נפטר עקיבא אור, מייסד קבוצת "מצפן"

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.2.2013

ביום חמישי שעבר, נמצא בביתו ללא רוח חיים עקיבא אור, ממייסדי הארגון הסוציאליסטי בישראל, הנודע יותר בכינויו "מצפן", על-שם כתב עת שהוציא בשם זה. אור, בן 82 במותו, נולד בשנת 1931 בברלין. עם עליית הנאצים, החליטו הוריו לעלות ארצה, ובהיותו בן שלוש הגיע לחופי יפו והמשפחה התיישבה בתל-אביב, מרחק של מטרים ספורים מביתו של בן-גוריון. כאשר שמע את "הזקן" נואם ב'בית העם' בתל-אביב ב-1945, והוא נער צעיר, חש לעדותו "דחייה" מדבריו כיוון שהייתה בהם משום "סחטנות רגשית". הוא היה תלמיד המחזור הראשון בתיכון עירוני א' בתל-אביב, ובמקום להצטרף לתנועות הנוער השונות, עסק בספורט והיה לאלוף הארץ בשחיית חזה למרחק של 200 מטר.

ראה בסכסוך הישראלי-פלשתיני מאבק בין שתי תנועות לאומיות. עקיבא אור

במקביל, הצטרף לארגון 'ההגנה' ועם ההכרזה על הקמת המדינה גויס לצה"ל. בזיכרונותיו כתב איך ראה ביום שקדם לגיוסו את 'אלטלנה' מופגזת על-ידי הפלמ"ח. הוא נשלח למחנה אימונים ליד כפר יונה, והכיתה נתקלה באנשי אצ"ל שכיוונו את נשקם לאוטובוס שבו שהו הוא וחבריו החיילים. עם תום האימונים גויס לחיל הים, שממנו השתחרר ב-1950, אז החל לעבוד כמלח בצי הסוחר על סיפון האנייה "תל אביב" שהפליגה בקו ישראל-ארצות הברית. כעבור שנה, הצטרף למרד הימאים המפורסם ובעקבותיו החל לעבור תהליך של פוליטיזציה. המפלגה היחידה שתמכה בשובתים הייתה המפלגה הקומוניסטית, מק"י, ועיתונה היומי, "קול העם".

בעקבות מנהיג מרד הימאים, נמרוד אשל, הצטרף למפלגה שהקים מנהיג השמאל במפ"ם, ח"כ משה סנה, שהתמזגה בשנת 1954 במק"י. בשנת 1962, החלו לגבור בו הספקות באשר לדרכה של בריה"מ והתנועה הקומוניסטית. אור, שסיים לימודי פיסיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, החל לשקוד עם חברו לתא המפלגתי, משה (מושיק) מחובר (כיום פרופסור באוניברסיטת לונדון), ספר ביקורתי על "מבצע קדש" מ-1956 והסכסוך הישראלי-פלשתיני, בהתבסס על קטעי עיתונות בעברית, תחת הכותרת "שלום, שלום ואין שלום". העיתונות התעלמה מהספר, מלבד "קול העם" שפירסם סקירה צוננת ולא אוהדת במיוחד.

אור וחבריו החלו לגבש תפישה ביקורתית של הסכסוך עם הפלשתינים שראתה בו מאבק בין שתי תנועות לאומיות, ולא סכסוך בין "האימפריאליזם" לבין "המחנה הסוציאליסטי", כפי שסברה מק"י. במקביל, החלו הוא וחבריו לבקר את המשטר הסובייטי וכן תקפו את ההסתדרות על שהייתה גם איגוד מקצועי וגם מעסיק גדול במשק. לימים יספר אור, כי במפגש של "מצפן" נכח צעיר אחד שקיבל השראה גדולה מרעיון פירוק ההסתדרות. קראו לו חיים רמון.

ב-1962, גורשו הוא וחבריו ממק"י. בזיכרונותיו כתב: "זמן רב ניסינו 'לשנות את המפלגה מבפנים'. כששמענו כי בסניף תל אביב יש אנשים הקרובים לדעותינו נפגשנו עמם כדי לתאם את מאבקינו לשינוי המפלגה. כשנודע הדבר למנהיגי המפלגה הם קראו למושיק ולי ל'בירור' אצל אסתר וילנסקה… באנו מוכנים לדיון רעיוני. וילנסקה פתחה: 'חברים יקרים, למה לכם להיכנס לעימות הזה, אנחנו מעדיפים לתת לכם מלגות ללמודים במוסקבה'. נדהמנו והסתלקנו. נקראנו גם לשיחה בביתו של סנה… אחד מאתנו, אינני זוכר מי, אמר לסנה, 'אבל לנין כתב ש…' וסנה גער בנו מיד: 'את לנין תשאירו לי'".

עד שנת 1967, הייתה קבוצת "מצפן" חסרת כל השפעה. בשנת 65', הצטרפו לרשימת "העולם הזה-כוח חדש" של אורי אבנרי, אך לא מילאו בה תפקיד משמעותי. בעקבות המלחמה, החלה הקבוצה להתפרסם. בשנות ה-70', ספגה הקבוצה זעזועים רבים בעקבות פיצולים ופילוגים רבים בתוכה, כאשר השיא היה מעצר פורשי "מצפן", חברי ארגון 'החזית האדומה' בראשות אודי אדיב, בשלהי 1972, והרשעתם בריגול למען סוריה. קבוצות שונות שפרשו מ"מצפן" המשיכו לפעול בארץ, אך הארגון המקורי דעך והגיליון האחרון של כתב העת יצא לאור ב-1982.

אור עצמו עזב את ישראל ללונדון בשנת 1964, שם למד קוסמולוגיה עם חברו לכתה, הפיזיקאי סטיבן הוקינג. שם גם פגש את ראשי השמאל החדש של אותה עת, בהם דניאל כהן-בנדיט, "דני האדום", והצטרף לקבוצת שמאל קטנה. הוא היה מיודד עם דמויות בשמאל הלונדוני כגון המרקסיסט השחור ס. ל. ר. ג'יימס, מזכירו של טרוצקי, והמשורר היהודי-וינאי, הקומוניסט אריך פריד. מקץ 26 שנה, ב-1990, שב ארצה לטפל באמו החולה בכפר שמריהו והיה פעיל בוועד לשחרורו מהכלא של מרדכי וענונו. בשנותיו האחרונות, עסק בעיקר בכתיבת ספרים על פוליטיקה ופילוסופיה בצד קטעי זיכרונות, והמשיך להיות פעיל בחוגי השמאל הישראלי. הפעם האחרונה שראיתיו הייתה באזכרה לרחל אבנרי ז"ל במועדון "צוותא" בתל-אביב.

לפני חמש שנים כתב בזיכרונותיו: "כשאני עושה ב-2008 מאזן של פעילותי ב'מצפן' ושואל את עצמי אם הזמן והמאמצים שהשקעתי במאות הפגנות, הרצאות, אספות, כתיבת מאמרים ומאמצים לאיסוף תרומות וגיוס אוהדים – שלא הביאו למימוש מטרות הארגון – היו לשווא, תשובתי היא: גם אילו ידעתי מראש שפעילותי לא תשיג את מטרתה, הרי כאדם בעל מצפון חברתי לא הייתי פועל אחרת… מטרות 'מצפן' טרם מומשו – וטרם התיישנו. את משימותיו ישלים דור חדש של מהפכנים בעתיד".

חיפה תש"ח, הסיפור האמיתי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.6.2011

לפני שבוע מחזרו במוסף "הארץ" עלילה פלשתינית עתיקה על הסיבות שבגללן ננטשה חיפה במלחמת העצמאות. הפצצת השוק הערבי בחיפה, בתגובה למעשי איבה בלתי-פוסקים, הוצגה כהתנפלות יהודית זדונית על אוכלוסיה חפה מפשע. מדוע באמת נטשו הערבים את עיר הכרמל לפני 63 שנה?

בין הנכבה לנכסה שב מוסף 'הארץ' לעסוק בעניין חביב עליו: פשעי המלחמה של ישראל ב-48'. לפי הטענה הפעם, הפגזה מכוונת היטב של היהודים לתוך מרכזי אוכלוסייה אזרחית בחיפה היא שגרמה למנוסה ההמונית של ערביי העיר.

אגב, לא מדובר בעלילה חדשה. כבר בקיץ 1983 פורסמה בגיליון מס' 30 של כתב העת "מצפן" כתבה תחת הכותרת "מלחמת המיתוס", בחתימת א' בנטוב. ברבות הימים, חשף אותו בנטוב את זהותו באתר המוקדש למורשת ולפרסומים של "מצפן": זהו אהוד עין-גיל, המשמש היום סגן עורך מוסף "הארץ", המוסף שבו פורסמה הכתבה.

הכתב שי פוגלמן סיפק תמונה חלקית בלבד, הלקוחה מהגראנד פינלה של הפרשה: הערבים הנסים והיהודים היורים. עיון מחודש בעובדות ההיסטוריות מגלה תמונה שונה לגמרי. פרשת הפצצת השוק ב-21 באפריל 1948 התרחשה בעקבות פעולות איבה רצחניות במיוחד של ערביי העיר שנמשכו לאורך כל חורף תש"ח. כן, הן היו מכוונות ברובן נגד אזרחים. ובכל מקרה, על דבר אחד אין ויכוח: בחיפה התחוללה מלחמה קשה בתש"ח. ואת זה ביקש "הארץ" להסתיר.

בצילום: ערביי חיפה נוטשים את העיר

בספרו המפורסם "1948", כותב ההיסטוריון פרופ' בני מוריס כי רוב הלחימה בחודשי המלחמה הראשונים הרחשה בערים הראשיות ובשוליהן, כאשר הערבים יזמו את רוב האירועים האלימים. לפי מוריס, הפעילות הערבית התבססה בעיקרה על ירי צלפים והטמנת פצצות ומוקשים. במחצית דצמבר 1947, כבר התנהלה התעבורה היהודית בשיירות שלוו בידי אנשי 'ההגנה' וחיילים בריטים. מוריס מספר כי קירות מגן נגד צלפים הוקמו במבואות בתים וברחובות של יהודים בערים המעורבות. פעולה האיבה התרחבו והלכו מדי שבוע.

ב-4 בפברואר 1948, דיווח "דבר" כי "השתוללות-דמים של חיילי הלגיון הערבי בנווה שאנן הייתה שוב אתמול לפנות ערב בחיפה". הערבים "הורידו את המחסום על הכביש, עצרו את התנועה ובהתרחקם מן המחסום אל פנים המחנה שלהם, קלעו[ו] משם אל הנוסעים, שנאלצו לעצור ליד המחסום. ארבעה יהודים נהרגו ועשרים נפצעו ביריות של חיילי הלגיון ושל פורעים ערבים אחרים". יום לפני כן, נזדעזעה חיפה כאשר כמות גדולה של חומר נפץ התפוצצה בבית ערבי גדול בוואדי רושמיה, הנקרא "בית הנג'אדה". חמישה ערבים נהרגו וארבעה נפצעו. מסע הטרור הערבים המשיך לגבות חיי יהודים חפים מפשע. ערביי חיפה, להוטים לרצוח ביהודים, לא היססו לנקוט בכל פעולת חבלה, גם כשהדבר היה כרוך במות בני עמם. כך, ב-3 בפברואר נהרגו 4 ערבים כשמכונית עמוסה בחומרי נפץ התפוצצה ברחוב סאלח א-דין בחיפה. נהגי המכונית השאירוה ליד בית האגודה, עלו על מונית ואז אירע הפיצוץ. היהודים, שחשבו על חיי דו-קיום בעיר המעורבת סבלו ממכות אש בלתי-פוסקות. למשל, בדרך נווה שאנן, נהרגה תושבת העיר ו-10 נפצעו לאחר שאנשי הלגיון הערבי פתחו באש אל שיירת אוטובוסים.

במחצית פברואר 48' הפכה חיפה לזירת קרבות כאשר הערבים יורים מכלי נשק ומשתמשים ברימונים. פעולות הגמול של אנשי 'ההגנה' ויריות הערבים ביטאו את המאבק המדמם על השליטה ברחובות הדר הכרמל ובמורדות נווה שאנן. בחלוף הזמן, החריף המאבק: ב-11 באפריל דיווח "דבר" על "פעולות גמול נרחבות בחיפה". לפי "דבר", "פעולות אלה בוצעו כגמול על התקפות הצלפים הערבים על מכוניות משא של היהודים בוואדי רושמיה וברחובות הגבול של הדר הכרמל". "מעריב" דיווח כי נהדפו ההתקפות על הטחנות הגדולות ברחוב נצרת ועל הנגרייה הקואופרטיווית 'כרמל'. ואדי ניסנאס ושכונת חליסה היו מקום פעילותן העיקר של הכנופיות הערביות כאשר חיילים בריטים נהרגו מחילופי אש עם הצלפים הערבים.

ביום של הפצצה

בחיפה היו נוכחים בין 500 ל-1,000 לוחמי מיליציה ערבים. מדובר בכוח מלחמתי לכל דבר ועניין. בניגוד לתמונה שמצטיירת מהראיונות ב"הארץ" עם הקשישים החביבים מקרב ערביי חיפה, העיר הייתה שדה קרב בין הערבים ליהודים. עם נסיגת הכוחות הבריטים מהמקומות המרכזיים בחיפה, החלה המערכה לשחרור העיר. בני מוריס מספר, כי 'בית הנג'אדה', ששלט על ואדי רושמיה ועל הגשר המתוח מעל הוואדי, נכבש במהירות. "אך בשבע-עשרה השעות הבאות הותקפה המחלקה [הצבאית של 'ההגנה', ד"מ] מבניינים סמוכים בירי בלתי-פוסק של רובים ומקלעים, וספגה גם התקפת רימונים, ולמעשה הושם עליה מצור", כותב מוריס, ומוסיף: "הקרב על בית הנג'אדה עורר בריחת תושבים מוואדי רושמיה מערבה, אל העיר התחתית. מאמצי 'ההגנה' לחבור אל המחלקה הנצורה, שמספר נפגעיה גדל בהתמדה, העלו חרס".

בצילום: עשן ההפצצה בעיר התחתית

את יתרת ה-21 לאפריל הקדישה החטיבה בפיקוד משה כרמלי להתכוננות לקרב והצטיידה ברובים הצ'כים שהגיעו מתל-אביב. למחרת, ב-22 באפריל, קרוב לשעה 1:00, נפתחה הפגזה על העיר התחתית שנמשכה רבע שעה. פלוגת התגבורת שיצאה אל בית הנג'אדה עשתה את דרכה בסמטאות אגב חילופי ירי עם המיליציות הערביות. בשעה 11:00 בבוקר הסתיים הירי. ההפגזה הייתה כבדה ועלתה בקורבנות רבים. הערבים החלו לברוח לעבר אזור הנמל שהיה נמצא בשליטת הבריטים. מראות הזוועה ברחובות עודדו את הערבים לנוס על נפשם. אך מה שהתרחש, קרה תוך כדי לחימה. ואז הגיעה ההפצצה הגדולה על השוק. אולם פוגלמן "שוכח" לציין פרט חשוב אחד: הערבים המשיכו להילחם כל העת. בדיעבד התברר, כי העיר התחתית בחיפה כולה הייתה מחסן נשק אדיר.

בריחה בהוראה מגבוה

ב-23 באפריל 48' דיווח "מעריב" כי "הערבים הסכימו אמש לפנות את העיר חיפה אך סרבו לחתום על תנאי שביתת הנשק שהוצגו להם על ידי הכוחות היהודיים השולטים כיום בעיר. המאמצים לשביתת נשק משולשת בין בריטים, ערבים ויהודי נכשלו לאחר שיחות שנמשכו שש שעות. המייג'ור גנרל סטוקוואל, מפקד הכוחות הבריטיים הנמצאים עדיין בחיפה ובארץ ישראל הצפונית, ציווה למעשה על הערבים לחתום על תנאי שביתת הנשק אבל חברי הוועדה הלאומית הערבית עמדו בסירובם". כעבור יומיים, דיווח "דבר" כי "שלל רב נפל לידי 'ההגנה' – בפעולות המסרק של 'ההגנה' בשכונות הערביות נמצא שלל צבאי עצום. נאספו תותחים, מרגמות, רובים אנטי-טנקיים, מכונות ירייה כבדות, מקלעים, תת-מקלעים, רובים ותחמושת מכל הסוגים".

במאמר שפורסם ב-25 באוגוסט 1948 ב"דבר", סיפר סופר סוכנויות הידיעות Overseas, ג'ון קמחי, כי "הייתי באותו מעמד, כשנולדה בעיית הפליטים. היה זה בשעה מאוחרת אחרי הצהריים ליד שולחן ירוק באולם מועצת העירייה של חיפה, ב-22 באפריל ש.ז. (ר"ת של "שנה זו", ד"מ). בראש השולחן ישב בריגדיר גנרל סטוקוול הבריטי, מפקד צפון הארץ. לימינו ישבו שמונה ערבים מכובדים ולשמאלה 8 יהודים, נציגי 'ההגנה' וכמה נכבדים יהודים מתושבי העיר. גנראל סטוקוול היה כועס מאוד. היהודים היו מודאגים ונבוכים, וראש עיריית חיפה היהודי כמעט שזלגו דמעות מעיניו… הייתה זו 'ועידת השלום' של חיפה אחרי כיבוש העיר ע"י היהודים. קודם לכן, הסכימו הערבים לתנאי השלום של היהודים… הישיבה נפתחה ב-4 אחה"צ. פתאום ב-5 ביקשו הערבים לעשות הפסקה. הם חזרו כעבור שעתיים ונראו כאנשים ששמו זה עתה גזר דין מוות על עצמם. והם הודיעו לגנרל סטוקוול שלא יחתמו על ההסכם. 'השלטונות הערבים' פקדו עליהם לתת הוראה לכל תושבי העיר הערבית לצאת מחיפה! סטוקוואל לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. ראש העיר מר שבתאי לוי התחנן לפני חבריו למועצת העירייה. אך הכול היה לשווא. ה'אכסודוס' הערבי החל!".

סיכום ממצה לפרשת שחרור חיפה ניתן למצוא בגיליון "מעריב" מ-15 באפריל 1949: "היעלמותו הפתאומית של 'הצד השלישי' (קרי: הבריטים, ד.מ.) שימשה כעין הזמנה גלויה לערבים וליהודים לפתוח במלחמה על העיר. הכנופיות הערביות שקיבלו בימים האחרונים תגבורת של זרים, ברובם סורים, עיראקים, גרמנים וסתם אנשי 'חרב להשכיר', שנאספו בשווקי דמשק – חשבו כי עתה 'נחשפה החזית', וכי הבריטים הזמינו אותם בגלוי להסתער על חיפה ולכבשה. אנשי הכנופיות פתחו עוד בשעות הבוקר בהתקפת גישושים מכלי נשק שונים. כל ניסיונותיהם להסתער על העמדות שנעזבו ע"י הבריטים, נתקלו במחסומי אש של המגינים היהודים… בשעה שמונה בערב הוארו שמי חיפה בשלהבות קטנות. היו אלה כדורי זרחן שהמטירו הערבים מכיוון ביצורים בוואדי רושמיה. אותה שעה נשמעו קולות נפץ עמומים שהדם נשמע בכל פינות העיר". לפי "מעריב", "אותה שעה, שידר 'קול ישראל' החיפאי הוראות לתושבי חיפה הערבית לגרש את הכנופיות, להוציא את הילדים והנשים מאזורי הקרבות".

הערבים, הוסיף העיתון, "החלו לנוס מבתיהם בבהלה נוכח הקרבות, כאשר הבריטים עומדים מנגד, פוקדים על הערבים לברוח ומלעיטים אותם בסיפורי זוועה ומבטיחים להם כי בבוא היום ישובו לבתיהם, בעודם מספקים לבורחים אמצעי הובלה למנוסה מן העיר. אין ספק אפוא כי לערבים, שחרור חיפה היה בגדר טרגדיה. אולם את אסונם יצרו הערבים במו-ידיהם. הם לא היו אפוא מיעוט לאומי סביל הנתון להתקפות הכובש היהודים, כפי שמציירם "הארץ", אלא בנים לעם שאז כמו היום מסרב להכיר בזכות היהודים למדינה משלהם.

הטבח ההמוני בלוב ושתיקת השמאל הרדיקלי

פורסם בקיצורים בגיליון שישי, 25.2.2011, של העיתון "מקור ראשון"

באפריל 2010, הגיע יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, לפגישה עם שליט לוב, מועמר קדאפי, במטוסו הפרטי של זה האחרון. לברכה הצטרפו מנהיגי הציבור הערבי בישראל, בהם חברי הכנסת טיבי, א-סאנע, אגבריה, זחאלקה ויקירת משט הטרור לעזה, חנין זועבי. הרומן בין הערבים לבין קדאפי מסביר אולי את שתיקת השמאל הישראלי נוכח הטבח ההמוני בלוב: שום צעדה ברחוב אלנבי, אפילו לא עצרת ליד מוזיאון תל-אביב. גם לא התכנסות ספונטאנית בכיכר רבין. דם ההמונים נשפך בעדן, בטהרן ובטריפולי – וצדיקי זכויות האדם והאזרח ממלאים פיהם מים. כיצד זה קורה שהמחנה המתהדר בנוצות הדמוקרטיה, שיודע לארגן תוך שעות ספורות אוטובוסים מכל קצות הארץ להפגנות במרכז תל-אביב נוכח "פשעי צה"ל", נאלם דום?

כדי להבין את השתיקה הרועמת של השמאל נוכח קריאות השחרור בארצות ערב, צריך לחזור למושג היסטורי נשכח והוא "המהפכה הערבית". "המהפכה הערבית" הייתה כינוי כולל למהפכות שהתרחשו בעיראק, בלוב, במצרים, בתימן, בסוריה ובמדינות נוספות, אשר הביאו לעליית משטרים "סוציאליסטיים", ובפשטות: משטרים בחסות ברית המועצות. ההתלהבות מן המהפכה הערבית גלשה גם לאירועי 1978 במצרים, שהביאו לנפילת השאה הפרסי ולעליית חומייני. למהפכה הזו היו שלוש מטרות עיקריות: האחת, להקים מבצרים סובייטיים באזורים שבעבר הייתה בהם השפעה מערבית, בעיקר צרפתית ובריטית; השנייה, לייסד משטרים שיהיו אויבים מרים ל"אימפריאליזם האמריקני"; והשלישית, לאפשר סיוע חומרי וצבאי ורשת תמיכה פוליטית למאבק בישראל, עם מימון נדיב לאש"ף, ל'חזית העממית' של ג'ורג' חבש ול'חזית הדמוקרטית' של נאיף חוואתמה. בישראל, בשנת 1958, פנה איסר הראל לח"כ המנוח ד"ר משה סנה ולעמיתיו למפלגה, שמואל מיקוניס ומאיר וילנר, בתביעה לפרק מחתרת ערבית שקמה במפלגה, ששמה לה למטרה לקשור קשרים עם חברות קע"ם, הקהילייה הערבית המאוחדת, סוריה ומצרים. בכך התחיל מסעו של סנה חזרה אל חיק הציונות.

מנהיג "המהפכה הערבית". מועמר קדאפי

השמאל העולמי נהנה מתמיכת המשטרים הללו. בגרמניה, חברי כנופיית באדר-מיינהוף מומנו על-ידי אותם משטרים ואומנו על-ידם בנשק. באנגליה, הטרוצקיסטים מומנו על-ידי סדאם חוסיין ומועמר קדאפי, והגדילו לעשות כאשר שלחו לממשל העיראקי צילומים של דיסידנטים עיראקיים מהפגנות בלונדון. גם בישראל נהנה השמאל המקומי מחסות אותם משטרים: אודי אדיב ואנשי 'החזית האדומה' הורשעו בריגול לטובת סוריה לאחר שאומנו שם בנשק. הקסטרואיסטים הישראלים מקבוצת 'דרך הניצוץ', שפרשו מקבוצה טרוצקיסטית נידחת בשם 'אוואנגרד', גם הם פלירטטו עם "המהפכה הערבית". יוסי מלמן כתב ב"הארץ" כי "כמיטב המסורת בשמאל הקיצוני, גם 'אוונגרד' היה עתיד לחוות פילוגים. באחד מהם פרשה קבוצה שהתקראה 'דרך הניצוץ', וחבריה ערכו באמצע שנות השמונים 'מסע קניות' אידיאולוגי בלונדון – כפי שמגדיר זאת בכיר בשב"כ, שהיה אחראי על המעקב אחריה. הם נפגשו עם נציגים של ארגונים פלשתיניים ובהם החזית העממית של ג'ורג חבש, הפלג של ודיע חדאד, ובסוף החליטו שארגונו של נאיף חוואתמה מתאים לאידיאולוגיה שלהם והצטרפו אליו. כמה מחבריהם נעצרו, הועמדו לדין ונידונו לתקופות מאסר". בראש הקבוצה עמד, אגב, אחיו של אדיב, אסף.

חוואתמה וחבש בעברית

עבור השמאל הרדיקלי בישראל, "המהפכה הערבית" שיקפה תקווה; הם קיוו שישראל תחוסל על-ידי ארגונים שנתמכים על-ידי "המשטרים הסוציאליסטיים המהפכניים" בארצות ערב, בשנת 1973 הם קראו ל"תבוסה מהפכנית" לישראל מידי סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים; הם שאפו ל"איחוד סוציאליסטי של המאשרק" (של המזרח) תחת כנפי יאסר ערפאת וג'ורג' חבש, ברוח לנין, צ'ה גווארה ולאון טרוצקי. המהפכנים המקומיים האמינו, כי כל עוד הרפובליקות הסובייטיות המקומיות תתקיימנה, לשאיפתם להביס את הציונות תהיה תקווה. בגיליון "דרך הניצוץ" מדצמבר 1984, פורסמו שני מסמכים שתורגמו על-ידי עורכי כתב העת: האחד, ראיון שנערך עם נאיף חוותאמה ברדיו מונטה-קרלו בנובמבר אותה שנה, וקריאה של ג'ורג' חבש שפורסמה בעיתון המזרח-ירושלמי, "אל-מית'אק". "המחויבות לדם הקורבנות ולדרכנו הלוחמת העשירה בניסיון, דורשת את האחדות הלאומית האמיתית ואיחוד השורות מול האויב התוקפני", הסביר חוותאמה. "המשימות העיקריות המוטלות על כתפי כל הפטריוטים… הינן המאבק העיקש והמסור להשגת אחדות אש"ף על בסיס לאומי ולוחם אשר מטרתו הבטחת ההחלטה הלאומית העצמאית, חיזוק המאבק בכל צורותיו וזאת בברית אמיצה עם כוחות המהפכה הערבית העולמית".

גיליון משותף ל"מצפן מרכסיסטי", ביטאון הטרוצקיסטים, ו"דרך הניצוץ". צילום אילוסטרציה

באותם שנים, הלהיבה תימן את הדמיון המהפכני. ב-10 באוקטובר 1963, החלו שתי סיעות לאומניות, 'החזית לשחרור דרום תימן הכבושה' ו'חזית השחרור הלאומית', במאבק להוצאת השלטון הבריטי מהמדינה. כעבור ארבע שנים, ב-30 בנובמבר 1967, השתלטו 'החזית הלאומית' על דרום תימן וייסדה את 'הרפובליקה העממית של דרום תימן'. ב-1 בדצמבר כבר השתלט האגף המרכסיסטי של החזית על ההנהגה ושינה את שמה של תימן הדרומית ל'רפובליקה הדמוקרטית של דרום תימן', מעין רפליקה של הדד"ר, גרמניה המזרחית. ימיה היו כימי הגוש המזרחי: במאי 1990 באה אל קיצה האוטופיה הסובייטית של עמלי תימן.

"דרך הניצוץ" דיווח כי ב-27-23 במרץ 1984 התקיימו בתימן המהפכנית דיונים בהשתתפות מפלגות קומוניסטיות מהאיזור, החזיתות הדמוקרטית והעממית וגורמים נוספים. "התנהל דיון", דיווחו היהודים הטובים של "דרך הניצוץ", "לגבי המצב הקיים בתוך אש"ף והסכנות העומדות בפניו, וכן הדרכים לפתרון המשבר הפוקד את המהפכה הפלסטינית. פתרון זה חייב לשמור את תפקידו ואחדותו של אש"ף וכן לחזק את מעמדו כחלוץ העם הפלסטיני, כנציגו הלגיטימי והיחיד, וככוח הקדמי של תנועת השחרור הלאומית הערבית, העומדת נגד האימפריאליזם הציונות וסוכניהם". הם קראו ל"הידוק הברית האסטרטגית עם כוחות תנועת השחרור הערבית ובמיוחד סוריה, הכוחות הלאומיים הלבנוניים וכוחות הקדמה והשלום בעולם ובראשם ברה"מ".

ברכה חטף מקלחת צוננת

בתחילת השבוע שוחחתי עם חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו, יואב גולדרינג, מהפעילים המרכזיים בחד"ש ובמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). שאלתי את גולדרינג מדוע לא נערכת שום הפגנת הזדהות של המפלגה עם העם הלובי, שנכון לשעה זו מאות מאזרחיו נרצחו בטבח חסר תקדים של השליט קדאפי. גולדרינג אמר כי יברר עם ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, בעבר מזכיר מק"י, מהי עמדת המפלגה, ויחזור אליי. משבושש לחזור, התקשרתי אליו. "אנחנו נקיים ביום שישי הקרוב הפגנה נגד העלייה במחירים וגם נתייחס לעניין הסולידאריות עם העמים הערביים", דקלם גולדרינג את עמדת המפלגה. כששאלתי אותו איך מפלגה המתיימרת לדבוק בזכויות אדם איננה עורכת הפגנה נוכח טבח המוני, הוא שינן שוב את הודעת המפלגה. כל הניסיונות להציל מפיו התייחסות אחרת, עלו בתוהו.

העובדה שהשמאל הישראלי נמנע מכל התייחסות ממשית לנעשה בלוב, כמו גם באיראן, מלמדת יותר מכל על הקשר הרגשי השורר בין הציבור הערבי ומנהיגיו – קבלני הקולות של הסקציה הבולשביקית המקומית – לבין ארצות שבאופן מסורתי הוגדרו על-ידי הערבים כ"חוד החנית של המאבק באימפריאליזם". בחד"ש מרגישים אי-נוחות נוכח העובדה, שאך לפני שנה ביקר שם מנהיג המפלגה, ח"כ ברכה (לפי מקור במפלגה, חטף ברכה מקלחת צוננת עם חזרתו ארצה מן הביקור אצל המנהיג הלובי). אולם שם ממהרים לדחות כל טענה בדבר חוסר סולידאריות עם העם הלובי ומעלים על נס את ההפגנה שתיערך היום (שישי). למרות זאת, על עובדה אחת אין מחלוקת: המפלגה שקדאפי חפץ ביקרו של מנהיגהּ, שותקת. ומי שחשב שהמצב במרצ שונה, טועה אף הוא. גם במפלגה המייצגת את שרידי השמאל הציוני לא ממהרים לגנות את המנהיג הלובי; באתר המפלגה אין אזכור למאות ההרוגים בטבח הרצחני. ההד היחיד שנשמע הוא אנחת הרווחה נוכח הכישלון שבהקמת ועדת החקירה לארגוני "זכויות האדם". נראה שמבחינתם, אין צורך לדאוג לזכויות לתושביה המתקוממים של לוב. כל עוד זהותם הלאומית של הכדורים הנורים היא ערבית, מוזות זכויות האדם שומרות על שתיקה רועמת.