ארכיון תג: יצחק רבין

להביא את נתניהו לכיכר

ברחוב אבן גבירול, לא רחוק מן הקריה, ניגשים אליי שני צעירים רעננים ודרוכים. מגישים לי פלאייר מעוצב ובו הזמנה להגיע לאירוע שיתקיים מחר בכיכר לזכרו של רבין. יום לפני כן, קיבלתי שיחת טלפון (חסויה) ובה אני מתבקש לאשר את השתתפותי בעצרת. אחד ממארגני האירוע אף הגדיל לעשות כשיצר עמי קשר אישי וביקש שאבוא. במרחק של שמונה עשרה שנים מרציחתו ליד מדרגות העירייה שבכיכר מלכי ישראל, "מורשתו" של רבין המנוח כל כך התעמעמה עד שנדרש מערך שיווקי שלם כדי לנסות ולמלא את הכיכר שלקראת השעה חצות בליל הארבעה בנובמבר כבר הוסבה על שמו. זו לא העצרת היחידה שתתקיים, אגב. בשמאל, שלא אהבו את החלטת תנועות הנוער לקיים עצרת א־פוליטית כביכול, יקיימו עוד התאספות.

"ייתכן שאבא היה מתחרט על ההסכם". יצחק רבין

"ייתכן שאבא היה מתחרט על ההסכם". יצחק רבין

כשהתקשר אליי אחד ממארגני העצרת והזמין אותי להגיע, הצעתי לו הצעה מהפכנית כמעט שהייתה יכולה להפוך את האירוע למאורע היסטורי. "תזמינו את ראש הממשלה", סחתי לו. "הגיע הזמן שבנימין נתניהו יחזור לכיכר". "נתניהו", הזכרתי לו, "הדגיש פעמים רבות מספור כי רבין לא היה ואיננו בוגד, עוד טרם רציחתו". הדברים מתועדים בסרטון "יו־טיוב", למעוניינים. הוא התפתל והתחמק. וכאשר פרסמתי הודעה בחשבון הפייסבוק שלי ובה קראתי להזמין את נתניהו לעצרת, חזרו ועלו ההאשמות ההן. מבחינת השמאל, ביבי היה ונשאר אשם ברציחתו של רבין.

האמת ההיסטורית היא, שראש הממשלה הנוכחי נמצא שמאלה מראש הממשלה המנוח. נתניהו יבדל"א הסכים למדינה פלשתינית. עד יום הירצחו, שלל רבין את הרעיון של הקמת מדינה ערבית בחלק מארץ־ישראל. רה"מ המכהן שחרר מאות רבות של אסירים עם דם על הידיים. רבין שלח את צה"ל לפעולה כושלת לשחרר את נחשון וקסמן וסירב להוציא מבית האסורים את אדריכל פיגועי־הדמים, השייח' אחמד יאסין. מבחינות רבות, רבין היה מוצא עצמו יותר נינוח עם הליכוד של ימינו מאשר עם מפלגות העבודה ומרצ. חוטובלי, פייגלין, דנון ורגב היו חותמים על הכרזותיו של רבין מאוקטובר 1995 וקונים את הסכם אוסלו ב'. במידה רבה, רצח רבין היה גם רצח החזון הלאומי שבו ישנה רק מדינה אחת בין הירדן לבין הים ובצדה – ביהודה, בשומרון ובעזה – ישות שהיא פחות ממדינה. הרבה פחות.

ניתן לומר, כי אצל רבין חלה טעות סנאיסטית, מהסוג שאירע למשה סנה המנוח כשעבר מהציונות לקומוניזם. זו הייתה טעות מינורית והיסטורית גם יחד: רוב שנותיו, עד גיל שבעים, היה רבין נץ. איש ימין מדיני שהתנגד למו"מ עם אש"ף ורצה לרסק את האינתיפאדה הראשונה, בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'. רמטכ"ל מלחמת ששת הימים. מה שקרה לו במהלך השנתיים ומשהו שחלפו מחתימת הסכמי אוסלו ועד הירצחו היה טעות מינורית ביחס לדמות. רבין טעה. אך זו הייתה טעות היסטורית: הכנסת אש"ף המוחלש, המובס והמוכה לארץ הייתה שגיאה קשה, קריטית, גורלית.

באוגוסט האחרון אמרה דליה רבין בראיון לרזי ברקאי בגלי־צה"ל, כי ייתכן ובדיעבד אביה היה מתחרט על ההסכם שחתם: "מאחר ואנחנו כבר בדיעבד, היה קמפ דייויד השני ועל השולחן היו הצעות נדיבות שנתנו אהוד אולמרט וכמובן אהוד ברק. ראינו שהפרטנרים שלנו לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות. למהלך הזה יש שני פרטנרים והפרטנר שלנו התגלה כבעייתי לאורך כל הדרך". האירוניה היא שדווקא נוכח הסדקים שהתגלו בחזון השלום של השמאל, בחרו מארגני העצרת מחר בכיכר רבין להביא את יאיר צבן, שר הקליטה בממשלת רבין ואיש מפ"ם ומרצ, לנאום. צבן היה זה שיחד עם חבריו לשמאל המציא בשנות השמונים את ההזיה כי ממשלת האחדות הלאומית, שבה כיהן רבין כשר ביטחון, תנסה לעשות טרנספר לערבים, ואנשי רצ ומפ"ם ישליכו עצמם מתחת לגלגלי המשאיות.

א־פרופו צבן: הוא היה מזכירו האישי של משה סנה המנוח, לפני שעזב את מפ"ם לטובת ראשות המפלגה הקומוניסטית, בזמן כהונת סנה כיו"ר מק"י ולאחר הפילוג במפלגה בשנת 1965, כאשר סנה שב לציונות. צבן יודע כמה דברים על טעויות היסטוריות בהערכה של אנשים גדולים. ומשה סנה היה באמת גדול. לא פחות מרבין, אם מקבלים את ההערכה של השר לשעבר מטעם מפ"ם והמערך, מרדכי בנטוב, שאלמלא הקונספציה המוטעית שלו, יכול היה סנה להיות מנהיג מפלגת העבודה – ולא שמעון פרס.

הגיעה העת לומר שרבין טעה ונתניהו צדק. התהליך שהתחיל לגלגל רבין, שהיה מנוגד לאמונותיו ברוב שנות פעילותו הציבורית, הביא לשולחן המשא ומתן את אש"ף ורעיון המדינה הפלשתינית. הסכמי אוסלו, הורתם בחטא. אולם בחשבון הסופי, עמדותיו הניציות של רה"מ המנוח בעניין הפלשתיני הוכחו כנכונות. אלה עמדות שנתניהו אוחז בהן, במידה כזו או אחרת גם היום. המעגל ייסגר כאשר בנימין נתניהו יעלה לדוכן הנואמים בכיכר רבין, מאחורי שריון זכוכית, ויתחיל את נאומו במלים: "אזרחי ישראל…"

המשמרת האחרונה של אמנון ליפקין-שחק

אמנון וטלי ליפקין-שחק נמנו על מה שדליה רבין מגדירה "קואליציית יושבי 'דיקסי'", הלא היא מסעדת "דיקסי" המיתולוגית בתל-אביב. היושבים ב"דיקסי" הם הנגטיב של אלה שעמיקם גורביץ' מגדיר כיושבי "שולחן גולי 'כסית'". אלה היו ימים אחרים שבהם האליטה הישראלית השתחררה מהמיתוסים המייסדים של ישראל הישנה. הימים שאחרי סוף שנות השמונים. ישראל הוותיקה ציינה את שלהי העשור – שהחל בשנת 1979, בהלוויה הממלכתית שערך שלמה להט לחצקל איש כסית לאורך רחוב דיזנגוף בתל-אביב – במסיבת הפרידה הגדולה מדן בן-אמוץ בחמאם ביפו, המסיבה שאותה הגדיר אמנון דנקנר בראיון שנתן לא מכבר ל"הארץ" כחלק מ"תקופה של מהפכה, של חילופי משמרות, וזאת הייתה המסיבה של המשמרת היוצאת".

דליה רבין מצאה רבות מן המשותף בין אביה לבין ליפקין-שחק, וכך גם שררה הידידות בין טלי ובין האם, לאה. "דיקסי" המלבלבת ו"כסית" הגוועת סימנו את שנות האוטופיה המחודשת של השמאל הישראלי. כשב"צוותא" ביכו את קריסת המולדת השנייה, התנועה הקיבוצית החלה מתפוררת והימין הארצישראלי פרפר את פרפורי-גסיסתו האחרונים, עת הובס יצחק שמיר בבחירות 92', האליטה של תנועת העבודה, שליפקין-שחק היה ללא ספק בשר מבשרה, השליכה את יהבה על בשורת השלום עם הערבים, שהחל מתנפץ לאחר הסכמי אוסלו ופיגועי-הדמים של חמאס, תחת עינו העצומה של אש"ף, בלב תל-אביב.

כדי להבין את ההבדל בין החבורה שהתגודדה סביב אנשים כמו משפחת רבין, לבין החבורה שסבבה סביב דמויות כמו רחל ואורי אבנרי, צריך לקרוא את דמותו של אמנון ליפקין-שחק: ביטחוניסט ואיש שמאל ציוני, אדם שמגיע מן המילייה המרכזי של החברה הישראלית, השילוב של ספרא וסייפה. למרות העובדה ששחק היה חתום על "יוזמת ז'נבה", לא היה בו את הלהט המהפכני שאפיין את אורי אבנרי. אולם אבנרי, שציין השנה את יום הולדתו ה-89, וליפקין-שחק, שהלך לעולמו בטרם מלאו לו 70 שנה, מתחברים במקום אחד מרכזי: הם אליטת העבר. הם אנשי האתמול.

חילופי-המשמרות שעליהן דיבר דנקנר במסיבה של בן-אמוץ, כשעמוס קינן מהלח"י שר להכעיס את "חיילים אלמונים" לפלמ"חניק הגוסס מסרטן, שבשינוי שמו ממוסיה תהילימזוגוער שינה גם את כל עולמו המחשבתי, התרחשו שוב בשנת 1999, עשר שנים אחר כך, כשקמה לכמה רגעים ממשלה בראשות האנשים שישבו עם רבין ב"דיקסי". ב-2001, אריאל שרון והליכוד כבר הכניסו לחברה הישראלית את עולמם של הנרדפים והמוקצים והמשוקצים. אמנם אריק ולילי היו מעורבים באי-אלו שנים במילייה הישן ההוא, ואפילו השתתפו כמדומני בשנת 1984 באירוע הגדול "הדרן לתל-אביב" שבמרכזו היה שמואל רודנסקי המנוח, לצד אישים כמו רפאל קלצ'קין מזה ואפילו יעל ורחבעם זאבי מזה, אך בסוף שנות התשעים שוב התחלפו המשמרות. הליכוד על צורותיו השונות, כולל קדימה שהוקמה בדמותו של שרון, עלה לקידמת הבמה. וגם שרון הסתלק.

ליפקין-שחק מצא עצמו מחוץ למערכת הפוליטית לאחר הרפתקת מפלגת המרכז, ומיאן לשוב אליה, חרף ההפצרות הרבות. אולי הבין כי תמה התקופה. אחרי היוודע דבר מותו נזכר עו"ד אלדד יניב, אז יועצו של ברק, איך הגיע לליפקין-שחק החולה. "זה היה בשנת 2000", כתב יניב בחשבון הפייסבוק שלו. "אמנון ליפקין שחק היה שר בממשלה. אהוד ברק היה ראש הממשלה. אני הייתי ראש המטה האישי של ברק. פקיד ממשלתי. פרשת העמותות הייתה בחקירה. הכיסא של ברק רעד. ברק חשב שהדרך לטשטש היא לגרום לפתיחת חקירה פלילית נגד מפלגת המרכז. נשכרו חוקרים פרטיים שהחלו באיסוף חומר על דרכי המימון של מפלגת המרכז. הגשנו תלונות למשטרה בדרישה לפתוח בחקירה. נגד שרים בממשלה. איציק מרדכי. שחק. גם נגד דן מרידור. הגשנו אותן כמו שפנים. כפונים ציבוריים אנונימיים. זו אחת הפרשות שאני הייתי מעורב בהן. אחת המבישות מכולן. ראש ממשלה מחולל חקירות משטרה נגד שריו כדי לחלץ את עצמו".

"כשהתחלתי בתיקון חיי", הוסיף יניב, "החלטתי לספר לשחק את הסיפור. את חלקי. ולבקש סליחה. הגעתי אליו למשרד בתיווך חבר. גיל. שחק הקשיב. אני דמעתי וסיפרתי ובעיקר התביישתי. הייתי בטוח שעוד רגע שחק זורק אותי מהחדר. הוא קם מכיסאו. בעזרת מקלו. דידה לקראתי. חיבק אותי חיבוק גדול ואמר לי: 'אתה גבר. היית ילד. אתה לא מכיר את אהוד באמת'. ואני בכיתי ואמרתי לו: 'במקומך לא הייתי סולח'. אני אחר, ענה שחק ועשה תנועת ביטול רבינית בידו. 'יאללה, תלך לעבוד', אמר לי. 'מספיק. יש לי עוד מעט ישיבה חשובה'".

אבל יניב לא הבין, כי הסליחה הפרטית שביקש מליפקין-שחק הייתה עבורו הרמטכ"ל לשעבר בגדר תקרית שולית. לעתים, מה שנראה בעינינו כאפיזודה חשובה בתהליך פנימי, לאחרים נראה כאנקדוטה קטנה. ליפקין-שחק הבין, יותר מכל אחד אחר, כי המשמרת של הדור שלו נגמרה. הוא כעס על קברנהּ, אהוד ברק. "מופת של אומץ לב", הגדיר אותו ברק כששמע על מותו. אילו היה שומע המת את ההספד, לא היה נוחר אלא בבוז גדול.

משני בכירים במערכת הפוליטית ביקש שחק להיפרד. מבנימין נתניהו ומשמעון פרס. זו הייתה פרידה כפולה: פרס, השריד האולי-אחרון לאותה אליטה שגרה ברמת אביב הישנה וחלום השלום התנפץ בפניה, ונתניהו, שבכהונתו הקרובה יחתום את הגולל על משמרתו-שלו שהחלה אי-שם בשנת 1996, ועתה הוא מסיימה, מוקף בקיצונים, טובע בתוך הביצה העמוקה של תרבות הנגד הלעומתית שטרח לטפח כל השנים, מוצא עצמו מוקף באנשים שבינו ובינם אין ולו דבר.

נתניהו התקשה בשיחתו עם שחק. מצב רוחו, כך מספרים, היה עכור. כי בפרידתו זו היה יותר מאשר פרידה מאדם על ערש דווי. ליפקין-שחק חשב שנתניהו מסוכן לישראל. תהום עמוקה שררה ביניהם. אך רוח הרֵעות הגדולה לא תמה. ועכשיו, נתניהו נותר לבדו. הרמטכ"ל המת החזיר ציוד, ואילו הגבר הנוקשה והמאופר, החנוט לעד בחליפה ושבוי בידי קיצונים וחשודים בפלילים ואלה המתחזים לתומכיו בשעה שאין ברצונם אלא לרשת אותו, אותו גבר ההולך ומזדקן, שייבחר שוב לראשות ממשלת ישראל, ייאלץ לסגור את משמרתו הבאה, יהא הדבר כאשר יהא, מבלי שאותה משמרת ישנה של רֵעים-יריבים, תהיה שם ולו כדי להתנגד לו. וכאשר תתפוס המשמרת החדשה את מקומה, יוכל נתניהו להתפנות לכתיבת זיכרונותיו, וגם לליפקין-שחק יהיה שמור מקום בהם. אלא שכאשר יפנה ראש הממשלה את חפציו, אולי בעוד שנה, אולי בעוד שלוש, מביתו שברחוב בלפור בירושלים, יגלה גם הוא, כמו ליפקין-שחק, כי ישראל שינתה את פניה. ואולי אז ישוב לדמות הרמטכ"ל לשעבר ויעשה את חשבון-נפשו.

שהרי ככלות הכול, ליפקין-שחק הוא מסוג האנשים שעליהם אמר האלוף שמואל גורודיש, "הייתם כמו עמוד האש לפני המחנה, לוחמים כשאתם יורים ובוערים, יורים ובוערים". ועכשיו אנחנו בוערים-בוערים, ואין איש שיכבה את מאכלת האש שמכלה את גופנו הלאומי.

בצל הבדידות המזהרת

חוויה טיפוסית לאדם שעוקר ממקום הולדתו ושב אליו בחלוף השנים, היא הזרוּת. בדקות הראשונות מחפשים פרצוף מוכר. איזה חבר מהעבר. מישהו שתוכל לתקוע לו כף, אולי להחליף מילה. ואז מגלים שעבר הרבה זמן. יותר זמן. וכשהגעתי לכיכר רבין במוצאי השבת האחרונה, לא הכרתי איש. החוויה הייתה דומה לזו שחשתי בה בעבר, עת הצצתי כמה פעמים למאהלי המחאה החברתית, וגם שם לא היו שם פנים מוכרות. כשצעדתי לראשונה באחד במאי, אי-שם באמצע שנות ה-90', עם ותיקי רק"ח, הנפת הדגל האדום הייתה בגדר פרובוקציה. עכשיו, כשמניפים בכל הזדמנות דגלים אדומים, אני מזהה את הצבע, אך לא את הפרצופים. זהו גורלם של מומרים, בפרט כאלה שעברו מן השמאל הסוציאליסטי לימין: הם אינם מדברים עם מי שהם יכולים לדבר עמו, ועם אלה שאיתם הם מדברים – אין הם באמת יכולים לדבר.

מי שעוזב את השמאל, עוזב לתמיד. אי-אפשר לעזוב, ואז לחזור. עזיבת השמאל כרוכה באובדן המילייה התרבותי, החברתי, המידי. והיו שם כל מיני אנשי שמאל, ובעיקר מהסביבה של 'הנוער העובד' ומפלגת העבודה, שמעולם לא הייתי חלק ממנה, וגם בימיי בשמאל, נדחיתי מפניה. המחנה הזה, שפעם קראו לו "הציונות הסוציאליסטית", ואז "מחנה השלום", והיום "הסוציאל-דמוקרטיה", מעולם לא היה אינקלוסיבי. כשחיים גורי דיבר מנהמת לבו אל נערי 'הנוער העובד', קשה היה שלא לחוש שוב איך אותה "מדורת שבט" קמה לה מחדש בכיכר העיר. הנערים היפים, שפניהם לבנים, ועורם מתוח, הבלורית מתבדרת ברוח, ו"חולצה כחולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים", והנה כולם שרים לצלילי מילותיו של זעירא. ארץ ישראל של הקיבוצים, בלי 'חירות' ובלי מק"י, ויודית רביץ שרה "נעמיד פני יתומים", והחבר'ה שרועים על הארץ, יושבים בחוץ, כל כך יפה הליל, שרים שירים פשוטים על אהבה וקיץ.

טקס גיבוש לעדה קטנה, אך לא קטנה מדי, של צעירות וצעירים שנולדו בחלקם הגדול לאחר הרצח, והמאחד ביניהם אינו הזיכרון אלא המיתוס. יצחק רבין. צילום: פלאש 90

טקס גיבוש לעדה קטנה, אך לא קטנה מדי, של צעירות וצעירים שנולדו בחלקם הגדול לאחר הרצח, והמאחד ביניהם אינו הזיכרון אלא המיתוס. יצחק רבין. צילום: פלאש 90

הדתיים שהגיעו מתנועת 'בני עקיבא', נדמה היה כאילו נכפו לעשות כן. הם היו זרים לרוח הערב, לחילוניות של התנועה הקיבוצית המאוחדת. שירה הנוער, שיר עתידנו, שירם של יפי הבלורית והתואר. היה בכך משום הודאה בחטא, הכאה על החזה, לקיחת אחריות על ימים גדולים של מחלוקת, כשדיוקן ראש הממשלה במדי אס-אס הופץ על-ידי שירותי הביטחון והטלוויזיה הישראלית ספק השתתפה-ספק סיקרה את הטקס הפיקטיבי של ארגון אי"ל המומצא, ליד קברו של איש הלח"י, אליהו חכים. הם ניסו להשתלב בעצרת במצוות הרב אבי גיסר והרב יואל בן-נון, אולם זה היה כינוס של ישראל החילונית, שהעברית הצברית מחליקה מפיה, שבנותיה ובניה מעולם לא התפללו ערבית לשבת ואת הדתיים-הלאומיים הם הביאו לטקס הביקורת העצמית המפורסם מימי הסטליניזם, טקס שאין בסיומו מחילה אלא השפלה עצמית.

לא הגעתי לימין מהשמאל הציוני, שהיה עבורי תחנת ביניים קצרצרה. כמו רבים אחרים שעברו מהשמאל המהפכני לשמרנות (אירווינג קריסטול, נורמן פודהורץ ודייויד הורוביץ הם רק חלק מהשמות של הניאו-קונסרבטיבים שעשו את הקפיצה הגדולה ימינה), האנשים שאני מכיר הם ברובם מבוגרים, ואת הצעירים המהפכנים בני-דורי, משנות העשרים או השלושים לחייהם, איני מכיר כלל. ביקשתי למצוא פנים מוכרות. ואז הבנתי שגם האנשים שאני מכיר מימיי בשמאל אינם שם. שבעצם, זהו טקס סגור של כת גדולה במיוחד שאיבדה את השלטון לפני שלושים וחמש שנה, ועד היום אבלה על העם שנתן לפולני מהאצ"ל להיכנס ללשכת ראש הממשלה.

לא, זה לא היה טקס זיכרון לרבין המנוח. זה היה טקס גיבוש לעדה קטנה, אך לא קטנה מדי, של צעירות וצעירים שנולדו בחלקם הגדול לאחר הרצח, והמאחד ביניהם אינו הזיכרון אלא המיתוס. ואף אדם מבוגר, גם לא בחור כמוני שמתקרבים לשנתו השלושים ושתיים, יכול להתערות בתוך עדה עם מיתולוגיה עצמאית וטקסי-חניכה משלה. יש פער של שפה. של יכולת להבין את המלים. אנחנו, בימין, לא שרנו עם דרורה חבקין את "היי, היי יונה, יונה פעמונה", ובימיי בשמאל, כששרתי את האינטרנציונל, היה זה במועצת מק"י, לצלילי קולו הרועם של דוד (סשה) חנין המנוח (אבא של), שנה אחת לפני שמת בדיוק ביום הניצחון של ברית המועצות על הנאצים, ב-9 במאי 2000. אבל למרות זאת, באתי לעצרת כי מזה חודשים שאני חש כי עולם הערכים שהאמנתי וקידמתי אותו בחמש השנים האחרונות, בכתיבה פובליציסטית בעיקר, הולך ונשחק עד דק. זו טרגדיה שמקופלת בדמותו של נתניהו, שהפך מנביא לשבתי צבי.

הגעתי, כי חשבתי שאולי יש פרטנר לדיאלוג. כי הימין ממצודת זאב הולך ומשנה את פניו. מנאמנות לחזון ארץ ישראל להתבטלות בפני שיגיונות ראש הממשלה, שבין השאר שחרר מאות ממחבלי חמאס, הסיר את המצור על עזה, הכיר ללא תמורה ב"זכות" הפלשתינים למדינה, הקפיא את הבנייה ביו"ש ופינה יישובים שהוקמו כדין, לא הפיל את שלטון החמאס כהבטחתו ומקפיד להגיב בהפסקות אש על ירי טילים לעבר יישובי הדרום. הגעתי ברוח הדברים שכתב הרב יואל בן-נון לפני עשור, במסה בכתב העת "נקודה", לציון עשרים שנה לפינוי חבל ימית:

מול ממשלה לאומית לא היה סיכוי. היינו צריכים להגיע להסכמה בין יהודים ליהודים. בין מפלגות הימין והציבור שמאחוריהן לבין השמאל היהודי. האחדות שהייתה נוצרת כתוצאה מכך הייתה משנה את התמונה… אנחנו בפירוש עומדים היום במצב דומה. מנהיג ימין עומד בראשות הממשלה, והוא זה שעשוי להוביל אותנו לאותה צרה… מה שהיינו צריכים לעשות אז, אנחנו מוכרחים לעשות היום: לשבת למשא ומתן בין יהודים. הסכם בין מתיישבי יש"ע, על כל גווניהם הפוליטיים, ובין השמאל היהודי… בתש"ח לא הייתה אחדות, ולא זכינו לשחרור הארץ. בששת הימים הייתה אחדות, ואכן זכינו לשחרור. מאז מלחמת לבנון אנו מפולגים עמוקות, והנה הארץ נלקחת מאתנו. הארץ לא עומדת בפני עצמה, היא פונקציה של עם ישראל

אבל הגעתי לטקס. ובטקסים, הפולחן הוא העיקר, ולא חילופי-המילים. אז נזכרתי באיזו אפיזודה היסטורית אחת: מעט לפני מותו, הגיע הדוקטור משה סנה המנוח, מנהיג מק"י היהודית (רק"ח פרשה ממנה ב-1965 בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי), לאזכרה ליצחק שדה בהיכל התרבות בתל-אביב, מלווה בבנו, אפרים. "זו הייתה המחילה הרשמית, כביכול. מסביב עטו עליו ללחוץ את ידו", סיפר חיים גורי בראיון לטלוויזיה הישראלית. "הוא חזר אל המחנה שהוא הנהיג. הייתה הרגשה של התרגשות באוויר. הבן האובד שב, האח הטועה. כאילו מחלו לו, כאילו זו הייתה טעות דפוס". אך למשה סנה לא מחלו עד יומו האחרון. גם לא יעקב חזן, שלא סלח לו על פילוג מפ"ם על רקע משפטי פראג. היחיד שעמד עמו בקשר קבוע היה דווקא יריבו מהש.ב., איסר הראל ז"ל, כשזה היה נותן לו טרמפ מהכנסת בירושלים לתל-אביב.

וכאמור, בחודשים האחרונים, חשתי כי הפער ביני לבין המחנה שהצטרפתי אליו לפני חמש שנים הולך וגדל. האמנתי, שאולי יש סיכוי לשיח עם המחנה האחר, ברוח דברי הרב יואל בן-נון. אך לנו, שעברנו מהשמאל לימין, מעולם לא תהיה מחילה. וגם לציונות הדתית לא. כשטרקנו את הדלת, ידענו שהיא תיוותר נעולה. הצהר לדיאלוג מחודש עם השמאל איננו קיים. לא רק בגלל הפער הערכי. אלא גם בשל העובדה שעבר מספיק זמן כדי שנחוש בזרוּת איומה עת נבקש להגיע לכינוס השנתי בכיכר רבין. נאמני ארץ ישראל נותרו בין הפטיש של מדורת השבט לבין הסדן של הימין החדש, שאיבד את מסורת ז'בוטינסקי, שכבר לא שר על המקום שבו ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני.

תנועת ז'בוטינסקי הולכת ונעלמת, כשברחוב מלכי ישראל מתנוססים הדגלים האדומים. בחיבורו "מאקדוניה והעמק", כתב מורי ורבי, ד"ר אב"א אחימאיר, כי "המשטר הישן בציונות חוגג עכשיו תוך קורת רוח מרובה את עשרים שנות ההתיישבות בעמק יזרעאל. מקומנו נפקד מן החוגגים. מעולם לא היינו שרויים בעצב גדול כבחודשים האחרונים. הננו מרגישים עצמנו כאבלים בחתונה… הציונות שלנו – עיניה נשואות, לא לעמק ואפילו לא לתל-אביב, אלא לוורשה. היהודים שכבר עלו, שוב אינם מעניינים אותנו… אותנו מעניינים היהודים שטרם עלו". הציונות שלי נשואה ליהודה ולשומרון. הציונות שלהם נשואה לתל-אביב. ואילו מה שנותר מן הימין הארצישראלי, הולך ונשחק מול ברית שתסתיים כפרסה. שתקטין את כוחה של התנועה הלאומית לטובת ברית עם תנועה אוטוריטרית.

"משוגע", קרא לעברי אחד מוותיקי הליכוד, על שביכרתי את הנאמנות לחזון ארץ ישראל על פני הנאמנות לאינטרס פוליטי רגעי. ובמצב הזה, לנאמני ארץ ישראל אין בית. לא בין אלה ששרוך אדום בחולצתם ולא בין אלה שרוממות ז'בוטינסקי בגרונם אך ידו הגסה של ליברמן לופתת את צווארם, ומרצונם החופשי. דרכם של מומרים לחוש בבדידות מזהרת. וגם אני, שעשיתי דרך ארוכה ממועדון מק"י באלנבי פינת הס בתל-אביב אל מצודת זאב שברחוב המלך ג'ורג' שבאותה עיר, חש היום בבדידות הגדולה הזו.

הקומיסר יאיר גרבוז ועצרת הבריגדות האדומות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.11.2010

בסוף השבוע האחרון, הצטרפה ישראל למועדון המכובד של ונצואלה, קובה וצפון קוריאה. במשך שעתיים, שודרה בערוץ הראשון, ברשת ב' ובגלי צה"ל תעמולה שמאלנית גסה, שטיפת מוח בולשביקית בלתי-פוסקת, נגד הממשלה. בשום מדינה דמוקרטית, לא זוכה עצרת תעמולה של השמאל לזמן איכות רב כל כך על המסך. יאיר גרבוז ויונתן בן-ארצי הפליאו לעשות שימוש פוליטי בעצרת. זה גבל בהסתה למלחמת אזרחים ולהפלת השלטון.

מבחינה תודעתית, חזרו הימין והשמאל לשנת 1999. השמאל מסית נגד נתניהו, הימין מפורר במאבק על ג'בלאות ביו"ש, "אנשי הרוח והאמנים" (הכינוי הקומוניסטי למחלקה התרבותית במפלגה) מתריעים מפני הסכנה הנשקפת מהשלטון והממשל האמריקני בוחש בפוליטיקה הישראלית. לכולם ברור כי בפעם הבאה, האליטה כבר לא תקבל ניצחון של נתניהו בבחירות. בבחירות הקרבות, ניצחון של הימין כבר יעביר את השמאל הישראלי לאזור הדמדומים שבין פעילות חתרנית בוטה-אך-חוקית ובין בגידה ברורה במדינה.

נאום קסטרואיסטי. יאיר גרבוז

נאום קסטרואיסטי. יאיר גרבוז

העצרת האחרונה לזכר רבין מסמלת את הטרגדיה של השמאל הישראלי. 15 שנה אחרי, כשבתווך פיגועי השמדה מטורפים של הפלשתינים נגד יהודים, אינתיפאדה רצחנית ומסע מטורף של דה-לגיטימציה לישראל, השמאל עדיין מסרב להיפרד מתהליך אוסלו ומהרטוריקה שלו, וגם מהאחריות לתוצאותיו הרות האסון. 15 שנה אחרי, ממשיך השמאל לצלוב את נתניהו על אף שנבואותיו באשר לטילים שייפלו על ישראל מעזה – נבואות שרבין המנוח בעצמו פטר כפרנויה – התאמתו. שוב מציירים את נתניהו, שעתה מזהיר מפני הטרור האסלאמי והאימפריאליזם האסלאמו-פשיסטי, כפרנואיד הזוי.

העצרת הזאת מוכיחה שוב עד כמה השמאל איננו כשיר לשוב לשלטון. השמאל הישראלי של נובמבר 2010 הוא אוטופי יותר, קיצוני יותר, אלים יותר. התמנון השמאלני, עם זרועות כמו 'הקרן החדשה לישראל', מופיע היום כגורם החותר תחת השלטון והלגיטימיות שלו. זו לא המורשת של ראש הממשלה שנרצח, שהתנגד למדינה פלשתינית, לביתור ירושלים, לשיבת הפליטים, לחזרה לגבולות 67' ולמושגים כמו "כיבוש". זו המורשת של שרידי מרצ והקומוניסטים.

העצרת שנערכה בכיכר על-שם ראש הממשלה שנרצח צריכה לתת אות אזהרה לימין מפני מה שעלול לקרות אם ימשיכו לתמרן, לסנדל, לחבל ולפגוע בהתנהלות התקינה של הממשלה, בראש ובראשונה של נתניהו. כבר היום יש בשמאל קולות שקוראים לאחד את הציבור הערבי מאחורי המפלגות הגדולות – קדימה, העבודה ומרצ – על מנת להקים בבחירות הבאות גוש חוסם נוסח 1992: קדימה-עבודה-מרצ-ערבים. אלה קולות שנשמעים בתוך מפלגת האופוזיציה הראשית, קדימה. האלטרנטיבה הזאת היא ריאלית. די בכך שקדימה, העבודה ומרצ יזכו בבחירות הקרבות ב-50-51 מנדטים. את השאר יתנו המפלגות הערביות.

הגיעה השעה שהימין הישראלי, ובפרט הימין החדש והניאו-שמרני, יתארגן מחדש על מנת לתת מענה למתרחש בצד השמאלי של המפה הפוליטית. העובדה שישראל היא כלכלה משגשגת כלל לא זוכה לביטוי בתקשורת. העובדה שקיימת בישראל מחתרת פוליטית ערבית שעושה כבשלה בכל עריה וכפריה פשוט איננה מוצפת לדיון הישראלי. העצרת בכיכר רבין היא אזהרה לימין: בהיעדר תנופה פוליטית ורעיונית מחודשת, בדומה לזו שמתרחשת בארה"ב אצל הרפובליקנים, עלולה ישראל למצוא את עצמה עם מיני-אובאמה – ממשלת הנשענת על קולות אנטי-ציוניים ופרו-פלשתיניים המכוונים בשלט-רחוק מלשכת אבו-מאזן – שהנזק שייעשה על-ידה הוא כאין וכאפס בהשוואה לזה שנעשה על-ידי הצמד אובאמה וקלינטון.

העובדה שהשמאל הישראלי משתולל בפריים טיים בכיכר העיר ממחישה היטב כי יש פה מישהו שמפנטז על מלחמת אזרחים עם בריגאדות אדומות מהבית הלבן שיבואו לסייע לשמאל הנצור אל מול הפשיסטים שבשלטון. מי שחושב שזה ייגמר בכיכר העיר ובכמה נאומי טרוניה של ותיקי המועדון לתרבות מתקדמת, טועה. זה יכול להיגמר בקמפ דייויד נוסף הרוכב על אצבעות הח"כים הערבים ובטעות מדינית פטאלית שתעלה בחייהם של אלפי יהודים.

מורשת רבין והשמאל האנטי-ציוני

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.10.2010

חמש עשרה שנה אחרי הירצחו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, דומה שאם יש מחנה פוליטי אחד שמסרב לעשות חשבון נפש, הרי הוא השמאל הישראלי. חמש עשרה שנה אחרי, מחנה פוליטי שלם שמנה חמישים ושישה מנדטים, איננו מצליח בסקרים האחרונים לגרד את תקרת חמישה עשר המנדטים. הרסיסים שנותרו מן המחנה הזה, עם כל מיני קבוצות קטנות נוסח 'השמאל הלאומי' או 'התנועה החדשה', מסרבים לשאול את עצמם שאלה פשוטה-אך-מורכבת שכזו.

אפשר אולי להתחיל בכך שהמרחק בין רבין הפוליטיקאי, המצביא והמדינאי לבין השמאל הישראלי הוא, אולי, רב יותר מן המרחק בין דעותיו של ראש הממשלה המנוח ובין בנימין נתניהו יבדל"א. רבין היה פוליטיקאי מהוסס וחשדן; הוא שלל את רעיון המדינה הפלשתינית, סירב לחלוקת ירושלים, מעולם לא דיבר על איזשהו "כיבוש" ובלקסיקון שלו, מונחים כמו "יום הנכבה" פשוט לא היו קיימים. רבין היה ציוני ברמ"ח איבריו. הוא האמין בתהליכים ארוכים ובהסדרים איטיים. ההסכמים שעליהם חתם היו שגויים מיסודם, ואולי אילולא היה נרצח, היה גם חוזר בו מתהליך אוסלו. השמאל שאחרי עידן רבין, ובפרט זה שאחרי טרגדיית קמפ דייויד בניצוחו של אהוד ברק, איננו רביניסטי. הוא חסר כל אמונה בצדקת הדרך, אין לו אומץ להודות כלל שכל מהלך אוסלו היה רמייה פלשתינית מזה ועיוורון ישראלי מזה. ההידרדרות לכדי תמיכה בחלוקת ירושלים ודיבורים על "שיבה סמלית" של פליטים לישראל מסמלת, יותר מכל, את דעיכתו הסופית.

היה נחשב לימין. יצחק רבין. צילום: ויקיפדיה

היה נחשב לימין. יצחק רבין. צילום: ויקיפדיה

כראש ממשלה, נהג רבין להתעמת בחריפות עם מתנגדיו. "המשת"פים של החמאס", כינה בזעם את יריביו בליכוד. האווירה בישראל של טרום רצח רבין הייתה כזו של סתימת פיות מוחלטת. הסכם אוסלו ב', שהועבר על-ידי שיחוד שני חברי כנסת מהימין, היה מהלך בזוי ומכוער. אולם למרות הכול, רבין היה מאחרוני המדינאים הציונים. את כל פועלו ראה במסגרת הציונות ומעולם לא ביקש לעשות חשבון נפש כוזב על מהלכיו במלחמת העצמאות או במלחמת ששת הימים. העיוורון של תקופת אוסלו נבע מתוך אמונה, חצי נאיבית-חצי דוגמטית, בקונספציה הקורסת של "השלום". אך מבחינת רבין, שום מהלך פוליטי לא נבע מאובדן האמונה בצדקת הדרך. מבחינת רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, יהודה ושומרון – לא "הגדה המערבית" – היו שטח משוחרר שיש לשאת ולתת עליו. לא שטח "כבוש".

השמאל הפוסט-רביניסטי הוא גם, במידה רבה, פוסט-ציוני. מבחינת רוב השמאל הישראלי, מאבק באויב הוא בגדר אפשרות שאין להעלותה על הדעת. השלום תמיד בפתח, ובכל אשמים – איך לא – ה"יהודים" שניצחו את ה"ישראלים" בבחירות 96', כפי שאמר בשעתו ראש הממשלה המובס, שמעון פרס. לשמאל הישראלי אין שום חזון בדבר עשייה ציונית. רובו ככולו מונהג על-ידי אליטה שמבחינתה הציונות היא גיבנת מעיקה. מושגים כמו "התיישבות", "סוציאליזם", "עלייה" ו"מדינה יהודית" מעוררים בשמאל הישראלי בחילה עמוקה.

לפני כמה ימים, סנט העיתונאי גדעון לוי בח"כ שלי יחימוביץ' על שאיננה מצרף לגל המוחים נגד "הכיבוש והגזענות". בדמותה, ממחישה יחימוביץ' כי התעקשות על איזושהי סינתזה בין ציונות ובין סוציאליזם היא מצרך שאין לו קונים בשמאל הישראלי; שמאל שמובל על-ידי כנופיית 'הקרן החדשה', גמלאי המפלגה הקומוניסטית, ניאו-קומוניסטים ושאריות מועדון ותיקי גבעת חביבה. הבדידות של יחימוביץ' מראה עד כמה דרכו של רבין נותרה נחלת מיעוט. אלה שמנסים להיתלות בשמו, כמו קומץ הזעיר-בורגנים בראשות עורך הדין הרהוט והמחזאי הנלהב שקוראים לעצמם "השמאל הלאומי", אינם אלא קריקטורה גסה של דרכו.

לרבין לא הייתה שום מורשת מיוחדת. הוא היה מדינאי גדול שטעה. הוא זיהה את עצמו עם תנועה שנעלמה. עלומיו וזקנתו היו נטועים באדמת ארץ ישראל. נפשו יקדה מציונות. באופן פרדוקסאלי, דווקא תכונות אלה הופכים את רבין לבעל חזון. אולם דרכו של רבין נותרה מיותמת. קהל תומכיו חפץ בדמות אך לא בעקרונות; הם רוצים את הפלקט אבל לא את התכנים. חמש עשרה שנה אחרי, נדמה כי במותו, נקברה עם רבין גם דרכו ודרכה של תנועתו. ודומה כי האובדן הזה, אובדנה של תנועת העבודה, אינו פחות כואב מהירצחו של מנהיגה הגדול האחרון.

רצח רבין – בין ניהיליזם לפוסט-ציונות

קשה שלא לתהות על האדישות המופגנת שבה צוין בארץ יום הזיכרון להירצחו של יצחק רבין. ערוצי הטלוויזיה כמעט שלא הקדישו לכך דקת שידור אחת מיותרת מעבר למשדרי החדשות, והערוץ הראשון היה היחיד שהקדיש את היום לזכרו של ראש הממשלה שנרצח, עם שידורים חיים מהעצרות השונות. היחידים שהקדישו לכך תשומת לב היו דווקא אנשי הימין, בהם יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, שניסה להילחם את מלחמתו האבודה של המחנה הפוליטי שלו מאז שהואשם ברצח ראש הממשלה. האליטה הישראלית בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מיום הזיכרון הארבעה עשר.
 
האדישות הזאת תמוהה למדי לאור העובדה שמורשת רבין, לפחות לפי הנרטיב המקובל שנטחן עד דק לאורך שנים ארוכות, כללה עמדה ברורה בעד שלום עם הפלשתינאים על בסיס חלוקת הארץ. רבין מעולם לא תמך במדינה פלשתינית, סירב להגדיר את החזקת השטחים כ"כיבוש" וגם כשנאבק במתיישבי רמת הגולן, כינה אותם "פרופלורים". לא מתנחלים, לא קולוניאליסטים, לא גוזלי אדמה. והנה, דווקא בעת הזו, כאשר התקשורת מגויסת כמעט כולה בעד אובאמה ולוחצת על נתניהו להכיר ברעיון של חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות, היא איננה מתייחסת כלל לראש הממשלה המת. כאילו לא היה זה רבין שחתם על מדשאות הבית הלבן על הסכמי אוסלו.
 
מה גרם אפוא להשתקה האלימה הזאת של יום הרצח? האם נמאס לאליטה הישראלית מ"פסטיבל" רבין, כינוי שהודבק לו דווקא על ידי חברי המחנה שאליו שויך רבין, לפחות מאז הירצחו? האומנם ארבע עשרה השנים שחלפו הקהו עד כדי כך את זיכרון הרצח שהמשולש תקשורת-אקדמיה-מערכת המשפט מאס באזכור הרצח? או שאולי הציניות הכללית, האגואיזם החברתי ותחושת ה"אכול ושתה כי מחר נמות" חלחלה לעומקה של האליטה הישראלית?

השתקה אלימה. יצחק רבין. צילום: יעקב סער, לע"מ

אין ספק כי לאורך השנים עומעם זכרו של רבין על ידי העצמתו לכדי דמות מיתית. עבור רבים, רבין איננו זיכרון אלא מיתוס מת. מבחינת הצעירים, רבין הוא חלק מדקלום שהם מתבקשים להשמיע בשיעורים בבתי הספר ובעצרות שעורכות מועצות הנוער ואגודות הסטודנטים. הוותיקים מביטים בעיניים כלות במדורת השבט ההולכת ונמוגה. אלה עייפו ורחקו מכל פעילות פוליטית, אלה הסתגרו בייאושם, אלה פרשו לעסקים פרטיים, אלה ירדו מהארץ ואלה שינו עמדות פוליטיות. חיים אורון אמר הבוקר לאיילה חסון כי הוא לא מתכוון להגיע לעצרת היות שהמסר "כן לשלום, לא לאלימות" איבד את החלק הראשון בו ולראשונה ינאם בה נציג מטעם הליכוד. אולם ניכר בג'ומס כי גם בו פשתה העייפות. ההתלהבות הגדולה מימי אוסלו התחלפה באכזבה גדולה. גם אם אין מודים בכך בפה מלא, השמאל הציוני הולך וקורס ככל שמחלחלת בו ההבנה שהפלשתינאים חזרו מבחינה תודעתית לשנות השלושים העליזות, בהן הנהיג את התנועה הלאומית הערבית המופתי של ירושלים.
 
אך הניתוח הזה הוא מעט בנאלי. זו קריאה של פני השטח בלבד. אם תרצו, יותר מניתוח, יש בכך משום תיאור המצב. האמת, נדמה לי, מורכבת יותר. הפלשתינאים אינם הסיבה היחידה להתמוטטות השמאל, הייאוש איננו הגורם היחיד לכך שמדורת השבט הישראלית הולכת ונמוגה, והזיכרון הקצר של הישראלים הוא עניין ידוע אך בוודאי אין בו כדי להסביר את התפוגגות המסה הקריטית שהתהוותה כאן בשנים שלאחר הרצח. למשל, רבבות הצעירים שתמכו בתנועת "דור שלם דורש שלום", אם מישהו עוד זוכר.
 
האליטה הישראלית תרגמה את כל המציאות הפוליטית וההיסטורית לכדי תהליך חברתי, פוליטי וערכי של דקונסטרוקציה ערכית. המסה הקריטית של האכזבה, הייאוש, העייפות, קוצר הזיכרון וההסתגרות לעשייה בדל"ת אמות הפכה לכדי אידיאולוגיה חדשה. מן העבר האחד, זהו ניהיליזם במיטבו, שלילה מוחלטת של כל מגמה או תיאוריה המבקשת לשנות פה דבר-מה, בין אם בחינוך, בין אם בחברה, בין אם בשיטת הממשל ובין אם במשפט. זהו ניהיליזם ציני המכיל בתוכו ניכור מוחלט לכל המעש הציוני. מן העבר השני, מדובר בפוסט-ציונות עמוקה. לא במחשבה סדורה נוסח ההיסטוריונים החדשים, שהתיישנו גם הם ברבות הימים, או מועדון חובבי הנכבה או במעריצי דב חנין. זו פוסט-ציונות עמוקה שמאמינה בקץ הישראליות, שרואה בישראל גלות כפויה, שמאמינה כי יש להעביר את הזמן בנעימים עד שהכול יתמוטט.
 
השילוב הזה בין ניהיליזם ופוסט-ציונות מתבטא, בין השאר, בניכור כל דמותו של רבין. רבין לא היה נביא השלום, לא אידיאולוג עם משנה סדורה, ודאי שלא תיאורטיקן או סוחר סיסמאות ממולח מהסוג של שמעון פרס. הוא היה בטחוניסט, ציוני נלהב, שהאמין כי תכליתו של הסכם אוסלו היא אחת: להבטיח את עתידה של ישראל. הוא בז לשמאל, תיעב את הלאומיות הפלשתינית, סלד מיאסר ערפאת. הוא לא האמין כי השטחים כבושים, מעולם לא דיבר על מדינה פלשתינית, לא ביקש לפנות ולו התיישבות אחת עבור פחות מאשר שלום אמיתי. ה"נכבה", המושג השקרי שהומצא בעשור האחרון, לא היה חלק מהמילון שלו. פלשתין לא התקיימה בתודעתו. הוא האמין אמונה עמוקה בצה"ל וסירב להעניק את פרס ישראל לפרופסור ישעיהו ליבוביץ' גם לאחר שחתם על הסכמי אוסלו. הייתה בו מיליטנטיות ציונית מהסוג שפיעמה במפלגת העבודה ההיסטורית. לא לשווא כינה אותו יוסי שריד, אז בימי האינתיפאדה הראשונה, "שר הביטחון של סדום". רבין חש בוז עמוק כלפי אלה שהאמינו כי יצטרכו להשליך עצמם מתחת למשאיות בתסריט דמיוני שבו תגרש ישראל את הערבים. הוא ראה בהם הוזים מסוכנים.
 
התנכרות לציונות מחייבת, בסופו של דבר, התנערות מרבין. מספר האנשים שחשים קירבה עמוקה לרעיונות הרביניסטיים הולכת ופוחת בקרב מחנה השמאל. התערערותה היסודית, העמוקה, של האמונה בצדקת ישראל והציונות, הובילה את השמאל הישראלי – על האליטה המשפיעה שלו – לכדי השלכת רבין וזכרונו אל פח האשפה של המיתוסים. רבין, עבורם, איננו אלא פרה קדושה שראוי לשחוט.
 
אין פלא אפוא שדווקא הימין הישראלי מציין את זכרו של רבין. זו האירוניה המרה של ההיסטוריה. דווקא מתוך המחלוקת, עמד בר-הפלוגתא ההיסטורי של רבין, ראש הממשלה נתניהו, ונשא דברים במליאת הכנסת. פניו היו מכורכמות וניכר היה שקשים לו הדברים. מתוך אי-ההסכמה העזה, ניהל ראובן ריבלין את קרב המאסף האבוד על חפותו של הימין. בדברי שניהם ניכר היה הכבוד לראש הממשלה הנרצח. כבוד מתוך עמדה ציונית בוטחת וגאה.
 
הגבולות ההיסטוריים בין ימין ושמאל בארץ ניטשטשו זה מכבר, ובישראל נותרה למעשה מפלגה ציונית אחת ויחידה, תנועת הליכוד, כשבצידה תנועתו של רבין ההולכת ונמוגה. אם יש ערך לאזכור רצח רבין, וכותב שורות אלה מאמין שכך הדבר, הרי שהוא מתמצה ביכולת להתנער נפשית, פוליטית ורעיונית מהציניות, הפוסט-ציונות והניהיליזם הכללי שמכרסם בישראליות, ולאמץ מחדש את ערכי הציונות. רבין היה ציוני נאמן לבטחונה ולעתידה של ישראל, רמטכ"ל המלחמה האגדית שהכתה את הערבים שוק על ירך בשישה ימים, ואמונה מחודשת בציונות ובצדקת דרכה היא, ולא אחרת, מורשתו האמיתית, ואותה יש להעלות על נס עם ציון הירצחו.