חברים וחברות, ויתרנו על עיצוב התודעה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.2.2014

סיפור אי־הענקת הפרס על מפעל חיים לזמר אריאל זילבר הוא, בתמצית, סיפורו של הימין כולו. התנהלותה של אקו"ם בעקבות הודעת של אחינועם ניני, כי לא תשתתף בטקס לצד זילבר, מבטאת את העובדה, כי על אף שהימין הצליח לשנות את מפת ההתיישבות בארץ, הרי התרבות נותרה כולה שבויה בידי השמאל. הרי הפרס הוענק לזילבר לא בשל דעותיו הקיצוניות והתמוהות אלא מפאת עשייתו המוסיקלית המשתרעת על־פני ארבעה עשורים. אז כיצד זה לא קם איש ואמר שההתנהלות כלפיו לא תיתכן במדינה דמוקרטית? כיצד איש משרי המחנה הלאומי לא פעל כדי שמפעל ההחרמה של השמאל, שמתבטא הן בהחרמת יישובי יו"ש והן בפעילות אקטיבית להחרמת ישראל בעולם באין הסדר מדיני, לא יקרום עור וגידים בטקס מכובד כל כך? שרי הימין כתבו הודעות גנאי נגד החרמת הזמר, ובזה נגמר העניין.

קורבן היעדר גב תרבותי ולאומי. אריאל זילבר. צילום: האתר הרשמי

המחנה הלאומי זנח בשני העשורים האחרונים את המאבק על הרוח הישראלית. כתבי העת "תכלת", "נתיב" ו"נקודה" נסגרו בהיעדר מנויים. הממשלה איננה מזרימה די תקציב למוזיאונים לאומיים, ובהם מוזיאוני ז'בוטינסקי והאצ"ל. אם כל ישראלי החושב כמו "מקור ראשון" היה גם חותם על מינוי לעיתון, העיתון בו אתם מחזיקים כעת היה מתחרה ב"ידיעות אחרונות" מבחינת התפוצה. אם במקום לכבוש עוד ג'בל ביו"ש, לשים עליו קרוואן ולהכריז שהוקם יישוב חדש עם שם מקראי עתיק, היו מפתחים ספרות, שירה ועיתונות לאומית, המצב היה שונה בתכלית. הימין שכח את האמת הנצחית שבמשפטו של קארל מרקס, שלפיו ההוויה קובעת את התודעה, ובכך ויתר על עיצוב ההוויה הישראלית. האם מישהו צפה לאחרונה ביצירה קולנועית המבקשת להתמודד עם יצירות מתחרות מהשמאל ולהציב נרטיב שונה?

בהיעדר תרבות לאומית בעלת השפעה, התרבות הישראלית נידונה להיות מוחזקת בשבי השמאל. ההשלכות של המצב הזה הן משמעותיות, בעיקר משום שבהיעדר אקדמאים, סופרים, אנשי־רוח, מושכי־עט, משוררים וקולנוענים שיוכלו לתת גב תרבותי להשקפה הפוליטית הלאומית, הרוח השמאלית הפוסט־מודרניסטית, הרלטיביסטית, הנרטיביסטית, תמשיך לחלחל אל עומק הציבוריות הישראלית. די לראות כיצד חלק ניכר מהציבור תומך ב"פשרה" בירושלים ובנסיגות משמעותיות מיו"ש כדי להבין שהשיח המונוליתי הקיים נותן את אותותיו בשדרה המרכזית של החברה. כך, איומי־סרק על החרמת ישראל מהווים נשק בידי מצדדי "ההסדר המדיני" כדי להציב אולטימטום לראש הממשלה שיחתום על מתווה קרי, ואין קבוצה משפיעה שמתייצבת מול מסע האיומים וההפחדות.

החרמת הימין נמשכת עוד משנות ה־20' וה־30' של המאה שעברה. סילוק המחנה הלאומי ממחוזות התרבות, האמנות והמחקר איננו חדש. אולם ראוי שנשאל עצמנו בכנות הראויה אם הימין עצמו פועל לשינוי המגמה הזו. איש לא פצה פה כאשר בהיעדר משאבים ומנויים נסגר כתב העת החשוב ביותר שהיה פה, "תכלת", בהוצאת מרכז שלם, שהביא לארץ מחשבה שמרנית חדשה ורעננה מארצות־הברית. האם העובדה שלמחנה פוליטי שלם אין ולו כתב עת אחד איננה מעידה על ניוון אידיאולוגי ותרבותי אמתי?

אריאל זילבר איננו קורבן ה"תקינות הפוליטית" הרווחת במקומותינו אלא קורבן היעדר גב תרבותי ולאומי איתן שהיה מסמן לאקו"ם שפגיעה כזו באמן היא בגדר קו אדום. מי שאשם במעשה הנבלה שעוללו לזמר אינם אנשי השמאל שהפכו אותו לפסול, אלא אנשי הימין שמתעקשים לא להבין, כי בעידן שבו תרבות מתקיימת ומתפתחת ברשתות החברתיות, בבלוגים, באינטרנט, ניתן ואפשר לפתח תרבות־שכנגד. המצב המצער הזה מחשל ומחזק את המצב הישראלי, האטום לכל אפשרות של חשיבה ביקורתית מימין על המתרחש במחוזות התרבות והאמנות. בפועל, זה גם מה שיאפשר, בבוא העת, לאנשי־הרוח המשפיעים מן העבר השני להצדיק מעל כל במה פינוי יישובים – ואיש לא יקרא תגר.

זה לא ז’בוטינסקי

פורסם בעיתון "הארץ" בתאריך 3.4.2013

תנועתו של זאב ז'בוטינסקי מעולם לא היתה תנועת חד־נס. כן, זה מפתיע, משום שראש בית"ר עצמו הטיף תמיד לחד־נס, לדגל האחד, להתרכזות ברעיון הלאומי ולנטישת אידיאות זרות ומפריעות כמו הסוציאליזם. אולם בפועל, התנועה הרביזיוניסטית – ואחריה תנועת החירות, גח"ל והליכוד – היתה תמיד תנועה של ל' כפולה: הלאומית והליברלית. תנועת ז'בוטינסקי, שהוקמה רשמית בשלהי אפריל 1925, בוועידה הראשונה של הסתדרות הציונים הרביזיוניסטים (הצה"ר), היתה קודם כל לאומית וביקשה להעריך אל־נכון את יחסם של הערבים לשאלה הארצישראלית. הערכתו של ז'בוטינסקי היתה מפוכחת ועל פיה גם ביסס את תפישת "קיר הברזל".

לא רק חד-נס. זאב ז'בוטינסקי. צילום ארכיון: לע"ם.

ברם, הצה"ר ובית"ר התעקשו על שני עיקרים מרכזיים ביחס לערבים בכלל, ולמשטר החברתי שישרור בארץ ישראל בפרט: דמוקרטיה לאומית, שוויון־זכויות גמור לערביי הארץ, התנגדות לגירושם וחתירה לרוב יהודי בשתי גדות הירדן ללא דחיקת הערבים. ז'בוטינסקי לא היה רק "מפוכח" לגבי הערבים; הוא גם היה דמוקרט כלפיהם. כאשר מזכיר פרופ' משה ארנס את הפולמוס סביב ועדת פיל מ–1937 (משה ארנס, “רחמי השמאל וגעגועיו”, “הארץ” 22.3), הוא מדגיש את התנגדותו של ז'בוטינסקי (שסבר כי מן הנמנע יהיה להגן על המדינה היהודית בגבולות המוצעים). אך התנגדות זו עולה בקנה אחד עם התבטאויותיו על האי־מוסריות של גירוש הערבים מהארץ (1927), שאיפתו לשלום עם ערביי ארץ ישראל והתחייבותו ש"לעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו" (1923). ז'בוטינסקי היה אפוא לאומי־ציוני, ליברל ודמוקרט. כל ניסיון ליטול מהגותו את המאפיין הליברל־דמוקרטי ולהחזיק את זה הלאומי, נדון לכישלון.

ההגות המרכזית של ז'בוטינסקי מדגישה את רעיון המדינה היהודית במסגרת שלמות הארץ. מבחינתו, מדינה יהודית ודמוקרטית היא העיקרון המדריך. הוא שלל בעדותו בפני ועדת פיל את הטענה, כי הרוב היהודי בארץ יגרום סבל למיעוט הערבי. הדמוקרטיה, מבחינתו, היתה ערך עליון גם ברמה התנועתית: במכתבו אל ישראל רוזוב, מראשוני הצה"ר ומעוזריו, מדגיש ראש בית"ר את ההיבט הדמוקרטי בהתנהלותה של תנועתו: "איני מצייר לעצמי שום עבודה זולת עבודה קולגיאלית; ואם מחר אקבל קול אחד פחות מחברי, הרי בלא הרגשת עלבון כלשהי אצטרף אליו כעוזרו… אתה אינך יכול להאמין, שלעת זיקנה אסתלק מן העקרונות שעליהם גדלנו, ואגרר אחר תואר של מנהיג, שאני בז לו עד כדי בחילה" (9.11.1933).

הליכוד של ימינו איננו מתקרב לדרכו של ראש בית"ר. לא במחויבותו לדמוקרטיה, לא בשאיפתו לשוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים, לא בהבנתו את הצורך במדינה יהודית ודמוקרטית ואפילו לא בתקיפות מול הערבים. העמדה הבלתי מתפשרת שהציג עד כה הליכוד בשאלת המדינה הפלסטינית היתה ועודנה נכונה: נסיגה לקווי 67', ויתור על ירושלים והתקפלות נוכח תביעת השיבה הן מתכון לאסון לאומי. אולם האם די בעמדה מדינית ריאלית ותקיפה כדי להתהדר בקירבה אל מורשת ז'בו? האם בשעה שח"כ מירי רגב מכנה את מהגרי העבודה והפליטים "סרטן", היא מייצגת דבר מן המסורת הז'בוטינסקאית? האם כאשר ח"כ אופיר אקוניס מוצא עצמו מוקף בבית המשפט העליון במיכאל בן־ארי ובחסידי כהנא, בדרישה הפופוליסטית לפסול את בל"ד, ובכך משחק לידי הקיצונים שבהנהגת ערביי ישראל, הוא "ז'בוטינסקאי"? האם בשעה שח"כ דני דנון הסית את ההמון המשולהב בהפגנה שנערכה במאי 2012 נגד המסתננים האפריקאים וזעק "גירוש עכשיו!" (ובסופה יצאו המוסתים לעשות שפטים באפריקאים תמימים) היה בו משהו בית"רי? והאם יש ספק שח"כ משה פייגלין, המצדד בטרנספר מרצון של ערביי הארץ ובהפרדת התושבות מהאזרחות, קשור לתורת ז'בו?

ראשי הליכוד מודעים, בחלקם, למקום הקיצוני שאליו נסוגה המפלגה. דומה כי אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו מבין כי אם ימשיך הליכוד בדרכו זו, המפלגה תמצא עצמה בבחירות הבאות עם פחות מנדטים משהיו לה בכנסת הראשונה. כבר עתה לליכוד יש אך שישה מנדטים יותר משהיו ל”חירות” בבחירות שנערכו בשנת 1949. אם לא תתחיל לגבש עצמה כלאומית, דמוקרטית וליברלית באותה נשימה, תנועת הליכוד עלולה למצוא עצמה במצב קשה יותר מזה שנמצאת בו מפלגת העבודה, שגם היא מקדמת איזו היברידיות מוזרה של סוציאליזם כלכלי שאיננו שמאלי מבחינה מדינית. אם ימשיך הליכוד בדרכו של ארנס, הוא ותנועת העבודה יהפכו בקרוב למצבות של עבר מפואר ולא לתנועות פוליטיות חיות ודינמיות.

האתגר של יאיר לפיד

יאיר לפיד מבין את משמעות המונח "אשראי ציבורי". הוא ראה איך מפלגתו של אביו איבדה את כל כוחה בעקבות הסתאבות פנימית, תככים וחוסר רלבנטיות. הוא צפה בציפי לבני נוסקת לגבהים לפני המחאה החברתית ומצדיקה את הישארותה באופוזיציה בזכות אותם סקרים, אך נופלת עם הנחת המאהלים בשדרות רוטשילד. הוא ראה את נפילתו הכואבת של מופז, שנכנס לממשלת נתניהו והאמין להבטחות סרק, ויצא ממנה עם שני מנדטים. ללפיד יש יועצים מצוינים שמכירים היטב את השטיקים של ביבי. הוא ייכנס לממשלה על תנאי, וייצא ממנה ברגע שיראה, כי הישארותו בה איננה משרתת את האינטרס שלשמו נבחר: תקומתו של המרכז הפוליטי הליברלי בישראל. למרות ההספדים על מותו של המרכז הליברלי, בישראל יש לפחות 30 מנדטים שרוצים מפלגה ליברלית. הבוחרים האלה בחרו ביש עתיד, בקדימה ובתנועה של לבני. ובישראל יש גם מרכז רדיקלי שמונה כמה עשרות אלפי מצביעים שהצביעו ל'ארץחדשה' של אלדד יניב, שהתנער מהשיח המנוון של השמאל, וגם מפלגה ליברטריאנית שקיבלה עשרות אלפי קולות: 'עלה ירוק' החדשה שייסדו פורשי הליכוד המזוהים עם 'התנועה הליברלית החדשה'. בסופו של יום, יש בסיס מוצק להקמת המפלגה הדמוקרטית הישראלית עם כוח שעולה באופן ממשי על כוחו של הימין האורתודוכסי, שנחל מפלה בארה"ב ובישראל.

בדרך להקמת המרכז הליברלי בישראל. יאיר לפיד

הליברליזם הישראלי חי ובועט. השאלה היא אם השחקנים בזירה, ובראשם לפיד, ישכילו להפוך את המרכז הליברלי מטרנד למפלגה בעלת משנה סדורה. האם שיטת הממשל תשונה, האם הכלכלה תהפוך ליותר חופשית, האם תהיה יותר תחרות, האם המסים על מעמד הביניים יורדו משמעותית. זה האתגר המשמעותי של כל מי שרוצה שהממשלה הבאה, לא זו שתקום ולפי כל ההערכות תהיה קצרת-ימים, אלא זו שאחריה, תעוצב בדמות הקונצנזוס הישראלי הגדול שיכול להכיל גוונים שונים בקרב הזרם המתון, האחראי, השפוי בחברה, ולשקם את הכלכלה. אם נכונה תחזיתו של החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר, ירון זליכה, שלפיה הבור התקציבי יעלה ל-60 מיליארד שקל, ללפיד ולמפלגתו יהיה תפקיד משמעותי בהוצאת ישראל מהתהום ובגזירת הקופון על כך.

הדבר הנכון ביותר לעשות, נכון לעכשיו, הוא ליצור איחוד בגוש המרכז-שמאל. ל'תנועה' של לבני ול'קדימה' של מופז אין זכות קיום בפני עצמן. התמזגותן ב'יש עתיד' תיתן כוח משמעותי ללפיד מול נתניהו. מפלגה בעלת 27 מנדטים מול 20 המנדטים של הליכוד תוכל ליטול לידיה את המושכות בכל תחום שהוא. ואולי היא גם תשחרר את נתניהו ממחויבויותיו ההיסטוריות לרעיונות שמרניים ואפוקליפטיים שנעים על הציר של השוואת ישראל לרפובליקת ויימאר, לתקופת עליית הנאצים או, למצער, להתמוטטות פולין וצ'כוסלוקיה מול היטלר. לפיד ימצא לעצמו את ארה"ב כבת-ברית. נתניהו יהיה כפוי להישמע ללפיד עד שיקבל החלטה אם הוא הולך עם הימין העיקש במפלגתו או זז לכיוון המרכז.

בניגוד לתדמית של 'יש עתיד' כמפלגת אדם אחד, יש בה יותר קולות משמעותיים משיש במפלגות אחרות. די לציין את יעל גרמן, עפר שלח, יעקב פרי, רות קלדרון, עדי קול, קארין אלהרר, יפעת קריב ועליזה לביא. ללפיד יש הזדמנות היסטורית לעשות שינוי. השוויון בנטל הוא סעיף חשוב, אך לא היחיד. גם הכניסה למו"מ מדיני וגם שיקום הכלכלה הישראלית, המופיעה ככלכלה מרוסקת לאחר שנתיים של שקרים מצד נתניהו ושטייניץ, הם אתגרים חשובים.

לליברליזם הישראלי יש אבות שונים שמהם יכול לפיד לשאוב השראה. הוא יכול לעלעל במשנת ז'בוטינסקי שהליכוד נטש. הוא יכול לחזור לימים שבהם משה נסים שיקם את הכלכלה כשר אוצר. המורשה של הליכוד ההיסטורי עשויה להוות הפלטפורמה לגיבוש המרכז הרחב, הגדול, שלפיד יקדם במטרה לשנות את פני החברה הישראלית. מול היעדר הבשורה של מפלגת העבודה, השוקעת בכישלון השקפותיה הסוציאליסטיות משל קרסה בריה"מ אך אתמול, המשימה של יו"ר 'יש עתיד' היא מורכבת אך מהפכנית. אם יצליח בה, יסלול את דרכו לראשות הממשלה בטווח זמן של שנתיים לכל היותר.

מדוע לא אצביע לנתניהו ביום שלישי הקרוב?

במשך חמש שנים, תמכתי ופעלתי למען הליכוד ובנימין נתניהו. האמנתי, כי נתניהו – שניבא את כישלון הסכמי אוסלו, שבהם לא תמכתי מעולם וגם את כישלון קונספציית ההינתקות – הוא ראש ממשלה ראוי יותר מאהוד אולמרט. כמי שהגיע ממה שאהוד ברק אוהב לכנות "השמאל העמוק", וחתך ימינה בהשראת דמויות היסטוריות ידועות כמו גורג' אורוול, ארתור קסטלר ואלבר קאמי, וגם דמויות פחות ידועות כמו ארווינג קריסטול, נורמן פודהורץ ודייויד הורוביץ הניאו-קונסרבטיבים, חשבתי שהליכוד יוכל להוביל את ישראל למקום אחר. יתירה מזו: הדה-לגיטימציה נגד ישראל במהלך מבצע "עופרת יצוקה" הניעה אותי לתמוך בנתניהו במאמרים שפרסמתי ב"מקור ראשון" וגם בתפקידי במכון ז'בוטינסקי במצודת זאב.

נתניהו הוכיח כי אינו ראוי לשמש ראש ממשלה, אך את זאת הבנתי מאוחר מדי. כמו אנשי ליכוד אחרים, ראיתי במחאה החברתית ניסיון לפוטש נגד הממשלה. בד בבד, ניסיתי, ונכשלתי, לבקש מאנשי הליכוד ללכת לשכונות העוני והמצוקה ולחשוב על שינוי הכיוון והשיטה. המחאה החברתית הייתה ניסיון אמיץ להתקומם נגד השיטה הקיימת וככזאת ביטאה תנועה מלמטה של המוני צעירות וצעירים שהחליטו לצאת לרחובות נגד משטר כלכלי וחברתי שנתניהו לא המציא אותו אך קידם אותו.

עזבתי את תנועת הליכוד הגם שיכולתי להשתכר היטב, הן בבחירות המקדימות והן בבחירות הכלליות. נתניהו נכשל בארבעה אתגרים מרכזיים: ראשית, הוא בודד את ישראל בעולם והציג אותה כסרבנית שלום, כמעין צפון קוריאה מזרח תיכונית, במקום לקבל עליו את האתגר של מו"מ עם הפלסטינים, הגם שאני-עצמי ספקן ביחס ליכולתו של מו"מ כזה להצליח במצב שבו שתי ההנהגות מייצגות את האינטרסים הצרים של האליטות הכלכליות ולא את האינטרסים הרחבים של העם. שנית, הוא כשל במאבקו נגד התחמשות איראן בנשק גרעיני באיום כוזב להפצצתה הגם שהיה ברור לו שאין ביכולתה של ישראל לצאת לפעולה כזו מבלי להמיט על המדינה אסון ממשי. שלישית, הוא הניח לקיצוני הימין, גזענים, פשיסטים ומתנגדי הרעיון הדמוקרטי, להשתלט על הליכוד, והפך את מפלגת בגין וז'בוטינסקי למפלגה הדומה באופייה לחזית הלאומית של מרין לה-פן, מפלגתו של חירט וילדס בהולנד והמפלגה הלאומית הבריטית של גריפין באנגליה.

ולבסוף, הוא היה אטום לחלוטין לשוועת העם הנאנק תחת עולה של כלכלה כושלת המשרתת את האינטרס של הטייקונים ובעלי-ההון ולא את צרכי מעמד הביניים וציבור העובדים השכירים והעצמאים. במובן זה, הורדת מחיר השימוש בטלפון סלולרי עבור ציבור שהולך ונהיה עני, ומתן טיפולי שיניים חינם למיליון ילדים שאין להם מה לאכול, משקף את חוסר ההבנה של נתניהו בכלל היסודי בכלכלה: ככל שכושר הצריכה של הציבור גבוהה יותר, השגשוג הכלכלי מאמיר יותר.

ברבות הזמן, ניסיתי לנהל דיאלוג עם מפלגות שונות שביקשו להציע חלופות. הבנתי, כי אין היום בנמצא מפלגה פוליטית המבקשת לתת ביטוי אמתי למחאה החברתית מכאן, ולציבור שלם שחשובים לו ערכים ליברליים, לאומיים ודמוקרטיים ברוח ז'בוטינסקי. ברגע מסוים, גם חשבתי להצטרף לליכוד מחדש כדי להיאבק על דמות התנועה, אולם משראיתי כי חבריי הליברלים בליכוד מיישרים קו עם הקיצונים נוסח פייגלין, שבפועל נתן רהביליטציה לאייכמן במילותיו שלו, הבנתי כי יש צורך בהקמת גוף פוליטי חדש.

בבחירות הקרובות, לא אצביע נתניהו. נחשפתי לציבור שלם של אנשים, המבין כי יש צורך לנהל מאבק מקביל, פרלמנטרי וחוץ-פרלמנטרי, מהכנסת ומהרחוב, לניתוק קשרי ההון והשלטון ולייסוד שיטה חברתית שונה שבה יש מקום משמעותי ליהודים ולערבים, לעובדים שכירים ועצמאים, לבעלי עסקים קטנים ולרוצים ביוזמה חופשית, לסוציאליסטים ולליברלים, לאנשי ימין ושמאל. יש צורך אמתי בהקמת המרכז הרדיקלי שבו תומכים אישים כמו תום פרידמן מה"ניו יורק טיימס", סגן ראש ממשלת בריטניה, ניק קלג, ואלה שמגיעים ממורשת "הדרך השלישית" של אנתוני גידנס.

נתניהו חייב לעזוב את משרד ראש הממשלה כדי שיקרה פה שינוי אמתי. החלופה לנתניהו היא הקמת ממשלת רפורמה בהשתתפות כל מפלגות המרכז והשמאל, שתביא לשינוי דרמטי באופן שבו מתנהלת הכלכלה הישראלית, החברה והדמוקרטיה. השאלה מי יעמוד בראשות ממשלה כזו היא מינורית, הגם שהתשובה בראש: ראש המפלגה הגדולה בגוש המרכז-שמאל. כל ממשלה שבראשה יעמוד נתניהו ותכלול מרכיבים מגוש המרכז-שמאל, דינה לקרוס או להסתאב, כיוון שלליכוד הקיצוני בהנהגתו אין דבר להציע לעם מלבד הקצנה לכיוון הפיכת ירושלים לפיונגיאנג ומיטוט ציבור העובדים לכדי אוסף של עבדים.

אני מבקש מקוראיי, שיודעים על פעילותי מען ערכי הציונות הרביזיוניסטית, מורשת ז'בוטינסקי ובית"ר, האידיאולוגיה שבה בשתי גדות הירדן "יחיה לו בשפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני", לתמוך בכל מפלגה פוליטית ואידאולוגית מלבד הליכוד ביתנו בראשות נתניהו וליברמן. יש לנו הזדמנות אמתית לחולל שינוי בחברה הישראלית. בבוא העת, לאחר שתופל השיטה הקיימת וכאשר יסולקו מן השלטון אלה שעיוותו את משנת ז'בוטינסקי ובגין, תהיה לנו ההזדמנות לחשוב איך אנו מייסדים מחדש את החיבור הפוליטי בין לאומיות לבין ליברליות. כל תמיכה בליכוד ביתנו בראשות נתניהו וליברמן משמעה פגיעה בכל מה שהאמין בו ז'בוטינסקי.

ואסיים בציטוט מדברי ז'בוטינסקי במאמרו "שאלת הנשיאות" שפורסם בעיתון "העם" בתאריך 4 ביוני 1931: "אין זכות קיום לציבור, המסגל את מסילתו לטעמי 'מנהיגיו', במקום לקבוע את מסילתו ולהתאים אליה את בחירת השמשים, אשר יוציאו לפועל את רצון שולחיהם".

דוד מרחב, תל-אביב
ז' בשבט תשע"ג (18 בינואר 2013).