האתגר של יאיר לפיד

הרחש במערכת הפוליטית על הצטרפותה האפשרית של מפלגת העבודה לממשלה סותר את הקולות הדומיננטיים בה. ד"ר עדו זלקוביץ, חבר מרכז העבודה מחיפה ופעיל בולט במפלגה, כתב לי השבוע שלא יהיה חבר בה אם תצטרף לממשלת נתניהו. הרצוג רוצה אולי לחבור לביבי אך במצב הפוליטי הנוכחי, בו המפלגה מצויה לאחר קמפיין בחירות שעמד כולו בסימן דה לגיטימציה לנתניהו, יהיה קשה לשכנע את משמרות המהפכה של שלי יחימוביץ להצטרף לממשלה שהעומד בראשו נצלב שוב ושוב.

חלופה ליברלית לליכוד. יאיר לפיד

יאיר לפיד, שמסתמן כיושב ראש האופוזיציה בפועל מול החליפה הדהויה של הפקיד הממשלתי הרצוג, אמר ב"מטה המרכזי" בערוץ 10 כי לא יצטרף לממשלה. לפיד רציני כיוון שהוא, כפי שאמר לי אחד ממקורביו לשעבר של ראש הממשלה אריאל שרון, החלופה היחידה, האמתית והרצינית לנתניהו. אמנם ללפיד יש 11 מנדטים, אך מדובר במנדט אחד פחות ממה שהיה לנתניהו עצמו בבחירות 2006. כמות המנדטים לא הפריעו לביבי לרסק את קדימה ולהקים קואליציה בהשתתפות העבודה כעבור שלוש שנים.

השאלה המהותית היא מה יעשו הרצוג ולפיד ככל שיתברר שהממשלה הנוכחית לא מתפקדת, או לא מצליחה לתפקד. האם יצליחו לשכנע את כחלון לפרוש מן הקואליציה ולהביא לבחירות מוקדמות לאחר העברת התקציב? או שיעדיפו ליטול את תיקי הבית היהודי והימין הקשה ולהצטרף לסיבוב נוסף בהנהגת נתניהו.

לפיד עצמו איננו צריך להיבחר מחדש לראשות מפלגתו. הרצוג יצטרך להצליח במסע בחירות פנימיות ולעמוד מול יחימוביץ. גורלה של הממשלה הנוכחית תלוי במידה רבה בזהותו של יושב הראש הבא של מפלגת העבודה. לא מן הנמנע שהרצוג יבקש למנף את המנדט המחודש שיינתן לו על מנת להביא לחיבור עם הליכוד. לא מן הנמנע ששלי יחימוביץ, החסרה ניסיון מיניסטריאלי, תרצה להיכנס לממשלה בסימן "באנו לתקן".

הציבור יתקשה לקבל בחירות חדשות תוך שנה, ואת זאת יודעים אנשי המחנה הציוני. היחיד שיכול להרוויח מהצטרפות מפלגת העבודה לקואליציה הוא לפיד. נתניהו יקבל ארכה נוספת עד הבחירות הבאות, בהן יתמודד שוב כמועמד הליכוד לראשות הממשלה. האתגר של לפיד הוא למצב את יש עתיד כמפלגה לאומית ליברלית היכולה להוות חלופה רצינית לליכוד. מפלגה הנלחמת בקמפיין ההחרמות אך באותה מידה מניעה משא ומתן מדיני ולוחצת לחיסול הבידוד באמצעות מו"מ שכזה.

לפיד, שעשה באחרונה בארה"ב, יכול היה לשמש שר חוץ נפלא של נתניהו, אילו היה רוצה לחסל את הקריירה הפוליטית שלו. בינתיים, יש עתיד בונה עצמה כחלופה לליכוד. חוסר התוחלת שיש בניוון של המחנה הציוני ומפלגת העבודה מעלה על סדר היום את הצורך בחלופה לאומית-ליברלית לנתניהו. האתגר, שהיה מונח בעבר על כתפיה של ציפי לבני, מונח היום על כתפי יאיר לפיד.

 

ביבי מחכה להרצוג

מחכה להרצוג. בנימין נתניהו

בלילה שבו שררה אווירת ניצחון תזזיתית במטה הליכוד נוכח ההישג האדיר בבחירות, חשב ראש הממשלה שמלאכת הרכבת הקואליציה תלך לו בקלות. אך ההישג של נתניהו היה שונה במהותו מן ההישג של עמיתו השמרני, דייויד קאמרון, שהביס את הלייבור במכה ניצחת. יו"ר הליכוד הצליח לאסוף סביב הרטוריקה הגזענית והמתלהמת שלו את מצביעי הימין הקשה של אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ואלי ישי. הזינוק מ-20 מנדטים פלוס בסקרים ל-29 מנדטים פלוס אורן חזן בבחירות, נבע מנגיסה משמעותית של נתניהו באלקטורט הימני של ישראל ביתנו והבית היהודי. הפנייה ימינה של ראש הממשלה הותירה את מצביעי בנט וליברמן מאושרים והמומים, נכונים לנטוש את מפלגותיהם לטובת מי שימנע את הסכנה הנשקפת מהערבים הנוהרים לקלפיות.

רגע לפני פקיעת המועד החוקי להרכבת קואליציה, הצליח ראש הממשלה – כשהוא מוכר את כל נכסיו הפוליטיים לשותפיו הקואליציוניים – להכניס פנימה את הבית היהודי במחיר כבד מאוד. גלעד ארדן חשק בתיק המשפטים לאחר שהגן בחירוף נפש על משפחת נתניהו וראש הממשלה עצמו בכלי התקשורת השונים. בכירי ליכוד אחרים ראו עצמם מועמדים לתפקיד שר החינוך. בסופו של יום, רוב התיקים המשפיעים נמסרו לשותפיו של נתניהו, והוא נותר עם הטוטו שרצה למכור לאיילת שקד. הסכם קואליציוני רע כזה לא היה בתחזית של אף אחד מהפרשנים שסנטו ברביב דרוקר שהתנבא על מלאכת הרכבה קשה במיוחד של הקואליציה.

הבעיה המהותית של נתניהו איננה קואליציית השישים ואחת בה כל יחיד הוא מלך. אם יתנהל כראש ממשלה ימני במיוחד, הקואליציה הזו תוכל להחזיק מעמד לא פחות מקואליציות אחרות. הבעיה שלו היא שבכדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות – והראשונה ואולי היחידה שבהן היא הישרדות בראשות הממשלה – נתניהו יצטרך לנהל את ישראל פחות כמו צפון קוריאה ויותר כמו מדינה מערבית שמקיימת דיאלוג עם העולם החופשי והדמוקרטי. זה אומר, למשל, המשך הקו בו רה"מ מכיר בזכות הפלסטינים למדינה. זה גם אומר המשך המדיניות בה ישראל מוכנה להקפיא בנייה בהתנחלויות, לשחרר אסירים ואף לסגת משטחים ולפנות מאחזים בלתי-חוקיים. עם קואליציה כזו, מדיניות מהסוג הזה לא יכולה לעבוד.

הקואליציה הזו היא זמנית. היא זמנית עד שבוז'י הרצוג יבסס את מעמדו במפלגת העבודה ויוכל להכניס אותה פנימה, אפילו במחיר התפצלות מהתנועה בראשות לבני, אם היא עדיין קיימת. נתניהו משווע לכניסת הרצוג לממשלה ביודעו שבשונה מהממשלה הקודמת, לאף אחד מהשותפים הקיימים אין אינטרס בבחירות חדשות בשלוש השנים הקרובות. כל אנשי מפלגת העבודה זקוקים לניסיון מיניסטריאלי, צריכים לתת ג'ובים לחברי המרכז, נואשים לחזור לעשייה אחרי שנות מדבר. כרגע זה בלתי-אפשרי, אולם משבר מהותי בתחום המשפטי, או משבר מדיני אמתי, יכול לזרז את התהליך. רק שהרצוג ייבחר מחדש לראשות 'העבודה'.

מי שרוצה לפרוח באופוזיציה כחלופה לנתניהו הוא אביגדור ליברמן. ליברמן חושב ששנות השותפות עם נתניהו רק הרעו לו. הוא איבד למעלה ממחצית מכוחו הפוליטי כיוון שדאג לראש הממשלה בתפקיד שר החוץ, היה ממלכתי מדי, לא עשה כמעט דבר ואיבד את האלקטורט שלו. שר החוץ בדימוס מאמין שבאופוזיציה הוא יוכל להחיות את המותג "ליברמן". הבעיה הגדולה בתזה הזו היא שרבים וטובים כמוהו ניסו לעשות כן ולא הצליחו. האופוזיציה הישראלית היא לא רק מדבר פוליטי; היא גם עמק הבכא הפוליטי. אולי בסיבוב הבא, כשהקואליציה הנוכחית תתפרק, יוכנס ליברמן חזרה למשרד החוץ כאיזון לפנייה שמאלה כתוצאה מהצטרפות מפלגת העבודה.

למרות כל התרחישים לעיל, נתניהו תקוע עם קואליציה שהוא לא רוצה בה ועם שרים בכירים שיכולים להזיק מאוד לתדמית הממלכתית שלו, או למה שנותר ממנה. בקואליציה הרביעית שלו, ראש הממשלה זקוק לאופוזיציה. וגם זה פרדוכס מבית היוצר של ביבי: בלי אופוזיציה חזקה, הוא ייאלץ לממש את המדיניות לה התחייב. ואם יממש אותה, ישראל בראשותו תהיה בספרינט האחרון שלה כמדינה יהודית ודמוקרטית. מי שחושב שנתניהו רוצה בכך, טועה. בכל זאת, בית הנשיא עוד מחכה לו.

מי מפחד מגדעון סער?

הסקרים האחרונים גרמו לראש הממשלה לעשות קולות של בחירות מוקדמות. הצהרות על הקדמת הבחירות המקדימות לראשות הליכוד, טפטופים על ברית ביבי־בנט שתביא לרשימה המשותפת של הליכוד־הבית היהודי לפחות 45 מנדטים (נשמע מוכר), הכרזות של מקורבי ראש הממשלה על הרצון לכבוש את השטח, מתקפת פעילי ליכוד המקורבים לביבי על גדעון סער (חלקם מכנים אותו "בוגד" ומאשימים אותו שעשה פריימריס במהלך המלחמה). ההודעה של היועץ המשפטי על סגירת התיק בפרשת "ביבי־טורס" רק הגדילה את התיאבון אצל נתניהו ואנשיו.

לא ברור אם ההצהרה על הברית אם נפתלי בנט היא אמתית או ספין. פרופסור אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן, אחד מתומכיו המובהקים של בנט, מדבר בגאווה על כך שוועידת הבית היהודי תתקיים באוניברסיטת תל־אביב, ולא בהתנחלות קדומים. בנט ואנשיו מבינים שהפער בין הבית היהודי ובין הליכוד עומד על 10 מנדטים ביום טוב. בפועל, ריצה נפרדת עשויה להביא למצב בו שתי מפלגות הימין החזקות יהיו שוות בגודלן. שר הכלכלה יבקש שדרוג: שר החוץ וממלא־מקום ראש הממשלה. אולי אפילו רוטציה, אם מצבו של נתניהו יהיה קשה במיוחד.

"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער

במהלך המלחמה, שלח ראש הממשלה את ציפי לבני לבדוק אם יש היתכנות להעיף מהקואליציה את הבית היהודי וישראל ביתנו ולהכניס פנימה את מפלגת העבודה. החרדים כבר בכיס של ביבי. אלא שגם נתניהו וגם בוז'י הרצוג לא יודעים אם הם יכולים להעביר מהלך כזה במפלגותיהם שלהם. שלי יחימוביץ מחכה להרצוג בפינה. היא עושה חיקויים לעגניים שלו בפני פעילי המפלגה ובזה לו. לנתניהו יש 5 או 6 קולות בטוחים בסיעת הליכוד המצומקת המונה 19 מנדטים. גם ביבי וגם בוז'י ויתרו על הרעיון. אין ממשלה אחרת, אין קואליציה חלופית.

בהיעדר חלופה לקואליציה הגרועה ביותר שקמה בישראל, ראש הממשלה מבקש לבנות את עצמו מחדש. את איראן החליפו אנשי דאעש. נתניהו שוב חזר לימי מלחמת העולם השנייה כאשר צבא רומל היה בדרכו לארץ־ישראל. הוא לא האמין שייצא כל כך טוב מהכישלון במלחמת צוק איתן. עכשיו יש לו קלף חדש, אויב חדש, ארגון טרור חדש. אפשר לחזור לימי ההפחדות, האיומים. בכלל, בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה הוא מוביל על כל יריביו עם תמיכה של למעלה מ־40 אחוז. בחירות ביטחוניות יסייעו לו לשוב לכהונה רביעית בלשכת ראש הממשלה.

אלא שנתניהו היה בסרט הזה אחרי עסקת שליט. הוא היה בטוח שבבחירות הבאות, הליכוד בראשותו יזכה לרוב מוחץ בכנסת. הסקרים הראו שהמפלגה לבדה מקבלת 35-38 מנדטים בסקרים. ואז התחיל הרומן הכושל עם שאול מופז. החבירה לליברמן שהבריחה מצביעי ליכוד. הבור התקציבי העצום שנחשף לאחר סיפורי שטייניץ על הכלכלה המצוינת. השפעת המחאה החברתית על המצביעים. זה נגמר בגוש ימין־חרדים של 61 מנדטים. נתניהו היה היסטרי ביום הבחירות כשהבין שיש סיכוי לא קטן שהוא מאבד את השלטון. "שלטון הליכוד בסכנה", הוא צווח בפייסבוק והחל להמריץ לבדו מצביעים להגיע לקלפיות.

כדאי לו, לראש הממשלה, להיזהר מעצמו. הכלכלה הישראלית מפוררת ומפורקת. סיפורי המצוקה החברתית יעלו במהלך הקניות לחגים. כאשר יידרש ראש הממשלה להכין תקציב חדש ולחתוך בבשר החי, בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות, הוא יגלה התנגדות עזה. לנפתלי בנט אין שום סיבה להציל את נתניהו מן המרקחה שהוא עצמו התקין. גם יאיר לפיד יכול לחתוך שמאלה כשיתברר שאין אפשרות להעביר תקציב על קולות יש עתיד בלי לרסק אותה כפי שרוסקה קדימה. הסקרים בחודשים בקרובים עלולים להראות על מגמה אחרת. ליכוד מתרסק מול כלכלה מתרסקת.

האינטרס האמתי של ראש הממשלה, ואת זאת לא אומרים לו מקורביו נוסח אקוניס, הרגילים בתרבות של ליקוק, היא לשמר כמה שניתן את שלטונו. לעשות הכול כדי לשנות את סדרי העדיפויות. להראות לעם יצור חדש שנקרא "ביבי חברתי". עם רפורמה אמתית בכלכלה ובחברה, אף אחד לא ישאל אותו מה שלום אבו־מאזן. סדר יום חברתי נוסח נתניהו יכול לטרוף את הקלפים. אלא שביבי הוא שמרן אמתי, במובן הרע. הוא מכור לבעלי־ההון. הוא מאוהב בלקקנים. הוא פרנואיד עד אימה. יש לו שנאה כלפי כל דבר שמריח קצת מסוציאל־דמוקרטיה. הוא חושב שאפשר להמשיך ולנהל מדינה עם עוד ועוד קיצוצים ולהמשיך להפחיד את העם עם סרטוני עריפת הראשים של דאעש. ומעל הכול, הוא צופה ביריביו. בסילבן שלום הנבגד, למשל. הוא בטוח שכולם מחכים לו בפינה. והאיום הגדול מכולם, יותר מדאעש, הוא גדעון סער.

למשל, בסוף השבוע פורסמה ב"דה מארקר" כתבה של חגי עמית על הזוגיות המתוקשרת של גדעון סער וגאולה אבן. "השילוב של ליברל חילוני תל־אביבי (אוהד של מכבי תל אביב וריאל מדריד), בעל מראה אינטלקטואלי, המציג בעמוד הפייסבוק תמונות מהופעות רוק שבהן צפה בישראל ובעולם, הנשוי לאשת תקשורת, מחזיק בעמדות מדיניות ימניות, מתקרב לדת ומפריד בין בשר לחלב, נראה כשילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים", כתב עמית.

כשזה מגיע ליריבים פוליטיים, נתניהו יודע לקרוא עיתונים היטב. הוא חושש מאמבוש. גדעון סער מתמודד על ראשות הליכוד ומקבל תמיכה מגורם פוליטי בעל השפעה אדירה במפלגה. למשל, משה כחלון. אם סער ירוץ מול ביבי בפריימריס לראשות המפלגה, נתמך על־ידי כחלון וגורמים פופולריים במפלגה כמו מירי רגב, דני דנון ומשה פייגלין, נתניהו יצטרך לפשוט מעליו את החליפה ולעבוד 24/7 כדי לנצח בבחירות האלה.

מקורבי ראש הממשלה, שזרעו את הספין על הפתק ביבי־בנט, יודעים שהזירה הפוליטית רותחת. בסופו של דבר, כמו כל מהלך של נתניהו, זה ייגמר בבכי. השאלה אם הבכי הזה לא ייגמר מחוץ ללשכת ראש הממשלה.

מה עובר על נתניהו?

לפני הבחירות האחרונות, כינס סילבן שלום במטהו בתל־אביב כנס פעילי ליכוד. בשיחה סגורה, אמר דברים קשים על ראש הממשלה, נתניהו, אך הקפיד לשמור על קורקטיות אופיינית והדגיש גם את הישגיו. בשיחות פרטיות, שלום מתבטא על יריבו הפוליטי ביתר חופשיות. כדוגמה להתנהלותו הפוליטית הוא מספר איך לפני בחירות 2009, קרא לו נתניהו לשיחה והודיע לו שבכוונתו לשריין לחברי־הכנסת של סיעת הגמלאים מקומות ריאליים ברשימת הליכוד. שלום התנגד, נתניהו התפוצץ. "הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע. בסוף הגענו לפשרה שהוא יבטיח לרפי איתן הבטחה כלשהי לתפקיד שר ויוריד אותו מהרעיון", מספר שלום לחברי־כנסת בליכוד, "וכך הצלתי את הכיסא שלכם בכנסת".

"הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע". סילבן שלום

שר החוץ והאוצר לשעבר לא מאמין לנתניהו. ראש הממשלה איננו מאמין לשלום. אי־האמון ההדדי הזה גרם לכך שמקורבי נתניהו הודיעו לתקשורת שראש הממשלה איננו תומך בו עוד טרם החליט שלום אם להתמודד על התפקיד. ביום רביעי, פנה נתניהו לדוד לוי. ליברמן הסכים. ככלות הכול, לא יזיק אם לחברת־כנסת פופולרית מישראל ביתנו יהיה אבא המכהן כנשיא. לא ברור מה קרה אך עוד לפני שלוי הודיע אם הוא נענה לבקשת נתניהו, מקורביו כבר שלחו הודעה שאינו תומך במועמדותו של לוי. בסביבת שר החוץ המיתולוגי השתוממו: הרי הוא לא הכריז שבכוונתו להתמודד.

כל ההודעות הללו יצאו לתקשורת דרך "ישראל היום" והאתר nrg שבבעלות אדלסון. לשכת ראש הממשלה בוררת בקפידה עם אילו עיתונאים היא מקיימת מגעים ואיזה כלי־תקשורת יזכה באייטם הראשון. אלא שגם תומכי נתניהו לא מצליחים להבין את התנהלותו התזזיתית. האדם שמדבר על האיום הקיומי הנשקף מאירן, נואם ביום השואה על השחיטה המאיימת ובאה, מלהג ללא הרף על האינטרס הביטחוני הישראלי, עוסק כבר שבועיים בדבר אחד בלבד: סיכול בחירתו של רובי ריבלין לתפקיד נשיא המדינה.

בליכוד ובמפלגות אחרות מזהים את סימני התפוררות הקואליציה. נתניהו אינו שולט במפלגתו, לא כל שכן בשותפותיו לממשלה. הם שולטים בו. אם לבני, לפיד או בנט ייצאו החוצה, יהיו בחירות. מספר תומכיו של ראש הממשלה בכנסת נאמד, במקרה הטוב, בעשרה ח"כים. גדעון סער מכין את הקרקע להתמודדות על ראשות הליכוד מתוך הנחה שבבחירות הבאות נתניהו יפסיד. גם אביגדור ליברמן יוצא מהנחה דומה. ולא, הוא לא ויתר על רעיון מיזוג הליכוד וישראל ביתנו. הוא רק צריך דיל טוב עם כמה בכירים במפלגה.

השאלה הגדולה היא מתי קואליציית נתניהו תקרוס. בנק ישראל הודיע לא מזמן כי הגירעון עומד על 15 מיליארד שקל ונדרש קיצוץ. קיצוץ משמעו ביטול הבטחות לפיד למעמד הביניים. שר האוצר, שמתאושש מקריסת תדמיתו הציבורית, לא יסכים לקיצוץ ויעדיף לפרק את הממשלה על הנושא הכלכלי־חברתי, "למען מעמד הביניים". לבני מעוניינת להגיע לסיכומים עצמאיים עם אבו־מאזן או להוביל מהלך לנסיגה חד־צדדית. אם נתניהו יסכים, הקואליציה תתמוטט. אם יסרב, לבני תפרוש והוא יהיה תלוי בחסדי בנט ולפיד (שר האוצר, אגב, מעוניין למנות את השר יעקב פרי לתפקיד מנהל המו"מ עם הפלשתינים במידה ולבני תפרוש ומנהל מגעים עם חברי־כנסת מהתנועה, בפרט עם אחד או שניים שאינם לבני, פרץ או מצנע).

נתניהו מאמין שביכולתו לנצח את הבחירות הבאות. הוא מאמין שסיעתו תהיה הגדולה ביותר. הוא רק חושש שבמקרה בו לגוש המרכז־שמאל יהיה רוב על פני גוש הימין (שנפרד לשלום מהחרדים בעקבות חוק הגיוס של בנט), הנשיא הטרי ריבלין יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על לפיד או על בוז'י הרצוג. שניהם יכולים לכהן ברוטציה במתכונת של פרס ושמיר מבחירות 1984. זה יגזור על נתניהו מוות פוליטי. הוא לא ילך שוב למדבר האופוזיציוני. ליברמן מאמין שממשלת שמאל־מרכז לא תחזיק מעמד ורוצה להיות יושב־ראש האופוזיציה לאחר שנתניהו יפרוש. הוא עדיין מעוניין לשמש שני ברשימת הליכוד ביתנו לכנסת ה־20. עוד בכנסת הבאה, חושב ליברמן, הוא יוכל להפיל את הממשלה ולהיות ראש הממשלה. בדיוק כפי שעשה אריק שרון לאהוד ברק. ומי האמין ששרון יהיה ראש ממשלה? חשבו שהוא סוס מת.

ראש הממשלה רואה עצמו מוקף באויבים: ריבלין, בנט, ליברמן, לפיד, סער. דווקא ציפי לבני התחבבה עליו לאחרונה. הוא מאמין שכולם זוממים להפיל אותו. דברים ברוח זו אמר באחת מישיבות סיעת הליכוד. הפרנויה שלו מעולם לא הייתה גדולה יותר. השאלה הקשה היא אם מנהיג כזה יכול להיות ראש ממשלת ישראל. יכול להיות שהגיעה השעה שסיעות הקואליציה והאופוזיציה כאחד יתאחדו ויראו לנתניהו את הדרך היוצאת מרחוב בלפור.

ביבי מחכה לפואד

נתניהו ואבו־מאזן היו מוכנים להאריך את חג הפסח בעוד כמה שבועות טובים. שניהם ציפו לו ומצטערים שהוא נגמר. כל כך מצטערים שעבאס הודיע, לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שיפרסם תנחומים על רצח היהודים בידי הנאצים. זה המקסימום שהוא מוכן לתת: להיות המנהיג הפלשתיני הראשון שינחם את העם היהודי על השואה. לא יגנה, חלילה. ינחם. השמאל הישראלי מרגיש נחמה אמתית נוכח הודעות כאלה. בכל זאת, המנהיג הערבי הבולט בשנות ה־40', חאג' אמין אל־חוסייני, דרבן את הנאצים להאיץ את מלאכת ההשמדה באושוויץ. עבאס עושה מיני־היסטוריה.

עם תום החג, החלו כבר נתניהו ועבאס להוציא הודעות לוחמניות. שוב מאיים יו"ר הרשות בפירוקה. שוב מנופף נתניהו באצבעו, מתייחס לרצון הפלשתיני בהקמת ממשלת אחדות עם חמאס, אומר לחוגגי המימונה באור עקיבא, "כשהם ירצו בשלום, שיודיעו לנו". שני המנהיגים היו רוצים לחזור אחורה לימי הקיפאון הנוח במו"מ. התהליך הזה מעיק עליהם וג'ון קרי מסתובב להם בין הרגליים. אם זה היה תלוי בשניהם, הם היו מעיפים את האמריקנים ומחליטים כמה החלטות פרודוקטיביות שהיו עוזרות לבסס פה הסדר ביניים ארוך טווח. אובמה וקרי, אחוזי משיחיות, דוחקים את שניהם לפינה.

פוחד שרובי ריבלין יעדיף מועמד אחר אם יתקיימו בחירות חדשות. נתניהו

אפרופו אמריקה, העיתונאי אמנון לורד (גילוי נאות: חבר אישי) הרהר בטורו ב"מקור ראשון" אם הברית ההיסטורית שכרת בן־גוריון עם האמריקנים לא הייתה טעות. אם לא היה כדאי לשמור על ניטרליות. יכול להיות שניטרליות כזו הייתה חוסכת גם את מלחמת ששת הימים וגם את מלחמת יום הכיפורים. ישראל שילמה הרבה עבור תפקיד המבצר האמריקני במזרח התיכון. יותר מדי. התלות הישראלית בארצות־הברית השתלמה לישראל לאורך שנים אך עולה לה ביוקר. אובמה, שלא יכול להציב קו אדום לפוטין בדרך להקמתה מחדש של ברית־המועצות, רוצה לפתור בכמה חודשים סכסוך בן למעלה ממאה שנה. אפשר שישראל ניטרלית יותר ופרו־אמריקנית פחות הייתה חוסכת לעצמה מלחמות אלמלא הלהיטות המפא"יניקית לתמוך באמריקה. משה סנה המנוח הזהיר כל השנים מהאוריינטציה הזו. יכול להיות שצריך לבקש סליחה מסנה. אפילו ממאיר וילנר.

ביבי מחכה לפואד

בסביבת ראש הממשלה עסוקים כבר חודשים ארוכים בניסיון להקים קואליציה חלופית. איזו אופציה לא בחנו. בשום מצב, בשום סיטואציה, אין לנתניהו קואליציה אחרת. החרדים לא ייכנסו פנימה בלי ביטול חוק הגיוס. הבית היהודי לא יישאר בממשלה אם החוק יבוטל. לבני ולפיד יפרשו אם המו"מ ייתקע. הבית היהודי, רוב הליכוד וליברמן לא ייתנו גב לרה"מ אם תהיה התקדמות משמעותית מדי במו"מ.

בימין כבר נערכים לדיל שסגר ביבי עם איווט: שחרור מחבלים תמורת פולארד. אתה תצביע בממשלה נגד, תן לשרים שלך להצביע בעד. עדי מינץ ובכירים נוספים במועצת יש"ע כבר מכינים את הקרקע לקמפיין נגד ליברמן. אם שר החוץ ייראה שהוא לא יוצא טוב מהדיל הזה, העסקה תקרוס. בלי ליברמן ושריו, אין לעסקה רוב בממשלה. בלי עסקה, המו"מ יתפוצץ סופית. בלי מו"מ, ארה"ב וישראל בדרך להתנגשות. התנגשות ישראלית־אמריקנית עלולה לפוצץ לנתניהו את הקואליציה. בלי קואליציה, יש בחירות.

נתניהו כבר הפנים שבחודשים הקרובים, לפני החגים או אחריהם, לפני ראש השנה או אחריו, יש סיכוי לא רע שממשלתו תיפול. הוא עושה נפשות למועמדו לנשיאות, פואד בן־אליעזר. משפחת נתניהו לא רוצה את רובי ריבלין כנשיא. בליכוד יודעים את זה – ומשתגעים. אריק זיו, פעיל מרכזי בליכוד, עושה קמפיין מתמשך נגד פואד. הליכודניקים פועלים אצל כולם – החרדים, הערבים, השמאל – כדי שריבלין ייבחר לנשיאות. יו"ר הליכוד מודע לקמפיין הזה אבל תומך בפואד בכל זאת. הוא חרד מהאפשרות שבמקרה שיהיה שוויון בין הגושים או תוצאה שתאפשר הכתרת ראש ממשלה אחר תחתיו, יבחר הנשיא ריבלין במועמד שיהיה יותר לטעמו.

בלשכה חושבים איך לאלץ את יו"ר מפלגת העבודה, בוז'י הרצוג, להיכנס פנימה, במצב של התקדמות בתהליך המדיני. אלא שהרצוג יודע היטב איך קואליציות מתפרקות. הוא ראה את זה מקרוב אצל הבוס לשעבר, אהוד ברק. הוא יודע שגם אם מפלגת העבודה ומרצ ייכנסו לקואליציה, לנתניהו אין 61 אצבעות בכנסת. מי יכול להבטיח לבוז'י קדנציה משמעותית בתפקיד רציני ולא בחירות תוך כמה חודשים? בעצם, לביבי יכולה להיות קואליציה אם חד"ש תיכנס לממשלה. בקרוב מתכנסת הוועידה שלא מן המניין של המפלגה הקומוניסטית. אולי כדאי לרה"מ לבדוק אם מוחמד ברכה מעוניין לשמש אצלו שר לענייני ערבים.

אמנון דנקנר חוטף לינץ'

ב"הארץ" פורסם בגיליון החג טור שמציג באור רע במיוחד את העיתונאי והסופר המנוח, אמנון דנקנר. כתב על כך דוד אדלר. מי זה דוד אדלר? דוקטור לרפואה, למד עם דנקנר בבית הספר "המעלה", שימש בכיר במרכז הרפואי 'הדסה' ובשנים האחרונות עוסק בכתיבת שירה. הוא מציג את דנקנר כמי שאינו יודע ויכול להבחין בין מציאות ובין בדיה. דנקנר נשבע לו פעם שהם נפגשו באיזו סיטואציה בבית החולים. אדלר טוען שדנקנר כל כך האמין בזה והכחשותיו שלו לא עזרו לו, על אף שלא היה ולא נברא.

הלינץ' פוסט־מורטם של דנקנר איננו מעורר רחמים באיש. הרי זה מה שעולל לדן בן־אמוץ האומלל. מה שמשך אותי בכתבה אלה הדברים שכתב המחזאי שמואל הספרי על ספרו של עורך "מעריב" בדימוס, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה": "ספר עצום, כביר, ספר הבא ומתיישב בין 'זכרון דברים' ל'החיים כמשל', והם מצמצמים את עצמם ונותנים לו מקום של כבוד". דנקנר אהב ליקוקי־תחת מהסוג הזה, ידע את טיב המלקקים ובז להם. הוא ידע שאינו סופר ברמה של יעקב שבתאי או פנחס שדה, אבל אהב את החנופה. עדת החנפנים הזו, שהתפזרה אחרי מותו, מוצאת לה מדי פעם מושא אחר לליקוק הישבן. מאנשים כאלה צריך לשמור מרחק, ודאי כשהם מוציאים מניפסטים לאומניים ומכנים עצמם "שמאל לאומי", נציונל־בולשביזם.

הצחוק של אלוהים

חודש אחרי שמת ויקטור שם־טוב המנוח, שר הבריאות לשעבר מטעם מפ"ם שבמודעת האבל מטעם משפחתו הוכתר כ"מנהיג מפ"ם" (לא היה ולא נברא), מת אחיו, ליאון זהבי. שם־טוב מת בגיל 99 ב־8 במרס. זהבי מת בגיל 91 ב־8 באפריל. אלוהים צוחק על הקומוניסטים כשמתחשק לו.

זהבי זה היה מהבודדים שקיבלו אישור מהקרמלין, על סמך המלצתם של שני מנהיגיה שוכני העפר של רק"ח, מאיר וילנר ותופיק טובי, לחטט בארכיון הקומינטרן. הם סמכו עליו שיוציא מחקר בלתי־משמעותי בעליל, שאכן יצא לאור בהוצאת כתר בשנת 2005 ועסק במסמכי האינטרנציונל הקומוניסטי בשנים 1919-1943. הם היו בטוחים שזהבי לא יעולל להם את שעולל ההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן, שפירסם בשנת 1991 בהוצאה עצמית ספר עב־כרס על ההיסטוריה של הקומוניזם הארצישראלי עד הקמת המדינה. דותן תכנן לכתוב כרך שני אבל מת אחרי ניתוח כושל בשנת 1998, והוא בן 56 בלבד.

זהבי יכול היה להפריך או לאושש את התזה של דותן, לפיה רצח ארלוזורוב היה מעשה ידי הקומוניסטים בארץ. אם תחפשו ב"יו־טיוב", תמצאו ראיון שערך דן מרגלית עם דותן ובו הוא מדבר על הנושא. ההנחה שהסובייטים רצו לחולל מהומה ביישוב הייתה סבירה: הם קיוו שהיהודים יחשבו שהרוצח היה ערבי ולא שיערו שיאשימו ברצח דווקא את האגף המכסימליסטי של הרביזיוניסטים בראשות ד"ר אב"א אחימאיר. המזימה המוסקבאית לעורר מהומות דמים בפלשתינה נכשלה. אילו היה חי דותן, יכול היה להתעמת עם זהבי. שניהם עתה שוכני־עפר. הארכיון של זהבי, כמו כל ארכיון המפלגה הקומוניסטית, יישאר סגור ומיועד לאדם היחיד העוסק כיום בחקר התנועה הקומוניסטית בארץ: ההיסטוריונית הבלתי־משוחדת, מוסמכת לכלכלה מטעם אוניברסיטת לנינגרד, תמרה גוז'נסקאיה.

בדידותו של נתניהו

צ'רצ'יל והרצל היו בודדים ממני, אמר ראש הממשלה נתניהו ל"ניו יורק טיימס". אלא שהבדידות שחווה רה"מ איננה רק אידיאולוגית או מדינית. זה לא רק הוא מול העולם בשאלה האירנית. יושב־ראש הליכוד הוא אדם בודד מפני שהוא איבד את רוב תומכיו. בפועל, אין לו מפלגה. מספר נאמניו בסיעת הליכוד עומד, ביום בהיר, על פחות מעשרה. הזובור שחטפו גדעון סער, גלעד ארדן ובוגי יעלון בעניין שחרור המחבלים הערבים העמיד אותם באור מגוחך מול בוחריהם: הם, שהתנגדו לשחרור מחבלים תמורת חייל שבוי, מסכימים לשחרור רוצחים עם דם על הידיים בתמורה לשיחות עם אש"ף. לא נייר, לא מתווה עקרונות, שום דבר. מבחינת בכירי הליכוד, נאמנותם לנתניהו מעמידה את הקריירה שלהם בסכנה חריפה. חברי מרכז המפלגה זועמים. אם לא די בכך שתמכו במועמדותו של משה ליאון, שרוב הליכודניקים היו נגדה, עתה הם גם תומכים במה שנראה כבגידה בכל תו וסעיף בחוקת הליכוד (שעודכנה לפני למעלה משבע שנים, אגב; יו"ר צעירי הליכוד הוא עדיין יואל חסון, שכבר הספיק להיכנס ולהיפלט מן הכנסת).

עתידו הפוליטי מאחוריו? נתניהו.

בדידותו של ראש הממשלה היא בדידות אקזיסטנציאלית. קיומית. מבחינה פוליטית, אין לו מחנה להנהיג. גם אם יחתוך חזק ימינה, באגף הימני של הליכוד הוא שרוף. אם יחתוך שמאלה, לא מפלגת העבודה, לא החרדים ואפילו לא מרצ יוכלו להצילו. הליכוד יתפרק, ישראל ביתנו תתחזק. ליברמן הוכיח בבחירות לראשות עיריית ירושלים כי יש לו שלושה דברים שאין לנתניהו: גייסות פוליטיים, מנגנון משומן ויכולות ארגוניות מתוחכמות (ברקת, למי ששכח, ניצח באחוזים בודדים, ורובם הגיעו מצד השמאל הירושלמי שהוריד את מועמדות איש מרצ לראשות העירייה). במצב הזה, זיכויו או הרשעתו של יו"ר ישראל ביתנו הם, כך או אחרת, בשורות רעות לרה"מ. הברית החדשה הנרקמת בין ליברמן ובין בנט מפחידה את נתניהו. הוא חש, ובדין, שהמחנה הפוליטי שהנהיג לא רוצה בו. שאין לו עוד קהל תומכים ומעריצים. בדומה לאהוד ברק שממשלתו החלה להתפרק לפני ובמהלך פסגת קמפ דייויד, הוא מרגיש כי עתידו הפוליטי מאחוריו.

לכאורה, נתניהו יכול לקנות את כל עולמו אם יחתום על הסדר מדיני. הוא יזכה לאהדת השמאל ואולי ירוץ לבחירות באיזו תרכובת חדשה עם לבני, מרידור, ברק ושטייניץ. הבעיה הגדולה היא שכלל לא בטוח שבבחירות כאלה הוא ייבחר בשנית ולא ימצא עצמו עומד בראשות מפלגה בגודל בינוני של כ־20 מנדטים, תלוי בחסדי מרצ וחד"ש. העובדה שרה"מ הניח לעצמו להיות מובל במקום להוביל עולה לו ביוקר רב: כבר עתה מדברים, בשקט, על אפקט אולמרט. על התחושה בצד הפלשתיני, תחושה שהימין מעביר ללא הרף, שאין לו מנדט. אירוני משהו שבכהונתו השלישית משתמשים בימין באותה סיסמה שבה השתמש הוא־עצמו נגד ראש הממשלה המנוח רבין: "אין לו מנדט".

מקורבים לשלי יחימוביץ ולבוז'י הרצוג מתייחסים כמעט בבוז לאפשרות שהמפלגה תצטרף לקואליציה במקום הבית היהודי. אף אחד מהם לא יסכים להיות שר לרגע, בעל וולבו לשעה, חבר קבינט ליומיים. גם במפלגת העבודה מבינים שבנט ייצא יחד עם ליברמן, ושלאחר יציאת בנט תתחיל אינתיפאדה בליכוד. במפלגה רוצים לשמר את התמיכה לה היא זוכה בסקרים: 15-20 מנדטים. מדוע להם להיות השאול מופז של ביבי?

אצל לפיד כבר מבינים מהר את ההתפתחויות. יעל גרמן, בעבר אשת מרצ, הודיעה שתאפשר לקהילה הגאה את אופציית הפונקדאות בארץ. הפנייה לגייז, ציבור בעל נוכחות חזקה בתקשורת, אינה מקרית. השלב הבא הוא ברית הזוגיות. יש עתיד רוצה להציע לבוחריה חבילה אזרחית ומדינית. אם לנתניהו תרעד היד מול אבו־מאזן, שר האוצר יגיש לו מכתב התפטרות, ולו גם משום שעבור הימין, רעידת היד עצמה תהווה סיבה טובה מספיק לפרישה. שם מבינים בעיקר מהו אגרוף. האפשרות שלבני תחבור ללפיד תחזק עוד יותר את יש עתיד המידרדרת בסקרים: השילוב של מצע אזרחי נוקשה ומצע מדיני מתון יביא למפלגה בוחרי ליכוד רבים במקום אלה שברחו למפלגת העבודה ולמרצ.

במצב הפוליטי הזה, נתניהו מגיע לחתום על הסדר מול אבו־מאזן. שעון החול הולך ואוזל. יש כבר מי שמדבר על בחירות 2014. אם ראש הממשלה לא יתחיל לנהוג ביצירתיות ויפסיק להיות מבודד כל כך, הוא יגלה שגם אם ירצה לחתום על נייר כלשהו, הוא לא יוכל. בשמאל ובימין יבקשו ממנו להשיב את העט למגירה עד בוא בחירות.

סופה של המפה הפוליטית הישנה

א. נתניהו תקוע

מאז החלו האמריקנים לשאת ולתת עם איראן, ירד מעל הפרק האיום בהפצצתה. למן הרגע הראשון היה ברור, כי ישראל לבדה לא תוכל לפעול. לכל היותר, קיוו נתניהו וברק, המגעים הדיפלומטיים ייכשלו ופעולה צבאית ישראלית תגרור את ארצות־הברית לפעולה צבאית נרחבת. הגישה המתוחכמת שבה נוקטים חמנאי ורוחאני, ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד בשבילכם, נטרלה את ישראל. לצה"ל אין שום כדור בקנה. כשראש הממשלה עמד בפני עצרת האו"ם ואיים, כי ישראל תגן על עצמה, זה היה איום ריק. בעלות־הברית שישראל מקוששת בקרב מדינות המפרץ הן חסרות ערך אסטרטגי. ברגע האמת, אף אחת מהן לא תחבור לישראל בפעולה נגד איראן.

מקווה שליברמן יורשע. ליברמן ונתניהו.

אך לא רק הפצצת איראן ירד מסדר היום. התנהלות הנשיא אובמה – שהפך את ראש הממשלה למבודד יותר משהיה – גרמה לנתניהו להתחיל לרדת מן הסוס של המשא ומתן. מול הנחישות שגילה בתחילת הדרך, רה"מ מהוסס יותר, נרגן ואפילו ספקן מאוד. בנאומיו הוא חוזר לשנת 1947. מתחשבן עם ההנהגה הערבית הנוכחית על מעללי 'הוועד הערבי העליון'. קצת מביך. אם מותר להעריך הערכה זהירה, השיחות המתקיימות בין ישראל ובין הפלשתינים נערכות לשם הפרוטוקול. לבני לא תצליח להגיע להסכם שיאושר על־ידי נתניהו, החש נבגד. הוא שחק מאוד את מעמדו בקרב הימין וקהל בוחריו כדי להגיע למו"מ הזה, והאמריקנים גמלו לו ברעה תחת טובה.

הרטוריקה של נתניהו – החוזרת לנקודת־האפס של דרישה להכרה ערבית במדינה יהודית – נשמעת יותר ויותר לוחמנית. לא ברור מדוע טורחים דני דנון וחבריו לקצה הימני בליכוד להילחם בראש הממשלה בכנסים נגד הסדר מדיני. אם אפשר לפרש את דברי נתניהו ביום הזיכרון ליצחק רבין המנוח, הוא נמצא במקום שבו רוב הליכוד יכול לדור עמו בכפיפה אחת, כולל דנון וחוטובלי ופייגלין. אלא שהימין – שראה איך אסירים משתחררים רק כדי לחדש שיחות מדיניות – חושד במנהיג הליכוד. פוחדים שם שבמחשכים, נתניהו ולבני רוקחים הסדר ביניים. גם הם שמעו את דברי צחי הנגבי בוועידת ג'יי סטריט על פשרה בירושלים. הנגבי לא היה מדבר על דעת עצמו, מניחים שם.

ובכל זאת, קשה לראות איך גם הפעם, סבב השיחות עם הפלשתינים מסתיים בכישלון. אבו־מאזן ונתניהו יבקשו להוכיח לעולם מיהו סרבן השלום ובמאבק כיפופי־הידיים הזה האמריקנים יכולים לצאת מנצחים עם הצעה עצמאית להסדר ביניים. המנהיג הפלשתיני יוכל לאמץ הסדר כזה בקלות רבה יותר מעמיתו הישראלי: בלי הכרה במדינה יהודית, ללא סיום הסכסוך, בלי כל ויתור על תביעת השיבה ובירה במזרח ירושלים. כל הסדר מדיני שייתן לרשות הפלשתינית עוד שטחים בריבונותה, עוד אסירים משוחררים ועוד כספים לתחזוק המנגנונים השונים, יתקבל בברכה. זאת, בהנחה שאבו־מאזן (שאינו שונה מהותית ממובארק) לא יחווה אביב ערבי מבית. אבל נתניהו יצטרך להסביר לציבור הישראלי מה הוא מקבל בתמורה. אם נמתחה עליו ביקורת קשה בפרשת שחרור אסירים, כאן הקואליציה פשוט עלולה להתפרק. שטחים תמורת נייר שווה במשוואה הישראלית לכניעה. לתבוסה.

האפשרויות שעומדות בפני רה"מ אינן טובות: קואליציה עם מפלגת העבודה, התנועה ויש עתיד לא יכולה לסייע לו. הימין יברח מהקואליציה, כולל הרוב בסיעת הליכוד־ביתנו המתנגד להסדר מדיני. קואליציית סירוב עם בנט וליברמן לא תחזיק מעמד. המחשבה שיו"ר הבית היהודי יחזיק במפתחות הממשלה מעוררת חלחלה ברחוב בלפור. ומה עם בחירות? נתניהו חמקן סדרתי מבחירות. הימין יברח מהליכוד, המתונים יעזבו אותו בהמוניהם. התקווה שליברמן יורשע וייצא מהמשחק הפוליטי היא משאלת־לב של נתניהו, אך לא ברור כלל אם יורשע, במה ומה משמעות הדבר. דווקא הרשעת ליברמן עלולה למוטט את השותפות המתפוררת של הליכוד עם ישראל ביתנו.

כדי להמשיך ולהישאר ראש ממשלה, זקוק נתניהו לסיעה של 15 חברי־כנסת לפחות. גם אם העבודה, יש עתיד, התנועה ומרצ יתמכו בו, הוא עדיין זקוק לעוד 14 ח"כים שיתנו לו גוש של 61 מושבים בכנסת. הוא יודע שזה לא ריאלי. הדרך היחידה של רה"מ לכהן עוד קדנציה היא לחתוך למרכז, לפלג את הליכוד ולהקים מפלגה לאומית־ליברלית חדשה. אך גם דרך החתחתים הזו איננה מבטיחה לו דבר. בלי יצירתיות מדינית ופוליטית, ראש הממשלה עלול למצוא עצמו בסוף דרכו, בין אם יחובק על־ידי הימין ובין אם יאומץ על־ידי השמאל.

ב. הסקר הפוליטי של המפה הישנה

היום פורסם בעיתון "הארץ" סקר. עוד סקר. זו, למעשה, תמונת־המצב של המפה הפוליטית הנוכחית בסוף דרכה. 63 מנדטים לגוש הימין, 57 מנדטים לגוש המרכז־שמאל. לכאורה. יאיר לפיד בוחן את הסקרים האלה בחרדה. "יש עתיד" צפויה להתרסק בבחירות לרשויות המקומיות. היא עוברת את התהליך שעברה קדימה. בצורה ביזארית למדי, מרצ יורשת את מפלגת המרכז החדשה וחוזרת בסקר הזה לגודלה המקורי: 12 מנדטים. קשה לראות איך לפיד משקם את מנהיגותו בלי מהלך דרמטי. ומהלך כזה לא יכול להתרחש בתחום הכלכלי־חברתי, שם חתך יו"ר "יש עתיד" ימינה מנתניהו. למפלגת מרכז רפובליקנית אין ביקוש בקרב קהל המצביעים של המרכז־שמאל. לפיד חושש להתרסק כמו אביו: מ־15 ל־0.

סקר הארץ, 18.10.2013

לכן, לפיד מתכוון לרכוב על הגל המדיני. במידה רבה, התיאום בינו ובין לבני גדול מכפי שנדמה. לפני זמן־מה, אחד מבכירי "יש עתיד" חווה טרגדיה אישית גדולה. לבני, שאינה מצטיינת ביחסי־אנוש, התקשרה לנחם אותו. מה לשרת המשפטים ולפעיל בכיר במפלגתו של לפיד? מנהיגת 'התנועה', שבסקר "הארץ" מקבלת 5 מנדטים לאחר שבסקרים קודמים התרסקה, מבינה את הצורך באיחוד הכוחות בקרב מפלגות המרכז. יש מי שמכין תסריט למקרה שנתניהו יחזור הביתה וייכנע לדנון, לחוטובלי ולפייגלין: פרישה מן הממשלה על רקע מדיני והקמת מפלגת מרכז משותפת בראשות לפיד ולבני. זו תהיה סיעה של 25 מנדטים. גדולה יותר מן הליכוד. ואולי גם קדימה של שאול מופז תצטרף.

ואם לא די בכך, הציר ליברמן־דרעי מתהדק וחזק מאי־פעם. ליברמן רוצה לרשת את נתניהו ולמזג את "ישראל ביתנו" בליכוד, או להיפרד סופית. עבור הליכוד, זו תהיה מכה קשה. המפלגה תרד בסקרים לאזור הדמדומים של ה־12-15 מנדטים. ליו"ר "ישראל ביתנו" יש גייסות ענק בליכוד. הקבוצה הירושלמית החזקה בליכוד גררה את מרבית בכירי המפלגה לתמוך במועמדותו של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים, לרבות גדעון סער, גלעד ארדן, סילבן שלום ויובל שטייניץ. כולם מבינים, שליברמן לא מתכוון להמשיך להיות שר חוץ, ממשי או פוטנציאלי, עד סוף דרכו הפוליטית. ולמרות התסריטים שליברמן מתכוון לפרוש מהפוליטיקה, מדובר במשאלת־לב תמימה. הציר ליברמן־דרעי מתכוון להגיע לשלטון.

בינתיים, כדי לשים לב איך אריה דרעי מבסס את שליטתו בש"ס. במפלגה כבר מתחילים לקרוא לבנו של הרב עובדיה יוסף המנוח, הראשון לציון הרב יצחק יוסף, בתואר "מרן" ו"הגאון". אם מישהו חשב שדרעי יחכה שאנשי אלי ישי יעשו לו פוטש פנימי, הוא כבר חשב מראש על היום שאחרי. רק הדימיון החיצוני בין הרב יצחק יוסף לאביו המנוח מספיק כדי להמשיך את שליטת שושלת יוסף בש"ס. בניגוד לתחזיות ולהספדים, לש"ס ולדרעי אין כוונה ללכת לשום מקום.

ומלה אחרונה על מפלגת העבודה: בקרב בין שלי יחימוביץ לבין בוז'י הרצוג, הניצחון יהיה כנראה בידי יחימוביץ. השאלה הגדולה מה יעשו אנשיו של הרצוג. האם יישארו במפלגה? ספק. אנשיה של יו"ר העבודה חושבים במושגים סוציאליסטיים מדי, אופוזיציוניים מאוד. הרצוג יישאר במפלגה רק אם יקבל תפקיד של שר בכיר בממשלת נתניהו. אך אם מנהיגת המפלגה תתמיד בנחישותה להישאר באופוזיציה, לא מן הנמנע שקבוצת ח"כים מהמפלגה תעשה מעשה ברק וחבור ללבני או ללפיד. ככלות הכול, אין הרבה הבדל בין עמדות לבני ולפיד לבין עמדות הרצוג או אראל מרגלית. סוציאליסטים הם מעולם לא היו.

ג. הרומן עם וילדרס ייגמר?

הימין בישראל מפלרטט זה זמן־מה עם מנהיג מפלגת החירות בהולנד, חירט וילדרס. לפני חודש נחשף, כי ארבעה חברי פרלמנט ממפלגתו של וילדרס ענדו אותות נאציים בכנס המפלגה שהתקיים בהאג. בשמאל קראו לוילדרס להתנער מהנאצים במפלגתו. הסיפור הזה מעניין לאור הפלירטוט הקיים זה מספר שנים בין הימין הקיצוני בארץ לבין וילדרס. לא מדובר רק באנשי בן־ארי ואלדד הנשכחים אלא גם בקבוצה לא קטנה של אנשי שורה מן הימין הליכודי, לרבות אלה שנדדו לכיוון בנט. בימין צריכים לשאול את עצמם איך הם תמיד גומרים בתמיכה בפשיסטים. בשמאל זה נגמר בתמיכה במשטר דיכוי רצחניים. המרכז הפוליטי הליברלי והשפוי מעולם לא היה נחוץ יותר.