מאמרים פוליטיים

לנין צדק. זה העולם שטועה: עשור למות מאיר וילנר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.6.2013

לפני עשר שנים, הלך לעולמו מאיר וילנר, מראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, והחותם הצעיר ביותר על מגילת העצמאות. בנובמבר 1999 ראיתי אותו פנים מול פנים, בפעם הראשונה. הייתי אז חבר בברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, ומקורב לבנו מיכה, ששימש חבר מזכירות בנק"י. עלינו אל ביתו שקרוב לרחוב הס, בסמוך רחוב אלנבי אשר בתל אביב, וטיפסנו במדרגות. הסלון היה מלא בבובות אשר נאספו על־ידי רעייתו המנוח, איטה וילנר, ואופסנו במזנון הגדול, מאחורי לוחות זכוכית. הוא יצא מהחדר, לבוש חליפה מהודרת, מזכיר מעט במראהו – עניבה אדומה וחליפה תכולה־אפורה – את מנהיגה לשעבר של ה־דד"ר, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית), אריך הוניקר. בדומה לו, הוניקר מת בגלות, מר, בודד ועזוב, בצ'ילה הרחוקה, לאחר שנמלט מברלין למוסקבה וגורש חזרה לברלין וממנה לדרום אמריקה. כמו הקומוניסטים הישראלים, לא ידעו הקומוניסטים הגרמנים לשעבר מה לעשות בארי הזקן, ושלחו אותו למות הרחק בגלות.

אני זוכר אז, כמו היום, את ההתרגשות הרבה לנוכח דמותו של מאיר וילנר. ביתו שברחוב אלנבי היה צנוע מאוד, על גבול הסגפנות, וממנו הוא נהג לצאת כמעט מדי יום להליכה על חוף ימה של תל־אביב. גם תאונה קשה של מכונית שפגעה בו לא הכריעה אותו והוא השתקם. הלכנו ברגל אל המועדון שברחוב המפלגתי. זה לא היה ביקורי הראשון שם, אולם זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי בלוויית זה שהחשבתי לגדול המנהיגים הקומוניסטים. חוץ מלנין, כמובן.

במועדון הכנתי מבעוד מועד את הכרזה, בכתב־יד, אשר בישרה על מלאות שמונים שנה למהפכת אוקטובר. הצלחתי להשתמש בטלוויזיה הישנה על מנת שתייצב את הדגל האדום ואת דגל ישראל, ובמעט שהיה ניסינו לקשט את מה שנשאר מהמפלגה הקומוניסטית המתפוררת והמוכה, פחות מתשע שנים לאחר קריסתה המהדהדת של ברית המועצות. באולם כבר ישבו ותיקי המפלגה, עמוסי קרבות אישיים ופוליטיים, רובם בשנות השבעים לחייהם. היה שם גם גוסטב גולובנר, שעבד בשעתו בשירות החשאי הפולני וניהל מערכת יחסים טעונה עם איסר הראל, בעבר ראש ה־ש.ב., שכתב נגד גולובנר בספרו. כשהערתי משהו על איסר הראל, נחר גולובנר בבוז.

היה משהו כמעט חד-פעמי בחבורת הקומוניסטים הזאת, באנשים שהתעקשו להיאחז בשאריות אמונתם לאחר שהתמוטט כל המפעל לו הקדישו את מירב ימיהם. רובם היו ניצולי שואה, חלקם חברי הגרסה המנדטורית של המפלגה הקומוניסטית (פק"פ, הפאלעסטינישע קומוניסטישע פארטיי). בימים שלאחר הפילוג הגדול במק"י, הם ישבו יחד עם וילנר בקפה "עטרה" בירושלים, מוציאים בקביעות את השבועון "זו הדרך", הירחון "ערכים", את מקבילו האידי "דער וועג" ועוד עיתונים מפלגתיים בבולגרית, ברומנית, בהונגרית, בפולנית ועוד. הם מכרו את שעוניהם, את כל רכושם, נתנו את כל חייהם למפלגה. כמו אם־הבית של מועדון מק"י בחיפה, מלכה לרך המנוחה, שהייתה מסתובבת בעיר התחתית בשנות השבעים המאוחרות לחייה, פוקדת אוהדים, תומכים, חברים וסתם אנשים, מוכרת את "זו הדרך" בשאריות כוחה.

התקשורת ניצלה את האירוע המיוחד הזה לאחר שהמרקסיסט הגדול, אהוד ברק, נתמנה לתפקיד נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי. "ידיעות אחרונות" דיווח על האירוע שעתיד להתקיים ולמקום נשלח צוות טלוויזיה של הערוץ הראשון. סקרנים התייצבו במקום גם העיתונאים ירון לונדון ותום שגב, מבקשים לתהות על הפלא שנקרא מפלגה קומוניסטית ישראלית בתל אביב, פחות מחודשיים לפני תום המילניום.
רק בדיעבד הסתבר לי כי אותו ערב לא היה אלא חלק במאבק הארוך על שרידי השליטה באחת מאחרונות המפלגות הקומוניסטיות בעולם. וילנר ואנשיו לא יכלו לסלוח ליריביהם במפלגה על שהשתלטו עליה, וראו בהם "רפורמיסטים" ו"רוויזיוניסטים", כינויים שבימי סטאלין היו מספיקים על מנת להתיז את ראשו של המכונה בהם. מאבקי־כוח שכללו מלחמות בזעיר־אנפין על ג'ובים של אלפיים שקלים ותפקיד כזה או אחר של "פונקציונר" התנקזו לערב הזה.

וילנר החל לנאום ולראשונה שודר נאומו בשידור חי בטלוויזיה הישראלית. הוא דיבר על עתיד הסוציאליזם וברית-המועצות, תלה את תקוותו בגנאדי זיוגאנוב, המנהיג האפור של המפלגה הקומוניסטית הרוסית שניסה במשך שנים להיבחר לתפקיד הנשיא וניגף נוכח דמותם של ילצין ופוטין.

בגלגוליי השונים בשמאל הרדיקלי התנתקתי לחלוטין מווילנר וקומץ אוהדיו. ידעתי שחלה וכי הוא מאושפז בבית החולים. הפעם האחרונה שיצא לי להגיע לביתו הייתה לאחר שנפטר, ב־6 ביוני 2003, בהסעה הדחוסה מביתו אל בית העלמין. לפני שנפטר, עוד הספיק וילנר לשמוע את אריק שרון מדבר על הצורך להיפטר מהכיבוש, וחייך לאח בבית החולים שניסה להוציא ממנו תגובה על ההתפתחות הדרמטית בחייו האידיאולוגיים של מי שהיה יריבו הרעיוני המובהק של וילנר לאורך שנות־דור.

בהגיעי להלווייתו של וילנר, ראיתי שוב את חבורת הקומוניסטים העקשנים ההיא, וגם את יריביו שהגיעו להיפרד ממנו במותו, מבקשים לוודא שאכן תם עידן, שלא יקום לפתע מקברו ויטיף להם על חשיבות המרקסיזם־לניניזם, ידבר עמם ארוכות על ה"טעויות" וה"שגיאות" שעשה סטאלין, ילמד זכות על "הסוציאליזם הריאלי" וישכנעם בפעם המי־יודע־כמה שלנין בכל זאת צדק. גם הם עייפו מהמאבק; רובם ככולם התרחקו מאוד. היו שם אנשים ממק"י וממפ"ם, אנשי 'מצפן' ואנרכיסטים, פעילי שמאל צעירים וכאלה שתמיד הסתובבו "ליד" השמאל הרדיקלי. כולם ניחנו בעקשנות הגדולה לשלם את המחיר הכבד על אמונותיהם. כמו וילנר. לפני מותו, אמר וילנר לעקיבא אור, ממייסדי 'מצפן', כי משה סנה, יריבו הגדול, היה סוכן השירות החשאי הבריטי. לשאלה מה גרם לו לשבת שנים ארוכות בהנהגת אותה מפלגה עם סוכן השירות החשאי, לא ענה וילנר. מעולם לא סלח וילנר לסנה על הפילוג הכואב ההוא במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ב־1965, פילוג שעדיין צרוב בבשרם של ותיקי המפלגה.

לאחר שנטמן בקברו בנוכחות שניים מסדרני הכנסת, שרה החבורה הגדולה סביב הקבר את "האינטרנציונל". הרב שנכח בלוויה היה המום נוכח שירת ההמנון הסוציאליסטי בחום הכבד של תחילת יוני, ולא צלחו ניסיונותיו לשכנע בדבר הצורך באמירת "קדיש".

בספרה "מסע ליד חנה" ראיינה העיתונאית כרמית גיא את ותיקי הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם והביאה את סיפורו. "צריך לזכור מניין באנו", אמר ישראל, חבר הקיבוץ, לגיא. "אני יודע, שאילולא השואה, לעולם לא הייתי מגיע למה שהגעתי. את מה שקיבלתי ביד-חנה ובזכות המפלגה הקומוניסטית, לא יכולתי לקבל בשום מקום אחר. בנינו משהו, שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו. מה יהיה? איני יודע".

וילנר הלך לעולמו מבלי שידע מה יהיה. ניתן לבקר רבות את דרכיו, את נאמנותו העיוורת לברית המועצות, את הדרך בה בחר לנהל את מפלגתו עד שסולק הוא מהנהגתה, את הפוליטיקה שניהל בהשראת סטאלין, לאחר שהחליף בין־יום את התנגדותו לחלוקת הארץ לשתי מדינות לתמיכה בה, את סירובו להכיר בעברה של מפלגתו ובאחריותו האישית לכך שלא חשף את העובדה כי הנהגת המפלגה שקדמה לו – כמו דניאל "וולף" אוורבוך – חוסלה כולה על ידי סטלין. אולם אי אפשר שלא לראות את וילנר כמצוי בהקשר עולמי של תנועה שלמה שביקשה להושיע את העולם מחוליו, מקשייו וממלחמותיו, וחלומותיה קרסו באחת אל מציאות קשה ואיומה של מלחמות לאומיות, אנוכיות אישית ושנאה אתנית. כיצד היה מגיב עתה ללאומנות הפוקדת את האגף הערבי במפלגתו הקומוניסטית? האם היה נעמד לצד הרוב הערבי, כבימי חברותו ארוכת־השנים עם אמיל חביבי ותופיק טובי? מה היה אומר אל מול עליית החמאס ודמותו של יאסר ערפאת, ששלח מברק-תנחומים עם מותו?

העובדה שלא הותיר אחריו אוטוביוגרפיה, שלא ביקש להוציא ספר על סמך מאות מאמריו והרצאותיו, מעידה אולי כי ידע והבין בערוב ימיו את טעויותיו. ואולי לא היה בו הכוח הנחוץ כדי להודות בכך בינו לבין עצמו, ובחר ללכת אל עולם שכולו טוב, בטוח יותר מתמיד בחזון עולם המחר של לנין, משוכנע מתמיד בחפותו מאחריות על שנים רבות של שיתוף פעולה הדוק בינו לבין הקרמלין, חופשי מרגשי־חרטה ועכבות פנימיות.

מודעות פרסומת
מאמרים פוליטיים

הדיסידנט האחרון – לזכרו של ואצלב האוול

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 23.12.2011

בלילה שבין רביעי לחמישי רעדה העיר פראג. במרחק של כעשרה קילומטרים ממרכזה, פשטו על מתחם שדה התעופה המנומנם רוזינה כ-200 אלף חיילים וכאלפיים טנקים וכבשו את המקום שנחשב לאחד מסמלי ריבונותה של צ'כוסלובקיה. החיילים, אנשי צבאות 'ברית ורשה' (המקבילה הקומוניסטית לנאט"ו), הונגרים, פולנים, בולגרים ומזרח גרמנים, הצליחו למנוע באבחה אחת של השתלטות מזוינת את האפשרות למתקפת-נגד של עמיתיהם הצ'כוסלובקיים. המחיר היה כבד: 72 הרוגים גבתה הפלישה. בבוקרו של ה-21 לאוגוסט 1968, צ'כוסלובקיה כבר היתה כבושה.

לכיבוש צ'כוסלובקיה קדמה התערערותו של המשטר הקומוניסטי במדינה. ביוני 1967 התארגנה קבוצת סופרים, בהם שני צעירים מפורסמים – ואצלב האוול בן ה-32 ומילן קונדרה בן ה-39 – על מנת להביע תמיכה בשינוי פני המדינה והסתייגות מהמצב הקיים. 11 שנים לאחר שעלה חרושצ'וב מעל במת הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית וגינה את פשעי סטאלין, נשבו רוחות חדשות בפראג.

צילום מתוך הסרט "האזרח ואצלב האוול יוצא לחופשה" (1985)
צילום מתוך הסרט "האזרח ואצלב האוול יוצא לחופשה" (1985)

ביום ראשון האחרון, הלך לעולמו ואצלב האוול והוא בן 75. כתרים רבים נקשרו לו לאורך הקריירה הפוליטית והספרותית העשירה שלו: מסאי, מחזאי, משורר, דיסידנט, מדינאי. בין השנים 1989-1992, שימש נשיאה העשירי והאחרון של צ'כוסלובקיה לפני שנפרדה צ'כיה האמידה מסלובקיה הענייה. אחר כך, היה לנשיאה הראשון של הרפובליקה הצ'כית ושימש בתפקיד במשך עשור שלם – החל מ-1993 וכלה ב-2003. יצירותיו תורגמו ברחבי העולם, הוא קיבל אותות הוקרה לרוב. אפילו הבית הלבן העטירו במדליית החירות היוקרתית.

האוול, שנולד למשפחה אמידה בפראג, סבל כל חייו מעברה הבורגני של משפחתו: הוא התקשה לרכוש השכלה הולמת, נשר מלימודיו האקדמיים בפקולטה לכלכלה באוניברסיטה הטכנית הצ'כית בפראג ולמד לימודי דרמה בהתכתבות בפקולטה לתיאטרון שליד האקדמיה לאמנויות הבמה בעירו. מחזהו הראשון מ-1963, "מסיבת הגן", זכה לתהודה בינלאומית. מחזהו השני מ-1968, "ממורנדום", זיכה אותו במוניטין רב עת הוצג בתיאטרון הציבורי בניו יורק. השלטונות הקומוניסטיים היו מודאגים מהשם הרב שעושה לעצמו המחזאי הצעיר ויציאתו מצ'כוסלובקיה נאסרה.

הקומוניסטים הפכוהו באחת לאויב המשטר, ודווקא בשעה קשה לדיקטטורה הסטליניסטית: הקרמלין בראשות ליאוניד ברז'נייב ראה בדאגה את התערערות המשטר בראשות איש-אמונם של הסובייטים, נובוטני. בראשית ינואר 1968 נתן ברז'נייב אור ירוק למהלך החלפתו של נובוטני, ובמקומו מונה לתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה, אלכסנדר דובצ'ק. בחירתם של ראשי הקרמלין בדובצ'ק התגלתה עד מהרה כטעות קשה: בשנת היובל לציון הפיכתה של צ'כוסלובקיה לקומוניסטית, הכריז דובצ'ק כי הגיעה העת לרפורמות. בקרמלין, כיווצו יועצי ברז'נייב את עיניהם. הם כבר ויתרו ויתור גדול משסילקו מהנהגת המדינה את נאמנם. מה יעשה עתה דובצ'ק?

האוול ספג השראה רבה מן האווירה ששררה באותה עת במדינה הנתונה לדורסנותו של מגף הברזל. החשדות של ברז'נייב וחבריו להנהגה העמיקו כאשר בבוקרו של ה-5 באפריל 1968, קראו מנהיגי מוסקבה בעיתונים, כי דובצ'ק מתכנן יחד עם שותפיו "ליברליזציה" ברפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית. מושגים כמו "חופש הביטוי", "חופש התנועה", "בחירות דמוקרטיות" ומעל הכול – הכרה בישראל – עוררו בראשי הקרמלין דאגות עמוקות. פחות משנה לפני כן, ניתקו הסובייטים את יחסיהם עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. דובצ'ק קרא לעמיתיו הסובייטים לקצץ בסיוע למצרים ולניגריה. ברז'נייב רתח מזעם. הוא היה בתפקידו ארבע שנים בלבד וידע כי צווארו שלו, או זה של דובצ'ק, יונח בסופו של יום על המוקד.

טלפון מברז'נייב

בסוף יוני בוטלה הצנזורה על העיתונות. עד מהרה הופיעו פולמוסים בדבר דרכה של צ'כוסלובקיה, גינויים קשים לברית המועצות וקריאות לליברליזציה. הסוציאל-דמוקרטים התארגנו מחדש כמפלגה פוליטית ובפראג צצו מועדונים פוליטיים חדשים. בכירי המפלגה הקומוניסטית בצ'כיה, שחששו מתגובת הקרמלין, תבעו מדובצ'ק: דכא את "האלמנטים הקונטר-רבולוציוניים". הוא סירב. האוול טעם גם הוא מטעמה של החירות וקשר קשרים עם רדיו צ'כוסלובקיה החופשית בעיר ליברץ.

האביב זרח על פראג ודובצ'ק ביקש להתקדם הלאה – ומהר. הוא בישר על כוונותיו לכונן כלכלה מעורבת ואף לעודד את הסקטור הפרטי. הסמיזדאט של אינטלקטואל צ'כי בן 42 בשם לודביק ואקוליק, "אלפיים מילים", פורסם בעיתוני פראג, ועליו היו חתומים אינטלקטואלים צ'כיים מובילים. "אלפיים מילים לפועלים, לאיכרים, למדענים, לאמנים ולכולם" ביקש לומר ואקוליק. ברז'נייב רתח מזעם. במסדרונות הקרמלין עלתה המילה "קונטר-רבולוציה". הכול ידעו כי הדרך לפעולה צבאית היא רק עניין של זמן. בפראג זכרו היטב את גורלם המר של "האלמנטים הקונטר-רבולוציוניים" שטופלו על ידי שר המוות של סטאלין, לברנטי ברייה, והחלו לדאוג.

ב-13 לאוגוסט, הרעים הטלפון במשרדו של דובצ'ק. על הקו היה ליאוניד ברז'נייב. ברז'נייב הביע את דאגתו נוכח התנהלותו של מנהיג צ'כוסלובקיה. הקלטת השיחה נשמרה על ידי הקג"ב ונחשפה עם התמוטטות הגוש הסובייטי, באפריל 1994. ברז'נייב נזף בדובצ'ק על "התעמולה האנטי-סובייטית" שהופיעה בעיתונות הצ'כית, וזה הבטיח לו כי העניין יטופל וביקש זמן. "סשה", פנה אליו ברז'נייב. "הזהרנו אותך". המנהיג הסובייטי תבע ממנו כי ישיב את הסדר על כנו והפטיר כי "עברו כבר שלושה ימים" מאז שהבטיח לו שיעשה כן. "ליאוניד איליץ'", קרא לו דובצ'ק בשמו הפרטי, אך חמתו של ברז'נייב בערה בו. כאשר שאל אותו מדוע כינו את מנהיגי ברית-המועצות בשם "סטליניסטים", שתק דובצ'ק שתיקה ארוכה. ברז'נייב איבד את סבלנותו והזהיר את "סשה" כי הוא גורר את רגליו. דובצ'ק התעשת וענה ל"חבר ברז'נייב" כי הוא פועל בכיוון שהבטיח לו: השבת הסדר לעיתונות. "אלכסנדר סטפנוביץ'", גדע אותו ברז'נייב בחדות, "אני מוכרח לומר לך כי אין אנו יכולים להמתין עוד". הסובייטים פלשו לצ'כוסלובקיה פחות מ-8 ימים לאחר שיחת הטלפון ההיא.

ברדיו צ'כוסלובקיה החופשית, סיפק האוול פרשנות לאירועים. דובצ'ק נעצר בהוראת הקרמלין ב-20 באוגוסט והוטס למוסקבה. שם, הסכים לתביעת הקרמלין להאטת הרפורמות. ברחבי העולם התארגנו הפגנות נגד הפלישה. גם האוול היה במתנגדים ובעולם קמה תנועת סולידריות חוצת-יבשות עם צ'כוסלובקיה הכבושה. בתל אביב הפגינו אנשי שמאל נגד הפלישה, בהם מנהיגה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, משה סנה. סנה, שנטש את האידיאולוגיה האורתודוכסית מבית-היוצר של הקרמלין, עמד על הפודיום בהפגנה בתל אביב ונאם נגד הפלישה. לצדו הפגינו חברי ברית הנוער הקומוניסטי. יריביו, ובראשם וילנר, נתנו גיבוי מלא למוסקבה. שרידי הנאמנות לקומוניזם ולברית המועצות החלו להתפורר ונציג הדור הצעיר, אריק איינשטיין בן ה-30, הקליט באמצע 1969 את השיר "פראג" אך הגיע למקום השביעי בלבד בפסטיבל הזמר של אותה השנה.

העונש הוליד מחזה

ברחבי העולם התעוררו סופרים, אמנים, זמרים ופילוסופים והביעו מחאה על הפלישה. מילן קונדרה פירסם את ספרו, "הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום". ז'אן פול סארטר, סימון דה-בובואר, איב מונטאן וארתור מילר תקפו את ברית המועצות. מהפכה הקטיפה, הם קראו לה, ובפראג קיוו שהמצב ישתנה.המחאה העולמית לא הוציאה את הכוחות הסובייטים מפראג. דובצ'ק הוחלף בגוסטב הוסק, קומוניסט נאמן שישב בבית כלא בסלובקיה במשך 6 שנים בעקבות "נטיות קונטר-רבולוציוניות", ושוחרר לחופשי.

האוול נענש על נטיותיו ה"קונטר-רבולוציוניות": השלטונות הכריחו אותו לעבוד במבשלת שיכר, ועל חוויותיו שם כתב במחזהו, "קהל". מחזה זה, לצד אחרים, פורסם בפורמט של סמיזדאט, זיכה אותו במוניטין חובק-עולם של מהפכן מוביל בארצו. לאחר שהעמיק את פעילותו, החליטו השלטונות להרשיעו בעוון פעילות חתרנית וביוני 1979, מצא עצמו האוול מאחורי סורג ובריח. בינואר 1984, שוחרר מהכלא ותקופתו שהותו שם מתועדת בספרו, "מכתבים לאולגה", המקבץ מכתבים שכתב לרעייתו מהכלא.

האוול חזר לזירה הציבורית יחד עם אלכסנדר דובצ'ק, הנשיא המודח מהאביב של 1968: גורלו של דובצ'ק שפר עליו. הוא לא הוצא להורג. משגורש מהמפלגה, החל לעבוד בשירות היערות הסלובקי. 20 שנה לאחר שהודח מכל תפקידיו, נבחר דובצ'ק מחדש לחברות בפרלמנט. בשנת 1992 היה למנהיג הסוציאל-דמוקרטים בארצו. זמן קצר לאחר מכן, נהרג בתאונת דרכים קשה. דובצ'ק נקבר בבית קברות מרכזי בברטיסלבה, או "בית הקברות של העניים", כהגדרתם של תושבי העיר. בישראל, הזהירו חברי המפלגה הקומוניסטית את וילנר מפני גורבצ'וב. "אני חייב לדבר איתך, אתם טועים, הם לא הולכים לבנות יותר סוציאליזם", הזהיר יהושע (שייקה) אירגה, קומוניסט ותיק שעמד בראש סיעת רק"ח בהסתדרות, את וילנר, לאחר שהתפרץ למשרדו הקטן ברחוב הס פינת רחוב אלנבי בתל-אביב. וילנר הביט בהררי דפי התעמולה שנחו על שולחנו – ולא אבה לשמוע.

במהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה, שהביאה לנפילת הקומוניזם בשלהי 1989, דרך כוכבו של האוול: ב-29 בדצמבר אותה שנה, האוול – שעמד בראש 'הפורום האזרחי', גוף צ'כי שפעל באותה עת נגד המשטר הקומוניסטי – נבחר על-ידי האסיפה הפדראלית לנשיא המדינה. משנבחר לתפקידו, החל לחון את האסירים הפוליטיים מתקופת הקומוניזם. אולם האוול לא פסק מלהיות אישיות שנויה במחלוקת: הוא התנגד לפירוקה של צ'כוסלובקיה ועורר עליו את חמתם של הסלובקים, שסיכלו את בחירתו לנשיא. לאחר היפרדות צ'כיה מסלובקיה, נבחר ב-1993 לנשיאות צ'כיה. בראיון שנתן, בא בחשבון עם הקומוניסטים שנואי-נפשו, והכריז כי הוא חש שהישגו הגדול ביותר היה פירוק 'ברית ורשה', שכוחותיה רמסו את האביב הנשכח של פראג.

בדצמבר 1996, אובחנה אצלו מחלת סרטן הלשון. שנים של עישון סיגריות בשרשרת נתנו בו את אותותיהן. כעבור שנתיים הופיע שוב הסרטן בגופו, וגם חיי אשתו נגדעו בשל המחלה. הוא שב לשמש נשיא ב-1998, ופרש מקץ חמש שנים. יריבו, ואצלב קלאוס, נבחר לתפקיד. הוא המשיך להשתמש במעמדו הציבורי כדי להילחם בכל התופעות שסלד מהן: אנטישמיות, שנאת זרים, גזענות וטוטליטאריות. ב-2009, אף פגש בנשיא ארצות הברית, ברק אובמה, והזמינו לפראג. הוא הפך לאיש התנועה הירוקה ונתן את תמיכתו לירוקים הצ'כים.

שבוע לפני מותו, פגש האוול עוד דיסידנט מפורסם, שעמו חלק איבה משותפת לקומוניזם: הדאלאי לאמה. הוא היה נתון כבר בכסא גלגלים. לאחר שהלך לעולמו בראשית השבוע, הספידוהו ראשי מדינת בכל העולם. אך יותר מכל, היטיב להספידו חברו משכבר הימים, מילן קונדרה, שסיכם את פרשת חייו של הנשיא המנוח: "עבודתו החשובה ביותר של ואצלב האוול הייתה חייו שלו".

קולטורה

בין שדות יד-חנה לסמטאות ג'נין – לזכרו של אברהם ג'ורי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2011

כדי להבין מדוע מנסים בשמאל הרדיקלי להשכיח את סיבת מותו של ג'וליאנו מר-ח'מיס, כדאי להביט אחורנית אל מקרה דומה, שפער שבר עמוק בקרב הקומוניסטים היהודים שלא יכלו עוד לגונן על מלחמת הערבים בבני-עמם. חזרה לחורף 64' בקיבוץ יד-חנה

ג'וליאנו מר-חמיס היה הבן הסורר-אך-האהוב של המפלגה הקומוניסטית: כמו אמו ואביו, ארנה וסליבה, מעולם לא שעה לקו המפלגתי אבל שמו התגלגל בפיהם של חברי המפלגה, ובעיקר הצעירים, כמו מעדן מלכים. עבורם, הוא היה מקור לגאווה: השחקן היהודי-ערבי שטיפס במעלה הקריירה התיאטרונית, לוחם נגד "הכיבוש", עוף מוזר ויפה מראה, קוריוז מעורר השתאות, "ארטיסט" במלעיל. כשנודע על רציחתו על-ידי טרוריסט אסלאמי, החסירו חברי המפלגה פעימה. הם פקדו באהבה את ארונו שהונח על במת תיאטרון "אל-מידאן" החיפאי. כל הכבוּדה הקומוניסטית הגיעה לחלוק לו כבוד. אולם משנקפו השעות והימים, בוששו מנהיגי הקומוניסטים הישראלים מלהוציא גינוי מפורש וחד-משמעי לרצח ולא הצביעו על האחראים. בלי אצבע מאשימה, רק ציטוטים נוסטלגיים של ח"כ דב חנין והודעת אבל של 'מכון אמיל תומא' – גוף מפלגתי שעיקר עיסוקו בפעילות למען פירוק ישראל מנשקהֹּ הגרעיני, אשר בראשו עומד ח"כ לשעבר עסאם מח'ול.

בביטאון המפלגה בעברית, "זו הדרך", לא התפרסמה מודעת אבל רשמית מטעם מרכז המפלגה. חוג הקוראים של ה"פראבדה" המקומי הוא מצומצם: שנים ארוכות מוציאה רק"ח את עיתונה ועם קריסת הגוש המזרחי והפסקת התמיכה הכלכלית ממוסקווה, הפך "זו הדרך" מעיתון לעלון. ומעלון נצטמצם לקובץ עמודים מודפסים ברישול עם הלוגו הוותיק של העיתון, צבוע באדום עז. אבל כדי להבין מה קורה במפלגה, צריך לעיין בהגיגי הסטליניזם המקומי. היעדר של כל גינוי נחרץ לאסלאמיסטים בצד העובדה שלא התפרסמה שום מודעת אבל לזכרו של ג'וליאנו מר-חמיס, הם בגדר חידה. גם בישות הרדיקלית באינטרנט, "הגדה השמאלית", לא גונו מרצחי השחקן הנערץ.

התקווה והאינטרנציונל

כדי להבין מדוע מנסים בשמאל להשכיח את סיבת מותו של מר-ח'מיס, כדאי לחזור אחורנית אל מקרה דומה שיצר שבר עמוק בקרב חברי המפלגה היהודים שלא יכלו עוד לגונן על מלחמת הערבים ביהודים. אין זו הפעם הראשונה שבה מתמודדים הקומוניסטים הישראלים עם רצח שותף לדרך דווקא מן העבר הערבי. בהיסטוריוגרפיה המפלגתית הושכח שמו של צעיר בן עשרים בשם אברהם ג'ורי. רק מעטים מקרב חברי המפלגה, ובעיקר הדור הוותיק, זוכר את המאורע שטלטל עמוקות את נפשם של צעירי המפלגה היהודים בקיץ 1964 והיה אחד הגורמים לפילוג המפלגה שאירע שנה לאחר מכן.

ביום שלישי, 8 בדצמבר 1964, עורערה השלווה בשדות קיבוץ יד-חנה, הקיבוץ היחיד שהיה מסונף למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אברהם ג'ורי, חייל נח"ל בן 20, שמע ירייה והגיע בבהילות לבדוק מה אירע לחבר הקיבוץ, טרקטוריסט בשם ישי שוסטר, שיצא לזריעה בשדה הכרוב של הקיבוץ, ואשר עליו שמר חייל נח"ל אחר בן-מחזורו של ג'ורי, נעים ירמיהו. מעט לפני שנשמעה הירייה, נופפו אל עבר הטרקטוריסט שני לגיונרים ירדנים חמושים, ששהו מעבר לגבול. זמן קצר אחר כך, נורה נעים הנחל"אי. עשר דקות אחרי שתיים בצהריים נשמע ירייה נוספת. ג'ורי, שנחלץ להגיע למקום יחד עם שוטרי משמר הגבול, נורה אף הוא בבטנו על-ידי צלף ירדני מטול כרם השכנה ליד-חנה – וקרס ארצה. כעבור שעות מספר נקבע ממותו בבית-החולים 'מאיר' בכפר-סבא.

אברהם ג'ורי. צילום באדיבות ישי שוסטר
אברהם ג'ורי. צילום באדיבות ישי שוסטר

בשנת 1949, והוא בן חמש בלבד, עלה ג'ורי לישראל ממצרים. כבר כשלמד בתיכון 'אורט' המקומי בחולון, שם התגורר עם משפחתו הגדולה ברחוב הנרייטה סאלד אשר בעיר, הצטרף לתנועת הנוער המפלגתית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). כאשר הגיעה שעתו להתגייס לצה"ל, הצטרף אל גרעין הנח"ל של בנק"י אשר עשה בקיבוץ יד-חנה, יחד עם הנחל"אי אפרים סנה, הבן של מנהיג המפלגה משה סנה, לימים שר וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. הוא הצטרף חיש-מהר למזכירות המשק כמכונאי ויצא לאבטח את עובדי השדה ביד-חנה, ובייחוד הטרקטוריסטים.

יומיים לאחר שנהרג, דיווח "דבר" כי "אברהם ג'ורי… הובא אתמול למנוחות בבית הקברות הצבאי שבקריית-שאול. לווייתו נערכה בטקס צבאי מלא, וקברו נכרה בשורת הקברים של חללי ההתקפה הסורית מהחודש שעבר". הלווייתו של ג'ורי ביטאה אולי יותר מכל את האנומליה הישראלית של אותן שנים: חיילי מג"ב וצה"ל לצד חברי הכנסת של מק"י, ובהם ח"כ תופיק טובי, חברים יהודים במפלגה וחברי ערבים מיישובי המשולש ומנצרת, קיבוצניקים מיד-חנה ועירוניים נאמני הדוקטור סנה. "לזרי הפרחים", תיאר כתב "דבר", "היו צמודים סרטים שחורים ועליהם כתובות תנחומים וביניהם הכתובת: 'קורבן חף-מפשע של המצב הטראגי השורר בגבולנו'… יחידת צה"ל ירתה שלוש אלומות-אש ומשלחות סניפי הנוער שרו את האינטרנציונל ואת 'התקווה'".

בעקבות ההלוויה גילה "מעריב", כי יחידת הנח"ל שהוצבה ביד-חנה הוקמה כתוצאה מהסכמה בין מנהיג מק"י, ח"כ ד"ר משה סנה, לבין סגן שר הביטחון, שמעון פרס, שתכליתה הייתה הסדרת שירותם הצבאי של חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י. ההסכם בין סנה לבין פרס נחתם בשנת 1961, וכעבור שנה יצא מן הכוח אל הפועל.

צרחה בצריף התרבות

קיבוץ יד-חנה נוסד בשנת 1950 על-ידי חברי גרעין "אף-על-פי" שכלל ניצולי שואה מהונגריה. הם עלו על הקרקע אולם המחלוקות סביב משפט הרופאים היהודים בברית המועצות, משפטי פראג (ובהם משפטו של בכיר מפ"ם מרדכי אורן, שהורשע בריגול לטובת הציונות על-ידי שלטונות צ'כוסלובקיה הקומוניסטית) ועמדת ישראל ביחס לגוש המזרחי, קרעו אותם. מיעוטם נשאר בקיבוץ המאוחד המסונף למפא"י והקים את 'יד חנה סנש', בעוד שהרוב – כ-120 חברים לערך – הלכו יחד עם סנה, הצטרפו לסיעה שהקים, 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי', ולבסוף הצטרפו עמו למפלגה הקומוניסטית.

ישי שוסטר, היום מורה לקולנוע בן 64, כבר איננו קומוניסט, אבל נשאר חבר בקיבוץ יד-חנה גם לאחר שזה הופרט. בשנת 2005, הוביל את ההתנגדות יחד עם פנינה פיילר, אמו של האמן השנוי-במחלוקת דרור פיילר ומוותיקות מק"י שנותרו בקיבוץ, נגד קליטת 40-50 משפחות שפונו מן היישוב חומש במהלך תוכנית ההתנתקות ויועדו לקליטה בקיבוץ הקומוניסטי לשעבר. התקרית שבה נהרג ג'ורי הותירה בשוסטר את חותמה. מעבר לעובדה שניתנה לגיטימציה לקיבוץ שאומץ, פחות או יותר, חזרה אל חיק הממסד, הוקמה ביד-חנה גם חוות סוסים ע"ש ג'ורי שאותה מנהלת בתו של שוסטר.

שוסטר ביים סרט על פרשת מותו של ג'ורי ב-1994 שנקרא 'כרוח בערבי הנחל'. "נולדתי בפולין ועליתי לארץ כילד לקיבוץ לוחמי גטאות. לפרק זמן, ההורים שלי היו קומוניסטים אדוקים והם גרו במעברה. עד שהגיע היום שבקיבוץ, ששם הייתי ילד-חוץ, אמרו שהגיע הזמן להיפרד ונאלצתי לעזוב לקריות. בנק"י קלטו אותי יפה מאוד שם, וזו הייתה סוג של כת קטנה. הכרתי את ג'ורי כנער לפני שהתגייסנו לצבא. הוא היה בגרעין שלפניי. בכיתה י"א הגעתי ליד-חנה וג'ורי היה עבורי כמו אח בוגר וחבר קרוב. גם אפרים סנה היה חבר בקבוצה".

שוסטר מספר: "ג'ורי נהרג לי בידיים, והמוות הזה שלו מאוד השפיע עליי. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלנו במוות. בחמש השנים הראשונות עשינו לו אזכרה והקמנו מגרש כדורסל לזכרו של ג'ורי, כי הוא היה ספורטאי, וגם אנדרטה. מדי עשר שנים אנחנו עושים לו אזכרה ונזכרים בו. בשנת 1993, סיימתי פרויקט עבור גבעת חביבה והחלטתי לעשות סרט על הנושא הזה. לי יותר בער בעצמות לספר את הסיפור של ג'ורי כיוון שחשתי רגשי אשמה ביחס למותו. אני הושבתי את נעים המאבטח במקום שבו הוא ישב, בניגוד לכל ההוראות. לא יכולתי לפנות את נעים הפצוע, אז רצתי להזעיק עזרה".

שוסטר ממשיך: "כשהגענו עם העזרה, הגיע אידיוט אחד, אלוף משנה בשם שוהם, וביקש שני מתנדבים שייצאו עם הטרקטור לשטח להחזיר את נעים. פה אני מאשים את עצמי שלא הייתי מספיק חכם לענות לאידיוט. אבל מי חשב על זה? היינו ילדים. אני התנדבתי לצאת למקום יחד עם ג'ורי. הוא נורה ומת אצלי בידיים. הייתי חייב לספר לעצמי ולכולם מה קרה שם, על אף שאף אחד לא האשים".

"אחרי התקרית", ממשיך שוסטר וקולו רועד, "הייתה חקירה של האו"ם ואותי לקחו לחקירה במקום שבו התרחש האירוע. התחיל לרדת גשם זלעפות, והבטיחו להמשיך את החקירה למחרת בבוקר. הגיע הבוקר והחזירו אותי לתחקיר בשדה. ואז, כשסיימו את החקירה, החזירו אותי לאכול בקיבוץ. הגרעין היה מכונס בצריף התרבות. ראיתי את משה סנה מסתובב בחוץ, נכנסתי לצריף ושם ראיתי את מאיר וילנר, יחד עם אמיל תומא או תופיק טובי. וילנר מדבר, אני נכנס והוא אומר: 'אל תמהרו להסיק מסקנות, אולי זו הייתה פרובוקציה מצידנו'. לי יש פתיל קצר מאוד ונתתי שם צרחה. אני זוכר את טריקת הדלת שטרקתי. יצאתי החוצה ולא יכולתי לסבול שמישהו יתקרב אליי. אז ניגש אליי אדם נמוך ממני בראש או שניים והניח את ידו על הכתף שלי. לאן שהלכתי, הוא הלך איתי. ואז הוא אמר לי משפט שאני עד היום זוכר ונחרט בי לאורך כל הדרך: 'אני יודע מה זה לאבד חבר'. זה היה משה סנה. עד היום הסיפור הזה מלווה אותי. פרצתי בבכי. את וילנר לא סבלתי מאז".

"אתם בטוחים שזו לא הייתה פרובוקציה של הנח"לאי?". מאיר וילנר ותופיק טובי
"אתם בטוחים שזו לא הייתה פרובוקציה של הנח"לאי?". מאיר וילנר ותופיק טובי

"בדיעבד", מסכם שוסטר, "הבנתי שמותו של ג'ורי האיץ את הפילוג במק"י ב-65'. התקרית היוותה מכת ברק שפילגה את המפלגה, אף על פי שהרבה לפני זה היו בעיות שם. זה הפך אותי לפחות דוגמטי. בעיניי כל הערבים היו טובים, ואחרי התקרית הבנתי שגם ביניהם יש בני… טוב, הם לא רוחשי טובתנו כולם. אני עדיין שייך לשמאל, חושב שצריך להגיע איתם להסדר, אבל לא כל מה שהערבים זה צודק. אף אחד לא יחזיר אותי להיות אותו אדם דוגמטי שהייתי עד 1964".

על המטר האחרון

חזרה ל-1964. העיתונות רעשה נוכח המתרחש בקיבוץ אבל חברי יד-חנה ההמומים סירבו לשתף פעולה עם העיתונאים ולא הסגירו את תחושותיהם נוכח מותו של ג'ורי. כאשר הגיע לקיבוץ חבר הנהגת המפלגה, מאיר וילנר המנוח, שאל את החברים ההמומים: "אתם בטוחים שזו לא הייתה פרובוקציה של הנחל"אי?". התקרית הותירה בצעירי הקיבוץ את חותמה העז. חודשים לאחר מותו, פרסם כתב "מעריב", ג. שרוני, הספד מרגש, מפוכח וביקורתי על ג'ורי. "בדצמבר מתכסה הגבול מרבד של כלניות אדומות. ג'ורי אהב את הכלניות האדומות. הוא אהב את הגבול. הוא אהב גם את אלה שחרשו את שדותיהם מעבר לגבול", כתב ב"מעריב" (26.9.1965), והוסיף: "בכל נימי-נפשו היה ג'ורי יונת שלום, היה לו קול ערב והוא אהב לשיר את החרוזים של נעמי שמר – 'כשיבוא, יבוא שלום'… אך השיר נפל שם על קרקע צחיחה, על קרקע של איבה, כי יונת השלום של משק יד-חנה נרצחה בג' בכסלו תשכ"ה ביריות שנורו אליה מעבר לגבול".

שרוני סיפר כי כאשר שכב ישי שוסטר הטרקטוריסט לצד החייל הפצוע נעים ירמיהו, "כל העניין היה לגביו אפוף תעלומה. הוא לא ידע כי היו אלה שני הלגיונרים שנופפו לו, שעה קלה לפני כן, וקראו לו אליהם. בעוד נעים יושב בעמדתו וצופה בטרקטור המתרחק ממנו והלאה, הגיחו הלגיונרים ממחבואם, השכיבוהו לארץ, שדדו את נשקו והתחילו גוררים אותו אל הגבול. הנחל"אי התנגד, בעט ברגליו, צעק לעזרה, אבל ישי היה רחוק. משנוכחו כי הגרירה אינה עולם בידם, ירדן חיילי ירדן הגיבורים בצעיר והניחו לו מתבוסס בדמו על המטר האחרון של הגבול. ממש על המטר האחרון".

כפי שמספר שוסטר, הוא אץ אל עבר הקיבוץ לקרוא לעזרה, אך נתקע ליד מעבר פסי הרכבת. הוא הזעיק את הקומוניסטים היהודים מיד-חנה, ואלה – שנשבעו לאחוות עמים יהודית-ערבית – רצו אל עבר מקום התקרית חמושים בנשקם להגן על חברם מאימת הירדנים, ובנוסף גם הזעיקו חיילי מג"ב. למרות היריות מצד הירדנים, ג'ורי העמיס את נעים הירוי על גבו והחל לרוץ אל עבר הטרקטור. לפתע נורה בעצמו, איבד את הכרתו ולמעשה כבר לא היה בין החיים. נעים ירמיהו ניצל בסופו של דבר. ג'ורי שילם על גבורתו בחייו. המלחין יעקב גלעד, אז חבר גרעין הנח"ל ביד-חנה ובעצמו חבר בנק"י, חיבר את השיר "רדיו רמאללה" לזכר ג'ורי הנערץ. "רדיו רמאללה, לילה ולילה/ יום יבוא ניפגש, ניזכר נתרגש/ איך היה ב-65'", כתב גלעד בכאב.

כרטיס כניסה לאש"ף

העיתונאית והשדרנית כרמית גיא הייתה אז ילדה בת ארבע עשרה וחברה בקיבוץ יד-חנה, בת להורים קומוניסטים. בראיון ל"מקור ראשון", היא נזכרת: "הרצח שלו היה הלם עבורנו. אבל מעבר להלם הגדול של המוות עצמו של ג'ורי – שהיה מוות מאוד קשה וקורע – הרי שחשנו כאב עמוק גם בגלל עצם המוות של ג'ורי, עם האישיות המיוחדת שהייתה לו, והעובדה שהיה בחור מאוד מיוחד בתוך הנח"ל. הוא היה רוח חיה אצלנו בקיבוץ, עם חיוך תמידי על הפנים, ומבחינתנו גם מדריך. הוא הדריך הילדים הקטנים בקיבוץ שהיו חברים בתנועת הילדים של המפלגה, 'בני עמל', ובעצמו היה חמד של בחור".

גיא מספרת כי ההפתעה הייתה הרבה מעבר למוות. "חשוב לזכור שעד הרצח, הגבול היה מאוד שקט. אמנם החקלאים עבדו בשדות עד הגבול, קיבלו הוראות ממג"ב איך לעבוד ולנהוג והיה נדרש מאבטח לכל עבודה בשדה. אבל האמת היא שאף אחד לא התייחס לזה ברצינות. אני מניחה שמעבר לכך שחברי יד-חנה הרגישו כמה נעים לחיות במקום שקט כל כך, הרי שהיה עניין להוכיח שאפשר לשמור על גבול שקט ברמה האידיאולוגית. ופתאום נפל עליהם הדבר הזה והפך ברגע-אחד את הגבול למקום רע".

הלם מוחלט. כרמית גיא
הלם מוחלט. כרמית גיא

"חשוב לציין, שהרצח התרחש בדצמבר 1964 כמה חודשים אחרי הקמת אש"ף [אש"ף, אז 'הצבא לשחרור פלשתין', הוקם ביוני 1964 בראשות אחמד שוקיירי, מנסח האמנה הפלשתינית, שהודח לאחר מלחמת ששת הימים. ד"מ]. זה כרטיס הכניסה של הלגיונרים הירדנים לפת"ח. במובן הזה, האירוע התקשר למשהו היסטורי. אני אפילו זוכרת את ההפגנות של הפלשתינאים מעבר לגבול את נגד המלך חוסיין".

גיא, שהוריה – ורה ומנחם קיש – היו חברי מק"י, מספרת כי הרצח היה מהגורמים שהביאו לפילוג המפלגה ביוני 1965 בין הרוב היהודי בהנהגת משה סנה לבין הרוב הערבי ועמו קומץ יהודים בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי. "מבחינה אידיאולוגית, זה פער פצע – לא מול הערבים בתוך המפלגה אלא ביחס לשאלה הערבית בכלל. הערבים הצעירים במפלגה, המקבילים בגילם לג'ורי, היו המומים, מזועזעים ואבלים". גיא נזכרת כי אכן התקיימה פגישה בין וילנר לחברים ההמומים אשר בה תהה אם זו לא הייתה פרובוקציה של ג'ורי.

"וילנר אמר את זה בפגישה עם הנחל"אים וחברי המשק עצמם", מספרת גיא. "ואחרי זה משה סנה הגיע לשם וגיבה את החברים. מה שזעזע את כולם היה שברית המועצות הטילה באו"ם וטו על גינוי ירדן בשל התקרית. אז הייתה סערה גדולה מאוד בקיבוץ. החברים שאלו, 'איך זה ייתכן?! הרי הם [הסובייטים, ד"מ] מכירים אותנו והשגריר הסובייטי נהג לבקר בקיבוץ! עכשיו הם אפילו לא בא לבקר אותנו ולשאול מה קרה'. מה שהצית את האש היה הרעיון שבריה"מ אינה נוהגת בתום לב אלא מונעת משיקולים מעצמתיים. אחרי הוויכוח עם וילנר, הגיע סנה ואמר שהוא לא מקבל את הטענות נגד חברי יד-חנה. אז החלו להתגלות הוויכוחים בין שניהם וזו הייתה אחת ההתפרצויות הפומביות שלהם, שבסופו של דבר הובילו לפילוג".

גיא אומרת האבל על מותו של ג'ורי ביטא גם את ההתפכחות מאשליית אשמתה הבלבדית של ישראל בסכסוך: "היה זעם גדול מאוד גם כלפי מוסקווה וגם כלפי הערבים, אפילו יותר ביחס לערבים. ההורים שלי היו מאוד מזועזעים; הם היו בהלם. זה היה מאוד טראומטי מבחינתנו כי ג'ורי היה אחד משלנו, ואפילו דיברנו על מסיבת חנוכה שהייתה צפויה כמה ימים אחרי כן. אני ממש זוכרת את ההלם והזעזוע".

"אובדן" ולא רצח

הסירוב לגנות את הירצחו של מר-ח'מיס כמעשה טרור ולהצביע על האשמים ברציחתו, דומה לניסיונם של קיצוני השמאל עת נרצח ג'ורי להתעלם מהעובדה שהקומוניסט היהודי הצעיר נרצח בשל לאומיותו והיותו חייל בצבא המדינה. בשני המקרים, היו וישנם המעוניינים לנטרל את הרצח מההקשר הברור: ג'וליאנו מר-ח'מיס נרצח על-ידי הטרור המבקש להשמיד את מדינת ישראל. אברהם ג'ורי נרצח על-ידי טרוריסטים שביקשו גם הם לחסל את "הישות הציונית".

הניסיון להשכיח ולטאטא את סיבת רציחתו של מר-ח'מיס מתבטא במגוון ההתייחסויות של השמאל הרדיקלי לרצח. למשל, בארגון "לוחמים לשלום" כתבו כי "כולנו, מאוחדים בצער על אבדן של איש אחד שהיה של כולנו, ישובים על אדמת המריבה הכבושה כאחים, מזדהים וחולקים את הכאב המשותף, על מותו של ג'וליאנו". "אובדן" – ולא "רצח". כאילו הלך לעולמו על במת התיאטרון בג'נין בשל התקף לב פתאומי ואכזר.

בטורו השבועי במקומון הירושלמי "כל העיר" כתב העיתונאי חיים ברעם, כי בעקבות הירצחו של מר נזכר "בסרט נהדר של קן לואץ' ('על תמימות וחופש') על מלחמת האזרחים בספרד, שבו נרצחת אהובתו של המתנדב האנגלי בחטיבה הטרוצקיסטית פו"ם, מאש של חבר לנשק מגדוד סטליניסטי. הסרט היה אולי קצת מוּטה, אבל מלא כנות, והסצנה פוצעת את לבו של כל אינטרנציונליסט. גם לבי שתת דם". "כמו בכל הקְבלה היסטורית", העיר ברעם ביובש אופייני, "גם כאן אין התאמה מושלמת. מפקד הפלוגה הסטליניסטית בספרד היה מזדעזע אם מישהו היה משווה אותו לפשיסט או למחבל במאבק נגד הגנרל פרנסיסקו פרנקו. אבל החוויה הרגשית היא זהה. יחסם של הקנאים הדתיים באזורנו לתרבות מזכיר את אִמרתו הישנה של הרמן גרינג הנאצי ('כאשר אני שומע את המילה תרבות אני שולח את ידי אל האקדח') וכאן מקור הזוועה שגם ישראלים נאורים, שלא הכירו את מֶר, חשים נוכח הרצח הנורא. כיוון שבמשך שנים רבות קלטנו שלאנשים כמו ג'וליאנו צפוי גורל קשה, שנקבע מראש בשל נסיבות לידתם והחלטתם לאמץ זהות הומניסטית ועל-לאומית, מתעצם עוד יותר הצער על האיש".

ברעם לא הזכיר את סיבת הרצח והלין על כי "התגובות לרצח בצד הישראלי היו בדרך כלל מאכזבות. חרקנו שיניים בגין מאמרים צדקניים של ארי שביט ב'הארץ' ושל חבריו במקהלת הצביעות המחליאה, שעוד מעזים להטיף לנו שאיבדנו את הקשר עם המציאות… אבל הגועל שאחז בנו לא ישנה את אמות המידה שלנו, שלאורן אנחנו שופטים כל אירוע וכל התפתחות היסטורית: ג'וליאנו שייך לנו, יישאר בלבנו לנצח ובעינינו הוא הגיבור האולטימטיבי, שעם מותו הפך למיתוס שמתקיים כאילו מעל למציאות. לכן הוא לא זקוק עוד למרכיביה. הוא לא יהודי, לא ערבי, לא ישראלי ולא פלסטיני אלא כל הדברים האלה גם יחד".

בן-דודו של מר, האני חמיס סלום, התרעם בריאיון לגלי צה"ל על ניסיון לטעון כאילו הרצח היה על רקע חילול כבוד המשפחה. "אנשים מסוימים מנסים לומר שג'וליאנו נרצח על רקע כבוד המשפחה, או שמישהו לא אהב את המעשים שלו, אבל זה לא מתחבר לי", אמר סלום בכאב. "מה הוא כבר עשה? ליהק בנים ובנות לאותה הצגה? יש גם בתי ספר מעורבים בשטחים. הרצח שלו טראגי והרוצח – מנוול".

אולם רצח מר-ח'מיס לא שינה דבר בעמדות חבריו של השחקן למאבק הארוך נגד "הכיבוש" וישראל. בהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית והשמאלנית של הרדיקלים הישראלים, תושכח סיבת הרצח וכל מה שיעמוד לנגד עיני הפוליטרוקים של היבסקציה המקומית הוא מרטיר יהודי-למחצה אשר הותיר אחריו את שליחות המאבק בישראל. על כתפי אלה החפצים באמת ההיסטורית תוטל המשימה להזכיר שוב ושוב מי שפך את הדם ועל שום מה ולמה נשפך.

עוד

נציג הקרמלין בכנסת – עם מותו של תופיק טובי

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.3.2011

אחד המיתוסים המרכזיים הקשורים בשמו של ח"כ לשעבר תופיק טובי, שהלך לעולמו ביום שבת האחרון בחיפה בגיל 88, הוא השקר הגדול על תמיכת הקומוניסטים הערבים בהקמת מדינת ישראל. לפי המיתוס, באמצע נובמבר 1947, התכנסו הקומוניסטים הערבים, שהיו מאורגנים במסגרת 'הליגה לשחרור לאומי', לאסיפה מכרעת בה החליטו לתמוך בחלוקת הארץ לשתי מדינות. ההחלטה התקבלה וסללה את הדרך להקמת מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, איחוד הקומוניסטים היהודים והערבים.

למעשה, הקומוניסטים הערבים בארץ ישראל, ובהם טובי הצעיר, דנו בקיץ 1947 בהתפתחויות הפוליטיות באזור. ההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן, חשף כי בקיץ 1947 הועלתה הצעה, אולי כחלק מתוכנית של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שישב אז בקהיר, לשלוח משלחת למוסקווה ולדבר אל לבו של סטלין שיחזור בו מרעיון הקמת היהודים. בין המועמדים לחברות במשלחת 'הוועד הערבי העליון' שבראשו עמד אל-חוסייני, היה אמור להיות חבר 'הליגה', ארגונו של טובי. הרעיון לא יצא אל הפועל, אולי בשל תמיכתו הנלהבת של המופתי בהיטלר.

בכנסת עם מאיר וילנר. תופיק טובי
בכנסת עם מאיר וילנר. תופיק טובי

הקומוניסטים הערבים החליטו לתמוך בזכות קיומה של מדינת ישראל רק בדצמבר 1947, לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם. תופיק טובי, ועמו אמיל חביבי ופואד נצאר, הואשמו על-ידי מתנגדיהם, כי רימו את רוב חברי הארגון, וכך נתקבלה "פה אחד" הצהרה בעד החלטת החלוקה. דותן חשף בספרו, כי הכינוס, שהתקיים כאמור באמצע דצמבר, כלל חילוקי דעות חריפים. אמיל תומא, מראשי הקומוניסטים הערבים בארץ בשעתו ודמות אהודה בקרב הציבור הערבי גם היום, שנים הרבה לאחר מותו, התנגד להחלטה; טובי, שהבין מהי עמדת מוסקווה, הסכים רק בדיעבד לקבל את החלטת החלוקה. תומא הקים ארגון משלו, בא בדברים עם הוועד הערבי העליון, הצטרף לארגון שארגן התקפות על עמדות היהודים באזור נמל חיפה וחבר לקומוניסט בשם מחמד נמר עודה, שנחשד בנטיות פרו-נאציות. בינתיים, אנשי מפ"ם ניסו לגייס את טובי וחבריו לשורותיהם, אך נכשלו.

טעות התמיכה בישראל

בשנת 1949 נבחר טובי לכנסת הראשונה כנציג מק"י. הוא קיבל את תוכנית החלוקה, אך עד מהרה, הותקף משביקש לסייע לקומוניסטים ערבים שנסו מהארץ בתקווה לשוב אליה לאחר תבוסת היישוב היהודי. נתן אלתרמן נחפז להגנתו של טובי בטורו, "הטור השביעי", שפורסם בעיתון "דבר", תחת הכותרת "הנזיפה בתופיק טובי". כעבור שש שנים בלבד, ב-1956, עלה שמו לכותרות לאחר שחשף את פרשת טבח כפר קאסם, יחד עם עמיתו לסיעה, מאיר וילנר, ופעיל מפ"ם, לטיף דורי. חשיפה זו זיכתה אותו בתהודה בינלאומית. במפלגה, היה ממונה על הכנת מק"י לירידה למחתרת והורה לפעילים, כך לפחות על-פי דיווח של "דבר" מאותה תקופה, להשמיד מסמכים ולהכין מקומות מסתור במידה שיאונה רע לחברים.

יאיר צבן, לשעבר יו"ר מפ"ם ושר הקליטה בממשלת רבין ובשעתו מבכירי מק"י, מבהיר כי "היחס שלי אליו הוא מורכב מאוד". ביחס לטובי ולחברו, ח"כ לשעבר אמיל חביבי המנוח, מספר צבן כי "לצערי הרב, כמה שנים לאחר החלטת החלוקה, הייתה אצלם רוויזיה של העמדה שתמכה בהכרה במדינת ישראל. הם הגיעו לעמדות מאוד מסוכנות. בסוף, הם השתחררו מהקיצוניות אבל לא מהעמדה הדוגמטית ביחס לברה"מ ומהעדפת הלאומנות הערבית על פני עיקרון של שוויון מעמד וזכויות לשני העמים". "הוויכוח בינינו", מסביר צבן, "לא היה על עצם זכות ההגדרה העצמית של היהודים אלא על העובדה שישראל מייצגת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי". לדבריו, הוא הוכה בהלם לאחר שבעקבות הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שבה חשף חרושצ'וב את פשעי סטלין, טובי ביקש מחברי להנהגת המפלגה לבדוק אם לא טעו כשתמכו בהחלטת החלוקה שבריה"מ עמדה בשעתו מאחוריה.

פרלמנטר ברמה גבוהה. יאיר צבן
פרלמנטר ברמה גבוהה. יאיר צבן

צבן אומר ש"תופיק טובי חשב שצריך לבדוק עם הסובייטים אם אין לכלול את העמדה שגרומיקו הביע באו"ם בין העמדות השגויות שננקטו בשעתו, שגיאה שצריך לתקנה. היה דיון בוועד המרכזי של מק"י, שהתכנס בתנאים סודיים, ושם לראשונה נחלקו הקולות: כל החברים היהודים מצביעים, כולל וילנר, בצד אחד של תמיכה בהחלטת החלוקה, וכל החברים הערבים – בצד השני. זה היה מניצני הפילוג שאירע במפלגה ב-1965". לשבחו של טובי, טוען צבן, יצוין כי "היה לקומוניסטים הערבים ריסון עצמי שלא להפוך את הדיון לפומבי. נדמה לי, שהמפלגה הקומוניסטית של ברה"מ אף פעם לא עשתה ביקורת עצמית על מדיניות חוץ. לכן לא היה שחר לרעיון הזה".

מתואם עם הקומוניסטים

לטובי היו יריבים מרים במפלגה, ובראשם אמיל חביבי, שנטש את רק"ח לאחר התפרקות הגוש המזרחי ולפני נפילת בריה"מ. בסוף דצמבר 55' ובתחילת ינואר 56', נערכה בתל-אביב ישיבה חשאית של הוועד המרכזי של מק"י בדירת מסתור ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. חביבי והחברים הערבים תבעו מהנהגת מק"י כי יותר להם להתאגד באופן עצמאי ולפעול למען מרד מאורגן במדינה ("מעריב", 10.2.58). טובי התנגד להצעה, זו נפלה ברוב קולות וחבריו כינוהו "בוגד". ב-11.2.1958 פרסם יואל מרקוס בעיתון "דבר" כי חביבי האשים את טובי ש"הוא משתף פעולה 'יותר מדי' עם היהודים ואינו נותן דעתו במידה מספקת לדרישות הלאומיות של ערביי ישראל". טובי, מצידו, התעקש לפעול אך ורק לפי התכתיבים מהקרמלין, דהיינו: שיתוף פעולה מלא עם היהודים. באותה שנה, גילה איסר הראל, אז הממונה על שירותי הביטחון וראש המוסד, למאיר וילנר ולמשה סנה על מחתרת נאצריסטית במק"י בשם 'החזית הערבית'. אלה נפגעו, וטובי נאלץ להכריז מעל במת הכנסת כי "אם יתברר שחבר מפלגה עסק בדברי ריגול באמת, אזי יוקע ויגורש מן המפלגה".

בפילוג שהתרחש במק"י ב-1965, לאחר כמה אירועים שהגבירו את המתח הלאומי במפלגה (בהם רצח הנח"לאי אברהם ג'ורי, חבר תנועת הנוער המפלגתית בנק"י, בגבול עם ירדן, ליד קיבוץ יד חנה הקומוניסטי) הקים טובי יחד עם מאיר וילנר ומיעוט מיהודי המפלגה את רק"ח. זאת, בעוד משה סנה ורוב החברים היהודים נותרו במק"י. יאיר צבן מסביר, כי "באותה תקופה, הפילוג היה קשה מאוד וטראגי לשני הצדדים. הנכס הזה – מפלגה משותפת ליהודים ולערבים – היה גאוותה של מק"י, ובימים ההם זה לא היה דבר פשוט". אולם צבן אינו נוטר לטובי טינה: "כשמדברים על תופיק טובי, צריך לזכור גם את הפרלמנטר שכיהן שנים רבות וזכה להערכה גם מצד יריביו בכנסת. הוא היה פרלמנטר ברמה מאוד גבוהה ואמיץ מאוד, וגם ג'נטלמן שידע להתנהג".

העיתונאי ראול טייטלבאום, שעבד כ-12 שנה ככתב "קול העם" בכנסת, מספר שטובי היה "אדם שהקרין מכובדות וגם יריביו הפוליטיים כיבדו את הופעותיו. בקרב הקומוניסטים הערבים, הוא היה הדובר המרכזי וייצג נאמנה את הקו של מק"י והתנועה הקומוניסטית באותה תקופה". עם זאת, טייטלבאום אומר: "הוא היה לי יריב קשה בזמן הוויכוח במק"י עד לפילוג. הוא ייצג את הקו של האגף הערבי ברובו ואני נמניתי עם אנשי סנה ומיקוניס. לא חשבנו שצריך להאשים את ישראל בכל תקרית שהייתה בגבול עם הערבים. זה החריף לאחר מלחמת ששת הימים, כשרק"ח הוקיעה את המלחמה ואילו מק"י הצדיקה אותה. אבל טובי היה עקבי בעמדתו וייצג את הקו הלא-לאומני של הערבים בישראל, והערבים בכלל". "ברמה האישית", אומר טייטלבאום, "אני אזכור אותו כמי שהיה נציג גאה של עמו, בצד ניסיון להיות נאמן לרעיונות הקומוניסטיים שהיה להם דגש דוגמטי בתקופה הסטליניסטית. בניגוד לאמיל חביבי, שהיה איש צבעוני ומקורי, בעל נטיות לאומניות ערביות שאחר כך התנער מהן, טובי היה בעל קו יציב שייצג את הממסד והאידיאולוגיה הקומוניסטיים, בתיאום עם בריה"מ".

ערבי דבר ערבית

בתקופה שלאחר הפילוג, בעוד שמק"י בהנהגת סנה עברה תפנית לכיוון הציונות, רק"ח בהנהגת וילנר וטובי כבר החלה לדבר – לצד אורי אבנרי ואנשי 'מצפן' – על "הכיבוש". חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, נסע טובי עם מאיר וילנר המנוח לדיונים במוסקווה, ובסופם בישר כי היחסים עם הסובייטים, שנותקו בעקבות המלחמה, יחודשו, "אם ישראל תדע ללכת בדרך שרק"ח מציעה". יחסי ישראל עם רוסיה הסובייטית לא חודשו עד שקרס הגוש המזרחי.

פעילותו רבת-השנים של טובי בקצה השמאל הישראלי לא הפריעה לו לנהל יחסים ידידותיים גם עם יריביו המרים. יום אחד, ב-1966, וטובי כבר ממנהיגי רק"ח, התיישב מיוזמתו ליד כסאו בכנסת (ששכנה אז בבית פרומין) דוד בן-גוריון בכבודו ובעצמו, מותש ומבודד במפלגתו, רפ"י. "מדוע אינך נואם בערבית?" ירה לעברו "הזקן". "כערבי אני יודע ששמורה לי הזכות לשאת את דבריי בערבית", הסביר לו טובי, "אך מכיוון שרוב חברי הכנסת אינם שומעים שפה זו, אני מעדיף לדבר עברית כדי שדבריי יובנו כהלכה". זו הייתה הפעם הראשונה שבה שוחחו השניים.

עד שנת 1989 שימש ח"כ מטעם רק"ח. התפוררות בריה"מ והשבר הגדולה בתנועה הקומוניסטית, עייפו את טובי והלה פרש מן הכנסת והוחלף בחברת כנסת מתולתלת ואנונימית מבת ים בשם תמר גוז'נסקי. שנים רבות שמר על שתיקה ונמנע מלהתערב בעניינים פוליטיים ומפלגתיים. דני פתר, מוותיקי הקומוניסטים בישראל שסירב להתפלג ממק"י בשנת 65' לטובת רק"ח בהנהגת וילנר וטובי, אומר כי יתגעגע לאחרון חברי הכנסת הראשונה. "ביום שבו הוא יצא מהכנסת, היה מאמר ראשי ב'הארץ' שכותרתו הייתה: 'קומוניסט וג'נטלמן'", נזכר פתר. "אני אזכור אותו כקומוניסט מסור וכאיש נהדר, כאדם שמסור לנושא היהודי-ערבי ולשותפות בין יהודים ובין ערבים כל ימי חייו".

* תודתי נתונה לידידי, פרופ' יחיעם ויץ, על תיקוניו המועילים לכתבה זו.

עוד

האם בנו של חותם מגילת העצמאות אומן בק-ג-ב? / תום שגב

פורסם על-ידי תום שגב בעיתון "הארץ" בתאריך 28.11.2010

>> לכתבה במקור, הקליקו כאן

מאיר וילנר, אחד מחותמי מגילת העצמאות, היה מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וחד"ש. הוא כיהן במשך יותר מ-40 שנה בכנסת, קומוניסט אדוק שהרבה לפעול נגד אפלייתם של ערביי ישראל ובעד קידום השלום בין ישראל לשכנותיה. כארבעה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים נפצע קשה בניסיון התנקשות.

חברי הכנסת וילנר וטובי במליאת הכנסת. צילום: אתר הכנסת
חברי הכנסת וילנר וטובי במליאת הכנסת. צילום: אתר הכנסת

אחד מוותיקי המתנגדים למשטר הסובייטי, ולדימיר בוקובסקי, מפיץ באינטרנט מסמכים רשמיים המלמדים לכאורה, שביולי 1979 פנה ח"כ וילנר אל מזכירות המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות וביקש לתת לבנו דורון הכשרה מיוחדת באבטחת אירועי המפלגה.

על פי ארכיון בוקובסקי, הנחשב בעיני חוקרי בריה"מ מקור מהימן, אושרה בקשתו של וילנר בתוך ימים אחדים: מזכירות הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית החליטה שלאור המצב המסובך בישראל והתקפות גורמים ריאקציוניים על מק"י, יוזמן דורון וילנר למוסקווה לקבלת אימון בסיסי במשך חודש, כאורח המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ועל חשבונה.

ההחלטה, המסווגת כ"סודית ביותר", מזכירה עוד גורם מארח: הק- ג-ב. על פי מסמך משנת 1980, דורון וילנר אכן עבר אימון מיוחד בקורס בסיסי ובשובו התמנה לממונה על הביטחון במק"י. בקיץ 1980 שהה ח"כ וילנר במוסקווה, ועל פי מסמכי בוקובסקי ביקש שבנו יקבל אימון נוסף, מתקדם יותר, במשך שבעה ימים. גם בקשה זו אושרה לכאורה והועברה לביצוע הק-ג-ב.

וילנר הלך לעולמו ביוני 2003. על השאלה אם קיבל הכשרה אצל הק-ג-ב השיב השבוע בנו דורון: "לא היו דברים מעולם".

עוד

מנהיגי הליכוד בוגדים במורשת התנועה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.11.2010

זמן לא רב לפני מותו, כשעל פניו מסיכת חמצן, בישר האח במחלקת השיקום בבית החולים איכילוב למאיר וילנר את החדשה האחרונה ששמע טרם מותו. בהספד שכתב לזכרו בנו, דורון, סיפר כי "במחלקת השיקום, יום לפני מותך, קיבלת את המסר הפוליטי האחרון. אחד העובדים במחלקה השיקום, איש גדול ממדים, חובש כיפה ובעל נפש זכה, ניגש אליך וקרא לך: 'מאיר, שרון אומר שצריך לגמור עם הכיבוש'. אתה כבר לא יכולת לדבר. ענית בחיוך, בתנועות ידיים 'הרי זה מה שאמרתי כל הזמן'".

יריבו הרעיוני הגדול של מאיר וילנר, יצחק שמיר – אשר יום הולדתו התשעים וחמישה שחל בחודש שעבר לא זכה ולו לאזכור קל בתנועתו – האמין בראשית שנות התשעים שיוכל לקבור את רעיון המדינה הפלשתינית. וילנר היה בטוח בניצחונו. יש מי שסבור ששמיר הפסיד במערכה ההיסטורית ואילו וילנר ניצח. אולם אירועי הימים האחרונים מראים כי ההיסטוריה מורכבת הרבה יותר: המדינה הפלשתינית שעליה חלם וילנר ושנגדה נאבק שמיר לא תקום לצד מדינת ישראל. הפרספקטיבה היחידה להקמתה היא ייסודה על חורבות מדינת ישראל.

ראש הממשלה הנשכח ומושכח. יצחק שמיר
ראש הממשלה הנשכח ומושכח. יצחק שמיר

ההתקפלות של ראש הממשלה נתניהו בשאלת הקפאת הבנייה ביו"ש מתבססת על עסקת נשק מפתה של האמריקנים. לאמור, הקפאת הבנייה לשלושה חודשים עשויה לאפשר התקדמות כלשהי במו"מ לשלום, אבל אם הדבר לא יסתייע, ישראל נסמכת על נשק אמריקני חדיש. רק בעולם שבו מקיאוולי ואורוול שלובים זה בזה, מו"מ לשלום מתנהל עם כידונים שלופים. במילים אחרות, גם הפלשתינים וגם הישראלים מבינים שפלשתין העצמאית תקום על חורבות ישראל העצמאית. שכן תנאי הפלשתינים לשלום – ובראשם טיהור אתני ביו"ש, ביתור ירושלים, שיבת הפליטים ונסיגה לקווי ה-4 ביוני 67' – משמעם חיסול מדינת ישראל. אלמלא תיכנע ישראל לדרישות הערביות, תוכרז כנגדה מלחמת השמדה שהאינתיפאדה הפרוטו-נאצית של יאסר ערפאת, עם חלקי גופות מפוזרות במסעדות, בבתי מלון ובאוטובוסים, תיראה לידה משחק ילדים.

כשהקומוניסטים והחירותניקים התגוששו על רעיון המדינה הפלשתינית, כשבתווך מפלגת העבודה מדברת בשני קולות, עוד היה מקום לאמונה הכוזבת שהפלשתינים מסכימים לחלוקת הארץ. הערבים, ברוח דברי מנהיג מק"י לשעבר שמואל מיקוניס, נהגו לפי הצו של הקרמלין שדיבר בשני קולות: זה ליהודים, זה לערבים. עוד הייתה אשליה שמה שערפאת אומר לפעילי פתח' הוא בסך הכול דברי שכנוע על מנת שיקבלו בקלות רבה יותר את הוויתור על חזון פלשתין הגדולה. כיום, כשאבו-מאזן אומר בגלוי שלא יכיר בישראל ומסרב להודיע ברבים על נכונות לוותר על תביעת השיבה, כבר ברור לגמרי שהפרגמטיסט הערבי המשופם הלבוש בבגדים אירופיים נוחים איננו שונה בהרבה ממנהיגה הרוחני של התנועה הלאומית הערבית, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני.

מלכודת ההקפאה עוד עלולה לעלות לישראל ביוקר רב, בדיוק משום ששני הצדדים יודעים מראש מה הן כוונותיו של כל צד. השוחד האמריקני עוד עלול לעלות בדם יהודי רב. במקום להציע יוזמה מדינית גדולה המבוססת על הסדר ביניים ארוך טווח שיאפשר לבחון את כוונות הערבים עם מינימום נזקים אפשריים, שוב מכניסים האמריקנים את מנהיג ישראל לגוב הארי של הסכמה על גבולות שתי המדינות תוך 90 יום. זאת, כשברור מלכתחילה שמבחינת הערבים אפילו גבולות מתווה קלינטון, שהוצעו להם בשיחות קמפ דייויד לפני עשור (קרי: שליטה ב-95 אחוז משטחי יו"ש ושליטה ישראלית ב-80 אחוז משטחי ההתיישבות שם), אינם מקובלים.

נתניהו ואחרים סומכים על כך שבתום תקופת ההקפאה כבר יהיה בארה"ב קונגרס חדש ופרו-ישראלי. הבעיה בהסתמכות על אומות העולם היא בכך שגם ממשל בוש האב, שהיה ידידותי פי כמה מזה של אובאמה, נשף בעורפה של ישראל והאיץ בה לטרגדיית ההתנתקות, כשאירופה מריעה לתמונות הטיהור האתני בגוש קטיף. בישראל, משום מה, מתקשים תמיד ללמוד לקחים מההיסטוריה ואיכשהו תמיד חושבים שהגויים הנחמדים יצילו את היהודים ברגע האמת. זה אף פעם לא קרה, וגם לא יקרה.

הגיעה העת שיפסיקו להאשים את הימין במרדנות ולכנות את הציר הארצישראלי בתנועה בכינוי "מורדים". מנהיגי הליכוד מורדים במורשת התנועה. הם אלה שמתכחשים להבטחותיהם בלי למצמץ. העם מבין את מה שנתניהו לימד אותו על כוונות האסלאמיסטים, הערבים והפלשתינו-פשיזם. זכותו של נתניהו לשנות את דעתו אולם האמת שהוא לימד אותנו, את תומכיו, שרירה וקיימת: פלשתין תבוא במקום ישראל, לא לצדה, ומי שצועד אל השלום עם כידונים, סופו לשוב עם ארונות המתים.

קולטורה

האדומה האחרונה – עם מותה של רות לוביץ'

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 6.8.2010

בתשעה במאי ראיתי אותה. לפני שלוש עשרה שנה עלינו לירושלים, ותיקי המפלגה הקומוניסטית הישראלית וקומץ חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י (שכותב שורות אלה היה אז חבר בהנהגתה), אל הרי ירושלים. אל יער הצבא האדום. בשנות החמישים והשישים, התכנסו ביער פעילי מפ"ם ומק"י לציין את יום השנה לניצחון הצבא האדום על הנאצים. בחלוף שנים, הפך האירוע למעין מפגש חברים מצומצם של ותיקי ואוהדי המפלגה הקומוניסטית בארץ שהתכנסו ל"פיקניק עממי", ככה קראנו לו אז. והיא הייתה שם.

עבורי, השם רות לוביץ' אמר הכול. היא הייתה אז כבר בת 91. ישובה על כסא נוח, לבושה בבגדים קלים. ברקע נישאו דגלי ישראל ודגלים אדומים, וגם דגל ברית המועצות. שגריר רוסיה הגיע במרצדס שחורה כהה להשתתף בחגיגת אחרוני הקומוניסטים הישראלים. רמקולים גדולים הוציאו מקרבם את צלילי קולם של אנשי הגבעטרון. ילד בן 16, עם חולצה לבנה מגוהצת ועניבה אדומה, בידו זר פרחים להניח על המצבה לזכר הצבא הסובייטי הגיבור, רכנתי לעבר לוביץ' ונישקתי אותה נשיקה אחת על לחיה הימנית, ועוד אחת על זו השמאלית. "אני מסניף חיפה של המפלגה", אמרתי לה, והיא חייכה בשביעות רצון.

הימים ההם היו הימים האחרונים של הקומוניזם הארצישראלי השפוי, לפני שהידרדר לכדי תמיכה בלתי-מופרעת בפלשתינאים בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה. ימים שבהם בסניף תל-אביב של המפלגה, ברחוב הס פינת אלנבי, היו החברים יושבים ושרים עם הזמרת נגה אשד שירים סובייטים ישנים. אז, למלחמת העצמאות קראנו "מלחמת השחרור", אף אחד לא ידע מה זה "נכבה" וצה"ל לא הוקע כארגון טרור. ימים אבודים.

משטיפת רצפות לשטיפת מוח

בשבוע שעבר נפטרה רות לוביץ' בתל-אביב והיא בת 103. חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-104, הכריעה אותה ליבה. לוביץ' הייתה אחרונת הקומוניסטים בארץ שנולדו לפני המהפכה הבולשביקית ונפטרו הרבה אחרי קריסת הקומוניזם. לפני 26 שנה כתבה את האוטוביוגרפיה שלה. "העיסוק בעבר קירב אלי מבלי-משים את עברי-אני", כתבה. "כאשר הגיע המועד 'העגול' – 50 שנה לחברותי במפלגה – נשאלתי: 'נו! מתי תכתבתי משהו מזיכרונותייך?' עשיתי חישוב מהיר ונבהלתי. באמת מתחיל להיות 'צפוף'". לוביץ' לא ידעה כי תזכה לחיות שנים רבות לאחר מכן.

רות לוביץ', אוקטובר 2007. צילום: עד ראייה, הבלוג של העיתונאי יגאל סרנה
רות לוביץ', אוקטובר 2007. צילום: עד ראייה, הבלוג של העיתונאי יגאל סרנה

היא נולדה בפולין, בעיר ורשה, בשנת 1906. בגיל 16, בהיותה תלמידת גימנסיה בוורשה, כבר הצטרפה לקן 'השומר הצעיר' בעיר. בשנים שלאחר מכן, הספיקה להצטרף ל'פועלי ציון שמאל'. בגיל 23 עלתה לארץ והצטרפה למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, פק"פ. בסוף שנת 1929 עלתה לארץ והיא בת 23 והצטרפה לקיבוץ, שם עבדה בלול. "מספרים על גולדה מאיר, שבהיותה בקיבוץ אמרה, שאין הבדל בין הזנת פרות לבין הזנת גברים… והלכה לעבוד במטבח. גם גולדה מאיר, כידוע, לא נשארה במטבח. וזהו הדבר היחיד המשותף לנו", סיפרה לוביץ'. כעבור שנה נשלחה לבית ספר לבנות בתל-אביב שהיה מסונף לחווה החקלאית בנהלל. כעבור זמן קצר נטשה את הקיבוץ ועברה לתל-אביב. שם החלה לעבוד כעוזרת בית ואז גם החל הקשר בינה לבין הקומוניסטים שמינו אותה להיות מרכז ארגון בשם 'העזרה האדומה', ארגון שפעל מטעם הקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי, והגיש סיוע לקומוניסטים ברחבי העולם.

"מייד עם בואי לתל-אביב", מספרת לוביץ' בספרה האוטוביוגראפי "בחרתי לחיות במאבק", "נוצר קשר עם המפלגה. היה זה אדם מבוגר, עיניו החכמות מביטות מבעד למשקפיים. נפגשנו ברחוב… שאל, כיצד הגעתי להחלטה שעליי להצטרף למפלגה. 'אני רוצה להיות עם הצדק', עניתי". בהמשך תודרכה. "לעולם שלא יהיו אצלך שום רשימות, שום כתובת. גם לא בבית. אם עוצרת אותך המשטרה, אסור למסור כתובת כלשהי", פקד עליה, ולאחר מכן הוסיף: "אשלח אלייך חברה שתעזור לך למצוא עבודה. אנו עובדים בתנאים קשים מאוד, אבל אנחנו חברים ועוזרים זה לזה. אנחנו משפחה טובה".

בתל-אביב הכירה את בן-זוגה לחיים, זרח לוביץ', שעלה ארצה כציוני ב-1928, הפך גם הוא לקומוניסט והצטרף לקיבוץ משמר העמק. גם הוא עזב את קיבוצו והיה למנהל חברה ישראלית ליבוא ספרים מבריה"מ ומארצות הגוש המזרחי. הוא הלך לעולמו שנים רבות לפניה, ב-1984. כאשר נאסרה ושהתה בכלא בעוון פעילותה הקומוניסטית, כבר הייתה בהיריון עם בנה הראשון, איתן. בניה, איתן ודוד, לא הלכו בדרכה. האחד חי בלונדון לאחר שמכר חברת הנדסה בורסאית מצליחה שייסד, והאחר – מוכר כרטיסי טיסה. רוב נכדיה אינם חיים בארץ: שלושה מהם חיים בחו"ל.

אבל הגדוד נפל שדוד

לוביץ' הייתה נאמנה לחלוטין לניכור שגזר לנין על היהודים כלפי הציונות. שמחה צברי, מבכירות פק"פ, הוציאה בשנת 1934 כרוז שבו כתבה כי "על ידי הרס משקם של הכובשים הציונים בדרך של אקטים של סבוטז' והתקפות פרטיזניות, מבקשת תנועת השחרור הערבית לעשות את המשכת הקולוניזציה הציונית לבלתי-אפשרית". הוועד המקומי של סניף פק"פ בתל-אביב סירב לאפשר את הפצת גילוי הדעת הזה. מזכ"ל פק"פ, רדואן אל-חילו (מוסא), שהיה בן-זוגה של צברי, זעם. במסע טיהורים אכזרי הוצאו עשרות מחברי הסניף מן המפלגה. הם הואשמו ב"סטייה ציונית". לוביץ' נותרה נאמנה למוסא ולצברי – ונתמנתה לחברות בוועד הסניף החדש.

לאחר שהצטרפה למפלגה בשנת 1931, לוביץ – שהייתה באמצע שנות העשרים לחייה – גילתה נאמנות מוחלטת להנהגת פק"פ. כך, בגילוי דעת של קומוניסטים שנטשו את הארץ לטובת בירוביג'אן, אשר התפרסם ב-17 לאוגוסט 1932, נכתב כי "אנחנו, פלוגת המהגרים הראשונה לבירוביג'אן, עוזבים את הארץ לא רק מפני שהציונות אינה מסוגלת לתת פתרון למצוקת המוני היהודים, אלא בגלל שהציונות… הינה כוח ריאקציוני שחור… אנחנו נוסעים לבירוביג'אן היות שחזקה אמונתנו כי בעזרת 160 מיליוני אחים למעמד וממשלת הפועלים, יעלה לנו להגשים את הריכוז והפרודקטיוויזציה של השכבות הרחבות של ההמונים היהודים על יסוד הבנייה של המולדת הסוציאליסטית".

פרשת בירוביג'אן הייתה טרגדיה איומה. כך, אתרע גורלם של מנחם אלקינד וחבריו לאגף השמאלי ב"גדוד העבודה". אלקינד, שהיה אוהד המפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי ב"גדוד העבודה", פרסם באוקטובר 1927 הכרזה רשמית בעד הגירה לבריה"מ. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם "וייה נובה" ("דרך חדשה"), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ. הקבוצה שינתה את שמה לשם "אחוות עמים", והפכה לקולחוז רגיל. אך משעה שסר חינם בעיני השלטונות הסובייטים, החלו ה"טיהורים": אלקינד נאסר ונשלח לגירוש בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו על-ידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים.

הסוף היה טראגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת "אחוות העמים". הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות, שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים והילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – וקברום חיים. לוביץ', עד כמה שידוע, מעולם לא עשתה חשבון נפש על אותן שנים נוראיות.

בן-גוריון התחנן מתחת לשמיכה

נאמנותה למפלגה הייתה מוחלטת. וכך גם עשייתה. יום אחד, לאחר שוועדת הבחירות המרכזית לוועידת הפועלות פסלה את רשימת הקומוניסטים מלהשתתף בבחירות 1932, הלכה לביתו של דוד בן-גוריון. לא פחות. "בשעה שבע בדיוק", מספרת לוביץ', "נקשתי בדלתו של בן-גוריון. 'מי שם?', נשמע קול מודאג של אישה. 'אני', עניתי… הדלת נפתחה כדי סדק. לפניי עמדה פולה, אשתו של בן-גוריון, בכותונת לילה ובחלוק… 'קרה משהו?', שאלה מופתעת. 'באתי לבן-גוריון בעניין דחוף'. 'אבל הוא ישן, אי-אפשר להיכנס. מה הבהלה!', רטנה. שאלתיה בעניין רב: 'מה יש לך ברגל?'. 'תארי לך, אתמול נשפכו מים רותחים על רגלי'". בין לבין נכנסה לוביץ לבית ופגשה בבן-גוריון, בחדר, כשהוא במיטתו. "קרבתי ועמדתי על-יד המיטה. בן-גוריון משך את השמיכה על פניו. בנשימה אחת אמרתי לו בשביל מה באתי… שמעתי את קולו כמו מתחנן מתחת לשמיכה: 'אבל חברה, אני לא המזכיר הכללי של ההסתדרות. תפני לחבר רמז'". לוביץ התעקשה ובן-גוריון רשם לה פתק והורה לרמז לכנס את הוועד הפועל.

בימים הראשונים של המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, נאסרה לוביץ' בכלא הנשים בבית לחם. בסופו של דבר, שוחררה על ידי מפלגתה. היא הייתה חדורה באמונתה הקומוניסטית. על הימים המרים ההם של נאמנות מפלגתה למופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, לוביץ' לא כתבה דבר בספרה. גם לא על הטיהורים הגדולים בברית המועצות של סטלין. עיוורונה של לוביץ' מנע ממנה לכתוב על האירועים החשוכים ביותר בתולדות מפלגתה: חיסול הנהגתה הצעירה של המפלגה משנות העשרים על-ידי סטלין, הערביזציה של המפלגה על ידי מוסקבה, תמיכת הקומוניסטים בברית בין סטלין להיטלר, הסגידה ללאומנות הערבית ועוד. לוביץ', שבשנת פרסום הספר הייתה כבר האישה הבכירה ביותר במפלגה אחרי מאיר וילנר, סירבה להתמודד עם עברה ועבר מפלגתה.

בקיץ 1941 קראה השחקנית חנה רובינא ברדיו את קריאתם של אנשי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי במוסקבה לתמוך בברית המועצות במלחמה. לוביץ' וחבריה התגייסו מייד וייסדו את 'ליגה וי למען רוסיה המועצתית'. היו חברים בה מיטב אנשי היישוב: ארנולד צוויג, מרטין בובר, מקס ברוד, אביגדור המאירי, אלכסנדר פן ואחרים. הקמת הליגה השפיעה על חברי המפלגה וקירבה אותם ליישוב היהודי ואת חלקם – לציונות. חברי המפלגה הערבים לא יכלו לשאת את הרגשות היהודיים שהציפו את חבריהם, ופרשו לטובת הקמת ארגון קומוניסטי ערבי, 'הליגה לשחרור לאומי'. לוביץ' סירבה להפנות אצבע מאשימה לעבר חבריה הערבים למפלגה שהתקרבו לבן-בריתו של היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני. היא האשימה את הבריטים והציונים במצב הערבים ולא הוסיפה מילה אחת על הרומן של חברי המפלגה הערבים עם ההיטלריזם המקומי.

לא התרגשה אפילו ממשפטי הרופאים

הקומוניסטים הישראלים נפרדו מחבריהם הערבים, שחלקם הגדול התנגד להקמת המדינה, בהם בולוס פרח, קומוניסט אנטישמי, וחלק מחברי ההנהגה של הקומוניסטים הערבים בארץ. לוביץ' לא יכלה להסתיר את שמחתה על הקמת מדינת ישראל. ב-30 לנובמבר 1947, ביטאון הקומוניסטים "קול העם" קרא בהתפעלות: "את החג הזה לא ישכח הישוב. הוא לא ישכח גם את עוזריו ומחולליו". "בחוץ רקדו המונים ושרו 'קטיושה'", כתבה לוביץ'. "אני מייצגת את המפלגה בוועדה אשר תפקידה לקבוע את הסמל ואת הדגל של המדינה. יושבים סביב לשולחן גדול ומציעים הצעות שונות. אני מתנגדת לקביעת מנורה כסמל של המדינה. אני חושבת שזה סמל דתי".

לוביץ' קבעה את מקומה בדרום תל-אביב, ברחוב תחכמוני, בשכונת שבזי. במשך שנים אירחה שם חברי מפלגה, אורחים וידידים. היא מעולם לא הפסיקה להיות נאמנה לברית המועצות, גם לאחר משפטי הראווה, משפטי הרופאים היהודים, גילויי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ועוד. כאשר נתרגש פילוג שני על המפלגה, ביוני 1965, בין המחנה הפרו-ציוני בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס, ובין המחנה האנטי-ציוני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי, היא בחרה ללכת עם וילנר וטובי והשתתפה בהקמת רק"ח. עד יום מותה הייתה חברה במפלגה.

עד יומה האחרון סירבה לערוך חשבון נפש על שגיאותיה הרבות. בשנת 1984, הוציאה המפלגה הקומוניסטית הישראלית ספרון תעמולה פרו-סובייטי שכתבה לוביץ' בשם "קורותיה של ידידות", מעוטר בדגלי ישראל ובריה"מ. האפולוגטיקה הפרו-סובייטית הייתה מביכה. אולם מעבר למילות התמיכה המתבקשות בסובייטים, עשתה את לוביץ' את שרבים מחבריה סירבו לעשות: לגונן על הברית בין סטאלין להיטלר. "לאחר שבריה"מ נוכחה לדעת ששליטי בריטניה וצרפת מעוניינים לבודדה ולדחוף את היטלר להתקיף את גבולותיה, היא החליטה החלטה הכרחית להגנה עצמית", כתבה לוביץ'. "כאשר גרמניה פנתה לממשלת בריה"מ לכרות עמה חוזה אי-התקפה, נאלצה בריה"מ, בהתחשב בתנאים הריאליים החמורים וכדי להרוויח זמן לקראת ההתמודדות העתידה, לחתום על הסכם". סטאלין עצמו לא היה יכול לנסח זאת יותר טוב.

אילו התחלתי הכול מחדש

עד גיל 84 הייתה חברה לוביץ' בהנהגת המפלגה הקומוניסטית. עם התמוטטות הגוש המזרחי, עייפה ורחקה. היא נותרה חברה תומכת ופעילה אך לא לקחה עוד חלק בהנהגה. בניסיון אחרון להציל את המפלגה, ערך בה מאיר וילנר טיהורים בוועידתה בשנת 1991 על מנת לשמור עליה כגרורה סובייטית אחרונה. הוא אף הדיח את סשה חנין, אביו של ח"כ דב חנין, מהנהגת המפלגה. לוביץ' וחבריה, ובהם תמר גוז'נסקי שהחליפה את וילנר בכנסת שנתיים לפני כן, היו המומים נוכח עוצמת הטיהורים. כעבור שנתיים הראו למנהיגם הישיש את הדלת החוצה.

באוטוביוגראפיה שלה כתבה בכאב על כישלונם של חבריה להעביר את ישראל לשלטון הגוש המזרחי. "פעם, בעבר, חשבתי, שאזכה עוד לחיות בסוציאליזם בארץ הזו, עתה אני יודעת שלא", כתבה והוסיפה: "אילו התחלתי הכול מחדש עם הניסיון שרכשתי, הייתי עושה הרבה דברים טוב יותר. זה נכון לגבי אחרים, גם לגבי המפלגה".

לפני שלוש שנים בא לבקרה העיתונאי יגאל סרנה כדי לראיינה למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "כשאני נכנס לבית הקטן שמראהו כאחוזונת נושנה", כתב סרנה, "יושבת רות לוביץ'… בין ספרים, מזכרות ממאה מסעות וצילומי המתים, כמו שפגשתי בה לפני 23 שנים, בעת שהכנתי עם אמנון לוי כתבה על האדומים; אז, טרם נפילת בריה"מ, בעת שהקומוניזם עוד הניף דגלים ושלח עיתונאים למסע נחשק בקובה". "מריסל, המטפלת הפיליפינית שלה, אומרת לי כי כאשר רות מתעוררת משנתה, היא מייד צועקת: 'הלו, הלו' שיהיה מישהו לידה. מפחדת להישאר לבדה; היא שכל חייה הייתה חלק ממהלך היסטורי עצום שהקיף מאות מיליוני בני אדם והנה חלף הכול, והיא לבד".

לפני שבוע ימים הובאה לוביץ' למנוחות בחולון, בחברת כל חבריה לעשרות שנים של מאבק. בספרה האוטוביוגראפי כתבה, "אל יתרעמו עלי בניי, נכדיי וידידיי הצעירים על שלא בניתי להם עולם כזה שבו רציתי שיחיו". "אני אומרת", חתמה, "אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים".