לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין את התהליך שעוברת תורכיה תחת הנהגתו של ארדואן: האסלאמיזציה של החיים הציבוריים, השאיפה לכינון אימפריה אזורית והרצון להנהיג את המוני המוסלמים ולאחדם תחת פאן-אסלאמיות, כל אלה מאפיינים את החיים התורכיים מזה שנים. תורכיה, שנדחתה על-ידי האיחוד האירופי, פונה לעמדה עצמאית. ארדואן איננו מבקש לחסל את הדמוקרטיה התורכית, וספק רב אם המודל האיראני קורץ לתורכים נוכח החיים הציבוריים השוקקים שם. תורכיה מבקשת לקבל עצמאות מהמערב, מרעיונות המודרניזציה ומהשקפות ליברליות, ולבסס את עצמה כמעין דרך שלישית להגמוניה אסלאמית, המשלבת אסלאם עם דמוקרטיה. גם האסלאמיסטים (והאסלאמיסטיות, לא פחות חשוב) אינם מבקשים לפגוע בחופש הפוליטי והאזרחי בתורכיה. העובדה שנדחו על-ידי המערב שוב ושוב דחקה אותם לכיוון אנטי-מערבי, אנטי-ישראלי, פרו-פלסטיני ואף פרו-איראני.
מדיניות של "אפס בעיות" בגוון חדש. אחמט דאבוטולו
בישראל יש הבנה מעטה למתרחש בתורכיה. במדינה שבה רואים בעיות בעיקר דרך הכוונת של הרובה, יש מי שמתקשה להבחין בין אחמדינג'אד לבין ארדואן. אי-הבחנה כזו מלמדת על טיפשות או על עיוורון. למרות מגמות ההקצנה הניכרות בתורכיה, אין כמעט שום גורם שם שחותר לרומן בלתי-מסויג עם איראן. התקרבותם והתרחקותם של התורכים ממדינות שונות נגזרת בעיקר מהאינטרסים שלהם. שר החוץ אחמט דאבוטולו, שפיתח את מדיניות ה"אפס בעיות", מבקש לשמור על "הערכים התורכיים" גם במחיר של נסיגה מהמדיניות המבקשת להימנע מחיכוכים אזוריים. אם בישראל היו מבינים את המתרחש בתורכיה, לא היו שולחים חיילים עם רובי צבע לנחות על סיפון ה'מאווי מרמרה' אלא מאפשרים לה להגיע למקום חפצה. ספינה אחת בעזה הייתה גורמת נזקים פחותים בהרבה בהשוואה לפרשת משט השטנה. ואילו ישראל הייתה מוחלת על כבודה ומתנצלת בפני התורכים עוד הרבה לפני פיצוץ היחסים בסוף השבוע, ארדואן היה נדרש להוריד את הלהבות בעל כורחו.
הבעיה הגדולה היא שלישראל אין מדיניות חוץ. ספטמבר הגיע, וישראל נכנסת אליו ללא בדל מדיניות. הקו הנוכחי של משרד החוץ הוא התעלמות מהאו"ם, ויתור עליו לשם הישגים דיפלומטיים, נטישת הקהילה הבינלאומית (לרבות צרפת, ידידה גדולה של ישראל), התייצבות נגד ממשל אובמה אגב פלרטוט עז עם הרפובליקנים שנראים יותר ויותר כקריקטורה של עצמם, וחשוב מכל: זניחת כל אפיק מדיני שיאפשר את הפחתת בידודה של ישראל בעולם. אפשר לקרוא לזה "מדיניות מצדה" שהשורה התחתונה בה היא חירות או התאבדות. מדינה שמתנהלת כאילו המערב הוא הנציב הרומי פלביוס סילבה וההנהגה הישראלית היא בעצם אלעזר בן-יאיר, משאירה פתח אחד בלבד ליהודים: גורלם של אלף המתבצרים במצדה.
מוסרית, הצדק עם ישראל: בעזה יש ישות אסלאמית רדיקלית המבקשת להשמיד את מדינת היהודים. הפלסטינים אינם בשלים לסיום הסכסוך ודומה שאין להם לגיטימציה מצד עמם לעשות ויתור כלשהו. בארצות רבות מתנהל שיח שטנה אנטי-ישראלי עם ניחוח אנטישמי מובהק. עם זאת, השאלה היא מה הלאה. מה קורה כשמקבלים את הנחות היסוד האלה. סוגרים את כל שמי ישראל בכיפת ברזל ענקית? מגדילים את תקציב הביטחון כדי להכפיל את מלאי הטילים הגרעיניים? מסתגרים בארץ ומפסיקים לנהל יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות?
ישראל זקוקה לתמיכת המערב בה ולתמיכת בנות-ברית כמו מצרים ותורכיה. אין סיבה להשלות את עצמנו שבעימות עם הערבים, יהיה מי שייחלץ להגנת ישראל. אולם במצב שבו נשמרת מגמה פרו-ישראלית במערב ומעין ניטראליות במדינות כמו תורכיה ומצרים, חופש הפעולה של ישראל יהיה גבוה יותר, כפי שהיה במלחמת "עופרת יצוקה". אם ההנהגה הישראלית לא תתעורר ותציע יוזמה מדינית שביסודה שיקום היחסים עם תורכיה, פתיחת מו"מ עם הפלסטינים והשבת האמון ביחסיה עם המערב, החודשים הבאים עלולים להרע את המצב הקיים ולהסב לנו נזק שיהא קשה לתקנו.
אין צורך לשגות בחלומות כזב על שלום בימינו או על כך שיימצא המנהיג הערבי שיסכים לקבל את ההצעות שערפאת סירב להן לפני למעלה מעשור. תודעתית, הפלסטינים נסוגו אפילו מהדברים אשר להם הסכים ערפאת. אולם לישראל יש אינטרס מובהק לגייס לצדה את המערב, כפי שעשה אריאל שרון לאחר שנבחר לראש הממשלה. ישראל מבודדת אשר צדקתה אינה מיתרגמת לתמיכה בינלאומית אלא לבידוד הולך וגובר ולהפיכתה לגרסה מקומית של צפון קוריאה, תתמודד בסופו של דבר עם המחיר הכואב של מדיניותה. הבחירה הנוכחית איננה בין מוות לבין חיי עבדות, כפי שטען אלעזר בן-יאיר. "תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו-נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות", אמר אז מנהיג המרד הגדול. לישראל יש אפשרויות רבות שניצבות בפניה, והתאבדות מדינית וכלכלית איננה אופציה מבחינת מדינת היהודים.
