יאיר לפיד מבין את משמעות המונח "אשראי ציבורי". הוא ראה איך מפלגתו של אביו איבדה את כל כוחה בעקבות הסתאבות פנימית, תככים וחוסר רלבנטיות. הוא צפה בציפי לבני נוסקת לגבהים לפני המחאה החברתית ומצדיקה את הישארותה באופוזיציה בזכות אותם סקרים, אך נופלת עם הנחת המאהלים בשדרות רוטשילד. הוא ראה את נפילתו הכואבת של מופז, שנכנס לממשלת נתניהו והאמין להבטחות סרק, ויצא ממנה עם שני מנדטים. ללפיד יש יועצים מצוינים שמכירים היטב את השטיקים של ביבי. הוא ייכנס לממשלה על תנאי, וייצא ממנה ברגע שיראה, כי הישארותו בה איננה משרתת את האינטרס שלשמו נבחר: תקומתו של המרכז הפוליטי הליברלי בישראל. למרות ההספדים על מותו של המרכז הליברלי, בישראל יש לפחות 30 מנדטים שרוצים מפלגה ליברלית. הבוחרים האלה בחרו ביש עתיד, בקדימה ובתנועה של לבני. ובישראל יש גם מרכז רדיקלי שמונה כמה עשרות אלפי מצביעים שהצביעו ל'ארץחדשה' של אלדד יניב, שהתנער מהשיח המנוון של השמאל, וגם מפלגה ליברטריאנית שקיבלה עשרות אלפי קולות: 'עלה ירוק' החדשה שייסדו פורשי הליכוד המזוהים עם 'התנועה הליברלית החדשה'. בסופו של יום, יש בסיס מוצק להקמת המפלגה הדמוקרטית הישראלית עם כוח שעולה באופן ממשי על כוחו של הימין האורתודוכסי, שנחל מפלה בארה"ב ובישראל.
בדרך להקמת המרכז הליברלי בישראל. יאיר לפיד
הליברליזם הישראלי חי ובועט. השאלה היא אם השחקנים בזירה, ובראשם לפיד, ישכילו להפוך את המרכז הליברלי מטרנד למפלגה בעלת משנה סדורה. האם שיטת הממשל תשונה, האם הכלכלה תהפוך ליותר חופשית, האם תהיה יותר תחרות, האם המסים על מעמד הביניים יורדו משמעותית. זה האתגר המשמעותי של כל מי שרוצה שהממשלה הבאה, לא זו שתקום ולפי כל ההערכות תהיה קצרת-ימים, אלא זו שאחריה, תעוצב בדמות הקונצנזוס הישראלי הגדול שיכול להכיל גוונים שונים בקרב הזרם המתון, האחראי, השפוי בחברה, ולשקם את הכלכלה. אם נכונה תחזיתו של החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר, ירון זליכה, שלפיה הבור התקציבי יעלה ל-60 מיליארד שקל, ללפיד ולמפלגתו יהיה תפקיד משמעותי בהוצאת ישראל מהתהום ובגזירת הקופון על כך.
הדבר הנכון ביותר לעשות, נכון לעכשיו, הוא ליצור איחוד בגוש המרכז-שמאל. ל'תנועה' של לבני ול'קדימה' של מופז אין זכות קיום בפני עצמן. התמזגותן ב'יש עתיד' תיתן כוח משמעותי ללפיד מול נתניהו. מפלגה בעלת 27 מנדטים מול 20 המנדטים של הליכוד תוכל ליטול לידיה את המושכות בכל תחום שהוא. ואולי היא גם תשחרר את נתניהו ממחויבויותיו ההיסטוריות לרעיונות שמרניים ואפוקליפטיים שנעים על הציר של השוואת ישראל לרפובליקת ויימאר, לתקופת עליית הנאצים או, למצער, להתמוטטות פולין וצ'כוסלוקיה מול היטלר. לפיד ימצא לעצמו את ארה"ב כבת-ברית. נתניהו יהיה כפוי להישמע ללפיד עד שיקבל החלטה אם הוא הולך עם הימין העיקש במפלגתו או זז לכיוון המרכז.
בניגוד לתדמית של 'יש עתיד' כמפלגת אדם אחד, יש בה יותר קולות משמעותיים משיש במפלגות אחרות. די לציין את יעל גרמן, עפר שלח, יעקב פרי, רות קלדרון, עדי קול, קארין אלהרר, יפעת קריב ועליזה לביא. ללפיד יש הזדמנות היסטורית לעשות שינוי. השוויון בנטל הוא סעיף חשוב, אך לא היחיד. גם הכניסה למו"מ מדיני וגם שיקום הכלכלה הישראלית, המופיעה ככלכלה מרוסקת לאחר שנתיים של שקרים מצד נתניהו ושטייניץ, הם אתגרים חשובים.
לליברליזם הישראלי יש אבות שונים שמהם יכול לפיד לשאוב השראה. הוא יכול לעלעל במשנת ז'בוטינסקי שהליכוד נטש. הוא יכול לחזור לימים שבהם משה נסים שיקם את הכלכלה כשר אוצר. המורשה של הליכוד ההיסטורי עשויה להוות הפלטפורמה לגיבוש המרכז הרחב, הגדול, שלפיד יקדם במטרה לשנות את פני החברה הישראלית. מול היעדר הבשורה של מפלגת העבודה, השוקעת בכישלון השקפותיה הסוציאליסטיות משל קרסה בריה"מ אך אתמול, המשימה של יו"ר 'יש עתיד' היא מורכבת אך מהפכנית. אם יצליח בה, יסלול את דרכו לראשות הממשלה בטווח זמן של שנתיים לכל היותר.
