על נתניהו לשאוף לקואליציה חדשה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.5.2013

המשבר המלאכותי שמייצר שר האוצר, יאיר לפיד, סביב סוגיית השוויון בנטל, הוא קדימון למשבר הגדול האמתי. התנהלותו של יו"ר 'יש עתיד' דומה להתנהלות אנשי קדימה בוועדת פלסנר הנשכחת. המטרה הייתה לפוצץ את הדיונים, לצאת עם הישג פוליטי וללכת לבחירות. כאן, לפיד איננו רוצה לפרק את הממשלה. בינתיים. הוא מעוניין בהישג משמעותי לאחר שתדמיתו הציבורית נשחקה לחלוטין בעקבות הצעת התקציב המתפוררת שלו, שהפרה כל התחייבות שנתן לבוחריו והפכה למיזוג גרוטסקי של העלאות מסים סוציאליסטיות והגדלת הגירעון, בצד רטוריקה ליברלית של תחרות ופנייה למגזר העסקי. 'יש עתיד' רוצה בהישג כדי לרצות את ציבור בוחריה הממורמרים, והחרדים הם הטרף הקל ביותר. האבא עשה את הקריירה הפוליטית על חשבונם, הבן רק ממשיך בדרך, גם אם בצורה מגושמת למדי.

העניין הוא, שהחוק לגיוס החרדים יעבור, חרף המשבר. והצעת תקציב כזו או אחרת תעבור, הגם שהאופוזיציה וחלקים מהקואליציה ישחקו אותה עד ההצבעה הסופית. ממשלת נתניהו השלישית תצלח את שני האתגרים האלה. השאלה היא מה יהיה הלאה. בסופו של יום, 'יש עתיד' מתבררת כגורם היוצר משברים ואינו מייצב. מי שמאיים להפיל ממשלה חודשיים וחצי לאחר הקמתה, הוא גורם שקשה לסמוך עליו. הגם שגיבה את מדיניות נתניהו בראיון ל"ניו יורק טיימס", הולך ומתברר כי הזיגזגים של לפיד – גם בתחום הכלכלי וגם בסוגיית השוויון בנטל – מערערים את המשילות ואת יציבות הממשלה. הם יוצרים אי-אמון ציבורי בה. הרי בהסכם הקואליציוני עם הליכוד ביתנו, התחייב לפיד להעדיף סנקציות כלכליות ולא פליליות על משתמטים משירות חובה. הניסיון לערער את הקואליציה תוך הפרת ההסכם הקואליציוני, שנובע ממצוקה פוליטית, מעיד כי בטווח הארוך, לנתניהו יהיה קשה לסמוך על שר האוצר כשותף פוליטי נוסח אהוד ברק או אלי ישי. אם תכנית לפיד לשיקום הכלכלה תיכשל, הוא עלול לייצר משברים בתחומים אחרים כדי להאפיל על כישלונו בנושא הכלכלי ואגב כך להטיל את האחריות הכוללת על שר האוצר הקודם, ד"ר יובל שטייניץ, ועל רה"מ המכהן.

נשיא המדינה, שמעון פרס, הציע לנתניהו לקיים בחירות חדשות לאחר המשבר שנוצר לאור הברית בין לפיד ובין בנט. גם כותב שורות אלה הציע הצעה דומה. רה"מ סירב, ואולי בצדק. הבעיה היא, שקואליציה מהסוג הזה אינה יכולה להחזיק מעמד לאורך ימים, כאשר השותף המרכזי בה מתמקד באינטרס הפוליטי ולא בזה הלאומי. בסופו של יום, לפיד עלול לייצר משבר נוסף, והפעם סביב הנושא המדיני. הוא גם יכול לגייס את ציפי לבני ולסכל את אפשרות צירוף מפלגת העבודה לממשלה כחלופה ל'יש עתיד'. נתניהו יתקשה לשרוד עם קואליציה של 61 חברי כנסת. מבחינת רה"מ, התנהלותו של לפיד צריכה להוות נורה אדומה בכל הנוגע לעתיד הממשלה והקואליציה בארבע השנים הקרובות.

הגם שידי נתניהו כבולות לאור העובדה, שהברית עם 'הבית היהודי' שרירה וקיימת, ראוי שכבר עתה יתחילו גישושים בכיוון של הקמת קואליציה חלופית, שעיקרה צירוף מפלגת העבודה, ש"ס ו'אגודת ישראל' לקואליציה, ומהלך מקביל של ניסיון להפרדת 'הבית היהודי' מ'יש עתיד' וחבירה לאנשי 'תקומה' בראשות אורי אריאל. מבחינת רה"מ, התנהלותו של לפיד היא לא רק פגיעה בשלמות הקואליציה וביציבות הממשלה, אלא גם פגיעה באינטרס הלאומי. ישראל זקוקה, היום יותר מתמיד, למצג אחיד מול העולם בנושאים המהותיים ביותר. אם תצטייר הממשלה כמעורערת וכבלתי-יציבה, היכולת לנהל מהלכים מורכבים מול העולם תהיה קשה יותר. כבר יש בממשל האמריקני מי שחושב, שמדובר בקואליציה עם ראש ממשלה רשמי וראש ממשלה בפועל. זו פגיעה קשה בכל מה שחשוב לישראל במדיניותה מול הפלשתינים בפרט ומול איראן, סוריה ומדינות נוספות בכלל.

בממשלה הקודמת, האיומים להפיל את הקואליציה, שבאו מצד מפלגת העבודה, הביאו לפילוגה ולהקמת סיעת 'עצמאות' בראשות שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, שסיפקה לנתניהו יציבות ויכולת ניהול ראויה של המדינה לאורך זמן. הפעם, קשה יהיה למצוא אפשרויות זמינות ודומות למשחקים פוליטיים שיאפשרו לייצב את הקואליציה מחדש. לפיד לא יפרוש מהממשלה בגלל עניין גיוס החרדים. הוא ימתין להעברת התקציב. הוא מחכה לבדוק איך יתקדמו המגעים עם הפלשתינים. אם למישהו היה ספק בדבר טוהר כוונותיו של שר האוצר, היומיים האחרונים הוכיחו כי ידיו אינן נקיות: כפי שהצהיר לא אחת, הוא בא לרשת את רה"מ נתניהו. ובמשחק הזה, צפויים משברים רבים עד שיחליט לפיד להביא לבחירות חדשות.

המטרה: הסטת הזעם נגד ראש הממשלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 12.5.2013

התקשורת הישראלית מביטה ביאיר לפיד באכזבה ובציפייה: היא מאוכזבת מכך שנקט בגישה כלכלית שאינה ליברלית ואף לא שמרנית, אלא מיזוג תמוה ומוזר בין סוציאליזם של ועדי עובדים לבין קפיטליזם מונופוליסטי של טייקונים. והיא מצפה, כי לאור קולות המחאה הנשמעת, הוא יתעשת ויחזור להיות ההבטחה הגדולה. בינתיים, כדי להבהיר לציבור מי הטיפוס הרע בעסק הזה, מתחילה מתקפה מאורגנת נגד רה"מ נתניהו. זה החל בעניין הגירעון שנוצר בתקופת כהונתה של הממשלה השנייה (בלי לספר, כי חלק מהגירעון קיים הודות למילוי התחייבויות למחאה החברתית של קיץ 2011), והמשיך בחשיפה ב"פריים טיים" של ערוץ 10 על התקנת מיטה לבני־הזוג נתניהו, שלאחר אירועי יום העצמאות העמוסים, נסע להלוויית "אשת הברזל" תאצ'ר, נועד עם ראשי ממשלות קנדה ובריטניה ונסע לאירועים בינלאומיים שונים. ההוצאה, שאותה העריך ערוץ 10 בחצי מיליון שקל, הדהדה במקביל לכותרות על לפיד. ספין מושלם של ערוץ אשר התחנן על נפשו כדי למנוע את סגירתו, ורגע לאחר שניצל, החל במסע להכפשת ראש הממשלה שממנו ביקש (וקיבל) ישועה.

כדי למנוע את התרסקותו של לפיד, חוזרים שוב ושוב לנתניהו. בין אם מדובר בכך שרה"מ כפה כביכול על שר אוצר קווי־מתאר למדיניות כלכלית ובין אם העניין הוא עלויות הטיסה של רה"מ ורעייתו. המטרה היא, כמובן, להסיט את האש לעבר רה"מ, שהכריז לפני זמן מה כי לא יירתע משביתות ויהיה מוכן לצאת למלחמה על הכלכלה החופשית. נתניהו היה ונותר המטרה הקלה והנוחה בכל הקשור להסטת הדיון הציבורי: לפיד הפוגע במעמד הביניים מוגדר כ"שקרן" ואף כ"נוכל", אולם הנבל האמתי הוא שוב בנימין נתניהו.

העובדה, שרה"מ נתן לשר האוצר יד חופשית לקבוע את מהות התקציב יחד עם חברו לברית, נפתלי בנט, מועלמת לחלוטין. אם כל חטאת היא הגירעון הענק, ויש לטפל בלפיד רק לאחר שייעשה טיפול כואב בדמותו של רה"מ, ואם אפשר לכרוך בכך את רעייתו, למה לא? העניין הוא, שהחלטתו החפוזה של יאיר לפיד לחבור ליו"ר ההסתדרות עפר עיני נבעה, בעיקרה, מטעות מהותית בשיקול הדעת: הוא ידע, כי רפורמות גדולות ומהותיות יחייבו אותו להתעמת עם ההסתדרות. הוא גם ידע, כי בניגוד לרה"מ אריאל שרון – שגיבה את נתניהו כשר אוצר לאחר בחירות 2003 – רה"מ הנוכחי לא ימהר לתת גיבוי ללפיד אם תפרוץ שביתה כללית במשק. לבנימין נתניהו יש מניעים משלו: הוא יודע, כי שר האוצר מבקש לרשת אותו. הוא הושפל עד עפר במו"מ הקואליציוני. הוא נאלץ להפוך את הממשלה לתלת־ראשית, כאשר ציפי לבני היא היחידה הנתפשת בעיניו כשותף קואליציוני שוחר־טוב ואמתי, בעיקר כזה שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה. לפיד האמין, כי עסקה עם עיני תעלה לו במחיר זול, יחסית. הוא סבר, שיו"ר ההסתדרות שולט בשטח. יכול לנווט את המחאה החברתית כך שאם תפרוץ, תופנה נגד נתניהו. הוא לא שיער את עוצמת הזעם הציבורי.

לפני שבוע, לאחר אישור רפורמת "שמיים פתוחים", קיבלה 'יש עתיד' בסקר שערך העיתון "גלובס" 30 מנדטים – מספר זהה לכמות המנדטים שקיבל הליכוד־ביתנו באותו סקר. זה היה לפני שבישר על תכנית הקיצוצים. לפני יומיים, לאחר שפירסם את תכניתו, הופיע בסקר של מכון 'פאנלס' הנתון המדהים, שלפיו 47 אחוז ממצביעי לפיד לא יצביעו לו בשנית. מדובר באובדן של כתשעה מנדטים בתוך כמה ימים. בסקר "אולפן שישי" האחרון, הליכוד כבר עלה ל־32 מנדטים, ולפיד נחתך ל־17 מושבים. צריך לשים לב לדקויות: הזעם העצום שמופנה כלפי שר האוצר שונה מהזעם שהופנה בשעתו לנתניהו, עת זה שימש בתפקיד בממשלת שרון. הליכוד אמנם נענש בבחירות 2006 כשירד לתריסר מנדטים, אך זה קרה בעיקר משום שאשליות ההתנתקות עוד אחזו בציבור, ולכך נלווה הכעס על גזירותיו הכלכליות של נתניהו. הזעם הנוכחי דומה יותר לאכזבה מקדימה בראשות לבני לאחר פרוץ המחאה החברתית ב־2011.

לפני שפרצה המחאה, קדימה קיבלה בסקרים יותר מנדטים מהליכוד, באזור ה־28-30 מנדטים. לאחר שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, נחתך מספר המנדטים של קדימה בחצי. כיום, שרידי קדימה המקורית מונים בכנסת שמונה מנדטים בלבד: ששת הח"כים של 'התנועה' ושני הח"כים של קדימה. לבני לא הייתה רלוונטית למחאה החברתית, ונענשה. אולם לפיד הוא הטריגר של המחאה הנוכחית. חמור מכך: אם המצב הכלכלי ימשיך להידרדר וישראל תסתבך במיתון, באינפלציה ובאבטלה, עונשו יהיה קשה מזה של לבני. הוא יימחק לחלוטין.

טור שבת: עדיף לזגזג פעמיים

החלטתו החפוזה של יאיר לפיד לחבור ליו"ר ההסתדרות עפר עיני נבעה, בעיקרה, מטעות מהותית בשיקול הדעת: הוא ידע, כי רפורמות גדולות ומהותיות יחייבו אותו להתעמת עם ההסתדרות. הוא גם ידע, כי בניגוד לרה"מ אריאל שרון – שגיבה את נתניהו כשר אוצר לאחר בחירות 2003 – רה"מ הנוכחי לא ימהר לתת גיבוי ללפיד אם תפרוץ שביתה כללית במשק. לבנימין נתניהו יש מניעים משלו: הוא יודע, כי שר האוצר מבקש לרשת אותו. הוא הושפל עד עפר במו"מ הקואליציוני. הוא נאלץ להפוך את הממשלה לתלת־ראשית, כאשר ציפי לבני היא היחידה הנתפשת בעיניו כשותף קואליציוני שוחר־טוב ואמתי, בעיקר כזה שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה. לפיד האמין, כי עסקה עם עיני תעלה לו במחיר זול, יחסית. הוא סבר, שיו"ר ההסתדרות שולט בשטח. יכול לנווט את המחאה החברתית כך שאם תפרוץ, תופנה נגד נתניהו. הוא לא שיער את עוצמת הזעם הציבורי.

לפני שבוע, לאחר אישור רפורמת "שמיים פתוחים", קיבלה 'יש עתיד' בסקר שערך העיתון "גלובס" 30 מנדטים – מספר זהה לכמות המנדטים שקיבל הליכוד־ביתנו באותו סקר. זה היה לפני שבישר על תכנית הקיצוצים. לפני יומיים, לאחר שפירסם את תכניתו, הופיע בסקר של מכון 'פאנלס' הנתון המדהים, שלפיו 47 אחוז ממצביעי לפיד לא יצביעו לו בשנית. מדובר באובדן של כתשעה מנדטים בתוך כמה ימים. צריך לשים לב לדקויות: הזעם העצום שמופנה כלפי שר האוצר שונה מהזעם שהופנה בשעתו לנתניהו, עת זה שימש בתפקיד בממשלת שרון. הליכוד אמנם נענש בבחירות 2006 כשירד לתריסר מנדטים, אך זה קרה בעיקר משום שאשליות ההתנתקות עוד אחזו בציבור, ולכך נלווה הכעס על גזירותיו הכלכליות של נתניהו. הזעם הנוכחי דומה יותר לאכזבה מקדימה בראשות לבני לאחר פרוץ המחאה החברתית ב־2011.

שיקול דעת מוטעה. לפיד עם נתניהו.

לפני שפרצה המחאה, קדימה קיבלה בסקרים יותר מנדטים מהליכוד, באזור ה־28-30 מנדטים. לאחר שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, נחתך מספר המנדטים של קדימה בחצי. כיום, שרידי קדימה המקורית מונים בכנסת שמונה מנדטים בלבד: ששת הח"כים של 'התנועה' ושני הח"כים של קדימה. לבני לא הייתה רלוונטית למחאה החברתית, ונענשה. אולם לפיד הוא הטריגר של המחאה הנוכחית. וחמור מכך: אם המצב הכלכלי ימשיך להידרדר וישראל תסתבך במיתון, באינפלציה ובאבטלה, עונשו יהיה קשה מזה של לבני. הוא יימחק לחלוטין.

ההסתמכות של לפיד על עיני ונשיא המדינה פרס לא תעזור לו. הוא זקוק לגיבוי של נתניהו. ראש הממשלה לא ימהר לשאת את שר האוצר על האלונקה. בימים הקרובים, ייהנה מכך שהמחאה החברתית המתעוררת מתעללת בשר האוצר הטרי. כאשר תוגש הצעת התקציב לממשלה, נתניהו עוד עשוי לרכך את הגזירות ולהיראות כחברתי מול לפיד. זה עשוי להועיל לליכוד שהפך לגווייה פוליטית. זה יכול לגרום לציבור לאהוד את נתניהו ולסמוך עליו מחדש, הגם שהבור התקציבי נוצר במשמרת שלו ושל שטייניץ. הימין המבקש תקומה יכול להרוויח מכך, שמי שנתפש כאכזרי הוא זה שצמח בערוגות הההפגנות הגדולות בכיכר הבימה לפני שנתיים.

הקרב על התקציב יהיה קשה מנשוא. אם בסופו של יום יגבה נתניהו את לפיד, לא מן הנמנע שהוא גם יגבה במקביל כל מיני מורדים חברתיים בסיעת הליכוד כדי למתג מחדש את המפלגה כחברתית. אופיר אקוניס כבר החל לצייץ נגד שר האוצר, וידוע כי כל ציוציו של סגן השר נעשים ברשות ובסמכות. לאחר שיעבור יו"ר 'יש עתיד' את כל המשוכות והמהמורות הפרלמנטריות שמכינים לו באופוזיציה, ובסופו של יום יועבר התקציב, הוא עלול למצוא עצמו חבול, מרוט, מנודה ומבוזה. יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ, מתכוונת לעשות על גבו את דרכה לראשות מפלגתה בבחירות המקדימות הקרובות. ובבוא העת, אם בשל סכסוך יזום מצד נתניהו ואם בגלל סכסוך שיפרוץ בינו לבין לפיד, עשויה היא להחליפו במשרד האוצר כדי לעשות תיקון חברתי. ראש הממשלה ירוויח במקרה הזה פעמיים: גם העביר תקציב של גזירות וקיצוצים, גם החליף את שר האוצר המאכזב וגם הכניס לממשלה את מפלגת העבודה שמנהיגתה משוועת לניסיון מיניסטריאלי ולהישגים בשטח. ואם יחימוביץ תיכנס פנימה, אפשר יהיה להעיף באותה הזדמנות גם את בנט וחבריו, ולהחליפם בדרעי ובליצמן הכמהים לשלטון.

נתניהו, שיכול ללמד שיעורי־הישרדות מה הם, הציל את הקואליציה שלו כאשר פילג את מפלגת העבודה שאיימה להפילו. הוא עשה את הלא ייאמן והביא להגליית שריה לאופוזיציה. כדי לחסל את לפיד פוליטית, רה"מ יכול ברגע הנכון להעיפו לספסלים האחוריים במליאה. הוא יודע, כי המאכזבים מתים באופוזיציה מוות פוליטי בלתי־קדוש בעליל. אולי בקדנציה הבאה, ימנה את לפיד לשר המשפטים. אם שר האוצר רוצה למנוע את התחסלותו הפוליטית, עליו לזגזג שוב ולחשוב מחדש על הקיצוצים והגזירות. בין כה וכה, בפינה ממתין הדוד הטוב אולמרט, שאינו מתכוון לוותר על חלומו להיאבק מחדש על ראשות הממשלה. עדיף לזגזג פעמיים מאשר לחסל קריירה פוליטית מבטיחה בחודשיים.

נתניהו חייב להתערב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.5.2013

לפני שבוע שוחחתי עם אדם פוליטי הקרוב לראש ממשלה לשעבר המקורב לשר האוצר המכהן. "זה רק תרגיל", הוא אמר לי כשתמהתי על הצעת שר האוצר לפיד להגדלת הגירעון. "יאיר עושה תרגיל לביבי. הוא יודע שנתניהו לא יאפשר לו להגדיל את הגירעון ככה", אמר לי אותו אדם. "הוא רוצה שרה"מ יהיה זה שיעמוד בחזית וייקח על עצמו את הגזירות". גנזתי אפוא טור ביקורתי על לפיד שרציתי לפרסם בתחילת השבוע. אתמול התברר, כי בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, לפעמים המקורבים טועים בהערכת התחכום של הפוליטיקאים. נכון לעכשיו, סימן השאלה סביב כהונת לפיד במשרד האוצר הפך לסימן קריאה, לנורת אזהרה מהבהבת.

למרות הרינונים על כך שקמה פה ממשלת ימין ליברלי, הרי שדומה, כי לפיד מושך באופן בלתי־עקבי שמאלה וימינה, ולא לכיוון הליברלי. ליברלים לא מעלים מסים, בטח לא לכל בעלי־ההכנסות; בכלכלה שמרנית, לא מעלים מע"מ ומס־חברות; שר אוצר ליברלי לא מפחית מיליארד וחצי שקל בתקציב החינוך המקרטע ולמעלה ממיליארד שקל בתקציב התחבורה הדורכת במקום, ומאפשר לחברות ממשלתיות גרעוניות להתקיים על חשבון הציבור, אגב תוספת כוח אדם קבועה לשירות המדינה. בכלכלה תחרותית באמת, מפריטים את חברת החשמל והנמלים ולא מבטלים נקודות זיכוי לבעלי תואר אקדמי או מחייבים עקרות־בית לשלם ביטוח בריאות וביטוח לאומי. ראש הממשלה נתניהו יודע זאת. נגיד בנק ישראל היוצא, סטנלי פישר, מבין זאת היטב. השאלה היא אם נתניהו יודיע ללפיד, כי הוא מטיל וטו על חלק מהצעת התקציב שלו, או אם נפתלי בנט יודיע ל"אח שלו", כי לפעמים צריכים להיכנס לעימותים עם ההסתדרות ולפגוע במגזר הציבורי כדי שהמשק הפרטי והעצמאיים יוכלו לשגשג.

מושך באופן בלתי־עקבי שמאלה וימינה, ולא לכיוון הליברלי. יאיר לפיד

נכון לעכשיו, אם התקציב של לפיד ייצא אל הפועל, ישראל תרד מטה בכיוון של ספרד. הורדת דירוג האשראי של המשק רק ממחישה, כי בעולם הפיננסי יש מי שמביט בחרדה על אדם שלעדותו אינו בקי בכלכלה אך מבקש לחולל שינויים אגב אינסוף התייעצויות ואינספור החלטות שמתקבלות ומשתנות חדשות לבקרים. אם נתניהו רוצה להוכיח, כי יש צורך במבוגר אחראי שיעשה סדר במשרד האוצר, זהו הזמן. אם לראש הממשלה אכפת מהכלכלה הישראלית, עליו להקשיב לפקידות המתוסכלת במשרד האוצר. במצב שבו נראה, כי תדמיתו הציבורית של לפיד הולכת ונסדקת מול מה שנתפש כהתנהלות רשלנית, חובבנית וכמעט מסוכנת בתפקידו, חשוב שרה"מ ייטול על עצמו את תפקיד בעל הבית וימנע מתקציב המדינה הבא להפוך לפיאסקו. בסופו של דבר, כל כישלון כלכלי שיביא למיתון ולאינפלציה יהיה רשום גם על שם העומד בראשות הממשלה ולא רק על שמו של השר הממונה.

מעבר לכך, ראוי לומר בהקשר הזה מלה על ניסיון ציבורי: פוליטיקאים נוטים להגזים בהערכת יכולותיהם. קפיצה מכורסת מגיש מהדורת השבט אל תפקיד שר האוצר היא, כפי שנראה עד כה, מעשה לא חכם, בלשון המעטה. בעבר, חוסר הניסיון בתפקידי מפתח הוביל את ישראל אל מחוזות קשים בתחום הביטחוני. הנושא הכלכלי הוא חשוב ואסטרטגי מדי מכדי שפוליטיקאי, מוכשר ככל שיהיה, יעשה עליו סיבוב. נכון שלפי שעה, נתניהו נעול בקואליציה שאין הוא חפץ בה. אך אין זה אומר, כי עליו להניח לדברים להתפרק ולהתפורר עד שיכולו כל הקיצין ואז יתערב ואולי יחולל משבר קואליציוני. על נתניהו, ובמידה רבה גם על נפתלי בנט הרואה עצמו מנהיג הציונות הדתית המתחדשת, לחסל כבר עתה את מחול השדים הזה, שאזרחי ישראל וכלכלת המדינה יוצאים ממנו נפסדים. השאלה אם הוא מוכן גם לשלם את המחיר על כך נוכח יומרתו של לפיד להיות מחליפו בכס ראש הממשלה. הציבור, שרואה איך כיסו נפגע באמצעות סטטוסים ב'פייסבוק', מצפה ממי שנבחר להיות ראש הממשלה בפעם השלישית, להיכנס בעובי הקורה ולמנוע את הנזק שכבר נגרם למשק ולציבור השכירים.

יכול מאוד להיות, כי במצב הנוכחי, לנתניהו אין קואליציה טובה יותר. יו"ר האופוזיציה, שלי יחימוביץ, אינה רק היפוכו המוחלט של ראש הממשלה מבחינת האידיאולוגיה הכלכלית שלה; היא גם מתכתבת עם דרך הניהול של לפיד, שנכנס למשרדו בסערה וקומם עליו את קברניטי האוצר באמצעות הצעות החלטה שונות ומשונות. וספק רב אם החרדים, שהקרע עמם גלוי וברור, יכולים להכיל את השינויים הנדרשים בתקציב המדינה, שלא לדבר על מתווה הגיוס. אולם בפועל, מי שרוצה להנהיג מדינה חייב לקבל החלטות קשות, גם אם הן כרוכות בהוצאת כרטיס אדום לשותף קואליציוני בכיר.

טור שבת: מי מעוניין בהגדלת הגירעון?

אם נכונים הדיווחים על כוונתו של שר האוצר לפיד להגדיל את הגירעון במשק ולהוריד במחצית את הקיצוץ הצפוי, תהיה זו שגיאה היסטורית של יו"ר 'יש עתיד' אך לא פחות מכך – איום על עתידה הכלכלי של ישראלי. לא במקרה, זכה הצעד הזה לשבחים מצד האופוזיציה. כשהציגה יו"ר האופוזיציה יחימוביץ את תכניתה הכלכלית השאפתנית לפני הבחירות, היא טענה כי מן הנמנע לממשה בלא הגדלת הגירעון. גירעון מנופח והוצאות ממשלתיות גדולות הן אבן־יסוד בכלכלה סוציאליסטית. אלה היו הקשיים הגדולים שעמדו בפני ממשלת ישראל בראשות פרס, משזו באה לממש את תכנית הייצוב למשק ב־1985. שרי האוצר של הליכוד, יצחק מודעי המנוח ואחריו עו"ד משה נסים יבל"א, נקטו במדיניות ליברלית של הורדת מס ההכנסה השולי המרבי ליחידים אל מתחת ל־50 אחוז, הורידו בצורה דרמטית את מס החברות, ביטלו את מס־המעסיקים וחיסלו שורה של מסים שביקשו לכסות את גירעונות השנים שקדמו לכהונתם. כך נוצרו יתרות בתקציב, צמיחה בת 6 אחוזים וירידה דרמטית באינפלציה אגב הקטנת החוב החיצוני של ישראל.

מודעי ונסים פעלו לפי המקסים הליברלי: כמה שפחות מסים, כמה שפחות הוצאה ממשלתית. הם הקפיאו את השכר במשק, צמצמו את ההעסקה בחברות ממשלתיות תוך פיטורי עובדים, הקטינו את תשלומי־ההעברה והסובסידיות ואסרו על בנק ישראל להדפיס כסף כדי לממן את גירעונות הממשלה, קרי: מניעת הרחבה פיסקאלית. למרבה הצער, היעדר מגמה נוספת של צמצום הוצאות הממשלה הביאו לשקיעה נוספת של הכלכלה, שניצלה בעקבות העלייה הגדולה מבריה"מ שהחלה ב־1989.

נתניהו מנסה לנטרל אותו. שר האוצר, לפיד.

לפיד פועל אפוא בניגוד מוחלט לקו שנקטו בו קודמיו בתפקיד, או ליתר דיוק: אלה שרצו להצליח בתפקידם. העובדה, שרה"מ נתניהו – שהדגיש בפני יחימוביץ את סירובו להעלאת הגירעון במשק, שותק נוכח ההחלטה המסתמנת – מעלה תהיות בדבר רצונו לגרום לכישלונו של לפיד, גם במחיר התרסקות הכלכלה, עלייה באינפלציה ומיתון עמוק. המדיניות הפיסקאלית השמרנית, המקורית (ויהיו שיאמרו, הקיצונית), של נתניהו עולה בקנה אחד עם תפישותיו של נגיד בנק ישראל היוצא, סטנלי פישר, שב־1989 כתב בחיבור משותף לו ולנגיד הבנק לשעבר, מיכאל ברונו, כי הגדלת הגירעון וההוצאה הממשלתית מתוך תחושה שניתן להוציא "על הכול", למן ביטחון וכלה ברווחה, הייתה שגיאה איומה. פישר ליווה בשעתו את תכנית הייצוב מטעם הממשל האמריקני בראשות הנשיא המנוח רייגן, שנתן לישראל מיליארד וחצי דולר סיוע חירום בעת הפעלת התכנית.

בסופו של יום, יצטרך לפיד לבחור בין הגישה הפופוליסטית של שלי יחימוביץ, החותרת להגדלת ההוצאה הממשלתית ללא מקורות כלכליים זמינים (תכניתה הכלכלית טרם הבחירות זכתה לשלל כינויי־גנאי), לבין גישה מרסנת, המבקשת לקצץ דרמטית בהוצאות הממשלה, להוריד מסים, להפריט חברות, להקפיא את השכר במגזר הציבורי ולאפשר ייבוא מוצרים, בעיקר בתחום המזון, תוך הורדת המכסים. אכן, הבחירה בגישה השנייה עלולה להביא את שר האוצר לעימות בלתי־רצוי מבחינתו עם יו"ר ההסתדרות עיני והוועדים הגדולים, אגב סיכון בשביתה ארוכה וממושכת. אך כל מדיניות שתבכר את הפשרה בדמות העלאת הגירעון ל־4.9 אחוזים עלולה לעלות למשק הרבה יותר משתעלה השביתה הכללית שמתכנן עיני.

ראש הממשלה נתניהו יודע זאת. אך במקום להכתיב יחד עם שר האוצר סדר יום כלכלי ולתת לו גיבוי מוחלט אל מול איומי ההסתדרות והוועדים, הוא ממשיך בגישה שעיקרה נטרולו של לפיד כמועמד אפשרי מולו בבחירות הבאות. למרות חששו מהתמודדותו של אולמרט, נתניהו מעדיף את רה"מ לשעבר כיריב, ולא את לפיד. התנהלותו בנושא הכלכלי – לצד יישור הקו עם לבני בשאלת הסכנה הנשקפת ממדינה דו־לאומית וניסיון לחדש את תהליך השלום תוך קרע עם הימין – מעלים תהיות רבות בדבר תכניותיו לגבי הרכב הקואליציה העתידית. אם מישהו צריך הוכחה נוספת לכך שרה"מ מעולם לא ויתר על מפלגת העבודה והחרדים כשותפים קואליציוניים, הנה באה התנהלותו בימים האחרונה שמחזקת עוד יותר את ההערכה, כי נתניהו – שלפיד כנציג מעמד הביניים ובנט כנציג המתנחלים אינם חביבים עליו במיוחד – מבקש לפעול כך שבתוך שנה, ההרכב הקואליציוני ישתנה לטובתו ויאפשר לו למשול בנחת עוד ארבע שנים, ולצדו יריבים מוחלשים במיוחד ונטולי־שאיפות.

צעד משמעותי בדרך להפרטת שוק התעופה הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.4.2013

לפני 29 שנים, הכריז אחד האיגודים החזקים בבריטניה, איגוד כורי־הפחם, מלחמה על ראש הממשלה דאז, מרגרט תאצ'ר. מול "אשת הברזל" ניצב ארתור סקרג'יל, יו"ר האיגוד ואחד האנשים החזקים בממלכה המאוחדת ובמפלגת הלייבור. רה"מ הבריטית ביקשה לייעל את תעשיית הפחם המנופחת, לסגור 20 מכרות ולהביא לפיטורי 20 אלף פועלים. ב־12 במרס 1984 נפתחה השביתה הגדולה והארוכה שסימלה את מלחמת תאצ'ר באיגודים: שביתת הכורים. בבריטניה פרצו עימותים עם המשטרה. רה"מ השוותה את מאבק למלחמה על איי פוקלנד. בנאום שנשאה, כינתה את הכורים השובתים "האויב מבפנים", וקבעה: "שלטון החוק יגבר על שלטון האספסוף". המשטרה עצרה למעלה מ־11 אלף איש. 8,000 איש הועמדו לדין. הכורים הכריזו על "מלחמת מעמדות". כעבור שנה חסר 9 ימים, הסתיימה השביתה בתבוסה מוחצת לאיגוד. סרט הקולנוע המצליח "בילי אליוט" משנת 2000 המחיש עד כמה נתנה השביתה את אותותיה בחברה, כלכלית ותרבותית. שנים רבות חלפו עד שהתאושש השמאל מהשביתה.

לפיד ונתניהו. הפרטות כואבות והתייעלות

החלטת הממשלה מאתמול בדבר רפורמת "שמיים פתוחים" היא אולי מהצעדים המשמעותיים שננקטו בעשור האחרון לשם הפרטת שוק התעופה הישראלי, הפיכתו לתחרותי וקביעת אמות־מידה זהות לאלה הקיימות במדינות האיחוד־האירופי. סירוב הממשלה להיכנע לשביתת ההסתדרות ולאיומי עופר עיני עשוי לסמן את תחילתו של המאבק למען הפרטות נוספות והסרת הנטל מכיס הצרכן. עובדי 'אל על' חוששים, כי התחרות תגרום לפיטורים. ובצדק. עובדי חברת החשמל והנמלים רואים במאבק עניין עקרוני: אם השמיים ייפתחו, מן האפשר ששווקים נוספים ייפתחו לתחרות ולהפרטה. תאצ'ר הפגינה נחישות עקרונית מול הכורים.

עתה, נתניהו ולפיד נדרשים לנחישות מול יו"ר ההסתדרות, עפר עיני. אם הממשלה תתעקש על הרפורמה וההסתדרות תעמוד על שלה, המאבק יוחרף. לפי שעה, שדה התעופה בנתב"ג יושבת עד יום שלישי בחמש לפנות בוקר. כאשר תעבור הרפורמה לשלב היישום, יצטרך עיני להחליט אם הוא הולך על כל הקופה ומתייצב מול רה"מ ושר האוצר – כפי שעשה סקרג'יל באנגליה – או מוותר. גם עיני, שאולי אינו מכיר את ההיסטוריה של שביתת הכורים ההיא, יודע, כי מהלכי הפרטה, ייעול והכנסת גורמים זרים לתחומים שעליהם חולשים מונופולים ישראליים הם מתכונת להחלשת האיגודים. בבריטניה, הם לא התאוששו מהשביתה ההיא. בישראל – אשר בה כוחם אמנם מוגבל אך חזק דיו – רפורמת "שמיים פתוחים" היא עבור ההסתדרות מה שהייתה עבור איגוד הכורים ההחלטה להפריט ולייעל את מכרות־הפחם: הכרזת מלחמה.

נתניהו – שהקים ממשלת ימין ליברלי הגם שרצה בשותפות דווקא עם מפלגת העבודה והחרדים (שהיו, קרוב לוודאי, מונעים כל רפורמה בשוק התעופה) – אמר אתמול בישיבת הממשלה אשר אישרה החלת דין רציפות על הצעת החוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות במשק (החלטה שתכליתה קידום הצעת החוק): "אנו מאוד מעריכים את הסקטור העסקי ורוצים לעודד אותו… אנו לא מוכנים לקבל מונופולים וקרטלים. את התחרות הזו מבצעות נשות ואנשי העסקים. הערך המוסף הכלכלי לא מיוצר בעיקרו על ידי הממשלה או על ידי חברות ממשלתיות. אנו לא רוצים לדכא את היזמות ואת התחרות, ולא רוצים לדכא את היזמות והיזמים. בסופו של דבר זאת הכלכלה שלנו, הם מושכים את העגלה של כולנו, הם מביאים ערך מוסף, הם לוקחים סיכונים". במלים אחרות: השמרנות החדשה במושגיה הכלכליים חוזרת למשרד רה"מ.

ברם, המשנה הקפיטליסטית של נתניהו איננה חדשה. השאלה המהותית היא אם לשם הכנסת יזמות, תחרותיות וחירות עסקית לכלכלה, רה"מ ייצא גם למהלך של הפרטות כואבות, פיטורים, התייעלות ועימות עם ההסתדרות. בכהונתו הקודמת, ביכר את הפשרה עם עפר עיני על פני עימות. הפעם, לרה"מ ולשר האוצר, שני אנשי ימין כלכלי, יש הזדמנות לבצע מהלכים כלכליים משמעותיים ולהסתכן בעימות־רבתי עם ההסתדרות. עם סדר יום כלכלי מעין זה, נתניהו חוזר לשנת 2003, אז נאלץ לשקם את הכלכלה הישראלית במחיר אישי כבד. ישראל שלאחר רפורמות נתניהו שרדה את המשברים הכלכליים שיוון, ספרד וקפריסין לא מצליחות לשרוד. לפני עשור, הוא זכה לגיבוי מלא מצד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, ואביו של שר האוצר הנוכחי, טומי לפיד, שמפלגתו מנתה 15 ח"כים. הפעם, גם לפיד וגם בנט יגבו את רה"מ בצעדיו. ציבור בוחריהם מצפה מהם לעשות כן. אם יצליח לחולל תמורות ליברליות בכלכלה – אפילו במחיר של עימותים קשים ושביתות ארוכות – גם כהונתו הרביעית כרה"מ תהא מובטחת.

סגירת המעגל של השמאל הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.8.2011

הפגנת הענק שהתרחשה בסוף השבוע שעבר בתל-אביב ביטאה סגירת מעגל מבחינת השמאל הישראלי: עשר שנים מאז ספג השמאל את המכה הקשה והכואבת ביותר בעקבות בגידת הפלשתינים בדיוני קמפ דייויד ותחילת האינתיפאדה השנייה, קיבלו שם מחילה פומבית. הם לא נדרשו לטקס וידוי או הכאה על חטא. את כתב המחילה נתנו להם ערוצי הטלוויזיה ושלושת העיתונים הגדולים, למעט "ישראל היום". חד"ש, ולמעשה מק"י המהווה הגוף האמיתי והפעיל בה, הצליחה בעזרת ידידיה ב'קרן החדשה' ובארגונים נוספים, להצית את שדה הנפט החברתי. את מה שלא עשה הגפרור המדיני, עשה הגפרור הקומוניסטי. מאז צעדות האחד במאי של ההסתדרות בשנות השישים והשבעים, לא נראו בתל-אביב כל כך הרבה דגלים אדומים. למעשה, אפילו בהפגנות האדומות של מפ"ם ומק"י לא זעקו המפגינים "מהפכה", המילה המושמעת ביותר במרכז העיר העברית הראשונה.

הגיליוטינה בשדרות רוטשילד

השאלה שמתעסקים בה באובססיה רבה – כמה באמת השתתפו בהפגנה, 150 אלף או 300 אלף – איננה רלוונטית עוד. כשברחובות צועדים עשרות אלפים, המשחק משתנה. הקומוניסטים ועוזריהם עשו פה גיוס מרשים באמצעות אחד התכסיסים המתוחכמים ביותר שננקטו בפוליטיקה בארץ מזה עשרות שנים: הם הפרידו את העניין הכלכלי והחברתי מהעניין המדיני, הסוו לחלוטין את מצעם הפרו-פלשתיני, הכניסו לסדר היום מצע סוציאליסטי רדיקלי והצליחו לשבות את לבם של רבבות, שחלקם מעולם לא השתתפו ולו בהפגנה אחת בכל ימי חייהם. במצב הנוכחי, השאלה איננה מה יהיו תוצאות המו"מ עם הממשלה, אם הוא בכלל יתרחש. דפני ליף אומרת זאת במפורש. היא וחבריה אינם רוצים בשום מו"מ. המטרה של התנועה המהפכנית היא הפלת ממשלת נתניהו.

המצב הזה משחק לידי הפלשתינים, ולא מן הנמנע שאם אלה יראו כי הממשלה מתנדנדת, הסצנריו של ספטמבר השחור יידחה למועד מאוחר יותר. חיים רמון כבר אמר למנהיגי הערבים, כי יוכלו להשיג תוצאות טובות יותר אם יישאו וייתנו עם ממשלה אחרת. אם אבו-מאזן יראה שדפני ליף וחבריה למפלגות השמאל יצליחו לזעזע את הממשלה עד כדי הפלתה, הוא האחרון שירצה להתערב במהלך שיזכיר לדעת הקהל מדוע הימין בשלטון ואיזה נזק היסטורי, לאומי ואנושי הסבו הסכמי אוסלו לעם בישראל. בתנועה המהפכנית מדברים במפורש על הצעד הבא: צעדת חצי המיליון או המיליון (תלוי איך התקשורת תספור את המפגינים) שביסודה תעמוד הקריאה להתפטרות נתניהו.

הניסיונות החוזרים והנשנים של הממשלה להסביר את העובדות היסודיות, שלפיהן כלכלת ישראל נמצאת במצב טוב מאוד עם תעסוקה מלאה וצמיחה גבוהה, נופלים על אוזניים ערלות. רוב העיתונאים מתעלמים מההבדל שבין קריאות "לחם, עבודה" לבין מחאות על יוקר המחיה. הרי ביוקר המחיה אפשר לטפל בקלות רבה יותר מאשר באבטלה המונית. הימין צריך להזכיר לציבור את העובדות הנוספות שבעטיין נבחר נתניהו לראשות הממשלה. את הסכמי אוסלו שהביאו עלינו טילים. את ההתנתקות שיצרה ישות ג'יהאדו-פשיסטית בעזה. את קריאות השמאל לתת את רמת הגולן לעריץ הסורי שהתגלה כרוצח המונים. את פיגועי ההתאבדות שליוו את המהלכים המדיניים הוותרניים של השמאל. את העובדה שערב ראש השנה תשע"ב, הישראלים בטוחים יותר מאי-פעם ואינם חוששים לגורל יקיריהם בצאתם מהבית.

נתניהו צריך להפגין את הנחישות של סרקוזי שעמד בפני הפגנות של 5 מיליון עובדים מאורגנים. עליו להשתמש ברוב הפרלמנטארי שלו כדי להמשיך ברפורמות במשק הכוללות יותר תחרות, יותר כלכלה חופשית, יותר מקומות תעסוקה, יותר יוזמה פרטית. לראש הממשלה יש יותר משנה להראות כי במשק תחרותי באמת, האזרח מרוויח ולמעסיק יש אינטרס בהעלאות שכר ובשכירת יותר עובדים. במשק כזה, המחסומים המוטלים על בנייה לרווחת הציבור יוסרו, מוצרי המזון יוזלו, המסים יקוצצו וההשקעות תגדלנה. גם אם חצי מיליון ישראלים יחצו את הרוביקון של אבן גבירול, על נתניהו להשתמש במנדט שנתן לו העם ולהמחיש כי צמיחה כלכלית ושגשוג חברתי הולכים יד ביד. בנובמבר 2013, יוכלו המחנות היריבים להציג את מרכולתם ולהתחרות על לב הבוחר. דפני ליף צריכה לדעת כבר עתה: זה לא יקרה רגע אחד לפני כן.