מאמרים פוליטיים

ראשית המלחמה הקרה השנייה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 31.3.2013

לפני שישים שנה, הפך קו הרוחב 38 לגבול כאשר קוריאה נחלקה לשתי מדינות: האחת, בהשפעה סינו־סובייטית, והשנייה – בשליטת כוחות פרו־אמריקניים. בישראל של אותן שנים, שבהן כל שאלה בינלאומית הייתה בסיס לפילוג בשמאל שהיווה הרוב בפוליטיקה של ראשית שנות ה־50', עלתה השאלה באיזה צד יש לעמוד ביחס לקו הרוחב ההוא: בצד הצפוני או הדרומי. בן גוריון ומפא"י תמכו בארצות הברית. "על המשמר" פרסם דיווחים אוהדים על הנעשה ב"קוריאה העממית", ומפ"ם התייצבה ברובה לצד הצפון הקומוניסטי. מק"י תמכה גם היא, מעל דפי "קול העם", בקים איל־סונג, מנהיג מפלגת הפועלים הקוריאנית, המפלגה השלטת בצפון־קוריאה. בשמאל הטיפו נוכח האפשרות ל"מלחמת עולם שלישית" שתיוולד מן המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית־המועצות, באשמת האמריקנים כמובן.

תמכו בצפון קוריאה. שער עיתון "על המשמר"
תמכו בצפון קוריאה. שער עיתון "על המשמר"

המחלוקות של אותן שנים אינן מופיעות בשיח הישראלי. לצפון־קוריאה אין היום סנגורים רבים בשמאל, מלבד דמויות כמו מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, שאמר לפני כשנתיים, כי "הדיקטטורה הסורית, הצפון־קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם". אולם היעדר השיח הממשי על צפון־קוריאה אינו מעיד על כך שמישהו התפכח או הבין את המציאות לאמתה, אלא שבפועל, לחלק הארי של הציבור הישראלי לא אכפת מהנעשה במדינות מסוכנות כמו איראן וקוריאה הצפונית, בבחינת "כל עוד עוזבים אותנו בשקט, שישברו את הראש".

הכרזת המלחמה של קינג ג'ונג־און, שליט הצפון הקומוניסטי, על הדרום הקפיטליסטי, מהווה למעשה הפרה קשה של סטטוס־קוו עדין שנרקם במשך 60 שנה. העולם שתק כאשר כ־3 מיליון צפון־קוריאנים מתו ברעב נוכח המדיניות הכלכלית של בנו של קים איל־סונג ואביו של קיים ג'ונג־און, קים ג'ונג־איל, שנפטר בדצמבר 2011. העולם גם החריש בשעה שהמשטר הסטליניסטי הדכאני במדינה יישם את מלוא המאפיינים הסטליניסטיים: גולאגים, הוצאות להורג, משפטי־ראווה וטיהורים. השתיקה נוכח הנעשה שם לא נבעה רק מהעובדה שלצפון־קוריאה יש יכולות גרעיניות. שנים רבות לא היו לה היכולות האלה. שתיקה זו נבעה גם ממדיניותה הליברלית של ארה"ב – שיזמה פיוס בין שתי הקוריאות והתגאתה במפגש היסטורי בין קים ג'ונג־איל ובין מנהיג דרום־קוריאה קים דה־ג'ונג ביוני 2000 – והעדיפה להמשיך במדיניות הדטאנט ההיסטורית (ה"דו־קיום בשלום") שגיבשו בריה"מ וארה"ב בתקופת כהונת ברז'נייב וניקסון, גם לאחר שהקומוניזם בגוש המזרחי התמוטט. עם תום המלחמה הקרה, ההנחה הליברלית, שלפיה ניתן לקיים לאורך זמן דו־קיום בשלום בין דמוקרטיות לבין מדינות טוטליטריות, קרסה.

ההנחה הזו, שגורסת כי ניתן למנוע הידרדרות באמצעות אמצעים דיפלומטיים ולקוות לטוב בניהול מו"מ בתום לב, הופרכה לא רק בעניין הצפון־קוריאני אלא גם בנושא האירני והסורי. ההנחה שדיקטטורות צמאות־דם עשויות להיות שותפות לשלום־אמת היא זו שמנעה את חיסול הרודנות הסטליניסטית בצפון־קוריאה כשעוד ניתן היה לעשות כן, ונתנה לקים ג'ונג־איל זמן יקר להצטייד ביכולת גרעינית. ההנחה הזו נותנת לאירן להרוויח זמן לקראת פיתוח פצצה גרעינית. גם הפעם, יש למערב יש אשליות שדיקטטורות כאלה תוותרנה על הזדמנות לפתח נשק להשמדה המונית לטובת אינטרסים כלכליים. האשליה המסוכנת הזאת הביאה לידי כך, שארה"ב ניצבת במבוכה קשה מול הנעשה בצפון־קוריאה ונכשלת במניעת איראן מהנחת ידיה על נשק גרעיני. במצב כזה, התגרענות אירנית תערער את היציבות העולמית הרעועה בלאו הכי, וארה"ב תתמודד מול האיום האירני כפי שהיא מתמודדת עם זה הצפון־קוריאני: בחוסר־מעש ובמבוכה רבה.

בארה"ב, אגב, היחידים שהבינו את האיום הנשקף לשלום־העולם ולדמוקרטיה מצד המדינות הטוטליטריות היו הטרוצקיסטים, אבותיהם של הניאו־שמרנים, ובראשם מקס שכטמן, שפנה ימינה. הם היו מיעוט זעיר. ריבוי השחקנים בזירה הגרעינית עלול להוביל למלחמה אטומית, שתהיה קו פרשת המים בתולדות המאבק בין המערב ליריביו. גם היום, מעטים המבינים זאת. בעולם כזה, אירן וצפון־קוריאה תפתחנה מחדש, במקרה הטוב, גרסה אכזרית של המלחמה הקרה. בסופו של יום, עלול אובמה להשאיר כמורשת את ראשית המלחמה הקרה השנייה.

מודעות פרסומת
מאמרים פוליטיים

נפטר עקיבא אור, מייסד קבוצת "מצפן"

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.2.2013

ביום חמישי שעבר, נמצא בביתו ללא רוח חיים עקיבא אור, ממייסדי הארגון הסוציאליסטי בישראל, הנודע יותר בכינויו "מצפן", על-שם כתב עת שהוציא בשם זה. אור, בן 82 במותו, נולד בשנת 1931 בברלין. עם עליית הנאצים, החליטו הוריו לעלות ארצה, ובהיותו בן שלוש הגיע לחופי יפו והמשפחה התיישבה בתל-אביב, מרחק של מטרים ספורים מביתו של בן-גוריון. כאשר שמע את "הזקן" נואם ב'בית העם' בתל-אביב ב-1945, והוא נער צעיר, חש לעדותו "דחייה" מדבריו כיוון שהייתה בהם משום "סחטנות רגשית". הוא היה תלמיד המחזור הראשון בתיכון עירוני א' בתל-אביב, ובמקום להצטרף לתנועות הנוער השונות, עסק בספורט והיה לאלוף הארץ בשחיית חזה למרחק של 200 מטר.

ראה בסכסוך הישראלי-פלשתיני מאבק בין שתי תנועות לאומיות. עקיבא אור
ראה בסכסוך הישראלי-פלשתיני מאבק בין שתי תנועות לאומיות. עקיבא אור

במקביל, הצטרף לארגון 'ההגנה' ועם ההכרזה על הקמת המדינה גויס לצה"ל. בזיכרונותיו כתב איך ראה ביום שקדם לגיוסו את 'אלטלנה' מופגזת על-ידי הפלמ"ח. הוא נשלח למחנה אימונים ליד כפר יונה, והכיתה נתקלה באנשי אצ"ל שכיוונו את נשקם לאוטובוס שבו שהו הוא וחבריו החיילים. עם תום האימונים גויס לחיל הים, שממנו השתחרר ב-1950, אז החל לעבוד כמלח בצי הסוחר על סיפון האנייה "תל אביב" שהפליגה בקו ישראל-ארצות הברית. כעבור שנה, הצטרף למרד הימאים המפורסם ובעקבותיו החל לעבור תהליך של פוליטיזציה. המפלגה היחידה שתמכה בשובתים הייתה המפלגה הקומוניסטית, מק"י, ועיתונה היומי, "קול העם".

בעקבות מנהיג מרד הימאים, נמרוד אשל, הצטרף למפלגה שהקים מנהיג השמאל במפ"ם, ח"כ משה סנה, שהתמזגה בשנת 1954 במק"י. בשנת 1962, החלו לגבור בו הספקות באשר לדרכה של בריה"מ והתנועה הקומוניסטית. אור, שסיים לימודי פיסיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, החל לשקוד עם חברו לתא המפלגתי, משה (מושיק) מחובר (כיום פרופסור באוניברסיטת לונדון), ספר ביקורתי על "מבצע קדש" מ-1956 והסכסוך הישראלי-פלשתיני, בהתבסס על קטעי עיתונות בעברית, תחת הכותרת "שלום, שלום ואין שלום". העיתונות התעלמה מהספר, מלבד "קול העם" שפירסם סקירה צוננת ולא אוהדת במיוחד.

אור וחבריו החלו לגבש תפישה ביקורתית של הסכסוך עם הפלשתינים שראתה בו מאבק בין שתי תנועות לאומיות, ולא סכסוך בין "האימפריאליזם" לבין "המחנה הסוציאליסטי", כפי שסברה מק"י. במקביל, החלו הוא וחבריו לבקר את המשטר הסובייטי וכן תקפו את ההסתדרות על שהייתה גם איגוד מקצועי וגם מעסיק גדול במשק. לימים יספר אור, כי במפגש של "מצפן" נכח צעיר אחד שקיבל השראה גדולה מרעיון פירוק ההסתדרות. קראו לו חיים רמון.

ב-1962, גורשו הוא וחבריו ממק"י. בזיכרונותיו כתב: "זמן רב ניסינו 'לשנות את המפלגה מבפנים'. כששמענו כי בסניף תל אביב יש אנשים הקרובים לדעותינו נפגשנו עמם כדי לתאם את מאבקינו לשינוי המפלגה. כשנודע הדבר למנהיגי המפלגה הם קראו למושיק ולי ל'בירור' אצל אסתר וילנסקה… באנו מוכנים לדיון רעיוני. וילנסקה פתחה: 'חברים יקרים, למה לכם להיכנס לעימות הזה, אנחנו מעדיפים לתת לכם מלגות ללמודים במוסקבה'. נדהמנו והסתלקנו. נקראנו גם לשיחה בביתו של סנה… אחד מאתנו, אינני זוכר מי, אמר לסנה, 'אבל לנין כתב ש…' וסנה גער בנו מיד: 'את לנין תשאירו לי'".

עד שנת 1967, הייתה קבוצת "מצפן" חסרת כל השפעה. בשנת 65', הצטרפו לרשימת "העולם הזה-כוח חדש" של אורי אבנרי, אך לא מילאו בה תפקיד משמעותי. בעקבות המלחמה, החלה הקבוצה להתפרסם. בשנות ה-70', ספגה הקבוצה זעזועים רבים בעקבות פיצולים ופילוגים רבים בתוכה, כאשר השיא היה מעצר פורשי "מצפן", חברי ארגון 'החזית האדומה' בראשות אודי אדיב, בשלהי 1972, והרשעתם בריגול למען סוריה. קבוצות שונות שפרשו מ"מצפן" המשיכו לפעול בארץ, אך הארגון המקורי דעך והגיליון האחרון של כתב העת יצא לאור ב-1982.

אור עצמו עזב את ישראל ללונדון בשנת 1964, שם למד קוסמולוגיה עם חברו לכתה, הפיזיקאי סטיבן הוקינג. שם גם פגש את ראשי השמאל החדש של אותה עת, בהם דניאל כהן-בנדיט, "דני האדום", והצטרף לקבוצת שמאל קטנה. הוא היה מיודד עם דמויות בשמאל הלונדוני כגון המרקסיסט השחור ס. ל. ר. ג'יימס, מזכירו של טרוצקי, והמשורר היהודי-וינאי, הקומוניסט אריך פריד. מקץ 26 שנה, ב-1990, שב ארצה לטפל באמו החולה בכפר שמריהו והיה פעיל בוועד לשחרורו מהכלא של מרדכי וענונו. בשנותיו האחרונות, עסק בעיקר בכתיבת ספרים על פוליטיקה ופילוסופיה בצד קטעי זיכרונות, והמשיך להיות פעיל בחוגי השמאל הישראלי. הפעם האחרונה שראיתיו הייתה באזכרה לרחל אבנרי ז"ל במועדון "צוותא" בתל-אביב.

לפני חמש שנים כתב בזיכרונותיו: "כשאני עושה ב-2008 מאזן של פעילותי ב'מצפן' ושואל את עצמי אם הזמן והמאמצים שהשקעתי במאות הפגנות, הרצאות, אספות, כתיבת מאמרים ומאמצים לאיסוף תרומות וגיוס אוהדים – שלא הביאו למימוש מטרות הארגון – היו לשווא, תשובתי היא: גם אילו ידעתי מראש שפעילותי לא תשיג את מטרתה, הרי כאדם בעל מצפון חברתי לא הייתי פועל אחרת… מטרות 'מצפן' טרם מומשו – וטרם התיישנו. את משימותיו ישלים דור חדש של מהפכנים בעתיד".

עוד

התפרקות הדרגתית * "זכויות" עובדים * השיבה מלוב

1. פרשת עדותו של נתניהו בוועדת טירקל ופרשת המסמך המפוברק-כנראה שפרסם אמנון אברמוביץ' בערוץ 2 מעידות כי ככל שנוקף הזמן, השלטון הישראלי הולך ומתפרק. ניתן להגדיר זאת כהתפרקות סובייטית: בהתחלה יש חריקות ואינטריגות בהנהגה, אחר כך עולים כמה מוקדי כוח עוינים זה לזה ובסוף העסק מתפרק מאליו. ישראל נמצאת במסע כומתה מואץ אל עבר השלב השלישי והאחרון. בישראל אין באמת ממשלה אלא פדרציה של כוחות שנתניהו מתאם ביניהם. ברגע שאחד מהכוחות האלה יחליט לפרוש, העסק כולו יתמוטט. אפשר למצוא אשמים לרוב בכך: ברק שהחליט לחתור תחת הרמטכ"ל הנוכחי, נתניהו שלא שולט במצב וייזכר כמי שהסיר את המצור מעל עזה, ליברמן וישי שלא מחמיצים הזדמנות להציג את ישראל כאחרונת המדינות החשוכות שאוכלת ילדי עובדים זרים לארוחת בוקר, ועוד.

אולם האחריות רובצת על נתניהו. עליו להבין שהמצב הנוכחי איננו יכול להימשך עוד. שישראל נמצאת בהידרדרות מתמדת, לא רק בתדמיתה אלא גם בעצם הוויתה. ההיטמטמות הפוליטית מונעת מהדרג המדיני לעסוק בדברים החשובים באמת. למשל, מנוסתה הקרובה של ארה"ב מעיראק והפקרת העיראקים לחסדי האסלאם הרדיקלי. עיראק של סדאם חוסיין צמא הדם תהיה משחק ילדים לעומת עיראק האנטישמית הנשלטת על-ידי תומכי אחמדינג'אד. אבל למי יש זמן למה שמתרחש בבגדאד אם אפשר לשחק בבוץ הרמטכ"לות?

ממשלה מתפרקת. בנימין נתניהו
ממשלה מתפרקת. בנימין נתניהו

2. הבוקר קראתי ידיעה שלפיה אנשי פרטנר מנסים למנוע הקמת ועד עובדים שיכלול את אלפי עובדי החברה. זכות ההתאגדות המקצועית היא קדושה; בכל דמוקרטיה יש לעובדים זכות להתארגן. אם לחברת פרטנר יש בעיה עם זכויות עובדים, צריך להבהיר לה שלעובדים תהיה בעיה איתה. אלא מה? מאחורי ההתארגנות להקמת ועד עובדים כלל לא עומדת ההסתדרות הכללית. מי עומד מאחוריה? ארגון "כוח לעובדים".

הארגון הזה הוא עוד ארגון חזית קומוניסטי שהאוריינטציה של חלק עצום מפעיליו מכוונת לכיוון חד"ש ורק"ח. כלומר, המטרה איננה באמת לאגד עובדים; כל העניין הוא לגייס עוד תומכים לאירדנטה הקומוניסטית בישראל. את זה פרטנר חייבת למנוע וזאת עליה להסביר: התאגדות במסגרת ההסתדרות – בוודאי; התארגנות של אוהדי המחתרת הקומוניסטית הישראלית – בשום פנים ואופן. השיטה הזו של החדרת סוכנים או גיוס סוכנים על מנת לגייס אוהדים לקומוניסטים איננה המצאה ישראלית. בלנינואידית מדוברת קוראים לזה "אנטריזם": נכנסים כדי לפלג. מצטרפים כדי לפרוש עם נדוניה. זכויות עובדים זה לא.

3. היום מופיע ב"הארץ" תצלום של האמן, איש השמאל הרדיקלי, מתנגד הגלובליזציה המפורסם רפרם חדד, יושב שפוף לצד שר החוץ אביגדור ליברמן, לאחר שזה שחרר אותו ממלתעות הלובים בעזרת המיליארדר מרטין שלאף החשוד בפרשיות שוחד. חדד קפץ לממלכת קדאפי בטוח כי שם יטפלו כראוי ב"יהודי ערבי" עם תודעה מפותחת. אולם קרה לו מה שקרה לקומוניסטים יהודים שנסעו לבריה"מ מצוידים בתודעה מעמדית ובאמונה יוקדת בצדקת מעמד הפועלים: הכניסו אותו לכלא. מהפכנים, בין אם במוסקבה ובין אם בטריפולי, מעדיפים את אויביהם על פני ידידיהם. אויב לעולם לא יהא חשוד בריגול; ידיד – כן.

המעמד עם ליברמן הוא אירוני נוכח מה שכתב חדד על שר החוץ אך לא מזמן. "הקטסטרופה של ליברמן כשר החוץ (לאן הוא נעלם, תודה לאל) מתגמדת מול אותו גמד פוליטי שמנסה להצית את האזור הכי רגיש במזרח התיכון", כתב חדד והוסיף בלשון ציורית: "כמו שחזירים גדלים פה מטר אחד מעל האדמה, גם כולנו כך…". רחום וחנון ליברמן שריחם על האמן הרדיקלי למרות הגידופים ועולם הדימויים המלבב שלו ולא הותיר אותו תקוע בכלא בטריפולי, מחכה למשלחת הצלה בראשות יהודה שנהב ועזמי בשארה. סביר להניח שעם שיבתו ארצה, יחזור חדד לסורו וידבר סרה במדינה שהצילה אותו. כמו אותו מרדכי אורן, איש מפ"ם, שחזר מצ'כוסלובקיה לאחר שהואשם בריגול למען הציונות ונכלא, וכשנחת בשדה התעופה בארץ עוד הספיק לדבר בשבחו של "הצדק הסוציאליסטי".

קולטורה

האדומה האחרונה – עם מותה של רות לוביץ'

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 6.8.2010

בתשעה במאי ראיתי אותה. לפני שלוש עשרה שנה עלינו לירושלים, ותיקי המפלגה הקומוניסטית הישראלית וקומץ חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י (שכותב שורות אלה היה אז חבר בהנהגתה), אל הרי ירושלים. אל יער הצבא האדום. בשנות החמישים והשישים, התכנסו ביער פעילי מפ"ם ומק"י לציין את יום השנה לניצחון הצבא האדום על הנאצים. בחלוף שנים, הפך האירוע למעין מפגש חברים מצומצם של ותיקי ואוהדי המפלגה הקומוניסטית בארץ שהתכנסו ל"פיקניק עממי", ככה קראנו לו אז. והיא הייתה שם.

עבורי, השם רות לוביץ' אמר הכול. היא הייתה אז כבר בת 91. ישובה על כסא נוח, לבושה בבגדים קלים. ברקע נישאו דגלי ישראל ודגלים אדומים, וגם דגל ברית המועצות. שגריר רוסיה הגיע במרצדס שחורה כהה להשתתף בחגיגת אחרוני הקומוניסטים הישראלים. רמקולים גדולים הוציאו מקרבם את צלילי קולם של אנשי הגבעטרון. ילד בן 16, עם חולצה לבנה מגוהצת ועניבה אדומה, בידו זר פרחים להניח על המצבה לזכר הצבא הסובייטי הגיבור, רכנתי לעבר לוביץ' ונישקתי אותה נשיקה אחת על לחיה הימנית, ועוד אחת על זו השמאלית. "אני מסניף חיפה של המפלגה", אמרתי לה, והיא חייכה בשביעות רצון.

הימים ההם היו הימים האחרונים של הקומוניזם הארצישראלי השפוי, לפני שהידרדר לכדי תמיכה בלתי-מופרעת בפלשתינאים בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה. ימים שבהם בסניף תל-אביב של המפלגה, ברחוב הס פינת אלנבי, היו החברים יושבים ושרים עם הזמרת נגה אשד שירים סובייטים ישנים. אז, למלחמת העצמאות קראנו "מלחמת השחרור", אף אחד לא ידע מה זה "נכבה" וצה"ל לא הוקע כארגון טרור. ימים אבודים.

משטיפת רצפות לשטיפת מוח

בשבוע שעבר נפטרה רות לוביץ' בתל-אביב והיא בת 103. חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-104, הכריעה אותה ליבה. לוביץ' הייתה אחרונת הקומוניסטים בארץ שנולדו לפני המהפכה הבולשביקית ונפטרו הרבה אחרי קריסת הקומוניזם. לפני 26 שנה כתבה את האוטוביוגרפיה שלה. "העיסוק בעבר קירב אלי מבלי-משים את עברי-אני", כתבה. "כאשר הגיע המועד 'העגול' – 50 שנה לחברותי במפלגה – נשאלתי: 'נו! מתי תכתבתי משהו מזיכרונותייך?' עשיתי חישוב מהיר ונבהלתי. באמת מתחיל להיות 'צפוף'". לוביץ' לא ידעה כי תזכה לחיות שנים רבות לאחר מכן.

רות לוביץ', אוקטובר 2007. צילום: עד ראייה, הבלוג של העיתונאי יגאל סרנה
רות לוביץ', אוקטובר 2007. צילום: עד ראייה, הבלוג של העיתונאי יגאל סרנה

היא נולדה בפולין, בעיר ורשה, בשנת 1906. בגיל 16, בהיותה תלמידת גימנסיה בוורשה, כבר הצטרפה לקן 'השומר הצעיר' בעיר. בשנים שלאחר מכן, הספיקה להצטרף ל'פועלי ציון שמאל'. בגיל 23 עלתה לארץ והצטרפה למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, פק"פ. בסוף שנת 1929 עלתה לארץ והיא בת 23 והצטרפה לקיבוץ, שם עבדה בלול. "מספרים על גולדה מאיר, שבהיותה בקיבוץ אמרה, שאין הבדל בין הזנת פרות לבין הזנת גברים… והלכה לעבוד במטבח. גם גולדה מאיר, כידוע, לא נשארה במטבח. וזהו הדבר היחיד המשותף לנו", סיפרה לוביץ'. כעבור שנה נשלחה לבית ספר לבנות בתל-אביב שהיה מסונף לחווה החקלאית בנהלל. כעבור זמן קצר נטשה את הקיבוץ ועברה לתל-אביב. שם החלה לעבוד כעוזרת בית ואז גם החל הקשר בינה לבין הקומוניסטים שמינו אותה להיות מרכז ארגון בשם 'העזרה האדומה', ארגון שפעל מטעם הקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי, והגיש סיוע לקומוניסטים ברחבי העולם.

"מייד עם בואי לתל-אביב", מספרת לוביץ' בספרה האוטוביוגראפי "בחרתי לחיות במאבק", "נוצר קשר עם המפלגה. היה זה אדם מבוגר, עיניו החכמות מביטות מבעד למשקפיים. נפגשנו ברחוב… שאל, כיצד הגעתי להחלטה שעליי להצטרף למפלגה. 'אני רוצה להיות עם הצדק', עניתי". בהמשך תודרכה. "לעולם שלא יהיו אצלך שום רשימות, שום כתובת. גם לא בבית. אם עוצרת אותך המשטרה, אסור למסור כתובת כלשהי", פקד עליה, ולאחר מכן הוסיף: "אשלח אלייך חברה שתעזור לך למצוא עבודה. אנו עובדים בתנאים קשים מאוד, אבל אנחנו חברים ועוזרים זה לזה. אנחנו משפחה טובה".

בתל-אביב הכירה את בן-זוגה לחיים, זרח לוביץ', שעלה ארצה כציוני ב-1928, הפך גם הוא לקומוניסט והצטרף לקיבוץ משמר העמק. גם הוא עזב את קיבוצו והיה למנהל חברה ישראלית ליבוא ספרים מבריה"מ ומארצות הגוש המזרחי. הוא הלך לעולמו שנים רבות לפניה, ב-1984. כאשר נאסרה ושהתה בכלא בעוון פעילותה הקומוניסטית, כבר הייתה בהיריון עם בנה הראשון, איתן. בניה, איתן ודוד, לא הלכו בדרכה. האחד חי בלונדון לאחר שמכר חברת הנדסה בורסאית מצליחה שייסד, והאחר – מוכר כרטיסי טיסה. רוב נכדיה אינם חיים בארץ: שלושה מהם חיים בחו"ל.

אבל הגדוד נפל שדוד

לוביץ' הייתה נאמנה לחלוטין לניכור שגזר לנין על היהודים כלפי הציונות. שמחה צברי, מבכירות פק"פ, הוציאה בשנת 1934 כרוז שבו כתבה כי "על ידי הרס משקם של הכובשים הציונים בדרך של אקטים של סבוטז' והתקפות פרטיזניות, מבקשת תנועת השחרור הערבית לעשות את המשכת הקולוניזציה הציונית לבלתי-אפשרית". הוועד המקומי של סניף פק"פ בתל-אביב סירב לאפשר את הפצת גילוי הדעת הזה. מזכ"ל פק"פ, רדואן אל-חילו (מוסא), שהיה בן-זוגה של צברי, זעם. במסע טיהורים אכזרי הוצאו עשרות מחברי הסניף מן המפלגה. הם הואשמו ב"סטייה ציונית". לוביץ' נותרה נאמנה למוסא ולצברי – ונתמנתה לחברות בוועד הסניף החדש.

לאחר שהצטרפה למפלגה בשנת 1931, לוביץ – שהייתה באמצע שנות העשרים לחייה – גילתה נאמנות מוחלטת להנהגת פק"פ. כך, בגילוי דעת של קומוניסטים שנטשו את הארץ לטובת בירוביג'אן, אשר התפרסם ב-17 לאוגוסט 1932, נכתב כי "אנחנו, פלוגת המהגרים הראשונה לבירוביג'אן, עוזבים את הארץ לא רק מפני שהציונות אינה מסוגלת לתת פתרון למצוקת המוני היהודים, אלא בגלל שהציונות… הינה כוח ריאקציוני שחור… אנחנו נוסעים לבירוביג'אן היות שחזקה אמונתנו כי בעזרת 160 מיליוני אחים למעמד וממשלת הפועלים, יעלה לנו להגשים את הריכוז והפרודקטיוויזציה של השכבות הרחבות של ההמונים היהודים על יסוד הבנייה של המולדת הסוציאליסטית".

פרשת בירוביג'אן הייתה טרגדיה איומה. כך, אתרע גורלם של מנחם אלקינד וחבריו לאגף השמאלי ב"גדוד העבודה". אלקינד, שהיה אוהד המפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי ב"גדוד העבודה", פרסם באוקטובר 1927 הכרזה רשמית בעד הגירה לבריה"מ. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם "וייה נובה" ("דרך חדשה"), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ. הקבוצה שינתה את שמה לשם "אחוות עמים", והפכה לקולחוז רגיל. אך משעה שסר חינם בעיני השלטונות הסובייטים, החלו ה"טיהורים": אלקינד נאסר ונשלח לגירוש בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו על-ידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים.

הסוף היה טראגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת "אחוות העמים". הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות, שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים והילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – וקברום חיים. לוביץ', עד כמה שידוע, מעולם לא עשתה חשבון נפש על אותן שנים נוראיות.

בן-גוריון התחנן מתחת לשמיכה

נאמנותה למפלגה הייתה מוחלטת. וכך גם עשייתה. יום אחד, לאחר שוועדת הבחירות המרכזית לוועידת הפועלות פסלה את רשימת הקומוניסטים מלהשתתף בבחירות 1932, הלכה לביתו של דוד בן-גוריון. לא פחות. "בשעה שבע בדיוק", מספרת לוביץ', "נקשתי בדלתו של בן-גוריון. 'מי שם?', נשמע קול מודאג של אישה. 'אני', עניתי… הדלת נפתחה כדי סדק. לפניי עמדה פולה, אשתו של בן-גוריון, בכותונת לילה ובחלוק… 'קרה משהו?', שאלה מופתעת. 'באתי לבן-גוריון בעניין דחוף'. 'אבל הוא ישן, אי-אפשר להיכנס. מה הבהלה!', רטנה. שאלתיה בעניין רב: 'מה יש לך ברגל?'. 'תארי לך, אתמול נשפכו מים רותחים על רגלי'". בין לבין נכנסה לוביץ לבית ופגשה בבן-גוריון, בחדר, כשהוא במיטתו. "קרבתי ועמדתי על-יד המיטה. בן-גוריון משך את השמיכה על פניו. בנשימה אחת אמרתי לו בשביל מה באתי… שמעתי את קולו כמו מתחנן מתחת לשמיכה: 'אבל חברה, אני לא המזכיר הכללי של ההסתדרות. תפני לחבר רמז'". לוביץ התעקשה ובן-גוריון רשם לה פתק והורה לרמז לכנס את הוועד הפועל.

בימים הראשונים של המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, נאסרה לוביץ' בכלא הנשים בבית לחם. בסופו של דבר, שוחררה על ידי מפלגתה. היא הייתה חדורה באמונתה הקומוניסטית. על הימים המרים ההם של נאמנות מפלגתה למופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, לוביץ' לא כתבה דבר בספרה. גם לא על הטיהורים הגדולים בברית המועצות של סטלין. עיוורונה של לוביץ' מנע ממנה לכתוב על האירועים החשוכים ביותר בתולדות מפלגתה: חיסול הנהגתה הצעירה של המפלגה משנות העשרים על-ידי סטלין, הערביזציה של המפלגה על ידי מוסקבה, תמיכת הקומוניסטים בברית בין סטלין להיטלר, הסגידה ללאומנות הערבית ועוד. לוביץ', שבשנת פרסום הספר הייתה כבר האישה הבכירה ביותר במפלגה אחרי מאיר וילנר, סירבה להתמודד עם עברה ועבר מפלגתה.

בקיץ 1941 קראה השחקנית חנה רובינא ברדיו את קריאתם של אנשי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי במוסקבה לתמוך בברית המועצות במלחמה. לוביץ' וחבריה התגייסו מייד וייסדו את 'ליגה וי למען רוסיה המועצתית'. היו חברים בה מיטב אנשי היישוב: ארנולד צוויג, מרטין בובר, מקס ברוד, אביגדור המאירי, אלכסנדר פן ואחרים. הקמת הליגה השפיעה על חברי המפלגה וקירבה אותם ליישוב היהודי ואת חלקם – לציונות. חברי המפלגה הערבים לא יכלו לשאת את הרגשות היהודיים שהציפו את חבריהם, ופרשו לטובת הקמת ארגון קומוניסטי ערבי, 'הליגה לשחרור לאומי'. לוביץ' סירבה להפנות אצבע מאשימה לעבר חבריה הערבים למפלגה שהתקרבו לבן-בריתו של היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני. היא האשימה את הבריטים והציונים במצב הערבים ולא הוסיפה מילה אחת על הרומן של חברי המפלגה הערבים עם ההיטלריזם המקומי.

לא התרגשה אפילו ממשפטי הרופאים

הקומוניסטים הישראלים נפרדו מחבריהם הערבים, שחלקם הגדול התנגד להקמת המדינה, בהם בולוס פרח, קומוניסט אנטישמי, וחלק מחברי ההנהגה של הקומוניסטים הערבים בארץ. לוביץ' לא יכלה להסתיר את שמחתה על הקמת מדינת ישראל. ב-30 לנובמבר 1947, ביטאון הקומוניסטים "קול העם" קרא בהתפעלות: "את החג הזה לא ישכח הישוב. הוא לא ישכח גם את עוזריו ומחולליו". "בחוץ רקדו המונים ושרו 'קטיושה'", כתבה לוביץ'. "אני מייצגת את המפלגה בוועדה אשר תפקידה לקבוע את הסמל ואת הדגל של המדינה. יושבים סביב לשולחן גדול ומציעים הצעות שונות. אני מתנגדת לקביעת מנורה כסמל של המדינה. אני חושבת שזה סמל דתי".

לוביץ' קבעה את מקומה בדרום תל-אביב, ברחוב תחכמוני, בשכונת שבזי. במשך שנים אירחה שם חברי מפלגה, אורחים וידידים. היא מעולם לא הפסיקה להיות נאמנה לברית המועצות, גם לאחר משפטי הראווה, משפטי הרופאים היהודים, גילויי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ועוד. כאשר נתרגש פילוג שני על המפלגה, ביוני 1965, בין המחנה הפרו-ציוני בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס, ובין המחנה האנטי-ציוני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי, היא בחרה ללכת עם וילנר וטובי והשתתפה בהקמת רק"ח. עד יום מותה הייתה חברה במפלגה.

עד יומה האחרון סירבה לערוך חשבון נפש על שגיאותיה הרבות. בשנת 1984, הוציאה המפלגה הקומוניסטית הישראלית ספרון תעמולה פרו-סובייטי שכתבה לוביץ' בשם "קורותיה של ידידות", מעוטר בדגלי ישראל ובריה"מ. האפולוגטיקה הפרו-סובייטית הייתה מביכה. אולם מעבר למילות התמיכה המתבקשות בסובייטים, עשתה את לוביץ' את שרבים מחבריה סירבו לעשות: לגונן על הברית בין סטאלין להיטלר. "לאחר שבריה"מ נוכחה לדעת ששליטי בריטניה וצרפת מעוניינים לבודדה ולדחוף את היטלר להתקיף את גבולותיה, היא החליטה החלטה הכרחית להגנה עצמית", כתבה לוביץ'. "כאשר גרמניה פנתה לממשלת בריה"מ לכרות עמה חוזה אי-התקפה, נאלצה בריה"מ, בהתחשב בתנאים הריאליים החמורים וכדי להרוויח זמן לקראת ההתמודדות העתידה, לחתום על הסכם". סטאלין עצמו לא היה יכול לנסח זאת יותר טוב.

אילו התחלתי הכול מחדש

עד גיל 84 הייתה חברה לוביץ' בהנהגת המפלגה הקומוניסטית. עם התמוטטות הגוש המזרחי, עייפה ורחקה. היא נותרה חברה תומכת ופעילה אך לא לקחה עוד חלק בהנהגה. בניסיון אחרון להציל את המפלגה, ערך בה מאיר וילנר טיהורים בוועידתה בשנת 1991 על מנת לשמור עליה כגרורה סובייטית אחרונה. הוא אף הדיח את סשה חנין, אביו של ח"כ דב חנין, מהנהגת המפלגה. לוביץ' וחבריה, ובהם תמר גוז'נסקי שהחליפה את וילנר בכנסת שנתיים לפני כן, היו המומים נוכח עוצמת הטיהורים. כעבור שנתיים הראו למנהיגם הישיש את הדלת החוצה.

באוטוביוגראפיה שלה כתבה בכאב על כישלונם של חבריה להעביר את ישראל לשלטון הגוש המזרחי. "פעם, בעבר, חשבתי, שאזכה עוד לחיות בסוציאליזם בארץ הזו, עתה אני יודעת שלא", כתבה והוסיפה: "אילו התחלתי הכול מחדש עם הניסיון שרכשתי, הייתי עושה הרבה דברים טוב יותר. זה נכון לגבי אחרים, גם לגבי המפלגה".

לפני שלוש שנים בא לבקרה העיתונאי יגאל סרנה כדי לראיינה למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "כשאני נכנס לבית הקטן שמראהו כאחוזונת נושנה", כתב סרנה, "יושבת רות לוביץ'… בין ספרים, מזכרות ממאה מסעות וצילומי המתים, כמו שפגשתי בה לפני 23 שנים, בעת שהכנתי עם אמנון לוי כתבה על האדומים; אז, טרם נפילת בריה"מ, בעת שהקומוניזם עוד הניף דגלים ושלח עיתונאים למסע נחשק בקובה". "מריסל, המטפלת הפיליפינית שלה, אומרת לי כי כאשר רות מתעוררת משנתה, היא מייד צועקת: 'הלו, הלו' שיהיה מישהו לידה. מפחדת להישאר לבדה; היא שכל חייה הייתה חלק ממהלך היסטורי עצום שהקיף מאות מיליוני בני אדם והנה חלף הכול, והיא לבד".

לפני שבוע ימים הובאה לוביץ' למנוחות בחולון, בחברת כל חבריה לעשרות שנים של מאבק. בספרה האוטוביוגראפי כתבה, "אל יתרעמו עלי בניי, נכדיי וידידיי הצעירים על שלא בניתי להם עולם כזה שבו רציתי שיחיו". "אני אומרת", חתמה, "אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים".

קולטורה, תיק-תקשורת

הלב בצד שמאל, הנפש בפראג – עם מות יהודה להב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם בגרסה מקוצרת בעיתון "מקור ראשון", 7.7.2010

כאשר נודע לי הבוקר דבר מותו של יהודה להב, חשתי צביטה בלב. ביני ובין להב אין ולו דבר אחד במשותף: הוא ניצול שואה שכל משפחתו נרצחה על ידי הנאצים, ואילו אני דור שלישי לניצולי שואה, צבר יליד הארץ. הוא נשם עד יומו האחרונה את הריחות המשכרים של פראג, בודפשט וברטיסלאבה, וכותב שורות אלה נע על הציר שבין שכונת נווה שאנן הוותיקה שבחיפה לבין הבתים הישנים של רמת גן.

אולם להב ואני היינו חברים באותה מפלגה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בעצם, לא בדיוק באותה מפלגה: להב היה עיתונאי "קול העם" וחבר במק"י האחרת, זו שאך בקושי שרדה את הפילוג הכואב של יוני 65', שבו קבוצת חברים גדולה – מיעוטם יהודים, רובם ערבי – נטשה את המפלגה וייסדה את רק"ח בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי. להב היה נאמן למנהיג מק"י הבלתי-מעורער, הדוקטור משה סנה, אשר נפטר בטרם עת ב-1972 ועמו מתה גם מק"י. אני הייתי פעיל ברק"ח וחבר בוועד המרכזי של בנק"י, תנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. שנינו חזרנו לחיק הציונות. אולם להב נותר איש שמאל נאמן שאולי ויתר על עולם המהפכה אך סירב להתנער מסט הערכים השמאלי שמאפיין קומוניסטים לשעבר.

ביום שני האחרון הלך לעולמו. להב, בן 80 במותו, כתב בין השאר בעיתונים "קול העם", "על המשמר", ו"דבר" ונחשב למומחה בעל שם למזרח אירופה. ככתב "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" במזרח אירופה, סיקר את נפילת הגוש המזרחי. הוא סיקר את נפילת הקומוניזם לא רק כעיתונאי אלא גם כמי שכאב אישית את המאורעות: הסרת פסלי לנין, הורדת הדגל האדום, הפיצולים הלאומניים, הרעב ברחובות, עליית קרנה של הקסנופוביה, התפרקותן של המפלגות הקומוניסטיות. כשנפגשתי לפני למעלה מעשור עם מאיר וילנר – מנהיגה הנצחי של המפלגה הקומוניסטית ואחרון חותמי מגילת העצמאות שנותר בחיים בשעתו – במועדון מק"י ליד רחוב אלנבי בתל-אביב, הוא היה בטוח למרות הכול שהקומוניזם יחזור בקרוב. הרי לא יכול להיות אחרת. תקווה דומה נותרה אולי כמוסה גם בלבו של יהודה להב.יהודה להב. צילום: אתר "הארץ"

"יהודה ביצע פעולה חתרנית"

להב נולד בשנת 1930 בצ'כוסלובקיה ואת שנות המלחמה בילה בבית סבו וסבתו בבודפשט. לאחר מות סבו והתאבדות דודתו, עזב את ביתו והחל לצעוד מזרחה על מנת לפגוש בצבא האדום המשחרר. כאשר שב לפראג והוא כבר חייל בצבא הסובייטי, גילה כי הוריו נספו בשואה. עם עלייתו ארצה, היה ממייסדי קיבוץ להבות חביבה ושינה את שם משפחתו בהתאמה מויסלוביץ' ללהב. להבות חביבה נמנה על קיבוצי 'השומר הצעיר' וכמו כל קיבוץ נאלץ להתמודד עם הבחירה הקשה בין קומוניזם לציונות, משפטי הראווה במוסקווה, הטיהורים הגדולים, משפטי פראג ועוד.

בראיון עמו שפורסם במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון", סיפר להב לעיתונאי צור ארליך כי "הייתי נער בבודפשט כשהיא שוחררה בידי הסובייטים בדצמבר 44', והפכתי למתרגם בשורות 'הצבא האדום'. השנים הראשונות בצ'כוסלובקיה המשוחררת היו בסימן מאבק בין אנשי המשטר הקודם, שפעלו עתה במפלגות אחרות – לבין קומוניסטים ובני בריתם, אלו ששחררו את המדינה והגנו על היהודים. באופן טבעי היינו בצד הזה של המתרס. בצ'כיה הצטרפתי לשומר הצעיר, ועליתי לארץ. בתקופה של משפטי פראג התווכחנו בינינו. הזיכרונות מהיחסים הטובים עם הקומוניסטים ומהסיוע הצ'כי לישראל היו טריים. כל התנועה הייתה במבוכה ובוויכוח, ואצלנו, יוצאי צ'כיה, שאהדנו את הממשלה שם, זה היה אינטנסיבי יותר".

להב נמנה עם חוג אוהדיו של הד"ר משה סנה, מראשי 'ההגנה' ומפ"ם. בעקבות הפילוג במפ"ם על רקע משפטי פראג והקרע עם תומכי סנה, הצטרף להב למפלגתו של סנה שהתמזגה כעבור זמן קצר במסגרת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). המפלגה שהקים סנה, 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי', כללה את מיטב הלוחמים ששמרו אמונים לדוקטור הפולני המשופם, בהם רב החובל ולוחם הפלמ"ח והפלי"ם, נמרוד אשל. היו שם גם סלבריטאים ידועים יותר כמו איש תיאטרון הבימה לשעבר והאמרגן יעקב אגמון, הזמר המנוח בני אמדורסקי והאמן דני קרוון. כאשר נאסר שליח מפ"ם בצ'כוסלובקיה, מרדכי אורן, בעוון פעילות ציונית, החריף הקרע בקיבוצים בין הרוב ובין "הסנאיסטים", נאמניו של הדוקטור סנה.

בריאיון שנתן לארליך, סיפר להב: "יום אחד, בדצמבר 52', באה (לקיבוץ, ד"מ) הטרויקה שניהלה את מסע הטיהורים, בראשות יצחק פטיש. קראו לי ואמרו, 'אתה עושה פה מחתרת מק"יסטית. אשתך הייתה באסיפה של מק"י'. אמרתי שאשתי זה לא אני, ושגם היא באה לשם רק כדי לשמוע. אמרו, 'אז שהיא תגלה מי היה שם'. עניתי שלא כך חינכו אותי. כך גם ענתה אשתי. כינסו מיד את אסיפת הקיבוץ, ויצחק פטיש אמר, 'יהודה ביצע פעולה חתרנית, אבל הוא עשה את זה בסודיות כזו שלא יכולנו לגלות מהי החתרנות'. כך שזו לא הייתה מחתרת. היה ויכוח פוליטי".

לדברי להב, "כשסילקו אותי אמרתי לעצמי, אם כבר סילקו אותי על זה שאני חשוד בקומוניזם, לפחות אודיע להם. והלכתי למרכז המפלגה וסיפרתי מה קרה. נוצרו הקשרים ובמרוצת הזמן התהדקו. הייתי לקומוניסט בעל הכרה. אבל לא בזמן ההוצאה מהקיבוץ. אחרים הלכו עם סנה. חלק, בעיקר חברים שהוצאו מקיבוץ זיקים, ייסדו סמוך לזיקים את קיבוץ זיקי-פלדה; 'פלדה' על שם סטלין. היום אין שם שום דבר. אחרים הצטרפו לקיבוץ יד-חנה (של הקיבוץ המאוחד), שבו המתנגדים להוצאת חברים היו רוב, והקיבוץ הפך לקיבוץ קומוניסטי. כעבור שנים עברה ההיסטריה הזו, ויצחק פטיש חש שעשו לנו עוול וגם רמז על כך כשנתן לי את ספר שיריו עם הקדשה אישית".

מומחה למזרח אירופה

עד סגירת "קול העם" ב-1972, שימש להב כתב העיתון. הוא החל להתאכזב מהקומוניזם בעקבות תמיכת ברית המועצות בערבים במלחמת ששת הימים והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה שביקשה להשתחרר מעול הרודנות הסטליניסטית. בתל-אביב שר אריק איינשטיין את השיר שחלם על פראג ומק"י הציונית ארגנה עצרת עממית לתמיכה בשאיפתה של צ'כוסלובקיה להשתחרר מלפיתת הברזל הסובייטית. כאמור, בפילוג הגדול במפלגה נותר נאמן למשה סנה. אולם בישראל, קומוניזם ציוני ביטא סינתזה ביזארית מדי מכדי שתאריך ימים. בבחירות 1973, התמזגה מק"י עם תנועת 'תכלת אדום' בראשות ד"ר מאיר פעיל וח"כ לשעבר רן גדול וייסדה את מפלגת 'מוקד' הקטנטנה, שאף היא לא האריכה ימים וסופה שנבלעה בתנועת של"י בראשות לובה אליאב, אורי אבנרי ומאיר פעיל, שהצליחה לשרוד מערכת בחירות אחת בלבד.

להב כתב דוקטורט על מזרח אירופה ונחשב למומחה בעל שם בתהליכים שהתרחשו בה גם שנים רבות לאחר שנפל מסך הברזל. במקביל לכתיבתו בעברית, נהג לפרסם מאמרים על ישראל בעיתונות הצ'כית, הסלובקית וההונגרית. הוא אף זכה בפרס 'עט הזהב' ההונגרי היוקרתי על כתיבתו. להב תרגם ספרות צ'כית ופרסם אוטוביוגרפיה בשם "חיים מצולקים".

ח"כ לשעבר יאיר צבן, בעבר שר הקליטה ויו"ר מפ"ם, הכיר את להב במהלך פעילותם המשותפת במק"י. "הכרנו כשהיינו חברי מפלגה. יהודה היה ידוע כבעל עט יוצא מן הכלל, מדויק מאוד, שכתב בשבע שפות. הוא היה כישרון לא-מצוי. כשחושבים על הילדות הנוראה שעבר, איך בגיל 12 נשאר ילד בודד, הוא תופעה מיוחדת במינה. בשעה ש'קול העם' הפך מיומון לשבועון, כיהנו יחד במערכת והיה טוב לעבוד איתו; הוא היה אדם שמילה שלו הייתה מילה, איש שתוכו כברו".

צבן מספר כי "אחד הספרים החשובים שכתב היה על מעורבות ברית המועצות בפילוג במק"י". ואכן, ייחודיותו של להב הייתה הן בהבנת הקומוניזם ונפתוליו אולם לא פחות מכך בהתעקשותו על עמדה ציונית בעלת גוון שמאלי וסירוב לנטוש שוב את הציונות. להב היה נאמן לחרטה הפומבית שהביע משה סנה על שלילתו את הציונות בצוואה שכתב ב-1972 טרם מותו. "הדבר היחיד שהנני מצטער עליו", כתב סנה, "הוא כי הרחקתי לכת עד כדי שלילה טוטאלית של הציונות – דבר שאין לו צידוק, לא עיוני ולא מעשי, משום זווית ראייה רצינית שהיא". התחרט ונפטר לעולמו.

מחיר יקר

בספרה "שלום לך, קומוניזם", כותבת נסיה שפרן על עזיבתה את המפלגה הקומוניסטית הישראלית: "…המחיר ששילמתי היה יקר. למדתי לראשונה להכיר את משמעותה של הבדידות, קוסמית ואנושית, אותו סוג של בדידות שקומוניסטים אינם מכירים מעולם. הצלחתי ליצור כמה השתייכויות אחרות בחיי, אך מעורבות עזה וכובשת כל כך כמו זו שחשתי כלפי התנועה הקומוניסטית, לא הצלחתי למצוא עוד". "איבדתי", מוסיפה שפרן, "את הזהות היחידה שהייתה לי אי-פעם בחיי, אך זהות אחרת, טוטאלית וכובשת כל כך, לא נמצאה לי בשנים שלאחר מכן".

המחיר שמשלמים עוזבי המפלגה הקומוניסטית הוא יקר. הוא איננו פחות מן המחיר של אנשים החוזרים בשאלה, שנוטשים את בית הרב ואת בית הכנסת ויוצאים לעולם שכולו שאלות עם מעט מאוד, אם בכלל, תשובות. האם הצליח למצוא יהודה להב את התשובות בשנים שאחרי עזיבתו את המפלגה הקומוניסטית? האם ניתן למי שעוזב את מכורתו למצוא תשובה, ולו אחת ויחידה?

עד יום מותו המשיך יהודה להב לתמוך ברעיונות הגדולים של השמאל הישראלי, גם אם הועם זוהרם וגם אם פקע תוקפם. לאחר הבחירות האחרונות, נמנה על אלה שביקשו מיו"ר מרצ, חיים אורון (ג'ומס) שלא להתפטר מכהונתו.

במידה רבה המשיך להיות אותו ילד בן 12 שמשפחתו נקרעה ממנו. בכתיבתו לא פסק לעסוק בשואה. בכתבה שפרסם ב"הארץ" לפני ארבע שנים, כתב להב בהתלהבות כי "לעתים הצדק ההיסטורי מתמהמה. לעתים צריך להמתין 62 שנים כדי שמעשה טוב יזכה להכרה הראויה לו. בחודש שעבר, ההיסטוריה והצדק נקלעו בדיוק לאותו המקום, בדיוק באותה השעה". להב כתב בהתלהבות על "טקס חגיגי שהתקיים לפני בניין הקתדרלה בבודפשט, שבו הכריזה הכנסייה הקתולית על הנזירה שרה שאלקאהאזי, שהצילה יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, כ'מבורכת', שלב ביניים לפני הפיכתה לקדושה". "זה היה הטקס הראשון מסוגו שנערך בהונגריה מאז 1083", הוסיף, "שכן טקסי ההכרזה למבורכים וקדושים נערכו במאות השנים האחרונות רק בקריית הוותיקן".

השילוב הזה בין יהדות, ציונות ועמדות סוציאליסטיות, שילוב שאיפיין אנשים רבים כל כך בדורו של להב, נדמה כי חלף עבר לו מן העולם ולא הותיר אחריו אלא זיכרונות וכאבים אישיים על עולם שיכול היה להיות טוב יותר – והכזיב.

קרדיט תמונה: אתר הארץ און ליין