בימים האחרונים, גואה המחלוקת סביב הסיסמה החדשה, שהגו כמה אנשי ימין, שלפיה "השמאל אינו בצד האויב; הוא האויב". הצד השני של המטבע הזה הוא הדה-לגיטימציה הממושכת של הימין, ובפרט של תנועות וארגונים כמו 'אם תרצו', באמצעות ההשוואה בין אנשי הימין לבין הנאצים. השיח הפוליטי האלים, שבו יריבים הופכים לאויבים, משקף את המתח הקיים בחברה הישראלית בין השמאל ובין הימין. התסיסה מתקיימת בשוליים, בין תומכי כצהל'ה ומרזל לבין אנשי גלאון וחנין, אבל היא מהדהדת גם במרכז הפוליטי, בימין האידיאולוגי ובשמאל שאיננו נמנה על שורות "השמאל העמוק".
האמת הבסיסית היא, שלמן המהפך של 1977, לא הוכרה הלגיטימציה של המחנה הלאומי לשלוט. רצח אמיל גרינצווייג מוזכר כאבן דרך בתרבות האלימות הפוליטית הישראלית, אך הרצח הראשון במדינת ישראל בוצע באנשי 'אלטלנה'. כשנרצח גרינצווייג, השמאל זעק בכיכרות כי בגין הוא רוצח ובוגד. השמאל מעולם לא השלים עם הלגיטימיות של הרביזיוניסטים לקחת על עצמם את מושכות השלטון. בגין הושווה כל העת לפשיסט. על שמיר אמרו שהוא טרוריסט. את נתניהו, שלפני רצח רבין הבהיר לקהל הזועם כי ראש הממשלה הוא יריב ולא בוגד, הטילו את רצח ראש הממשלה. עד ההתנתקות, הואשם שרון במגוון האשמות כזב שהתירו את דמו. אולמרט, שכבר לא היה בזמן כהונתו כראש הממשלה איש הליכוד, סבל מתנועה מאורגנת של אנשי שמאל שפעלו למען הגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד וביקשו את דמה של מדינת היהודים. וכשעלה נתניהו לשלטון, מסע ההסתה נגדו לא פחת בעוצמתו מזה שהתקיים ב-1996.
בתצלום: רשימת החותמים על אמנת כינרת. מהשמאל ועד הימין.
התגובה הימנית הזועמת כלפי התנהלות השמאל היא מובנת, גם אם בלתי-מוצדקת. לא, השמאל איננו האויב. הסיסמה "האויב הוא בבית" הייתה מאז ומתמיד סיסמתו של השמאל המהפכני שראה בבורגנות ובליברלים אויב הפרולטריון. בגין, המנהיג הרביזיוניסטי היחיד שסבל מהתנכלות אינסופית ומהסתה מתמשכת, הדגיש כי יריביו אינם בגדר אויבים. דמו הותר, אך הוא לא התיר את דמם של אחרים. הבעיה הגדולה באמת נעוצה בשאלה, מה יש לעשות עם מחנה פוליטי שלם החותר תחת אושיות השלטון. שוב: יש להחריג את מפלגת העבודה מהעניין. גם את אנשי 'קדימה' ואפילו חלקים ממרצ. אבל השמאל, ראוי לזכור, מתקיים היום במנותק מהמערכת הפוליטית ובארגונים לא-ממשלתיים. הסוגיה הבוערת הינה אפוא כיצד יש להתמודד עם מגוון של ארגונים, שתרמו במישרין ובעקיפין לדה-לגיטימציה לישראל, שהתבטאה הן בפעילות סביב מבצע 'עופרת יצוקה' ובהסתה חסרת תקדים בעניין משט השטנה. לפי שעה, גם העניין הזה הושהה. אולם נדרש לכך פתרון אמיתי גם אם כואב מבחינה אזרחית.
ישראל, כמו ארה"ב של שנות ה-50', צריכה להיאבק מול אינטלקטואלים, פוליטיקאים, אנשי רוח ותקשורת, משפט וכלכלה, שמבחינה אידיאולוגית מזדהים עם האויב. הדמוקרטיה הליברלית בארץ מונעת, אולי בצדק, תופעות כמו המקרתיזם. מקרתי, שצדק בעיקרון אך לא בפעולה, לא היה יכול לפעול בישראל, ואולי טוב שכך. זה לא פוטר את החברה הישראלית, כפי שזה לא פטר את החברה האמריקנית, מהתמודדות עם תופעה שבה מחנה פוליטי שלם מזדהה, ואף מסייע, לאויב. הישראלים בחרו להמתין עם ההכרעה הזו, אך היא ניצבת לפתחם. לכנסת הבאה כבר לא תהיה ברירה אלא להכריע מהי הדרך להתמודד עם השמאל הישראלי העמוק.
הסנקציה האפשרית היא ועדות חקירה או חקיקה שתגביל מימון זר. אולם יש גם אפשרות נוספת, והיא חזרה לאמנת כנרת. האמנה הזו כללה סעיפים שונים, בהם: "אנו מאמינים שקיים הכרח קיומי עליון, וקיימת הצדקה מוסרית מלאה לכך שלעם היהודי יהיה בית לאומי משלו, היא מדינת ישראל"; "באשר היא מדינה יהודית, ישראל מגשימה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. בתוקף ערכיה, מדינת ישראל מחויבת להמשך קיומו של העם היהודי ולזכות לעמוד ברשות עצמו במדינתו הריבונית"; "למדינת ישראל חובה לנהוג בכל אזרחיה באורח שוויוני וללא משוא פנים. באותם תחומים בהם סובלים אזרחים ישראלים שאינם יהודים מקיפוח ומהזנחה, יש לפעול באופן נחרץ ומיידי להגשים את עקרון השוויון האזרחי הלכה למעשה"; ועוד.
אמנת כינרת יכולה להיות אפשרות מעשית, פוליטית ואידיאולוגית, לבסס ולקיים את הפעילות והדיון הפוליטיים בישראל על יסוד עקרונות מגילת העצמאות והסכמה רחבה חוצת מפלגות. אולם חייב להיות בה גם עיקרון פרקטי: מפלגות אשר לא תחתומנה על אמנת כנרת, לא תורשינה לרוץ לכנסת. רישום אצל רשם העמותות יותנה בחתימת על אמנת כנרת. הרוב הציוני בישראל חייב להסדיר את תנאי ההשתתפות והפעילות של השחקנים בשיח הערכי והפוליטי במדינת ישראל. הוא עלול למצוא עצמו מתעמת עם מפלגות פוליטיות אנטי-ציוניות, חרדיות וערביות. אך העימות זה ראוי שכן עצם זכות קיום מדינת היהודים עומד על הפרק.
