דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @
פורסם בשינויים ובקיצורים במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" ב-13.3.2010
בשנת 1987 הלך לעולמו מאיר יערי והוא בן 90 שנה. יערי הנהיג במשך עשרות שנים את 'השומר הצעיר' ומפ"ם. חמש שנים אחריו, נפטר שבע ימים ושנים שותפו להנהגת התנועה, יעקב חזן. יערי הלך לעולמו בזמן: נחסך ממנו הכאב לחזות בקריסת ברית המועצות שאותה העריץ כל כך; הוא לא חזה בהתמוטטות ההסתדרות, בהצנעת הדגל האדום ובהפרטת הקיבוצים; וגם התמוטטות קונספציית חלוקת הארץ לשתי מדינות נחסכה ממנו. במובן מסוים, באותה מידה שבה היה מאיר יערי דמות טראגית, הוא היה בר-מזל.
שבעים שנה היה יערי פעיל בזירה הציבורית: מזכיר 'הקיבוץ הארצי', חבר הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, מזכ"ל מפ"ם וחבר כנסת מטעמה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, מנתה תנועת 'השומר הצעיר' כ-70 אלף חברים ב-22 ארצות. שנה לאחר שנפטר יערי, ב-1988, זכתה מפ"ם לשלושה מנדטים בלבד בבחירות לכנסת ה-12. תוך כמה שנים, נבלעה באיחוד שהקימה עם תנועת ר"צ בהנהגת שולמית אלוני, סגרה את עיתונה, "על המשמר", ואיחדה את 'הקיבוץ הארצי' עם 'הקיבוץ המאוחד' המסונף למפלגת העבודה. רק שריד אחד נותר ממפ"ם: תנועת 'שלום עכשיו' שהוקמה על ידי יוצאי חלציה בסוף שנות השבעים.
בראשית 1986, מעט לפני מותו, הורה מאיר יערי על סגירת ארכיונו האישי לעשור שנים בעקבות שימוש בלתי-ראוי להשקפתו בארכיונו שנמסר לחטיבת יערי בארכיון 'השומר הצעיר'. עשר שנים המתינו החברים לפתיחת הארכיון. כשביקשו למצוא כותב לביוגרפיה של יערי, גילו כי זוהרו הועם. בעוד שהביוגרפיה של יעקב חזן פורסמה חמש שנים בלבד לאחר מותו, ונכתבה על ידי ההיסטוריון זאב צחור, הרי שלא פחות מ-23 שנים חלפו מאז נפטר יערי ועד שפורסמה הביוגרפיה שלו.
מאיר יערי ובתו רחל, 1927
אנשי 'יד יערי' פנו לפרופסור אביבה חלמיש מהאוניברסיטה הפתוחה על מנת שתיאות לשמש הביוגרפית של יערי. לחלמיש רקורד מרשים: מלבד היותה חוקרת תולדות עם ישראל וארץ ישראל במאה העשרים, המשמשת ראש תחום היסטוריה של העת החדשה באוניברסיטה הפתוחה, היא גם זכתה בפרסים אקדמיים יוקרתיים ושוהה עתה בשבתון באוניברסיטת ברנדייס שבארצות הברית. אולם מעבר לרקורד האקדמי, חלמיש היא בת-בית בתולדות 'השומר הצעיר'. הוריה היו תומכי מפ"ם, היא עצמה הייתה חברה ב'שומר הצעיר' ובקיבוץ להב המסונף ל'קיבוץ הארצי'. כשפנו אליה, מספרת חלמיש, היא התנתה את תחילת המחקר בתנאי כפול: בלי צנזורה, לא על המקורות – ולא על הפירות. ואכן, מעידה חלמיש, כל החומר היה נגיש לה, הן בארכיון גבעת חביבה והן בארכיון קיבוצו של יערי, מרחביה.
סיפורו של מאיר יערי מרתק: מלבד הדברים הכלליים הידועים על אודותיו, למשל תמיכתו הבלתי-מסויגת בברית המועצות, חושפת חלמיש גם קטעים פחות ידועים. בראשית דרכו, היה יערי ממתנגדי חלוקת הארץ. הוא התנגד לכל רעיון של ביתור ארץ ישראל לשניים עד להשגת רוב יהודי מוצק בין הירדן ובין הים. הוא אמנם תמך במדינה דו-לאומית (או, כפי שמתקנת חלמיש, ב"חברה דו-לאומית") אך ראה את היסוד למדינה, או לחברה כזו, ברוב יהודי מוחלט. אילו היה מאיר יערי מעלה עמדות כאלה היום, ודאי היו ממהרים לשלוח אותו להסתופף בחברת מתיישבי יו"ש או לתייגו כ"ימין קיצוני".
"אף הומוסקסואלי אחד לא היה בשומר הצעיר!"
פרופסור חלמיש, מה הניע אותך לכתוב ביוגרפיה על מאיר יערי? הלא חלפו שנים רבות מאז הלך לעולמו בשנת 1987 ונדמה כי הרצון לכתוב ביוגרפיה על האיש נבע יותר מצורך אקדמי ופחות מצד "דרישה של הציבור". לרוב אלה שתומכים או מזדהים עם מה שנותר מ'השומר הצעיר' ומפ"ם, וגילם פחות משבעים, השם "מאיר יערי" כמעט ואיננו אומר דבר, לא טוב ולא רע.
"ההחלטה לכתוב את הביוגרפיה הייתה יוזמה של 'יד יערי' שפנה אליי לכתיבתה. בארכיון של יערי, שנמסר במלואו עוד בחייו, נעשה שימוש מציצני וקצת סלקטיבי ויערי עצמו נתן הוראה לסגור אותו למשך עשר שנים. מהרגע שהארכיון נפתח בשנת 1997, ניתן היה לעיין בו לצורכי מחקר ונעניתי להצעה שהגיעה מהם. וביחס לעצם כתיבת הביוגרפיה, אנחנו לא רק כותבים היסטוריה רק של מנצחים או מפורסמים. מעבר לעניין האישי, הביוגרפיה מנסה לספר את סיפורהּ של תנועה ולא רק של האיש עצמו. במובן הזה, גם האיש וגם התנועה ראויים למחקר ולביוגרפיה".
חלמיש מתוודה במבוא לספרהּ שהיא מגיעה ממקום אוהד. היא הייתה חברה בקיבוץ להב, קיבוצו של חיים אורון (ג'ומס). שמות כמו "דולק", "יודקס", "קובה" ואחרים מצטלצלים באוזניה עם צליל של בית-אבא. האם היה באפשרותה לקיים מחקר אקדמי "מקצועי" במנותק מעברה בקיבוץ הארצי ובמפ"ם? חלמיש מאמינה שהתשובה לכך חיובית.
"קודם כל, אני חושבת שהספר עומד במבחן האקדמי", טוענת חלמיש. "הוא איננו מהווה 'היסטוריה מטעם' וגם איננו ספר שנכתב על ידי אדם המתחשבן עם התנועה לאחר שעזב אותה. הביוגרפיה שלי סייעה לי להבין תנועה שפעלה על פי קודים מסוימים שכדי להבינם צריך להכיר אותם. העובדה שאני מכירה את התנועה מבחינה אישית סייעה לי במחקרי, אך איני חושדת או חוששת שהעובדות הביוגרפיות שלי השפיעו עליי לרעה. אני עורכת את המחקר מתוך אמפתיה אך לא מתוך רצון להאדיר, או להכפיש, את התנועה. המטרה היא לספר סיפור היסטורי".
את מגדירה את הביוגרפיה הזאת כ"ביוגרפיה קיבוצית" אולם מאיר יערי, לפחות בעשרים השנים האחרונות לחייו, לא השפיע על 'הקיבוץ הארצי' ומפ"ם כפי שהשפיע עליהם יעקב חזן.
"ראשית, הספר הזה מסתיים ב-1947; אני עכשיו כותבת את החלק השני של הביוגרפיה שבו הדברים הינם יותר מפלגתיים. באשר להגדרת החלק הזה כ'קיבוצי', אני מונה בהקדמה לספרי חמש סיבות להגדרה הזו, ואחת מהן היא שהקיבוץ היה בבת-עינו של מאיר יערי. זה נכון גם לגבי התקופה שלאחר 1947, שבה הוא היה פחות מעורב בקיבוץ. עד יום מותו, היה הקיבוץ מבחינתו הדבר החשוב ביותר בעשייתו. בשלב מאוחר יותר, האפיל עליו יעקב חזן, או לפחות היה בולט יותר ממנו, אך ההגדרה 'ביוגרפיה קיבוצית' מחזיקה מים ומוצדקת.
רבים מציינים את ההומו-ארוטיות הרבה שהייתה כרוכה בדמותו של יערי הצעיר עם כל הנעשה ב'שומר הצעיר' בכלל, ובפרשת ביתניה עילית בפרט. מהדברים עולה דמות שנעה בין הומו-אירוטיות ובין הומוסקסואליות ממש. חלמיש מסבירה כי "כאן ישנה לביוגרף דרך לעסוק בנושא חשוב בצורה עניינית ולא לגלוש לפיקנטריה, למציצנות או לכיוון צהבהב. ישנם מסמכים כתובים שמאפשרים ללכת לכיוון פרשני הומו-ארוטי או הומוסקסואליות. בספרו של פרופסור מתיתיהו מינץ, 'חבלי נעורים', ישנה אפילו רמיזה ברורה לכך שהיו ליערי נטיות הומוסקסואליות. לכן חשוב להבין מאין נובעות ההתבטאויות של יערי נגד נשים ומה היה הרקע לרצונו ליצור חברה על טהרת הגברים".
"זו תופעה מקובלת בהתארגנות של חלוצים ומהפכנים, ולא רק בארץ ישראל, המגובשים בחבורות של גברים", מוסיפה חלמיש. "לגבי יערי עצמו, הסתייגותו מנשים נבעה מהחשיבות הרבה שייחס לרעיון הקיבוצי. הוא חשש שהקשרים האישיים והמשפחתיים בין נשים לגברים עלולים לפגוע בקשרים שבחבורה. זה לא אומר שלא היו לו, אולי, מחשבות או רגשות לכיוון הומו-ארוטי בשלב מסוים של חייו, אולם המוטיבציה הייתה מהפכנית-חברתית".
כשהיה בן 81, אמר יערי כי המשפט המתאים ביותר לתיאור הקשר הארוטי בין חברי "השומר הצעיר" הוא "ואהבת לרעך כמוך" והוסיף: "אף הומוסקסואלי אחד לא הופיע בכל תנועת 'השומר הצעיר' שאני זוכר; אף אחד! זה לא היה ולא נברא, לא היה ולא נברא, אף אחד!" ניתן לומר שאולי יערי סלד גם מהומוסקסואלים בנוסף לשנאת הנשים שבו.
"הציטוט הזה מוכיח עד כמה קשה לסמוך על עדויות ממרחק הזמן. מובן מאליו שההתבטאות הזו מעידה על מה שהוא חשב ב-1981 ולא ב-1921. באותן שנים, חלשה עדיין הגישה שהומוסקסואליות מקורה בחטא. התייחסותי לשאלה הזו אינה נעשית מתוך עמדה שיפוטית או על סמך התייחסות ערכית, אלא מהתייחסות לגופה של תופעה".
"ברל קינא ב'שומר הצעיר'"
סיפורה של ביתניה עילית תופס מקום מרכזי כל כך בסיפורו של מאיר יערי על אף שמדובר בפרק קצר ביותר בחייו, אולי מהקצרים שבהם. מה היה בסיפור ביתניה עילית שהפך את הנושא למיתולוגי-כמעט? חלמיש מטעימה כי "כל הפרק של ביתניה עילית ארך בסך הכול חצי שנה. אחר כך החברים הצטרפו למחנה שומרייה ושהו שם עוד חצי שנה. ביתניה עילית היא מיתוס ועל החוקר לערוך חפירה ארכיאולוגית כדי לחקור לעומק את הנושא".
"אם תשאל היום מישהו על סיפור ביתניה עילית", אומרת חלמיש, "הוא יחשוב על ההצגה 'ליל העשרים' של יהושע סובול ולא על מה שקרה שם ב-1921. אך כשנוגעים בסיפור הזה, צריך לשאול על אילו צרכים המיתוס צריך היה לענות. בביתניה עילית התגלתה המנהיגות של יערי בפעם הראשונה, עד שבסופו של דבר הוא הסתלק או סולק ממנה, ולאחר מכן עלה למנהיגות בפעם השנייה. כשבוחנים את 'הקיבוץ הארצי', מבינים שהוא לא התפתח בכיוון של האינטימיות הרוחנית של ביתניה עילית אלא בכיוון של מחנה שומרייה שעסק בפעילות ארצית וגשמית".
אחד המאמרים המפורסמים ביותר הנקשרים בשמו של יערי הוא "סמלים תלושים" שפורסם בכתב העת "הדים" בעקבות תיווכו של המשורר אברהם שלונסקי. המאמר הזה, לטענתך, הפך אותו ממדריך ומורה דרך של חבורה קטנה ואינטימית למנהיג ציבורי בעל שיעור קומה. מה הייתה המטרה של המאמר – חשבון נפש או התחשבנות?
"חשוב להבין שבניגוד לחברה בת-זמננו, מדובר בחברה שבה דרכו של אדם להביע את דעתו הייתה באמצעות פרסום מאמר כתוב. השנה היא 1923 ו'הדים' היה כתב העת הספרותי החשוב בארץ. המאמר אכן הכה גלים והפך את יערי לדובר המוכר של 'השומר הצעיר' בעיני הציבור הרחב. כוחו של יערי היה בכתיבה על אף שהיא אינה קלה לקריאה; לשונו עשירה ומעידה על רוחב אופקים והשכלה רחבה. מדובר באדם בן 26 שלא זכה להשכלה גבוהה, שיטתית ומסודרת. זהו מאמר מעורפל למדי שבו הוא מתחשבן עם א"ד גורדון, עם אנשי ביתניה עילית, עם התנועה השומרית בחוץ לארץ; מאמר שרוצה לנתק את הקשר המובן מאליו בין 'השומר הצעיר' בחו"ל ובין מה שקורה בארץ ישראל בטענה שהתנועה בחו"ל לא הכשירה מספיק טוב את האנשים לקראת עלייתם לארץ. הוא מנתח היטב את העבר, משמש כמדריך, מפרש, אך בסופו של דבר איננו מתווה דרך לעתיד".
מה גרם למאיר יערי להתעקש על קולקטיביות רעיונית בתנועתו וסירב לקבל את רעיונותיהם של בן-גוריון וברל שהתנגדו לקולקטיביות זו? הרי בכל התנהלותו מול מפא"י הוא סתם את הגולל על איחוד בינם ובין 'השומר הצעיר'.
"כאמור, הדבר הכי חשוב ליערי היה הקיבוץ והוא רצה לשמור על אחדותו וייחודו. לכך נכנס עניין מנהיגותו: יערי רצה להישאר המנהיג מספר אחת, מנהיג טוטאלי של ציבור לא גדול. הוא העדיף זאת על פני מצב שבו הוא מנהיג חלקי החולק במנהיגותו עם אחרים ומתייחס רק לחלק מהקשת הרחבה של חיי האדם. הוא רצה להיות מנהיג תנועה שמנהיגותו חובקת את כל תחומי החיים של חברותיה וחבריה. כדי להבין את ההיסטוריה של 'הקיבוץ הארצי' צריך להבין את המנהיגות של יערי, אופייה ורצונו להיות המנהיג מספר אחת. 'הקיבוץ הארצי' קם ב-1926 וחלפו עשר שנים עד שהוקמה מפלגת 'השומר הצעיר'. רק בשנת 1948 הוקמה מפ"ם. כל ימי חייו של יערי, מפ"ם הצטרפה למסגרות אחרות אך לא איבדה את האוטונומיה שלה. כך, היא הצטרפה ל'מערך' אך לא למפא"י; היה רצון לשמור על ייחודיות מסוימת".
איך אפשר לאפיין את השפעתו של יערי על 'השומר הצעיר' ביחס לחזן? מה הייתה מידת ההשפעה היחסים המוקדמים בין השניים על המשך דרכם המשותפת?
"הן יערי והן חזן הבינו שהם זקוקים זה לזה ולכן שיתפו פעולה ביניהם, הן במישור הפוליטי והן במישור המנהיגותי של 'הקיבוץ הארצי' ומפ"ם. הם חלקו בהבנה ששיתוף פעולה הוא הכרחי הן למנהיגותם והן לקיום התנועה. עד שנת 1947, היה מובן מאליו שיערי הוא מספר אחת וחזן – מספר שתיים. בראייה לאחורה, הייתי יכולה לראות את מנהיגותו של יערי בלי חזן; יערי יכול היה לפעול בלעדיו ולמצוא מישהו שישלים את תכונותיו. קשה לי לראות את מנהיגותו של חזן ללא יערי. היחסים שלהם, שנראו בסדר על פני השטח, היו רוויים במתחים כבר בשנות השלושים".
חלמיש ממשיכה להעמיק את הידיעות בדבר הקרע העמוק ששרר בין יערי וחזן. "הם לא היו חברים, לא מבחינה אינטימית או מבחינה משפחתית", היא מספרת, "ובהמשך הדברים נעשו מסובכים גם משום שהמצב נעשה יותר מורכב ונוצרה סיטואציה לחזן נמאס היה למלא את תפקיד הכינור השני".
לפי חלמיש, "השינוי הגדול חל לאחר מלחמת ששת הימים, ההתקרבות הפוליטית של חזן לגולדה מאיר והקמת 'המערך'. למשל, היחס לברית המועצות הוא חלק מסיפור הסימביוזה המורכבת הזו של מנהיגותם; בשלב מסוים, היחס לסובייטים היה הדבק המלכד, ואחר כך הפריד ביניהם כאשר כל אחד עשה ביחס זה שימוש לשם חיזוק מנהיגותו".
תום שגב טוען כי יערי התווה סביבו פולחן אישיות, שהחל בשנות העשרים ולא תם עד סוף ימיו.
"אני לא בטוחה שאני רואה את זה בשנות העשרים, אך בשנות הארבעים הוא פיתח גינונים של מנהיג שאיננו כאחד האדם. כך, תפקידים בתנועה היו ברוטציה אך היה מובן מאליו שהוא וחזן אינם צריכים להיבחר. לדוגמה, ספרו 'בדרך ארוכה' יצא לאור בשנת 1947. זו הייתה שנת מאבק. הספר יצא בהוצאת 'ספריית פועלים' עם כריכת בד יפה, על נייר משובח, כאשר שם הספר נדפס באותיות זהב על רקע אדום. מובן שניכרת השפעה של פולחן האישיות בברית המועצות. גם בהופעותיו וגם באופי הקשרים שיצר עם האנשים הוא ציפה שיח
ניפו לו ויעריצו אותו, הוא קיבל ארגזי פרי מהקיבוצים וניכרו כל מיני סממני מנהיגות שאנו מכירים ממקומות שבהם נערכו למנהיגים פולחני אישיות".
אחד מיריביו הגדולים של יערי היה ברל כצנלסון שנפטר ב-1944. לאחר מותו של ברל, הגדיר עצמו יערי כ"אחד מידידיו-יריביו, מאוהביו-מתנגדיו". חלמיש מנסה להסביר את פשר היריבות הגדולה בין ברל כצנלסון ובין מאיר יערי ו'השומר הצעיר' שגרם לברל להסתייג כל כך מהתנועה.
ברל כצנלסון, 1934. צילום: זולטן קלוגר, לע"מ
לטענתה, "חלק מהתשובה לכך נמצא אצל ברל ולא אצל 'השומר הצעיר'. ראשית, ברל מעולם לא היה מנהיג פוליטי מספר אחת; הוא היה המדריך הרוחני של 'אחדות העבודה' ואחר כך של מפא"י, כשהמנהיג הפוליטי העיקרי היה דוד בן-גוריון. שנית, ברל רצה באיחוד כלל תנועת הפועלים בלי לתת את הדעת על דקויות של הגדרות רעיוניות ופוליטיות. שלישית, ברל קינא ב'שומר הצעיר'. כשהוא נסע לאירופה וראה את החברים המובחרים של 'השומר הצעיר', בעלי רמה גבוהה יותר מחברי 'החלוץ', הוא קינא בכך שמיטב הנוער מצטרף ל'שומר הצעיר' וכשיעלה לארץ – יצטרף ל'קיבוץ הארצי'. רביעית, לא זו בלבד שהוא הסתייג מהאידיאולוגיה של 'השומר הצעיר' ומארגונו, אלא שיערי התנסח בעל-פה באופן קשה להבנה. ברל לא הבין מה יערי אומר ואיך אנשים שותים בצמא את דבריו".
"בנוסף לכך, ישנו גורם לא פחות חשוב: אי אפשר שלא לקחת בחשבון שיערי ותנועתו היו יריבים והתחרו על נפש הנוער בגולה ועל תמיכת ציבור הפועלים בארץ. בעוד שברל פיתח את הסוציאליזם הקונסטרוקטיביסטי ללא שלבים מהפכניים של מלחמת מעמדות, התפיסה המהפכנית-מארקסיסטית הייתה דומיננטית ב'שומר הצעיר'. היה כאן ניגוד אידיאולוגי ממש, אם כי בסופו של דבר שני הצדדים הודו שההבדלים לא היו גדולים. ניתן לומר שהסיבה לאי-האיחוד הייתה יותר פסיכולוגית מאשר אידיאולוגית".
"קודם כל רוב יהודי, אחר כך מדינה"
יערי, כך את מסבירה, התנגד לתוכנית החלוקה כיוון שטען שאל לו ליישוב להסתמך על האימפריאליזם ולא על הדמוקרטיה. אולי יערי בכלל קיווה או ציפה שישראל החדשה תקום כרפובליקה סובייטית בהנהגת 'השומר הצעיר'.
"יש פה בלבול: 'השומר הצעיר' דיבר על תוכנית לחברה דו-לאומית – לא למדינה דו-לאומית. הרעיון היה שהמדינה היא שלב ראשון בדרך לחברה. ההתנסחות בנושא מתייחסת גם לעניין הדו-לאומי כאשר המטרה הסופית היא הקמת חברה קומוניסטית אל-מעמדית ועל-לאומית".
הרי דווקא יערי הציג בשעתו עמדה ניצית בהרבה בהשוואה לבן-גוריון: בעוד שבן גוריון תמך במדינה יהודית על חלק מארץ ישראל, הרי שיערי תמך בהקמת מדינה יהודית רק כשיהיה רוב יהודי בארץ. אולי בבחינה היסטורית, יערי המוקדם הוא הרבה יותר "ימני" במושגים של ימינו וקרוב להשקפות נפוצות כיום בהתיישבות ביהודה ושומרון.
"החלוקה הזאת בעייתית וצריך לבחון כל עמדה וכל ביטוי בהקשר ההיסטורי שבו הם נאמרו. 'השומר הצעיר' התנגד לתוכנית החלוקה ולתוכנית בילטמור, שאף היא דיברה על מדינה יהודית בכל ארץ ישראל. 'השומר הצעיר', בוודאי שבתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה, סבר שארץ ישראל המחולקת לא תספיק מבחינת שטחה לקליטת המוני העם היהודים. ארץ ישראל הייתה צריכה לקלוט את רוב העם היהודי ולכן החברים אפילו דיברו על 'ארץ ישראל וסביבותיה' כמקום לקליטת היהודים. הם האמינו שהארץ לא תספיק לקליטת המונים".
"נושא הקמת המדינה היה שנוי במחלוקת במדיניות הציונית דאז. כבר ב-36' בן-גוריון לא האמין שהרוב היהודי יקדם למדינה היהודית וחשב שלא זה יהיה סדר הדברים. לכן הוא תמך ברעיון חלוקה הארץ כאשר בחלקה האחד של ארץ ישראל, שבו תוקם מדינה, ינהלו היהודים מדיניות עלייה לפי הבנתם. כאשר עלה הנושא לדיון בקונגרס הציוני ב-37', אשר בו אגב יערי לא השתתף מחמת מחלה, 'השומר הצעיר' התנגד לתוכנית החלוקה מתוך רצון לשמור על עמדה שונה בהשוואה לרוב תנועת הפועלים".
"התנועה עוד לא הייתה מפלגה ויוצג בסיעת העבודה בהנהגת מפא"י. גם היחס לשאלה הערבית נבע מרצון לשמור על ייחודיותו של 'השומר הצעיר'. החברים המשיכו לתמוך עד 1947 בהתנגדות לרעיון חלוקה והתמידו ברצונם לראות חברה דו-לאומית בכל ארץ ישראל עד שהוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל, אונסקו"פ, המליצה על חלוקת הארץ. כאן קרה דבר מעניין: בתוך חודשיים-שלושה שינה יערי את דעתו ועבר לתמיכה בחלוקה".
הוא שינה את דעתו לאחר שהסובייטים שינו את דעתם…
"העובדה שברית המועצות תמכה בפתרון הקלה על 'השומר הצעיר' לעשות את השינוי; זה לא היה הגורם המכריע בהחלטתם אך הקל עליהם. השינוי בעמדה הסובייטית סייע ליערי להנהיג את תנועתו לעבר השינוי".
מעריץ של סטאלין
בדומה לקומוניסטים בארץ ישראל, מספרת חלמיש, הגן יערי על משפטי הראווה במוסקבה, על הטיהורים במפלגה הקומוניסטית הסובייטית ובצבא האדום, על הדיקטטורה של סטלין. חלמיש כותבת שיערי קיבל את מהלכי בריה"מ "בהשלמה, בהסכמה ובצידוק הדין ואף לימד עליה זכות". הוא תמך בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. זאת, בניגוד לחזן שראה בהסכם "פשע" אשר לדבריו "שום תכסיס איננו יכול להצדיק" אותו.
חלמיש מאמינה כי "חשוב להדגיש שעל אף העמדה הפרו-סובייטית ותמיכתו בבריה"מ, יערי היה בראש ובראשונה מנהיג ציוני והציונות עמדה אצלו מעל לכל דבר אחר, כלל היחס לסובייטים. גם בשיא הערצתו לבריה"מ, הוא ביקר את יחסהּ ליהודים. שאלת יחסו של יערי לבריה"מ היא נושא מאוד מורכב שאני מתכוונת לדון בו בצורה יסודית בחלק השני של הביוגרפיה. אולם כבר עתה ניתן לומר שאצל יערי ההזדהות עם הסובייטים וההערצה שלו כלפי ברית המועצות נמשכה אפילו אחרי 1956, השנה שבה נערכה הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית שחשפה את פשעי סטאלין, אפילו אחרי המעורבות הסובייטית במזרח התיכון בתקופת "מבצע קדש" וגם לאחר מלחמת ששת הימים שבעקבותיה נותקו היחסים עם מוסקבה. בשלב מסוים, העמדה שלו כלפי בריה"מ נראתה כהיאחזות בקרנות המזבח והייתה עניין שהבחין בינו ובין חזן וייחד את מנהיגותו. העניין הזה הוא כמעט טרגדיה אצל יערי".
לא נאחז בקרנות המזבח. מאיר יערי ויעקב חזן (מימין)
יערי כתב בשעתו דברים הרבה יותר להוטים מאשר הזדהות והערצה: לדבריו, "'השומר הצעיר' הוא מבצר בלתי-מזועזע של סולידריות עם ס.ס.ס.ר. בכל קוניונקטורות". הוא אמר לסובייטים כי "במשך כל שנות קיומנו אנו מנהלים בארץ ישראל הסברה על הבנייה הסוציאליסטית הכבירה בברית המועצות" ומאוחר יותר הדגיש בפני הסובייטים כי "הננו כמוכם תנועה בונה ולוחמת כאחת… הננו עצם מעצמכם". נדמה שאפילו הקומוניסטים בארץ לא יכלו להתחייב לברית המועצות יותר משהתחייב לה מאיר יערי, וכל מה שהפריד בינו ובינם היה הרצון להקים רפובליקה סובייטית בארץ ולא להקים גלות יהודית בברית המועצות עצמה.
"מהדברים הללו עולה למעשה השאלה עד כמה ראה מאיר יערי בפק"פ [המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, ד. מ.] איום על 'השומר הצעיר'. האם הוא חשש שאנשים צעירים עלולים להימשך לקומוניזם ושפק"פ עלולה להתחרות ב'שומר הצעיר'? כשמדברים על שנות השלושים, הארבעים וראשית שנות החמישים, חשוב לזכור שבריה"מ הייתה מעצמה שנתפסה כארץ המהפכה שנעשים בה דברים מופלאים ושמשנים בה סדרי בראשית. בריה"מ הייתה מעוז הסוציאליזם והקדמה מול הריאקציה והפאשיזם".
"הסכם ריבנטרום-מולוטוב ביטא תקופה בעייתית אולם הניצחון הסובייטי במלחמת העולם השנייה ושחרור חלק גדול ממחנות ההשמדה על ידי הסובייטים הוארו באור זוהר. עמדת בריה"מ כפי שבוטאו בנאומו של גרומיקו באו"ם נתפשה כלקיחת הצד הנכון, הצודק והמתקדם שתומך בציונות. התחושה הייתה שהתמיכה בבריה"מ היא הליכה בכיוון הנכון. אולם לכל אורך הדרך, 'השומר הצעיר' היה תנועה ציונית. מתחת לכותרת עיתון 'על המשמר' הופיע הסיסמה 'לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים', בסדר הזה. הרי גם ברל וגם בן-גוריון אמרו על 'השומר הצעיר', 'במבחן המעשה אתם כמונו'".
אולם יערי לא רק האמין שהסובייטים "יאמצו אל לבם במוקדם או במאוחר את הפתרון הציוני", כפי שאת מצטטת אותו; הוא התנגד בחריפות להפלת סטלין וסנט בליאון טרוצקי. את מצטטת אותו כמי שמצפה לפגוש בסטלין שאותו כינה "הבונה והלוחם הגדול בימינו" ו"מנהיג המהפכה".
"זהו נושא תמוה ומעורר תהיות. אם בשנות השלושים היו ידיעות ופרשנויות לכאן ולכאן על הנעשה בברית המועצות, ואנשים גדולים באירופה נאחזו בהערצת הסובייטים, הרי שבהמשך כבר הדברים החלו להתבהר. למרות זאת, אנו מנסים להסתכל לאנשים בגובה העיניים מבחינה ההיסטורית. בנושא הזה, נקודת השבר הייתה פרשת מרדכי אורן, בכיר מפ"ם שנאסר בעוון שליחות ציונית בצ'כוסלובקיה, ומשפטי פראג. למען האמת, זהו נושא שאני מתחבטת בו בכתיבתי הוא יקבל את הטיפול הראוי לו בכרך השני".
אטום כלפי ניצולי השואה
בנוסף להתנהלות הבעייתית בשאלת הסטליניזם, עולה גם שאלת היחס לשואה ולניצוליה. ניתן אולי לומר שיחסו של יערי לשואה נע בין אימפוטנציה ששורשיה בהלם ובין חוסר מעש שלווה בתודעה של קטסטרופה. יערי האשים את הסוכנות היהודית בכך שמנעה מהידיעות על הזוועה להגיע לחברי היישוב.
חלמיש מבקשת לנקוט עמדה פחות שיפוטית ביחס ליערי. "נושא קליטת הידיעות על השואה והפנמתן תואר רבות בספרות המחקרית ומובן מאליו שממרומי שנת 2010 קשה לנו להבין מה עבר על האנשים ב-1942 כשהגיעו אליהם ידיעות שלא היה להן תקדים בהיסטוריה", טוענת חלמיש.
"אני לא רוצה להיכנס להאשמות המופנות כלפי הנהגת היישוב על שלא עשתה מספיק. יערי הביע קנטרנות של אדם שנמצא באופוזיציה ומתלונן על אנשי השלטון שלא שיתפוהו בידיעות. מבחינה זו ניתן לומר ש'אם היינו עושים ככה וככה, אולי הדברים היו קורים אחרת'. הדבר תקף גם לגבי הסכסוך הציוני-פלשתיני. אולם יערי לא היה שונה משאר המנהיגים מבחינת איטיות הבנת האירועים שקורים שם. הבעיה שהטרידה אותי היא האטימות שהוא הפגין כלפי הניצולים. אני כותבת בספרי שאם מותר לביוגרף להתווכח עם הגיבור שלו פעם אחת, זו הנקודה שבה אני רוצה להתווכח עמו: האטימות הרגשית שלו כלפי מי ששרד את השואה".
חלמיש מספרת כי בשלהי 1945, פגש יערי פרטיזנים בכינוס עולים שנערך בקיבוץ עברון. בנאומו, הוא פנה אליהם ואמר: "כיצד למות מות גיבורים – יש לנו מה ללמוד מכם, אולם כיצד לחיות חיי-גבורה, הניחו לנו, במטותא, להורות לכם לקח". חלמיש מסבירה את הדברים בטענה כי "היחס שלו לניצולי השואה נבע מן הדאגה למנהיגותו. הוא חשש שהאנשים הללו שעמדו במבחנים עליונים ביותר – למשל, אבא קובנר, חייקה גרוסמן – יהוו איום על מנהיגותו".
חלמיש מנסה לרכך את מערכת היחסים הקשה והעכורה בין יערי לקובנר. "הוא ביקש להעמידם על מקומם", היא מסבירה. "קובנר נתן לו להבין שאין לו שאיפות לכבוש את ההנהגה ועל כן יחסיהם היו מפויסים. דינה פורת מפרטת זאת היטב בספרה על אבא קובנר. מערכת יחסיו עם חייקה גרוסמן היו הרבה יותר מורכבים יותר ובעייתיים. אני בוחנת את הדברים בפריזמה של מנהיגות ומאבק בין-דורי. היה לו חשש שהדבר יאפיל על עמדתו כמנהיג ועל סמכותו".
בזבז תנועה שלמה על פנטזיה?
יערי מצטייר כדמות הטראגית של השומר הצעיר ומפ"ם. הוא תמך בתחילה בחברה, או במדינה דו-לאומית, וכשל. במקביל, התעקש על האוריינטציה הסובייטית והתאכזב. יש בכך משום טראגיות.
"בהחלט יש מימד טראגי באדם שהיה מנהיג וירד מגדלותו, לא כל שכן באדם שהנהיג תנועה שירדה מגדולתה. מבחינתי, הטרגדיה האמיתית שלו – וחסד עשה עמו הקב"ה שהוא לא היה עד לדברים האלה – היא מה שקרה לתנועה הקיבוצית. זה הרבה יותר טראגי ממה שאירע למפלגה. הדבר שהיה הכי חשוב לו הוא התנועה הקיבוצית. הרי העבירו את קיבוצו, מרחביה, למעמד של קיבוץ נלווה בגלל המעבר ללינה משפחתית. הדבר העכיר את היחסים בינו ובין חזן. הטרגדיה שלו הייתה השינוי – אני מעדיפה להשתמש בביטוי זה על פני ביטויים כמו קריסה או דעיכה – בתנועה הקיבוצית".
"ברטרוספקטיבה, יכולים להשמיץ את 'השומר הצעיר' שהוא טעה לכל אורך הדרך, אולם אי אפשר לקחת ממנו את נוכחות הקיבוצים על מפת ארץ ישראל. לצד זה ניתן למנות את המעשה החלוצי, הבנייה, הפעילות ההתיישבותית, הפעילות האדירה כתנועת נוער בגולה, במיוחד בפולין בין שתי מלחמות העולם. וכמובן, ההרואיות של חברי התנועה גם באותם מקומות שבהם התארגנה מחתרת ופעילותם בשיקום התנועה לאחר המלחמה ולמען שארית פליטה. פעילות 'השומר הצעיר' בארץ תמיד מתוארת כתנועת נוער לתפארת. גם אלה שאינם תומכים עוד בעמדות הפוליטיות של התנועה מהללים אותה".
נראה שמאיר יערי מסמל את כישלונה של מנהיגות אשר, כפי שאמר פעם יעקב חזן, אולי בזבזה תנועה שלמה על פנטזיה.
"בדיעבד, אנחנו מנסים לברר איפה טעינו. אני לא יודעת מה זה 'בזבזנו תנועה שלמה'. היום, כשאנו מסתכלים אחורה, חלק מהדברים אולי נראים פתטיים, למשל, הוויכוחים על המקף של המרקסיזם והלניניזם. אנחנו צריכים לבדוק את ההיסטוריה בגובה העיניים לשאול למה הם האמינו בפנטזיות האלה ועל אילו צרכים הן באו לענות. אני שואלת מה היה במנהיגות של מאיר יערי שענה על צרכי הציבור שחיפש דרך, שחיפש אולי אדמו"ר שייתן לו 'שולחן ערוך' ופשר למעשה האפור היומיומי, מנהיג שיגיד, 'אנחנו אוספים עכשיו תפוחי אדמה בשדה אבל מעבר לאופק מחכה לנו עתיד מזהיר כתנועה לאומית ומהפכנית'".
חלמיש מכירה בסימטריה הקשה הקיימת בין התמוטטות התנועה הקיבוצית ומפ"ם ובין קריסת ודעיכת תנועת העבודה. לשיטתה, "אנחנו מדברים על תנועה שמצד אחד היו לה רעיונות בתחום החברתי ומצד שני היא התמודדה עם מציאות של סכסוך בין שני עמים. נוצר מצב שבו הציבור שהיה אמור לתמוך בתנועה מסיבות כלכליות-חברתיות, ציבור הפועלים – ציבור של אנשים שחיים מיגיע כפיהם בלי לנצל אחרים – הצביע למפלגות אחרות. הוא לא עשה כן בגלל המצע החברתי אלא בשל עמדות בסכסוך הציוני-פלשתיני. בשנות החמישים והשישים, קיבלה מפ"ם יותר קולות בבחירות להסתדרות מאשר בבחירות לכנסת, במספרים מוחלטים. הציבור ראה במפ"ם כתובת מבחינה חברתית יותר מאשר מבחינה מדינית".
דמות טראגית. מאיר יערי, סוף שנות השבעים
"למרבה הצער, תנועת העבודה לא הגיעה לניצול כוחה האלקטוראלי. אם כל מי שאי פעם היה חבר ב'שומר הצעיר' או ב'קיבוץ הארצי', או באיזושהי צורה רק התחכך בהם, היה מצביע למפ"ם, היא הייתה היום המפלגה השנייה בגודלה בארץ".
חזן התלהב מ'גוש אמונים'
אנקדוטה אחת הזכורה היטב מההיסטוריה של מפ"ם היא הרגע שבו חזן משווה את 'השומר הצעיר' ל'גוש אמונים'. ההשוואה הזו, שקוממה עליו רבים מבני תנועתו, עוררה אז סערה גדולה. כשהצעתי לחלמיש הסבר לדעיכת תנועת העבודה בכך שאחת הסיבות לדעיכת מפ"ם ו'השומר הצעיר' היא נטישת הרוח החלוצית, ההתיישבותית, שאומצה דווקא על ידי המתיישבים ביו"ש, היא מבקשת להסתייג.
"יעקב חזן ניסה לראות את הדברים ממרומי גילו; הוא חש תחושת תסכול עמוקה ביחס למעשה ההתיישבותי של 'השומר הצעיר' שהחל לדעוך. אולם חשוב לזכור שגם לפני קום המדינה, 'השומר הצעיר' מעולם לא פעל בניגוד להחלטות ההנהגה המדינית הנבחרת בתקופת היישוב", אומרת חלמיש ורומזת רמז עבה לקריאות העולות בימין בזכות סרבנות לפינוי יישובים.
חלמיש טוענת כי "הוא היה לויאלי בצורה מוחלטת ולא עשה מעשה שנועד לערער על סמכות השלטון. או לשנות החלטות שהתקבלו בצורה דמוקרטית. מבחינה זו, אפילו מבקרי 'השומר הצעיר' לא יוכלו להאשימו בדברים אלה בשום צורה ואופן. מאיר יערי היה חד משמעי בעניין הזה".
"אבא לא היה מנהיג טראגי": ראיון עם אלוף אביעזר יערי, בנו של מאיר יערי
כשטלפנתי לאביעזר יערי, בנו של מאיר יערי, על מנת לערוך עמו ראיון, נשמע בקולו היסוס. ההיסוס הזה מלווה אנשי שמאל ותיקים ורבים שעייפו ורחקו, וכל מגע עם העבר כרוך בנוסטלגיה מכאיבה. אולם יערי נעתר כמעט מייד.
אביעזר יערי, שיחגוג בסוף פברואר את הגיעו לגבורות, נולד בקיבוץ מרחביה לאנדה ומאיר יערי. הוא השתתף בקרב תל-מוטילה עם הצבא הסורי ב-1952, השתתף בכיבוש שארם א-שייח' ובמלחמת ששת הימים נלחם במערכה על רמת הגולן וכיבוש קונייטרה. לאחר המלחמה, הצטרף לחטיבת המחקר באגף המודיעין בצה"ל ובשנת 1971 קודם על ידי אהרל'ה יריב לדרגת סגן אלוף. יום לפני מלחמת יום הכיפורים, דרש כראש ענף 5 – ענף סוריה ולבנון – שתיערך גיחת צילום כדי להעריך את ההכנות הצבאיות הנערכות על ידי הסורים. לפני כן עוד הספיק להזהיר את קצין המודיעין של פיקוד צפון, חגי מן, וננזף על ידי ראש החטיבה, אריה שלו. הוא זכה לשבחים על ידי ועדת אגרנט.
לאחר שנתמנה לתפקיד עוזר ראש אמ"ן, תמך בהפצצת הכור בעיראק על ידי הממשלה והיה ממתנגדי הכנסת כוחות צה"ל לביירות במלחמת לבנון הראשונה. במשך שלוש שנים שימש מפקד המכללה לביטחון לאומי ופרש מצה"ל. בין 1987 ל-2000 היה אחראי על ביקורת משרד הביטחון במשרד מבקר המדינה. פעילותו זכתה לתהודה, בין השאר, לאחר שלא מצא דופי בהתנהגותו של הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, באסון צאלים ב'.
"אני לא חושב שהביוגרפיה פורסמה מאוחר מדי, ואם יש מטרה לביוגרפיה של אישיות ציבורית, הרי שלדעתי ביכולתה למלא את תפקידה בזמן הזה", אומר יערי ביחס לשנים הרבות שחלפו מאז שנפטר אביו ועד לפרסום הביוגרפיה. "אני חושב שטוב שהקהל ש'משוגע' על קריאת דברים כאלה יעיין בגרסה הזו. כיוון שהזמן רחק ודמויותיהם של מקימי היישוב נשחקו, הרי שהספר הנוכחי מאפשר לחזור לקרוא על פועלם, להתרשם מחדש על אודותיהם, להיזכר בהם ולתת להם את מקומם הראוי בביוגרפיה של מדינת ישראל".
מאיר יערי עשה טעויות רציניות בקריירה שלו, בהן התמיכה הבלתי-מסויגת עד הרגע האחרון כמעט בברית המועצות, וההתלהבות מרעיון המדינה הדו-לאומית בשעה שבמפא"י נאבקו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. חלמיש, בעקבות רבים אחרים, תוהה כיצד אדם כזה נותר דמות משפיעה במשך עשורים כה רבים.
"נשאלת בביוגרפיה שאלה יסודית המלווה באי-הבנה מסוימת. חלמיש שואלת למן ההתחלה איך אדם שלדעתה עשה כאלה טעויות בזירה הפוליטית נשאר מנהיג נערץ על אנשיו וחברי תנועתו. טמונה בשאלה הזו אי-הבנה שאותה גם הבהרתי לה. יש הבדל בין שני דברים: מצד אחד, אבא היה אדם שבנה תנועה שלמה ונשאר מייסד בעל השפעה אישית, אדם שחי טוב עם אנשיו והבין אותם. היה לו מעמד היסטורי ביישוב שקבע את מקומו הבסיסי בהיסטוריה של התנועה הציונית ומדינת ישראל. מצד שני, ישנו מנהיג שבעניינים מסוימים שגה בקביעת עמדה כזו או אחרת. מבחינה זו, הדבר קרה לרוב מנהיגי היישוב שיצרו תנועות או מפלגות, למשל יצחק טבנקין ומנחם בגין, אשר מעמדם כאבות-מייסדים לא הורע על אף ששגו".
"זה מזכיר לי את הסיפור על יצחק גרינבוים [שר הפנים הראשון, מחותמי מגילת העצמאות, שעבר מ'הציונים הכלליים' למפ"ם, ד. מ.] שביום הולדתו ה-70 הגיע 'הזקן', דוד בן-גוריון, לברכו ואמר: "תמיד היה לי תענוג להתווכח איתך אבל בסופו של דבר לדעת שאני צודק'. גרינבוים ענה לו שבן-גוריון צדק רק משום שהיה לו רוב יכולת לממש את דעותיו ולהתאימם למציאות שהתגלתה לו, והוא – גרינבוים – גם כשצדק היה במיעוט והשקפותיו לא באו לכלל מימוש. ברוח הדברים האלה, אבי, מאיר יערי, לא הגיע להזדמנות לממש את דעותיו. הרי אנו יודעים על כמה מנהיגים בישראל שאמרו דבר אחד לפני שנבחרו לתפקיד ראש הממשלה וכשהגיעו לכסא הרם ראו איך המציאות השתנתה".
אתה חושב שהביוגרפיה הזו עושה צדק היסטורי עם אביך?
הספר הזה מראה את אבא כאישיות מורכבת ומעניינת, עם משקל תרבותי ויצירתי, ולכן נותנת ביטוי יפה. למרות זאת, בביקורות שפורסמו על הספר, הרי ששוב מזכירים את החלק המיתולוגי הקצר שבו משחקת ביתניה עילית [ההתיישבות הראשונה של 'השומר הצעיר' בארץ ישראל, ד. מ.] תפקיד גדול עם כל מיני ספיחים שמתארים את אבא כגורו ואת חבריו כאנשים שדוכאו על ידו. מאיר בא ארצה כמנהיג וכחלוץ בודד והסתפח לביתניה תוך כדי ההתהוות הזו שהייתה קצרה וארכה שנה או שנתיים. הרעיונות התנועתיים הלכו והתבשלו שם בצורה פחות או יותר פיקנטית ויש כאלה שנאחזים במה שקרה שם. אבל אחרי הפרק הזה, שמגלגלים אותו קדימה ואחורה לכיוונים שונים ומוגזמים מאוד, אבא המשיך בדרכו.
"סוד מנהיגותו של אבא", טוען יערי, "נעוץ ביותר מאספקט אחד. הוא היה איש בעל מחשבה עמוקה. הרי גם אני חוויתי את הסיפור הזה כשחלק גדול מזמנו הוא היה מבקש, 'תנו לי זמן ל'אַגֶדאנְק', למחשבה, לעיכול החומר ולמציאת הדרך. הייתה לו כריזמה אישיותית. יחד עם זאת, לא נכון לייחס את הכריזמה הזאת להברקה. בהברקות יעקב חזן עלה עליו; אבא העמיק יותר מחזן ושם לב לחברים. למשל, היו קיבוצים שהזמינו אותו לדיון החברתי. לאבא הייתה השפעה אישית על אנשים. על אף שהוא לא השלים את השכלתו, היה לו ידע תרבותי רב ויכולת לעכל אותו. מרגע שהבין לאן הוא הולך, היה לו כוח השפעה גדול".
יערי מסתייג מהערכת אביו כדמות טראגית. "אינני סובר שאבי היה מנהיג טראגי", הוא פוסק, ומוסיף: "הרי גם היחס האוהד לברית המועצות וגם התמיכה ברעיון הדו-לאומי היו חלק מעולמם של רוב המנהיגים הגדולים. ההבדל בינו ובינם ה
וא שהם נפרדו מהרעיונות הללו מוקדם ממנו, אפשר להגיד שהם עשו זאת בזמן, בעוד שאבא תמך בדברים האלה עד הרגעים האחרונים שבהם היה צריך להכריע לכאן או לכאן. ברגע האחרון, הוא תמך בהקמת מדינה יהודית נפרדת. הטראגיות שלו התבטאה בעובדה שהדברים נמשכו לאורך זמן גדול יותר ממה שהם נמשכו אצל אנשים אחרים. לדעתי, היחס החיובי לברית המועצות נבע, במידה מסוימת, מאי-החמרה מספיקה בביקורת על המשטר ששרר בה".
"עם זאת", מוסיף יערי את ההסתייגות הצפויה, "עובדה היא שהסובייטים תמכו בהקמת המדינה, הצילו מיליוני יהודים במלחמת העולם השנייה וניהלו בתחילת הדרך מערכת יחסים סבירה עם מדינת ישראל הצעירה. נכון, האהדה שלו לסובייטים נמשכה זמן רב מדי, אך כאשר הוא עמד בפני הריאליה – משפטו של מרדכי אורן בפראג, למשל – הוא התרחק מהם. אני חושב שאם מגזימים בחשיבות הדברים האלה ביחס ליצירה האמיתית שלו – יישוב הארץ – זה מקבל מימד טראגי. אולם אם בוחנים את הדברים בפרופורציות הנכונות, היו מקומות מסוימים שבהם הוא שגה, לא יותר מכך. אבא לא נפטר מהעולם כאיש טראגי".
ליערי הייתה מערכת יחסים מורכבת מאוד עם יעקב חזן. כיצד אתה יכול להעריך את יחסיהם כמי שהיה עד לה מקרוב?
"די מוקדם בשנות העשרים, כשקבוצות השומרים החלו לחפש דרך למחשבה ולארגון משותף, שני האנשים האלה קלטו שהתכונות הנפרדות שלהם משלימות אלה את אלה לכדי נכס גדול. הם המשיכו בכך בהכרה מלאה. ביום הולדתו החמישים של חזן, אבא אמר שהם אינם דומים זה לזה אך משלימים זה את זה, והבהיר שהוא איננו חושב שהיה מצליח אלמלא השילוב הזה של מנהיגות דואלית במקרה הזה ובזמן הזה. מובן שהיחסים לא היו נטולי קונפליקטים אך ביחס לשני מנהיגים בעלי מעמד, כריזמה וכושר מנהיגות שהיו צריכים להשלים זה את זה, הרי שמספר החריגות והחריקות היה מספיק קטן כדי שהם יקימו תנועה מפוארת".
חזן, בשונה מאביך, היה נצי מאוד. בשנותיו האחרונות הוא גם טען שבמעש ההתיישבותי ביש"ע יש דומי ל'שומר הצעיר' בראשית הדרך.
"חזן היה מושפע מהניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, מתוצאותיו ומן המרחבים הטריטוריאליים שנפתחו בפני המדינה. הוא פחות הקפיד על ביקורת היסטורית. אבא מההתחלה היה בלתי-מסופק וראה בדאגה רבה את השימוש שלנו בשטחים שנכבשו. הוא האמין שאם אנו רוצים בשלום, הרי שהאחיזה הזו בשטחים תביא למשבר עמוק. לחזן היו לו תגובות אמוציונאליות ונסחפות ביחס לאבא, וככה הגדיר חזן את ברית המועצות, כ'מולדת שנייה'".
אתה עצמך נשארת סוציאליסט?
אני סוציאליסט במובן הזה שאני מאמין בסוציאל-דמוקרטיה המקיימת משטר חברתי נבון ואנושי. ברוח הדברים שאמר מי שעד לא מזמן הנהיג את תנועת העבודה, אני מאמין שצריך להפחית את 'הקפיטליזם החזירי'. המציאות שקיימת היום שונה מאוד מזו שאבא הכיר בימי חייו.
