיץ 2011), והמשיך בחשיפה ב"פריים טיים" של ערוץ 10 על התקנת מיטה לבני־הזוג נתניהו, שלאחר אירועי יום העצמאות העמוסים, נסע להלוויית "אשת הברזל" תאצ'ר, נועד עם ראשי ממשלות קנדה ובריטניה ונסע לאירועים בינלאומיים שונים. ההוצאה, שאותה העריך ערוץ 10 בחצי מיליון שקל, הדהדה במקביל לכותרות על לפיד. ספין מושלם של ערוץ אשר התחנן על נפשו כדי למנוע את סגירתו, ורגע לאחר שניצל, החל במסע להכפשת ראש הממשלה שממנו ביקש (וקיבל) ישועה.

כדי למנוע את התרסקותו של לפיד, חוזרים שוב ושוב לנתניהו. בין אם מדובר בכך שרה"מ כפה כביכול על שר אוצר קווי־מתאר למדיניות כלכלית ובין אם העניין הוא עלויות הטיסה של רה"מ ורעייתו. המטרה היא, כמובן, להסיט את האש לעבר רה"מ, שהכריז לפני זמן מה כי לא יירתע משביתות ויהיה מוכן לצאת למלחמה על הכלכלה החופשית. נתניהו היה ונותר המטרה הקלה והנוחה בכל הקשור להסטת הדיון הציבורי: לפיד הפוגע במעמד הביניים מוגדר כ"שקרן" ואף כ"נוכל", אולם הנבל האמתי הוא שוב בנימין נתניהו.

העובדה, שרה"מ נתן לשר האוצר יד חופשית לקבוע את מהות התקציב יחד עם חברו לברית, נפתלי בנט, מועלמת לחלוטין. אם כל חטאת היא הגירעון הענק, ויש לטפל בלפיד רק לאחר שייעשה טיפול כואב בדמותו של רה"מ, ואם אפשר לכרוך בכך את רעייתו, למה לא? העניין הוא, שהחלטתו החפוזה של יאיר לפיד לחבור ליו"ר ההסתדרות עפר עיני נבעה, בעיקרה, מטעות מהותית בשיקול הדעת: הוא ידע, כי רפורמות גדולות ומהותיות יחייבו אותו להתעמת עם ההסתדרות. הוא גם ידע, כי בניגוד לרה"מ אריאל שרון – שגיבה את נתניהו כשר אוצר לאחר בחירות 2003 – רה"מ הנוכחי לא ימהר לתת גיבוי ללפיד אם תפרוץ שביתה כללית במשק. לבנימין נתניהו יש מניעים משלו: הוא יודע, כי שר האוצר מבקש לרשת אותו. הוא הושפל עד עפר במו"מ הקואליציוני. הוא נאלץ להפוך את הממשלה לתלת־ראשית, כאשר ציפי לבני היא היחידה הנתפשת בעיניו כשותף קואליציוני שוחר־טוב ואמתי, בעיקר כזה שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה. לפיד האמין, כי עסקה עם עיני תעלה לו במחיר זול, יחסית. הוא סבר, שיו"ר ההסתדרות שולט בשטח. יכול לנווט את המחאה החברתית כך שאם תפרוץ, תופנה נגד נתניהו. הוא לא שיער את עוצמת הזעם הציבורי.

לפני שבוע, לאחר אישור רפורמת "שמיים פתוחים", קיבלה 'יש עתיד' בסקר שערך העיתון "גלובס" 30 מנדטים – מספר זהה לכמות המנדטים שקיבל הליכוד־ביתנו באותו סקר. זה היה לפני שבישר על תכנית הקיצוצים. לפני יומיים, לאחר שפירסם את תכניתו, הופיע בסקר של מכון 'פאנלס' הנתון המדהים, שלפיו 47 אחוז ממצביעי לפיד לא יצביעו לו בשנית. מדובר באובדן של כתשעה מנדטים בתוך כמה ימים. בסקר "אולפן שישי" האחרון, הליכוד כבר עלה ל־32 מנדטים, ולפיד נחתך ל־17 מושבים. צריך לשים לב לדקויות: הזעם העצום שמופנה כלפי שר האוצר שונה מהזעם שהופנה בשעתו לנתניהו, עת זה שימש בתפקיד בממשלת שרון. הליכוד אמנם נענש בבחירות 2006 כשירד לתריסר מנדטים, אך זה קרה בעיקר משום שאשליות ההתנתקות עוד אחזו בציבור, ולכך נלווה הכעס על גזירותיו הכלכליות של נתניהו. הזעם הנוכחי דומה יותר לאכזבה מקדימה בראשות לבני לאחר פרוץ המחאה החברתית ב־2011.

לפני שפרצה המחאה, קדימה קיבלה בסקרים יותר מנדטים מהליכוד, באזור ה־28-30 מנדטים. לאחר שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, נחתך מספר המנדטים של קדימה בחצי. כיום, שרידי קדימה המקורית מונים בכנסת שמונה מנדטים בלבד: ששת הח"כים של 'התנועה' ושני הח"כים של קדימה. לבני לא הייתה רלוונטית למחאה החברתית, ונענשה. אולם לפיד הוא הטריגר של המחאה הנוכחית. חמור מכך: אם המצב הכלכלי ימשיך להידרדר וישראל תסתבך במיתון, באינפלציה ובאבטלה, עונשו יהיה קשה מזה של לבני. הוא יימחק לחלוטין.

טור שבת: עדיף לזגזג פעמיים

החלטתו החפוזה של יאיר לפיד לחבור ליו"ר ההסתדרות עפר עיני נבעה, בעיקרה, מטעות מהותית בשיקול הדעת: הוא ידע, כי רפורמות גדולות ומהותיות יחייבו אותו להתעמת עם ההסתדרות. הוא גם ידע, כי בניגוד לרה"מ אריאל שרון – שגיבה את נתניהו כשר אוצר לאחר בחירות 2003 – רה"מ הנוכחי לא ימהר לתת גיבוי ללפיד אם תפרוץ שביתה כללית במשק. לבנימין נתניהו יש מניעים משלו: הוא יודע, כי שר האוצר מבקש לרשת אותו. הוא הושפל עד עפר במו"מ הקואליציוני. הוא נאלץ להפוך את הממשלה לתלת־ראשית, כאשר ציפי לבני היא היחידה הנתפשת בעיניו כשותף קואליציוני שוחר־טוב ואמתי, בעיקר כזה שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה. לפיד האמין, כי עסקה עם עיני תעלה לו במחיר זול, יחסית. הוא סבר, שיו"ר ההסתדרות שולט בשטח. יכול לנווט את המחאה החברתית כך שאם תפרוץ, תופנה נגד נתניהו. הוא לא שיער את עוצמת הזעם הציבורי.

לפני שבוע, לאחר אישור רפורמת "שמיים פתוחים", קיבלה 'יש עתיד' בסקר שערך העיתון "גלובס" 30 מנדטים – מספר זהה לכמות המנדטים שקיבל הליכוד־ביתנו באותו סקר. זה היה לפני שבישר על תכנית הקיצוצים. לפני יומיים, לאחר שפירסם את תכניתו, הופיע בסקר של מכון 'פאנלס' הנתון המדהים, שלפיו 47 אחוז ממצביעי לפיד לא יצביעו לו בשנית. מדובר באובדן של כתשעה מנדטים בתוך כמה ימים. צריך לשים לב לדקויות: הזעם העצום שמופנה כלפי שר האוצר שונה מהזעם שהופנה בשעתו לנתניהו, עת זה שימש בתפקיד בממשלת שרון. הליכוד אמנם נענש בבחירות 2006 כשירד לתריסר מנדטים, אך זה קרה בעיקר משום שאשליות ההתנתקות עוד אחזו בציבור, ולכך נלווה הכעס על גזירותיו הכלכליות של נתניהו. הזעם הנוכחי דומה יותר לאכזבה מקדימה בראשות לבני לאחר פרוץ המחאה החברתית ב־2011.

שיקול דעת מוטעה. לפיד עם נתניהו.

שיקול דעת מוטעה. לפיד עם נתניהו.

לפני שפרצה המחאה, קדימה קיבלה בסקרים יותר מנדטים מהליכוד, באזור ה־28-30 מנדטים. לאחר שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, נחתך מספר המנדטים של קדימה בחצי. כיום, שרידי קדימה המקורית מונים בכנסת שמונה מנדטים בלבד: ששת הח"כים של 'התנועה' ושני הח"כים של קדימה. לבני לא הייתה רלוונטית למחאה החברתית, ונענשה. אולם לפיד הוא הטריגר של המחאה הנוכחית. וחמור מכך: אם המצב הכלכלי ימשיך להידרדר וישראל תסתבך במיתון, באינפלציה ובאבטלה, עונשו יהיה קשה מזה של לבני. הוא יימחק לחלוטין.

ההסתמכות של לפיד על עיני ונשיא המדינה פרס לא תעזור לו. הוא זקוק לגיבוי של נתניהו. ראש הממשלה לא ימהר לשאת את שר האוצר על האלונקה. בימים הקרובים, ייהנה מכך שהמחאה החברתית המתעוררת מתעללת בשר האוצר הטרי. כאשר תוגש הצעת התקציב לממשלה, נתניהו עוד עשוי לרכך את הגזירות ולהיראות כחברתי מול לפיד. זה עשוי להועיל לליכוד שהפך לגווייה פוליטית. זה יכול לגרום לציבור לאהוד את נתניהו ולסמוך עליו מחדש, הגם שהבור התקציבי נוצר במשמרת שלו ושל שטייניץ. הימין המבקש תקומה יכול להרוויח מכך, שמי שנתפש כאכזרי הוא זה שצמח בערוגות הההפגנות הגדולות בכיכר הבימה לפני שנתיים.

הקרב על התקציב יהיה קשה מנשוא. אם בסופו של יום יגבה נתניהו את לפיד, לא מן הנמנע שהוא גם יגבה במקביל כל מיני מורדים חברתיים בסיעת הליכוד כדי למתג מחדש את המפלגה כחברתית. אופיר אקוניס כבר החל לצייץ נגד שר האוצר, וידוע כי כל ציוציו של סגן השר נעשים ברשות ובסמכות. לאחר שיעבור יו"ר 'יש עתיד' את כל המשוכות והמהמורות הפרלמנטריות שמכינים לו באופוזיציה, ובסופו של יום יועבר התקציב, הוא עלול למצוא עצמו חבול, מרוט, מנודה ומבוזה. יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ, מתכוונת לעשות על גבו את דרכה לראשות מפלגתה בבחירות המקדימות הקרובות. ובבוא העת, אם בשל סכסוך יזום מצד נתניהו ואם בגלל סכסוך שיפרוץ בינו לבין לפיד, עשויה היא להחליפו במשרד האוצר כדי לעשות תיקון חברתי. ראש הממשלה ירוויח במקרה הזה פעמיים: גם העביר תקציב של גזירות וקיצוצים, גם החליף את שר האוצר המאכזב וגם הכניס לממשלה את מפלגת העבודה שמנהיגתה משוועת לניסיון מיניסטריאלי ולהישגים בשטח. ואם יחימוביץ תיכנס פנימה, אפשר יהיה להעיף באותה הזדמנות גם את בנט וחבריו, ולהחליפם בדרעי ובליצמן הכמהים לשלטון.

נתניהו, שיכול ללמד שיעורי־הישרדות מה הם, הציל את הקואליציה שלו כאשר פילג את מפלגת העבודה שאיימה להפילו. הוא עשה את הלא ייאמן והביא להגליית שריה לאופוזיציה. כדי לחסל את לפיד פוליטית, רה"מ יכול ברגע הנכון להעיפו לספסלים האחוריים במליאה. הוא יודע, כי המאכזבים מתים באופוזיציה מוות פוליטי בלתי־קדוש בעליל. אולי בקדנציה הבאה, ימנה את לפיד לשר המשפטים. אם שר האוצר רוצה למנוע את התחסלותו הפוליטית, עליו לזגזג שוב ולחשוב מחדש על הקיצוצים והגזירות. בין כה וכה, בפינה ממתין הדוד הטוב אולמרט, שאינו מתכוון לוותר על חלומו להיאבק מחדש על ראשות הממשלה. עדיף לזגזג פעמיים מאשר לחסל קריירה פוליטית מבטיחה בחודשיים.

צעד משמעותי בדרך להפרטת שוק התעופה הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.4.2013

לפני 29 שנים, הכריז אחד האיגודים החזקים בבריטניה, איגוד כורי־הפחם, מלחמה על ראש הממשלה דאז, מרגרט תאצ'ר. מול "אשת הברזל" ניצב ארתור סקרג'יל, יו"ר האיגוד ואחד האנשים החזקים בממלכה המאוחדת ובמפלגת הלייבור. רה"מ הבריטית ביקשה לייעל את תעשיית הפחם המנופחת, לסגור 20 מכרות ולהביא לפיטורי 20 אלף פועלים. ב־12 במרס 1984 נפתחה השביתה הגדולה והארוכה שסימלה את מלחמת תאצ'ר באיגודים: שביתת הכורים. בבריטניה פרצו עימותים עם המשטרה. רה"מ השוותה את מאבק למלחמה על איי פוקלנד. בנאום שנשאה, כינתה את הכורים השובתים "האויב מבפנים", וקבעה: "שלטון החוק יגבר על שלטון האספסוף". המשטרה עצרה למעלה מ־11 אלף איש. 8,000 איש הועמדו לדין. הכורים הכריזו על "מלחמת מעמדות". כעבור שנה חסר 9 ימים, הסתיימה השביתה בתבוסה מוחצת לאיגוד. סרט הקולנוע המצליח "בילי אליוט" משנת 2000 המחיש עד כמה נתנה השביתה את אותותיה בחברה, כלכלית ותרבותית. שנים רבות חלפו עד שהתאושש השמאל מהשביתה.

לפיד ונתניהו. הפרטות כואבות והתייעלות

לפיד ונתניהו. הפרטות כואבות והתייעלות

החלטת הממשלה מאתמול בדבר רפורמת "שמיים פתוחים" היא אולי מהצעדים המשמעותיים שננקטו בעשור האחרון לשם הפרטת שוק התעופה הישראלי, הפיכתו לתחרותי וקביעת אמות־מידה זהות לאלה הקיימות במדינות האיחוד־האירופי. סירוב הממשלה להיכנע לשביתת ההסתדרות ולאיומי עופר עיני עשוי לסמן את תחילתו של המאבק למען הפרטות נוספות והסרת הנטל מכיס הצרכן. עובדי 'אל על' חוששים, כי התחרות תגרום לפיטורים. ובצדק. עובדי חברת החשמל והנמלים רואים במאבק עניין עקרוני: אם השמיים ייפתחו, מן האפשר ששווקים נוספים ייפתחו לתחרות ולהפרטה. תאצ'ר הפגינה נחישות עקרונית מול הכורים.

עתה, נתניהו ולפיד נדרשים לנחישות מול יו"ר ההסתדרות, עפר עיני. אם הממשלה תתעקש על הרפורמה וההסתדרות תעמוד על שלה, המאבק יוחרף. לפי שעה, שדה התעופה בנתב"ג יושבת עד יום שלישי בחמש לפנות בוקר. כאשר תעבור הרפורמה לשלב היישום, יצטרך עיני להחליט אם הוא הולך על כל הקופה ומתייצב מול רה"מ ושר האוצר – כפי שעשה סקרג'יל באנגליה – או מוותר. גם עיני, שאולי אינו מכיר את ההיסטוריה של שביתת הכורים ההיא, יודע, כי מהלכי הפרטה, ייעול והכנסת גורמים זרים לתחומים שעליהם חולשים מונופולים ישראליים הם מתכונת להחלשת האיגודים. בבריטניה, הם לא התאוששו מהשביתה ההיא. בישראל – אשר בה כוחם אמנם מוגבל אך חזק דיו – רפורמת "שמיים פתוחים" היא עבור ההסתדרות מה שהייתה עבור איגוד הכורים ההחלטה להפריט ולייעל את מכרות־הפחם: הכרזת מלחמה.

נתניהו – שהקים ממשלת ימין ליברלי הגם שרצה בשותפות דווקא עם מפלגת העבודה והחרדים (שהיו, קרוב לוודאי, מונעים כל רפורמה בשוק התעופה) – אמר אתמול בישיבת הממשלה אשר אישרה החלת דין רציפות על הצעת החוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות במשק (החלטה שתכליתה קידום הצעת החוק): "אנו מאוד מעריכים את הסקטור העסקי ורוצים לעודד אותו… אנו לא מוכנים לקבל מונופולים וקרטלים. את התחרות הזו מבצעות נשות ואנשי העסקים. הערך המוסף הכלכלי לא מיוצר בעיקרו על ידי הממשלה או על ידי חברות ממשלתיות. אנו לא רוצים לדכא את היזמות ואת התחרות, ולא רוצים לדכא את היזמות והיזמים. בסופו של דבר זאת הכלכלה שלנו, הם מושכים את העגלה של כולנו, הם מביאים ערך מוסף, הם לוקחים סיכונים". במלים אחרות: השמרנות החדשה במושגיה הכלכליים חוזרת למשרד רה"מ.

ברם, המשנה הקפיטליסטית של נתניהו איננה חדשה. השאלה המהותית היא אם לשם הכנסת יזמות, תחרותיות וחירות עסקית לכלכלה, רה"מ ייצא גם למהלך של הפרטות כואבות, פיטורים, התייעלות ועימות עם ההסתדרות. בכהונתו הקודמת, ביכר את הפשרה עם עפר עיני על פני עימות. הפעם, לרה"מ ולשר האוצר, שני אנשי ימין כלכלי, יש הזדמנות לבצע מהלכים כלכליים משמעותיים ולהסתכן בעימות־רבתי עם ההסתדרות. עם סדר יום כלכלי מעין זה, נתניהו חוזר לשנת 2003, אז נאלץ לשקם את הכלכלה הישראלית במחיר אישי כבד. ישראל שלאחר רפורמות נתניהו שרדה את המשברים הכלכליים שיוון, ספרד וקפריסין לא מצליחות לשרוד. לפני עשור, הוא זכה לגיבוי מלא מצד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, ואביו של שר האוצר הנוכחי, טומי לפיד, שמפלגתו מנתה 15 ח"כים. הפעם, גם לפיד וגם בנט יגבו את רה"מ בצעדיו. ציבור בוחריהם מצפה מהם לעשות כן. אם יצליח לחולל תמורות ליברליות בכלכלה – אפילו במחיר של עימותים קשים ושביתות ארוכות – גם כהונתו הרביעית כרה"מ תהא מובטחת.

האשליה שבתנועת המחאה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.4.2013

בסוף השבוע, כתב לי יונתן אוקון, צעיר מוכשר בן 24 מ'התנועה הליברלית החדשה', על פרשת מחיקת־חוב שהציבור הספיק לשכוח ופורסמה לפני כמה חודשים: "מדינת ישראל", מספר אוקון, "מחקה חוב של חברת החשמל לקופה הציבורית על־סך 6 מיליארד שקל. החוב הזה הוא קצת יותר מ־8 אחוזים מהחוב הכולל של חברת החשמל (באג"ח, הלוואות וכו') שמוערך ב־74 מיליארד ש"ח וממשיך לתפוח". זה לא המקרה היחיד שבו המדינה מוותרת על כספים המגיעים לה. כך, בידיעה שפורסמה ב"גלובס" ב־28.3, נכתב כי המדינה שוקלת למחוק חוב של הרשות הפלשתינית בגין צריכת חשמל על סך 730 מיליון שקל, ולהעלות את תעריפי החשמל לצרכן הישראלי ב־3 אחוזים כדי להשיב לעצמה את הכסף האבוד.

מובן, כי שום מחאה לא פרצה נוכח אובדן סכומי־העתק האלה, ודאי לא מחאה נוסח זו שהחלה להתגלגל לאחר שנודע, כי בכוונת בנק לאומי למחוק 150 מיליון שקל מחובותיו של יו"ר קבוצת אי.די.בי, נוחי דנקנר לבנק (בינתיים פורסם, כי מנכ"לית הבנק, רקפת רוסק עמינח, חזרה בה מכך). עולה אפוא השאלה מדוע המצפן הציבורי, הרגיש כל כך (ובצדק) לחובותיהם של טייקונים וחברות ענק, מוחל לחברות ממשלתיות, לא כל שכן להחלטות שערוריות נוסח ההחלטה על מחיקת החוב לרשות הפלשתינית. למה לא מתארגנת איזו הפגנה למען הפרטת חברת החשמל והסרת הנטל מן הציבור? ואיך זה שאף לא אחד מן הסוציאליסטים הרגישים לכיס הציבור אינו משיק קמפיין שימנע את ייקור החשמל כדי לכסות את חובות הפלשתינים?

סבלנות הציבור עלולה לפקוע. רה"מ נתניהו

סבלנות הציבור עלולה לפקוע. רה"מ נתניהו

התשובה לכך נעוצה בעובדה, שגם המחאה נגד בנק לאומי ודנקנר, כמו שאר המחאות שקדמו לה, מנוהלות על־ידי פוליטיקאים בהווה ולעתיד, שכל מטרתם היא יצירת הלך רוח מהפכני שיביא לערעור השלטון ולהחלפתו. בוועדים הגדולים לא נוגעים, כי בכל זאת יש מי שזקוק להסתדרות כדי לארגן הפגנות ולייצר שביתות כלליות. איך יוכלו לחולל שביתה כללית אם חברת החשמל תעבור לידיים פרטיות וחלילה תתייעל לטובת ציבור הצרכנים? וכמובן, בעניין הפלשתינים אין בכלל נושא לוויכוח. לשמאל יש עיוורון קבוע ביחס למתרחש מעבר ל"קו הירוק", ולכן אפשר בכלל לראות את העלאת תעריפי החשמל כעונש המושת על הישראלים בשל "הכיבוש". כשמבינים את המנטליות הזו, הסוציאל־רבולוציונרית, הכול מסתדר. וכשהתקשורת משתפת פעולה ודוחקת ידיעות כאלה לעמודים הפנימיים של המוספים הכלכליים, גם אלה שמודעים למתרחש אינם יכולים לצאת למאבק אפקטיבי בהיעדר גב תקשורתי נוסח תמיכת "דה מארקר" במחאה החברתית של קיץ 2011.

הבעיה איננה, אם כן, של המוחים והבוסים שלהם, אלא של הציבור הישראלי. ודומה כי אין מי שייאבק עבור הישראלים כדי לחולל פה כלכלה ליברלית יותר שאינה רואה בכיסו של הצרכן מקור בלתי־אכזב למימון כישלונות כלכליים נוסח חברת החשמל ואי־היכולת לגבות את החוב מהרשות הפלשתינית, שכבר זכתה פורמלית להגדרתה כמדינה. כך יוצא, שבמקום להחזיר לתודעה את הכלכלה נוסח האייק או תאצ'ר, חברי־כנסת מהימין מתחילים להיזכר בזכותנו על הר־הבית ומבקשים לעלות אליו, כאילו זו הייתה בעייתה הדחופה של החברה הישראלית. בישראל של 2013, הימין הליברלי לא קיים. אפשר רק לקוות שנתניהו ולפיד יהיו אמיצים מספיק כדי לגעת בנקודות הכואבות ביותר לכיסם של אזרחי המדינה. אך בהיעדר גב ציבורי זקוף, ראש הממשלה ושר האוצר ימצאו עצמם עד מהרה מתמודדים עם שלי האדומה, מגינת חברת החשמל, יו"ר ההסתדרות עיני, הגייסות של המחאה החברתית ושגרירי רק"ח בתקשורת.

נתניהו, שהוביל מהפכה בתפקידו כשר אוצר עת התמנה לתפקיד בשנת 2003, חייב ליטול את המושכות ויחד עם שר האוצר להתחיל בתהליכי הפרטה והתייעלות. אין צורך להעלות מסים או לגזור גזירות כלכליות על הציבור כדי לממן את החברות הממשלתיות הכושלות. יש צורך להתחיל במהלך חזק וכואב של הפרטה, התייעלות ופיטורים, שבסופו המדינה תצא נשכרת והציבור לא ישלם בכיסו על שרידי הריכוזיות בכלכלה הישראלית, שהופכים לנגעים מסרטנים יותר משהם כתמים בלתי־מזיקים. ראש הממשלה, שנמנה על ראשי הממשלות הבודדים שבאו לחלוק כבוד ל"אשת הברזל" המנוח תאצ'ר בהלווייתה בלונדון בשבוע שעבר, צריך להיכנס לקרב הקשה הזה. זה לא היה קל לתאצ'ר. זה יהיה קשה עבורו. אך נתניהו, שמבין דבר אחד או שניים בכלכלה, יודע שללא הפרטה, התייעלות ושוק חופשי, סבלנות משלם המסים תפקע.

מדוע לא אצביע לנתניהו ביום שלישי הקרוב?

במשך חמש שנים, תמכתי ופעלתי למען הליכוד ובנימין נתניהו. האמנתי, כי נתניהו – שניבא את כישלון הסכמי אוסלו, שבהם לא תמכתי מעולם וגם את כישלון קונספציית ההינתקות – הוא ראש ממשלה ראוי יותר מאהוד אולמרט. כמי שהגיע ממה שאהוד ברק אוהב לכנות "השמאל העמוק", וחתך ימינה בהשראת דמויות היסטוריות ידועות כמו גורג' אורוול, ארתור קסטלר ואלבר קאמי, וגם דמויות פחות ידועות כמו ארווינג קריסטול, נורמן פודהורץ ודייויד הורוביץ הניאו-קונסרבטיבים, חשבתי שהליכוד יוכל להוביל את ישראל למקום אחר. יתירה מזו: הדה-לגיטימציה נגד ישראל במהלך מבצע "עופרת יצוקה" הניעה אותי לתמוך בנתניהו במאמרים שפרסמתי ב"מקור ראשון" וגם בתפקידי במכון ז'בוטינסקי במצודת זאב.

נתניהו הוכיח כי אינו ראוי לשמש ראש ממשלה, אך את זאת הבנתי מאוחר מדי. כמו אנשי ליכוד אחרים, ראיתי במחאה החברתית ניסיון לפוטש נגד הממשלה. בד בבד, ניסיתי, ונכשלתי, לבקש מאנשי הליכוד ללכת לשכונות העוני והמצוקה ולחשוב על שינוי הכיוון והשיטה. המחאה החברתית הייתה ניסיון אמיץ להתקומם נגד השיטה הקיימת וככזאת ביטאה תנועה מלמטה של המוני צעירות וצעירים שהחליטו לצאת לרחובות נגד משטר כלכלי וחברתי שנתניהו לא המציא אותו אך קידם אותו.

עזבתי את תנועת הליכוד הגם שיכולתי להשתכר היטב, הן בבחירות המקדימות והן בבחירות הכלליות. נתניהו נכשל בארבעה אתגרים מרכזיים: ראשית, הוא בודד את ישראל בעולם והציג אותה כסרבנית שלום, כמעין צפון קוריאה מזרח תיכונית, במקום לקבל עליו את האתגר של מו"מ עם הפלסטינים, הגם שאני-עצמי ספקן ביחס ליכולתו של מו"מ כזה להצליח במצב שבו שתי ההנהגות מייצגות את האינטרסים הצרים של האליטות הכלכליות ולא את האינטרסים הרחבים של העם. שנית, הוא כשל במאבקו נגד התחמשות איראן בנשק גרעיני באיום כוזב להפצצתה הגם שהיה ברור לו שאין ביכולתה של ישראל לצאת לפעולה כזו מבלי להמיט על המדינה אסון ממשי. שלישית, הוא הניח לקיצוני הימין, גזענים, פשיסטים ומתנגדי הרעיון הדמוקרטי, להשתלט על הליכוד, והפך את מפלגת בגין וז'בוטינסקי למפלגה הדומה באופייה לחזית הלאומית של מרין לה-פן, מפלגתו של חירט וילדס בהולנד והמפלגה הלאומית הבריטית של גריפין באנגליה.

ולבסוף, הוא היה אטום לחלוטין לשוועת העם הנאנק תחת עולה של כלכלה כושלת המשרתת את האינטרס של הטייקונים ובעלי-ההון ולא את צרכי מעמד הביניים וציבור העובדים השכירים והעצמאים. במובן זה, הורדת מחיר השימוש בטלפון סלולרי עבור ציבור שהולך ונהיה עני, ומתן טיפולי שיניים חינם למיליון ילדים שאין להם מה לאכול, משקף את חוסר ההבנה של נתניהו בכלל היסודי בכלכלה: ככל שכושר הצריכה של הציבור גבוהה יותר, השגשוג הכלכלי מאמיר יותר.

ברבות הזמן, ניסיתי לנהל דיאלוג עם מפלגות שונות שביקשו להציע חלופות. הבנתי, כי אין היום בנמצא מפלגה פוליטית המבקשת לתת ביטוי אמתי למחאה החברתית מכאן, ולציבור שלם שחשובים לו ערכים ליברליים, לאומיים ודמוקרטיים ברוח ז'בוטינסקי. ברגע מסוים, גם חשבתי להצטרף לליכוד מחדש כדי להיאבק על דמות התנועה, אולם משראיתי כי חבריי הליברלים בליכוד מיישרים קו עם הקיצונים נוסח פייגלין, שבפועל נתן רהביליטציה לאייכמן במילותיו שלו, הבנתי כי יש צורך בהקמת גוף פוליטי חדש.

בבחירות הקרובות, לא אצביע נתניהו. נחשפתי לציבור שלם של אנשים, המבין כי יש צורך לנהל מאבק מקביל, פרלמנטרי וחוץ-פרלמנטרי, מהכנסת ומהרחוב, לניתוק קשרי ההון והשלטון ולייסוד שיטה חברתית שונה שבה יש מקום משמעותי ליהודים ולערבים, לעובדים שכירים ועצמאים, לבעלי עסקים קטנים ולרוצים ביוזמה חופשית, לסוציאליסטים ולליברלים, לאנשי ימין ושמאל. יש צורך אמתי בהקמת המרכז הרדיקלי שבו תומכים אישים כמו תום פרידמן מה"ניו יורק טיימס", סגן ראש ממשלת בריטניה, ניק קלג, ואלה שמגיעים ממורשת "הדרך השלישית" של אנתוני גידנס.

נתניהו חייב לעזוב את משרד ראש הממשלה כדי שיקרה פה שינוי אמתי. החלופה לנתניהו היא הקמת ממשלת רפורמה בהשתתפות כל מפלגות המרכז והשמאל, שתביא לשינוי דרמטי באופן שבו מתנהלת הכלכלה הישראלית, החברה והדמוקרטיה. השאלה מי יעמוד בראשות ממשלה כזו היא מינורית, הגם שהתשובה בראש: ראש המפלגה הגדולה בגוש המרכז-שמאל. כל ממשלה שבראשה יעמוד נתניהו ותכלול מרכיבים מגוש המרכז-שמאל, דינה לקרוס או להסתאב, כיוון שלליכוד הקיצוני בהנהגתו אין דבר להציע לעם מלבד הקצנה לכיוון הפיכת ירושלים לפיונגיאנג ומיטוט ציבור העובדים לכדי אוסף של עבדים.

אני מבקש מקוראיי, שיודעים על פעילותי מען ערכי הציונות הרביזיוניסטית, מורשת ז'בוטינסקי ובית"ר, האידיאולוגיה שבה בשתי גדות הירדן "יחיה לו בשפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני", לתמוך בכל מפלגה פוליטית ואידאולוגית מלבד הליכוד ביתנו בראשות נתניהו וליברמן. יש לנו הזדמנות אמתית לחולל שינוי בחברה הישראלית. בבוא העת, לאחר שתופל השיטה הקיימת וכאשר יסולקו מן השלטון אלה שעיוותו את משנת ז'בוטינסקי ובגין, תהיה לנו ההזדמנות לחשוב איך אנו מייסדים מחדש את החיבור הפוליטי בין לאומיות לבין ליברליות. כל תמיכה בליכוד ביתנו בראשות נתניהו וליברמן משמעה פגיעה בכל מה שהאמין בו ז'בוטינסקי.

ואסיים בציטוט מדברי ז'בוטינסקי במאמרו "שאלת הנשיאות" שפורסם בעיתון "העם" בתאריך 4 ביוני 1931: "אין זכות קיום לציבור, המסגל את מסילתו לטעמי 'מנהיגיו', במקום לקבוע את מסילתו ולהתאים אליה את בחירת השמשים, אשר יוציאו לפועל את רצון שולחיהם".

דוד מרחב, תל-אביב
ז' בשבט תשע"ג (18 בינואר 2013).

האשליה המספרית של המחאה החברתית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 14.5.2012

לקראת סוף הפגנת ההשקה של המחאה החברתית במוצאי-שבת, הרעים בקולו עוד נואם אלמוני שטען, כי אמצעי התקשורת מפחיתים במספר המשתתפים. "אין פה כמה אלפים", זעק, "יש פה עשרות אלפים!". בקהל נרשמה מבוכה קלה. למען האמת, מספר המשתתפים לא עלה על אלף איש, אולי אלף וחמש מאות משתתפים, אם נוהגים בנדיבות בבאי כיכר רבין. זו הייתה הפגנה מבולבלת במיוחד עם אינספור שלטים מאולתרים, פה ושם דגלים אדומים, רסיסי קבוצות וכמה חברי כנסת תועים. בקצה האחד של הכיכר עמדו הטרוצקיסטים שחילקו את עיתונם, "המאבק", ובקצה האחר ניצבו אנשי 'התנועה הליברלית החדשה', המבקשים להפיח חיים במפלגה הליברלית המנוחה. הם אפילו פגשו לאחרונה את שר האוצר הנשכח מהליברלים, משה נסים, וניסו להעיר את ותיקי הליברלים העייפים שהיו פעם חלק מהמחנה הקרוי 'גוש חירות ליברלים', לפני שגח"ל הפכה לליכוד. נסים, אגב, לא השתנה: בכנס במכון ז'בוטינסקי, התחשבן עם מישה ארנס על פרויקט הלביא ונראה חיוני מתמיד.

צילום אילוסטרציה. אירועי המחאה החברתית בקיץ שעבר

צילום אילוסטרציה. אירועי המחאה החברתית בקיץ שעבר

הם התחלפו על הבמה המאולתרת ושאגו למיקרופונים. אב הקריא נאום עם בתו, מורה אחת נאמה עם טון דידקטי, קומוניסט אחד צרח עד שבאי-העצרת נאלצו לתחוב אצבעות באוזניהם. אבל הסיפור היה הכמות הגדולה של הצעירות והצעירים שבאו. כן, היו שם ותיקי מרצ ומפ"ם ושל"י ורק"ח, אבל מספרם היה זניח. הגיל הצעיר של המשתתפים הוא הסיפור האמיתי: המחאה החברתית בגרסתה המעודכנת לא מושכת אליה המונים כמו בשנה שעברה, אבל יש לה קאדרים מאורגנים ומוכנים לפעולה שהפעם, בשונה מהקיץ שעבר, גם צועקים "ביבי הביתה". אפשר להסתכן בהימור שהקיץ לא נראות הפגנות ענק בחוצות הערים. אפילו דפני ליף לא ממלאת את הצ'ימידן בשימורים לקראת שהות ממושכת באוהל ביולי-אוגוסט הלוהטים. אבל מה שכן נראה זה ניסיון לארגן פעילים ולווסת את פעילותם כך שהפעם הם לא יישרפו באש המהפכה המאכזבת אלא יתגבשו לכוח פוליטי מאורגן לקראת הבחירות הבאות.

אחד מבאי-ההפגנה, איש ליכוד דווקא, אמר לי בהנאה גדולה שמספרם הקטן של המפגינים מלמד שאין צורך להתרגש מהם. זהו, בערך, הלך הרוח הנפוץ בימין: תמהיל של זחיחות עם אופטימיות מופלגת, שלפיה הפעם לא יהפכו את הקיץ לסוער וממשלת נתניהו-ברק-מופז תחצה בקלות את המחצית השנייה של 2012. האשליה המספרית הזו היא בדיוק שגרמה לימין להפסיד את בחירות 1992. והיא גם זו שגרמה ללא מעט בוחרי ימין לדלג לכיוון אהוד ברק ב-1999 בעקבות אי-שביעות רצון מסוימת מנתניהו, שטופחה על-ידי התקשורת. שם המשחק הוא ארגון: לעומת השמאל השופע בארגונים מסודרים כמו הקרן לישראל חד"שה, בימין יש בצורת ארגונית מוחלטת לצד שקיעה תכופה בתרדמת מוחית. קמפיין אפקטיבי, פעילים מגויסים והתמקדות רצינית בהסברה בשטח – זה בדיוק מה שנדרש כדי להעביר כמה מנדטים מהימין לשמאל, לשכנע שהמצב הוא כל כך רע ונורא ושבין כה וכה נתניהו ינצח, כדי שהפער בין מפלגת העבודה לבין הליכוד יעמוד על 5 מנדטים לערך.

בהקשר הזה, כדאי לשמוע מה יש לח"כ דני בן-סימון ממפלגת העבודה לומר על הבחירות הבאות. בדברים שנשא בכנס השמאל בשישי שעבר בבית ציוני אמריקה, אמר העיתונאי בדימוס: "אני חושב ומאמין ששלטון הימין מגיע לקצו. מאז 77', למעט הפוגות קצרות, הימין שולט ועכשיו יש גל עולמי שמפיל שלטון אחרי שלטון. את המהפך האחרון ראינו בצרפת. זה יגיע גם אלינו – אנחנו חלק מהעולם". בן-סימון העריך שהשמאל ינצח בבחירות הבאות במידה ויושגו לפחות 80 אחוזי הצבעה. בשמאל לא אומרים את זה במפורש, אבל המתכון לניצחון מבוסס על המודל הצרפתי: מצד אחד, הסתה נגד נתניהו והצגתו המבזה כ"סרקו", הכינוי הצרפתי לסרקוזי, כלומר פוליטיקאי שמרני שמוביל את ישראל לשום מקום. ומצד שני, עידוד הערבים לצאת ולהצביע וסגירת הפער מול הימין באמצעות הקול הערבי. זה מה שהולנד עשה בצרפת כשהביס את יריבו השמרני: הוא גייס לצידו את המיעוט המוסלמי הגדול בצרפת. אלמלא המוסלמים, סרקוזי היה ממשיך לכהונה שנייה בארמון האליזה. מובן שהפרשנויות האלה לא מתקבלות בימין שעסוק כל העת בעתיד מאחזים מבודדים. צעירי המחאה החברתית לצד הגייסות מהכפרים הערבים הם הבסיס למאבק למען רפובליקה סובייטית בישראל. כשהימין יתיש את נתניהו עם מלחמות על ג'בלאות ביו"ש, המצעד על הכנסת כבר יהיה בשיאו.

מטרתה האמיתית של המחאה החברתית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.4.2012

עו"ד אלדד יניב הוא טיפוס שכדאי להקשיב לו. יניב, שיצא באיזה ראיון חזרה בתשובה חצי הזוי-חצי מלאכותי בהארץ ביום שישי, דאג להטיל את מימיו על רבים מפטרוניו לשעבר כדי שהיבסקציה היהודית שלו, 'השמאל הלאומי', תחזור להיות שוב רלוונטית אחרי שדפני ליף גנבה ליניב ולשמואל הספרי את ההצגה. בהתנהלותו, מזכיר עורך הדין הממולח את הבוס לשעבר, אהוד ברק. בקשות הסליחה שלו מכל הכיוונים מהדהדות את הקמפיין של ברק מ-99'. גם כאן, מושא השנאה הוא אותו אדם מהבחירות ההן: בנימין נתניהו. יניב, פוליטיקאי ממולח מאוד, מבין את השגיאה שעשתה ציפי לבני, שלא עלתה לרגל לשדרות רוטשילד כדי להכות על חטא ולהישבע אמונים לסוציאליזם, ולכן הוא מתחיל מעכשיו בהתקרבות אל הגרעין הצעיר והקשיח של המחאה החברתית, מעפיל לקרמלין כדי לקבל הכשר מהפוליטביורו החדש.

כיוון שיניב הוא פוליטיקאי עם קילומטראז' לא קטן במערכות בחירות, כדאי לשים לב להתייחסות שהוא נותן לגידי וייץ לקביעה שמרואיינו הוא אדם הזוי נוכח דבריו, שלפיהם "ישראל היא מדינה דמוקרטית, אנשים יצאו לרחובות בדיוק ברגע שהם צריכים לצאת לרחובות, בדיוק ברגע שהם יוכלו להביא את השינוי. ומי שחושב שנתניהו הוא ראש הממשלה הבא הוא בן אדם הזוי". יניב מסביר: "כל מי שאומר 'ביבי הוא ראש הממשלה הבא' אמר לפני 14 ביולי: 'ישראלים לא יוצאים לרחובות, הם תמיד מחוברים לכורסאות, שום דבר לא מעניין אותם, שום דבר לא מזיז להם'. אז זה היה הקונצנזוס… מערכת הבחירות הבאה תהיה ההתגלמות של אם כל המחאות. אנשים יהיו ברחובות. אנשים יצאו לרחובות. אנשים יעמדו בצמתים ואנשים יעמדו בכל פינות הרחוב ברחבי הארץ. יהיו פה רשימות חדשות, יהיו התארגנויות חדשות, ויהיה דם חדש ועצום שנכנס לתוך הפוליטיקה הישראלית… זה יהיה שיאה של מערכת בחירות הכי סוערת שהייתה בתולדות ישראל".

הדברים האלה משקפים בצורה כמעט מדויקת את ההיערכות לבחירות הבאות. סביר להניח, שהליכוד ימשיך להיות המפלגה הגדולה ביותר, אך בכל הסקרים כוחו של גוש הימין עומד על מנדטים ספורים מעל המספר הדרוש לגוש החוסם. במחנה מתנגדי נתניהו – שהמחאה החברתית היא המרכיב המרכזי אך לא היחיד בו ויש בו לא מעט בעלי-הון וממון – יודעים שהדרך לטלטול המדינה ולסיכול כהונה נוספת של רה"מ איננה עוברת בהפיכת הליכוד למפלגה קטנה, אלא בהקטנת כוחו של גוש הימין. לכן, יש צורך בגוש שמאל-מרכז גדול שיורכב מכמה מפלגות מרכזיות שתוכלנה לצד המפלגות הקטנות ליצור גוש חוסם, או גוש שמתקרב לגוש חוסם. במצב כזה, לנתניהו, גם אם ישיג גוש ימין של 61-63 מנדטים, לא תהיה ברירה אלא למשות מפלגות מהשמאל אם ברצונו לשמש ראש הממשלה. בין אם ייקח נתניהו את לפיד, או יחימוביץ', או מופז, ואולי את כולם יחד, המחיר יהיה כבד מנשוא. יכולת המשילות של הימין תהיה קטנה בהרבה מהמצב הנוכחי, שבו תלוי נתניהו בפליטי 'העצמאות' שאין להם ברירה אלא לכהן בממשלה.

צריך אפוא להבין מחדש את מטרת המחאה החדשה והכוחות הפוליטיים המלווים אותה: אם לא לסכל לחלוטין את יכולתו של נתניהו לשמש ראש הממשלה, הרי שלפחות לדאוג שבקדנציה הבאה הוא יהיה שחוק לחלוטין ביכולת המשילות שלו, תלוי בשותפים לא-טבעיים, מתנדנד בין סוציאליסטים, פופוליסטים ודור הבנים למחתרת אוסלו. כך, כל רפורמה במערכת המשפט, או מאבק בעמותות אנטי-ישראליות, או מניעת פינוי בית ביו"ש, או סירוב לעמדותיהם הבלתי-אפשריות של הפלשתינים – כל הדברים האלה יהיו בגדר חלום פרוע. ממשלה כזו לא תוכל להוציא אפילו מחצית מימי הממשלה הנוכחית. ואז, בסיבוב השני, ניתן יהיה לגמור את העבודה ולהשיב את הליכוד לשורות האופוזיציה.

כדי לממש את התסריט הזה, יניב בונה לא רק על המוני-העם היוצאים לקלפי. הוא גם סומך על פעילותן של קבוצות מסוימות: למשל, הערבים, שאחוזי ההצבעה בקרבם נמוכים, והפעם ייצאו לעשות מעשה ואולי יגדילו את כוח המפלגות הערביות לכיוון ה-13 מנדטים. יניב מבין שהוא וחבריו יצטרכו הרבה מאוד כסף כדי לממן את המערכה נגד נתניהו. לכן, הוא יאחד לא מעט מהטייקונים יחד עם בריוני וברוני התקשורת, האקדמיה ומערכת המשפט, כדי לתת ממד של כוח לקמפיין לשיתוק נתניהו. בעלי-הממון, שיבינו כי אם לא יצטרפו למתנגדי הליכוד הם עלולים להפסיד לא מעט, יפתחו את הארנקים. לא תהיה להם ברירה.

זו קואליציה מוכרת מאוד מהבחירות שבהן פטרונו בדימוס של יניב ניצח את נתניהו בקרב על ראשות הממשלה. בעצם, זו הקואליציה היחידה שיכול להפיל את ראש הממשלה. יניב הוא מהיחידים שיכולים לחולל מחדש את התלכיד הזה. יחד עם נאמניו של ראש הממשלה לשעבר שרון, שיעבדו קשה למען מופז. ויחד עם עופר עיני ושלי יחימוביץ', שני פוליטיקאים משופשפים ולא-תמימים בעליל. המחאה החברתית תגייס את החיילים בשטח. וכשבקרב של קולונלים וגנרלים עם צבא שלם ומאורגן, נגד מחנה פוליטי מפוצל שמלבד הליכוד כולל מפלגות עם אינספור מחויבויות שאינן לאומיות בלבד, כשברקע צועקים כצ'לה ובן-ארי מעל כל ג'בל, נתניהו עלול למצוא עצמו מחוץ למשרד ראש הממשלה. אם לא מייד לאחר הקדנציה הזו, אולי שנה או שנה וחצי אחרי הבחירות הבאות. זה קרה לאהוד ברק אחרי אינתיפאדת אל-אקצה. זה עלול לקרות לנתניהו אחרי אינתיפאדת רוטשילד-יניב בע"מ.