מאמרים פוליטיים

הפיצוץ של נתניהו

מדי שבוע יתפרסם בבלוג "נגד הזרם" טור פוליטי. המעוניינים להכניס אייטמים או להביע דעה שתתפרסם בטור, מוזמנים לשלוח מייל לדוא"ל david.merhav_at_gmail.com.

נתניהו לא התכוון להביא לפיצוץ השיחות. בשבועיים האחרונים, הבהירו לו בימין שפעימה רביעית תפרק את הממשלה. נפתלי בנט הודיע שהפעימה לא תצא אל הפועל. דני דנון כבר מחכה עם מכתב ההתפטרות אותו יקריא במרכז הליכוד. ראש הממשלה נבהל: גם בימין העמוק וגם במפלגתו אין לו תמיכה למהלך אליו התחייב. הדבר שהפחיד אותו יותר מכל היה כינוס ועידת הליכוד. על הפרק: שלילת סמכויות מיושב־הראש. אובדן שליטה על המפלגה מוביל למפץ פוליטי, ולנתניהו אין רצון, אומץ וכוח להקים מפלגה חדשה. לא ברור גם עם מי הוא יכול להקים אותה. אביגדור ליברמן כבר לא בעניין. הוא רוצה לבנות את 'ישראל ביתנו' מחדש כמפלגת ימין חילונית ושמרנית. הפחד מפני בנט ודנון דחף את רה"מ לביטול הפעימה הרביעית.

לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס
לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס

במשך הזמן הזה, שתקו לבני ולפיד. שרת המשפטים לא הולכת להתאבד על אסירים פלשתיניים כשהיא רואה את העקשנות של אבו־מאזן בשיחות עם ישראל. גם לפיד לא יחליף את בוז'י הרצוג כיו"ר האופוזיציה בשביל כמה מחבלים. גם יו"ר 'התנועה' וגם יו"ר 'יש עתיד' מבינים שיש פה בעיה. אותה בעיה שבה נתקלו כל ראשי הממשלה הקודמים. הוויכוח הוא לא על גבולות 67'. גם לא על ההתנחלויות. הפלשתינים רוצים במימוש "זכות" השיבה. אבו־מאזן רוצה להיות או צאלח א־דין או פנסיונר של אש"ף. הוא לא מוכן להיות זה שיירשם בהיסטוריה כמי שוויתר על תביעת השיבה. במרס השנה חגג את יום הולדתו ה־79. הוא לא רוצה לחגוג גיל גבורות בבית־סוהר כמו מובארכ. הוא יודע שזה יהיה גורלו אם יוותר על תביעת־השיבה, ירושלים או יסכים להשאיר את ההתנחלויות על מכונן.

פיצוץ השיחות במועד הזה טוב לשני הצדדים. ישראל יודעת שלא תקבל דבר מהרשות הפלשתינית, בטח לא הסכם שיהיה שווה לפרק עליו את הממשלה. גם לבני מבינה שפירוק הממשלה על שחרור אסירים ללא תמורה ממשית עלול להזיק גם לה. וגם אין ממשלה אחרת. למרות הזלזול בחרדים, ש"ס ויהדות התורה לא ייכנסו לממשלה בלי שיבוטל חוק הגיוס. הציבור החרדי זועם על נתניהו. ראש ממשלה שיישאר עם ציפי לבני, יאיר לפיד ובוז'י הרצוג עלול למצוא עצמו תוך זמן קצר ראש ממשלה לשעבר. ולרה"מ הנוכחי אין כוונה לצאת לפנסיה מוקדמת בקיסריה ולדאוג שהמקרר יהיה מלא בקרטוני־חלב.

ובכל זאת, נתניהו רצה להוציא לפועל את שחרור האסירים ולמנוע את המשבר בשיחות. הוא ידע שח"כ איילת שקד היא יו"ר השדולה למען פולארד. לזה היא לא תוכל להתנגד, אמרו לו. מחבלים תמורת פולארד. ביבי בפוטואופ עם פולארד ואיילת שקד מחייכת בצד. אלא שהוא לא העריך אל נכון, לא את ההתנגדות של 'הבית היהודי' למהלך כזה וגם לא את התיאבון שאבו־מאזן יקבל כשיישמע שפולארד בתמונה. מבחינתם, המרגל השבוי הוא מתנה כמו גלעד שליט. לכן הקפיצו הפלשתינים את המחיר ל־400 אסירים. ואז כשנזכרו שם שחמאס קיבל אלף אסירים תמורת שליט, הקפיצו את הכמות לאלף שמות של מחבלים משוחררים, כל מרואן ברגותי ואחמד סעדאת. ואז שוב ירדו ל־400 וקפצו ל־1,200. יותר מהחמאס.

בשלב הזה איבדה ציפי לבני שליטה. אילו הייתה מצלמת את השיחה שניהלה עם סאיב עריקאת בנוכחות השגריר אינדיק ומעלה את הסרטון ליו־טיוב, הייתה הופכת מחדש לגיבורת המחנה הלאומי. מספרים שהיא נשמעת כמו נתניהו. שהיא איבדה סבלנות. שחרור מחבלים מעולם לא היה ה"קאפ אוף טי" שלה. כיו"ר האופוזיציה לא בירכה על עסקת שליט. כשרת החוץ בממשלת אולמרט, גיבתה את רה"מ במבצע "עופרת יצוקה" שגבה מחיר רב מהפלשתינים ומהחמאס.

לבני רוצה להמשיך לדאוג לעצמאות מערכת המשפט ובג"ץ. היא רואה עצמה כמגינה על הדמוקרטיה הישראלית מיוזמות החקיקה של הימין. אנשיה לא מעוניינים שתתפטר. מכיוון מצנע ופרץ, השמאלנים של 'התנועה', לא נשמעים הרהורי־פרישה. פרץ עושה, בשקט, עבודה מעולה במשרד לאיכות הסביבה ומצנע לא רוצה להיות ח"כ מן המניין. לכן, מבחינת שרת המשפטים, אין סיבה לפרק את הממשלה. גם שר האוצר חושב כך (השבוע, אגב, הביעה לבני סלידה מן המתרחש בקק"ל; היא רק שכחה איך עשתה דיל עם ח"כ לשעבר אלי אפללו, בהיותה יו"ר קדימה, שיתחפף לה מהכנסת לטובת הג'וב שסידרה לו כיו"ר־עמית שם).

השאלה הגדולה כעת היא מה יעשו האמריקנים, האירופים והרוסים. הסכסוך עבר תהליך מואץ של בינאום. זו כבר לא בעיה מקומית. זה כאב ראש בינלאומי. הקהילייה הבינלאומית תרצה להתחיל לפתור את הבעיה הזו באבחת־סכין חדה. הרוסים נוטים, היום יותר מתמיד, לצד הערבי. ארה"ב כבר אינה פרו־ישראלית. אירופה מתרחקת מישראל מדי יום. נתניהו עלול למצוא עצמו מתמודד עם הסכם החלומות של אבו־מאזן: גבולות 67', פינוי התנחלויות, חילופי־שטחים, חלוקת ירושלים, מכסות שיבה "סמליות" של מאות פליטים מדי שנה. במצב כזה, ישראל תצטרך להיות חזקה ומאוחדת. מבודדת אך חזקה. ועוד לא אמרנו מלה אחת על איראן, בבת־עינו של ראש הממשלה.

כחלון בדרכים

ביום שני יגיע משה כחלון להרצות בפני סטודנטים באוניברסיטת בר־אילן. לא כאורח תא הליכוד באוניברסיטה אלא כאורח הכבוד של אגודת הסטודנטים. בשקט אך בהתמדה הוא חורש את הארץ. מגיע לכנסים שונים, פורש את משנתו הכלכלית והחברתית. הוא מתחיל מלמטה. מפלגה שמתהווה חרש־חרש עם פגישות דיסקרטיות בינו לבין מועמדים להיות חלק מצמרת הרשימה. יש לו דיבור חזק עם הרבה אנשי ליכוד שישמחו ללכת איתו. ליכודניקים טובים שמתגעגעים לבגין, בזים לנתניהו וסולדים מדנון. גם בשמאל יש לו לא מעט תומכים. מפלגה בראשותו עלולה לנגוס מהליכוד, ממפלגת העבודה, מ'התנועה', מ'יש עתיד', אפילו ממרצ ומ'הבית היהודי'. אם יאיר לפיד מצא עצמו קופץ מאפס לתשעה עשר מנדטים, כחלון יכול לקפוץ מאפס לעשרים ותשעה. אולי זו הגזמה אבל אם יש פוליטיקאי שיכול באמת למשוך אנשי ימין ושמאל כדי להחליף את נתניהו, הרי זה שר התקשורת בדימוס.

להבדיל מלפיד, הוא מקפיד על שמירת פרופיל נמוך. הוא לא פעיל ברשתות החברתיות. אין לו אפילו עמוד פייסבוק. כחלון יודע שהעם לא רוצה עוד פוליטיקאים מהפייסבוק. שומר נפשו ירחק. צריך לעבוד מלמטה. עם אנשי עסקים קטנים ובינוניים. פועלים. תושבי עיירות הפיתוח. מעמד הביניים בחיפה וברמת־גן. כששאלו אותו על מצוקת הדיור, דיבר על הצורך לבנות דירות מחוץ לתל־אביב. הוא לא מתכוון להסתחבק עם המילייה של קפה "נחמה וחצי".

מקור שני

השתלטות שלדון אדלסון על "מקור ראשון" התקבלה בברכה אצל חלק מעובדי העיתון. בעיקר אלה שאינם נמנים על השדרה הניהולית שלו. עכשיו יהיה כסף בקופה, ובלי הגבלה. לא עוד שוטף פלוס 90 ומשכורות ב־15 לחודש. אז יזמרו זמירות למען ביבי, מה כבר קרה? בינתיים יוכלו להמשיך ולסקר את הנעשה באיזה שטיבל, לספר עוד סיפור על הרבי מקוצק ולראיין בני יישוב חדש בעל שם מקראי שהוקם זה עכשיו על איזה ג'בלאה בשומרון. מה רע?

הקריסה הקומוניסטית

הקצה השמאלי של המפה הפוליטית, מק"י, תערוך בקרוב ועידה שלא מן המניין. ההפסד בנצרת גמר אותם. ירידת מצביעי המפלגה בבחירות אותתה שמשהו לא בסדר. ההידרדרות ברחוב היהודי והערבי מסכנת את חד"ש, שם הכיסוי של מק"י (ברשם המפלגות מופיעה "המפלגה הקומוניסטית הישראלית"; חד"ש לא קיימת באמת). העלאת אחוז החסימה מפחידה אותם.

אחד מחברי המפלגה היהודים הציעה ב"במת הדיון" המתפרסמת בשבועון המפלגה, "זו הדרך", שמק"י תרוץ ברשימה משותפת עם בל"ד. בכיר במפלגה ענה לו. בעברית. ערביי המפלגה מתעבים את בל"ד שתמכה בראש העירייה החדש בנצרת (לצד מרצ והליכוד). העובדה שהחברים היהודים מנותקים כל כך מההוויה של החברים הערבים עד כדי הצעה הזויה לשיתוף־פעולה עם בל"ד השנואה, מלמדת על המצב במק"י.

הקומוניסטים היהודים בבעיה. אפשר למנותם בכמה מאות בודדות של חברי מפלגה. מק"י מעולם לא פרסמה את רשימת וכמות חבריה. זה לא עולה על 1,500 איש. אולי אלפיים. הם זקוקים לחברים הערבים כדי שדובי חנין, הבן של סשה ממייסדי המפלגה, ימשיך לכהן בכנסת כנציג הישרא־קומוניזם. מה עושים? מכנסים ועידה. בינתיים, הם חוזרים לימי הקרמלין. מק"י תומכת נלהבת של פוטין. הם רואים בקיטוב המחודש של המערב והמזרח חזרה לימים הטובים. מי יודע, אולי ממוסקבה יגיע איזה צ'ק שימלא את קופת המפלגה המתרוקנת, שממשיכה להוציא לאור עיתון יומי בערבית, "אל־איתיחאד". כששאלתי חבר ערבי אם הוא קורא את העיתון, הוא הביט בי בעיני עגל, ושאל: זה עוד קיים? מק"י פוחדת שעוד מעט ישאלו אם גם היא קיימת.

מודעות פרסומת
מאמרים פוליטיים

אפקט ליברמן

לאחר שזוכה אביגדור ליברמן, נפגש עם נתניהו לשעתיים תמימות. כל מי שיודע מה הם הלו"זים המטורפים של ראשי ממשלה בישראל, מבין מהי משמעות פינוי 120 הדקות היקרות האלה. ראש הממשלה נכנס לפגישה עם ליברמן בעודו מנהל דיונים על ירושלים, כאשר תומכיו ובהם גלעד ארדן עוסקים בהתפלפלות על החלקים המזרחיים יותר של העיר והשכונות הערביות. הוא יצא ממנה ניצי, תוקפן, אגרסיבי, שקוע בפרנויות. איך אפשר לדעת שזה היה מצב רוחו? נתניהו תכנן שיחות פרודוקטיביות עם מזכיר המדינה, ג'ון קרי. שום עימות לא היה על הפרק. המטרה הייתה למצוא שני אפיקים לשיחות, שישביעו את רצון הישראלים והאמריקנים בנושאים האירני והפלשתיני. אך כאשר ישב קרי מול ראש הממשלה, הוא כבר הבחין בחיוורונו. אותו חיוורון שבה לקה נתניהו כשליברמן הציע בראשית השבוע שעבר להקים פורום דיונים לראשי סיעות הקואליציה.

נהג במזכיר המדינה האמריקני בגסות.  בנימין נתניהו
נהג במזכיר המדינה האמריקני בגסות. בנימין נתניהו

נתניהו נהג במזכיר המדינה האמריקני בגסות. קרי הוא מדינאי שקול שלא מתעצבן בקלות. הנאום שנשא רה"מ באנגלית לפני העיתונאים – לפני ואחרי הפגישה – הגיע מן הלב, מעומק הפרנויה. "עסקה רעה, רעה מאוד־מאוד", שב וביקר את האמריקנים, האירופים והרוסים, ובסוף גם נתן דרור למחשבותיו על השיחות התקועות עם הפלשתינים, מבטיח שלעולם לא ייכנע בפני לחץ בינלאומי. הייתה בכך שבירת כל קוד התנהלות בינלאומי ודיפלומטי. ראש ממשלת ישראל התייחס למעצמה המחמשת את צבאו במיליארדי דולרים כאויבת. מעל הכול, הייתה פה גם הפרת ההבטחה שניתנה לקרי, אשר לפיה רק ארצות הברית רשאית לדווח על מצב המו"מ. זה הימם גם את שרת המשפטים, לבני, שחזרה נרעשת משדה התעופה. לבני – שמפלגתה נעה בסקרים סביב ה־5 מנדטים – יודעת שכישלון פוליטי עם ביבי עלול להזיק לה במגרשהּ הביתי.

אם הדבר היחיד שהיה נותר הוא לאמוד נזקים ולבדוק מה ניתן לעשות הלאה, במשרד החוץ ובלשכת שרת המשפטים הייתה נשמעת אנחת־רווחה. אלא שיש החוששים, כי הנזק שגרם נתניהו הוא עצום; לא רק לשיחות עם הפלשתינים אלא גם לדיונים בנושאי הגרעין. המערב נראה כנושא ונתן תחת לחץ ישראלי. זה מקטין את הגמישות האירנית ומחזק את הקיצונים בה. בסופו של יום, אם ג'ון קרי ירים ידיים, אובמה ייכנס בראש הממשלה במלוא הכוח. הנשיא רק ממתין להציב תכנית מדינית על השולחן. אין לו מה להפסיד. זו הקדנציה האחרונה. בנאומו ההיסטרי, שיחק רה"מ לידי מתנגדיו המובהקים. מדינות העולם תוהות אם ניתן בכלל להגיע להסדר עם הגבר החיוור צבוע־השיער שמספר לכל מי שרק רוצה לשמוע שהוא־הוא וינסטון צ'רצ'יל.

להיסטריה מבית ראש הממשלה הצטרף טרם כניסת השבת השר נפתלי בנט. זו הייתה התלהמות על גבול הטירוף. "עוד מספר שנים", כתב, "כאשר מחבל איסלאמי יפוצץ מזוודה גרעינית בניו-יורק, או כאשר איראן תשגר טיל גרעיני לרומא או תל-אביב, זה יקרה רק בגלל 'הסכם רע' שבוצע ברגעים מכריעים אלו. כמו בזירת אגרוף, המשטר האיראני על הרצפה, הספירה קרובה לעשר, עכשיו הזמן להגביר את הלחץ ולהכריח את איראן לפרק את תכניתה הגרעינית. זה לא הזמן לוויתורים". בסתר־לבו, יושב ראש הבית היהודי מעריץ את נתניהו באותה עוצמה שרה"מ מתעב אותו. אולם הניסיון להיות תאומו של נתניהו הוא נלעג, מגוחך, כמעט עלוב.

השבעתו של אביגדור ליברמן לשר חוץ מסמלת את העובדה המצערת שממשלת נתניהו השלישית נכנסה למחצית השנייה של כהונתה, כאשר אפילו לא מלאו שנה למועד עריכת הבחירות לכנסת. בעל הבית הוא ליברמן: ברצותו יאשר, יפרק, ידחוף, ימנע, יסכל. הוא הצל המאיים של נתניהו. ההערכה היא, כי יו"ר ישראל ביתנו ימשוך ימינה. הוא יבקש לאגד סביבו את הימין החזק, המשמעותי. לפורר את הליכוד ההיסטורי, לצמצם את הבית היהודי, להביא אליו את הקולות של הימין הרדיקלי שלא נכנס לכנסת ומונה כשני מנדטים. בין אם ישתלט על הליכוד ובין אם לאו, הכול מעריכים, כי שר החוץ הנכנס חותר להיות מועמד הימין לראשות הממשלה בבחירות הקרובות. אלה בשורות רעות לנתניהו שמהרהר על כהונה נוספת. פנייתו ימינה של ראש הממשלה תהפוך אותו לפארסה. כאשר סיכל כל מו"מ משמעותי בשנים האחרונות, זו הייתה טרגדיה שאיפשרה לפלשתינים לחזק את הנרטיב שלהם ולקבל הכרה דה־פקטו כמדינה. הפעם, זו תהיה פארסה מוחלטת: המערבולת שאליה ייקלע רה"מ, עלולה להוציא מן הממשלה את יש עתיד והתנועה ולהביא לבחירות חדשות. אם ליברמן יבין שבסיס הממשלה הוא 61 ח"כים, הוא לא יזדרז להכניס פנימה את חברו הטוב, אריה דרעי, כדי להציל את נתניהו. הוא יעדיפו כשותף במערכה על ראשות הממשלה בבחירות 2014. במצב כזה, ביבי עוד ימצא עצמו כמספר שתיים ברשימה שיוביל הנשיא בדימוס, שמעון פרס.

מאמרים פוליטיים

צומת נתניהו פינת ליברמן

אביגדור ליברמן הוא האניגמה של הפוליטיקה הישראלית: אין לו שום חיבה יתירה לדת אולם לאחר זיכויו, אץ־רץ להתפלל בכותל. הוא איננו מאמין בסיכוי לשלום עם הערבים אך מוכן לפנות התנחלויות ולהגיע להסדר מדיני ולו בכדי לסלק ערים ערביות מריבונות ישראלית. יש לו סדר יום אנטי־ערבי נוקשה, אך הוא מקפיד בכבודו של ולדימיר פוטין, פטרונן של סוריה, אירן וחיזבאללה. סדר היום שלו מבוסס על הכמיהה לשלטון אוטוריטרי וחזק – אך הוא ימשיך לפלרטט עם הקצוות הימניים, לפורר את הפוליטיקה ולהישאר חסר השפעה. למעשה, למן כניסתו לכנסת בבחירות 99', לא השפיע על שום תהליך: שרון פיטר אותו, בממשלת אולמרט לא הותיר כל חותם, כשר חוץ אצל נתניהו היה מנוטרל. סדר היום שביקש לקדם ("אם אין נאמנות, אין אזרחות") התמוטט. רעיון הטרנספר שביקש להטמיע בתרבות הפוליטית יחד עם שותפו המנוח, שר התיירות דאז רחבעם זאבי, קרס כמו הסכמי אוסלו. חמש־עשרה שנים נמצא ליברמן בפוליטיקה ובמאזן הישגיו נמצאת הספרה אפס. כן, הוא סייע רבות לציבור העולים מברית־המועצות לשעבר, אך לא לשם כך נכנס לפוליטיקה. הוא לא בא כדי לרשת את שרנסקי.

לא בא לרשת את שרנסקי. אביגדור ליברמן
לא בא לרשת את שרנסקי. אביגדור ליברמן

הצלקות שהותירו בשר החוץ הנכנס ענייניו המשפטיים – שהחלו עוד בשנת 99' כשהורשע בתקיפת קטין ובאיומים והסתיימו בזיכויו אתמול – הופכות את דמותו לאניגמטית עוד יותר. ליברמן יכול לבחור באחת משתי הדרכים: הראשונה, לחבור לימין הקיצוני בראשות בנט. חבירה כזו תביא להפלת הממשלה בטווח של שנה: או שנתניהו יחתוך שמאלה ויתמודד בבחירות חדשות בראש מפלגת הסדר מדיני, או שיחתוך ימינה ויישאר עם ממשלה צרה ללא רוב בכנסת (ההנחה שהחרדים יצטרפו אוטומטית במקום לפיד ולבני היא פחות מאשר סבירה, בפרט לאור חוק הגיוס).

הדרך האחרת שבה יכול לבחור יו"ר ישראל ביתנו היא מעניינת יותר: לתת לנתניהו וללבני הזדמנות מלאה למצות את התהליך המדיני מול הערבים. לשבת בעמדת הצופה, לאפשר לנתניהו לשחרר אסירים ולשאת ולתת – גם על ירושלים. הרי לפי הנחת העבודה של ליברמן, תהליך כזה אמור להיכשל, כיוון שברגע האמת אבו־מאזן יפוצץ הכול סביב תביעת השיבה. אם נתניהו ולבני ייכשלו, שר החוץ ייצא מנצח כמו שרון, אשר ירש את אהוד ברק לאחר הכישלון בקמפ דייויד: כולם האשימו את ערפאת אך הצביעו לאריק. כולם ידעו שהצדק עם החייל המעוטר בצה"ל אבל תמכו בגנרל ההרפתקן, בשר הביטחון המודח ממלחמת הברירה של 82'.

במקום לתת לשמאל את ההזדמנות להאשימו בכך שהכשיל את הסיכוי לשלום, יכול אביגדור ליברמן לתת הזדמנות אמתית לראש הממשלה ולשרת המשפטים. הרי הייתה זו לבני שמנעה מאולמרט לחתום על פשרה בירושלים ושיבה סמלית של הפליטים, ותרמה בעצמה להתערערותו הפוליטית. מדוע לא לתת ליושבת־ראש התנועה להוכיח שהפעם טובים סיכויי השלום משהיו לפני חמש שנים? בסופו של יום, גם שר החוץ החדש־ישן יודע, כי הוא הדמות היחידה שניצבת כחלופה מול נתניהו. הכשלת ראש הממשלה תיראה כהמשך דרכו הישנה – הנקמנית, הקטנונית – הרואה איום בכל מקום בו יש אתגר, אי־ודאות או סיכון. מתן הזדמנות לנתניהו להוכיח את עצמו מהווה סיכוי אמתי לליברמן להפוך למנהיג לאומי ולהיפרד, לפחות פומבית, מן הברית ההרסנית עם אריה דרעי.

ליברמן הממותג מחדש ייתן לנתניהו, ללבני, ללפיד ולבנט לאכול זה את זה חיים. מתוך שברי הריסותיה של ממשלת נתניהו השלישית (והאחרונה), הוא עשוי לצאת המנצח הגדול. אם קו פרשת המים בקריירה שלו יהיה ה־6 בנובמבר 2013, יו"ר ישראל ביתנו עשוי למצוא עצמו בעוד שנה וקצת ראש ממשלת ישראל. בניגוד לטענות אנשי הליכוד, כי המותג שלהם חזק מן המותג ישראל ביתנו וליברמן, הרי האמת העצובה היא, שהליכוד שחוק לחלוטין. במצודת זאב יודעים, כי בלי ליברמן, הליכוד לא יצליח להגיע ל־20 מנדטים. הנהגת המפלגה מורכבת ברובה מגברים אפורים ומשמימים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם. גלעד ארדן בן ה־43 לא נתפש כחלופה מנהיגותית. גדעון סער בן ה־47 לא נספר אפילו בקרב מתפקדי המפלגה. ישראל כ"ץ המתקרב לשישים לא הצליח למנף את הישגיו כשר תחבורה. הדור שהגיע משורות הליכוד, ועליו נמנים אקוניס (40) ודנון (43), טוב לעסקנות פנים־ליכודית, לא משהו שהולכים אתו לבחירות. נשות המפלגה נעות על הציר שבין בדיחה לבין קרצייה. דווקא ליברמן – שהצליח ללהק כמה כוכבים מוצלחים למפלגתו כמו אורלי לוי־אבקסיס, עוזי לנדאו ויצחק אהרונוביץ' הנחשב למתון יחסית – יכול לתת פייט טוב לליכוד המתפורר.

אם ליברמן יפסיק להיות ליברמן, הדיירים ברחוב סמולנסקין פינת רחוב בלפור צריכים להתחיל לחשוש. אם ימשיך בדרכו, הוא עלול להפסיד את כל עולמו.

מאמרים פוליטיים

הליכוד התרסק – ליברמן מחכה לנתניהו

דוד עמר היה במשך שנים ארוכות נאמנו של ראש הממשלה נתניהו. בבחירות המקדימות בליכוד, כאשר נתניהו התמודד מול פייגלין, הביא אותו עמר לאולם גדול בעיר ועשה לו כבוד רב. נתניהו, כהרגלו, מתקשה להוקיר תודה לתומכיו: הוא לא התערב בפילוג בסניף הליכוד בנשר בין עמר ובין אחיו. הליכוד יצא מפולג לבחירות; עמר הובס ולראשונה זה שנות דור, זכה בראשות העירייה מועמד מפלגת העבודה, שזכתה במעט יותר מ־40 אחוזים מן הקולות. עמר זכה ב־13 אחוז פחות.

הסיפור הזה מלמד על התרסקותו המתמשכת של הליכוד בקרב הציבור, בצל יושב ראש תנועה שמאס בה ובהקצנתה, נוכח יריבויות אישיות אינסופיות, כאשר המיזוג עם 'ישראל ביתנו' יצר קרבות פנימיים בליכוד בין תומכי האיחוד הסופי ובין מתנגדיו, בין אלה החוששים מנחת זרועו של אביגדור ליברמן וגייסותיו במרכז הליכוד לבין אלה המוכנים להילחם עבור עצמאות התנועה. ליברמן גרר חלק גדול משרי הליכוד (כולל סער, ארדן, כץ ושטייניץ) לצד חלק ניכר מחברי־הכנסת של המפלגה (לרבות אקוניס, הנחשב נאמנו של נתניהו אך התחיל בדרך עצמאית לכיוון הימין הקיצוני) לתמוך במועמדותו של משה ליאון. הם עשו זאת מאימת הקבוצה הירושלמית בליכוד בראשות דוד אמסלם, שלפי הההערכות מונה כמה אלפי קולות. אנשי־ציבור שעושים חשבון פוליטי כל כך צר בכל הנוגע לנושא לאומי כה חשוב מביאים את מפלגתם אל קיצה.

המותג ישראל ביתנו חזק מן המותג ליכוד. ליברמן
המותג ישראל ביתנו חזק מן המותג ליכוד. ליברמן

בבחירות האלה הליכוד התרסק: בשלוש הערים הגדולות – תל אביב־יפו, ירושלים וחיפה – לא ברור אם עברה המפלגה את אחוז החסימה ואם כן, כמה מנדטים קיבל. רשימות הליכוד השיגו הישגים דלים או לא עברו את אחוז החסימה בערים כמו באר שבע (כ־3 אחוזים), בבת ים (כ־9 אחוזים), בגבעתיים (כ־5 אחוזים), בדימונה (שם עקף הבית היהודי את הליכוד ב־10 אחוזים), בהוד השרון (3.5 אחוזים), בהרצליה (לא עבר את אחוז החסימה), בחדרה (שם הליכוד ויש עתיד תהיינה שתי הסיעות במועצה), בחולון (לא עבר את אחוז החסימה), בטבריה (שם משתרך מאחור ח"כ לשעבר ציון פיניאן, אחרי רשימת הבית היהודי), בכפר סבא (שם קיבל הליכוד 15 אחוזים פחות מרשימת מרצ), בכרמיאל (הבית היהודי עקף את הליכוד), במגדל העמק (ישראל ביתנו עקפה את הליכוד ב־10 אחוזים), בנהריה (שם בקושי עבר הליכוד את אחוז החסימה), בפתח תקוה (שם עקפו ש"ס והבית היהודי את הליכוד), בצפת (שם הובס הליכוד שוק על ירך נוכח ניצחון מוחץ של 'ישראל ביתנו', וזכה בכ־10 אחוזים לעומת 19 אחוזים ל'ישראל ביתנו'), בקרית מלאכי (בה הבית היהודי וש"ס עקפו את הליכוד) וברעננה (בה מרצ קיבלה 25 אחוזים לעומת 5 אחוזים לליכוד).

יהיו שיטענו, כי מפלגת שלטון אשר נכשלת בצורה דרמטית כל כך בבחירות המקומיות, דינה להתרסק בבחירות הארציות. אלא שהליכוד כבר איננו מפלגת השלטון: יש לו 20 ח"כים בלבד. הבחירות האלה מלמדות, כי המותג ישראל ביתנו חזק יותר מן המותג ליכוד. בירושלים, ההישג של משה ליאון – שהפסיד באחוזים בודדים מול ניר ברקת – הוא כולו של אביגדור ליברמן. לפני שבוע אמר לי מקורב לראש הממשלה, כי יו"ר ישראל ביתנו מכין את התשתית הלוגיסטית לקראת התמודדות בבחירות. התוצאות הארציות של המפלגה הן מצוינות. יותר משזקוק ליברמן לליכוד, זקוקים אנשי הליכוד לישראל ביתנו.

משה ליאון יהפוך לדמות רצינית במפלגתו של ליברמן. מי שלא רצה אותו כראש עירייה, יקבל אותו כשר בממשלה הבאה. שר החוץ לשעבר ממתין לזיכויו הצפוי במשפטו. אם יזוכה, ידרוש מהליכוד: מיזוג או פירוד. הליכוד העצמאי עלול לגלות שבסקרים המפלגה מקבלת פחות קולות ממפלגת העבודה או מספר קולות זהה לזה של מרצ. אם בליכוד יבינו, כי איחוד עם ליברמן הוא חבל ההצלה היחיד שלהם, איש לא יעמוד בדרכם. לא דנון ולא כץ. הבעיה המהותית היא שיו"ר ישראל ביתנו יבקש להתמודד מול נתניהו על ראשות המפלגה. בקרב הזה, כלל לא בטוח שראש הממשלה ינצח.

אולם אם חשבתם שבמפלגה יישמעו קולות של חשבון נפש, הרי כבר אתמול בלילה, מיהרו אנשי 'המטה הלאומי בליכוד' – קבוצה חזקה של מתנחלים ואנשי ימין קיצוני – לחבק את ראשי הערים החשודים בשחיתות וצווחו כי "בג"ץ הפסיד". העובדה ששני שליש מתושבי בת ים לא הצביעו כלל, לא עמדה לנגד עיניהם. בלי חשבון נפש ושינוי מהותי במפלגה, הכחדת הליכוד ההיסטורי מעולם לא הייתה קרובה יותר.

מאמרים פוליטיים

סופה של המפה הפוליטית הישנה

א. נתניהו תקוע

מאז החלו האמריקנים לשאת ולתת עם איראן, ירד מעל הפרק האיום בהפצצתה. למן הרגע הראשון היה ברור, כי ישראל לבדה לא תוכל לפעול. לכל היותר, קיוו נתניהו וברק, המגעים הדיפלומטיים ייכשלו ופעולה צבאית ישראלית תגרור את ארצות־הברית לפעולה צבאית נרחבת. הגישה המתוחכמת שבה נוקטים חמנאי ורוחאני, ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד בשבילכם, נטרלה את ישראל. לצה"ל אין שום כדור בקנה. כשראש הממשלה עמד בפני עצרת האו"ם ואיים, כי ישראל תגן על עצמה, זה היה איום ריק. בעלות־הברית שישראל מקוששת בקרב מדינות המפרץ הן חסרות ערך אסטרטגי. ברגע האמת, אף אחת מהן לא תחבור לישראל בפעולה נגד איראן.

מקווה שליברמן יורשע. ליברמן ונתניהו.
מקווה שליברמן יורשע. ליברמן ונתניהו.

אך לא רק הפצצת איראן ירד מסדר היום. התנהלות הנשיא אובמה – שהפך את ראש הממשלה למבודד יותר משהיה – גרמה לנתניהו להתחיל לרדת מן הסוס של המשא ומתן. מול הנחישות שגילה בתחילת הדרך, רה"מ מהוסס יותר, נרגן ואפילו ספקן מאוד. בנאומיו הוא חוזר לשנת 1947. מתחשבן עם ההנהגה הערבית הנוכחית על מעללי 'הוועד הערבי העליון'. קצת מביך. אם מותר להעריך הערכה זהירה, השיחות המתקיימות בין ישראל ובין הפלשתינים נערכות לשם הפרוטוקול. לבני לא תצליח להגיע להסכם שיאושר על־ידי נתניהו, החש נבגד. הוא שחק מאוד את מעמדו בקרב הימין וקהל בוחריו כדי להגיע למו"מ הזה, והאמריקנים גמלו לו ברעה תחת טובה.

הרטוריקה של נתניהו – החוזרת לנקודת־האפס של דרישה להכרה ערבית במדינה יהודית – נשמעת יותר ויותר לוחמנית. לא ברור מדוע טורחים דני דנון וחבריו לקצה הימני בליכוד להילחם בראש הממשלה בכנסים נגד הסדר מדיני. אם אפשר לפרש את דברי נתניהו ביום הזיכרון ליצחק רבין המנוח, הוא נמצא במקום שבו רוב הליכוד יכול לדור עמו בכפיפה אחת, כולל דנון וחוטובלי ופייגלין. אלא שהימין – שראה איך אסירים משתחררים רק כדי לחדש שיחות מדיניות – חושד במנהיג הליכוד. פוחדים שם שבמחשכים, נתניהו ולבני רוקחים הסדר ביניים. גם הם שמעו את דברי צחי הנגבי בוועידת ג'יי סטריט על פשרה בירושלים. הנגבי לא היה מדבר על דעת עצמו, מניחים שם.

ובכל זאת, קשה לראות איך גם הפעם, סבב השיחות עם הפלשתינים מסתיים בכישלון. אבו־מאזן ונתניהו יבקשו להוכיח לעולם מיהו סרבן השלום ובמאבק כיפופי־הידיים הזה האמריקנים יכולים לצאת מנצחים עם הצעה עצמאית להסדר ביניים. המנהיג הפלשתיני יוכל לאמץ הסדר כזה בקלות רבה יותר מעמיתו הישראלי: בלי הכרה במדינה יהודית, ללא סיום הסכסוך, בלי כל ויתור על תביעת השיבה ובירה במזרח ירושלים. כל הסדר מדיני שייתן לרשות הפלשתינית עוד שטחים בריבונותה, עוד אסירים משוחררים ועוד כספים לתחזוק המנגנונים השונים, יתקבל בברכה. זאת, בהנחה שאבו־מאזן (שאינו שונה מהותית ממובארק) לא יחווה אביב ערבי מבית. אבל נתניהו יצטרך להסביר לציבור הישראלי מה הוא מקבל בתמורה. אם נמתחה עליו ביקורת קשה בפרשת שחרור אסירים, כאן הקואליציה פשוט עלולה להתפרק. שטחים תמורת נייר שווה במשוואה הישראלית לכניעה. לתבוסה.

האפשרויות שעומדות בפני רה"מ אינן טובות: קואליציה עם מפלגת העבודה, התנועה ויש עתיד לא יכולה לסייע לו. הימין יברח מהקואליציה, כולל הרוב בסיעת הליכוד־ביתנו המתנגד להסדר מדיני. קואליציית סירוב עם בנט וליברמן לא תחזיק מעמד. המחשבה שיו"ר הבית היהודי יחזיק במפתחות הממשלה מעוררת חלחלה ברחוב בלפור. ומה עם בחירות? נתניהו חמקן סדרתי מבחירות. הימין יברח מהליכוד, המתונים יעזבו אותו בהמוניהם. התקווה שליברמן יורשע וייצא מהמשחק הפוליטי היא משאלת־לב של נתניהו, אך לא ברור כלל אם יורשע, במה ומה משמעות הדבר. דווקא הרשעת ליברמן עלולה למוטט את השותפות המתפוררת של הליכוד עם ישראל ביתנו.

כדי להמשיך ולהישאר ראש ממשלה, זקוק נתניהו לסיעה של 15 חברי־כנסת לפחות. גם אם העבודה, יש עתיד, התנועה ומרצ יתמכו בו, הוא עדיין זקוק לעוד 14 ח"כים שיתנו לו גוש של 61 מושבים בכנסת. הוא יודע שזה לא ריאלי. הדרך היחידה של רה"מ לכהן עוד קדנציה היא לחתוך למרכז, לפלג את הליכוד ולהקים מפלגה לאומית־ליברלית חדשה. אך גם דרך החתחתים הזו איננה מבטיחה לו דבר. בלי יצירתיות מדינית ופוליטית, ראש הממשלה עלול למצוא עצמו בסוף דרכו, בין אם יחובק על־ידי הימין ובין אם יאומץ על־ידי השמאל.

ב. הסקר הפוליטי של המפה הישנה

היום פורסם בעיתון "הארץ" סקר. עוד סקר. זו, למעשה, תמונת־המצב של המפה הפוליטית הנוכחית בסוף דרכה. 63 מנדטים לגוש הימין, 57 מנדטים לגוש המרכז־שמאל. לכאורה. יאיר לפיד בוחן את הסקרים האלה בחרדה. "יש עתיד" צפויה להתרסק בבחירות לרשויות המקומיות. היא עוברת את התהליך שעברה קדימה. בצורה ביזארית למדי, מרצ יורשת את מפלגת המרכז החדשה וחוזרת בסקר הזה לגודלה המקורי: 12 מנדטים. קשה לראות איך לפיד משקם את מנהיגותו בלי מהלך דרמטי. ומהלך כזה לא יכול להתרחש בתחום הכלכלי־חברתי, שם חתך יו"ר "יש עתיד" ימינה מנתניהו. למפלגת מרכז רפובליקנית אין ביקוש בקרב קהל המצביעים של המרכז־שמאל. לפיד חושש להתרסק כמו אביו: מ־15 ל־0.

סקר הארץ, 18.10.2013
סקר הארץ, 18.10.2013

לכן, לפיד מתכוון לרכוב על הגל המדיני. במידה רבה, התיאום בינו ובין לבני גדול מכפי שנדמה. לפני זמן־מה, אחד מבכירי "יש עתיד" חווה טרגדיה אישית גדולה. לבני, שאינה מצטיינת ביחסי־אנוש, התקשרה לנחם אותו. מה לשרת המשפטים ולפעיל בכיר במפלגתו של לפיד? מנהיגת 'התנועה', שבסקר "הארץ" מקבלת 5 מנדטים לאחר שבסקרים קודמים התרסקה, מבינה את הצורך באיחוד הכוחות בקרב מפלגות המרכז. יש מי שמכין תסריט למקרה שנתניהו יחזור הביתה וייכנע לדנון, לחוטובלי ולפייגלין: פרישה מן הממשלה על רקע מדיני והקמת מפלגת מרכז משותפת בראשות לפיד ולבני. זו תהיה סיעה של 25 מנדטים. גדולה יותר מן הליכוד. ואולי גם קדימה של שאול מופז תצטרף.

ואם לא די בכך, הציר ליברמן־דרעי מתהדק וחזק מאי־פעם. ליברמן רוצה לרשת את נתניהו ולמזג את "ישראל ביתנו" בליכוד, או להיפרד סופית. עבור הליכוד, זו תהיה מכה קשה. המפלגה תרד בסקרים לאזור הדמדומים של ה־12-15 מנדטים. ליו"ר "ישראל ביתנו" יש גייסות ענק בליכוד. הקבוצה הירושלמית החזקה בליכוד גררה את מרבית בכירי המפלגה לתמוך במועמדותו של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים, לרבות גדעון סער, גלעד ארדן, סילבן שלום ויובל שטייניץ. כולם מבינים, שליברמן לא מתכוון להמשיך להיות שר חוץ, ממשי או פוטנציאלי, עד סוף דרכו הפוליטית. ולמרות התסריטים שליברמן מתכוון לפרוש מהפוליטיקה, מדובר במשאלת־לב תמימה. הציר ליברמן־דרעי מתכוון להגיע לשלטון.

בינתיים, כדי לשים לב איך אריה דרעי מבסס את שליטתו בש"ס. במפלגה כבר מתחילים לקרוא לבנו של הרב עובדיה יוסף המנוח, הראשון לציון הרב יצחק יוסף, בתואר "מרן" ו"הגאון". אם מישהו חשב שדרעי יחכה שאנשי אלי ישי יעשו לו פוטש פנימי, הוא כבר חשב מראש על היום שאחרי. רק הדימיון החיצוני בין הרב יצחק יוסף לאביו המנוח מספיק כדי להמשיך את שליטת שושלת יוסף בש"ס. בניגוד לתחזיות ולהספדים, לש"ס ולדרעי אין כוונה ללכת לשום מקום.

ומלה אחרונה על מפלגת העבודה: בקרב בין שלי יחימוביץ לבין בוז'י הרצוג, הניצחון יהיה כנראה בידי יחימוביץ. השאלה הגדולה מה יעשו אנשיו של הרצוג. האם יישארו במפלגה? ספק. אנשיה של יו"ר העבודה חושבים במושגים סוציאליסטיים מדי, אופוזיציוניים מאוד. הרצוג יישאר במפלגה רק אם יקבל תפקיד של שר בכיר בממשלת נתניהו. אך אם מנהיגת המפלגה תתמיד בנחישותה להישאר באופוזיציה, לא מן הנמנע שקבוצת ח"כים מהמפלגה תעשה מעשה ברק וחבור ללבני או ללפיד. ככלות הכול, אין הרבה הבדל בין עמדות לבני ולפיד לבין עמדות הרצוג או אראל מרגלית. סוציאליסטים הם מעולם לא היו.

ג. הרומן עם וילדרס ייגמר?

הימין בישראל מפלרטט זה זמן־מה עם מנהיג מפלגת החירות בהולנד, חירט וילדרס. לפני חודש נחשף, כי ארבעה חברי פרלמנט ממפלגתו של וילדרס ענדו אותות נאציים בכנס המפלגה שהתקיים בהאג. בשמאל קראו לוילדרס להתנער מהנאצים במפלגתו. הסיפור הזה מעניין לאור הפלירטוט הקיים זה מספר שנים בין הימין הקיצוני בארץ לבין וילדרס. לא מדובר רק באנשי בן־ארי ואלדד הנשכחים אלא גם בקבוצה לא קטנה של אנשי שורה מן הימין הליכודי, לרבות אלה שנדדו לכיוון בנט. בימין צריכים לשאול את עצמם איך הם תמיד גומרים בתמיכה בפשיסטים. בשמאל זה נגמר בתמיכה במשטר דיכוי רצחניים. המרכז הפוליטי הליברלי והשפוי מעולם לא היה נחוץ יותר.

מאמרים פוליטיים

טור שבת: נתניהו זקוק לאשראי מחודש

הממשלה שתושבע בישראל בשבוע הבא תוקם בלא שמץ של אמון בין מרכיביה. נתניהו עשה מהלך גדול כאשר החליט להיכנע לדרישת לפיד לקבל את תפקיד שר החינוך, על כל השלכות העניין. הוא מודע למחיר שישלם. כפיית לימודי־הליבה על החרדים היא גט כריתות לעולם הישיבות שנתן לימין את השלטון במשך שנים ארוכות. החרדים אפשרו לשמיר להיות רה"מ לאחר התיקו בבחירות 1984. הליכוד זכה אז ל־41 מנדטים. המערך – ב־44. הכנסת ה־11 מנתה בשעתו 15 סיעות. אילו היו החרדים מצטרפים לגוש המרכז־שמאל, שכלל גם את 'יחד' של עזר וייצמן ואת 'שינוי' של אמנון רובינשטיין, פרס היה מקים ממשלה לארבע שנים. הם נתנו לשמיר את כהונתו כראש־הממשלה, בשנים 1986-1988. כך גם עשו בבחירות 1988, ולאחר "התרגיל המסריח", איפשרו לשמיר להקים ממשלת ימין צרה. אם להאמין לדברי ח"כ ליצמן, הברית הזו נגמרה.

נתניהו יכול היה להקים כבר למחרת הבחירות קואליציית 61 מנדטים, ולנהל מו"מ עם לבני ומופז לאחר שהיה חותם על הסכם קואליציוני עם בנט והחרדים. הוא הבין את השגיאה מאוחר מדי, כשהברית בנט־לפיד כבר הייתה יצוקה מפלדה. סילוק החרדים הוא מחיר עצום עבור נתניהו והימין. בפועל, גוש הימין ההיסטורי התפורר. לימין המתנחלי, הטריטוריאלי, אין אמון בליכוד ובנתניהו. נתניהו מעדיף את לבני על־פני בנט. לחרדים אין אמון בשניהם. המרוויח הגדול מכך הוא גוש המרכז־שמאל. אם תקרוס הממשלה ומפלגת העבודה לא תצטרף אליה והחרדים ישמרו על הבטחתם להעניש את נתניהו, הרי שישיבת הליכוד באופוזיציה היא רק עניין של זמן. אולמרט יידע להשיב את כבודם האבוד של אנשי אגודת ישראל וש"ס.

סומך עליו יותר מאשר על כל בכירי הליכוד. נתניהו וליברמן.
סומך עליו יותר מאשר על כל בכירי הליכוד. נתניהו וליברמן.

דווקא בשל כך, ראוי לתת אשראי רחב לנתניהו. דומה, כי יותר מכל יועציו, הוא מודע היטב למחיר ששילם ולכך שבכהונה הקרובה יהיה עליו לבצע מהלכים משמעותיים כדי לבסס מחדש את הליכוד כמפלגה גדולה דיה שבבוא העת תוכל לקבל מספיק תמיכה בבחירות על מנת שלא יהיה שום ספק, כי היא זו שתרכיב את הממשלה. רה"מ גם מודע היטב לעובדה, ששתי השותפות הקואליציוניות שלו באו לעבוד כדי להשיג הישגים, למצוא נקודת־אקזיט מוצלחת ולקבל עוד מנדטים בבחירות הבאות. זו נקודת־פתיחה מצוינת עבור נתניהו לשבור את הקיפאון במו"מ עם הפלשתינים, לבצע רפורמות עמוקות במשק, להתמודד כהלכה עם האיום האיראני והאיום החמאסי.

אם רה"מ יפגין מנהיגות, לפיד ובנט יידרשו ליישר קו ולגלות נאמנות. נכון לעכשיו, הקרב הגדול הוא על תקציב־המדינה. אלמלא יגלו השלושה אחריות מספקת, המחלוקת על התקציב תפורר את הקואליציה ותוביל לבחירות חדשות. לחילופין, התקציב יאושר אך מפלס אי־האמון יעלה. נתניהו ממתין אפוא לעשן הלבן שייצא מכרם־התימנים, כאשר שלי יחימוביץ תסכים להצטרף לממשלתו בעילה מדינית כלשהי, ואז גם יפצה את החרדים.

לפי שעה, הסצנריו הזה רחוק מכדי מימוש: יחימוביץ תרוץ לבחירות המקדימות על ראשות מפלגתה על הטיקט של התנגדות לנתניהו. בהיעדר יריב ממשי, היא גם תזכה. מחנה יחימוביץ, אגב, נערך לקרב מול המתמודד האפשרי, גבי אשכנזי. אחד מפעיליה אמר לי השבוע, כי העבודה היא מפלגה סוציאליסטית ואשכנזי רחוק ממנה מרחק מזרח ממערב. בקצב הזה, גורל המפלגה עלול להיות כגורלה של מפ"ם, שפרשה מן המערך בשנת 1984 בעקבות כניסת מפלגת העבודה לממשלת האחדות הלאומית וכעבור ארבע שנים זכתה בבחירות ב־3 מנדטים בלבד. יחימוביץ עוד עלולה לחזור לימיה כאשת עיתון "על המשמר", ביטאון־מפ"ם.

למה הודח ריבלין?

בליכוד צפוי לנתניהו קרב לא קטן. התפקידים מעטים, התקציבים מצומצמים, הליכוד עצמו צנח ל־20 מנדטים בלבד. יש מי שמדבר בגלוי על המגמה לאיחוד בין 'ישראל ביתנו', שאיבדה את צידוק קיומה העצמאי, לבין הליכוד. רבים בליכוד רוצים באיחוד הזה. הם מתקשים למצוא חלופות מנהיגותיות לנתניהו, או אנשים חזקים מספיק במפלגה שיוכלו לייצב אותה ולשקמה. ליברמן עשה זאת כמנכ"ל הליכוד לאחר תבוסת המפלגה בבחירות 1992, והביא לניצחון נתניהו לאחר רצח רבין, כאשר איש לא שיער שהימין ישתקם מרצח ראש הממשלה המנוח.

הכול תלוי, כמובן, בתוצאות־משפטו של ליברמן. אם ליברמן ייצא מהמשפט זכאי, או אם יורשע אך לא יושת עליו עונש מאסר בפועל או קלון, הוא ימשיך בחברותו בכנסת ויוכל לחזור למשרד־החוץ. במקרה כזה, שר החוץ בדימוס יפעל למיזוג שתי המפלגות, ולהכנסת אישים כמו יאיר שמיר, אורלי לוי, עוזי לנדאו ואחרים לשורה הראשונה של בכירי־הליכוד. אם יוטל הקלון על ליברמן, נתניהו יאסוף את חברי־הכנסת של 'ישראל ביתנו' אל תוך הליכוד ויאפשר להם להתמודד בבחירות הפנימיות הבאות במפלגה. ליברמן יהיה בתפקיד חיים רמון של הליכוד: מפקח־על מבחוץ. רה"מ עצמו זקוק לליברמן כדי שיוכל להתמודד גם בבחירות הבאות על תפקיד רה"מ. לפי תיקון מס' 10 לחוק יסוד: הממשלה, סעיף 8 (ב) קובע, כי "מי שכיהן כראש ממשלה שבע שנים רצופות לא יהיה מועמד בבחירות לראש הממשלה שבסמוך לאחר מכן". את הפלונטר הזה יבקש נתניהו לפתור בבוא העת.

בהקשר זה, מעטים שמו לב לכך שנתניהו וליברמן שיתפו פעולה באופן הדוק בהדחת רובי ריבלין מתפקיד יו"ר הכנסת. מישהו העלה את הסברה ששרה נתניהו לא רצתה את ריבלין. השמועה הזו הגיעה מתוך הליכוד, ולא במקרה. היא היוותה מסך עשן. ההנחה הרווחת בתקשורת היא, שנתניהו רוצה יו"ר כנסת שלא יקים לו מכשולים. אדם נוח כמו יולי אדלשטיין שהתקפל כאשר חוק ההסדרה הוגש להצבעה בכנסת. העניין הוא אחר לחלוטין: גם ביבי וגם ליברמן לא רוצים את ריבלין כנשיא־המדינה הבא לאחר פרישת פרס מהתפקיד.

אכן, רה"מ סבור, שריבלין יהיה עצמאי מדי, ואפילו יותר משהיה פרס, ודי לו בכהונה ארוכה תחת נשיא עצמאי ודעתן אחד. אולם מעבר לכך, ריבלין לא יהיה זה שירצה בבוא העת להשיב את ליברמן לחיים הפוליטיים במידה שיוטל עליו קלון. עם ריבלין אי־אפשר לעשות ביזנס כזה. חנינה מבטלת קלון ומאפשרת לאישיות הפוליטית המורשעת לחזור לפוליטיקה. יו"ר הכנסת היוצא ניחן בליברליזם דמוקרטי עקרוני מדי מכדי לאפשר לכך לקרות. אז מי יוכל לאפשר מהלך כזה? אביה של ח"כ אורלי לוי, שכבר שבע שנים נמצא בגלות הפוליטית של בית־שאן. נתניהו ולוי יישרו כבר מזמן את ההידורים ביניהם. עסקה שבה יחנון לוי את ליברמן בתמורה לנשיאות תהיה כדאית לשני הצדדים. במציאות הפוליטית שנוצרה, ביבי סומך על ליברמן יותר משהוא סומך על כל בכירי הליכוד גם יחד.

אובמה ואינתיפאדת־האבנים

המצב ביהודה ושומרון הולך ומידרדר לאחרונה. אינתיפאדת־האבנים צוברת תאוצה. אלה שגינו (ובצדק) את הלינץ' שנעשה בערבים, אינם מגנים את השלכת־האבנים אל עבר אזרחים ישראלים, שהביאה לפציעתה הקשה של אדל ביטון בת השלוש. הנשיא אובמה מגיע למזרח־התיכון כדי לוודא שהמצב לא ייצא מכלל שליטה. הוא רוצה להבטיח שהרשות הפלשתינית לא תתמוטט בסיבוב מקומי של "אביב פלשתיני". הוא יבקש מנתניהו מחוות משמעותיות כלפי אבו־מאזן כדי לחזקו. ארה"ב יודעת, כי הישארות אבו־מאזן בשלטון היא אינטרס ישראלי ואמריקני כאחד. אם יתמוטט שלטון אש"ף וחמאס ישתלט על שטחי־הרשות, תוקם בשטחים ישות אסלאמיסטית עוינת עם מיליציה אירנית חמושה ומאומנת. אובמה יאמר לנתניהו, כי אלמלא יתדיין עם הנשיא הפלשתיני ויחזקו, הוא ימצא עצמו בסיטואציה מוכרת משנת 1996, אז שחרר נתניהו מכלאו את השייח' אחמד יאסין, שחרור שחיזק מאוד את חמאס, הן מורלית והן מבחינת התוויית המדיניות המבצעית והאסטרטגית נגד ישראל, ששיאה בפיגועי־ההתאבדות הגדולים של ראשית שנות האלפיים.

הבעיה של נתניהו היא כפולה: מחד, מחווה משמעותית כלפי הפלשתינים תפרק לו את הקואליציה, ולא בטוח שיהיה מי שייחפז להיכנס פנימה כדי להציל את רה"מ. מאידך, אבו־מאזן לא שש להיכנס למו"מ שמתחיל במקום שבו החלו ישראל ואש"ף לדון ב־1993. מבחינתו, הדרישות הפלשתיניות ברורות: נסיגה משמעותית מההתנחלויות, חילופי־שטחים, ויתור בירושלים, הכרה סמלית בתביעת־השיבה. כל מו"מ שלא ייגע בנקודות האלה, יהיה עקר לחלוטין. מצד שני, כל פעם שראש־ממשלה ישראלי ניסה לגעת בסוגיות־הליבה של הסכסוך (ברק ואולמרט, בעיקר, אך גם שרון בכך שהוציא מפיו את המילים "כיבוש" ו"מדינה פלשתינית"), התוצאה הייתה רעה לשני הצדדים: במקרה של ברק, אינתיפאדה שנייה. במקרה של אולמרט, התפוררות נוספת של התמיכה הציבורית בו והיעלמות הצד הפלשתיני.

האתגר של נתניהו הוא לייצר תהליך משמעותי וארוך שינסה לעקוף את הסוגיות המהותיות אך ייגע בהן במעט. אם יחליט לצאת למהלך מהסוג הזה, אובמה יעמוד לצדו, וגם דעת־הקהל בישראל. לבני תלבין אותו מול העולם, ליברמן ישקיט את הימין. שעון־החול הולך ואוזל וכדאי שרה"מ יגייס לצדו את נשיא ארה"ב בפגישתם בעוד כמה ימים. האמריקנים כבר הספיקו לשכוח את עלילות רון דרמר באמריקה וההתגייסות של נתניהו לטובת רומני. הם רוצים שקט בחזית המזרח־תיכונית. אובמה רוצה להיזכר בתודעה האמריקנית כמי שהציל את כלכלת ארצות־הברית וכונן רפורמות מרחיקות־לכת. הוא, קרי והייגל זקוקים לנתניהו לא פחות משהוא זקוק להם. ועוד לא אמרנו מלה אחת על הנושא האירני.

מאמרים פוליטיים

בחירתו של נתניהו

בתיאוריה המרקסיסטית, משטר קורס כשסתירותיו הפנימיות כבר לא יכולות להכיל זו את זו. עניין הסתירות הפנימיות של המשטר הוא כלי דיי יעיל כדי להבחין מתי משטרים עומדים לקרוס, לא כל שכן ממשלות. הממשלה הבאה של נתניהו תתמודד עם שלוש סתירות מרכזיות: הסתירה בין מחויבות נתניהו לחרדים לבין מחויבותו לעיקרון השוויון בנטל של לפיד ובנט; הסתירה בין שלילת נתניהו את רעיון המדינה הפלסטינית ופינוי ההתנחלויות לבין רצונו לשלב את לפיד ולבני בקואליציה; הסתירה בין רצונו של נתניהו לכסות את הגירעון באמצעות מיסוי כבד ודילול כיסי הציבור לבין מחויבות לפיד ובנט לצורך בתיקון חברתי.

לא קורץ מהחומר של שרון. נתניהו במושב הפתיחה של הכנסת.
לא קורץ מהחומר של שרון. נתניהו במושב הפתיחה של הכנסת.

עם שלוש הסתירות המרכזיות האלה, נתניהו מתכוון להקים קואליציה. אם ממשיכים במרקסיזם, הוא בונה על תיאוריית אחדות הסתירות והניגודים. כך, למשל, הוא רוצה חוק גיוס לחרדים שישביע באותה מידה את ש"ס ואת לפיד; הוא מבקש להיכנס למו"מ שיכניס לממשלה את לבני אבל בפועל יהיה עקר מכל תוכן ממשי; הוא רוצה קפיטליזם קיצוני אך מוכן לוותר ויתורים מסוימים כדי לענות לסדר היום החברתי שלפיד, בנט וגם לבני רוצים להתהדר בו.

כשיורדים מהפירמידה המרקסיסטית, מגלים שנתניהו מבקש לבנות את הקואליציה שלו ישר עם הטפחות, ולא עם המסד. בפועל, הקואליציה היחידה שיכול נתניהו להקים במצב שבו לפיד, לבני ומופז המשתרך אחריהם לא יסכימו לרדת מהסוס, היא קואליציית ה-61. פוליטית, התעסקות עם המסד הימני של נתניהו היא הדבר היעיל ביותר שביכולתו לעשות: קודם כל להקים קואליציה, להרכיב ממשלה, להרגיע את הליכוד, לחלק ג'ובים, לסנדל את הימין והחרדים במשרדיהם, ואחר כך להתחיל לדבר. עם אובמה, עם לפיד, עם לבני, עם בג"ץ. גם עם יחימוביץ, שמחכה לרגע הנכון שבו עפר עיני יוכל להכניס אותה פנימה על רקע "מצב החירום" החברתי.

אך נתניהו פועל הפוך. הוא מבזבז זמן יקר על מו"מ עם לפיד, ומעלה את ערכו של בנט. הוא משחק עם החרדים, משפיל אותם ורוצה קואליציה שבה ישמשו ניצבים. הוא מפזר ספינים על מינוי לבני לתפקיד שרת חוץ בפועל, ולא בודק שהאיחוד עם ליברמן הדוק דיו. נתניהו רוצה את הכול. בחלומו, הוא חוזר לקואליציית ה-94 ח"כים שהקים עם מופז. כולם בפנים, כולל החרדים. אך הזדמנות כזו לא יכולה לחזור בשנית. הסתירות הפנימיות גדולות מדי. הן חזקות מדי. עד מהרה נתניהו יפנים, וזאת בהנחה שלפיד ולבני לא יבגדו בבוחריהם, שהעצה הנצחית של פינקלשטיין היא הנכונה עבורו: קודם כל תלך לגוש. ל"בייס", הבסיס. 61 ח"כים, ונראה מה יהיה.

כדי לשמור את שלטונו יציב, נתניהו יצטרך קואליציה ימנית. המחאה החברתית עשויה לפרוץ או-טו-טו וללחוץ על שותפות אפשריות מהמרכז-שמאל. אובמה ינחת בארץ ויבקש מנתניהו מו"מ עם הפלסטינים עם עקרונות משמעותיים נוסח הכרה במדינה פלסטינית, קבלת גבולות 67' כעיקרון שממנו סוטים לכיוון חילופי-שטחים ושמירה על גושי ההתנחלויות, דיבור על "פתרון יצירתי" בירושלים. בלי זה, המו"מ יקרוס תוך חודש, והסיכוי לאינתיפאדה שלישית גבוה מתמיד. ובג"ץ מחכה לחוק גיוס שוויוני. אלמלא ייקח את שותפיו הטבעיים, נתניהו יטבע בבליל של סתירות עמוקות כל כך עד כדי שהאחדות לא תכיל את הניגודים. פוליטית, עדיפים 61 ח"כים ביד מאשר 70 ח"כים על העץ.

אם אכן ישמרו מפלגות המרכז-שמאל על עקרונותיהן, תיווצר הזדמנות לאחד את הגוש. אין הצדקה לקיום נפרד של לבני, לפיד ומופז. מדובר בקבוצה עם די-אן-איי זהה. למפלגת העבודה ולמרצ אין סיבה לרוץ שוב בנפרד. בעבודה הבינו שכדי להגיע ל-20 מנדטים ומעלה, הם צריכים לפנות לשמאל הציוני. ומשמאל לשמאל הציוני, תהיה הבנה שכדי ליצור גוש חוסם אמתי בבחירות הבאות, יש צורך בהתארגנות מחודשת, הן של השמאל הלא-ציוני והן של המפלגות הערביות. יותר מדי זמן רוצים ברחוב הערבי רשימה ערבית מאוחדת, כזו שתוכל לקבל 15 מנדטים.

בליכוד מדברים כבר עתה על האפשרות שנתניהו יבקש ארכה מהנשיא פרס. הם יודעים עד כמה עמוקות הסתירות בקואליציה שנתניהו מבקש להקים. כהרגלו, ראש הממשלה לא יחמיץ הזדמנות להמתין עד הרגע האחרון כדי להחליט לאן יפנה. הוא כן יודע שעל שותפיו הטבעיים, החרדים יותר מאשר בנט, אין הוא מוכן לוותר. אם נתניהו אמיץ דיו, הוא יכול לדרוך את המערכת הפוליטית באיום על בחירות חדשות. מספר הח"כים הרוצים בחירות כאלה אינו עולה על אצבעות כף יד אחת. לא תמר זנדברג ממרצ ולא איילת שקד מהבית היהודי רוצות בחירות חדשות. איום בבחירות חדשות ימחיש עד כמה הפוליטיקה היא עסק גמיש, אולם יש בו לא מעט סכנות. ראש ממשלה שנבחר מחדש ומאיים בבחירות נוספות נחשב, במושגי ביבי, למתאבד שיעי. קודם כל שלטון.

נתניהו אינו מקורץ מהחומרים שמהם קורץ שרון, ולכן הוא ינסה הכול כדי לייסד את קואליציית החלומות הרחבה שלו, ולו כדי לא להיות תלוי בהצבעותיה של אורית סטרוק ובהוראות רבני מפלגת 'תקומה'. אם יצליח להגיע לקואליציה כזו, הוא יגלה עד מהרה, כי הסתירות הפנימיות בתוך ממשלתו יהפכו את כהונתו לגהינום. כבר עכשיו הוא מביט באהוד ברק במבט מלא הערצה וגעגועים.