נתניהו ואבו־מאזן היו מוכנים להאריך את חג הפסח בעוד כמה שבועות טובים. שניהם ציפו לו ומצטערים שהוא נגמר. כל כך מצטערים שעבאס הודיע, לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שיפרסם תנחומים על רצח היהודים בידי הנאצים. זה המקסימום שהוא מוכן לתת: להיות המנהיג הפלשתיני הראשון שינחם את העם היהודי על השואה. לא יגנה, חלילה. ינחם. השמאל הישראלי מרגיש נחמה אמתית נוכח הודעות כאלה. בכל זאת, המנהיג הערבי הבולט בשנות ה־40', חאג' אמין אל־חוסייני, דרבן את הנאצים להאיץ את מלאכת ההשמדה באושוויץ. עבאס עושה מיני־היסטוריה.
עם תום החג, החלו כבר נתניהו ועבאס להוציא הודעות לוחמניות. שוב מאיים יו"ר הרשות בפירוקה. שוב מנופף נתניהו באצבעו, מתייחס לרצון הפלשתיני בהקמת ממשלת אחדות עם חמאס, אומר לחוגגי המימונה באור עקיבא, "כשהם ירצו בשלום, שיודיעו לנו". שני המנהיגים היו רוצים לחזור אחורה לימי הקיפאון הנוח במו"מ. התהליך הזה מעיק עליהם וג'ון קרי מסתובב להם בין הרגליים. אם זה היה תלוי בשניהם, הם היו מעיפים את האמריקנים ומחליטים כמה החלטות פרודוקטיביות שהיו עוזרות לבסס פה הסדר ביניים ארוך טווח. אובמה וקרי, אחוזי משיחיות, דוחקים את שניהם לפינה.
פוחד שרובי ריבלין יעדיף מועמד אחר אם יתקיימו בחירות חדשות. נתניהו
אפרופו אמריקה, העיתונאי אמנון לורד (גילוי נאות: חבר אישי) הרהר בטורו ב"מקור ראשון" אם הברית ההיסטורית שכרת בן־גוריון עם האמריקנים לא הייתה טעות. אם לא היה כדאי לשמור על ניטרליות. יכול להיות שניטרליות כזו הייתה חוסכת גם את מלחמת ששת הימים וגם את מלחמת יום הכיפורים. ישראל שילמה הרבה עבור תפקיד המבצר האמריקני במזרח התיכון. יותר מדי. התלות הישראלית בארצות־הברית השתלמה לישראל לאורך שנים אך עולה לה ביוקר. אובמה, שלא יכול להציב קו אדום לפוטין בדרך להקמתה מחדש של ברית־המועצות, רוצה לפתור בכמה חודשים סכסוך בן למעלה ממאה שנה. אפשר שישראל ניטרלית יותר ופרו־אמריקנית פחות הייתה חוסכת לעצמה מלחמות אלמלא הלהיטות המפא"יניקית לתמוך באמריקה. משה סנה המנוח הזהיר כל השנים מהאוריינטציה הזו. יכול להיות שצריך לבקש סליחה מסנה. אפילו ממאיר וילנר.
ביבי מחכה לפואד
בסביבת ראש הממשלה עסוקים כבר חודשים ארוכים בניסיון להקים קואליציה חלופית. איזו אופציה לא בחנו. בשום מצב, בשום סיטואציה, אין לנתניהו קואליציה אחרת. החרדים לא ייכנסו פנימה בלי ביטול חוק הגיוס. הבית היהודי לא יישאר בממשלה אם החוק יבוטל. לבני ולפיד יפרשו אם המו"מ ייתקע. הבית היהודי, רוב הליכוד וליברמן לא ייתנו גב לרה"מ אם תהיה התקדמות משמעותית מדי במו"מ.
בימין כבר נערכים לדיל שסגר ביבי עם איווט: שחרור מחבלים תמורת פולארד. אתה תצביע בממשלה נגד, תן לשרים שלך להצביע בעד. עדי מינץ ובכירים נוספים במועצת יש"ע כבר מכינים את הקרקע לקמפיין נגד ליברמן. אם שר החוץ ייראה שהוא לא יוצא טוב מהדיל הזה, העסקה תקרוס. בלי ליברמן ושריו, אין לעסקה רוב בממשלה. בלי עסקה, המו"מ יתפוצץ סופית. בלי מו"מ, ארה"ב וישראל בדרך להתנגשות. התנגשות ישראלית־אמריקנית עלולה לפוצץ לנתניהו את הקואליציה. בלי קואליציה, יש בחירות.
נתניהו כבר הפנים שבחודשים הקרובים, לפני החגים או אחריהם, לפני ראש השנה או אחריו, יש סיכוי לא רע שממשלתו תיפול. הוא עושה נפשות למועמדו לנשיאות, פואד בן־אליעזר. משפחת נתניהו לא רוצה את רובי ריבלין כנשיא. בליכוד יודעים את זה – ומשתגעים. אריק זיו, פעיל מרכזי בליכוד, עושה קמפיין מתמשך נגד פואד. הליכודניקים פועלים אצל כולם – החרדים, הערבים, השמאל – כדי שריבלין ייבחר לנשיאות. יו"ר הליכוד מודע לקמפיין הזה אבל תומך בפואד בכל זאת. הוא חרד מהאפשרות שבמקרה שיהיה שוויון בין הגושים או תוצאה שתאפשר הכתרת ראש ממשלה אחר תחתיו, יבחר הנשיא ריבלין במועמד שיהיה יותר לטעמו.
בלשכה חושבים איך לאלץ את יו"ר מפלגת העבודה, בוז'י הרצוג, להיכנס פנימה, במצב של התקדמות בתהליך המדיני. אלא שהרצוג יודע היטב איך קואליציות מתפרקות. הוא ראה את זה מקרוב אצל הבוס לשעבר, אהוד ברק. הוא יודע שגם אם מפלגת העבודה ומרצ ייכנסו לקואליציה, לנתניהו אין 61 אצבעות בכנסת. מי יכול להבטיח לבוז'י קדנציה משמעותית בתפקיד רציני ולא בחירות תוך כמה חודשים? בעצם, לביבי יכולה להיות קואליציה אם חד"ש תיכנס לממשלה. בקרוב מתכנסת הוועידה שלא מן המניין של המפלגה הקומוניסטית. אולי כדאי לרה"מ לבדוק אם מוחמד ברכה מעוניין לשמש אצלו שר לענייני ערבים.
אמנון דנקנר חוטף לינץ'
ב"הארץ" פורסם בגיליון החג טור שמציג באור רע במיוחד את העיתונאי והסופר המנוח, אמנון דנקנר. כתב על כך דוד אדלר. מי זה דוד אדלר? דוקטור לרפואה, למד עם דנקנר בבית הספר "המעלה", שימש בכיר במרכז הרפואי 'הדסה' ובשנים האחרונות עוסק בכתיבת שירה. הוא מציג את דנקנר כמי שאינו יודע ויכול להבחין בין מציאות ובין בדיה. דנקנר נשבע לו פעם שהם נפגשו באיזו סיטואציה בבית החולים. אדלר טוען שדנקנר כל כך האמין בזה והכחשותיו שלו לא עזרו לו, על אף שלא היה ולא נברא.
הלינץ' פוסט־מורטם של דנקנר איננו מעורר רחמים באיש. הרי זה מה שעולל לדן בן־אמוץ האומלל. מה שמשך אותי בכתבה אלה הדברים שכתב המחזאי שמואל הספרי על ספרו של עורך "מעריב" בדימוס, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה": "ספר עצום, כביר, ספר הבא ומתיישב בין 'זכרון דברים' ל'החיים כמשל', והם מצמצמים את עצמם ונותנים לו מקום של כבוד". דנקנר אהב ליקוקי־תחת מהסוג הזה, ידע את טיב המלקקים ובז להם. הוא ידע שאינו סופר ברמה של יעקב שבתאי או פנחס שדה, אבל אהב את החנופה. עדת החנפנים הזו, שהתפזרה אחרי מותו, מוצאת לה מדי פעם מושא אחר לליקוק הישבן. מאנשים כאלה צריך לשמור מרחק, ודאי כשהם מוציאים מניפסטים לאומניים ומכנים עצמם "שמאל לאומי", נציונל־בולשביזם.
הצחוק של אלוהים
חודש אחרי שמת ויקטור שם־טוב המנוח, שר הבריאות לשעבר מטעם מפ"ם שבמודעת האבל מטעם משפחתו הוכתר כ"מנהיג מפ"ם" (לא היה ולא נברא), מת אחיו, ליאון זהבי. שם־טוב מת בגיל 99 ב־8 במרס. זהבי מת בגיל 91 ב־8 באפריל. אלוהים צוחק על הקומוניסטים כשמתחשק לו.
זהבי זה היה מהבודדים שקיבלו אישור מהקרמלין, על סמך המלצתם של שני מנהיגיה שוכני העפר של רק"ח, מאיר וילנר ותופיק טובי, לחטט בארכיון הקומינטרן. הם סמכו עליו שיוציא מחקר בלתי־משמעותי בעליל, שאכן יצא לאור בהוצאת כתר בשנת 2005 ועסק במסמכי האינטרנציונל הקומוניסטי בשנים 1919-1943. הם היו בטוחים שזהבי לא יעולל להם את שעולל ההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן, שפירסם בשנת 1991 בהוצאה עצמית ספר עב־כרס על ההיסטוריה של הקומוניזם הארצישראלי עד הקמת המדינה. דותן תכנן לכתוב כרך שני אבל מת אחרי ניתוח כושל בשנת 1998, והוא בן 56 בלבד.
זהבי יכול היה להפריך או לאושש את התזה של דותן, לפיה רצח ארלוזורוב היה מעשה ידי הקומוניסטים בארץ. אם תחפשו ב"יו־טיוב", תמצאו ראיון שערך דן מרגלית עם דותן ובו הוא מדבר על הנושא. ההנחה שהסובייטים רצו לחולל מהומה ביישוב הייתה סבירה: הם קיוו שהיהודים יחשבו שהרוצח היה ערבי ולא שיערו שיאשימו ברצח דווקא את האגף המכסימליסטי של הרביזיוניסטים בראשות ד"ר אב"א אחימאיר. המזימה המוסקבאית לעורר מהומות דמים בפלשתינה נכשלה. אילו היה חי דותן, יכול היה להתעמת עם זהבי. שניהם עתה שוכני־עפר. הארכיון של זהבי, כמו כל ארכיון המפלגה הקומוניסטית, יישאר סגור ומיועד לאדם היחיד העוסק כיום בחקר התנועה הקומוניסטית בארץ: ההיסטוריונית הבלתי־משוחדת, מוסמכת לכלכלה מטעם אוניברסיטת לנינגרד, תמרה גוז'נסקאיה.
