להביא את נתניהו לכיכר

ברחוב אבן גבירול, לא רחוק מן הקריה, ניגשים אליי שני צעירים רעננים ודרוכים. מגישים לי פלאייר מעוצב ובו הזמנה להגיע לאירוע שיתקיים מחר בכיכר לזכרו של רבין. יום לפני כן, קיבלתי שיחת טלפון (חסויה) ובה אני מתבקש לאשר את השתתפותי בעצרת. אחד ממארגני האירוע אף הגדיל לעשות כשיצר עמי קשר אישי וביקש שאבוא. במרחק של שמונה עשרה שנים מרציחתו ליד מדרגות העירייה שבכיכר מלכי ישראל, "מורשתו" של רבין המנוח כל כך התעמעמה עד שנדרש מערך שיווקי שלם כדי לנסות ולמלא את הכיכר שלקראת השעה חצות בליל הארבעה בנובמבר כבר הוסבה על שמו. זו לא העצרת היחידה שתתקיים, אגב. בשמאל, שלא אהבו את החלטת תנועות הנוער לקיים עצרת א־פוליטית כביכול, יקיימו עוד התאספות.

"ייתכן שאבא היה מתחרט על ההסכם". יצחק רבין

כשהתקשר אליי אחד ממארגני העצרת והזמין אותי להגיע, הצעתי לו הצעה מהפכנית כמעט שהייתה יכולה להפוך את האירוע למאורע היסטורי. "תזמינו את ראש הממשלה", סחתי לו. "הגיע הזמן שבנימין נתניהו יחזור לכיכר". "נתניהו", הזכרתי לו, "הדגיש פעמים רבות מספור כי רבין לא היה ואיננו בוגד, עוד טרם רציחתו". הדברים מתועדים בסרטון "יו־טיוב", למעוניינים. הוא התפתל והתחמק. וכאשר פרסמתי הודעה בחשבון הפייסבוק שלי ובה קראתי להזמין את נתניהו לעצרת, חזרו ועלו ההאשמות ההן. מבחינת השמאל, ביבי היה ונשאר אשם ברציחתו של רבין.

האמת ההיסטורית היא, שראש הממשלה הנוכחי נמצא שמאלה מראש הממשלה המנוח. נתניהו יבדל"א הסכים למדינה פלשתינית. עד יום הירצחו, שלל רבין את הרעיון של הקמת מדינה ערבית בחלק מארץ־ישראל. רה"מ המכהן שחרר מאות רבות של אסירים עם דם על הידיים. רבין שלח את צה"ל לפעולה כושלת לשחרר את נחשון וקסמן וסירב להוציא מבית האסורים את אדריכל פיגועי־הדמים, השייח' אחמד יאסין. מבחינות רבות, רבין היה מוצא עצמו יותר נינוח עם הליכוד של ימינו מאשר עם מפלגות העבודה ומרצ. חוטובלי, פייגלין, דנון ורגב היו חותמים על הכרזותיו של רבין מאוקטובר 1995 וקונים את הסכם אוסלו ב'. במידה רבה, רצח רבין היה גם רצח החזון הלאומי שבו ישנה רק מדינה אחת בין הירדן לבין הים ובצדה – ביהודה, בשומרון ובעזה – ישות שהיא פחות ממדינה. הרבה פחות.

ניתן לומר, כי אצל רבין חלה טעות סנאיסטית, מהסוג שאירע למשה סנה המנוח כשעבר מהציונות לקומוניזם. זו הייתה טעות מינורית והיסטורית גם יחד: רוב שנותיו, עד גיל שבעים, היה רבין נץ. איש ימין מדיני שהתנגד למו"מ עם אש"ף ורצה לרסק את האינתיפאדה הראשונה, בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'. רמטכ"ל מלחמת ששת הימים. מה שקרה לו במהלך השנתיים ומשהו שחלפו מחתימת הסכמי אוסלו ועד הירצחו היה טעות מינורית ביחס לדמות. רבין טעה. אך זו הייתה טעות היסטורית: הכנסת אש"ף המוחלש, המובס והמוכה לארץ הייתה שגיאה קשה, קריטית, גורלית.

באוגוסט האחרון אמרה דליה רבין בראיון לרזי ברקאי בגלי־צה"ל, כי ייתכן ובדיעבד אביה היה מתחרט על ההסכם שחתם: "מאחר ואנחנו כבר בדיעבד, היה קמפ דייויד השני ועל השולחן היו הצעות נדיבות שנתנו אהוד אולמרט וכמובן אהוד ברק. ראינו שהפרטנרים שלנו לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות. למהלך הזה יש שני פרטנרים והפרטנר שלנו התגלה כבעייתי לאורך כל הדרך". האירוניה היא שדווקא נוכח הסדקים שהתגלו בחזון השלום של השמאל, בחרו מארגני העצרת מחר בכיכר רבין להביא את יאיר צבן, שר הקליטה בממשלת רבין ואיש מפ"ם ומרצ, לנאום. צבן היה זה שיחד עם חבריו לשמאל המציא בשנות השמונים את ההזיה כי ממשלת האחדות הלאומית, שבה כיהן רבין כשר ביטחון, תנסה לעשות טרנספר לערבים, ואנשי רצ ומפ"ם ישליכו עצמם מתחת לגלגלי המשאיות.

א־פרופו צבן: הוא היה מזכירו האישי של משה סנה המנוח, לפני שעזב את מפ"ם לטובת ראשות המפלגה הקומוניסטית, בזמן כהונת סנה כיו"ר מק"י ולאחר הפילוג במפלגה בשנת 1965, כאשר סנה שב לציונות. צבן יודע כמה דברים על טעויות היסטוריות בהערכה של אנשים גדולים. ומשה סנה היה באמת גדול. לא פחות מרבין, אם מקבלים את ההערכה של השר לשעבר מטעם מפ"ם והמערך, מרדכי בנטוב, שאלמלא הקונספציה המוטעית שלו, יכול היה סנה להיות מנהיג מפלגת העבודה – ולא שמעון פרס.

הגיעה העת לומר שרבין טעה ונתניהו צדק. התהליך שהתחיל לגלגל רבין, שהיה מנוגד לאמונותיו ברוב שנות פעילותו הציבורית, הביא לשולחן המשא ומתן את אש"ף ורעיון המדינה הפלשתינית. הסכמי אוסלו, הורתם בחטא. אולם בחשבון הסופי, עמדותיו הניציות של רה"מ המנוח בעניין הפלשתיני הוכחו כנכונות. אלה עמדות שנתניהו אוחז בהן, במידה כזו או אחרת גם היום. המעגל ייסגר כאשר בנימין נתניהו יעלה לדוכן הנואמים בכיכר רבין, מאחורי שריון זכוכית, ויתחיל את נאומו במלים: "אזרחי ישראל…"

ראש ממשלת מעבר

אהוד ברק יצא ביולי 2000 לוועידה בקמפ דייויד כאשר הוא נטול קואליציה. אפילו מרצ בראשות שריד לא הייתה חברה בממשלתו. מאחורי ראש הממשלה עמדה אז סיעת 'ישראל אחת', ולמעשה מפלגת העבודה בלבד. כישלון הוועידה מוטט את שארית שלטונו של ברק. אלדד יניב, יועצו ומקורבו בדימוס, יודע לספר, כי שם נהגה רעיון ה"אין פרטנר". אולם יותר משלא היה פרטנר בצד הפלשתיני, לא היה פרטנר אמתי בצד הישראלי. ערפאת ידע, כמו אבו־מאזן שניהל שיחות עם אולמרט, שאין לברק רוב קואליציוני; כי יכול להיות והמנהיג הבלתי־מעורער של הפלשתינים יחתום על ויתורים היסטוריים עם מנהיג שבקרוב יודח מתפקידו, ואז ייזכר כמי שוויתר על ירושלים ותביעת השיבה. מבחינה פוליטית, לסירוב של ערפאת היה היגיון רב: לחתימה של ברק לא היה ערך אמתי במושגים פוליטיים. במקרה הטוב, היה הראיס הופך ליקיר מרצ. במקרה הרע, הוא היה נרצח ברמאללה.

חסר גב פוליטי. בנימין נתניהו.

נתניהו פותח את המו"מ עם הפלשתינים כאשר אין לו גב פוליטי. אין לו רוב בליכוד, המתנחלים לא מאמינים לו, מחנה נאמני נתניהו בכנסת אינו עולה על כמה בודדים, בספירה נדיבה. ראש הממשלה יודע, כי כדי להעביר הסכם בכנסת, הוא יצטרך את קולות המרכז, השמאל והערבים. לכן, כבר הודיע מראש שכל הסכם יובא למשאל עם. אך גם הוא יודע, כי משאל עם כזה לא יהיה אלא בחירות כלליות. במידה ונתניהו יעמוד מאחורי הסכם אמתי, הוא ייאלץ לרוץ לראשות הממשלה בראש רשימת מרכז־ימין. לא מן הנמנע שאישים כמו אהוד ברק, ציפי לבני, דן מרידור ואחרים יככבו בה. אבל תסריט כזה הוא חלום הבלהות של רה"מ, הסומך על סרבנות הפלשתינים שיפוצצו את המו"מ על עניין הפליטים, ירושלים או גושי־ההתיישבות. או־אז ישוב כמנצח ויראה, פעם נוספת, מיהו סרבן השלום. הימין יישא אותו על כפיים, ולא רק הימין אלא גם המרכז הרחב שבין הליכוד לבין גוש השמאל־מרכז, אותו מרכז שגרם לליכוד להצטמק ל־20 מנדטים.

ההסתמכות על הסרבנות הפלשתינית כגורם שיוציא את ישראל מהבידוד הבינלאומי איננה מופרכת, אך נתניהו יודע, כי במשחק הנוכחי, כל גישה שתגרום לפיצוץ השיחות על רקע סירוב ישראל לפנות התנחלויות, להכיר במדינה פלשתינית, להציע פתרון "יצירתי" בירושלים ולהתמודד עם תביעת השיבה הפלשתינית – גישה כזו רק תחריף את מצב ישראל בעולם. הוא עלול למצוא עצמו כבול בסוגיה האירנית, עם כתף קרה בבית הלבן וחרם הולך ומתרחב באיחוד האירופי. סיטואציה מעין זו תיתן את אותותיה בכלכלה הישראלי. מי אם לא נתניהו, איש הקפיטליזם הגלובלי, יודע כי משבר חמור כזה אינו פחות מסוכן מכל סצנריו אחר.

בינתיים, הוא שולח את ציפי לבני ויצחק מולכו לשאת ולתת עם סאיב עריקאת. המטרה היא להרוויח זמן: לאשר את התקציב, להיכנס לתקופת החגים, להניח לכנסת לצאת לפגרה. אם וכאשר תחזור שרת המשפטים עם הישג אמתי בידיה, הוא יידרש לקבל החלטה. ואם לבני תגיע בעצמה לתובנה שאין פרטנר, הוא יוכל להשתמש בה כבמגן אנושי מול האמריקנים, האירופים והשמאל. נתניהו מקווה שהמהלך אכן ייכשל, המערב יבין כי הפלשתינים אכן לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות וארה"ב של אמריקה תתייצב לימין ידידתה כפי שהיה בימי בוש הבן, שגיבה את אריאל שרון במלחמתו בטרור הערבי.

אולם לנתניהו אין מושג מה יקרה אם לבני תחזור עם טיוטת עקרונות סבירה ומוסכמת. עם הסדר מדיני שחלקים גדולים בציבור יכולים להכיל אותו. הוא יודע שגם אם שלי יחימוביץ וזהבה גלאון יתמכו בו בכנסת, ואפילו אנשי חד"ש והסיעות הערביות, וימנעו את נפילתו, הוא עלול למצוא עצמו כמו ברק – נטול גב קואליציוני. רה"מ מבין היטב, כי הליכוד הופך יותר ויותר לגרסה מרוככת של 'האיחוד הלאומי'. הקולות בליכוד הרוצים להיפטר ממנו נשמעים גם באקווריום הממשלתי. לא מדובר רק בסילבן שלום. הלוואי וסילבן היה הבעיה. רוב חברי הליכוד חזרו לעמדות התנועה מימי שמיר: ארץ־ישראל השלמה ו"אף שעל". כל הכרעה משמעותית תדרוש מנתניהו להתגרש מהליכוד. אלא שבשונה משרון, מספר נאמני רה"מ הוא ספור. אפילו אקוניס כבר הכריז שהוא נגד מדינה פלשתינית, אולי מתוך הבנה שאת הפריימריס הבאים ייאלץ לנהל ללא תמיכת נתניהו.

נכון לעכשיו, נתניהו הוא ראש ממשלת מעבר: עד התקציב, עד החגים, עד שלבני ומולכו ישובו. אחרי זה – נראה מה יהיה.

קואליציה מתפוררת

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 19.6.2013

לפני זמן לא רב התריע ראש הממשלה נתניהו מפני הדרך להתפרקות הקואליציה. נראה, כי למעלה משלושה חודשים לאחר כינונה, הקואליציה שהקים נתניהו יחד עם 'יש עתיד' ו'הבית היהודי' דומה יותר לרכבת שקרונותיה יכולים להינתק זה מזה בכל רגע, מאשר לרכבת השועטת קדימה במלוא הקיטור. המחלוקת בין אנשי לפיד לבין אנשי בנט בשאלת שתי המדינות היא מלאכותית מדי מכדי שניתן יהיה להאמין שיעקב פרי ואיילת שקד באמת מתכוונים, בשם שולחיהם, להתאבד על הנושא המדיני. וגם החיכוכים בין לבני ואנשיה ובין אנשי הליכוד בשאלות מדיניות ומשפטיות נראים יותר כמו ניסיון לגייס תמיכה בדעת־הקהל מאשר איזה מאבק אמתי על ערכים. ההתבטאות של סגן שר הביטחון, דני דנון, נגד פתרון שתי המדינות, פונה יותר לקהל חברי הליכוד מאשר לארצות־הברית או לאו"ם. כל התבטאות וכל מאבק קטן משקפים, בסופו של דבר, מאמץ להשיג עוד תמיכה בציבורים שונים.

ובכך טמונה הבעיה: קשה למצוא מישהו שסבור, כי לממשלה הזו – בהרכבה הנוכחי – יש זכות־קיום לאחר העברת התקציב. בטווח הנראה לעין של השנה הקרובה, אחת השותפות בקואליציה תיאלץ לפרוש כדי להוכיח, כי היא נאבקת באמת למען ציבור שולחיה. כל השותפות בקואליציה, ובכלל זה חברי־כנסת מהליכוד, פועלים מתוך נקודת־מוצא שהקואליציה תלויה על בלימה. הקרבות הקטנים שמנהל נתניהו בליכוד וחוסר היכולת להעביר את מהלך האיחוד עם 'ישראל ביתנו' מבטאים את אי־האמון שיש לח"כים בכך שאכן ראש הממשלה יכול להחזיק מעמד ארבע שנים, וכי גם אם יחזיק מעמד, כלל לא בטוח שביכולתו לנצח שוב את הבחירות. במידה רבה, הליכוד התנתק מנתניהו: רגב, דנון ואחרים פועלים באופן עצמאי לחלוטין, בגיבוי שקט של בכירים בתנועה.

סמכות פוליטית מתערערת. נתניהו

יש מי שכבר מבקש למצוא הרכב חלופי לקואליציה הנוכחית. החיזורים אחר מפלגת העבודה והחרדים אינם פוסקים. סוגים מיני סוגים שונים של הרכבים קואליציוניים נזרקים לחלל האוויר, עם פנקסים שלופים ונוסחאות מתמטיות. העניין הוא שבסופו של דבר, בהיעדר אוטוריטה, שום מרקחה קואליציונית לא תצליח לייצב את ממשלת נתניהו השלישית, במידה שכל שותף בה ימשוך לכיוון אחר. ל'יש עתיד' יש אינטרס גדול להוביל לבחירות חדשות בשנתיים הקרובות, בהנחה שיתברר, כי תכניתו הכלכלית של לפיד צלחה, ובהנחה שיסתמן, כי הנושא המדיני נמצא במבוי סתום. מפלגת העבודה לא תוכל להצטרף לקואליציה שאין בה מהלך מדיני משמעותי. 'הבית היהודי' רואה את הליכוד מתפורר ומבקש להגיע לידי מצב שבו הוא ישמש בית לרבים מפליטי המחנה הלאומי. החרדים לא ימהרו להצטרף לקואליציה דווקא כאשר תחושת הרדיפה בציבור החרדי היא בשיאה. מדובר במקדם מנדטים רציני. נתניהו עצמו, הכרוך אחר ליברמן, יודע היטב, כי החברה הישראלית עצמה נמצאת בסימן חילופי־דורות במנהיגותה.

כאשר הודיע לי יועץ בדימוס לראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, שלפיד יהיה ראש הממשלה הבאה, גיחכתי אגב שתיית קפה עמו ליד תיאטרון 'הבימה'. אולם ההסבר שלו היה יותר משכנע מהקביעה עצמה: החברה הישראלית נמצאת באותו מקום שבו הייתה כאשר נבחר שרון לראשות הממשלה בשנת 2001, רק הפוך. בעוד שאז כמהה ישראל למנהיגות מנוסה, ותיקה, שתעשה סדר בבלגאן, היום החברה כמהה להנהגה צעירה ובוטחת שתראה לה את הדרך קדימה. כשטענתי כנגדו, כי נתניהו הוספד פעמים רבות והיה, כמו שמעון פרס, "כעוף החול", הוא ביטל את דבריי והציג כהוכחה את המתרחש בליכוד. גם בליכוד, אמר, מריחים את ריח השינוי. גדעון סער, השקט שבשרי הליכוד, לא מתכוון לאפשר לנתניהו להשתלט עם ליברמן על המפלגה. הקרב על מזכירות הליכוד, בין השר ישראל כ"ץ לבין מירי רגב הנתמכת על־ידי סער ומתנגדת לאיחוד, הוא עדות לכך שגם במפלגה מבינים שהדברים השתנו.

האפשרות שתיערכנה בחירות בישראל בשנה־שנתיים הקרובות מנוגדת לחלוטין לעובדה שהמדינה זקוקה בעיקר ליציבות שלטונית ולא לחילופי־דורות. לפחות לא עכשיו. בעשרים השנים האחרונות, רפורמטורים גדולים שבאו במקום שמרנים (רבין שהחליף את שמיר, ברק שהחליף את נתניהו) הנחילו אכזבה רבה לעם. כדאי לו, לראש הממשלה, להתעורר ולהבין, כי בקצב הזה, סחרחורת־הבחירות היא רק עניין של זמן. אם לא יעשה מהלכים נחושים כדי להשיב את סמכותו ולכונן מחדש את האוטוריטה הפוליטית שלו, כהונתו במשרד ברחוב בלפור תהיה קצרה בהשוואה לזו הקודמת.

ההחמצה ההיסטורית של שלי יחימוביץ

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.4.2013

באוגוסט 1984, ישב שמעון פרס שעות ארוכות עם מנהיג מפ"ם, יעקב חזן, לשכנעו שכדאי למפלגתו, שהיוותה חלק מן המערך, לחבור לממשלת אחדות בראשות המערך והליכוד. אלה היו שבועות ארוכים וקשים לפרס. בשלב מסוים נדמה היה, כי אין מנוס מעריכת בחירות חדשות. היחס בין הגושים היה שוויון מוחלט. ההחלטה לפרק את המערך, לא לתמוך בממשלת האחדות ולהעביר את ששת חברי־הכנסת של מפ"ם אל ספסלי־האופוזיציה הייתה מההחלטות הקשות בחיי חזן. הוא היה כבול בידי השמאל במפלגתו, שבוי בחיק תנועת 'שלום עכשיו', יוצאת־חלציה של מפלגת הפועלים המאוחדת. הוא התנגד בכל כוחו לפירוק המערך, ואף הוביל לידי פרסום כתבה ב"על המשמר" של קבוצת אינטלקטואלים ירושלמים, שלפיה ממשלת אחדות עם הליכוד עדיפה. אך אנשי המפלגה עמדו במרים. משנועץ במאיר יערי, הודיע בפני מרכז המפלגה כי "מאיר ואני", מדגיש את כבודו של שותפו להנהגת המפלגה שמת שלוש שנים לאחר מכן, "החלטנו לפרק את השותפות הזו". חזן ידע, כי מפ"ם תתקשה לשרוד כמפלגה עצמאית. הוא הבין, כי הקיבוץ הארצי מיסודו של 'השומר הצעיר' זקוק לגב כלכלי איתן נוכח המשבר בתנועה הקיבוצית. אך הוא קיבל את ההחלטה. בבחירות שנערכו ארבע שנים לאחר מכן, מפ"ם זכתה ב־3 מנדטים בלבד, מעט יותר מ־56 אלף קולות. בבחירות שהתקיימו ב־1992, כבר הייתה המפלגה חלק מרשימת מרצ. ב־1997, חדלה מפ"ם מלהתקיים והתמזגה בתוך הרשימה המאוחדת עם ר"צ של שולה אלוני ורן כהן.

הידיעה ב"מעריב" על החלטת מפ"ם (30.8.1984).

גורלה של מפלגת העבודה דומה מאוד לגורל מפ"ם: החלטת המפלגה שלא להצטרף לקואליציה בהנהגת נתניהו הייתה שגיאה היסטורית, דרמטית, שגוזרת עליה אבדון. בניגוד לשנים עברו – אז חברה המפלגה לליכוד ללא שום עיקרון מלבד הרצון בשלטון – הפעם חלק גדול מבוחריה רצו לראותה יושבת ליד הגה המדינה לצד נתניהו. הם האמינו, כי חרף האידיאולוגיות הסותרות, העבודה תצליח לעשות את שעשתה עם שמיר ב־1984: להוציא את ישראל מהבוץ הכלכלי שבו היא שוקעת, לסייע לה להיחלץ מהבידוד המדיני שבו היא מדשדשת. ממשלת האחדות הלאומית שקמה לפני 29 שנה הייתה מהמוצלחות בתולדות ישראל ומילאה את ימיה. בסירובה להצטרף לקואליציה, מוצאת עצמה 'העבודה' בלתי־רלבנטית על ספסלי־האופוזיציה; חסרת מסר אקטואלי, שקועה ברעיונות סוציאליסטיים נוסח מפ"ם, שאהבה לכנות עצמה "מפלגת תוספת־היוקר". הציבור לא נתן אשראי למפלגת הפועלים המאוחדת הגם שנאבקה עבורו מן האופוזיציה למען תוספות־יוקר. הציבור רצה משהו אחר. הסוציאליזם של חזן, יערי, צבן ואורון היה נראה ארכאי. ברית־המועצות שקעה, ועמה גם מפ"ם.

ועידת העבודה שנערכה אמש הייתה עדות למשבר במפלגה. לאי־האמון בקיצוניות הסוציאליסטית של יושבת־הראש. בתסכול נוכח ההכרעה להיאבק כמפלגה אופוזיציונית בשעה שהוצעו לה על־ידי נתניהו תפקידי שרים בכירים, לרבות ראשות הקבינט הכלכלי־חברתי. כמו מפ"ם, קרועה 'העבודה' בין הדוגמטים, הדוקטרינרים, לבין הפרגמטיסטים, המבינים כי העם רוצה שינוי, ועכשיו, ולא מוכן להמתין שהמצב יהיה רע יותר. הקרע בין יושבת־הראש לבין יושב־ראש ההסתדרות היה בולט במיוחד. עיני יודע, כי המפלגה עשויה הייתה לשמש שגרירת ההסתדרות בממשלה, ועתה לוועדים הגדולים, לאיגוד המקצועי, אין השפעה במחוזות קבלת־ההחלטות. עיני יודע, כי נתניהו, לפיד ובנט הם אנשי ימין כלכלי. לפיד ובנט לא תלויים במתפקדים המגיעים מהוועדים הגדולים. לנתניהו אין מה להפסיד. הסכנה המרחפת מעל ראשה של ההסתדרות מעולם לא הייתה גדולה יותר. ודווקא עתה, צוללת המפלגה אל מחשכי־האופוזיציה, מניפה דגלים אדומים וקפואה, מקצינה לשמאל הכלכלי, אוחזת בתבניות־חשיבה שעבר זמנן.

מפלגת העבודה מתפוררת. אך בשונה מהליכוד המתפורר – שסניפיו משותקים, פעיליו מרירים ואין איש שיודע מה יהא על התנועה – דומה כי במידה רבה, הציבור קץ במפלגה. בעוד שמן הנמנע לסתום את הגולל על מפלגה כמו הליכוד, הרי ש'העבודה' היא אנדרטה ההולכת ונשחקת ממערכת בחירות אחת לאחרת. אין לה בשורה, גם לא מסר. כשנתניהו הושיב את הליכוד באופוזיציה עם תריסר מנדטים, הוא פעל בגזרות שונות כדי להגיע לקמבק פוליטי. המסרים שלו הפכו לרלבנטיים ככל שהתברר שקונספציות ההתנתקות וההתכנסות שקעו, בפרט לאחר הכישלון במלחמת לבנון השנייה וירי־הטילים המסיבי מעזה. אולם עתה, כל שנותר ליחימוביץ הוא להציע דוקטרינה דוגמטית שכבר נכשלה באינספור מקומות נוכח קואליציה חדשה שתבקש לייצב את המשק באמצעות כלכלה ליברלית.

יכול להיות שהמהלך לא יצלח, ועל כך יחימוביץ משליכה את יהבה. אך הציבור, שמעוניין בהוצאת המשק מן המשבר שבו הוא נתון, אינו אוהד את הביקורתיות של יחימוביץ שמבחינתה, כמאמרו של לנין, ככל שיהיה רע יותר, כך יהיה לה ולמפלגתה טוב יותר. אם לא יצליחו לפיד, נתניהו ובנט במשימתם, הציבור יבקש לו חלופה. זו לא תתגלם בדמות מפלגת העבודה. נתניהו רוצה בהצלחת שר האוצר שלו משום שהוא יודע, כי שקיעת המשק בצד ניוון מדיני יביאו לידי הפניית עיני הציבור לדמות ראש ממשלה לשעבר, שאולי בתוך פרק־זמן קצר במיוחד ייפטר מענייניו המשפטיים וישוב לזירה הפוליטית כדי להגלות את ראש הממשלה המכהן אל קיסריה הרחוקה מרחוב בלפור הירושלמי. נתניהו זקוק להצלחת לפיד, וההפך. הם תלויים זה בזה. אם ייכשלו, יהיו תלויים זה בצד זה. מפלגת העבודה, שהחמיצה הזדמנות אמתית לשנות, כבר חשה על צווארה את החבל.

גם נתק'ה כבר לא יעזור

עוד שבוע אחד בלבד נותר לנתניהו להשלים את מלאכת המרכבה הקואליציונית. אם לא יצליח, יצטרך להגיע בבוקרו של יום שישי הקרוב, או של יום ראשון שלאחריו, אל לשכת הנשיא פרס. הוא ייאלץ לבקש מפרס עוד ארבעה עשר יום להשלמת המלאכה. יבקש, ויקבל. אלמלא ימצמצו בנט ולפיד ראשונים, או שעשן לבן יעלה מכרם התימנים בתל-אביב שם גרה יושבת ראש העבודה, ראש הממשלה יבוא חפוי-ראש לנשיא לקבל עוד זמן. נתניהו, הסוגד לעולם הסקרים הגם שהוא יודע היטב את מגבלותיהם, שמע על סקרי סוף השבוע. הוא יודע, כי אם ייערכו בחירות חדשות, הליכוד יחזור לגודלו משנת 2006. והוא גם מבין, שלשותפו, איווט ליברמן, אין זמן לבחירות. יש לו משפט לגמור. ליברמן כבר עכשיו לוחץ על נתניהו לסגור את ההסכם. מבחינתו, בכל מחיר, ורק לא בחירות.

גם לימין נמאס. בנימין נתניהו

אז אם אפשר להמר, בחירות חדשות לא יתקיימו בקרוב. הישועה תימצא, גם אם נתניהו ימכור את כל נכסיו הפוליטיים כדי להימנע מבחירות. בשונה מהערכות הפרשנים, שלפיהן זו הקדנציה האחרונה של ראש הממשלה, הרי שלנתניהו יש את השאפתנות האינסופית שניחן בה הנשיא פרס. כששאל חיים חפר המנוח את יצחק בן-אהרון איך הוא בגיל 90 נלחם ועולה במדרגות, ענה זה: "השנאה, חיים, השנאה". השנאה מחזיקה את נתניהו בחיים הפוליטיים: לשמאל, לתקשורת, לסילבן, למי לא. משפחת נתניהו היא המשפחה הלוחמת. לוחמת בכל מי שמסכן את האינטרסים, המאוויים והשאיפות שלה, ולא מהססת להשאיר אדמה חרוכה מאחוריה. רק שהפעם זה יעלה לה במחיר גבוה מאוד.

הבעיה הגדולה של נתניהו היא לתחזק את הקואליציה שיקים. אם יהיו אלה בנט ולפיד, הם יבקשו להפיל אותו בהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכם ותאפשר להם לצמצם את סיעת הליכוד בבחירות הבאות לכדי גודלה של המעלית במצודת זאב. אם יכניס פנימה את יחימוביץ, היא תרצה להרוויח מחדש את ראשות מפלגתה ולקבל הזדמנות נוספת להיות מועמדת לראשות ממשלה, והפעם "על אמת". ואם יצליח לפלג את הבית היהודי ואיכשהו לצרף פנימה את הימין, הוא יחבש מדי שבוע כיפה סרוגה לראשו ויישב בקביעות עם רבני הגבעות. השותפה היחידה הנאמנה שלו תהיה ציפי לבני. אירוניה היסטורית כזו לא מזדמנת לעתים מזומנות כל כך. זו שדרשה להפילו ולהחליפו, מצאה עצמה תלויה בו. כך חזרה לבני לחיק המשפחה הלוחמת, בדלת האחורית.

בסופו של יום, לרוב הציבור נמאס מנתניהו. גם אם שליש מהציבור חושב שהוא ראוי לשמש ראש ממשלה יותר מאשר לפיד או יחימוביץ, לשני השלישים האחרים נמאס. הימין מאס בו בגלל נאמנותו לכיסאו והזיגזגים שלו בשאלה הפלשתינית. אין צורך להסביר מדוע השמאל מאס בו. ובין הימין לבין השמאל, יש ציבור ענק שחושב שמגיע לנו משהו יותר טוב מנתניהו. לא איזה שעון קוקייה שאחת לשבוע מהלך עלינו אימים עם שואה גרעינית. צריך לזכור איך רק לפני שנה, אחוזי התמיכה בו הרקיעו שחקים. כיצד בסקרים קיבל 35 מנדטים צפונה. הציבור נתן לו אשראי למרות הכול. עכשיו האשראי נגמר. נתניהו צריך להתחיל לשלם במזומן. לבנט, ללפיד, ליחימוביץ, או לציבור – בראשו.

אין צורך להספיד כרגע את נתניהו. הגם שייצא מן המשא ומתן ממורט, עייף, סחוט ועצבני, הוא עדיין יישאר ראש הממשלה. אך זמנו הפוליטי קצוב. הוא יודע כי ליותר מדי שחקנים פוליטיים יש שאיפה להחליפו. אם לא יעשה הבקעה כלשהי בתחום המדיני או הכלכלי והחברתי, הוא יישמע בכל יום איך החול נוזל מטה-מטה בשעון, חושש מהרגע שבו הכול יתרוקן בהפתעה, בבת-אחת. כבן להיסטוריון, נתניהו יודע, כי נכון לעכשיו הוא הערת שוליים בהיסטוריה הישראלית. הוא רוצה להפוך לפחות לסעיף. אך הרצונות שלו ורצון שותפיו סותרים ונוגדים, וגם העולם נמצא בקלחת הפוליטית הישראלית. שלא כמו סיזיפוס, האבן שמגלגל נתניהו כל העת במעלה ההר, עוד עלולה לדרוס אותו. אם יזנח לרגע את שאיפותיו המלחמתיות ויסכים להסתכן קצת למען הסדר מדיני, אולי יצליח להגיע לראש ההר. מצד שני, ביום שזה יקרה, נתניהו יפסיק להיות נתניהו. שעון החול שלו הולך ואוזל, והדרך לפינוי מעון ראש ממשלה מהירה מתמיד. אם לא בשלושת השבועות הקרובים, אז בעוד חצי שנה או שנה. ופה, אפילו נתק'ה כבר לא יעזור.

נתניהו נשאר לבדו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.12.2012

לפני שבועיים פגשתי מחוץ לבית סוקולוב את חנה איכילוב מ'ארגון הנשים הליברליות', מוותיקות גח"ל והליכוד. היא ניגשה אליי אחרי מסיבת העיתונאים שבה הכריזה ציפי לבני על הקמבק שלה. עיניה היו לחות ונוצצות. היא דיברה על 'הציונים הכלליים'. סיפרה על המדרשה הליברלית על-שם פרץ ברנשטיין, שבראשה עמד שנים רבות ח"כ לשעבר, עו"ד ידידיה בארי, חברו של שמואל תמיר המיתולוגי. קולה היה סדוק משהו כשסיפרה איך נדהמה מתוצאות הבחירות בליכוד. איך הבן של אליהו מרידור מהאצ"ל הודח לטובת דני דנון וציפי חוטובלי.

שום דבר לא נשאר מהתקוות למפלגה לאומית-ליברלית חדשה. לבני החליטה לחתוך שמאלה ולהתאחד עם אנשי "יוזמת ז'נבה", עמרם מצנע ועמיר פרץ. היא ניהלה מו"מ שנכשל עם יועז הנדל, שהבין כי פניית הפרסה שמאלה חדה מדי. מכל המפץ הגדול שעליו דיברו לבני ואנשיה, לא נותר דבר מלבד שחזור רופף של קדימה, שעד ל-22 בינואר תישאר מחוברת למכונת הנשמה מכספי מימון המפלגות, ואז תיפח את נשמתה. לא לאומית, לא ליברלית.

זהותו של השמאל ערערה. פרץ ולבני. צילום: "מקור ראשון"

אפשר לבקר את נתניהו בנושאים שונים, אך לזכותו יש לומר כי משהו בנוכחות הפוליטית שלו מגרה את השמאל לעבור מטמורפוזות רק כדי להפילו. כך הפכה מפלגת העבודה למפלגה סמי-קומוניסטית שמניפה דגלים אדומים, כך ציפי לבני מתנועת החירות חברה לעמיר פרץ מ'עם אחד' ולעמרם מצנע וגדי בלטיאנסקי מ"יוזמת ז'נבה". גם אם נתניהו יאמץ מחר את מתווה קלינטון והיוזמה הסעודית, החבירות האופורטוניסטיות האלה ימשיכו להתקיים. ב-1999 זה עבד עם עמותות ברק ו"ישראל אחת". הפעם זה לא מצליח. גוש השמאל יורד בסקרים לאזור ה-50 מנדטים.

הבעיה המהותית של השמאל הישראלי היא זהותו. נפשו מסוכסכת בין תכול, לבן ואדום, כאשר העיקרון של טובת המדינה נמצא תמיד בתחתית סדר העדיפויות. בסביבתה של לבני שאלו כל העת כיצד תחבור ליחימוביץ' כמספר שתיים. הם לא רואים את הבת של שרה ואיתן לבני צועדת באחד במאי עם נערי פלוגות "הפועל". אך חבירה לעמיר פרץ, שעל שמו רשומה תחיית הסוציאליזם בשיח הישראלי, אין לה בעיה לחבור. השאלה אינה באמת אידיאולוגית. היא פרסונלית ונובעת בעיקר משנאת נתניהו.

לראש הממשלה תהיה הזדמנות לנצח את הבחירות האלה בהליכה. אך חשוב מכך, תהיה לו הזדמנות להשתמש בכוח פוליטי מרשים שיעמוד לרשותו. ישראל זקוקה לרפורמות אמתיות בתחומים מהותיים, החל מכלכלה וכלה בשיטת הממשל. שחקני חיזוק משמעותיים ב'ליכוד ביתנו', כמו יאיר שמיר ועוזי לנדאו, יוכלו לסייע בידי נתניהו. אם ינהג בתבונה בנושא המדיני, יוכל גם להראות כי הפלשתינים ממשיכים בסרבנותם. האופוזיציה שתעמוד מנגד תהיה חלשה, רופסת, דלילה. התבשיל שבישלו יחימוביץ', לבני, לפיד, מופז ואולמרט, יקדיח ויגרום לעוד מיני-מפצים. חומר נפלא לכתבים פוליטיים.

הליברלים בליכוד יצטרכו להתארגן בקרוב מחדש כדי לשמור על הל' הליברלית של התנועה לצד הל' הלאומית. כמפלגת שלטון, הליכוד יהווה הזירה החשובה ביותר בקרב בין הדעות השונות בתוכו, בהיותו המפלגה היחידה שיש לה מורשת אידיאולוגית לצד מפלגת העבודה. כאשר מפלגות האווירה יתמוססו להן ומפלגת ז'בו תתמודד מול מפלגת בן-גוריון כבעבר, תהיה אפשרות אמתית לציבור הישראלי לקבל הכרעות בשאלות הנוגעות לגורל המדינה מבלי שיזנבו בהן ללא הרף. נכון לעכשיו, הליכוד הוא האפשרות הסבירה היחידה עבור מי שאינו רואה עצמו מתנדנד בין הסוציאליזם הצעקני של יחימוביץ' לבין מחנה הפליטים הרחב שנמצא משמאלה.

יחימוביץ', לבני וה-ל' הליברלית

לשתי נשים בפוליטיקה הישראלית הזדמנה האפשרות לעשות היסטוריה. שלי יחימוביץ' קיבלה בבוקר יום שישי בצהריים את הנבחרת שאנשים רבים בישראל כמהו אליה. מיקי רוזנטל, למשל. קשה למצוא אדם ראוי ממנו לשמש חבר כנסת, ולכו לציבור מצביעי הליכוד לבדוק את מי היו מעדיפים בכנסת, את דני דנון או את רוזנטל. לציפי לבני יש הזדמנות להקים מחדש את המפלגה הליברלית המתה. את הל' הליברלית שנעלמה מראשי התיבות מח"ל.

השבוע פגשתי מחוץ לבית סוקולוב את חנה איכילוב מ'ארגון הנשים הליברליות'. מוותיקות גח"ל והליכוד. היא ניגשה אליי אחרי שהחלפתי כמה מלים עם ציפי לבני, לאחר מסיבת העיתונאים. עיניה היו לחות ונוצצות. היא דיברה על 'הציונים הכלליים'. סיפרה על המדרשה הליברלית על-שם פרץ ברנשטיין, שבראשה עמד שנים רבות עו"ד ידידיה בארי, חברו של שמואל תמיר המיתולוגי, שהיה חבר כנסת מטעם הליכוד. קולה היה סדוק משהו כשסיפרה איך נדהמה מתוצאות הבחירות בליכוד. איך הבן של אליהו מרידור מהאצ"ל הודח לטובת דני דנון וציפי חוטובלי.

הזדמנת לתיקון. לבני ויחימוביץ'.

לציפי לבני ולשלי יחימוביץ' יש הזדמנות לעשות תיקון משמעותי בפוליטיקה הישראלית. לחסל את מפלגות האווירה. להשיב למרכז המפה את הגרסה המעודכנת, הצעירה והרעננה של מפלגת העבודה בראשות רבין, שהתאיידה מאז שנרצח. להקים מחדש את המפלגה הליברלית. את הרעיון של שוק חופשי וצדק חברתי, עם עמדה מדינית ימנית ומתונה. לזו ולזו יש מקום. רבים ממצביעי הליכוד חשים חנוקים. אלה שאומרים כי יצביעו מח"ל, עושים זאת כשבטנם דואבת. רבים מהם, שאומרים כי ימשיכו להצביע לליכוד, יעדיפו לתת את הקול ליחימוביץ' או ללבני, מאשר להכניס לכנסת את משה פייגלין.

צריך היה לשמוע את הנאום שנשאה בשישי שלי יחימוביץ' כדי להרגיש שאולי משהו בה השתחרר. אולי הרשימה שנבחרה, המתנגדת כל כך לכל מה שנתניהו מייצג, הקלה עליה בתובנה שתוכל לשמש אופוזיציה לוחמת לנתניהו, ולהניח לו ללגום את מלוא התבשיל הקיצוני שיתקינו עבורו הקיצונים ברשימתו. לאלה שתומכים ללא הרף בכניסת העבודה לכל ממשלה, אנשי פואד ובוז'י, יש נוכחות קטנה מאוד ברשימה. וגם לבני השתחררה מהלבטים שבהם הייתה נתונה. כשנפלה ההחלטה, היא הייתה במיטבה. השאלה הגדולה היא אם מפלגת העבודה ו'התנועה' יחליטו שלא ללכת זו על הראש של זו ולהניח לכל מפלגה לפעול בדרכה שלה להגדלת כוחו של הגוש.

האתגר של לבני ויחימוביץ' הוא רציני משום שעליהן לפנות דווקא אל חמשת או ששת המנדטים ב'ליכוד ביתנו' שמבינים כי נפל דבר. לרבים נפל האסימון שמדיניות ההתבודדות של נתניהו הייתה בעוכריו: תוך חודש ימים, הוא היה חתום על שני כישלונות מהדהדים. גם לא הפיל את החמאס כפי שהבטיח, ואף הגדיל לעשות כשפתח את המעברים לעזה, וגם נכשל בגיבוש חזית בינלאומית למניעה ההכרה ברשות הפלשתינית כמדינה חברה באו"ם. רבים בימין מבינים, כי כדי לשמור על ההתיישבות ביו"ש, צריך לזוז למרכז ולהפסיק לנהל את ישראל משל הייתה ספרטה מזרח-תיכונית. תזת "ניהול הסכסוך" כשלה כמו הסכמי אוסלו האומללים.