צ'ה שלי – ראיון עם העיתונאי ג'ון לי אנדרסון

פורסם במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 30.12.2011

צ'ה גווארה, המהפכן שכמעט וחולל מלחמה גרעינית, מייצג סוג לא מושחת של הנהגה, כזאת שחסרה בימינו. לעיתונאי ג'ון לי אנדרסון, כתב ה"ניו יורקר" ומחבר הביוגראפיה על צ'ה גווארה, יש הרבה מה להגיד על ספרו, הקשר שלו לאובמה, לנתניהו ולסכסוך באזור. ראיון

יש משהו מפתיע בדמותו של ג'ון לי אנדרסון, עיתונאי ה"ניו יורקר" שכתב את הביוגרפיה עבת-הכרס של המהפכן הדרום אמריקני צ'ה גווארה, שיצאה לאור באחרונה בהוצאת "מעריב". אנדרסון, עיתונאי גבה-קומה, מאפיר ומזוקן הגיע לישראל במיוחד לרגל תרגום ספרו (שהופקד בידיו הנאמנות של אריה חשביה), מגלם באישיותו מזיגה חד-פעמית כמעט: הוא גם מעריץ ("מוקסם", הוא מתקן אותי) את צ'ה גווארה, אבל באותה מידה מייצג את השמאל הליברלי הרך של פעם; הוא גם מאוהב ברעיונות של גרילה ומאבק לחופש, אך קשה למצוא אצלו הערצה לפלשתינים (הגם שהוא מבקר את ישראל). זה עשוי אולי להסביר את את השיח שהוא בוחר לנהל: שמאלני אבל מתון, ביקורתי אך חף מכל שנאה, הוגן בביקורת על ישראל אך עם מינון דל מאוד של חד-צדדיות.

אני פוגש באנדרסון בבית קפה ירושלמי כמה ימים לאחר שהרצה בפני מערכת "הארץ", העיתון היחיד שזימן אותו לפגישה עם בכיריו. תהיתי בקול רם אם אין זו אירוניה שרוב כלי התקשורת בארץ – למעט שני העיתונים האידיאולוגיים של השמאל והימין – התעלמו מביקורו. אולי זה לא מעניין אף אחד, הוא ניסה להציע הסבר בעודו בוחש בכוס הקפה שנחה על שולחנו. הדיסוננס הזה בין כתיבתו המצוינת של אנדרסון והמוניטין שלו בעולם, לבין האופן שבו הוא התקבל בארץ, מפתיע; שכן ספרו על גווארה הוא באמת מלאכת מחשבת של מחקר המתקיים בשטח ולא מספרייה אקדמית שכוחת אל, כתוב בשפה קולחת ובסגנון דרמטי ומרתק.

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה". ג'ון לי אנדרסון

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה". ג'ון לי אנדרסון

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה", הוא משחזר את ראשית הרומן בינו לבין אבי המהפכה הקובנית, שבמהלכו אף פגש את אלמנתו של גווארה ונסמך על שולחנם של בכירי המפלגה הקומוניסטית הקובנית. "הוא ייצג את תרבות-הנגד, את ההתנגדות למלחמה בווייטנאם. הוא היה כמעט אלוהים עבור דרום אמריקה. בשנות ה-80', התחלתי להתעניין באנשים שעסקו במלחמות גרילה, שנלחמו בעד רעיונות שאותם אנשים האמינו בהם. התחלתי לנסוע בעולם כדי לגלות את עולם ההתקוממות. בין סוף שנות ה-80' לבין ראשית שנות ה-90', כתבתי ספר על מלחמות גרילה, ושהיתי במחיצת מרקסיסטים, אסלאמיסטים ואנשי גרילה אחרים. כולם שאבו השראה מצ'ה גווארה. בעוד שבעולם המערבי הוא היה סוג של 'פופ אייקון', הרי שבעולם השלישי הוא הפך לסמל של מהפכה, ארכיטיפ שמנסים לחקות אותו".

אנדרסון מסביר, כי המהפכן המזוקן מהאי הקומוניסטי היווה מודל שכל תרבות ואידיאולוגיה הייתה יכולה להתחבר אליו. "צ'ה ריתק אותי כי הוא עבר תהליך של מיתולוגיזציה. היו פערים גדולים בקורות החיים שלו, והסתקרנתי במיוחד כשענני המלחמה הקרה החלו להתפזר עם קריסת הקומוניזם המזרח-אירופי. לכן, חשבתי שגווארה יכול להיות נושא מלהיב ומרתק לספר. הוא היה דמות שערערה על הגדרות קלות של מיהו הטוב ומיהו הנבל".

להסיר את הילת הקדושה

אנדרסון, שיציין בינואר הקרוב את יום הולדתו ה-55, נולד בפלורידה. אמו הייתה מחברת ספרי ילדים ומרצה באוניברסיטת פלורידה. אביו היה כנראה הדמות שהשפיעה יותר על חייו: הוא שימש יועץ ל'סוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי', וג'ון הצעיר גדל והתחנך ב-7 מדינות, החל בדרום קוריאה ובאינדונזיה, וכלה בארצות הברית ובבריטניה. בשנת 1979, החל לעבוד ככתב ה"לימה טיימס" בפרו, ובמרוצת שנות ה-80' עבד ככתב ה"טיים מגזין" במרכז אמריקה. ספרו על צ'ה גווארה, "צ'ה גווארה: סיפורו של מהפכן", מחזיק למעלה מ-800 עמודים באנגלית ו-780 עמודים בעברית. הספר פורסם בראשונה ב-1997, והגיע לישראל בתרגום עברי רק השנה – 14 שנים לאחר שיצא לאור באנגלית. ב-2002 וב-2004, פרסם אנדרסון שני ספרים נוספים, על אפגניסטן ובגדד, בהתאמה. אף אחד מהם לא הגיע למספר העמודים הרב של ספרו על המהפכן הדרום אמריקני שמצא את מותו ב-9 באוקטובר 1967 מידי מתנגדיו בבוליביה.

למרות העיסוק בדמות שעברה האלהה, אנדרסון לא עורר עניין רב בחוגי השמאל המקומי עם פרסום הביוגרפיה של גווארה. הוא לא הוזמן להרצות במועדוני המפלגה הקומוניסטית בתל-אביב, האנרכיסטים לא קראו לו לבוא לזרוק אבנים בבלעין, הפלשתינים לא סידרו לו פגישה עם הראיס וביקורו בישראל עבר בלי שהותיר כמעט חותם על הסצנה הרדיקלית. ואם לא די בכך, היו גם שסירבו לפרגן: חיים ברעם, אח של, עיתונאי "כל העיר" ואיש חד"ש, העיר בביקורת שפרסם ב"הארץ", כי אנדרסון אינו מדייק לעתים. "הביוגרפיה המרשימה הזאת אינה חפה מבעיות. הדוגמה הבולטת לכך היא החלק המספר על אודות המגעים שגרמו להצבת הטילים הסובייטיים בקובה ב-1962, שמסתיים בהפרזה הוליוודית טיפוסית", כותב ברעם. "אנדרסון מייחס את כל התהליכים הדיפלומטיים המסובכים, שקדמו להסלמה הכה משמעותית במלחמה הקרה, לגיבור ספרו, ובכך סותר את הניתוח המורכב שלו עצמו.

"השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא". אנדרסון בחברת מהפכנים

"השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא". אנדרסון בחברת מהפכנים

למעשה, כפי שאנדרסון יודע לספר לנו, ברית המועצות, בניצוחו האישי של מנהיגה ניקיטה חרושצ'וב, היא זו שיזמה את המהלך. האגף השמאלי בהנהגה העליונה הקובנית (ראול קסטרו וגווארה) תמך בהצבת הטילים באי הסמוך כל כך לחופי מיאמי והמנהיג פידל קסטרו, שהבין שהניתוק בין קובה המהפכנית לבין ארצות הברית נהפך לעובדה מוגמרת, ניאות. אבל אנדרסון מתעקש: 'בתוך כמה שבועות תביא העסקה שרקח צ'ה את העולם אל סף מלחמה גרעינית'. דרמטי, אבל שנוי מאוד במחלוקת. אירועי אוקטובר-נובמבר 1962 דווקא הוכיחו שהמעצמות הגדולות היו מוכנות לעשות הכל כדי שמלחמה גרעינית לא תפרוץ; גווארה והקובנים היו בעיקר פיונים במאבק הגלובלי בין ארצות הברית לבין ברית המועצות, וכל קביעה אחרת, גם לצרכים 'ספרותיים', היא טועה ומטעה".

כשאני מצטט בפני אנדרסון את הביקורת הזאת, הוא מעווה פנים. אני תוהה אם הוא מעריץ את גווארה עד כדי כך שכל מיני ישרא-קומוניסטים יתווכחו איתו למי ראוי לתת קרדיט בכל הנוגע לסכסוך שכמעט דירדר את האנושות למלחמה גרעינית. "מה שאני חש כלפי צ'ה גווארה הוא היקסמות, לא הערצה. היו בו היבטים רבים שלא אהבתי. הוא לא דמות שחור-לבן, כמו רובנו. בספר, רציתי למלא את החורים בחייו. במובן הזה, ערכתי לו דה-מיסטיפיקציה". אנדרסון תוהה אם ברעם מגיע מהימין.

לא, הוא דווקא מהשמאל.
"אה, השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא. הימין לא אוהב אותו כיוון שהוא כזה נערץ בעולם. תבין שלפניי, הספרים אודותיו עסקו במיסטיפיקציה או בדמוניזציה שלו. יש ניסיון להפוך אותו למעין פסטיש שחור-לבן. אני לא מסכים שצבעתי אותו בצבעים של הרפתקנות רומנטית. המרקסיסטים חושבים שהוא היה מושלם ויש כלפיו פולחן אישיות שבו הוא הופך למעין-אלוהים".

ובכל זאת, ברעם טוען – ומצטט אותך – שלשיטתך צ'ה היה אחראי לעניין משבר הטילים.
אנדרסון מתעצבן קלות, סוג של עצבנות ניו-יורקית מנומסת נוכח ביקורת של קומוניסט ישראלי מהפריפריה הירושלמית. "הוא בור. צ'ה היה האדריכל הראשי של יחסי קובה והסובייטים. הוא היה דמות מפתח במו"מ שהביא להבאת הטילים הסובייטים לקובה. צ'ה ופידל עברו לצד בריה"מ כי הם חשבו שהסובייטים ייצאו מנצחים מהעימות בין המעצמות, אף שבתחילה הם ביקשו לקשור יחסים עם ארה"ב".

כך או אחרת, לי הוא נראה דמות מסוכנת מאוד. הוא היה מהפכן שמסור לעמו, אבל גם אדם שעבור מהפכה עולמית מוכן לשרוף את הכול באש גרעינית. הוא גם הוציא להורג את מתנגדיו.
"הוא עבר תקופה קשה מאוד. הרי במלחמה הורגים אנשים. זה מה שאתם עושים כאן". אנדרסון מביט בי כדי לוודא שהפרובוקציה עבדה, וממשיך בידענות מופלגת שמאפיינת, מהיכרותי האישית, בעיקר מהפכנים מסורים: "היו 240 הוצאות להורג לאחר המלחמה. במהלך המלחמה, אסירי האויב לא הוצאו להורג. מרגלים ובוגדים – כן. לאחר ניצחון המהפכה, היו טריבונלים עממיים שערכו דיונים ציבוריים. מי שהוצא להורג היה אחראי לפשעי מלחמה. במהלך השנים שצ'ה וחבריו שהו בערים, נוהל נגדם טרור מצד משטרו של בטיסטה. כשהם הגיעו להוואנה, מתנגדי המשטר ברחו, ומי שמצאו שם – ירו בו. זה לא היה טיהור סטליניסטי. גווארה לא המשיך להוציא להורג אנשים לאחר מכן. הוא לא הוציא להורג אף אחד. הוא כנראה היה צריך לעשות את זה, אבל לא עשה". אנדרסון, עושה רושם, נהנה מהרושם המתעתע הזה שהוא מותיר בשומע: עיתונאי מהפכן? אולי סתם חובב מהפכות? היסטוריון מגויס? קשה להכריע.

דומה לפלשתינים אבל שונה

ארנסטו רפאל "צ'ה" גווארה נולד ב-14 ביוני 1928, הבכור בבניה של משפחה ארגנטינאית אמידה עם שורשים איריים-באסקיים-ספרדיים. מגיל צעיר החל גווארה לקרוא את מרכס, ועינו שזפה גם את כתבי פרויד, ז'ול ורן, אלכסנדר דיומא ואחרים. הוא היה נשוי פעמיים, ומנישואיו נולדו לו 5 ילדים. הוא למד הנדסה בקורדובה, ועם מות סבתו שגססה בעקבות אירוע מוחי, וגם בשל מחלת האסטמה הקשה שממנה סבל, החל ללמוד בדצמבר 1947 רפואה בבואנוס איירס.

במסעותיו הפך מודע לקבוצות שלמות, עניות ומדוכאות, בהן האינדיאנים הנשכחים. בפגישותיו בדרום אמריקה החל לפתח תודעה מהפכנית, טיפל במצורעים, עסק בצילום ובעיתונאות, כתב על שבטי המאיה והאינקה וב-1952 שב לבואנוס איירס כדי להשלים את מבחניו. הוא עבד בבתי חולים בגואטמלה ובמקסיקו סיטי, וכעבור פחות משנה הוסמך להיות רופא. במקסיקו, פגש את האחים ראול ופידל קסטר והצטרף לאימונים גרילה מהפכניים. המהפכנים הצעירים נעצרו, שוחררו והפליגו בלוויית 82 מהפכנים נוספים על סיפון ה"גראנמה" אל היעד: קובה. חייליו של בטיסטה, שליט קובה, שהוגדר על-ידם כמי שניהל את "בית הזונות של האימפריאליזם" לאור תיירות הזנות המפוקפקת שם, ביקשו להניסם ונלחמו בהם. המעטים שניצלו מהעימות עם הצבא, ברחו להרים וצ'ה זכה לדרגת מפקד בצבא קסטרו.

גווארה החל את מסעו להבסת השלטון המושחת בקובה כאשר בשלהי 1958 פיקד על כוח צבאי קטן של מורדים שהתקיף את הצבא המאומן של בטיסטה. האגדה מספרת, כי חיילים אף ערקו לטובת הגרילה הקומוניסטית הנחושה. כעבור שנה, נמלט רודן קובה מהאי ובאמתחתו 40 מיליון דולר. גווארה ביקש להעלות את רמת הרפואה הירודה בקובה, למגר את העוני הקשה ולהציל את בריאותם של תושבי האי הקומוניסטי הצעיר. הוא הקפיד לבוא בחשבון עם מתנגדי המשטר, ובמשך ארבע שנים הוציא להורג את מתנגדיו, כשההערכות נעות סביב 150-500 איש.

המהפכן חסר המנוח התקשה להסתגל למציאות בלתי-הרפתקנית ומחייבת של ראש מדינה: הוא ביקר בחלק ניכר ממדינות העולם, ובמשך 6 שנים היה שר התעשייה בקובה ונשיא הבנק הלאומי שם. אולם עמדותיו המהפכניות, חצי מאואיסטיות-חצי טרוצקיסטיות, ציננו את היחסים בינו לבין פידל קסטרו, שסלד מן הביקורת של גווארה על הסובייטים, שלא היו דיי מהפכנים לטעמו. הוא החליט לייצא את המהפכה הקובנית למדינות נוספות, בהן אלג'יריה, קונגו ובוליביה. ב-9 באוקטובר 1967 נתפס גווארה על-ידי הצבא בבוליביה והוצא להורג. רק כעבור 30 שנה, הועברו עצמותיו לקבורה בקובה בטקס שבו השתתפו למעלה ממיליון איש. גווארה, אגב, הספיק לבקר בעזה ב-1959 ואף הותיר צילום שלו עם אנשי הרצועה.
אנדרסון מודע לניסיון שנעשה לא-אחת, לגזור גזירה שווה בין הטרור הפלשתיני לבין הגרילה הקובנית בראשות גווארה. "לפני שעורכים השוואה, צריך לזכור שהמהפכה הקובנית הייתה תוצר של שנות ה-60' וה-70'. עם זאת, לכל תנועות ההתנגדות יש מאפיינים משותפים. אפילו מתנגדיו של צ'ה גווארה העריצו אותו. לערבים הייתה הנהגה רעה לאורך השנים, וצ'ה בהחלט מהווה דוגמה למנהיגות אחרת, שמעולם לא הזדקנה והושחתה, ושילמה מחיר על אמונותיה. לא רק פה אלא גם בפקיסטן ובפיג'י הפנים שלו הם פני המרד, מלאות כעס".

"איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים?". אנדרסון בלוב

"איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים?". אנדרסון בלוב

ובכל זאת, כדאי להזכיר שבמערב, צ'ה גווארה הפך לאייקון של תרבות הצריכה, עם חולצות טי והדפסים של דמותו עליהן. יש שוני בין התפישה שלו במערב לבין האופן שבו רואים אותו במקומות אחרים.
"זה אולי רוקן מעט את הדמות, אבל המסר עדיין שם. יש הבדל בין צ'ה שנמצא בבוטיק לבין צ'ה שמופיע על החולצות בכיכר רבין או בהפגנות נגד הג'י-שמונה. עדיין המסר המהפכני נותר על כנו. עובדה שהספר שלי ממשיך לצאת בשפות שונות בעולם, בסין למשל. צ'ה נשאר סוג של מופת. הוא דמות שניתן לפרש אותה בכל מיני דרכים. מתנגדיו של צ'ה יודעים את מה הוא מייצג ולכן מנסים לשים אותו בתבניות פשטניות. הרי יש הרבה אי-שוויון ושחיתות בעולם ולצ'ה יש מסר של שינוי החברה. בעולם השלישי יש הערצה רבה ומודעות גבוהה למי שצ'ה היה ולמה שהוא סימל".

קואליציה נטולת אושר

מחמוד אחמדינג'אד והוגו צ'אבז הם רק חלק מהקליינטים שאותם ראיין אנדרסון לאורך השנים. הוא בילה זמן ניכר בלוב, ביקר לא אחת בטהרן, פגש את מתנגדי המשטר והגיע עד ללשכת הנשיא אחמדינג'אד. את קדאפי, אגב, לא יצא לו לפגוש. התוצאה הייתה כתבת ענק מרהיבה שפורסמה ב"ניו יורקר", עם בונוס בדמות ראיון עם הצורר הפרסי. אפשר שסוד קסמו של ג'ון לי אנדרסון הוא הזהירות הפוליטית המופגנת שהוא מפגין, גם בראיונות לעיתונות בישראל. בוונצואלה, למשל, שורר לדעתו "בלגאן". את הימין שם הוא מגדיר כ"לא-אחראי" ו"אנוכי". לצ'אבז יש "כוונות טובות" אבל הוא מנסה "לחקות את הנוסחה של פידל בקובה". "זו לא מהפכה אמיתית. במהפכה אתה צריך להוריד את המסיכות", הוא חותם. אנדרסון, כך נראה, מקפיד לשבת על הגדר, לא להסתכסך עם אף אחד.

משום-מה, דווקא המהפכה הלובית זוכה לשבחים ממי שעשה התמחות פרקטית בעולם של גרילה ומהפכות. "זו מהפכה אמיתית. היא אלימה, המנהיג ומשפחתו סולקו, וכרגע יש ואקום שלטוני. לוב לא הייתה באמת מדינה. קדאפי היה המדינה".

כשנתפס, ניבא סייף אל-אסלאם קדאפי שבתוך שנה השבטים בלוב יתחילו להילחם אלה באלה. זה לא נראה לי כמו מהפכה אמיתית.
"יש סיכוי גדול שזה יקרה. המהפכנים מחפשים מנהיג, ומי שמנהיג אותם כרגע הם ראשי השבטים, טכנוקרטים או אסלאמיסטים. זו לא קואליציה מאושרת. אין להם יכולת ליצור צבא מאוחד. הם יזדקקו לעזרה רבה מן המערב. צריך לזכור גם, שחלק ניכר מהנשק שהיה בידי המדינה עבר לרשות המדינה. הסיכוי שהמהפכה שם תצליח הוא 50:50. באופן כללי, אני מעט פסימי לגבי המצב בלוב".

אתה מדבר על מהפכה אבל מי שהפיל את קדאפי היה המערב. אלה היו כוחות נאט"ו שעשו את העבודה. זו לא הייתה מהפכה עממית בנוסח קסטרו וגווארה.
"הם הפילו את קדאפי כי הם יכלו. הייתה אפשרות להפיל אותו עם הנוסחה של 'בלי טביעות רגליים באדמה'. זה היה שיתוף פעולה בין המורדים לבין נאט"ו. כאשר החלה שפיכות דמים, זה פשוט קרה. כשהגוש המזרחי התמוטט, זה התרחש בבת-אחת. הייתי ביקורתי כלפי נאט"ו, אבל בסופו של דבר זו הייתה הצלחה גדולה. באופן כללי, האביב הערבי הוא בעצם הר געש אחד גדול; אתה לא יודע מתי הוא יתפוצץ. זה דומה למזרח אירופה של פעם: אזור שאינו הומוגני באופן אתני, שהיה אטום במשך שנים".

ההתלהבות של אנדרסון מן המתרחש באזור נגמרת כשמתחילים לדבר איתו על ישראל והפלשתינים. כשהוא מתבקש לחוות דעה על הסכסוך המקומי פה, נדמה שהאוויר יוצא לו מן המפרשים. "יש תחושה גדולה של מיצוי בכל הנוגע לתהליך השלום", הוא קובע. "לישראל יש הרבה חברים, ובפרט בארצות הברית, אבח יש תחושה שזה נמשך זמן רב מדי. הסכסוך הבלתי-פתור עם הפלשתינים צריך להיפתר דרך משא ומתן כך שאפשר יהיה לסלק את הקיצונים".

לפי הניסוח שלך, ישראל היא בעצם בעיה למערב. אבל בארצות הברית, ולא רק אצלנו, יש אומרים שלמעשה ישראל היא המקום היחיד במזרח התיכון שבו יש נוכחות מערבית רציפה. המדינה היהודית היא המעוז היחיד של המערב באזור.
אנדרסון לא מתלהב מן הקביעה הזאת. "איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים? באיזה אופן אתם עוזרים למערב להתמודד עם מה שמתרחש בסוריה? זה מורכב. אני מסרב לנוסחאות פשטניות ושטחיות של סנטורים אמריקנים ימנים, וגם של הקצה האחר. לשתי המדינה יש מערכת יחסים קרובה ועמוקה. זה עניין היסטורי שכנראה לא הולך להשתנות. מה שאנו רואים בממשל הנוכחי הוא ניסיון לזרז את קצב הפיוס ומציאת הפתרון. פיתרון הסכסוך עם הפלשתינים יהיה יתרון עצום למערב. המצב הנוכחי נראה לי כמו הצדקה לקיצונים להמשיך הלאה בחייהם. אני לא יודע אם נתניהו הוא האדם הנכון. עצוב לבקר במדינה שבה אתה רואה חומות. מה קורה בעצם בצד השני של החומה? זה חלק מישראל? זו מדינה אחרת? אם 60 שנים של השפלת הפלשתינים וניצחונם במלחמה לא הצליחו לסיים את הסכסוך, ומה שיכול לפתור אותו הוא פתרון של שתי מדינות, אז פשוט תעשו את זה".

נוירוטיות ישראלית

אנדרסון מקפיד להדגיש בפניי כל העת, כי הוא "איננו מומחה". אולם הידע שלו על הנעשה בישראל הוא רחב מאוד. אני מציין בפניו כי באחרונה עלה התיקון לחוק לשון הרע, המעלה את תקרת הקנס שניתן להשית על אדם או כלי תקשורת מ-50 אלף ל-300 אלף שקל. אני מסביר לו גם על חוק העמותות שהועבר לאחרונה בקריאה טרומית בכנסת. למרות המחויבות שלו לרעיונות של חופש עיתונאי, הוא בוחר להיזהר בניסוחיו. "יש כאלה שטוענים שישראל נמצאת על סף הפשיזם", אני מתגרה בו. הוא מנסה מעט להתחמק מן השאלה ("אין לי מושג מהו חוק העיתונות פה", הוא אומר), אך לבסוף נכנע: "באופן כללי, כשממשלות מתחילות לחוקק חוקים בכל הנוגע לחופש העיתונות, מניסיוני, זהו מדרון חלקלק המסכן את חופש הביטוי".

המעניין הוא שהמאבק נגד התיקון לחוק לשון הרע משותף לעיתונאים מהשמאל ומהימין בישראל. זה לא עניין של מחנות פוליטיים.
אנדרסון בוחר להתייחס במנותק מהשאלה. "מהאופן שבו אתה מתאר את זה, זה נשמע לי רעיון רע. זה נראה כמו ניסיון להפעיל לחץ כלכלי כדי להביא לצנזורה. זה אולי יגן על החזקים". הידע שלו, לעומת זאת, מפתיע כשזה מגיע לבית המשפט העליון. כנראה שבישיבת מערכת "הארץ" שבה השתתף, היה מי שדאג לטפטף לו את המסר המתאים. "בכל מה שנוגע למינוי פוליטי של שופטים, זה מסוכן. מערכת המשפט היא חלק חשוב מהדמוקרטיה. מערכת משפט עצמאית חשובה על מנת שתהיה דמוקרטיה בריאה, על מנת שיתקיים שלטון החוק. כשאני קורא על חוקים כאלה, אני חושב על משטרים טוטליטאריים. זו נראית לי התנהגות נוירוטית. באופן כללי, הכול מתחיל להשתנות אצלכם. גם מערכות יחסים ארוכות עם השכנים שלכם. זה גורם לנוירוטיות, לחרדה. הקיטוב בין השמאל לבין הימין בישראל מדאיג. במקום תהליך של פיוס בין המחנות, אנו רואים קיטוב הולך וגובר. אני לא יודע אם נתניהו הוא האדם שיכול לאחות את הקרע".

פגשת בימי חייך הרבה מאוד מנהיגים. איך, לדעתך, תזכור ההיסטוריה את בנימין נתניהו?
"נחיה ונראה. זה עוד לא נגמר. לפעמים, זוהי הפעולה האחרונה שהופכת לרגע המכריע. נכון לעכשיו, אין לו מורשת גדולה. הרבה אנשים אהבו או שנאו את ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. איכשהו, הוא היה אסרטיבי מאוד. ידעת מה אתה מקבל ממנו. הוא היה החלטי מאוד. נתניהו הוא תקיף מבחינה רטורית, אבל לא החלטי. רטורית, הוא אסרטיבי. הוא כמו שחקן. ובכל זאת, הוא לא כזה זקן. תראה את רבין ופרס".

לאחרונה הייתה יוזמה בקרב חוגים מסוימים במפלגה הדמוקרטית להחליף את הנשיא המכהן, ברק אובמה, במזכירת המדינה, הילרי קלינטון, שגם דחתה את ההצעה. מה הם לדעתך הסיכויים, כמי שמכיר את הפוליטיקה האמריקנית היטב, שאובמה יזכה לקדנציה נוספת בנשיאות ארצות הברית?
"הילרי קלינטון היא אינטליגנטית, למדה המון מטעויותיה, יש לה הרבה הון פוליטי, אבל עוד לא הגיע הרגע שלה. אובמה אולי מאכזב רבים, אולם זה מפני שהוא אדם מתון. הוא איש של פשרה. אבל אחרי שמונה שנים של נשיאות בוש, נשיא של ירייה מן המותן, עברנו מאדם שבקושי יכול לסיים משפט באנגלית, לנשיא שיכול לחשוב שמונה מחשבות ביחד ולהגיע לסוף הפסקה. אובמה נבחר לנשיאות כאשר הכלכלה העולמית החלה לקרוס. הוא לא קיבל את ההזדמנות שלו". אני מנסה לגזור גזירה שווה בין אובמה לבין צ'ה גווארה. אנדרסון מצטחק. "צ'ה מעולם לא היה מדינאי או מנהיג פוליטי. הוא היה מהפכן", קובע אנדרסון. "גם אובמה מהפכן", אני מחזיר לו. "אובמה הוא לא מהפכן", מרצין איש ה"ניו יורקר". "ניהול הכלכלה שלו הוא לא מהפכני. הנסיגה שלו מהחלטתו לסגור את הכלא בגואנטנמו איננה מהפכנית. הוא מאוד מאכזב. הוא גם לא ביטל את האמברגו על קובה. הוא לא עשה ולו דבר אחד שניתן לזהותו כמחווה מהפכנית. האם לרפובליקנים יש סיכוי לנצח אותו? נראה. מיט רומני הוא אדם מבריק, פטריוט, עשיר ומחונך מספיק כדי לא להיות מושחת. הוא האדם המתאים עבור הימין. אבל מוקדם מדי לנבא אם רומני ינצח את אובמה".

"בכל מקום בעולם יש משבר של מנהיגות. תראה, אנחנו 60 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה. המקום נשאר לא-שוויוני. העולם מתחיל להתרוקן מנכסיו. מה נעשה הלאה? אנו נצטרך מנהיגים חדשים, בעלי חזון, שיידעו מה צריך לעשות. באשר לארה"ב, אלה לא תהיינה בחירות שמחות. למען האמת, אני לא יודע מה יקרה בסופן. זה משפט מוזר לסיים בו ראיון, לא? לומר 'אני לא יודע'. דבר אחד אני כן יודע: בזמנים של משבר אמיתי, תמיד מתרחש הבלתי-צפוי. בעיתות כאלה, צומחים מנהיגים חדשים. לפעמים, המנהיגים הם כמו צ'ה גווארה".

המערב עוד יתגעגע לקדאפי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 23.10.2011

אם מישהו רצה לדעת איך נראה באמת אביב העמים הערבי, צילומי הרצח המדמם של רודן לוב סיפקו הצצה נוספת לאותו אביב שאינו אלא חורף. המערב, ובראשו נאט"ו וארה"ב, נחלץ לסייע למתנגדי קדאפי כאשר הבין שלא כדאי לו להחמיץ את המהפכה, ושלמעשה העריץ הלובי לא יוכל עוד לשרת את האינטרסים המערביים בתחום הנפט והנשק. השיקול היה קר ואכזר: קדאפי – למוות, אחמדינג'אד ואסד – לחיים. למעשה, העריץ מטריפולי, השריד האחרון של משטרים סוציאליסטיים שהוקמו בחסות סובייטית, לא שיקף שום איום למערב. הוא היה, בסופו של דבר, מטרד בלתי-מזיק. לא היה ברשותו נשק שעלול לפגוע בשום מדינה מערבית. הוא לא היה קיצוני במיוחד בתמיכתו בערבים, אף שקידם את התוכנית ההזויה להקמת מדינה אחת לישראלים ולפלשתינים. אספקת הנפט זרמה ללא שום הפרעה מלוב למערב, האסלאם הרדיקלי בראשות תומכי אל-קאעידה דוכא שם כפי שקרה בתוניסיה, הלובים היו יותר משכילים מרוב עמי האזור, הנשים זכו ליותר זכויות מנשות רוב המדינות שהקיפו את לוב, וגם מצבה הכלכלי של המדינה היה לא רע בכלל בהשוואה למצבן של מדינות אחרות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. בראשות לוב עמד שליט מטורלל ולא מזיק במיוחד.

מועמר קדאפי לוחץ יד לחבר. עוד יתגעגעו אליו

מועמר קדאפי לוחץ יד לחבר. עוד יתגעגעו אליו

אבל אובמה, סרקוזי ומרקל הבינו שקדאפי לא יוכל עוד לספק את הסחורה. לכן הוא ננטש. בדיוק כמו מובארכ, בדיוק כמו בן-עלי. נאט"ו, שנטרלה את קדאפי מכל איום ממשי – קונוונציונאלי ובלתי-קונוונציונאלי – על המערב, חברה למורדים. זה היה רק עניין של זמן עד שהעסק ייגמר. שליט לוב המודח נשחט בברבריות האופיינית לחברה שאותה הנהיג זה עשרות שנים, בדרכים ברבריות בהרבה. לא הוא ולא המורדים – שקריקטורה אנטישמית של קדאפי תלוי עם מגן דוד לגופו יצאה תחת ידם – אינם שונים זה מזה. הם עשו את מה שברמאללה עשו בלינץ' המפורסם: לרצוח, וללא רחמים. "חם, לח ומהביל", הגדירה נעמי שמר את תרבות הרצח הערבית, וידעה את אשר אמרה.

לא צריך להתאבל על עריץ צמא דם כמו קדאפי, אבל כדאי להביט בגועל בחוסר המעש המערבי נוכח הטבח בסוריה, הרודנות הפשיסטית בטהרן, העריצות האסלאמית בעזה ומשטר האימים של חיזבאללה בלבנון. בשאר אסד חטא בפשעים קשים נגד האנושות, ולעת עתה הוא מוגן. אובמה אינו חולם לשלוח את מסוקי נאט"ו להכריע את צבא סוריה במערכה שתימשך, לכל היותר, ימים ספורים. האיום האיראני נותר בעינו וכל שעושים במערב הוא לכבול את ידי ישראל. את המדינות המאיימות באמת, המגובות בתמיכה רוסית וסינית, מותירים על כנן והן טובחות באזרחיהן באכזריות. לוב מצטרפת עכשיו למעגל המדינות הבלתי-יציבות שהאסלאם הרדיקלי מקווה להשתלט עליהן – מצרים, תימן ותוניסיה הן רק ההתחלה. מדיניות החוץ המופקרת של אובמה, שאיננה רואה לנגד עיניה לחסל את האסלאם הפונדמנטליסטי בעודו באיבו, עלולה להביא לידי כך שתוך פרק זמן לא ארוך במיוחד, המערב ייתקל ברשת מדינות שחברות בברית נאמנות עם משטר האייתוללות בטהרן. במצב כזה, האמריקנים יתגעגעו לימי קדאפי ומובארכ.

התגובות ברשת, אגב, לחיסולו של קדאפי היו מזועזעות, בעיקר מהצד השמאלי. לוב, שבה ביקרו חברי כנסת ערבים מישראל והייתה מבצר של אנטי-ישראליות, נשמטה לשמאל מבין הידיים. יש מי שמקווה שבקרוב יקום ציר "אנטי-אימפריאליסטי" שלוב תהיה חלק ממנו, כמו תוניסיה ומצרים, לצד ונצואלה, איראן, סוריה, לבנון וחמאסטן. הסיוט הגדול שלהם הוא שלוב לא תיפול לידי המערב ותהפוך למוקד פרו-מערבי באפריקה. אובמה, שנותרה שנה לכהונתו, צריך לחתור לייצב את המצב בלוב ולמנוע את נפילתה לזרועות אסלאמיות. ספק רב אם יעשה כן: עיראק הופכת בהדרגה לישות אסלאמית אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית. באפגניסטן, המצב איננו בשליטה מוחלטת. המערב נאבק על גורלה של פקיסטן עם עין צופיה על הנשק הגרעיני שם. אם אובמה לא יצליח להציל את מצרים, תוניסיה, תימן ולוב מזרועות התמנון האסלאמו-פשיסטי, הוא ייזכר כנשיא הרע ביותר שהיה לאמריקה ולמערב. מההשתלטות הקומוניסטית על הבית הלבן יישארו שרידים של אבטלה, מיתון, עולם מבותר בין אסלאם לבין מערב וישראל אחת, שיהיה צורך לדאוג היטב לביסוסה, לחימושה ולחיזוקה מול האיומים החדשים שיצוצו בעשור השני של המאה ה-21.

המהפכה הערבית וכישלון המערב – הלקח הישראלי

סיפור גורלן של הדיקטטורות במצרים, בלוב ובתוניסיה מתמצת, למעשה, את סיפורו של המערב החדש. חוסני מובארכ הושלך לגורלו לטובת האחים המוסלמים וחונטה שמפלרטטת עם איראן. מועמר קדאפי, שלא נשקפה ממנו שום סכנה ממשית למערב, הופל מהשלטון על-ידי נאט"ו שסייעה למורדים. גם בן-עלי התוניסאי, שהציל את כלכלת ארצו והפך אותה ממשק מפגר לכלכלה מתקדמת עם תל"ג ששולש תוך 20 שנה ואחוזי צמיחה גבוהים, הופקר. לעומת זאת, אסד הטובח בבני עמו ללא רחם, ומבצע פשעים נגד האנושות, איננו מסתכן בשום מעורבות צבאית מערבית. איראן, המדכאת את בני עמה פי כמה מהמשטרים בארצות "המהפכה הערבית", היא מבצר בטוח לאייתולות. הטירניה הפשיסטית בעזה מעולם לא הייתה מבוססת יותר ומחומשת יותר. המערב הליברלי בהנהגת אובמה עשה את מה שיודע לעשות כל ליברל טוב: לפייס עריצים, להפקיר בני-ברית, לפנטז על שלום ודמוקרטיה ולקבל מלחמות וטרור.

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

אובמה, סרקוזי, מרקל, קמרון ושאר מנהיגי המערב, היו צריכים למנוע את נפילת קדאפי, בן-עלי ומובארכ. לא משום שמדובר במשטרים נאורים אלא מפני שזהו הרע במיעוטו. נגד אותם עריצים לא נלחמו רק מהפכנים שוחרי-טוב. יד האחים המוסלמים הייתה במעל במצרים, ואל-קאעידה נוכח גם בלוב. אובמה עשה למובארכ את שקרטר עשה לשאה הפרסי: משטר דיקטטורי הופקר לטובת מהפכה שנישאה על גלי ההמון. באיראן, לצעירים לא נותר אלא להלין על הוריהם ולהתגעגע לימי השאה. אם האסלאם הרדיקלי יצליח לשים את ידו על השלטון בקהיר ובטריפולי, המשטר של חומייני וחמנאי ייראה כגרסה מרוככת לעומת מה שיתרחש באותן ארצות שנשטפו בלהג "האביב הערבי". הפקרת המזרח התיכון וצפון אפריקה עלולה אפוא להיות בכייה לדורות. שמו של אובמה עוד ייזכר לשנות-דור כסייען הגדול של הרודנויות האכזריות ביותר העלולות לקום בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

אם אפשר להוציא כמה לקחים אקטואליים ורלוונטיים לענייננו המקומי, הרי שניתן לקבוע בוודאות כי ממשלה ישראלית שתיסוג מיהודה ומהשומרון ותסתמך על ערבות בינלאומית של המערב, תסכן את עתיד ישראל בטווח המיידי. לישראל אין שום סיבה להסתמך על המערב נוכח הפקרת ההמונים הנטבחים בסוריה, מזה, ונטישת משטרים מתונים לטובת האסלאם הרדיקלי, מזה. מדינה פלשתינית בגבולות 67' תוכל לקום רק במקום מדינת ישראל, ולא לצדה. לישראל אפילו לא יהיו 60 השניות הנדרשות כדי ליירט טילים שיישלחו מטול כרם ומג'נין אל כפר סבא ותל-אביב. השיקולים שהניעו את המערב להימנע ממעורבות בסוריה, הם אלה שיניעו אותו גם להימנע מכל מעורבות אפשרית לטובת ישראל אם תג המחיר יהיה עימות עם העולם הערבי.

קריסת הקונספציה הזו הביאה גם להתמוטטות קונספציה נוספת והיא רעיון המדינה הפלשתינית המפורזת. ההסכם עם המצרים, שכלל את פירוז חצי האי סיני, קרס והיה לאבק. סיני הפכה לקן צרעות של טרור אסלאמי. גם אם תתעקש ישראל על פירוז השטחים שמהם היא מוכנה לסגת ביהודה ובשומרון, אין לה שום ערובה משמעותית לכך שתוך פרק זמן קצר ביותר, השטחים האלה לא יהפכו למחסן נשק עבור המהפכה האסלאמית. כל מהלך מדיני שתעשה ישראל ויתבסס על ערבות ערבית או מערבית, לא יחזיק מעמד. ואם הספקנו כבר להתפכח מהלשון האורווליאנית על "קורבנות השלום", על שלום שהוא בעצם מלחמה, אין טעם שנכניס את עצמנו למצב אורווליאני נוסף שבו הפסקת אש והתעצמות צבאית לקראת מלחמה תיחשב ל"שלום". בחשבון הסופי, ישראל תצטרך להגיע למצב שבו היא חזקה מספיק להתמודד עם הלחץ המערבי לחתום הסכם מדיני עקר שבו שלום מוביל למלחמה, ולא פחות חזקה להתמודד עם ההשלכות של סירוב לחתום על הסכם כזה.

אסד וקדאפי יורים – בשמאל שותקים

בשבועות האחרונים, מצוי השמאל הישראלי במצוקה קשה. זה התחיל בלוב, שם החל לקרוס שלטונו של מועמר קדאפי, וממשיך בסוריה, הטובחת במפגינים המתנגדים לדיקטטורה של משפחת אסד. בשמאל המקומי לא יודעים כיצד להגיב לאירועים. מצד אחד, הם מתנגדים לקדאפי כי "ההמונים" רוצים להפילו, כי מדובר ברודן מושחת ומגלומן. מן העבר השני, הם אינם ששים להזדהות עם הלובים משום שקדאפי הוא ידיד ותיק של מחנה השלום העולמי, וידוע כ"אנטי-אימפריאליסט" גדול שהגשים בלוב "סוציאליזם ערבי". ובסוריה? גם שם, השמאל לא מסמפט במיוחד את אסד הבן ומזדהה עם מתנגדיו, אולם חברותו בציר המכובד, האנטי-ישראלי והאנטי-אמריקני, נותנת לו קרדיט שקשה להתעלם ממנו. בכל זאת, אסד תומך בחיזבאללה ובחמאס, בן-ברית נאמן של אחמדינג'אד, ולכן עדיף שלא להתנגד לו, ודאי שלא בפומבי.

המבוכה בשמאל מחריפה ככל שברור כי התזה שעליה סנגרו מנהיגי "מחנה השלום" קרסה כבר מזמן. "האופציה הסורית", שגם בכירי מערכת הביטחון השתעשעו בה בשנה שעברה, איננה רלוונטית. הרשות הפלשתינית אינה מסוגלת לערוב לשלום עם ישראל, גם אם תסכים לוותר על עמדותיה ההיסטוריות בדבר שיבת הפליטים וטיהור אתני של המתנחלים. העובדה שהג'יהאד האסלאמי משתולל מעידה שליורשי ערפאת אין שום כוח ממשי להגיע להסכמה שתחייב את כל הפלגים הפלשתיניים. ערפאת עצמו לא רצה בכך ועמד מאחורי אינתיפאדת ההשמדה השנייה, והם-עצמם אינם רוצים ויכולים להתחייב לעמדות שמקובלות על מיעוט קטן בקרב הפלשתינים. במלים אחרות, השמאל יודע היטב שכרגע אין לו מה למכור. המצוקה הזאת היא אכן קשה.

זוכים לשתיקת השמאל. קדאפי ואסד

זוכים לשתיקת השמאל. קדאפי ואסד

אם ניתן לצרף לכך את הכנס ההזוי שנערך הבוקר (שישי) בהשתתפות כל פלגי השמאל, למן אנשי מפלגת העבודה ועד לתמר גוז'נסקי ודב חנין מחד"ש, מה שמתגלה לנגד עינינו זה מחנה ללא מצפן אבל גם ללא שום מצפון. הבולשביזם המקומי איבד אפילו את מה שנהגו פעם לכנות "אינטרנציונליזם". אין לו יכולת להזדהות עם תנועות המונים דמוקרטיות. הוא אדיש לטבח במפגינים. במידה רבה, השיקולים המדריכים עתה את השמאל הפעיל באמת, כלומר לא זה שמתקיים בפייסבוק נוסח 'השמאל הלאומי', הם אותם שיקולים שהדריכו אותו בשנת 1968, עם הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, או ב-1990, כאשר שרידי הסטליניזם ביקשו להדיח את גורבצ'וב ולמנוע את התחסלות האימפריה האדומה השוקעת. אלה שיקולים מעצמתיים-אימפריאליסטיים כאשר השאלה היחידה מיהו הכוח שעקבי בהתנגדותו לישראל ולציונות ובתמיכתו בערבים. זה מה שגרם להם לתמוך בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. וזה גם מה שהניע תמר גוז'נסקי, למשל, לתמוך בניסיון ההפיכה הכושל נגד גורבצ'וב. הנאמנות לסטליניזם האנטי-ציוני עיוורה את הפרלמנטארית הסוציאליסטית החדשה. האינטרנציונליזם הוחלף בפלשתיניזם.

אולם לא רק לרדיקלים אין מה לומר. שלי יחימוביץ', למשל – שהתגלתה במערומיה בראיון שערכתי עמה ב"מקור ראשון" עם זיגזגים מטורפים לימין ולשמאל במהלך אופורטוניסטי שהיה מבייש אפילו אנשים פחות ידועים ממנה – לא מסוגלת גם היא לומר דבר על האירועים המתרחשים בארצות ערב. אם היה מדובר בסוג של בדלנות סוציאליסטית, ניתן היה לפטור זאת בחיוך. אולם הגברת הזאת, כמו האדונים בוז'י הרצוג ועמיר פרץ אגב, דאגה שלא להתייצב לצד העובדים הסוציאליים, ונימקה זאת במכתב אופורטוניסטי ומתפתל ששלחה בדואר האלקטרוני.

העובדה הבסיסית שאי-אפשר כמעט לחלוק עליה היא שבישראל אין שמאל במובן הקלסי. מה שיש זה קומוניזם ניאו-סטליניסטי וכל מיני סוגים של סוציאל-דמוקרטיה כושלת. בשמאל האמיתי, ההיסטורי, היו יוצאים למשמרת הזדהות עם ההמונים בלוב ובסוריה. אבל מהבליל שקיים פה אי אפשר לצפות אפילו לזה. אין פלא אפוא שבשמאל משליכים את יהבם בשיחות סגורות על ערביי ישראל. גם בקדימה מתחברים להלך הרוח הזה. אלה ואלה מייחלים שהערבים ישובו לאחוזי הצבעה המוניים וייתנו למפלגות הערביות, ואולי גם למפלגות השמאל ולקדימה, חיזוק אלקטוראלי במערכה נגד נתניהו. השאלה היא אם בציבור הערבי יהיו אינטלקטואלים אמיצים דיים שיעיזו לשאול שאלות קשות את מנהיגיהם המבכרים את "האנטי-אימפריאליזם" ו"המהפכה הערבית" על פני "סולידאריות מעמדית" ו"אינטרנציונליזם". במצב נוכחית, נדמה כי עצם השאלה מבטאת אופטימיות מופרזת וכמעט בלתי-מוצדקת בדבר יכולת הציבור הערבי לבוא בחשבון עם הנהגתו.

במצב העניינים הנוכחי, הימין בישראל צריך לבצר את התמיכה בהנהגתו של נתניהו ולעשות ככל הניתן לשמור על אחדות הממשלה והקואליציה. ישראל היום היא מבצר של דמוקרטיה, למרות עלילות הדם נגדה. הדמוקרטיה בישראל, שמתגלמת בדמותו של נתניהו כמי שניבא עוד לפני שנים את כישלון הקונספציה של השמאל, היא מגדלור אמיתי שגם מגן על עצמו עם חוקים מוצדקים כמו אלה שאוסרים על הפיכת יום העצמאות של המדינה ליום אבל וקריאה לחיסולה. גם מי שלא תמיד מסכים עם נתניהו, צריך עכשיו יותר מתמיד לתמוך בממשלה המייצגת את הדמוקרטיה היחידה בכל האזור. כשהמחנה המשתרע משלי יחימוביץ' עד לדב חנין מביע אדישות לטבח במפגינים למען דמוקרטיה, חיוניותה של ממשלת נתניהו היא רבה עד מאוד.

הטבח ההמוני בלוב ושתיקת השמאל הרדיקלי

פורסם בקיצורים בגיליון שישי, 25.2.2011, של העיתון "מקור ראשון"

באפריל 2010, הגיע יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, לפגישה עם שליט לוב, מועמר קדאפי, במטוסו הפרטי של זה האחרון. לברכה הצטרפו מנהיגי הציבור הערבי בישראל, בהם חברי הכנסת טיבי, א-סאנע, אגבריה, זחאלקה ויקירת משט הטרור לעזה, חנין זועבי. הרומן בין הערבים לבין קדאפי מסביר אולי את שתיקת השמאל הישראלי נוכח הטבח ההמוני בלוב: שום צעדה ברחוב אלנבי, אפילו לא עצרת ליד מוזיאון תל-אביב. גם לא התכנסות ספונטאנית בכיכר רבין. דם ההמונים נשפך בעדן, בטהרן ובטריפולי – וצדיקי זכויות האדם והאזרח ממלאים פיהם מים. כיצד זה קורה שהמחנה המתהדר בנוצות הדמוקרטיה, שיודע לארגן תוך שעות ספורות אוטובוסים מכל קצות הארץ להפגנות במרכז תל-אביב נוכח "פשעי צה"ל", נאלם דום?

כדי להבין את השתיקה הרועמת של השמאל נוכח קריאות השחרור בארצות ערב, צריך לחזור למושג היסטורי נשכח והוא "המהפכה הערבית". "המהפכה הערבית" הייתה כינוי כולל למהפכות שהתרחשו בעיראק, בלוב, במצרים, בתימן, בסוריה ובמדינות נוספות, אשר הביאו לעליית משטרים "סוציאליסטיים", ובפשטות: משטרים בחסות ברית המועצות. ההתלהבות מן המהפכה הערבית גלשה גם לאירועי 1978 במצרים, שהביאו לנפילת השאה הפרסי ולעליית חומייני. למהפכה הזו היו שלוש מטרות עיקריות: האחת, להקים מבצרים סובייטיים באזורים שבעבר הייתה בהם השפעה מערבית, בעיקר צרפתית ובריטית; השנייה, לייסד משטרים שיהיו אויבים מרים ל"אימפריאליזם האמריקני"; והשלישית, לאפשר סיוע חומרי וצבאי ורשת תמיכה פוליטית למאבק בישראל, עם מימון נדיב לאש"ף, ל'חזית העממית' של ג'ורג' חבש ול'חזית הדמוקרטית' של נאיף חוואתמה. בישראל, בשנת 1958, פנה איסר הראל לח"כ המנוח ד"ר משה סנה ולעמיתיו למפלגה, שמואל מיקוניס ומאיר וילנר, בתביעה לפרק מחתרת ערבית שקמה במפלגה, ששמה לה למטרה לקשור קשרים עם חברות קע"ם, הקהילייה הערבית המאוחדת, סוריה ומצרים. בכך התחיל מסעו של סנה חזרה אל חיק הציונות.

מנהיג "המהפכה הערבית". מועמר קדאפי

מנהיג "המהפכה הערבית". מועמר קדאפי

השמאל העולמי נהנה מתמיכת המשטרים הללו. בגרמניה, חברי כנופיית באדר-מיינהוף מומנו על-ידי אותם משטרים ואומנו על-ידם בנשק. באנגליה, הטרוצקיסטים מומנו על-ידי סדאם חוסיין ומועמר קדאפי, והגדילו לעשות כאשר שלחו לממשל העיראקי צילומים של דיסידנטים עיראקיים מהפגנות בלונדון. גם בישראל נהנה השמאל המקומי מחסות אותם משטרים: אודי אדיב ואנשי 'החזית האדומה' הורשעו בריגול לטובת סוריה לאחר שאומנו שם בנשק. הקסטרואיסטים הישראלים מקבוצת 'דרך הניצוץ', שפרשו מקבוצה טרוצקיסטית נידחת בשם 'אוואנגרד', גם הם פלירטטו עם "המהפכה הערבית". יוסי מלמן כתב ב"הארץ" כי "כמיטב המסורת בשמאל הקיצוני, גם 'אוונגרד' היה עתיד לחוות פילוגים. באחד מהם פרשה קבוצה שהתקראה 'דרך הניצוץ', וחבריה ערכו באמצע שנות השמונים 'מסע קניות' אידיאולוגי בלונדון – כפי שמגדיר זאת בכיר בשב"כ, שהיה אחראי על המעקב אחריה. הם נפגשו עם נציגים של ארגונים פלשתיניים ובהם החזית העממית של ג'ורג חבש, הפלג של ודיע חדאד, ובסוף החליטו שארגונו של נאיף חוואתמה מתאים לאידיאולוגיה שלהם והצטרפו אליו. כמה מחבריהם נעצרו, הועמדו לדין ונידונו לתקופות מאסר". בראש הקבוצה עמד, אגב, אחיו של אדיב, אסף.

חוואתמה וחבש בעברית

עבור השמאל הרדיקלי בישראל, "המהפכה הערבית" שיקפה תקווה; הם קיוו שישראל תחוסל על-ידי ארגונים שנתמכים על-ידי "המשטרים הסוציאליסטיים המהפכניים" בארצות ערב, בשנת 1973 הם קראו ל"תבוסה מהפכנית" לישראל מידי סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים; הם שאפו ל"איחוד סוציאליסטי של המאשרק" (של המזרח) תחת כנפי יאסר ערפאת וג'ורג' חבש, ברוח לנין, צ'ה גווארה ולאון טרוצקי. המהפכנים המקומיים האמינו, כי כל עוד הרפובליקות הסובייטיות המקומיות תתקיימנה, לשאיפתם להביס את הציונות תהיה תקווה. בגיליון "דרך הניצוץ" מדצמבר 1984, פורסמו שני מסמכים שתורגמו על-ידי עורכי כתב העת: האחד, ראיון שנערך עם נאיף חוותאמה ברדיו מונטה-קרלו בנובמבר אותה שנה, וקריאה של ג'ורג' חבש שפורסמה בעיתון המזרח-ירושלמי, "אל-מית'אק". "המחויבות לדם הקורבנות ולדרכנו הלוחמת העשירה בניסיון, דורשת את האחדות הלאומית האמיתית ואיחוד השורות מול האויב התוקפני", הסביר חוותאמה. "המשימות העיקריות המוטלות על כתפי כל הפטריוטים… הינן המאבק העיקש והמסור להשגת אחדות אש"ף על בסיס לאומי ולוחם אשר מטרתו הבטחת ההחלטה הלאומית העצמאית, חיזוק המאבק בכל צורותיו וזאת בברית אמיצה עם כוחות המהפכה הערבית העולמית".

גיליון משותף ל"מצפן מרכסיסטי", ביטאון הטרוצקיסטים, ו"דרך הניצוץ". צילום אילוסטרציה

גיליון משותף ל"מצפן מרכסיסטי", ביטאון הטרוצקיסטים, ו"דרך הניצוץ". צילום אילוסטרציה

באותם שנים, הלהיבה תימן את הדמיון המהפכני. ב-10 באוקטובר 1963, החלו שתי סיעות לאומניות, 'החזית לשחרור דרום תימן הכבושה' ו'חזית השחרור הלאומית', במאבק להוצאת השלטון הבריטי מהמדינה. כעבור ארבע שנים, ב-30 בנובמבר 1967, השתלטו 'החזית הלאומית' על דרום תימן וייסדה את 'הרפובליקה העממית של דרום תימן'. ב-1 בדצמבר כבר השתלט האגף המרכסיסטי של החזית על ההנהגה ושינה את שמה של תימן הדרומית ל'רפובליקה הדמוקרטית של דרום תימן', מעין רפליקה של הדד"ר, גרמניה המזרחית. ימיה היו כימי הגוש המזרחי: במאי 1990 באה אל קיצה האוטופיה הסובייטית של עמלי תימן.

"דרך הניצוץ" דיווח כי ב-27-23 במרץ 1984 התקיימו בתימן המהפכנית דיונים בהשתתפות מפלגות קומוניסטיות מהאיזור, החזיתות הדמוקרטית והעממית וגורמים נוספים. "התנהל דיון", דיווחו היהודים הטובים של "דרך הניצוץ", "לגבי המצב הקיים בתוך אש"ף והסכנות העומדות בפניו, וכן הדרכים לפתרון המשבר הפוקד את המהפכה הפלסטינית. פתרון זה חייב לשמור את תפקידו ואחדותו של אש"ף וכן לחזק את מעמדו כחלוץ העם הפלסטיני, כנציגו הלגיטימי והיחיד, וככוח הקדמי של תנועת השחרור הלאומית הערבית, העומדת נגד האימפריאליזם הציונות וסוכניהם". הם קראו ל"הידוק הברית האסטרטגית עם כוחות תנועת השחרור הערבית ובמיוחד סוריה, הכוחות הלאומיים הלבנוניים וכוחות הקדמה והשלום בעולם ובראשם ברה"מ".

ברכה חטף מקלחת צוננת

בתחילת השבוע שוחחתי עם חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו, יואב גולדרינג, מהפעילים המרכזיים בחד"ש ובמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). שאלתי את גולדרינג מדוע לא נערכת שום הפגנת הזדהות של המפלגה עם העם הלובי, שנכון לשעה זו מאות מאזרחיו נרצחו בטבח חסר תקדים של השליט קדאפי. גולדרינג אמר כי יברר עם ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, בעבר מזכיר מק"י, מהי עמדת המפלגה, ויחזור אליי. משבושש לחזור, התקשרתי אליו. "אנחנו נקיים ביום שישי הקרוב הפגנה נגד העלייה במחירים וגם נתייחס לעניין הסולידאריות עם העמים הערביים", דקלם גולדרינג את עמדת המפלגה. כששאלתי אותו איך מפלגה המתיימרת לדבוק בזכויות אדם איננה עורכת הפגנה נוכח טבח המוני, הוא שינן שוב את הודעת המפלגה. כל הניסיונות להציל מפיו התייחסות אחרת, עלו בתוהו.

העובדה שהשמאל הישראלי נמנע מכל התייחסות ממשית לנעשה בלוב, כמו גם באיראן, מלמדת יותר מכל על הקשר הרגשי השורר בין הציבור הערבי ומנהיגיו – קבלני הקולות של הסקציה הבולשביקית המקומית – לבין ארצות שבאופן מסורתי הוגדרו על-ידי הערבים כ"חוד החנית של המאבק באימפריאליזם". בחד"ש מרגישים אי-נוחות נוכח העובדה, שאך לפני שנה ביקר שם מנהיג המפלגה, ח"כ ברכה (לפי מקור במפלגה, חטף ברכה מקלחת צוננת עם חזרתו ארצה מן הביקור אצל המנהיג הלובי). אולם שם ממהרים לדחות כל טענה בדבר חוסר סולידאריות עם העם הלובי ומעלים על נס את ההפגנה שתיערך היום (שישי). למרות זאת, על עובדה אחת אין מחלוקת: המפלגה שקדאפי חפץ ביקרו של מנהיגהּ, שותקת. ומי שחשב שהמצב במרצ שונה, טועה אף הוא. גם במפלגה המייצגת את שרידי השמאל הציוני לא ממהרים לגנות את המנהיג הלובי; באתר המפלגה אין אזכור למאות ההרוגים בטבח הרצחני. ההד היחיד שנשמע הוא אנחת הרווחה נוכח הכישלון שבהקמת ועדת החקירה לארגוני "זכויות האדם". נראה שמבחינתם, אין צורך לדאוג לזכויות לתושביה המתקוממים של לוב. כל עוד זהותם הלאומית של הכדורים הנורים היא ערבית, מוזות זכויות האדם שומרות על שתיקה רועמת.

התפרקות הדרגתית * "זכויות" עובדים * השיבה מלוב

1. פרשת עדותו של נתניהו בוועדת טירקל ופרשת המסמך המפוברק-כנראה שפרסם אמנון אברמוביץ' בערוץ 2 מעידות כי ככל שנוקף הזמן, השלטון הישראלי הולך ומתפרק. ניתן להגדיר זאת כהתפרקות סובייטית: בהתחלה יש חריקות ואינטריגות בהנהגה, אחר כך עולים כמה מוקדי כוח עוינים זה לזה ובסוף העסק מתפרק מאליו. ישראל נמצאת במסע כומתה מואץ אל עבר השלב השלישי והאחרון. בישראל אין באמת ממשלה אלא פדרציה של כוחות שנתניהו מתאם ביניהם. ברגע שאחד מהכוחות האלה יחליט לפרוש, העסק כולו יתמוטט. אפשר למצוא אשמים לרוב בכך: ברק שהחליט לחתור תחת הרמטכ"ל הנוכחי, נתניהו שלא שולט במצב וייזכר כמי שהסיר את המצור מעל עזה, ליברמן וישי שלא מחמיצים הזדמנות להציג את ישראל כאחרונת המדינות החשוכות שאוכלת ילדי עובדים זרים לארוחת בוקר, ועוד.

אולם האחריות רובצת על נתניהו. עליו להבין שהמצב הנוכחי איננו יכול להימשך עוד. שישראל נמצאת בהידרדרות מתמדת, לא רק בתדמיתה אלא גם בעצם הוויתה. ההיטמטמות הפוליטית מונעת מהדרג המדיני לעסוק בדברים החשובים באמת. למשל, מנוסתה הקרובה של ארה"ב מעיראק והפקרת העיראקים לחסדי האסלאם הרדיקלי. עיראק של סדאם חוסיין צמא הדם תהיה משחק ילדים לעומת עיראק האנטישמית הנשלטת על-ידי תומכי אחמדינג'אד. אבל למי יש זמן למה שמתרחש בבגדאד אם אפשר לשחק בבוץ הרמטכ"לות?

ממשלה מתפרקת. בנימין נתניהו

ממשלה מתפרקת. בנימין נתניהו

2. הבוקר קראתי ידיעה שלפיה אנשי פרטנר מנסים למנוע הקמת ועד עובדים שיכלול את אלפי עובדי החברה. זכות ההתאגדות המקצועית היא קדושה; בכל דמוקרטיה יש לעובדים זכות להתארגן. אם לחברת פרטנר יש בעיה עם זכויות עובדים, צריך להבהיר לה שלעובדים תהיה בעיה איתה. אלא מה? מאחורי ההתארגנות להקמת ועד עובדים כלל לא עומדת ההסתדרות הכללית. מי עומד מאחוריה? ארגון "כוח לעובדים".

הארגון הזה הוא עוד ארגון חזית קומוניסטי שהאוריינטציה של חלק עצום מפעיליו מכוונת לכיוון חד"ש ורק"ח. כלומר, המטרה איננה באמת לאגד עובדים; כל העניין הוא לגייס עוד תומכים לאירדנטה הקומוניסטית בישראל. את זה פרטנר חייבת למנוע וזאת עליה להסביר: התאגדות במסגרת ההסתדרות – בוודאי; התארגנות של אוהדי המחתרת הקומוניסטית הישראלית – בשום פנים ואופן. השיטה הזו של החדרת סוכנים או גיוס סוכנים על מנת לגייס אוהדים לקומוניסטים איננה המצאה ישראלית. בלנינואידית מדוברת קוראים לזה "אנטריזם": נכנסים כדי לפלג. מצטרפים כדי לפרוש עם נדוניה. זכויות עובדים זה לא.

3. היום מופיע ב"הארץ" תצלום של האמן, איש השמאל הרדיקלי, מתנגד הגלובליזציה המפורסם רפרם חדד, יושב שפוף לצד שר החוץ אביגדור ליברמן, לאחר שזה שחרר אותו ממלתעות הלובים בעזרת המיליארדר מרטין שלאף החשוד בפרשיות שוחד. חדד קפץ לממלכת קדאפי בטוח כי שם יטפלו כראוי ב"יהודי ערבי" עם תודעה מפותחת. אולם קרה לו מה שקרה לקומוניסטים יהודים שנסעו לבריה"מ מצוידים בתודעה מעמדית ובאמונה יוקדת בצדקת מעמד הפועלים: הכניסו אותו לכלא. מהפכנים, בין אם במוסקבה ובין אם בטריפולי, מעדיפים את אויביהם על פני ידידיהם. אויב לעולם לא יהא חשוד בריגול; ידיד – כן.

המעמד עם ליברמן הוא אירוני נוכח מה שכתב חדד על שר החוץ אך לא מזמן. "הקטסטרופה של ליברמן כשר החוץ (לאן הוא נעלם, תודה לאל) מתגמדת מול אותו גמד פוליטי שמנסה להצית את האזור הכי רגיש במזרח התיכון", כתב חדד והוסיף בלשון ציורית: "כמו שחזירים גדלים פה מטר אחד מעל האדמה, גם כולנו כך…". רחום וחנון ליברמן שריחם על האמן הרדיקלי למרות הגידופים ועולם הדימויים המלבב שלו ולא הותיר אותו תקוע בכלא בטריפולי, מחכה למשלחת הצלה בראשות יהודה שנהב ועזמי בשארה. סביר להניח שעם שיבתו ארצה, יחזור חדד לסורו וידבר סרה במדינה שהצילה אותו. כמו אותו מרדכי אורן, איש מפ"ם, שחזר מצ'כוסלובקיה לאחר שהואשם בריגול למען הציונות ונכלא, וכשנחת בשדה התעופה בארץ עוד הספיק לדבר בשבחו של "הצדק הסוציאליסטי".