פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.2.2011
זוהיר אנדראוס מקשה על חייו של "מחנה השלום" הישראלי. אנדראוס, העורך הראשי של השבועון הערבי "מע אל-חדת" שמתפרסם בטמרה, מצהיר בגלוי את מה שהשמאל בארץ מעדיף להסתיר. ביום שישי האחרון, נדחק מאמרו של אנדראוס אל העמודים הפנימיים הנידחים של עמוד הדעות של "הארץ". גם בעיתון לאנשים שמתיימרים להציג עצמם כחושבים, סברו שאנדראוס קצת הרחיק לכת. מובן שזה לא מנע מהם לצנזרו. כדאי לקרוא את דברי אנדראוס בתשומת הלב הראויה. הוא אומר את האמת הפנימית העמוקה של הפלשתינים, בישראל ובעולם.
עם חשיפת מסמכי המו"מ בין אולמרט ולבני לבין אבו-מאזן וחבריו, שואל אנדראוס: "לנוכח הגילויים המרעישים מתעוררות כמה שאלות עקרוניות: ראשית, צריך לשאול את האח"מים הפלסטינים: מאין שאבתם את הלגיטימציה לשאת ולתת בשם העם הערבי הפלסטיני?" בסוגיית ירושלים מבהיר אנדראוס כי אין להנהגה הפלשתינית שום זכות לוותר בירושלים: "אל-קודס היא ברובה המכריע אדמת ואקף מוסלמי, ולכן אל-קודס המזרחית הכבושה חייבת להיות בירת המדינה הפלסטינית". ובאשר לתביעת השיבה, דבריו ברורים: "אמרנו ואנחנו ממשיכים לדגול בעמדה ולפיה השיבה חשובה מהמדינה. והנה באים האדונים מהרשות הווירטואלית ומציעים להחזיר מאה אלף פליטים. האם שאלתם את הפליטים לדעתם? האם אינכם יודעים שאפשר להוביל את הסוס לבאר, אך לא להכריח אותו לשתות?"
נטול מנדט מעמו. מחמוד עבאס. איור: תאמר יוסף
אנדראוס חותם את מאמרו בקריאה שאינה משתמעת לשתי פנים: "חובה על כל פלסטיני לפעול בדרכי שלום לסלק את חבורת הוותרנים מכיסא ההנהגה, כי לפי הקצב הזה אנו עלולים להקים מדינה פלסטינית במוקטעה". ולבסוף, לא שוכח אנדראוס לפנות גם לחבריו ל"מחנה השלום": "ונקודה חשובה לישראלים: ייתכן שתגיעו להסכם עם עבאס, כלומר קרזאי של פלסטין. אבל זה לא אומר שתשיגו את הסולחה ההיסטורית עם העם הפלסטיני".
הדברים שכותב אנדראוס הם ברורים: לאבו-מאזן אין שום מנדט מעמו לוותר, לא על טריטוריה ובטח שלא על תוכנית השלבים, שעיקרה חיסול מדינת ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה. חשוב להאזין לאנדראוס כי הוא מבטא את מה שחושב הרחוב הערבי. עבורם, אבו-מאזן הוא בבחינת בוגד. הפלשתינים מביטים עתה על הנעשה בקהיר, והרעיון של אינתיפאדה שלישית מדגדג להם בקצות האצבעות. לשום מנהיג פלשתיני אין, ולא הייתה, לגיטימציה מעמו להגיע לפשרה היסטורית עם ישראל והציונות. החלופות הן ברורות: או השמדת ישראל בכוח הזרוע האסלאמו-פשיסטית, או חיסול ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה והזרמת מיליוני פליטים, על משפחותיהם, לישראל הריבונית. המאבק איננו אפוא על גבולות 47' או 67'; הוויכוח ניטש על הלגיטימיות של החלטת החלוקה של האו"ם ושל הצהרת בלפור.
הגיעה העת להכיר בכך שהעובדה שאין כל פרטנר לשלום איננה הנחה שהמציא אהוד ברק או תזה בדיונית של הימין. הפלשתינים אינם רואים עצמם פרטנר לשום מו"מ ממשי עם מדינת ישראל. כפי שהעיד אולמרט בעצמו בפרקים מספריו שפורסמו בסוף השבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות", הפצרותיו באבו-מאזן לחתום על הסכם שלום לא הועילו לו; הפרטנר הדמיוני נעלם ברגע שהיה ברור כי שעת השין הגיעה. אבו-מאזן יודע את שידע ערפאת: אין לשום מנהיג ערבי לגיטימציה לוותר על תביעת השיבה. במילים אחרות, לאף מנהיג פלשתיני אין סמכות להסתלק מן המטרות ההיסטוריות שהציב אש"ף למן ייסודו על-ידי אחמד שוקיירי ב-1964.
השינויים הרדיקליים שמתחוללים כרגע במזרח התיכון מחייבים את הבריח החזק שמורכב מנתניהו ומברק לעמוד על המשמר. הפלשתינים כבר מדברים זה זמן-רב על "אינתיפאדה לבנה": מחאה בלתי-אלימה שתביא לסיום "הכיבוש". ישראל צריכה להיות ערוכה לסיטואציה שבה אבו-מאזן מוביל עשרות אלפי פלשתינים אל ירושלים, ללא רובים וללא אבנים. הפלשתינים מקווים שתסריט כזה יוביל לנסיגה ישראלית מבוהלת מהשטחים, בלחץ אמריקני. אם ייפול מובארכ וייעלם, הרעיון הזה עוד עלול לעבור לפסים מעשיים בהרבה בהשוואה למקום שבו הוא מצוי כיום. הציבור הישראלי צריך לקרוא את שכותבים מנהיגי הפלשתינים ולהבין כי שעת המבחן קרבה, קרבה מאוד.
