מאמרים פוליטיים

אובמה והדמוקרטים – סכנה לשלום ארצות הברית והמערב

בשנה שעברה, עת ניצח ברק אובמה בבחירות לנשיאות, הספידו את הניאו־שמרנים. המוסכמה הייתה, כי תם עידן: זמנם של הרפובליקנים עבר. קואליציות המיעוטים באמריקה השתלטו על הפוליטיקה. הקו הבדלני של האמריקנים, המבקש להתרכז בנושאי פנים ולא בנושאי חוץ – המנוגד לחלוטין להיגיון השמרני הטוען, כי עולם פחות דמוקרטי הוא עולם רע יותר לארצות־הברית – הפך לדומיננטי במחשבה של רוב הציבור באמריקה, שאינו רוצה למשל בתקיפה בסוריה. אלא שככל ונוקף הזמן מתברר, כי גם אם לרפובליקנים אין הנהגה, וגם אם השמרנות החדשה מצויה במשבר עמוק, הרי שהרדיקליות החדשה – שליברליזם, קומוניזם וסטליניזם משמשים בה בערבוביה – היא סכנה של ממש לארצות־הברית.

למן מלחמת העולם השנייה, הייתה אמריקה לא רק נושאת דגל החירות ומנהיגת העולם החופשי, אלא גם הקוטב שעליו יכלו להישען מתנגדי הפשיזם בצורותיו השונות, למן הפשיזם האדום והחום (הקומוניזם והנאציזם) וכלה בפשיזם החדש, האסלאמו־פשיזם. התמיכה הבלתי־מתפשרת של האמריקנים בישראל – גם בימים פחות טובים כגון אלה של קרטר או בוש האב – הייתה מוחלטת מכיוון שבבית הלבן הבינו, כי מדינת היהודים היא המבצר הדמוקרטי היחיד במזרח התיכון. גוש המדינות שנאסף סביב ארצות־הברית והכיר במנהיגותה – למן מדינות אירופה וכלה במדינות ערביות כגון מצרים, ירדן, ערב הסעודית ואחרות – עשו זאת כיוון שהבינו, כי ניתן לסמוך על כוחה של אמריקה ואולי כי עדיף לעשות זאת בשל היותה המעצמה היחידה הניצבת מול הסטליניזם עד ראשית שנות התשעים, והמעצמה הראשית למן קריסת הגוש המזרחי. התמיכה בארצות־הברית נבעה משילוב של אידיאולוגיות ואינטרסים – כלכליים, צבאיים, תרבותיים וחברתיים.

מוקף בחבורת רדיקלים. הנשיא אובמה
מוקף בחבורת רדיקלים. הנשיא אובמה

התנהלותו של אובמה נוכח האיום הגרעיני האירני, שכבר היום מובנת ככישלון מוחלט, משתלבת בהתנהלותו מול מלחמת האזרחים בסוריה, שהתגלגלה ממהפכה דמוקרטית נגד משטר רודני המדכא את בני־עמו למלחמת אזרחים בין שתי מהפכות־נגד – פשיסטית־אסדית מכאן ואסלאמיסטית־סלפיסטית מכאן. משטרו של אובמה, המוקף ברדיקלים מהאגף העמוק של המפלגה הדמוקרטית, פוגע פגיעה היסטורית בארצות־הברית. היא חלשה יותר, משפיעה פחות, כוח ההרתעה שלה נחלש, עצמתה הבינלאומית פחתה לאין שיעור ואויביה – שחלקם הם אויבי הציביליזציה המערבית ובתוכה ישראל – צופים בה ומחככים ידיהם בהנאה. המחיר שארצות־הברית עלולה לשלם על מעללי אובמה יהיה גבוה לאין שיעור מזה ששילמה נוכח המלחמה בעיראק, שהייתה מוצדקת ועתה מותקפת לשווא כאילו סיבתה הוכחה כמופרכת (בשמאל ממשיכים לטפטף את הטענה שלא נמצא נשק להשמדה המונית בעיראק כהוכחה לכך שלא הייתה סיבה לצאת למלחמה ומתעלמים מסירובו המתמשך של סדאם חוסיין לאפשר לפקחים לעשות את עבודתם תוך טשטוש כל ראיה אפשרית).

הסכנה הגלומה במדיניות אובמה משליכה באופן טבעי על מאבקה של ישראל מול האסלאמו־פשיזם – ציר הרשע איראן־חיזבאללה־חמאס ואל־קאעידה – ונותנת רוח גבית לכוחות ריאקציונריים אנטי־מערביים הנסמכים על תמיכת הציר הסינו־סובייטי הוותיק בראשות ולדימיר פוטין. במצב כזה, גם ערביי ארץ־ישראל – ובתוכם ערביי יהודה ושומרון – עלולים להתחיל באינתיפאדה תוך הסתמכות על חולשת המערב, תמיכת ציר הרשע וגיבוי סינו־רוסי. מדיניות זו של הנשיא האמריקני הופכת את שיחות השלום שמנהלים ציפי לבני ועו"ד יצחק מולכו עם אנשי אבו־מאזן לבדיחה. הערבויות האמריקניות שניתנו לצדדים ושעתידות להינתן בעתיד אינן שוות את הנייר שעליהן נכתבו. אולם להשלכות של מדיניות הבית הלבן עלולות להיות השפעות בלתי־צפויות וקשות לא פחות, כגון מעשי תוקפנות מצד סין ומלחמה של צפון קוריאה הסטליניסטית נגד הדרום הדמוקרטי.

לרפובליקנים אין אמנם הנהגה מסודרת אך דמויות בעלות השפעה כמו ג'ון מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם, יכולות ליצור הנהגה קולקטיבית אשר תציע פרוגרמה חלופית, שמרנית, המגנה על האינטרס האמריקני וחותרת לחזור לתפקיד שנטלה על עצמה ארצות־הברית עת הצטרפה למלחמה נגד הנאצים. בישראל, ראוי להיזהר מאוד בכניעה ללחצי הבית הלבן ובוויתורים טריטוריאליים ואחרים תחת כזב השלום. ישראל, כמו מדינות אחרות, לא יכולה לסמוך אלא על עצמה. כרגע, אין לה גב בממשל האמריקני. עד שיסיים אובמה את כהונתו, ראוי שראש הממשלה נתניהו וכל שותפיו לקואליציה יתלכדו מאחורי מדיניות מוסכמת בכל הנוגע לענייני החוץ של ישראל ובפרט בכל הקשור לנושא הפלשתיני, ולא יתפתו להיכנע ללחצים מיני לחצים שונים. הדמוקרטים באמריקה מסכנים את אומתם שלהם. מדיניותם עלולה לסכן את האומה הישראלית.

מודעות פרסומת
עוד

חיפה תש"ח, הסיפור האמיתי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.6.2011

לפני שבוע מחזרו במוסף "הארץ" עלילה פלשתינית עתיקה על הסיבות שבגללן ננטשה חיפה במלחמת העצמאות. הפצצת השוק הערבי בחיפה, בתגובה למעשי איבה בלתי-פוסקים, הוצגה כהתנפלות יהודית זדונית על אוכלוסיה חפה מפשע. מדוע באמת נטשו הערבים את עיר הכרמל לפני 63 שנה?

בין הנכבה לנכסה שב מוסף 'הארץ' לעסוק בעניין חביב עליו: פשעי המלחמה של ישראל ב-48'. לפי הטענה הפעם, הפגזה מכוונת היטב של היהודים לתוך מרכזי אוכלוסייה אזרחית בחיפה היא שגרמה למנוסה ההמונית של ערביי העיר.

אגב, לא מדובר בעלילה חדשה. כבר בקיץ 1983 פורסמה בגיליון מס' 30 של כתב העת "מצפן" כתבה תחת הכותרת "מלחמת המיתוס", בחתימת א' בנטוב. ברבות הימים, חשף אותו בנטוב את זהותו באתר המוקדש למורשת ולפרסומים של "מצפן": זהו אהוד עין-גיל, המשמש היום סגן עורך מוסף "הארץ", המוסף שבו פורסמה הכתבה.

הכתב שי פוגלמן סיפק תמונה חלקית בלבד, הלקוחה מהגראנד פינלה של הפרשה: הערבים הנסים והיהודים היורים. עיון מחודש בעובדות ההיסטוריות מגלה תמונה שונה לגמרי. פרשת הפצצת השוק ב-21 באפריל 1948 התרחשה בעקבות פעולות איבה רצחניות במיוחד של ערביי העיר שנמשכו לאורך כל חורף תש"ח. כן, הן היו מכוונות ברובן נגד אזרחים. ובכל מקרה, על דבר אחד אין ויכוח: בחיפה התחוללה מלחמה קשה בתש"ח. ואת זה ביקש "הארץ" להסתיר.

בצילום: ערביי חיפה נוטשים את העיר
בצילום: ערביי חיפה נוטשים את העיר

בספרו המפורסם "1948", כותב ההיסטוריון פרופ' בני מוריס כי רוב הלחימה בחודשי המלחמה הראשונים הרחשה בערים הראשיות ובשוליהן, כאשר הערבים יזמו את רוב האירועים האלימים. לפי מוריס, הפעילות הערבית התבססה בעיקרה על ירי צלפים והטמנת פצצות ומוקשים. במחצית דצמבר 1947, כבר התנהלה התעבורה היהודית בשיירות שלוו בידי אנשי 'ההגנה' וחיילים בריטים. מוריס מספר כי קירות מגן נגד צלפים הוקמו במבואות בתים וברחובות של יהודים בערים המעורבות. פעולה האיבה התרחבו והלכו מדי שבוע.

ב-4 בפברואר 1948, דיווח "דבר" כי "השתוללות-דמים של חיילי הלגיון הערבי בנווה שאנן הייתה שוב אתמול לפנות ערב בחיפה". הערבים "הורידו את המחסום על הכביש, עצרו את התנועה ובהתרחקם מן המחסום אל פנים המחנה שלהם, קלעו[ו] משם אל הנוסעים, שנאלצו לעצור ליד המחסום. ארבעה יהודים נהרגו ועשרים נפצעו ביריות של חיילי הלגיון ושל פורעים ערבים אחרים". יום לפני כן, נזדעזעה חיפה כאשר כמות גדולה של חומר נפץ התפוצצה בבית ערבי גדול בוואדי רושמיה, הנקרא "בית הנג'אדה". חמישה ערבים נהרגו וארבעה נפצעו. מסע הטרור הערבים המשיך לגבות חיי יהודים חפים מפשע. ערביי חיפה, להוטים לרצוח ביהודים, לא היססו לנקוט בכל פעולת חבלה, גם כשהדבר היה כרוך במות בני עמם. כך, ב-3 בפברואר נהרגו 4 ערבים כשמכונית עמוסה בחומרי נפץ התפוצצה ברחוב סאלח א-דין בחיפה. נהגי המכונית השאירוה ליד בית האגודה, עלו על מונית ואז אירע הפיצוץ. היהודים, שחשבו על חיי דו-קיום בעיר המעורבת סבלו ממכות אש בלתי-פוסקות. למשל, בדרך נווה שאנן, נהרגה תושבת העיר ו-10 נפצעו לאחר שאנשי הלגיון הערבי פתחו באש אל שיירת אוטובוסים.

במחצית פברואר 48' הפכה חיפה לזירת קרבות כאשר הערבים יורים מכלי נשק ומשתמשים ברימונים. פעולות הגמול של אנשי 'ההגנה' ויריות הערבים ביטאו את המאבק המדמם על השליטה ברחובות הדר הכרמל ובמורדות נווה שאנן. בחלוף הזמן, החריף המאבק: ב-11 באפריל דיווח "דבר" על "פעולות גמול נרחבות בחיפה". לפי "דבר", "פעולות אלה בוצעו כגמול על התקפות הצלפים הערבים על מכוניות משא של היהודים בוואדי רושמיה וברחובות הגבול של הדר הכרמל". "מעריב" דיווח כי נהדפו ההתקפות על הטחנות הגדולות ברחוב נצרת ועל הנגרייה הקואופרטיווית 'כרמל'. ואדי ניסנאס ושכונת חליסה היו מקום פעילותן העיקר של הכנופיות הערביות כאשר חיילים בריטים נהרגו מחילופי אש עם הצלפים הערבים.

ביום של הפצצה

בחיפה היו נוכחים בין 500 ל-1,000 לוחמי מיליציה ערבים. מדובר בכוח מלחמתי לכל דבר ועניין. בניגוד לתמונה שמצטיירת מהראיונות ב"הארץ" עם הקשישים החביבים מקרב ערביי חיפה, העיר הייתה שדה קרב בין הערבים ליהודים. עם נסיגת הכוחות הבריטים מהמקומות המרכזיים בחיפה, החלה המערכה לשחרור העיר. בני מוריס מספר, כי 'בית הנג'אדה', ששלט על ואדי רושמיה ועל הגשר המתוח מעל הוואדי, נכבש במהירות. "אך בשבע-עשרה השעות הבאות הותקפה המחלקה [הצבאית של 'ההגנה', ד"מ] מבניינים סמוכים בירי בלתי-פוסק של רובים ומקלעים, וספגה גם התקפת רימונים, ולמעשה הושם עליה מצור", כותב מוריס, ומוסיף: "הקרב על בית הנג'אדה עורר בריחת תושבים מוואדי רושמיה מערבה, אל העיר התחתית. מאמצי 'ההגנה' לחבור אל המחלקה הנצורה, שמספר נפגעיה גדל בהתמדה, העלו חרס".

בצילום: עשן ההפצצה בעיר התחתית
בצילום: עשן ההפצצה בעיר התחתית

את יתרת ה-21 לאפריל הקדישה החטיבה בפיקוד משה כרמלי להתכוננות לקרב והצטיידה ברובים הצ'כים שהגיעו מתל-אביב. למחרת, ב-22 באפריל, קרוב לשעה 1:00, נפתחה הפגזה על העיר התחתית שנמשכה רבע שעה. פלוגת התגבורת שיצאה אל בית הנג'אדה עשתה את דרכה בסמטאות אגב חילופי ירי עם המיליציות הערביות. בשעה 11:00 בבוקר הסתיים הירי. ההפגזה הייתה כבדה ועלתה בקורבנות רבים. הערבים החלו לברוח לעבר אזור הנמל שהיה נמצא בשליטת הבריטים. מראות הזוועה ברחובות עודדו את הערבים לנוס על נפשם. אך מה שהתרחש, קרה תוך כדי לחימה. ואז הגיעה ההפצצה הגדולה על השוק. אולם פוגלמן "שוכח" לציין פרט חשוב אחד: הערבים המשיכו להילחם כל העת. בדיעבד התברר, כי העיר התחתית בחיפה כולה הייתה מחסן נשק אדיר.

בריחה בהוראה מגבוה

ב-23 באפריל 48' דיווח "מעריב" כי "הערבים הסכימו אמש לפנות את העיר חיפה אך סרבו לחתום על תנאי שביתת הנשק שהוצגו להם על ידי הכוחות היהודיים השולטים כיום בעיר. המאמצים לשביתת נשק משולשת בין בריטים, ערבים ויהודי נכשלו לאחר שיחות שנמשכו שש שעות. המייג'ור גנרל סטוקוואל, מפקד הכוחות הבריטיים הנמצאים עדיין בחיפה ובארץ ישראל הצפונית, ציווה למעשה על הערבים לחתום על תנאי שביתת הנשק אבל חברי הוועדה הלאומית הערבית עמדו בסירובם". כעבור יומיים, דיווח "דבר" כי "שלל רב נפל לידי 'ההגנה' – בפעולות המסרק של 'ההגנה' בשכונות הערביות נמצא שלל צבאי עצום. נאספו תותחים, מרגמות, רובים אנטי-טנקיים, מכונות ירייה כבדות, מקלעים, תת-מקלעים, רובים ותחמושת מכל הסוגים".

במאמר שפורסם ב-25 באוגוסט 1948 ב"דבר", סיפר סופר סוכנויות הידיעות Overseas, ג'ון קמחי, כי "הייתי באותו מעמד, כשנולדה בעיית הפליטים. היה זה בשעה מאוחרת אחרי הצהריים ליד שולחן ירוק באולם מועצת העירייה של חיפה, ב-22 באפריל ש.ז. (ר"ת של "שנה זו", ד"מ). בראש השולחן ישב בריגדיר גנרל סטוקוול הבריטי, מפקד צפון הארץ. לימינו ישבו שמונה ערבים מכובדים ולשמאלה 8 יהודים, נציגי 'ההגנה' וכמה נכבדים יהודים מתושבי העיר. גנראל סטוקוול היה כועס מאוד. היהודים היו מודאגים ונבוכים, וראש עיריית חיפה היהודי כמעט שזלגו דמעות מעיניו… הייתה זו 'ועידת השלום' של חיפה אחרי כיבוש העיר ע"י היהודים. קודם לכן, הסכימו הערבים לתנאי השלום של היהודים… הישיבה נפתחה ב-4 אחה"צ. פתאום ב-5 ביקשו הערבים לעשות הפסקה. הם חזרו כעבור שעתיים ונראו כאנשים ששמו זה עתה גזר דין מוות על עצמם. והם הודיעו לגנרל סטוקוול שלא יחתמו על ההסכם. 'השלטונות הערבים' פקדו עליהם לתת הוראה לכל תושבי העיר הערבית לצאת מחיפה! סטוקוואל לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. ראש העיר מר שבתאי לוי התחנן לפני חבריו למועצת העירייה. אך הכול היה לשווא. ה'אכסודוס' הערבי החל!".

סיכום ממצה לפרשת שחרור חיפה ניתן למצוא בגיליון "מעריב" מ-15 באפריל 1949: "היעלמותו הפתאומית של 'הצד השלישי' (קרי: הבריטים, ד.מ.) שימשה כעין הזמנה גלויה לערבים וליהודים לפתוח במלחמה על העיר. הכנופיות הערביות שקיבלו בימים האחרונים תגבורת של זרים, ברובם סורים, עיראקים, גרמנים וסתם אנשי 'חרב להשכיר', שנאספו בשווקי דמשק – חשבו כי עתה 'נחשפה החזית', וכי הבריטים הזמינו אותם בגלוי להסתער על חיפה ולכבשה. אנשי הכנופיות פתחו עוד בשעות הבוקר בהתקפת גישושים מכלי נשק שונים. כל ניסיונותיהם להסתער על העמדות שנעזבו ע"י הבריטים, נתקלו במחסומי אש של המגינים היהודים… בשעה שמונה בערב הוארו שמי חיפה בשלהבות קטנות. היו אלה כדורי זרחן שהמטירו הערבים מכיוון ביצורים בוואדי רושמיה. אותה שעה נשמעו קולות נפץ עמומים שהדם נשמע בכל פינות העיר". לפי "מעריב", "אותה שעה, שידר 'קול ישראל' החיפאי הוראות לתושבי חיפה הערבית לגרש את הכנופיות, להוציא את הילדים והנשים מאזורי הקרבות".

הערבים, הוסיף העיתון, "החלו לנוס מבתיהם בבהלה נוכח הקרבות, כאשר הבריטים עומדים מנגד, פוקדים על הערבים לברוח ומלעיטים אותם בסיפורי זוועה ומבטיחים להם כי בבוא היום ישובו לבתיהם, בעודם מספקים לבורחים אמצעי הובלה למנוסה מן העיר. אין ספק אפוא כי לערבים, שחרור חיפה היה בגדר טרגדיה. אולם את אסונם יצרו הערבים במו-ידיהם. הם לא היו אפוא מיעוט לאומי סביל הנתון להתקפות הכובש היהודים, כפי שמציירם "הארץ", אלא בנים לעם שאז כמו היום מסרב להכיר בזכות היהודים למדינה משלהם.

עוד

תעמולת הזוועה – מאמר המערכת של מקור ראשון

פורסם כמאמר המערכת של "מקור ראשון" בתאריך 24.12.2010

מה הקשר בין הפגנות תושבי תל-אביב נגד שיכון פליטים סודנים בדרום העיר, מכתב הרבנים נגד מכירת והשכרת דירות לערבים, קמפיין חצי-הזוי בבת ים נגד נישואי תערובת, אי-חידוש המו"מ עם הפלשתינים בעקבות סירובם להכיר בישראל והתעקשותם על הכרה בתביעת השיבה, הדה-לגיטימציה להיכל התרבות ואריאל ומחלוקת בין חרדים לבין חילונים ברמת השרון? לכאורה, אין שום קשר. אולם החוט המחבר בין כל האירועים הללו הוא אחד: הניסיון המתמשך של גורמים בשמאל הישראלי, בראש ובראשונה המשולש הקרן החדשה לישראל-הקומוניסטים-"הארץ" וברקע "שלום עכשיו", מרצ והסביבה הישרא-קומוניסטית, לערוך נאציפיקציה לישראל. דהיינו, להציגה בעולם כמדינה נאצית גזענית.

ישראל, כמו כל מדינה אחרת בעולם, רוויה במתחים. התהליכים שעוברים על החברה בישראל, בראש ובראשונה התסכול מהסרבנות הפלשתינית ומגמות הבדלנות של ערביי ישראל, מותירים את חותמם. גם מאבקים שונים בין קבוצות שונות עושים את שלהם. לתושבי דרום תל-אביב נמאס, למשל, מתהליך הפיכת דרום העיר העברית הראשונה למחנה מעבר לפליטים. תהליכים חריפים פי כמה מתרחשים באירופה ובארה"ב על רקע עליית האסלאם.

משווים את ישראל לנאצים. צילום אילוסטרציה
משווים את ישראל לנאצים. צילום אילוסטרציה

המצב בישראל מנוצל על-ידי השמאל לקמפיין נרחב לדה-לגיטימציה של המדינה והשלטון. העובדה שנתניהו וממשלתו עומדים כחומה בצורה נגד כל ביטוי גזעני ומפלה איננה מסייעת. עיתון "הארץ" הוא חוד החנית במאבק הזה. ביום רביעי האחרון, בישרה כותרת "הארץ": "השנאה מתפשטת: הפגנות ותקיפת מיעוטים". בסוף השבוע שעבר, הפליא העיתון להקדיש עמודים רבים ממוספו השבוע לכתבה תמוהה על "תופעת השנאה בישראל", כשהיריבות ההיסטורית בין בית"ר להפועל מנוצלת להמחשת היות ישראל חברת-שנאה, ספרטה של מנוולים. כתב אחד הגדיל לעשות וניסה להראות שבמכללת עמק יזרעאל ניסו לחסום את הערבים מלהתמודד על ראשות אגודת הסטודנטים באמצעות איחוד הרשימות היהודיות, ו"שכחו" להזכיר שהיריבים היו פוליטיקאים ערבים משופשפים בגילאי 40-50 שהוחדרו לקמפוס במטרה להפוך את האגודה לסניף של בל"ד.

הנאציפיקציה של ישראל שמה לה שתי מטרות עיקריות: האחת, חיסולו הפוליטי של נתניהו שמצטייר יותר ויותר כפיהרר מסוכן-אך-חלש הנתון להשפעת גורמים פשיסטים; השנייה, שינוי המשטר בישראל לטובת הסדר מדיני עם הערבים המקבל את כל תנאיהם, אחד לאחד. ארה"ב נותנת יד למהלך הזה כאשר היא מקדמת בשקט את רעיון הפיכת הרשות הפלשתינית למדינה ועלולה להימנע במהלך של גינוי היסטורי באו"ם להתיישבות ביו"ש, מהלך אשר הפעם האחרונה שבה הוא עבר באו"ם הייתה לפני 30 שנה.

הניסיון לתאר את ישראל כויימאר של ראשית שנות ה-30' התגלגל לכדי מאמץ להפוך אותה לגרמניה של 33'-34'. השמאל מדבר בגלוי על כך שישראל היא כמעט-נאצית. ההשוואות שעורכים בתקשורת, שיח הדה-לגיטימציה, פורק כבר כל עול. דומה שבשמאל קיבלו כבר הכרעה ברורה: אם בטווח הקרוב לא יסולק נתניהו מהשלטון, יש צורך לפרק את העסק באמצעות לחץ מבחוץ, וכל האמצעים כשרים. תהליך הנאציפיקציה של ישראל איננו אלא בגידה, במובנה המיידי. מעולם לא נהג השמאל בממשלה ובמדינה כפי שהוא נוהג כעת. אם ישראל היא ישות נאצית, יש להטיל עליה סנקציות, להחרים אותה, לבודד אותה, לרסקה. בשמאל מדברים על כך בגלוי.

לפי שעה, הנאציפיקציה של ישראל מצליחה חלקית. התזות האלה הפכו למקובלות באוניברסיטאות יוקרתיות בחו"ל, מחלחלות למערכות העיתונים הגדולים בעולם, מסתובבות במסדרונות האו"ם ומקבלות אוזן קשבת בממשל האמריקני. מקבלי ההחלטות בעולם, שמתמודדים עם טרור ויקיליקס, האיום האסלאמיסטי והפשיזם האיראני הגרעיני, אינם מתרשמים לפי שעה מהמשוואה "ישראל = גרמניה 1933". אולם בדומה למים, הסדק קיים והמים המורעלים מחלחלים. הימין צריך להתעורר ולהוציא את הראש הטמון בגבעות השומרון. זה לא רק הצלת הציונות, אלא הצלת הדמוקרטיה. יש בימין כוחות המסוגלים לתת פייט רציני. במאבק בתעמולת הזוועה נגד מדינה שקמה על חורבנו של העם היהודי מידי נאצים של ממש, צריך לצאת למחאות. אסור לאפשר לשמאל הקיצון לגרור את החברה הישראלית מוויכוח פוליטי מילולי לאלימות.

פילוסופיה

האנטישמיות החדשה – איום על הרוח החופשית והאנושות. ריאיון עם אילן גור-זאב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 23.7.2010

בחדר צנוע בפקולטה לחינוך שעל הר הכרמל באוניברסיטת חיפה, יושב פרופסור אילן גור-זאב ומנהל את מלחמתו באנטישמיות החדשה. גור-זאב, פילוסוף של החינוך ואחד התיאורטיקנים המובילים בזרם הפדגוגיה הביקורתית, עשה לפני כשנתיים מהלך שהדהים רבים: הוא החל לעסוק בקשר שבין אינטלקטואלים ואנשי רוח מהשמאל, רובם אנשי שמאל רדיקאלי שאותם הוא מגדיר "הפרוגרסיבים החדשים", לבין האנטישמיות החדשה שביסודה שלילת ישראל ואנטישמיות המוסווית באנטי-ציונות. המהלך של גור-זאב הדהים את חבריו לא בשל תוכנו אלא יותר מפני שגור-זאב עצמו ביצע אותו. מי שהיה אסיסטנט של הפילוסוף הפוסט-ציוני הנודע, עדי אופיר, מאוניברסיטת תל-אביב, עסק במפורש בנכבה, היה ממבקריה החריפים של ישראל והחברה הישראלית והטיף להתארגנות לגלות מאורגנת בגבולות הארץ, עבר מהפך רעיוני ואידיאולוגי.

בכנס בינלאומי שערך בנושא האנטישמיות החדשה באוניברסיטת חיפה, קרע עצמו בגלוי מהשמאל הישראלי. לא קל לגור-זאב להתמודד עם השינוי שעבר עליו. זהו שינוי שהפריד בינו ובין חברים לדרך ולמקצוע, ובמידה מסוימת אולי בודד אותו. עם זאת, מי שקורא את ספריו של גור-זאב, ובפרט את ספרו "לקראת חינוך לגלותיות" שיצא לאור לפני מספר שנים בהוצאת "רסלינג", יכול למצוא זרעים לשינוי שחל בו. גור-זאב מעולם לא תמך בהחרמת ישראל, לא הגדירה כמדינת אפרטהייד ומעולם לא עמד בעיוורון לצד הפלשתינאים כחלק מעמיתיו.

"הגעתי למידה של חוסר סיפוק שליוותה אותי תמיד כאדם חושב. הרגשתי מצוקה מול התפיסות, המושגים והפירות של העשייה החינוכית שהייתי נאמן לה", מספר גור-זאב בתשובה לשאלתי בדבר השינוי שעבר. "עמדתי מול הפירות של ההצלחות החינוכית שלי ומה ראיתי? קודם כל שנאה וכעס. לא פגשתי בין תלמידיי הטובים ביותר אהבת חיים ואדם, אפילו לא אהבת הרוח החופשית; פגשתי כעס, התכווצות ודוגמטיות. מצאתי את עצמי עומד מול האופן שבו אני עצמי השתמשתי במושגים ורואה ריטואל, איזשהו חלק מדוגמה; הייתי חלק מאופנה מאוד בלתי-סובלנית שאיתה אני אמור לשתף פעולה ואחד מגיבוריה".

גור-זאב מספר כי "עוד לפני שנתיים-שלוש, התפרסם מאמר עם אינטלקטואלים שהייתי חלק מהם. עמדתי מול עבודתי שלי ולא יכולתי להמשיך בה: הן מבחינת פירותיה והן מבחינת התלמידים המקולקלים, החניכים המייאשים, שהם תלמידיי שלי. חשתי צורך לחשוב מחדש על עבודתי ועל המסורת האינטלקטואלית שבהתוכה שגשגתי. הגעתי לניסיון לנסח מחדש שלא בערוצים שגרתיים של מודרני/פוסט-מודרני את המחשבה, המאמץ החינוכי שלי והאחריות שלי כלפי צעירינו. אני יכול רק לומר שאני מתחיל מההתחלה. אף אדם בוגר לא יכול ממש להתחיל מההתחלה טאבל במובנים מסוימים אני מרגיש שאני מתחיל כעת. העבודה שעשיתי עד כה היתה רק עבודה הכנה כיוון שהזיקה בין הפרוגרסיביות החדשה לאנטישמיות החדשה היא הקובעת למעשה את סדר יום האינטלקטואלי והפוליטי".

שתי תפישות של פרוגרס

אילן גור-זאב (55) נולד בחיפה וסיים את התואר הראשון שלו באוניברסיטה בעיר. את התארים השני והשלישי סיים במסגרת בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, שם כתב את עבודת הדוקטור שלו על אסכולת פרנקפורט, בדגש על הגותו של הרברט מרקוזה. ספרו, "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם", הוא מהחיבורים הבודדים בעברית העוסקים באסכולת פרנקפורט. כתיבתו של גור-זאב איננה קלה; יש בה הרבה מההגות הפוסט-מרקסיסטית וגם לא מעט מהגותם של פילוסופים ביקורתיים כמו מרטין היידגר, ז'אן פרנסואה ליוטאר, תיאודור אדורנו, מרקוזה עצמו ואחרים.

אחד המונחים הרווחים בשיח הוא "בגידת האינטלקטואלים". אולם לפני שנדבר על בגידתם, השאלה היא מהו בכלל אינטלקטואל במציאות שבזה לאינטלקט?
"אני חייב להתחיל בכך שהעידן הנוכחי, הרגע ההיסטורי הזה, אין בו אויר לנשימתו של האינטלקטואל. האינטלקטואל הוא ביטוי מובהק של המודרנה, הנאורות והקדושה שבהריגת האלוהים. התנאים לקיומו של האינטלקטואל הם אנטי-דוגמתיות ומחויבות לשינוי עצמי ולרפלקסיה, לצד הביקורת החברתית והסולידאריות עם קבוצות אחרות. אולם האתוס החילוני הפרוגרסיבי שאפשר את קיומו של האינטלקטואל מתפוגג לנגד עינינו והחברה הישראלית היא עוד זירה שבה מתמוססים תנאי הקיום של האינטלקטואל. עם זאת, ישנו מאבק עם צד אינטלקטואלי והאינטלקטואל מסרב להיעלם גם אם התמוססו תנאי האפשרות לקיומו עם הכניסה למצב הפוסטמודרני. לא מדובר רק במבוגרים שמסרבים להתאקלם אלא גם בצעירים המתעקשים לפעול נגד האופנות הפוסט-מודרניות של שני הדורות האחרונים". מציעים לנו גלות מזויפת. פרופ' אילן גור-זאב. קרדיט: זאב גלילי, http://www.zeevgalili.com

ומתוך המאבק הזה יוצאת הביקורת נגד הקפיטליזם, החברה הקיימת?
"למעשה, אנו עדים לשתי תפיסות של פרוגרס: נציגי הקדמה, במובן האינטלקטואלי המסורתי של הנאורות וההומניזם, והפרוגרסיבים החדשים, אשר בשם הציניות, הפרגמטיות, הדקונסטרוקציה, יוצאים נגד מסורת החשיבה החופשית, הדמוקרטיה, החינוך לאהבת האדם, הליברליזם ההומניזם. יריביהם של הפרוגרסיבים החדשים מוצגים כקולוניאליזם מערבי שאנחנו לשיטתם נדרשים להיאבק נגדו. הם מבקשים לדבר בשם קטגוריות כמו 'ביקורת', 'מאבק חברתי' ו'סירוב להגמוניה' או לחשיבה ה'דוגמטית'; בארץ, הם מדברים בשם 'האינטלקט', 'הרוח', ולכן יוצא שלחשיבה חופשית, לאנטי-דוגמטיות, לרפלקסיה שאיננה מתנהלת לפי משטרת המוסר של השמאל הרדיקלי, נשאר מקום קטן בישראל, הן בפרסומים והן בשטח האקדמי".

אם ניתן לשפוט מן המציאות, אותם אינטלקטואלים שאתה מגדיר כ"פרוגרסיבים החדשים" שולטים בכל הסצינה האקדמית.
"תבין, הפרוגרסיביות החדשה – שהיא גם בית היוצר לאנטישמיות החדשה – איננה מתקיימת רק ברובד האינטלקטואלי אלא גם ברבדים הפוליטי והארגוני. למשל, האופן שבו פועל הרוב המוחלט של הארגונים החדשים למען זכויות האדם, אנשים מסוימים באקדמיה, אלה החוקרים את תחום ההומניסטיקה באקדמיה. כך יוצא שדוגמה מסוימת, בשם האנטי-דוגמטיות והאנטי-הגמוניה, הופכת למחסום בפני מחשבה חופשית. לא מדובר בהתארגנות שמעבר לגדר בלבד או באנטישמים החדשים שחורשים את רעתנו מעבר לגבול, אלא קודם כל בפרוגרסיבים הפעילים ביותר שכאן".

נדמה שמי שאיננו מסכים עמם, פשוט לא יכול למצוא את מקומו ביניהם או באקדמיה.
"אני מסכים איתך כי מבחינה מסוימת לאינטלקטואל שאינו פסאודו-אינטלקטואל אין מקום בישראל. אין לו במות שביכולתו לפרסם בהן מאמרים, לא בכתב העת 'אלפיים', לא ב'תיאוריה וביקורת' ובטח שב'הארץ' אין לו מקום. זה נובע ממהות התקוות והרגישויות האינטלקטואליות של האינטליגנציה הישראלית. מיטב ילדינו נוהים אחרי חרושת התרבות, האופנתיות הפסאודו אינטלקטואלית, הרעיון שאין אמת אחת והסירוב לכל יומרה לאמת-מידה אובייקטיבית. זה קיים לא רק בשוק הממשי אלא גם בשוק הסחורות התרבותיות שמדבר בשם האינטלקטואליזם בישראל. במידה רבה, הפרוגרסיבים החדשים הם נטורי הקרתא של הקדמה. נותר מעט מקום לאינטלקטואל לא אופנתי, לא דוגמטי, שמאתגר כל דוגמה ונמצא מעבר לתיחום של ימין ושמאל, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים. מצער לומר כי לאינטלקטואל שאיננו בוגד באתוס האינטלקטואלי אין מקום בתרבות הישראלית ועליו להיות במצב שנגזר על כל איש רוח ראוי לשמו: להיות ללא מקום ונאמן לשליחותו, בלי לזכות ללגיטימציה, ללא שמשחרים לאמירה חדשה שלו, ללא אוזן כרויה".

בין עולם הג'יהאד למכונת העונג

אתה כותב רבות על האנטישמיות החדשה. למעשה, אתה מהבודדים שעוסקים בפילוסופיה שלה. מהי בעצם אותה אנטישמיות?
"בדרך כלל, ההתייחסות לאנטישמיות החדשה מתנסחת במנעד שבין המכחישים את קיומה – למשל, אלה שרואים בה ניסיון לפטור את העם היהודי מאחריות למעלליו הנוראים – לבין אלה שרואים בה איום נורא אבל אינם מאתרים את שורשיה ואת העושר, העוצמה, שבחלופה שהיא מציעה. כלומר, ההתייחסות אליה היא היא כביטוי לרוע, חולשת דעת או רשעות. אי ההבנה אותה גורם לכך שלא רק הישראלים, ואפילו לא העם היהודי כולו, אלא גם ההומניסטים בעולם כולו אינם מצוידים בהתמודדות של ממש עם האתגר שהיא מעמידה לפנינו".

"בעולם של היעדר קדושה וגלות הרוח, האנטישמיות החדשה מציעה אחת משתי אלטרנטיבות גדולות לריק שנוצר: האחת, עולם הג'יהאד, השנייה, מכונת העונג הפוסט-מודרנית וחרושת התרבות. האלטרנטיבה שהיא מציעה היא רוחניות או דתיות חדשה בעולם שאין בו מקום לדתיות, לארוס ולקדושה. הנפש של האדם הפוסט-מודרני מלאה בהרגלים פוליטיים בעקבות המסורת של החינוך הפרוגרסיבי הישן. ההרגלים הללו הותירו חלל שהאנטישמיות החדשה ממלאת. זה לא קורה רק ברובד האינטלקטואלי של ניסוחים בדבר זכויות היתר של הקורבנות ביחס לאינטרסים של המקרבנים; במובן הרגשי, היא מציעה פתיחות ורגישות חדשה שבהרבה מאוד היבטים היא אינה פוליטית אלא משקפת דאגה לגורלם של אומללים, למר גורלם של הלוויתנים הכחולים באוקיאנוס, ונגמרת בהצטרפות למשט השני או השבעים לעזה. זהו ביטוי להתגייסות נגד ההגמוניה והקולוניאליזם שהיסוד שלהם הוא המונותיאיזם היהודי.

במילים אחרות, האנטישמיות החדשה מספקת תוכן פוליטי ורעיוני שנגרע על ידי הקפיטליזם, המלחמות, הייאוש מכל חלופה אינטלקטואלית.
"מעבר לכך, ברובד הפסיכולוגי והרגשי היא עונה לשאלה מה ניתן לעשות בעולם שאין בו אמת. היא נותנת סדר יום, מטרה שעבורה כדאי לקום בבוקר וסט ערכים, תשובות ומטרות פוליטיות שמתמקדות במדינת ישראל כביטוי של הרוע האולטימטיבי. הרוע נתפש כפרי הכרחי של הציביליזציה היודיאו-נוצרית שרוח היהדות היא היסוד המניע אותה. המונותיאיזם היהודי ביטא תשוקה להיררכיה, אליטיזם, הומוגניות, יומרה לאמת אחת; כל אלה נתפסים כעת בתרבות הפוסט-מודרנית כאויבים מסוכנים, כמקור של הרוע שבקולוניאליזם המערבי".

אז למעשה לא מדובר בכלל בשאלה אם ישראל תיסוג מהשטחים או אם יחזרו כל הפליטים הפלשתינים לעריהם. זה הרבה מעבר לכך.
"השאלה איננה היכן יעבור הגבול או איזה שינוי יהיה בחוק האזרחות. עבור האנטישמיות החדשה, חיסול ישראל הוא צעד ראשון והכרחי ואין להתפשר עליו אבל הוא אינו סוף המאבק החדשה. מבחינתה, הפרוגרסיביות החדשה היא צריכה לעבור לשלב הבא. לא חיסול ההגמוניה הפוליטית הישראלית אלא התגברות על רוח היהדות. מה שנדרש בחינוך הפרוגרסיבי הוא התמסרות של היהודים להעלאה על המוקד של רוח היהדות. חיסול מדינת ישראל הוא רק נקודת המוצא וירית הפתיחה.

חלק מההוויה הישראלית

המציאות שאתה מתאר היא מייאשת מאוד. כלומר, ישראל אינה יכולה לעשות שום דבר כדי לשפר את מצבה.
"האנטישמיות החדשה, על ביטוייה השונים, הופכת לרוח הנורמטיבית בדרגות שונות. פתח עיתון כמו 'הארץ' ותיווכח בכך. האם זו סיבה לייאוש? אין סיבה לייאוש או לכעס כיוון שדווקא השגשוג של האנטישמיות החדשה מקנה אחריות נוספת וייחודיות לקיום היהודי בכלל ולקיום הישראלי בפרט. הוא מפיל עלינו אחריות במובן הזה שאנחנו החזית של הרוח ההומניסטית וחזון הנאורות ולא רק של חזון נביאי ישראל. כאן נערך הקרב המכריע. פה זה המקום שבו נערך הקרב העיקרי. יש לנו אחריות מיוחדת כלפי הטוב, אהבת החיים ואחריות שלא להתנוול; יש לנו אחריות לא להתבהם כפי שהחברה הישראלית נוטה כעת להידמות לתמונות המזוויעות שמציירים חורשי רעתנו. יש לנו אחריות להתעלות, לשיפור ולהשתפרות עצמית בזמן שבפועל אנו הולכים מדחי אל דחי".

שנים רבות הגדרת את עצמך גולה בישראל. האם אתה רואה את עצמך כחלק מהישראליות?
"שנים רבות לא ראיתי את עצמי חלק מההוויה הישראלית. היום אני רואה עצמי חלק ממנה ועם זאת גולה בהוויה הזו. אבל אני רואה עצמי גולה בהוויה בכלל ולא בהוויה הישראלית בלבד. אני אפילו לא הפכתי לפטריוט ציוני. הביקורת שלי לא באה מפטריוטיות ציונית אלא מתוך הפילוסופיה הגלותית שלי שמתעמתת עם האנטישמים החדשים, או עם הפרוגרסיבים החדשים, שמסרבת להישאב ולשגשג בגלותיות המזויפת המתעתעת שמציעים לנו הפרוגרסיבים והאנטישמים החדשים. הם מציעים לנו גלותיות אמיתית כביכול ורואים בה ובאלטרנטיבה לה, בלאומיות היהודית ובקוממיות הישראלית, שני היבטים של אויב מסוכן. אני לא יכול לקחת חלק באופנה החדשה הזו והביקורת שלי באה מתוך הנאמנות שלי לתפיסתי את היהדות כגלותית ולא מתוך הפטריוטית שלי כלפי ישראל. בה בעת אני חי כאן, מדינת ישראל היא עובדה קיימת, יש כאן מיליוני שוחרי חיים שזכאים לחיי שגשוג, רווחה וביטחון".

יש מי שטוען כי אם תיפול ישראל, ייפול המערב בכללותו.
"הניסיון הכללי לצלוב מחדש את היהודי ולהפוך את ישראל ליהודי בין האומות הוא אורגיה אנטישמית שאינה מאיימת רק על עתיד ישראל אלא גם על עתידן של הרוח החופשית והנאורות באשר הן. מכאן בא הסירוב שלי. אבל מכאן גם מגיעה החלופה שלי שמכירה בכך שבעולם שיש בו התארגנות אנושית על בסיס לאומי – בעולם שבו ההתארגנות הלאומית היא בסיס חשוב לביטוי של ההוויה – ישראל איננה הנוראה שבחברות ואינה המנוולת שבמדינות. הפיכתה לביטוי אולטימטיבי של רוע לא רק שעושה עוול לששת מיליון האנשים שחיים כאן ויש להם זכות לחיות ולשגשג, אלא גם מהווה איום מוחשי על הרוח החופשית והאנושות כולה".

קרדיט צילום: אתר האינטרנט של זאב גלילי

קולטורה

געגועים לסיפולוקס – ביקורת הסרט "פעם הייתי"

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

סרטי נוסטלגיה, בכל התרבויות וכמעט בכל הזמנים, הם יצירות שראוי לחשוד בהן. מאחורי הנוסטלגיה חבויה לעתים אי-נחת גדולה מן ההווה ואמירה פוליטית ביקורתית. פוליטיקה היא, כמובן, דבר שראוי לעסוק בו, אולם כשהנוסטלגי מוצג לעתים כחף מן הפוליטי, קשה שלא לתהות מה הם המניעים של הבמאי או התסריטאי. אחד מסרטי הנוסטלגיה הידועים שיצאו לאקרנים בעשור האחרון היה "להתראות, לנין!". הסרט היה אמנם ביקורתי כלפי עברה של גרמניה המזרחית, גרמניה של השטאזי, אריך הוניקר והצנזורה החובקת-כל, אך יותר מביקורתי, היה מלטף ואוהב ביחס לתקופה שבה המלפפון החמוץ היה חמוץ באמת. אולם היסטוריה איננה מלפפון חמוץ.

סרטו החדש של אבי נשר, "פעם הייתי", הוא סרט נוסטלגי אמיתי. כל מי שגדל בחיפה (כמו כותב שורות אלה) יודע לזהות את המרכיבים של הנוסטלגיה הזו, עם קולנוע 'ארמון' והחנויות הנוצצות בימי הזוהר של הדר הכרמל והעיר התחתית על מבריחיה ודריה והשקט המופלא ששורר עד היום בעיר הכרמל כשהשעון מתכוון על תשע בערב והמיטות כבר מוצעות ומוכנות לשינה. אולם הסרט של אבי נשר הוא יצירה קולנועית טובה למדי שבבסיסה אי-הנחת הגדול ששורר היום בחלקים גדולים של האליטה הישראלית; עיקרה נובע מהיות האליטה הזו רחוקה עד מאוד ממושכות השלטון. אין משמעות הדברים שהיא חסרת השפעה. אולם המרחק מהשלטון ותחושת התסכול העמוקה הנטועה באי-ההשפעה יוצרים אי-נחת ותסכול עמוק.

כשאריק פגש את יענקל'ה ברייד

מלחמת לבנון השנייה, שבה נורו טילים על חיפה, היא הרקע הפותח את הסרט. אריק בורשטיין ואביו (אייל שכטר ודב נבון) נתקלים בדמותו של השדכן, יענק'לה ברייד (שאותו מגלם אדיר מילר). ברייד נפטר וציווה כי רכושו יועבר לאריק. השניים נפגשים אצל עורך דין פולני זקן שאותו מגלם יענקל'ה בודו. עלילת הסרט חוזרת אחורה, לתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים, פריחת תרבות-הנגד האמריקנית וההמולה הגדולה סביב הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה (אותם אירועים מאוזכרים על ידי מוכר העיתונים הקורא בקול את כותרתו היומית של "ידיעות אחרונות"). אריק הצעיר (תובל שפיר) פוגש את ברייד כשזה מציע את מרכולתו ברחוב כשדכן. ברייד, חברו מילדות של אביו ממזרח אירופה, מציע עבודה לאריק: מעקב אחר משודכים פוטנציאליים בתמורה לחמש לירות לשעה.מתוך הסרט "פעם הייתי". צילום: יח"צ

ברייד מנהל את עסקי השידוכים במשרדו בעיר התחתית, אך עד מהרה מתגלה כי השידוכים אינם מקור פרנסתו. הוא מאוהב בקלרה (מיה דגן), ניצולת שואה רומנייה, זהובת שיער עם שפתיים אדמוניות. קלרה מלמדת ריקודים סלוניים ומייעצת ללקוחותיו של ברייד. למעשה, בדירתה מתקיימים משחקי קלפים אסורים. האוכלוסייה של אותה תקופה מגוונת: זונות וערבים משופמים, שבעה גמדים קורבנות מנגלה המנהלים סינמה עממי שמקרין סרטים הודיים (הסינמה העממי היחיד שנותר, למיטב ידיעתי, בחיפה מצוי בשכונת נווה שאנן, מרחק דקות אחדות מבית הוריי), מבריחי סחורות, אנשי "השוק השחור" ועוד.

העלילה מקבלת תפנית כאשר מגיעים ארצה אל השכנים העיראקיים הדוד נאג'י (אלי יצפאן) ומשפחתו. נאג'י ירד לארצות הברית לאחר שניהל מסעדת סטייקים באשדוד והצליח לעשות כסף רב בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. בתו, תמרה (נטע פורת), צעירה יפהפייה ופרובוקטיבית המושפעת מרוח התקופה, מעוררת סערה במשפחה – וגם בלבו של אריק, כאשר השניים מנהלים ביניהם יחסי אהבה-שנאה. דמותה, דמות הנערה שורפת החזיות המכורה למוסיקה האמריקנית העדכנית, מנוגדת לזו של אריק חובב ספרות הבלשים, ילד טוב חיפה. אחת מדמויות המפתח בעלילה היא זו של מאיר (דרור קרן), ספרן קומוניסט חסר ביטחון ומנומס, שאהבתו האובססיבית לקלרה מביאה את העלילה לסיומה החצי-טראגי.

נוסטלגיה ללא אשמה

בסרטו של נשר אין כל זכר לאוכלוסיות אחרות בחיפה. ערביי העיר אינם נוכחים בעלילה, למעט דמויות ערביות הלבושות לבוש מסורתי. נשר כמעט ואינו משקיע בשחקני המשנה בעלילה והניצבים משחקים כניצבים כאשר נוכחותם ככאלה מורגשת; הן דמויות שטוחות לחלוטין. גם המזרחים אינם נוכחים בעלילה. המשפחה העיראקית מעוצבת כסטריאוטיפ פרימיטיבי ונבער שמתאפיין בעיקר במבטא גלוי ובמנהגים מסורתיים, בצד שאיפה מתמדת להתנהגות העונה על קריטריונים סטריאוטיפיים "מזרחיים" קלאסיים של צניעות, התמקדות באוכל ועממיות נבערת.

הדמויות המעניינות ביותר – ברייד, קלרה, אריק ואביו – מייצגות זעיר-בורגנות, חצי-מרוששת חצי-מבוססת, ששרדה את השואה ומנסה להתאקלם בארץ שכל טראומת השואה זרה לה לחלוטין. העיר התחתית, במובן זה, היא אקס-טריטוריה שבה מתרחשים הדברים המסתוריים והמעניינים, אך גם מעוררי הרחמים. הצבר הנחשף לסיפור החצי-כמוס חצי-גלוי של השואה איננו מעוצב באמת לנוכח האמת הנסתרת מעט. במובן הזה, השואה כרקע לאפיון הדמויות איננה ממלאת תפקיד מרכזי בעלילה, מלבד העימות המשני בעלילה שמביא לסופה המר.

הנוסטלגיה לחיפה של פעם היא הציר האמיתי שסביבו נסבה העלילה. אין בה רגש אשמה מיוחד או ביקורתיות חריפה, בבחינת "זה מה שהיה וצריך לספר גם את הדברים הפחות נעימים". הגלות ומוראותיה מעוצבות כרקע לדמויות אולם הטיפול בה ובטראומת השואה איננו במרכז עלילת הסרט.

בריאיון שערכה מירב יודילביץ' עם אבי נשר באתר ynet, אמר נשר כי "יש בי געגוע לעולם קצת פחות גוי וקצת יותר מהורהר. אני לא אדם נוסטלגי וזה לא שאני חושב שפעם היה בהכרח טוב יותר, אבל פעם הייתה תחושה של זהות יותר מגובשת, פעם ידענו לפחות מי אנחנו חושבים שאנחנו. היום אנחנו תוהים. פעם היינו פחות כוחניים ויותר רכים. פעם היינו יותר סובלניים כלפי האחר. פעם היינו".

אולם גם בעלילת הסרט של נשר ניכר שהניסיון לטעון לעבר טוב יותר, של זהות מגובשת, של אנשים שידעו מי הם ומי חשבו, לעומת ההווה המובך, נראה כמאמץ עקר לעצב מחדש את העבר באמצעות דוקטרינת אי-הנחת מן הקיים. הוריה של אמי, פליטי שואה שהגיעו לארץ ממניעים בלתי-ציוניים בעליל, מעולם לא הצליחו להזדהות עם ההוויה הישראלית. סבתי חיה את מוראות השואה עד שירדה עליה חשרת האלצהיימר. סבי הסתגל לחום הארצישראלי, הפיסי והחברתי, אולם כשהחל להתערות בקרב העולים החדשים מחבר העמים, החלה העברית שבפיו להשתבש ולהישכח נוכח הרוסית ששבה למלא את מקומה כשפה האמיתית, כמאמע לושען.

געגועים לא-תמימים לסיפולוקס

באותו ריאיון, אומר נשר כי "אני מאוד מתגעגע לאבא שלי אבל אני לא משלה את עצמי שישראל של פעם הייתה מקום טוב יותר. יש טוב ורע בכל תקופה. מה שאיבדנו זה את החוכמה, המתינות, הזהירות. אנחנו עדיין משחקים כדורגל שכונתי אלים וחושבים שכך נפתור את כל הבעיות שלנו. זו טעות. היעדר הלוי אשכולים מהנוף התרבותי שלנו, זו בעיה אמיתית. אני מצר על האובדן הזה של התבונה היהודית שלימדו אותי לבוז לה".

הניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו, קרי: לטעון כי מחד-גיסא פעם לא היה טוב יותר אולם מאידך-גיסא איבדנו חוכמה, מתינות וזהירות כלשהן, הוא אולי הציר המרכזי בסרטו של נשר. אולי פעם שיחקנו כדורגל באלימות וטעינו כשהבנו את ניצולי השואה רק דרך הסמי-פורנוגרפיה הפופולארית של ק' צטניק, אבל לפחות הסודה הייתה סודה ובבית קראו "דבר" ו"למרחב". פעם, אומר לנו נשר, אולי לא היה כל כך שונה, אבל המנגינה הישנה ההיא של "יונה פעמונה" – הו, המנגינה הנושנה ההיא – נתנה טעם לחיים וגם תקווה שאפילו אם יש רע, ישנו הרבה טוב. ואגב, את הכול הרס, איך לא, הכיבוש.

הנוסטלגיה הזו מוכרת להרבה צברים כמוני, וגם ללא מעט חיפנים שבאותם ימים אהבו את קית' ריצ'ארדס, ראו מערבונים מוצלחים בסינמה ופנטזו על אמריקה של אלביס פרסלי כשהרב גורן עלה להר הבית עם סופר תורה ביד. ימים שבהם קנו חצי כיכר לחם במכולת, אכלו לבן באושר והגו את השם "חיפה" עם פתח ולא עם צירה. אולם הנוסטלגיה הזו זרה לאנשים רבים, רבים מדי, שעבורם ישראל הייתה מקלט ולא מולדת, שמבחינתם העברית הייתה כפייה ולא תרבות שורשית, שבשבילם הפנקס האדום של ההסתדרות לא סימל תום ונאיביות אלא אחדות כפויה של אליטה שיודעת מה נכון ומה לא.

מותר להתגעגע עם אבי נשר, אפשר אפילו להתרגש כשרואים סיפולוקס וכסאות פשוטים של 'הסוכנות'. אולם כאשר מחליט נשר לצלם סצנות ב'טיילת לואי' החיפנית, המצאה של שנות התשעים, וכשמיה דגן הוגה "חיפה" עם צירה (ולא כמו חיפאית אמיתית, עם פתח), שב ועולה החשש שהנוסטלגיה הזו היא, אפעס, מעט מעושה, ויש בה לא מעט מתרבות של אי-נחת והטלת דופי שמבקשת לצייר את החברה הישראלית כהד קלוש לטוב שבאמת היה, כששרנו "יונה פעמונה" ולא שמנו לב לצעקות של צעיר אחד, דוד בן-הרוש, אשר הפריעו את השקט אשר לו אנו כל כך מתגעגעים כעת.

עוד

ערביי ארץ ישראל והאפשרות ל"נכבה" שנייה

מהומות הר־הבית הנמשכות לאורך היום מלמדות על השינוי שחל בטקטיקה של התנועה הלאומית הערבית, ובפרט של האגף האסלאמו־פשיסטי שלה, לאור הכישלון החרוץ של הפלשתינאים לגייס את ארצות־הברית בהנהגת ברק אובאמה לכפיית הסדר מדיני על ישראל שביסודו הקמת מדינה פלשתינית, פינוי ההתיישבות ביהודה ובשומרון וחלוקתה של ירושלים. הטקטיקה הזו איננה חדשה: היא ננקטה על ידי יאסר ערפאת לאחר ביקורו של אריאל שרון בהר־הבית, ביקור שאושר על ידי הרשות הפלשתינית והוואקף. האקטיביסטים הפלשתינים מאמינים שהעלאת האזור בלהבות תוכל להביא להישגים מדיניים. בבחינת, "מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח".
 
השינוי הזה מגובה באופן כמעט מוחלט על ידי ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל. הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות השייח' ראיד סאלח הוא העומד בראש המהלך הנוכחי. זאת, בשעה ששאר המפלגות הערביות – בראש ובראשונה האירדנטה הקומוניסטית של רק"ח וחד"ש – שותקות מול התנהלותם הפרועה של האסלאמיסטים. התסכול של הנהגת ערביי ארץ־ישראל נוכח הכישלון המוחלט לכפות על ישראל הסדר מדיני מביא אותם לתת לאסלאמיסטים יד חופשית.
 
העובדה שהאסלאמיסטים מהווים האוואנגרד במהומות הר־הבית איננה מלמדת רק על חולשת ההנהגה הפלשתינית, אלא גם על העובדה שה"פרטנר" הפיקטיווי שמתעקשים להמציא האמריקאים איננו קיים גם אם מתעקשים להמציא אותו כל פעם מחדש. מי ששולט ב"שטח" הם יורשי 'גדודי חללי אל־אקצה' ו'עיז א־דין אל־קסאם'. ומבחינה רעיונית ופוליטית, קריאת התגר על ריבונותה של ישראל בהר־הבית מלמדת כי הפלשתינאים נמצאים במצב התודעתי שאיפשר את פרוץ הפוגרומים של אוקטובר והאינתיפאדה השנייה.
 
המצב הנפיץ הזה עשוי להירגע מעט לאור האינטרס האסלאמיסטי שעסקת שליט אכן תצא אל הפועל. אם המהומות בהר־הבית תשככנה, ובהנחה שבעימותים מול צה"ל והמשטרה לא ייהרגו חברים בכנופיות הפורעים הערביות, השקט יירגע עד שרבי־המרצחים ה"כבדים" של החמאס ישובו לפעולה ויתפסו מחדש את עמדות המפתח בארגון, כאשר לבם מלא כוונות נקם במדינה שכלאה אותם וגזלה את חירותם. בהנחה שהמתרחש בהר־הבית הוא רק "קדימון", ובמידה שהאסלאמיסטים יקבלו הכרעה להרגיע את השטח עד לשיבת ההנהגה החמאסית מהכלא הישראלי, מה שמתרחש היום הוא רק משחק ילדים בהשוואה לעתיד לבוא.
 
מצב של קיפאון מדיני, המשך התחמשות איראן בנשק גרעיני והתחזקות החמאס ברבי־המרצחים שישוחררו מכלאם, עלול להביא לפתיחת אינתיפאדה שלישית סביב הר־הבית. במצב כזה, חיזבאללה עלול לפתוח חזית צפונית, ולא מן הנמנע – כפי שצופה העיתונאי דן מרגלית – שגם סוריה תצטרף לעימות, בניסיון להצליח לעשות את מה שכשלה לעשותו במלחמת יום הכיפורים. לתנועת המלקחיים של חמאס מהדרום וחיזבאללה־סוריה מהצפון, עלולים להצטרף גם ערביי ישראל ובראשם התנועה האסלאמית. משמעותו של מהלך כזה היא אחת: מלחמת עצמאות מחודשת.
 
בסיטואציה כזאת, לא מן הנמנע שממשל אובאמה ינסה לכפות הפסקת אש בדמות "הסכם חלוקה" מחודש של הארץ לשתי מדינות כאשר סוריה, מצרים, ירדן ומדינות ערב נוטלות לידן את הריבונות על עזה והגדה המערבית מזה, ולבנון מזה. חולשתו של ממשל אובאמה לכפות על ישראל הסדר מדיני עלולה להפוך ליתרונו כאשר הפלשתינאים יבקשו לחזק את הנטייה הפרו־ערבית של אובאמה באמצעות אינתיפאדה פנימית ותנועת מלקחיים מלחמתית, וברקע האיום האיראני.
 
אם צריך לסכם את הגורמים האפשריים לפרוץ מלחמה מעין זו, ניתן לתארם בקצרה כך:
 
ראשית, נפיצות המצב הנוכחי נוכח חולשת ארה"ב ואבו־מאזן; שנית, התחזקות החמאס במנהיגי ובהוגי האסלאמו־פשיזם המזרח־תיכוני, במידה שעסקת שליט תצא לפועל; שלישית, העצבנות הרבה בגזרה הסורית; הסולידריות החזקה של ערביי ארץ־ישראל בישראל גופא ובשטחי יש"ע; רצונו של הממשל האמריקאי לכפות הסדר מדיני על ישראל.
 
ישראל תילחם, במקרה הזה, את מלחמת חייה. היא יכולה לנצח בה, הן בזכות יתרונה הצבאי, הן בשל המורל הגבוה של העם בעת מלחמה והן בעקבות ההבנה המחלחלת לחלקים ניכרים בציבור שלפיה האקסיומה של הסכמי אוסלו בדבר קיומו של "פרטנר פלשתיני" היא אם כל חטאת. לא מן הנמנע, שבמלחמה כזו, תיאלץ ישראל לכבוש מחדש את שטחי הגדה המערבית ועזה. ולא מן הנמנע שבמידה שערביי ישראל יערכו אינתיפאדה פנימית, תיאלץ ישראל לבצע הפרדה דמוגרפית שתפתור את השאלה הלאומית ארץ־ישראל באמצעות ריכוז הקבוצות הלוחמות ומשפחותיהם מקרב ערביי הארץ מחוץ לגבולות ישראל, קרי: העברתם הכפויה מחוץ לשטחיה של הארץ. ניצחון ישראלי כזה יהיה ניצחון היסטורי מהסוג שהתרחש כאשר בעלות־הברית הביסו את הרשע הנאצי וחילקו את גרמניה. חלוקה שכזו תחייב, במקרה הנוכחי, חלוקה דמוגרפית מחודשת. סביר להניח שהתערבות המערב תביא לסיום המלחמה על מנת שלא להפיל "נכבה" נוספת על התוקפן הערבי.
 
לערביי ישראל ולקהילה הבינלאומית יש אפשרות למנוע מלחמה מעין זו, שתגבה מחיר כבד מכל הצדדים המעורבים בה. בנימין נתניהו הלך כברת־דרך ארוכה בהציעו הקמת שתי מדינות לשני עמים, הכרה בישראל כמדינה יהודית ומשא־ומתן ללא תנאים על כל השאלות הרלוונטיות. השאלה אם לערביי ישראל יש רצון למנוע מלחמה שכזו, ואם לקהילה הבינלאומית יש די כוח לכפות על ערביי הארץ פתרון של שתי מדינות. התנהלות המערב מול איראן מלמדת כי הערבים פוסעים לקראת עימות חזיתי עם ישראל, כאשר הטריגר לפיצוץ הוא רק שאלה של
מן.
 
ישראל עלולה לעמוד על נפשה ולהילחם את הקשה שבמלחמותיה. מלחמה מעין זו יכולה לפתור את השאלה הלאומית בארץ־ישראל לטובת היהודים רק אם יעמדו הערבים על ברכיהם ויבקשו כניעה מתוך עמדה ברורה של נחיתות. אם ברצונם של הערבים ליטול את תפקידה של גרמניה של ספטמבר 1939, הם יצטרכו גם לקבל את גורלה של גרמניה מ-8 במאי 1945. השאלה אם מלחמה כזו היא נמנעת תלויה בראש ובראשונה בנחישותו של המערב לרסן – כאן ועכשיו – את האסלאמו-פשיזם המשתולל.