עוד

מי מפחד מגדעון סער?

הסקרים האחרונים גרמו לראש הממשלה לעשות קולות של בחירות מוקדמות. הצהרות על הקדמת הבחירות המקדימות לראשות הליכוד, טפטופים על ברית ביבי־בנט שתביא לרשימה המשותפת של הליכוד־הבית היהודי לפחות 45 מנדטים (נשמע מוכר), הכרזות של מקורבי ראש הממשלה על הרצון לכבוש את השטח, מתקפת פעילי ליכוד המקורבים לביבי על גדעון סער (חלקם מכנים אותו "בוגד" ומאשימים אותו שעשה פריימריס במהלך המלחמה). ההודעה של היועץ המשפטי על סגירת התיק בפרשת "ביבי־טורס" רק הגדילה את התיאבון אצל נתניהו ואנשיו.

לא ברור אם ההצהרה על הברית אם נפתלי בנט היא אמתית או ספין. פרופסור אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן, אחד מתומכיו המובהקים של בנט, מדבר בגאווה על כך שוועידת הבית היהודי תתקיים באוניברסיטת תל־אביב, ולא בהתנחלות קדומים. בנט ואנשיו מבינים שהפער בין הבית היהודי ובין הליכוד עומד על 10 מנדטים ביום טוב. בפועל, ריצה נפרדת עשויה להביא למצב בו שתי מפלגות הימין החזקות יהיו שוות בגודלן. שר הכלכלה יבקש שדרוג: שר החוץ וממלא־מקום ראש הממשלה. אולי אפילו רוטציה, אם מצבו של נתניהו יהיה קשה במיוחד.

"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער
"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער

במהלך המלחמה, שלח ראש הממשלה את ציפי לבני לבדוק אם יש היתכנות להעיף מהקואליציה את הבית היהודי וישראל ביתנו ולהכניס פנימה את מפלגת העבודה. החרדים כבר בכיס של ביבי. אלא שגם נתניהו וגם בוז'י הרצוג לא יודעים אם הם יכולים להעביר מהלך כזה במפלגותיהם שלהם. שלי יחימוביץ מחכה להרצוג בפינה. היא עושה חיקויים לעגניים שלו בפני פעילי המפלגה ובזה לו. לנתניהו יש 5 או 6 קולות בטוחים בסיעת הליכוד המצומקת המונה 19 מנדטים. גם ביבי וגם בוז'י ויתרו על הרעיון. אין ממשלה אחרת, אין קואליציה חלופית.

בהיעדר חלופה לקואליציה הגרועה ביותר שקמה בישראל, ראש הממשלה מבקש לבנות את עצמו מחדש. את איראן החליפו אנשי דאעש. נתניהו שוב חזר לימי מלחמת העולם השנייה כאשר צבא רומל היה בדרכו לארץ־ישראל. הוא לא האמין שייצא כל כך טוב מהכישלון במלחמת צוק איתן. עכשיו יש לו קלף חדש, אויב חדש, ארגון טרור חדש. אפשר לחזור לימי ההפחדות, האיומים. בכלל, בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה הוא מוביל על כל יריביו עם תמיכה של למעלה מ־40 אחוז. בחירות ביטחוניות יסייעו לו לשוב לכהונה רביעית בלשכת ראש הממשלה.

אלא שנתניהו היה בסרט הזה אחרי עסקת שליט. הוא היה בטוח שבבחירות הבאות, הליכוד בראשותו יזכה לרוב מוחץ בכנסת. הסקרים הראו שהמפלגה לבדה מקבלת 35-38 מנדטים בסקרים. ואז התחיל הרומן הכושל עם שאול מופז. החבירה לליברמן שהבריחה מצביעי ליכוד. הבור התקציבי העצום שנחשף לאחר סיפורי שטייניץ על הכלכלה המצוינת. השפעת המחאה החברתית על המצביעים. זה נגמר בגוש ימין־חרדים של 61 מנדטים. נתניהו היה היסטרי ביום הבחירות כשהבין שיש סיכוי לא קטן שהוא מאבד את השלטון. "שלטון הליכוד בסכנה", הוא צווח בפייסבוק והחל להמריץ לבדו מצביעים להגיע לקלפיות.

כדאי לו, לראש הממשלה, להיזהר מעצמו. הכלכלה הישראלית מפוררת ומפורקת. סיפורי המצוקה החברתית יעלו במהלך הקניות לחגים. כאשר יידרש ראש הממשלה להכין תקציב חדש ולחתוך בבשר החי, בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות, הוא יגלה התנגדות עזה. לנפתלי בנט אין שום סיבה להציל את נתניהו מן המרקחה שהוא עצמו התקין. גם יאיר לפיד יכול לחתוך שמאלה כשיתברר שאין אפשרות להעביר תקציב על קולות יש עתיד בלי לרסק אותה כפי שרוסקה קדימה. הסקרים בחודשים בקרובים עלולים להראות על מגמה אחרת. ליכוד מתרסק מול כלכלה מתרסקת.

האינטרס האמתי של ראש הממשלה, ואת זאת לא אומרים לו מקורביו נוסח אקוניס, הרגילים בתרבות של ליקוק, היא לשמר כמה שניתן את שלטונו. לעשות הכול כדי לשנות את סדרי העדיפויות. להראות לעם יצור חדש שנקרא "ביבי חברתי". עם רפורמה אמתית בכלכלה ובחברה, אף אחד לא ישאל אותו מה שלום אבו־מאזן. סדר יום חברתי נוסח נתניהו יכול לטרוף את הקלפים. אלא שביבי הוא שמרן אמתי, במובן הרע. הוא מכור לבעלי־ההון. הוא מאוהב בלקקנים. הוא פרנואיד עד אימה. יש לו שנאה כלפי כל דבר שמריח קצת מסוציאל־דמוקרטיה. הוא חושב שאפשר להמשיך ולנהל מדינה עם עוד ועוד קיצוצים ולהמשיך להפחיד את העם עם סרטוני עריפת הראשים של דאעש. ומעל הכול, הוא צופה ביריביו. בסילבן שלום הנבגד, למשל. הוא בטוח שכולם מחכים לו בפינה. והאיום הגדול מכולם, יותר מדאעש, הוא גדעון סער.

למשל, בסוף השבוע פורסמה ב"דה מארקר" כתבה של חגי עמית על הזוגיות המתוקשרת של גדעון סער וגאולה אבן. "השילוב של ליברל חילוני תל־אביבי (אוהד של מכבי תל אביב וריאל מדריד), בעל מראה אינטלקטואלי, המציג בעמוד הפייסבוק תמונות מהופעות רוק שבהן צפה בישראל ובעולם, הנשוי לאשת תקשורת, מחזיק בעמדות מדיניות ימניות, מתקרב לדת ומפריד בין בשר לחלב, נראה כשילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים", כתב עמית.

כשזה מגיע ליריבים פוליטיים, נתניהו יודע לקרוא עיתונים היטב. הוא חושש מאמבוש. גדעון סער מתמודד על ראשות הליכוד ומקבל תמיכה מגורם פוליטי בעל השפעה אדירה במפלגה. למשל, משה כחלון. אם סער ירוץ מול ביבי בפריימריס לראשות המפלגה, נתמך על־ידי כחלון וגורמים פופולריים במפלגה כמו מירי רגב, דני דנון ומשה פייגלין, נתניהו יצטרך לפשוט מעליו את החליפה ולעבוד 24/7 כדי לנצח בבחירות האלה.

מקורבי ראש הממשלה, שזרעו את הספין על הפתק ביבי־בנט, יודעים שהזירה הפוליטית רותחת. בסופו של דבר, כמו כל מהלך של נתניהו, זה ייגמר בבכי. השאלה אם הבכי הזה לא ייגמר מחוץ ללשכת ראש הממשלה.

מודעות פרסומת
מאמרים פוליטיים

נתניהו, סער מאחוריך

הפוליטיקה לא מפנה דרך מול המלחמה: שר הפנים דרש את כינוס הממשלה לדיון בהפסקת האש עוד טרם הוחלט כלל להפסיקה. הציר הימני בליכוד, בו מככבים דני דנון, מירי רגב ומשה פייגלין, תומך בגדעון סער. לא מן הנמנע שבבחירות הקרובות לראשות הליכוד, האגף הימני בתנועה יבקש לסיים את כהונת היושב ראש הנוכחי. נתניהו מגלה עד כמה הימין איננו נאמן לו, ובה בעת מגלה הססנות במבצע צבאי אליו לא התכונן. חמש נקודות לדיון

א. הנוסחה "שקט ייענה בשקט" חוזרת לתוקף, גם אם בנט וליברמן ידברו נגדה בראש חוצות. ישראל קיבלה שוב את נוכחות חמאס בעזה. יתירה מכך: לישראל אין יכולת להתמודד עם נוסחה אחרת. רעיון המשך הפעולה הקרקעית הוא איוולת מבחינה מדינית וביטחונית: האשראי הבינלאומי הישראלי מוצה. נתניהו מבין שצריך לטעון את הכרטיס מחדש. מעבר לכך, כל מערכה משמעותית נוספת כרוכה בכיבוש עזה. ישראל לא יודעת מה לעשות עם הרצועה. אין לה תכנית מגירה. שלא לדבר על כך שכמות החיילים ההרוגים תזכיר לציבור את ספירת החללים בימי מלחמת לבנון הראשונה.

ב. בעל כורחו נהפך נתניהו לשותפו של אבו־מאזן. הוא יודע שהחלופה היא השתלטות החמאס על הרשות הפלשתינית. בלי שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות, יהודה ושומרון היו בוערות באש "האינתיפאדה הלבנה", חלום בלהות ישראלי בו אלפים צועדים לעבר המחסומים ונהרגים מאש כוחות הביטחון. גם אם עבאס איננו פרטנר לשלום, הוא פרטנר להסדר. את סוג ההסדר נתניהו יצטרך לגבש יחד עם לבני, לפיד והרצוג. לישראל אין את הפריבילגיה לאבד את יו"ש לטובת החמאס.

אלטרנטיבה מימין. גדעון סער
אלטרנטיבה מימין. גדעון סער

ג. מחדל המנהרות זועק לשמיים. ביום שאחרי המלחמה הדרג המדיני והצבאי יצטרכו להסביר איך הסבירו חמש שנים שנשקף לישראל איום קיומי מצד טהרן בשעה שבעזה חפרו מנהרות תופת. או שהדרג המדיני לא ידע ויש לפטר את ראשי הצבא והשב"כ, או שהדרג המדיני ידע ועליו להתפטר, או ששניהם לא ידעו ויהיה פה כיסוי תחת הדדי. בצה"ל מתדרכים עיתונאים שהדרג המדיני עודכן. השאלה אם אלה יפשטו את עורם של אלה, או שינסו לטייח את המחדל בשיתוף פעולה. מה שברור הוא שהציבור בכלל, ושרי הממשלה בפרט, לא היו מודעים בשום שלב לאיום הנשקף מעזה. זה היה יכול להיגמר בכמה חטופים ישראלים ובעסקת שליט בגודל אקסטרה לארג'.

ד. נתניהו גילה במלחמה הזו הססנות רבה בצד נחישות. הוא הורה לצה"ל להיכנס קרקעית לרצועה לאחר שכלו כל הקיצים. אבל הצבא נשאר דרוך לקראת פעולה נוספת ונכון לכתיבת שורות אלה נמצא בהמתנה. ההמתנה הזו הביאה למותם של חיילי צה"ל כתוצאה מירי פצצת המרגמה. אפשר רק לנחש מה היה קורה אילו נתניהו היה היום ראש האופוזיציה ואולמרט ראש הממשלה. ספק רב אם האופוזיציה בראשותו הייתה לויאלית כל כך כמו זו בהנהגת הרצוג.

ה. הימין הולך וחותר לקראת פרידה מנתניהו. גדעון סער דרש את כינוס הממשלה לדיון בהפסקת האש עוד טרם הוחלט כלל להפסיקה. הציר הימני בליכוד, בו מככבים דני דנון, מירי רגב ומשה פייגלין, תומך בגדעון סער. לא מן הנמנע שבבחירות הקרובות לראשות הליכוד, האגף הימני בתנועה יבקש לסיים את כהונת היושב ראש הנוכחי. נתניהו מגלה עד כמה הימין איננו נאמן לו. עד כמה דווקא המרכז והשמאל, החל משלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג וכלה בדמויות כמו אלדד יניב, שתקף קשות את רה"מ בבחירות האחרונות ותרם להחלשתו, דווקא הם נאמנים לו.

המלחמה עוד לא הסתיימה. אבל גם אם טרם הוסכם על הפסקת האש, ברור שצה"ל לא יפעל קרקעית בעומק הרצועה אלמלא יתרחש אירוע בטחוני חמור במיוחד. הכול יכול להשתנות ובכל שעה, והמצב הנוכחי שבו אין הכרעה לכאן או לכאן מהווה סכנה, הן לאזרחי ישראל והן ללוחמי צה"ל. אולם בשש אחרי המלחמה, ישראל תתעורר ליום בו היא נדרשת ללקק את פצעיה, להבין שמשהו השתבש פה בצורה יסודית, שהחברה הישראלית חסרה חוסן בטחוני, כלכלי, מדיני וחברתי.

אם ראש הממשלה ירצה לתקן ולשנות, הוא יצטרך להיפטר מליברמן ומבנט. הבעיה הגדולה היא שלא ברור אם לו־עצמו יש כוח גדול בליכוד כדי להקים ממשלת מרכז. יכול להיות שדווקא המלחמה הזו תגרום לנתניהו לגשת אל שנוא־נפשו, ריבלין, להגיש את התפטרותו ולבקש את אמון העם לכהונה רביעית. כהונת התיקון. אם הוא יהיה יו"ר הליכוד, אם לאו, זאת כבר אופרה אחרת.

מאמרים פוליטיים

בדרך להנהגת המרכז הפוליטי

מנחם בגין המנוח התנגד לתכנית החלוקה של האו"ם. לאחר ההצבעה באו"ם, תקפה מפקדת האצ"ל בארץ בחריפות את תכנית "ביתור המולדת". למחרת, שידר 'קול ציון הלוחמת': "הרינו מודיעים ומכריזים בפני עם ועדה ובפני אומות העולם: ביתורה של מולדתנו הוא בלתי־חוקי. הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל. ועם ישראל יוסיף, מתוך הכרת צדקתו, להילחם לשחרור ארצו ולקיבוץ מיליוני בניו על אדמתם, מעבר מזה ומעבר מזה לירדן".

למרות ההכרזה הזו, החליט בניגוד – בניגוד גמור לדעת הרביזיוניסטים בחו"ל – לשתף פעולה עם הסוכנות היהודית ולהכיר בממשלה הזמנית. ההיסטוריון, פרופ' יחיעם וייץ, כותב, כי "החלטתו של בגין, כפוליטיקאי מעשי, נבעה מההנחה כי כדי להגיע לכס השלטון במדינה הריבונית העתידית, יש להתרחק מקנאות ומעמדות קיצוניות שיביאו את האוחז בהן למבוי סתום" (יחיעם ויץ, הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת החירות, 1949-1955, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, עמ' 17).

בנימין נתניהו הוא, במידה רבה, יורשו של בגין. בניגוד למנהיגי השמאל, שהונחו לאורך השנים על־ידי שיקולים אידיאולוגיים, מנהיגי תנועת החירות, גח"ל והליכוד היו פרגמטיים. כך, שמיר הלך לוועידת מדריד על אף שלא האמין, כי יש סיכוי אמתי לשלום והגם שידע, כי נציגי הפלשתינים מונחים על־ידי אש"ף. הפלתו על־ידי הימין הקיצוני הפריעה למהלך היסטורי שלם שעשוי היה להתרחש אילו הליכוד היה מנהל את המו"מ ולא פרס, ביילין וחבריהם. כיושב־ראש הליכוד, נתניהו דן עם ערפאת וחתם תקופה ארוכה של פיגועי־טרור שהחלו בימי ממשלת העבודה־מרצ. אפשר רק לשער מה היה קורה אלמלא היה מוחלף בברק שניסה לפתור סכסוך בן מאה שנה במהלך מאה שעות. ומשנבחר שרון לראשות הממשלה, 'מפת הדרכים' וכל התנהלות המו"מ עם הפלשתינים התבססו על תמיכה אמריקנית חד־משמעית בישראל, דבר שאיפשר לממשלתו לצאת למבצע 'חומת מגן' ולהקים את גדר הביטחון. הטיפול הקשה של שרון בטרור הערבי, תוך הכרה ברעיון המדינה הפלשתינית, נתן לישראל מטריה של לגיטימציה בינלאומית.

מייצג את המרכז הישראלי האמתי. בנימין נתניהו
מייצג את המרכז הישראלי האמתי. בנימין נתניהו

כל מנהיגי הימין, שבסופו של דבר הופלו על־ידי קיצוני המחנה (או הובלו לכדי פילוג במקרה של שרון), נהגו במדיניות שקולה, מרוסנת ואחראית שאיפשרה לישראל להתמודד עם לחץ העולם. פשרות שנחשבו בעיני קיצוני הימין כ"דרמטיות", בחינת "ייהרג ובל יעבור", היו מינוריות בהשוואה למדיניות ממשלות המרכז והשמאל. עסקת שליט, שהימין נפנף בה לכל עבר ככזאת שתחולל גל טרור חסרת־תקדים, הוכחה כנכונה מבחינה ישראלית, ובפרט לאור הצימאון בעם לקיום המוסכמה של אי־הפקרת חייל שבוי. הימין העמוק תמיד מצא את עצמו מתגולל בדוגמטיות של עצמו, מול העם שביקש פרגמטיות.

כיום, נתניהו מייצג את המרכז הישראלי האמתי. את זה שמבין כי בבחירה בין מדינה יהודית לבין שלמות הארץ, עדיפה המדינה היהודית. את המחנה הפוליטי חוצה־המפלגות שסבור, כי במדרון החלקלק של הדו־לאומיות, ישראל – שתיאלץ לבחור אם היא מדינת כל אזרחיה או מדינת אפרטהייד – תפסיד: היא גם תיאלץ לסגת מיו"ש, גם תפנה את גושי־ההתנחלויות, גם תוחתם על הסכם שלום שיביא לטרור וגם תנהל מלחמת־קיום מגבולות שאינם בני־הגנה. ראש הממשלה מבין, כי הסבב הנוכחי של המשא והמתן עם הפלשתינים עדיף על הקיפאון שגם עלול להצית חורף אסלאמיסטי ביו"ש, אשר בו הרשות הפלשתינית תתפרק, אש"ף יקרוס וישראל תמצא את עצמה, במקרה הטוב, מתמודדת עם הפגנות "לא אלימות" של יידוי אבנים ואלימות "רכה", שתגבה חיי מפגינים, ובמקרה הרע – עם מיליציות ג'יהאדיסטיות בתמיכת אירן, חיזבאללה וחמאס.

העמדות הקיצוניות שמבטאים אנשי הליכוד ביחס למדיניות ראש הממשלה היא התנערות מהעמדה ההיסטורית של המחנה הלאומי המבכרת פרגמטיות על עימות, נכונות לקבל את המציאות המשתנה ולהתמודד עמה לטובת האינטרס הלאומי והביטחוני הישראלי, על פני הליכה אל הצוק בכיוון של תהום מדינית ובידוד בינלאומי. אם נתניהו, בגיבוי לבני, לפיד, יחימוביץ ואחרים, יעז לפסוע בכיוון הפרגמטי שאותו הוא מוביל כעת, הוא צפוי לקבל תמיכה חסרת־תקדים מרוב העם. נתניהו של 2013 מפוכח הרבה יותר מנתניהו של 2009; הוא מודע למגבלות הכוח, לצורך ההיסטורי בפשרה, לגודל השעה נוכח האיום האירני. זה עלול להסתיים בהתפרקות הממשלה ובבחירות חדשות, אך בסיטואציה פוליטית שבה ראש הממשלה מנהיג את המרכז הישראלי הרחב, הוא ימצא עצמו בעל לגיטימיות ציבורית גדולה לאין שיעור ללכת למהלכים נועזים בתחומים שונים. בדרכו להשתחרר מלפיתת דנון, רגב, פייגלין וחוטובלי, ראש הממשלה יזכה מחדש לעדנה אשר לה זכה כשהחליט להשיב הביתה את גלעד שליט.

מאמרים פוליטיים

נתניהו בדרך להתנתקות. מהליכוד.

ציפי לבני מאוהבת. בסביבתה של שרת החוץ, סליחה שרת המשפטים, מספרים כי היא חשה שהפעם זה שונה. ראש הממשלה נתניהו באמת ובתמים מתכוון ללכת לקראת מהלך מדיני. עובדה, בנאום שנשא השבוע, השפתיים היו שפתי־ביבי ואילו המלים – מילותיה של לבני. בעד פתרון שתי המדינות, נגד מדינה דו־לאומית, יותר מקורטוב של חשד בערבים. האשליה הזו תופסת את כל הפרשנים הפוליטיים. הדיבור על "המהלך המדיני" שמבשל נתניהו נכתש ונטחן עד דק. הפנייה ימינה של ליברמן מהווה, לטענתם, הוכחה לכך שנפל הפור וראש הממשלה מוכן "לשלם מחיר". לא פחות.

בדרך למהלך מדיני? לא עם חוטובלי. רה"מ נתניהו
בדרך למהלך מדיני? לא עם חוטובלי. רה"מ נתניהו

היחידים שאינם מאמינים לניסיונו של נתניהו להשרות אווירת טרום־התנתקות הם אנשי הליכוד, המתנחלים והציונות הדתית. בליכוד, ציפי חוטובלי כבר סימנה לראש הממשלה את הגבול. היא אמרה לו, לא במלים האלה, שאם ילך למהלך למדיני, יצטרך לקושש קולות אצל העבודה, מרצ וחד"ש. חברי הליכוד עצמם בוחרים עסקני־שוליים, רובם אנונימיים וחסרי כל רקורד ציבורי, לתפקידים בתנועה. הם משוכנעים שאין לביבי חלופה. העיסוק התוך־מפלגתי ממלא את זמנם. השאלה הגורלית, מי ישלוט במזכירות הליכוד – ישראל כ"ץ מול מירי רגב, שר התחבורה מול דוברת צה"ל במיל. הנתמכת על־ידי השרים ארדן וסער האחראים, במידה רבה, על כישלון המפלגה בבחירות – לא מעניינת איש מלבד כמות מסוימת של אנשי ליכוד. ההנחה היא שלנתניהו אין את האומץ הדרוש ללכת למהלך מדיני, וכי הליכוד יישאר שלם ומאוחד וליברמן יצטרך לחפש את עצמו. בסופו של יום, מעריכים שם, אם המצב יידרדר והקואליציה תתפרק, הליכודניקים ייפרדו לשלום מנתניהו, ימליכו עליהם איזה אטד וגם אם יפסידו את הבחירות הבאות, יעשו מאמץ באופוזיציה כדי לשוב לשלטון והם ישובו בענק כפי שקרה אחרי כהונת ברק הקצרה.

בליכוד צודקים וטועים בו־זמנית: נכון לעכשיו, לנתניהו אין כוונה ללכת למהלך המדיני. הוא בעיקר רוצה להראות לאנשי הליכוד כי יש לו אלטרנטיבה. המרכז־שמאל פנוי להובלה, ולך תדע מה יהיה אם תקום מפלגה חדשה בראשותו ובה ציפי לבני ודן מרידור ומיקי איתן ויובל שטייניץ ואפילו אהוד ברק (גם אקוניס יבוא כדובר). הוא מוכן לבזבז שעות על שיחות עם ג'ון קרי כדי להראות, כי הוא בעל־הבית. הליכודניקים לא מאמינים לו. בינתיים. כשאריק שרון רצה ללכת למהלך מדיני, הוא הוציא לראשונה מפיו את המילה "כיבוש" שנתיים ומשהו לאחר שנבחר לראשות הממשלה. הוא זעזע את כל הימין. כאן, נתניהו בקושי מסוגל לומר "מדינה פלשתינית", וגם ככה, למרכז־שמאל כבר יש את יאיר לפיד ואהוד אולמרט לא ויתר וגם מפלגת העבודה עוד לא אמרה את שלה. אז מה, שואלים בליכוד, נתניהו ילך לאסוף מנדטים ממחנה מפוצל שבסקרים מגיע לגוש חוסם רק בזכות החנינים, חנין זועבי וחנין דב?

אך, כאמור, יש לאנשי הליכוד – שחלקם הגדול מתאפיינים ביהירות עצומה כשהדבר מגיע לג'ובים, לתארים ולתפקידים פנים־מפלגתיים – גם טעות. העיקרון הראשון של נתניהו הוא הישרדותו כראש ממשלה. ולנתניהו יש את מה שאין לאף שר משרי הליכוד: היכולת, הפוטנציאל, להתרומם למעלה באמצעות המרכז ולמתג את דמותו מחדש כאיש מתון ושוחר שלום, דובר אנגלית רהוטה הסבור, כי למען הבסת אירן ראוי לעשות מהלך מדיני (ארי שביט כבר יתחיל למכור את הלוקש הזה בקרוב). הוא התרומם כך כששחרר את גלעד שליט ואפילו ציפי לבני סירבה לתמוך במהלך. בפועל, למרכז־שמאל אין באמת מנהיג כרגע. ככל שנוקף הזמן, לפיד מתברר כבדיחה. אלה שעוד אומרים לסוקרים שיצביעו לו, עושים זאת בהיעדר חלופה. הם לא רוצים את שלי האדומה ואת זהבה. מולו, ניצבים ליברמן שיכול לגייס מאחוריו את ה"הארד־קור" הימני, ושרי הליכוד, שאף אחד מהם לא ניחן בכריזמה ובמנהיגות שמאפיינים מועמדים לראשות ממשלה, מלבד בוגי יעלון שמקפיד לשמור מרחק מהמתרחש במפלגה אך סובל גם הוא מתדמית אפורה של קיבוצניק שמתגעגע לימי טבנקין. נתניהו יכול להרעיד את המערכת באמצעות הקמת קדימה שנייה. אפילו פרס יקבל את המקום ה-120 ברשימתה. הוא יכול להכות את הליכוד מכה כואבת ולהורידו למספר חד־ספרתי של מנדטים. רה"מ יאמר לליכודניקים, זוכרים את מיכי רצון? לא. גם את מירי רגב אתם עלולים לשכוח בקרוב אם תמשיכו כך.

ככל שיידחק לפינה, לנתניהו יהיה פחות מה להפסיד. וככל שיראה שהציבור מואס בקיצונים והוא עלול להתמוטט יחד עם יו"ר ועידת הליכוד דנון והמועמדת ליו"ר המזכירות רגב, האפשרות לכנס תחת כנפיו את השדרה המרכזית של הציבוריות הישראלית תקסם לו יותר. כרגע, מרחב המשחק שלו רב מאוד. אולם ככל שיעברו הימים, הוא יצטרך ללכת בכיוון הכרעה. כשמולו דנון, חוטובלי, רגב ופייגלין, ביבי עוד עשוי לפסוע יד ביד אל עבר השלום עם לבני.

מאמרים פוליטיים

זה לא ז’בוטינסקי

פורסם בעיתון "הארץ" בתאריך 3.4.2013

תנועתו של זאב ז'בוטינסקי מעולם לא היתה תנועת חד־נס. כן, זה מפתיע, משום שראש בית"ר עצמו הטיף תמיד לחד־נס, לדגל האחד, להתרכזות ברעיון הלאומי ולנטישת אידיאות זרות ומפריעות כמו הסוציאליזם. אולם בפועל, התנועה הרביזיוניסטית – ואחריה תנועת החירות, גח"ל והליכוד – היתה תמיד תנועה של ל' כפולה: הלאומית והליברלית. תנועת ז'בוטינסקי, שהוקמה רשמית בשלהי אפריל 1925, בוועידה הראשונה של הסתדרות הציונים הרביזיוניסטים (הצה"ר), היתה קודם כל לאומית וביקשה להעריך אל־נכון את יחסם של הערבים לשאלה הארצישראלית. הערכתו של ז'בוטינסקי היתה מפוכחת ועל פיה גם ביסס את תפישת "קיר הברזל".

לא רק חד-נס. זאב ז'בוטינסקי. צילום ארכיון: לע"ם.
לא רק חד-נס. זאב ז'בוטינסקי. צילום ארכיון: לע"ם.

ברם, הצה"ר ובית"ר התעקשו על שני עיקרים מרכזיים ביחס לערבים בכלל, ולמשטר החברתי שישרור בארץ ישראל בפרט: דמוקרטיה לאומית, שוויון־זכויות גמור לערביי הארץ, התנגדות לגירושם וחתירה לרוב יהודי בשתי גדות הירדן ללא דחיקת הערבים. ז'בוטינסקי לא היה רק "מפוכח" לגבי הערבים; הוא גם היה דמוקרט כלפיהם. כאשר מזכיר פרופ' משה ארנס את הפולמוס סביב ועדת פיל מ–1937 (משה ארנס, “רחמי השמאל וגעגועיו”, “הארץ” 22.3), הוא מדגיש את התנגדותו של ז'בוטינסקי (שסבר כי מן הנמנע יהיה להגן על המדינה היהודית בגבולות המוצעים). אך התנגדות זו עולה בקנה אחד עם התבטאויותיו על האי־מוסריות של גירוש הערבים מהארץ (1927), שאיפתו לשלום עם ערביי ארץ ישראל והתחייבותו ש"לעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו" (1923). ז'בוטינסקי היה אפוא לאומי־ציוני, ליברל ודמוקרט. כל ניסיון ליטול מהגותו את המאפיין הליברל־דמוקרטי ולהחזיק את זה הלאומי, נדון לכישלון.

ההגות המרכזית של ז'בוטינסקי מדגישה את רעיון המדינה היהודית במסגרת שלמות הארץ. מבחינתו, מדינה יהודית ודמוקרטית היא העיקרון המדריך. הוא שלל בעדותו בפני ועדת פיל את הטענה, כי הרוב היהודי בארץ יגרום סבל למיעוט הערבי. הדמוקרטיה, מבחינתו, היתה ערך עליון גם ברמה התנועתית: במכתבו אל ישראל רוזוב, מראשוני הצה"ר ומעוזריו, מדגיש ראש בית"ר את ההיבט הדמוקרטי בהתנהלותה של תנועתו: "איני מצייר לעצמי שום עבודה זולת עבודה קולגיאלית; ואם מחר אקבל קול אחד פחות מחברי, הרי בלא הרגשת עלבון כלשהי אצטרף אליו כעוזרו… אתה אינך יכול להאמין, שלעת זיקנה אסתלק מן העקרונות שעליהם גדלנו, ואגרר אחר תואר של מנהיג, שאני בז לו עד כדי בחילה" (9.11.1933).

הליכוד של ימינו איננו מתקרב לדרכו של ראש בית"ר. לא במחויבותו לדמוקרטיה, לא בשאיפתו לשוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים, לא בהבנתו את הצורך במדינה יהודית ודמוקרטית ואפילו לא בתקיפות מול הערבים. העמדה הבלתי מתפשרת שהציג עד כה הליכוד בשאלת המדינה הפלסטינית היתה ועודנה נכונה: נסיגה לקווי 67', ויתור על ירושלים והתקפלות נוכח תביעת השיבה הן מתכון לאסון לאומי. אולם האם די בעמדה מדינית ריאלית ותקיפה כדי להתהדר בקירבה אל מורשת ז'בו? האם בשעה שח"כ מירי רגב מכנה את מהגרי העבודה והפליטים "סרטן", היא מייצגת דבר מן המסורת הז'בוטינסקאית? האם כאשר ח"כ אופיר אקוניס מוצא עצמו מוקף בבית המשפט העליון במיכאל בן־ארי ובחסידי כהנא, בדרישה הפופוליסטית לפסול את בל"ד, ובכך משחק לידי הקיצונים שבהנהגת ערביי ישראל, הוא "ז'בוטינסקאי"? האם בשעה שח"כ דני דנון הסית את ההמון המשולהב בהפגנה שנערכה במאי 2012 נגד המסתננים האפריקאים וזעק "גירוש עכשיו!" (ובסופה יצאו המוסתים לעשות שפטים באפריקאים תמימים) היה בו משהו בית"רי? והאם יש ספק שח"כ משה פייגלין, המצדד בטרנספר מרצון של ערביי הארץ ובהפרדת התושבות מהאזרחות, קשור לתורת ז'בו?

ראשי הליכוד מודעים, בחלקם, למקום הקיצוני שאליו נסוגה המפלגה. דומה כי אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו מבין כי אם ימשיך הליכוד בדרכו זו, המפלגה תמצא עצמה בבחירות הבאות עם פחות מנדטים משהיו לה בכנסת הראשונה. כבר עתה לליכוד יש אך שישה מנדטים יותר משהיו ל”חירות” בבחירות שנערכו בשנת 1949. אם לא תתחיל לגבש עצמה כלאומית, דמוקרטית וליברלית באותה נשימה, תנועת הליכוד עלולה למצוא עצמה במצב קשה יותר מזה שנמצאת בו מפלגת העבודה, שגם היא מקדמת איזו היברידיות מוזרה של סוציאליזם כלכלי שאיננו שמאלי מבחינה מדינית. אם ימשיך הליכוד בדרכו של ארנס, הוא ותנועת העבודה יהפכו בקרוב למצבות של עבר מפואר ולא לתנועות פוליטיות חיות ודינמיות.

עוד

המכונה האדומה עובדת ללא מנוחה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.7.2011

במוצאי השבת האחרונה, נעמדו כמה עשרות מבריוני השמאל והטיחו גביעי גבינות קוטג' בחזית מצודת זאב שברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב. הצעירים האלה, שמלינים על מחיר הגבינה, מצאו די כסף כדי לרכוש גביעים עבור הפרובוקציה הזאת. מובן שהמשטרה לא התערבה. מאהל המחאה הגדול השוכן לא רחוק מן המצודה הפך בימים האחרונים למעוז השמאל הרדיקלי המנסה להשתלט על האירוע. פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית, במסווה של ארגון החזית הקומוניסטי 'עיר לכולנו', מנסים להתסיס את המקומיים, לצד לא מעט פעילים בסצנה הרדיקלית של תל-אביב. המטרה היא לארגן "שבוע זעם". להפוך את כיכר דיזנגוף ל"כיכר תחריר". מבחינתם, לבני הזוג נתניהו צריך להיות גורל זהה לגורל סוזן וחוסני מובארכ.

מחאת הדיור בשדרות רוטשילד. צילום: אמיר מאירי
מחאת הדיור בשדרות רוטשילד. צילום: אמיר מאירי

הבעיה הגדולה בסיפור הזה היא שלמרות הרעש הרדיקלי, חוליות באדר-מיינהוף בעיר העברית הראשונה אינן זוכות לתמיכת רוב הציבור, ואפילו רוב תושבי תל-אביב. ולמרות הכול, הם מגייסים מאות ואלפי תומכים. הם משפילים את ראש העירייה וחברי הכנסת. נוכחותם בתקשורת היא אדירה. מעולם תנועת מחאה קטנה כל כך לא זכתה לסיקור גדול כל כך. ההסבר לכך הוא פשוט: מדובר בלוחמה פסיכולוגית מהפכנית. במקום להטיף כל העת נגד "הכיבוש", המדינה והציונות, מקימים ארגון חזית על שכר הדירה המופקע, ודרך החצר האחורית מחדירים את שנאת ישראל. סביר להניח שהקומוניסטים ועוזריהם ינסו בימים הקרובים להנמיך את מינון הארס לאור ההתקוממות של לא מעט מהמפגינים נוכח החדירה האדומה לשורותיהם. אבל הניסיון לרכב על גל המחאה ימשיך.

ההיסטריה שצצה בליכוד נוכח תנועת המחאה הזו היא בלתי-סבירה. במקום לשלוח את צעירי בית"ר להגן על מצודת זאב, יש כבר מי שמתריע שם: "נאבד את השלטון". אין ולו אדם אחד סביר בכל מערך השלטון הישראלי שיסביר כי ממשלת נתניהו קיבלה לידי שוק נטול תחרות שנשלט על-ידי קומץ אוליגרכים. הצעקה הגדולה שקמה נוכח החוק למניעת חרם (שאותו יזם, אגב, ח"כ לשעבר אופיר פז-פינס ממפלגת העבודה בכנסת הקודמת) גרמה לבלבול בימין. במקום להכריז על חופש בהצבעה על חוק ועדות החקירה, יצא מי שיצא נגד שר החוץ, ליברמן. דומה שהימין ממשיך ללקות בתסמונת המאפיינת אותו כל פעם שהוא עולה לשלטון: מתחיל בתרועה רמה ונגמר בקול ענות חלושה.

המכונה האדומה עובדת בשבועות האחרונים ללא מנוחה. ארגונים חוץ-ממשלתיים, פעילויות ב'פייסבוק', רשימות דואר אלקטרוני, מטות מאורגנים בסיועם הנדיב של האפרטיצ'יקים הקומוניסטים, תמיכה מצד רוב אמצעי התקשורת. מחנה פוליטי שלם שנמצא במיעוט בכנסת מצליח להפוך את הרחוב לזירת קרב, והימין – בשלו. אין צורך לחשוש: בכיכר רבין לא יתכנסו מאות אלפים נגד הממשלה. אולי כמה עשרות אלפים, אם יארגנו אוטובוסים של מפגיני התנזים הערבי מהמשולש ומנצרת. אבל בטווח הארוך, הרעל מחלחל עמוק לאדמה הציבורית. אנשים אשר חשים פגועים מהמצב החברתי, יגויסו למערכה. אלה שהצביעו לרבין בבחירות 92' וקיבלו את ערפאת, עלולים להצביע לקואליציית שמאל בראשות לבני, דרעי, רמון, חנין וגלאון. הגוש הזה צריך בסך הכול 50 מנדטים כדי להפיל את הימין מהשלטון. את ה-11 הנותרים יספקו טיבי וזועבי.

קל לתאר אילו תגובות היו בתקשורת אם צעירים מהימין היו משליכים חפצים אל עבר משרדי 'הקרן החדשה לישראל', או אם המון זועם היה מאיים לעשות שמות בחברי הכנסת מהשמאל. אולם כשזה מגיע לאנשי ציבור מהמרכז או מהימין, הכול מותר. וזהו המסר המרכזי של המחתרת השמאלנית: לדמוקרטיה הישראלית אין לגיטימציה. לכנסת אין זכות להכתיב כיצד תנוהל המדינה. הצדק נמצא רק במחנה פוליטי אחד בלבד. במלים אחרות, הנציונל-בולשביזם הזה איננו רק אנטי-ציוני במהותו; הוא גם אנטי-דמוקרטי. אם הממשלה חפצה בהמשך קיום הדמוקרטיה, עליה לדכא את ניסיון המרד-זוטא הזה באגרוף של ברזל. על המשטרה להתערב ולעשות סדר. הגיעה העת להבהיר למהפכנים משמאל: בדמוקרטיה, הפרלמנט הוא הקובע. אלימות מהפכנית היא אויבת שלטון העם, ועל כן יש להכניעה באמצעות מערכת החוק.