האבק שמאחורי המאבק

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.10.2011

משהו התמסמס במחאה החברתית. עיר האוהלים פונתה, ההנהגה שלה מתפוררת ומתמסדת, הפיצות ברוטשילד נמכרות שוב במחיר מופקע והשמאל שב לעסוק ב"כיבוש". גם באמריקה כשל הניסיון להציב את פסל לנין במקום פסל החירות. האם ההפגנה הגדולה המתוכננת בסוף החודש תעיר את המחאה? יגאל רמב"ם: "מאהלי השינה הם לא המעוז האחרון בקו בר-לב. אנשים היום מקימים קומונות וקואופרטיבים"

ביום שלישי האחרון, עוד עמדה ניידת מיותמת של ערוץ 10 בפאתי שדרות רוטשילד, מול המבנה החדש והנוצץ של תיאטרון הבימה. השדרה כבר הייתה נקייה כמעט מאוהלים. רק כתובות גרפיטי על ספסלים מיותמים, שרידי חפצים וכרזות מעטות שעוד הודקו לעצי השדרה, העידו שלא מזמן הייתה פה מחאה שסחפה ישראלים רבים. פועלי הניקיון של העירייה היו נחושים להחזיר לשדרה המרכזית של העיר העברית הראשונה את מראה היומיום הרגיל שלה. שביל האופניים חזר לשמש את הרוכבים, השדרה שבה למראה המוכר כל כך שלה. הפיצרייה המקומית שבה לאכלס את צעירי העיר ולמכור להם מרובעי פיצה במחירים מופקעים במיוחד.

עו"ד אביגדור פלדמן, המתגורר בשדרות רוטשילד, כתב הספד נוגה לעיר האוהלים. "אני מתגורר בשדרות רוטשילד מעל ראש החץ של מחאת האוהלים", כתב פלדמן באתרו האישי, "שירה מקומית" שמו. "ראיתי את תחילתה בהשתאות: כיצד מארבעה או מחמישה אוהלים, הפכה לעיר אוהלים גועשת ולוהטת, שהזרימה אל ההפגנות הענק תקווה אינסופית, שהציפה את האזור כולו בתחושת אחדות ובריאה מחודשת שלא הייתה כמוה. אחד הסימנים המאפיינים ביותר לטעמי היה הסובלנות של נהגי הרכבים למבוך מעברי החצייה שמאפיין את צומת רוטשילד-הבימה-מרמורק, שהיה עד אז כמעט למלכודת מוות. פתאום נהגים עצבניים מעניקים זכות קדימה להולכי רגל, ולא צורחים עליהם בצופרים מחרישי אוזניים". "אך המשכתי לראות את עיר האוהלים גוססת בהדרגה", כתב עורך הדין הפואטי. "האוהלים התמעטו ואלה שנשארו היו יריעות בלויות שדמו יותר למחנה צוענים מאשר לאותה עיר מוארת בפסגת הר התקווה הגדולה. בעיירת הרפאית נותרו לא אלה שלא הצליחו 'לגמור את החודש', אלא כאלה שלא הצליחו להתחיל את החודש, או את השנה, או את חייהם בכלל; נותרים מאחור עזובים ונשכחים, גם על-ידי מי שהביאו את אוהליהם למקום".

ממלצרית בקפה "דיזי" למנהיגת המחאה. דפני ליף. צילום: דרור עינב

ממלצרית בקפה "דיזי" למנהיגת המחאה. דפני ליף. צילום: דרור עינב

"לא היה יום שלא ראיתי כמה אנשים אורזים בחשאי את האוהל והחפצים, טנדר קטן ממתין להם על המדרכה ממול, והם ונעלמים מן המקום", חתם פלדמן. "הלילה הזה שלאחר ראש השנה, לפני שפוקע עיכוב הפינוי שניתן בבית המשפט, קיוויתי שתחזור דפני ליף, החיננית, וכובעה, ינוע שוב חסר מנוחה בין האוהלים, כפי שראיתי אותו מחלוני עולה ויורד, בין האוהלים כמו ספינת קיטור החותרת במעלה הנהר בנחישות ובעקשנות אל מטרתה. אבל את הכובע כבר לא ראיתי מספר שבועות".

בזמן שפונו אחרוני המאהלים בשדרות רוטשילד, קמה מהומה מתוקשרת בניו יורק. הסיקור המוטה של המתרחש שם דמה מאוד לאופן שבו סוקרה המחאה החברתית אצלנו. "גלובס", למשל, דיווח כי "המוני אזרחים אמריקנים התקבצו בדרום מנהטן סביב וול סטריט, במחאה על המצב הכלכלי על רקע האבטלה הגוברת". בפועל, המצב היה אחר: כמה מאות רדיקלים מהשמאל הביאו אוהלים ושקי שינה, ביקשו לצעוד ונחסמו על-ידי המשטרה. בעמוד הפייסבוק שפתחו, תחת הכותרת Occupy Wall Street, נכתב: "יש דבר אחד משותף בין כל המפגינים: אנחנו ה-99 אחוז שלא יסכימו לסבול יותר את החמדנות והשחיתות של האחוז הנותר מהאוכלוסייה". התקשורת הליברלית התגייסה למענם כמעט מיידית; האיגודים והשמאל הדמוקרטי הביעו גם הם תמיכה.

על אף שרוב האמריקנים סירבו להתרגש יתר על המידה מהניסיון להציב את פסל לנין במקום פסל החירות, הרי שמחאת וול סטריט כבשה את הכותרות. אמנם איגוד עובדי התעבורה האמריקני, המונה כמה עשרות אלפי עובדים, החליט להצטרף לקריאה לכיבוש הבורסה האמריקנית, אבל בזה בערך הסתיים העניין מבחינת התגייסות העובדים. כרגע, הרבה קורה בעיקר בתקשורת. כאשר החלו המפגינים לצעוד באופן ספונטני לגשר ברוקלין, המשטרה עצרה אותם. אם יש משהו שהדמוקרטיה הגדולה בעולם לא יכולה לסבול הוא בריונות ברחובותיה. ישראל, לעומת אמריקה, היא דמוקרטיה קיצונית. זה לא הפריע למצעד סלבריטאים להתייצב לצד המוחים: סוזן סרנדון, רוזאן בר, יוקו אונו, מייקל מור ואחרים, כולם הביעו תמיכה בכיבוש וול סטריט.

הטובים והרעים חזרו

מהפכני שדרות רוטשילד, שחזרו לדירותיהם כבר מזמן והותירו את שדרת העיר העברית הראשונה למחוסרי דיור, מביטים בעימותים בניו יורק בעיניים כלות. הם מבקשים להמציא את המחאה שלהם מחדש. במידה רבה, גם הם היו רוצים מעצרים מתוקשרים בשדרה. אולם בשבועות האחרונים, משהו התמסמס. אנשי השמאל הרדיקלי חוזרים לעסוק שוב בענייני "הכיבוש", והדבר כבר הורגש בפרובוקציה של הפלשתינים והאנרכיסטים בהתנחלות ענתות. למשל, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד, מאמין שהגיעה השעה לחזור לסדר היום שבו השמאל מצטיין במיוחד: ה"כיבוש". מישהו מתגעגע לשיח שבו יש טובים ויש רעים, והחלוקה הלאומית ברורה מאוד.

אלעד כתב במאמר שפרסם השבוע באתר השמאל 'העוקץ', כי "הלוואי שהקיץ שהראה לנו את מה שהיינו יכולים להיות, ייתן לנו את התקווה והאומץ לעשות את מה שבלעדיו לא נהיה. מה שדפני ליף עשתה, מוכיח לא את התבונה הטקטית שבהתמקדות בצדק-חברתי-רק-אל-תזכירו-את-הכיבוש, אלא את ההפך: את ההכרח לסיים את הכיבוש, כדי שהקיץ יהיה יותר מאשר עונה… איך אפשר שמאות האלפים שהפסיקו להאמין לשקרים החברתיים-כלכליים שמוכרים לנו, ימשיכו להאמין לשקרים בנוגע לסיום הכיבוש? איך אפשר שמי שיצאו להפגין למען עניין צודק, יימנעו מלהפגין למען עניין צודק? איך אפשר שחברה שלמה שזעקה צדק חברתי לא תישמע את המילה 'צדק'?"

שדרה ללא שדרת הנהגה

הניסיון לתת כיוון חדש למחאה נובע מהעובדה ששדרת ההנהגה שהובילה את ההפגנות הגדולות בתל-אביב, החלה להתפורר ואיש-איש החל לפנות לדרכו. איציק שמולי ממשיך בתפקידו כיושב ראש התאחדות הסטודנטים, ודומה שמאז נאום "אנחנו הישראלים החדשים" הוא מתקשה לייצר סביבו "באזז" מנהיגותי, אף ש"בישל" את הורדת ההצבעה על דו"ח טרכטנברג מסדר היום של ישיבת הממשלה האחרונה. דפני ליף וסתיו שפיר הורידו גם הן הילוך. אמנם הכול מתכוננים להפגנה הגדולה המובטחת ל-29 באוקטובר, אבל באוויר שוררת תחושת החמצה שלפיה לעת העתה, המחאה מיצתה את עצמה, לפחות במתכונתה הנוכחית.

המשורר מתי שמואלוף (39), דוקטורנט באוניברסיטה העברית, פעיל במחאת האוהלים ובעל טור בעיתון "ישראל היום", מעדיף לתאר במלים מרוככות יותר את התהליך שעברה המחאה. "לא הייתי משתמש במילה 'מיצוי'; יש שינוי של המחאה", פוסק שמואלוף. "האנרגיות נמצאות אבל נראה לנו שאם המאהלים לא נמצאים, אז יש תחושה של מיצוי. השבוע האחרון, עם כל מה שקרה ב'תנובה' וההתנגדות בממשלה לוועדת טרכטנברג, מצביע על כך שהאנרגיות של השינוי החברתי עודן באוויר, אך מחפשות את הנתיב שלהן". שמואלוף מסביר כי אנשי תנועת המחאה חושבים מחדש האופן שבו יקדמו את המחאה הלאה. "צריך לזכור, שביפו, בירושלים, בשכונת התקווה יש אוהלים. דפני ליף התחילה מחאה ללא ניסיון פוליטי. תוך מספר חודשים היא הביאה לשינוי תפישות עומק. ידוע שישנם עשרות מנדטים באוויר, ובבחירות הבאות או באלה שתבואנה אחריהן, המערכת הפוליטית תשתנה מהקצה אל הקצה".

שמואלוף מסכים כי "ההנהגה עוברת תהליך של התמסדות; בהשוואה להתחלה, היום המנהיגים כבר לא ישנים עם השטח. פתאום כל אחד מהם מגלה את הצרכים שלו והחזון שלו. זה דומה ללהקה שמתפרקת: בעוד שמולי עזב את האוהלים, הרי סתיו שפיר ודפני ליף מחויבות לשטח. ובנוגע לדו"ח טרכטנברג, יש חזית אחת". הפעיל-משורר מצטט בהתרגשות את שולה קשת, ממקימות מאהל לוינסקי, שזעקה לעבר השוטרים שבאו לפנות את המאהל: "תתביישו לכם! את סוחרי הסמים השארתם, את סוחרי הנשים השארתם, אבל את הדבר הטוב היחיד שהיה כאן בשכונה, לקחתם". "החברה הישראלית", מסכם שמואלוף, "הפסידה אפשרות להכיר מנהיגות שצומחת מלמטה ואנשים שמגיעים מן המעמד הנמוך. יחד עם זאת, העובדה שההנהגה כל כך מפורדת היא בעוכרי המערכת הפוליטית משום שאי-אפשר לקנות אף אחד ולסגור 'דילים'".

רמב"ם הולך לכנסת

עם המנהיגים הפחות מוכרים של המחאה החברתית נמנה יגאל רמב"ם. בשונה מחבריו להנהגת המאבק, רמב"ם מעוניין בשינוי ממשי שיעבור דרך הכנסת, ובחודש האחרון עומד בראש קבוצה המתנהלת בצורה אוטונומית ונפרדת מן המאבק. עם זאת, רמב"ם נחשב לסמן רדיקלי לא פחות של המחאה. הוא נעצר בהפגנה בשערי עיריית תל-אביב שבכיכר רבין ושוחרר. למרות האנונימיות היחסית שלו, יש לו קהל תומכים בלתי-מבוטל. בראשית ספטמבר, הגיעו כ-400 איש לכינוס שארגן רמב"ם בתל-אביב במטרה לנסח מספר דרישות שיוצגו בשלב מאוחר יותר לחברי הכנסת והממשלה. ספק אם יש היום מפלגה פוליטית כלשהי היכולה לכנס מאות פעילים שאינם מעורבים בעסקנות מפלגתית.

רמב"ם עצמו איננו שותף לתחושת מיצוי של המחאה ואף מספר על פעולות המתוכננות לשלהי החודש הקרוב. "יש התארגנות של אנשים ללחץ אינטנסיווי על הח"כים כשהם חוזרים מפגרת הקיץ", מספר רמב"ם. "ועדת טרכטנברג היא לא המקום לשיח עם הציבור; זירת השיח הציבורי היא הכנסת. הדרישה שלנו היא לפתוח את תקציב 2012 ולהכניס שינויים ברוח מחאות הקיץ האחרון. מבחינתנו, מיום ה-31 באוקטובר הכנסת לא תעבוד יום אחד בשבוע".

למהפכן הצעיר אין מלה רעה לומר על שותפיו להנהגת המחאה. "איציק שמולי הוא יו"ר של ארגון סטודנטים להתאחדות כגוף סטודנטיאלי יש תפקיד נהדר. הוא עשה יותר ממה שנדרש כיוון שלהתאחדות יש תפקיד לדאוג לסטודנטים. שמולי בחר להגיד 'אותי לא קונים'". הוא לא רואה בהתפרקות המאהלים סימן לחולשה: "דיברתי על זה כבר באוגוסט. מאהלי השינה בשדרות הם לא המעוז האחרון בקו רב-לב. המצב השתנה. יש היום תכונה ושיח רציני על הקמת קואופרטיבים. ישנם אנשים ששוכרים חללים גדולים יחד ומקימים קומונות".

רמב"ם טוען כי הישגי הקיץ לא נשכחו מלבבות ההמונים. "בשבוע שעבר הייתי במילואים", הוא מספר. "גם שם ראיתי שקיים שיח על כלכלה אחרת. נכון, יש עייפות אחרי קיץ אינטנסיווי ויש להתארגן לצורך המשך הפעילות. אבל אין לנו צורך בפטרון אחד או במנהיג גדול, ולכן הוועדה בראשות טרכטנברג איננה הכתובת. לא עם טרכטנברג מדברים כדי לשנות מדיניות. הרי הממשלה יכולה להקל על האזרחים מחר בבוקר באמצעות שינוי מיסוי. אני מקווה שהחורף הזה לא יהיה קר".

"אנחנו מאניה-דפרסיביים"

רועי צ'יקי ארד נמנה על סלבריטאי המחאה. לקוראים שאינם בקיאים בממד הפרסונאלי של המחאה, ארד הוא בין חברי להקת "פינג פונג" שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון אי-שם בשנת 2000, ועוררה שערורייה כאשר הניפה את דגלי סוריה וישראל במהלך ביצוע שירם, "שמח". בשנים האחרונות, ארד (34), מתפקד על תקן סופר, משורר, עורך ועיתונאי. הוא כתב את הספר "החלום הישראלי" (הוצאת חרגול, 2009), עורך את כתב העת "מעין" וגם עיתונאי ב"הארץ", שם הוא כותב טורים צבעוניים במיוחד. כשאני שואל אותו אם ישנה תחושת מיצוי כלשהי, הוא עונה כי "אני עיתונאי ולא אחד הפעילים, אבל זו תחושה מצחיקה שהייתי מכנה 'תחושת יום שני'. זו תחושה שחזרה במחאה בכל שבוע החל מהשבוע הראשון שלה, שהגיעו לשיא כלשהו ואחריו הכול נהיה משברי ומלנכולי. היא כמובן הייתה הכי חזקה אחרי הפיגוע באילת. היה נראה שלא יצליחו להתאושש מזה. וזה חזר שוב אחרי הפילוג בזמן טרכטנברג".

ארד מתאר מהלך קבוע: "יום שבת תמיד הייתה הפגנה, יום ראשון הופיעו כותרות יפות והייתה אנרגיה וביום שני החל הדכדוך הנורא. אם לא בוחנים את העניינים במשקפיים פסיכולוגיות מאניות-דיפרסיביות, רואים שהשבוע קרה אחד ההישגים היפים של המחאה: ההתפטרות של זהבית כהן והורדת מחירי מוצרי החלב ב'תנובה', ב'שטראוס' וב'טרה'. נראה שגם לגבי דו"ח טרכטנברג, קיבל הציבור את עמדת המוחים, וזה הישג גדול".

"האוהלים היו אמצעי", מסכם ארד, "וכמו בספרד, השלב שלהם עבר. מה שנשאר הוא מאות אלפים – ימנים ושמאלנים, חילונים וחרדים ותושבי נצרת, גמדים וגבהי-קומה – שמרגישים שיש בעיה והם רוצים להפוך את ישראל שבה הם חיים לטובה יותר. אם היית שואל אותי, הייתי צופה משברים גדולים יותר בימי המחאה הראשונים. מדובר הרי בילדות וילדים שמשחקים בלהציל את המדינה שלהם, מעין 'המלך מתיא הראשון' או חסמב"ה. אני מכיר את דפני ליף כמלצרית מבולבלת מ'קפה דיזי' בכיכר דיזנגוף, ולא האמנתי שתשרוד את ההתקפות נגדה. היא הייתה מלצרית לא מוצלחת במיוחד".

"האוהלים נסגרו, התודעה לא"

פרופסור דני גוטוין מאוניברסיטת חיפה נחשב לאחד הקולות הבולטים של המחאה. שנים לא מעטות חיכה לה ונחשב לקול בודד בצריח. גוטוין אף עשה נפשות בבחירות האחרונות לראשות מפלגת העבודה למען ידידו משכבר הימים, ח"כ עמיר פרץ. לשיטתו, תנועת המחאה תמשיך להתקיים משום שלא השתנה דבר מהותי. "לתנועת המחאה היקף נרחב מאוד. היא יושבת על מצוקות ממשיות שנוגעות לציבור הרחב; לא מדובר במקריות. ההתפרצות שאירעה נגעה בדבר שלא חל בו שינוי: תהליך ערעור הביטחון החברתי של המעמד הבינוני. הסיבות לכך ידועות – פירוק מדינת הרווחה והפרטת השירותים שלה. וכשלאנשים נשחק הביטחון התעסוקתי, כשהם מרוויחים שכר נמוך, כשיוקר המחיה בשמיים, כשניתנים תשלומים פרטיים לבריאות ולחינוך, פורצת מחאה".

גוטוין מסרב למדוד את המחאה "במספרי מפגינים ובאוהלים", כלשונו.לטענתו, "הדבר החשוב הוא שהמחאה העלתה דברים שהוכחשו. לראשונה מזה שנים, בחברה הישראלית נעשה דה-לגיטימציה להנחות היסוד של הניאו-ליברליזם. בצורה יותר מוחשית, למחאה יש ראשית ואחרית: בהתחלה דפני ליף נכנסה לאוהל, ובסופה זהבית כהן נוטשת את הבית". גוטוין מדגיש כי "המחאה הזו התניעה צורות של השתתפות פוליטית. מי חשב על מונחי חרם צרכני בישראל? עם זאת, ברור לגמרי שהמחאה לא מכילה את כל הציבור הישראלי ולא נגעה בכולו. היינו מצפים שאחרי הקיץ של המחאה, התביעה לאי-הפרטת הרכבת תתקבל ביתר אהדה. אבל זה לא קרה. למעשה, הקיץ יצר בסיס לפעולה חברתית".

גוטוין מפטיר באירוניה, כי "העובדה שעופר עיני יוצא למאבק בזכות עובדי הקבלן, מעידה שגם הוא שאב תעצומות נפש מהמחאה. בסופו של דבר, הרבה שאלות שיועלו בעתיד על סדר היום הציבורי, הטיפול בהן יהיה אחר. במלים פשוטות, האוהלים נסגרו אך התודעה לא נסגרה. צריך להבין שקבלת הסדר הניאו-ליברלי נבעה מתרבות פנאי מסוימת שלא היה בה מקום לעיון פוליטי. התרבות הישראלית הייתה אנטי-פוליטית. נוצרה תרבות פוליטית חדשה המייצרת אפשרויות חדשות ומערערת על מוקדי הכוח הקודמים. השאלה העומדת בפנינו כרגע היא באיזה אופן תתפתח התרבות הפוליטית. המקרה הכי דומה הוא מוטי אשכנזי והמחאה שלו נגד ממשלת גולדה מאיר ב-74'. בשעתו, נוצרה תרבות פוליטית אחרת שהדהדה לא רק לגבי מהפך 77' אלא גם היוותה אחד הזרזים לערעור הלגיטימציה על הנחות יסוד של החברה הישראלית. מבחינה זו, מעניין יהיה לראות לאן יוביל גל ההדף של התרבות הפוליטית החדשה".

ברוטשילד שכחו את הישראלים הישנים

אנשי המאהלים כועסים על דפני ליף, ויש להם סיבה טובה: לאורך כל המאבק, הם היו עבורה ועבור חבריה בבחינת אוויר. הם לא שותפו, דעתם לא נשמעה, הקול שלהם לא זכה לייצוג באף אחת מההפגנות שנערכה. ליף וחברה, יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי, החליטו לקפל את המאהלים בלי להיוועץ באלה שחסר להם דיור באמת: העניים מבת ים, מחולון ומירושלים. שלושה ימים בלבד אחרי "הפגנת המיליון", לא נמצא ולו רדיקל אחד לרפואה אשר יגן על מחוסרי הדיור המתבצרים במבנה נטוש של האוניברסיטה העברית המבקשת לפנותם. אנשי שכונת ג'סי כהן הופקרו, המוחים בקריית מוצקין ננטשו, וכל הדיבורים על מהפכה ושוויון התבררו כקומוניזם חזירי של ילדי שמנת.

שכחו את מאהלי בת ים וחולון. דפני ליף. צילום: דרור עינב

שכחו את מאהלי בת ים וחולון. דפני ליף. צילום: דרור עינב

החברות והחברים מהפריפריה, המושג האהוב על שמאלני רוטשילד, ננטשו כי הם לא חלק מהותי מן התרבות של תנועת המחאה. חלקם הגדול מזרחים, ימנים, חירותניקים מהסוג שב-1977 הצביע למנחם בגין ולא לצ'ארלי ביטון. יש להם בעיות אמיתיות וקשות לגמור את החודש. אין להם שאיפה לגור ליד כיכר דיזנגוף, אלא לחיות בכבוד בשכר דירה שעבור רבים נראים זעום, ואילו להם הוא נראה כמו משימה בלתי-אפשרית. הם לא יכולים להתפרנס מג'ובים בארגוני 'הקרן החדשה', אין להם אפשרות להתקיים בלי לעבוד ולזכות בתמיכה של בעלי עסקים מקומיים. הם הדפוקים האמיתיים, הפרולטריון הישראלי, ההמונים שאין איש ששם אליהם לב.

לכן הם לא מעניינים את דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר. אין להם חברים בטלוויזיה, הם לא קשורים לפוליטיקאים, הם עובדים תמורת שכר רעב ובסך הכול מבקשים בית במחיר סביר. בדיוק בשל כך הם אבק אדם מבחינת אינטרנציונל המהפכה של רוטשילד. כל עוד הם לא יישבעו אמונים לאבירי חופש ההסתה נגד המדינה, לא יהיה להם סיכוי לזכות בכמה דקות של תהילה בערוצי הטלוויזיה. כשאיציק שמולי כבר מתנהג כמו פוליטיקאי, עבורם המחאה היא עניין קיומי. אין להם שום אספירציות פוליטיות מלבד הרצון להתקיים מעבודה ולהוריש לילדיהם בית, לבל יהיו דור נוסף של עוני, הזנחה, אבטלה ומצוקה.

הסדק שנוצר בין הנפגעים האמיתיים של הבעיות החברתיות לבין הפרזיטים משמאל שהתלבשו על המחאה, מחייב את הימין הישראלי להתערב. האנשים האלה הם אותם אנשים שהוריהם הצביעו ב-1977 למנחם בגין אחרי שנים שבהם מפא"י זנחה אותם לאנחות. לימין יש מחויבות היסטורית ומוסרית כלפיהם. זה קהל הבוחרים שמונע באצבעותיו מהשמאל לטפס לשלטון. הם האנשים שלמרות הכול מסרבים להאמין להבטחות הסוציאליסטיות ולהניח לממשלת שמאל למכור את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים החיוניים בעבור נזיד עדשים של הטבות כלכליות.

היה זה מנחם בגין המנוח שקבע כי "אם בשם הרעיון המקודש של חרות היחיד, לא ייעשה בתוך החברה המאמץ לבטל עוני שהוא חרפה, ליצור תנאים שבהם לא יימצא אפילו ילד אחד ללא מזון מספיק, ללא קורת גג, ללא בגד, ללא מורה; אם לא ייעשה המאמץ המתמיד והמחושב לקרב קצוות, לתת סיכוי לכל אדם, ללא יוצא מן הכלל – בייחוד על ידי רכישת השכלה לכל שלביה – להביא את כישרונותיו לידי ביטוי, לשפר את תנאי קיומו, לעלות ולא להתנוון – אין תוחלת לחברה כזאת, ובסופו של דבר תיכרת ממנה גם חירות היחיד, אשר למענה כביכול היא מניחה 'לעתיד לדאוג לעצמו'". הדברים האלה, שלא נס ליחם, יפים בשעה זו כאשר דרוש תיקון חברתי יסודי לישראל, כשהשמאל הוכיח פעם נוספת כי נאמנותו נתונה בעיקר לעצמו ולא למען אותם ישראלים שעבורם הוא מתיימר להיאבק.

הפלת נתניהו היא רק ההתחלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.8.2011

ההחלטה שקיבל ראש הממשלה נתניהו, שלפיה מאהלי המחאה לא יפונו, היא סימן לבגרות הפוליטית של השלטון, לכך שאנו חיים במדינה ליברלית ונאורה באמת. עם זאת, יש משהו שמעיד על חולשה בהתמודדות עם דרי האוהלים. הרי אין שום דמוקרטיה שהייתה מסכימה שיכבשו רחובות מרכזיים בעיר בירה עסקית ותרבותית כמו תל-אביב. מישהו יכול לדמיין לעצמו אוהלים מוקמים ליד שער הניצחון בפאריס, בכיכר טיימס בניו יורק, או בכיכר אוקספורד בלונדון? בכל המערב, למחאה יש קווים ברורים ומוגדרים. כשחוצים את גבולות המחאה, המשטרה מתערבת. לא ראש הממשלה ולא ראש העירייה יכולים לבקש מהמשטרה לעבור על החוק. תפקיד המשטרה שם הוא ליישם את החוק.

ניסיון הפיכה. ראש הממשלה נתניהו

ניסיון הפיכה. ראש הממשלה נתניהו

בתל-אביב, כבר חודש שלם מצפצפים על החוק. המשטרה נמנעת לאכוף אותו, ראשי העירייה פוחדים מעימותים אלימים, הממשלה חוששת מפני אנרכיה אלימה ברחובות, ותסריט אימים של מפגין מופרע שנורה במהלך תגרה עם שוטרים ומוביל להתפוצצות המחאה, גורם פיק ברכיים למנהיגי המדינה. יש איזו מחשבה בלשכת ראש הממשלה, שלפיה המחאה היא כאן כדי להישאר, שצריך ללמוד "לחיות עם המחאה" ושהיא אולי תתאדה מעצמה בגלל החגים, פרובוקציות פלשתיניות בספטמבר, ומה לא. ההערכות האלה דומות להערכות קודמות של הקברניטים הנוכחיים. כמו בסיפור המשט לעזה – אז שלחו חיילי צה"ל עם רובי מים וצבע להתמודד עם חוליות אסלאמיסטים חמושים באשליה שמדובר בפעילי שלום תמימים – גם פה לא מבינים מה קורה באמת. וודסטוק בשדרות רוטשילד, פסטיבל בומבלה במרכז העיר, הרבה לכלוך ורעש שמפריע לשכנים, לא נורא, הם אומרים לעצמם. אבל פה זה לא וודסטוק, והחבר'ה כאן לא צריכים איזו ג'ואן באאז מקומית שתשיר להם "We Shall Overcome".

נתניהו אולי מבין שזה ניסיון הפיכה נגדו בגיבוי התקשורת, אבל כל מי שרואה במהפכנים האלה אנשים עם עוינות מיוחדת כלפי ראש הממשלה או הליכוד, טועה ומטעה. לחלק גדול מהם יש עוינות כלפי המשטר, המדינה, הציונות. יושבים שם 24/7 פעילי המפלגה הקומוניסטית שמסיתים אותם ללא הרף. אפילו תמר גוז'נסקי קמה לתחייה מתהום הנשייה הפוליטי וקפצה להרצות ברוטשילד. מדברים איתם שם על סוציאליזם בימינו, מסיתים נגד ההתיישבות ביו"ש. נזהרים עם המילה "כיבוש" אבל לא מפסיקים להרעיל עם הסתה נגד כל מה שקרה פה בשנים האחרונות. איך קוראים לזה אצלם? "אגיטציה מהפכנית".

את כל התמצית המרוכזת הזאת המהפכנים מבקשים לפוצץ ב"צעדת המיליון" ב-3 בספטמבר. הם מחכים לכישלון המו"מ עם פרופ' מנואל טרכטנברג. אם נתניהו בנה על הידידות בין טרכטנברג לבין איציק שמולי, הוא יכול לשכוח מזה. הפרופסור ויו"ר התאחדות הסטודנטים הם שניהם ממוצא דרום אמריקני, אבל פניו של הסטודנט המהפכן הן להוואנה, בעוד שיו"ר הות"ת נותר ליברל חביב מבואנוס איירס. בהנחה שהמו"מ ייכשל, השלב הבא הוא רתימת כל האנרגיות המהפכניות להפלת נתניהו. לא כי זה ביבי. אלא כי בדמותו מתמצית "השיטה": ציונות קפיטליסטית, שמרנית ודמוקרטית. הנגטיב של מרקסיזם מהפכני נוסח צ'ה גווארה. אם הם ייתנו לרביב דרוקר וליונית לוי הצדקה מספקת לנפח את המספרים ברחובות ל-700 אלף, ונתניהו יחזור למשבר התדמיתי שלו מ-2006, המצב יחמיר עוד יותר. היעד הבא יהיה החגים ויצירת משבר סביב יוקר המחיה. מה-3 בספטמבר הם מבקשים להגיע ל-29 בחודש, לראש השנה, ואז ליצור מהומת אלוהים.

שום מדינה מתוקנת לא הייתה סובלת ניסיון הפיכה שקוף כל כך, גם לא ארה"ב. בנובמבר 1999, הביאו המהפכנים 50 אלף איש לוועידת ארגון הסחר העולמי בסיאטל. כשהם התחילו לחסום דרכים, ראש העירייה הזמין את הצבא. בתל-אביב, המחשבה על הצבא שייכנס לפנות את האוהלים מעוררת צמרמורת בהנהגה. המהפכנים מבינים כי הם השיגו את היעד הראשון: הרתעת השלטון, חולשת הממשלה. יש שם מי שמדבר בגלוי על מרד בשורות הצבא והמשטרה אם יתבקשו להתערב. הקריאות בנוסח "אדוני השוטר, גם אתה שווה יותר!" מכוונות בדיוק לשם. זה יהיה מבחינתם מומנט תחריר: הרגע שבו הממשלה לא תוכל עוד לפקד על הצבא והמשטרה הכפופים לה. מובן שהתסריט הזה, בדיוק כמו תסריט הטרוריסטים על המרמרה, לא נידון בקרב שום דרג בכיר.

יש מי שחושב שהחבר'ה שם חולמים על ג'ימי הנדריקס וג'ורג' האריסון, משל היינו בסיקסטיז. שולחים לשם שוטרים סמויים לאתר ג'וינטים ולשמוע מה יש למהפכנים להעיד, מתוך בורות איומה כאילו ההחלטות באמת מתקבלות בגלוי ולא בחדרים סגורים וממוזגים היטב. אבל כשיגיע רגע האמת, לא יישמע ברקע את הביצוע המפורסם ל"היי ג'ו" וג'ניס ג'ופלין לא תקום לתחייה. בין ים הדגלים האדומים, יבקע חיוכו המפורסם של ולדימיר איליץ' לנין.

סגירת המעגל של השמאל הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.8.2011

הפגנת הענק שהתרחשה בסוף השבוע שעבר בתל-אביב ביטאה סגירת מעגל מבחינת השמאל הישראלי: עשר שנים מאז ספג השמאל את המכה הקשה והכואבת ביותר בעקבות בגידת הפלשתינים בדיוני קמפ דייויד ותחילת האינתיפאדה השנייה, קיבלו שם מחילה פומבית. הם לא נדרשו לטקס וידוי או הכאה על חטא. את כתב המחילה נתנו להם ערוצי הטלוויזיה ושלושת העיתונים הגדולים, למעט "ישראל היום". חד"ש, ולמעשה מק"י המהווה הגוף האמיתי והפעיל בה, הצליחה בעזרת ידידיה ב'קרן החדשה' ובארגונים נוספים, להצית את שדה הנפט החברתי. את מה שלא עשה הגפרור המדיני, עשה הגפרור הקומוניסטי. מאז צעדות האחד במאי של ההסתדרות בשנות השישים והשבעים, לא נראו בתל-אביב כל כך הרבה דגלים אדומים. למעשה, אפילו בהפגנות האדומות של מפ"ם ומק"י לא זעקו המפגינים "מהפכה", המילה המושמעת ביותר במרכז העיר העברית הראשונה.

הגיליוטינה בשדרות רוטשילד

הגיליוטינה בשדרות רוטשילד

השאלה שמתעסקים בה באובססיה רבה – כמה באמת השתתפו בהפגנה, 150 אלף או 300 אלף – איננה רלוונטית עוד. כשברחובות צועדים עשרות אלפים, המשחק משתנה. הקומוניסטים ועוזריהם עשו פה גיוס מרשים באמצעות אחד התכסיסים המתוחכמים ביותר שננקטו בפוליטיקה בארץ מזה עשרות שנים: הם הפרידו את העניין הכלכלי והחברתי מהעניין המדיני, הסוו לחלוטין את מצעם הפרו-פלשתיני, הכניסו לסדר היום מצע סוציאליסטי רדיקלי והצליחו לשבות את לבם של רבבות, שחלקם מעולם לא השתתפו ולו בהפגנה אחת בכל ימי חייהם. במצב הנוכחי, השאלה איננה מה יהיו תוצאות המו"מ עם הממשלה, אם הוא בכלל יתרחש. דפני ליף אומרת זאת במפורש. היא וחבריה אינם רוצים בשום מו"מ. המטרה של התנועה המהפכנית היא הפלת ממשלת נתניהו.

המצב הזה משחק לידי הפלשתינים, ולא מן הנמנע שאם אלה יראו כי הממשלה מתנדנדת, הסצנריו של ספטמבר השחור יידחה למועד מאוחר יותר. חיים רמון כבר אמר למנהיגי הערבים, כי יוכלו להשיג תוצאות טובות יותר אם יישאו וייתנו עם ממשלה אחרת. אם אבו-מאזן יראה שדפני ליף וחבריה למפלגות השמאל יצליחו לזעזע את הממשלה עד כדי הפלתה, הוא האחרון שירצה להתערב במהלך שיזכיר לדעת הקהל מדוע הימין בשלטון ואיזה נזק היסטורי, לאומי ואנושי הסבו הסכמי אוסלו לעם בישראל. בתנועה המהפכנית מדברים במפורש על הצעד הבא: צעדת חצי המיליון או המיליון (תלוי איך התקשורת תספור את המפגינים) שביסודה תעמוד הקריאה להתפטרות נתניהו.

הניסיונות החוזרים והנשנים של הממשלה להסביר את העובדות היסודיות, שלפיהן כלכלת ישראל נמצאת במצב טוב מאוד עם תעסוקה מלאה וצמיחה גבוהה, נופלים על אוזניים ערלות. רוב העיתונאים מתעלמים מההבדל שבין קריאות "לחם, עבודה" לבין מחאות על יוקר המחיה. הרי ביוקר המחיה אפשר לטפל בקלות רבה יותר מאשר באבטלה המונית. הימין צריך להזכיר לציבור את העובדות הנוספות שבעטיין נבחר נתניהו לראשות הממשלה. את הסכמי אוסלו שהביאו עלינו טילים. את ההתנתקות שיצרה ישות ג'יהאדו-פשיסטית בעזה. את קריאות השמאל לתת את רמת הגולן לעריץ הסורי שהתגלה כרוצח המונים. את פיגועי ההתאבדות שליוו את המהלכים המדיניים הוותרניים של השמאל. את העובדה שערב ראש השנה תשע"ב, הישראלים בטוחים יותר מאי-פעם ואינם חוששים לגורל יקיריהם בצאתם מהבית.

נתניהו צריך להפגין את הנחישות של סרקוזי שעמד בפני הפגנות של 5 מיליון עובדים מאורגנים. עליו להשתמש ברוב הפרלמנטארי שלו כדי להמשיך ברפורמות במשק הכוללות יותר תחרות, יותר כלכלה חופשית, יותר מקומות תעסוקה, יותר יוזמה פרטית. לראש הממשלה יש יותר משנה להראות כי במשק תחרותי באמת, האזרח מרוויח ולמעסיק יש אינטרס בהעלאות שכר ובשכירת יותר עובדים. במשק כזה, המחסומים המוטלים על בנייה לרווחת הציבור יוסרו, מוצרי המזון יוזלו, המסים יקוצצו וההשקעות תגדלנה. גם אם חצי מיליון ישראלים יחצו את הרוביקון של אבן גבירול, על נתניהו להשתמש במנדט שנתן לו העם ולהמחיש כי צמיחה כלכלית ושגשוג חברתי הולכים יד ביד. בנובמבר 2013, יוכלו המחנות היריבים להציג את מרכולתם ולהתחרות על לב הבוחר. דפני ליף צריכה לדעת כבר עתה: זה לא יקרה רגע אחד לפני כן.

בשמאל מודים: החלטות מק"י משמשות בסיס למחאה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.8.2011

בגילוי-לב נדיר או בפליטת קולמוס מיותרת, הודתה השבוע המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) כי החלטותיה משמשות בסיס לתנועת המחאה של השבועות האחרונים. מק"י מהווה הגוף המרכזי בתנועת חד"ש. מעטים יודעים, שאצל רשם המפלגות, חד"ש עצמה לא רשומה כלל כמפלגה, אלא המפלגה הקומוניסטית בלבד. במאמר שפורסם השבוע בשבועון המפלגה בעברית, "זו הדרך", הודה אפרים דוידי, חבר הוועד המרכזי של מק"י, שהחלטות המפלגה מניעות את המחאה.

בסיס למחאה. מפגינים מטעם מק"י וחד"ש

בסיס למחאה. מפגינים מטעם מק"י וחד"ש

דוידי, בעבר עיתונאי ביומון ההסתדרות "דבר", הספיק לכהן גם כחבר הנהגת ההסתדרות מטעם חד"ש. במאמר, שכותרתו "דרישות המפגינים והתוכנית לשינוי חברתי", כתב דוידי: "לראשונה אפוא בתולדות מדינת ישראל, במחאה חברתית כה רחבה והמונית, ראשיה ומשתתפיה (של המחאה, ד.מ.) מנסים לקבוע תוכנית כלכלית וחברתית שהיא תוכנית מינימום פוליטית לשינוי חברתי… גם פעילי המחאה הנמנים עם חד"ש ומק"י נוטלים חלק פעיל בעיצוב התוכנית ותורמים לה מניסיונם ומהשקפותיהם". דוידי ממשיך וכותב: "טיוטת המסמך שגיבשו מנהיגי המחאה החברתית… מנוגדת לחלוטין למדיניות של הממשלה הנוכחית ושל הממשלות שקדמו לה. מכאן המסקנה הפוליטית הראשונה: ממשלת הימין אינה מסוגלת לתת מענה לדרישות המפגינים. לכן, הממשלה חייבת לפנות את מקומה. המסקנה השנייה היא, שעל מנת להגשים את מטרות המסמך, דרוש שינוי מן היסוד, ולא די בהחלפת הממשלה. הפלתה היא הצעד הראשון, אבל בהחלט אינו האחרון".

לפי דוידי, "בימים אלה נערכים דיונים לקראת הוועידה ה-26 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. מק"י יכולה לתרום רבות למחאה, ולא רק בשטח המאבק. החלטות מק"י בוועידה הקודמת (2007) יכולות לשמש בסיס ראוי לקביעת תוכנית פעולה למחאה, ואכן הן משמשות לכך. אבל לקראת הוועידה הקרובה, מק"י חייבת 'לקלוט' את הקולות העולים מהמחאה, על מנת שתוכניותיה יתורגמו לשפת המעשה".

החיבור בין הקביעה שהפלת הממשלה היא הצעד הראשון אך לא האחרון, יחד עם ההודאה בכך שהחלטות מק"י משמשות בסיס לפעולות המחאה, מאושש שוב את ההערכה כי השמאל הרדיקלי, והקומוניסטי בפרט, ניצב מאחורי המחאה. אמנם, לא מעט ישראלים משתתפים בהפגנות המאורגנות ברחבי הארץ, אך פעם נוספת מתברר מה שהיה ידוע מראש: המושכים בחוטים הם, בין השאר, אלה שעבורם הפלת נתניהו היא אבן דרך נוספת לקראת מהפכה.

המטרה – כאוס מהפכני

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.8.2011

המאהלים בשדרות רוטשילד אינם נראים כמו מחנה מהפכני. אין שם יותר מדי דגלים אדומים, לא נצפות תמונות של צ'ה גווארה או לנין, האוהלים מרופטים, מטים ליפול וחצי-מאוכלסים ("כולם בעבודה", מסבירים לי), הרחוב מטונף, הדשא נעקר ממקומו, העצים הפכו למיצגי מחאה וכל האזור נראה כמו מפגע תברואתי מתמשך. בכל מקום יש סיסמאות כתובות בכתב יד צבעוני נגד נתניהו וגם ביטויים שונים להוויה צעירה ורדיקלית של מחנה קיץ. פה ושם מתקיימות הרצאות על מהפכה וסוציאליזם, ועיקר ההמולה מתרחשת באזור התקשורתי, עם ניידות של ערוצים 2 ו-10 וגם פינה לא קטנה לרשות גל"צ. מסעדות ומאפיות דואגות לספק את צרכי מהפכני השדרה, ובערב מתכנסים הנאספים לדיונים ולהצבעות כאשר כל אחד יכול להצביע. דמוקרטיה ישירה נוסח אתונה, מתגאים שם.

מייעץ למהפכנים ברוטשילד. דני האדום

מייעץ למהפכנים ברוטשילד. דני האדום

בלוגר אחד, עיתונאי "הארץ" בדימוס וכיום פעיל רדיקלי, השווה את המתרחש שם לקומונה הפריזאית של 1871, אז קמה לכמה חודשים ממשלה סוציאליסטית בפאריז, ולרפובליקה הסובייטית קצרת-הימים, שנוסדה ב-1919 אחרי המהפכה הקומוניסטית הכושלת. "רפובליקת האוהלים", קרא לאוסף מאהלי רוטשילד, טובה ומדהימה יותר מאותן רפובליקות, פסק. ודומה שזהו אכן הרחש המהפכני שמאחורי ההתנחלות בשדרת העיר. השמות "סוציאליזם" ו"מהפכה" עולים בפי הפעילים כמעדן מלכים, כל הזמן מחלקים כרוזים ומציירים סיסמאות, וגם שבועון המהפכה, עיתון מק"י "זו הדרך", מחולק לשם אגיטציה מהפכנית. הם חולמים שם על "עולם המחר" שבו החינוך חינם, המלחמות אינן, המגורים ללא תשלום, כל אחד צורך כפי יכולתו ומתקיים לפי צרכיו. אוטופיה תל-אביבית בחום לוהט של יולי-אוגוסט.

יהיה מי שיריח פה את ניחוחות מאי-יוני 68' בפאריס. דניאל כהן-בנדיט, "דני האדום" של מהפכת הסטודנטים ההיא, קבע השבוע כי "הטירוף הכלכלי של הכיבוש וההתנחלויות הוא שגרם למחאות". "הממשלה בישראל צריכה להרגיש מאוימת", ייעץ בשיחה עם כתב אתר "ידיעות אחרונות". הוא הוסיף: "הכיבוש וההתנחלויות הם טעות אידיאולוגית וטירוף כלכלי. הפתרון הכלכלי הקל והנכון ביותר הוא הסכם עם הפלשתינים, ואז יהיה לכם הכסף שמיועד כעת להגנה ולצבא. אני חושב שהדיון שלכם צריך להיות כעת על דרך החיים של ישראל, המצב הכלכלי והאיום הפוליטי". יומנו של דן מרידור משיחות קמפ דייויד, שפורסם בשישי האחרון ב"הארץ", לא הגיע כנראה לעיונו של המרדן הנצחי מצרפת.

המהפכה הזו היא מעיקרה מהפכת פייסבוק ותקשורת. המספרים מוחדרים לדעת הקהל כאילו היו אמת, והאמת הטלוויזיונית – כפי שכתב עליה הפילוסוף הצרפתי המנוח בודריאר – הופכת למציאות כוזבת שאינה מייצגת דבר: 150 אלף, 200 אלף, מדי יום כמות המוחים עולה בהדרגה, ולתייר מהחוץ נדמה שישראל עומדת על סף הפיכה באמת. כל מי שמעז להתנגד, זוכה לקיתונות של בוז וביקורת. משטרת המחשבות פועלת במלוא עוצמתה, ומרכז העצבים ברוטשילד עושה יד אחת עם רביב דרוקר ויונית לוי כדי להעצימה.

הדרישות של המפגינים הם מופרכות. אחרי שבועיים שבהם דמיינו קומוניזם תל-אביבי של היזרקות באוהלים, ערבי הווי ופיצות בחינם לארוחת ערב, הם החלו לדרוש את הפיכת ישראל לרפובליקה סובייטית: הלאמות, עצירת ההפרטה, חינוך חינם, בריאות חינם, הכול תמורת כלום. ממדינה עם צמיחה גדולה, אחוז אבטלה הנמוך ביותר מזה 27 שנה, גירעון קטן ורזרבות כלכליות, הם רוצים להקים להפוך את תל-אביב להוואנה ואת ישראל לוונצואלה. עם תביעות כאלה, כל מו"מ נידון מראש לכישלון צורב. אז למה לדרוש את הבלתי-אפשרי? כי המטרה האמיתית היא שונה במהותה.

המהפכה המתגלגלת פה בשבועיים האחרונים היא מהפכה של מיעוט. כמו הבולשביקים, הם מאמינים שהמיעוט הזה יכול להסתער על הכנסת. איך כתב לנין? "עדיף מעטים יותר אבל טובים יותר". במוקדם או במאוחר, הממשלה תיאלץ להכריע לאן פניה מועדות. ואם המו"מ יגיע לכדי פיצוץ, והמחאה תחריף לכדי ניסיונות להתנגש עם המשטרה, לממשלה תהיה דילמה קשה פי כמה: אם חלילה ייפלט כדור או אם שוטר ייאלץ לירות להגנה עצמית, זה ייגמר בפוטש שלא נראה כמותו בתולדות ישראל. בינם לבין עצמם, הם יודעים שהמטרה היא ראשו של נתניהו. כבר מופיעים שלטים שבהם דמותו של נתניהו מככבת לצד אסד ומובארכ. בסופו של דבר, השלטון ייאלץ להחליט אם הוא משליט סדר או חדל מלהתקיים.

ניקולא סרקוזי העלה את גיל הפנסיה למרות 5 מיליון צרפתים שיצאו נגדו לרחובות, והתמודד עם הניסיון לפוטש מבית כשהבהיר מי הבוס. אם נתניהו לא יבהיר בקרוב מיהו הריבון, הוא ייאלץ לתת את ראשו למפגינים או להישחק עד כדי קריסה מוחלטת. תסריט העוועים הזה מצריך כבר עתה קביעת מדיניות שתכליתה אחת: ריסון המחאה, צמצומה, פירוק המאהלים והכנסת שגרת ההפגנות למסגרת זמן ומקום המוקצית בחוק. זה אולי יכאב וגם יהיו צווחות "פשיזם" עד השמיים, אבל בישראל נבחרה ממשלה דמוקרטית, ותפקידה אחד: להגן על הדמוקרטיה ולהבהיר כי יש בעל בית בירושלים. החלופה היא כאוס מהפכני, ולשם מכוונים המרקסיסטים ליד כיכר הבימה.

פוליטיקת התסיסה החברתית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 27.7.2011

את תנועת המחאה שקמה בימים האחרונים בעניין הדיור, ניתן היה לסווג בהתחלה כניסיון של השמאל הרדיקלי להצית אש בשדה הקוצים הלוהט ביותר בישראל. את המאהלים בשדרות רוטשילד בתל-אביב אפשר היה לפטור בלא-כלום. בישראל אין משבר כלכלי באמת; בעיות חברתיות קשות קיימות תמיד, אולם משבר בנוסח ארה"ב או יוון איננו קיים בארץ (אצלנו, כידוע, לא מתעניינים במושגים כמו גירעון המעסיקים את הכלכלה האמריקנית השוקעת, למשל, ומעידים על חוסנה של הכלכלה פה). אבל הגפרור השמאלני הצית שריפה אמיתית: רבבות המפגינים ברחבי הארץ אינם תומכי מרצ וחד"ש. רובם אינם אוהדים של 'הקרן החדשה' ו'השמאל הלאומי'. יש פה תנועת מחאה גדולה, עממית ואמיתית. הצעירים שמזיעים באוהלים אינם סוכנים של הרדיקליזם האנטי-ישראלי, גם אם הם משרתים אותו בעקיפין.

ההפגנה ביום שבת בתל-אביב. צילום: יהונתן שאול

ההפגנה ביום שבת בתל-אביב. צילום: יהונתן שאול

ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהתקשורת נותנת למחאה הזו רוח גבית. כל ארגוני השמאל נרתמים כדי לממן, לארגן ולשנע את ההפגנות. למדורת המצוקה נשפך דלק אנטי-ממשלתי בכמויות. נתניהו ושטייניץ הפכו לשק החבטות הציבורי, גם כאשר לחלק גדול מהמפגינים לא ברור כיצד ניתן לשנות במחי יד את שוק הדיור המונופוליסטי. יש פה הסתה מאורגנת נגד הממשלה, כשהמטרה היא ללחוץ את השלטון עד לקצה גבול היכולת. היציבות של הקואליציה רק מחזקת את המחאה, והניסיון לעלות אל הכנסת ולהפחיד את השלטון הוא ביטוי לרוח אנטי-דמוקרטית חמורה ומדאיגה. אבל מעל הכול, יש פה מי שמנסה לחבר את הקצה החברתי עם הקצה המדיני. המטרה היא אחת: להחליש את ההנהגה בישראל לקראת ספטמבר. לגרום לממשלה לחשוב שוב ושוב אם היא יכולה לפעול מול האתגר הפלשתיני כשהבית בוער במחאות ובהפגנות. ולא פחות חשוב, להביא את אזרחי ישראל למצב שבו הם מאוימים כלכלית מחשש לסנקציות בינלאומיות, ומחפשים דרך מילוט מחשש למשבר שיחריף בעיות קיימות שרובן הן מורשת הממשלה הקודמת.

לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין מדוע שלושת העיתונים הגדולים בישראל, למעט "ישראל היום", מבעירים מדי יום את המחאה נגד הממשלה. במאמר מערכת שפרסם השבוע "הארץ", נכתב: "אי אפשר להתעלם מהאמת שמבטאת המחאה. זוהי התעוררות מבורכת. אסור שתישאר רק ברחובות, עליה לבוא לידי ביטוי גם במערכת הפוליטית". במלים אחרות, הרדיקלים מנסים לתעל את המחאה כדי לזעזע את אמות הסיפים הפוליטיות. יהיה מי שינסה להפעיל לחץ בתקופה הקרובה על אהוד ברק ששומר על שתיקה רועמת בימים האחרונים, מתוך הנחה שקואליציה עם 62 מנדטים בתמיכת 'האיחוד הלאומי' וללא מפלגת העצמאות, תתקשה להאריך ימים. ויש גם מאמץ לערער את הליכוד מבפנים. כולם יודעים מי "השר הבכיר" שהתראיין בתחילת השבוע ואמר שנתניהו שרוי ב"פאניקה". זו מנטאליות פוטשיסטית. זה ניסיון הפיכה שקוף "מלמטה".

אולם מה שקורה כעת הוא בגדר חזרה גנרלית. אם תרצו, מהפכת 1905 נוסח רוסיה שמבקשת לזעזע את המשטר, כאשר המהפכה האמיתית מתרחשת בשני שלבים 12 שנה אחר כך, בפברואר ובאוקטובר 1917. אלא שכאן ברור שאף אחד ממתנגדי הממשלה לא מתכוון להמתין כל כך הרבה זמן. הבחירות הבאות באופק: לממשלת נתניהו נותרו שנה וחצי להשלמת כהונתה. ספטמבר האדום-ירוק של הברית האסלאמו-קומוניסטית הולך ומתקרב. יש מי שיבקש לנצל את התסיסה החברתית המתרחשת נוכח בעיות אמיתיות וקשות כדי לטלטל את השלטון. להגיע לבחירות הבאות עם צבא של עמותות וארגונים חוץ-ממשלתיים המפזרים שנאה נגד נתניהו, כפי שקרה בבחירות 99'.

ברור מאליו שבחירות דמוקרטיות אינן מהפכה. אבל דומה שלכולם ברור לחלוטין שממשלת שמאל לא תוכל לעלות לשלטון בלי האצבעות הרדיקליות. לבני לא תוכל לעשות את מה שרבין לא הצליח לבצע ב-92', קרי: להקים ממשלה שנשענת רק על קולות ציוניים. ממשלה שתהיה תלויה בקולות דב חנין ומרכז מק"י תיאלץ להתנהל בצורה מסוימת מאוד. היתרון הגדול של השמאל הוא החיסרון הגדול של הימין: אף אחד בהנהגה לא באמת מבין מה מתרחש מתחת לרדאר השלטוני, גם אם חלק גדול מהעם מצליח להבין את זה. ישראל זקוקה כרגע ל"מסיבת תה" מקומית שתיקח את על עצמה להוציא את המחאה מציפורני האדומים ולנתב אותה למסלול ציוני המשרת את האינטרס הלאומי הישראלי.