האגרטל הסדוק של בנימין נתניהו

המשורר פול ורלן כתב על האגרטל השבור. המים ההולכים ונעלמים ממנו. לא יודעים מה קרה ומדוע, רק שהמים נוזלים מן האגרטל. מלחמת עזה האחרונה היא האגרטל השבור של הציונות. קשה למנות את המלחמות בהן הפסידה ישראל. אפילו מלחמת לבנון, שבסופה נסוג צה"ל, טמנה בחובה תבוסה. גם לא מלחמת יום הכיפורים. הפעם הובסה ישראל מידי ארגון טרור נגדו פתחה במלחמה יזומה. נטולת כוח הרתעה, נתונה לחסדי המצרים, עם עורף חסר אמון בממשלה ואזרחים החשים חסרי אונים, המים באגרטל הציוני השבור נוזלים.

ראש הממשלה נתניהו יזם את המלחמה באמתלת שווא. בכיר לשעבר בצה"ל הבקי בפרטים טוען שחטיפת שלושת הנערים יוחסה לחמאס ללא כל בסיס אמתי. תחת לחץ פוליטי כבד מימין ומשמאל, שיחות שלום שקרסו, קואליציה מתפוררת, משבר אמון חריף עם האמריקנים ותחושת בידוד חזקה, יצא ראש הממשלה למלחמה. ולא רק מלחמה נגד העזתים. קריאת הנקם בה פתח את נאומו משהתברר שהנערים נחטפו ונרצחו, הדהדה מקצה הארץ עד קצה האחר. כך ניתנה הלגיטימציה לרצח הנער הערבי. וכך גם ניתנה ההצדקה ללינץ' בשני צעירים ערבים. וכך גם החל מסע הסתה ורדיפה של אנשי שמאל ועיתונאים מצד קבוצות ימין קיצוני. אחרי חמש שנים של כהונה שמרנית ושקטה יחסית, נתניהו שוב איבד שליטה.

נראה כצל של עצמו. בנימין נתניהו

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה איבד נתניהו שליטה. זמן לא רב לפני הירצחו של רבין המנוח, ביקש נתניהו לפגוש בו. "הוא לא בוגד!", קרא יושב־ראש האופוזיציה להמון צמא־הדם שגירש את דוד לוי והבריח את מיקי איתן מכיכר ציון. רבין, שראה את מפגיני הליכוד עם שלטי "רבין בוגד" מול ביתו, סירב לפגוש בראש האופוזיציה. כששמע נתניהו על מותו של רבין כתוצאה מההתנקשות, הוא היה בפניקה מוחלטת.

המלחמה, כאמור, ביקשה לנקום בחמאס על רצח הנערים. הטרור מעזה הגיב בעוצמה בלתי־רגילה. וכאשר נחשף מחדל המנהרות והיה כבר ברור לגמרי שראש הממשלה הסתיר מהעם, וכנראה משרי הממשלה, את האמת על הנעשה במדינת הטרור השוכנת ליד ישראל, הוא ביקש הפסקת־אש. לא, הוא לא רצה לחסל את המנהרות ולשלם את מחיר־הדמים בדמות הרג עשרות לוחמי צה"ל. ולא, הוא לא רצה לגרום לחצי מיליון פלשתינים לגלות מבתיהם וליותר מאלפיים למות. חמאס משך אותו פנימה. נתניהו נגרר ואיבד שליטה. שוב.

הוא יצא למלחמה בעזה תוך תמיכה מוחלטת של רוב הציבור הציוני. הוא נתבקש לפרוע את השטר שנתן לציבור בבחירות 2009: מיטוט שלטון החמאס. באמצע, כשהחלו להיהרג מדי יום לוחמים, הוא נבהל. יאיר לפיד הציע לו לחסל את ראשי החמאס. נתניהו נבהל עוד יותר. ביבי, ציפי ובוגי גילו לחרדתם שהקבינט יותר ימני מהם. ליברמן, שערער את נתניהו עם חיסול השותפות בין הליכוד לבין ישראל ביתנו, נראה בעיניו כסוס טרויאני בקבינט.

שוב ושוב רצה נתניהו בהפסקת־אש. שוב ושוב סורב. יכולת העמידה של החמאס הפתיעה אותו. לשמחתו, לא היה לו ראש אופוזיציה בסגנונו־שלו, שביקש לעשות לו הפיכה מבית עם מחאת מילואימניקים מאורגנת. הפוגות האש ההומניטריות והפסקות האש החד־צדדיות, שהופרו פעם אחר פעם על־ידי חמאס, גרמו לראש הממשלה להיות מעורער עוד יותר. מחיר הדמים ששילמו תושבי עזה, אובדן האשראי הבינלאומי שניתן לו עם תחילת המלחמה ואי־הנחת בציבור נוכח הטילים שממשיכים לירות אנשי חמאס, הפכה את ראש הממשלה לצל. מול מסיבות העיתונאים הבטוחות והנינוחות בהתחלה, נתניהו שלאחר הסתבכות המלחמה היה נראה כצל של עצמו. חיוור, מזדקן, מסוכסך עם עצמו, עם אנשי בליכוד, עם תושבי הדרום ועם לוחמי צה"ל.

בניסיון לרתום את הרמטכ"ל, בני גנץ, להרפתקת המלחמה, סחב את ראש המטה הכללי למסיבות עיתונאים. אנשי לשכתו דאגו להעלות לאתר יו־טיוב סרטונים ובהם מדברים נתניהו, יעלון וגנץ. ראש הממשלה חשש מנטישת הרמטכ"ל. זה לא עזר לו. יממה לאחר שהבטיח גנץ כי כלניות ישובו לפרוח בדרום השקט, המשיכה מתקפת הטילים. הציבור הישראלי כבר החל להפנים שהמלחמה לא השיגה את יעדיה. הסיפורים על חיסול המנהרות והרס רוב ארסנל טילי החמאס היו שקרים בוטים. האכזבה מראש הממשלה לא הקיפה רק את אנשי הימין. היא גם כללה את אנשי הקיבוצים. אלה שהתרגלו ליד החזקה של תנועת העבודה שמעולם לא שחררה מחבלים בהיקף עצום כמו זה של נתניהו. בנו של הרביזיוניסט בנציון נתניהו התגלה ככלי ריק.

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, החמאס ממשיך לירות רקטות אל עבר יישובי הדרום. התסכול בקרב תושבי שדרות, אשקלון, אשדוד, נתיבות ועוטף עזה הוא עצום. שוב ושוב עולה המלה "הופקרנו". מעולם לא היה משבר אמון חריף כל כך בהנהגה. תחושת שבר אדירה כזו לא זכורה מאז מלחמת יום הכיפורים. בשמאל ובימין גם יחד.

בראיון שנערך עמו, אמר שר הבריאות המנוח בממשלת גולדה מאיר, ויקטור שם־טוב: "והופיע מוטי אשכנזי, זה היה המורד הראשון, המפגין הראשון, עם השלט שלו. זה לא נעים להסתכל עליו מחלון חדר הממשלה… מישהו מהשרים אמר לי, 'דיין יצטרך להתפטר'. ומישהו השיב, 'לא רק דיין יצטרך להתפטר; כל הממשלה תצטרך ללכת הביתה לאחר המלחמה הזו".

לאחר שביקרה ביקור ניחומים גולדה מאיר בביתה של נחמה ישראלי מקיבוץ דברת, ששכלה במלחמה את בניה אפרים ודדי, עלתה ראש הממשלה לבית הנשיא. היא הגישה את התפטרותה. לאחר שתסתיים מלחמת עזה, יצטרך ראש הממשלה נתניהו לבקר בבית משפחת החייל אורון שאול ולהגיש את התפטרותו לנשיא שבבחירתו לא חפץ.

משה יעלון נגד משטר אוסלו

קשה שלא להסתייג מהדברים שאמר השר משה (בוגי) יעלון בהשוואתו את תנועת "שלום עכשיו" והשמאל הישראלי לווירוס. השוואות פוליטיות מעין אלה פועלות כבומרנג כנגד אומרן, בעיקר כשהוא מגיע מהצד הלא־נכון של המפה הפוליטית הישראלית. הלא במשך שנים ערך השמאל הישראלי דה־לגיטימציה לימין, ובפרט לציבור המתיישבים ביש"ע. אפשר להביא דוגמאות מן הגורן ומן היקב, למן הביטוי "יודו־נאצים" של הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' ועד להשוואה הקבועה של ראש הממשלה ושר הביטחון לרוצחים בהפגנות השמאל. אולם יעלון, שהתקינות הפוליטית ממנו והלאה, אמר את הדברים הנכונים, בניסוח השגוי ובמקום הלא־נכון.
 
בישראל שורר מאז 1993 משטר שנקרא "משטר אוסלו". ניתן היה להבחין על נקל במשטר הזה במהלך 16 השנים שחלפו מאז נחתם אותו הסכם אומלל על מדשאות הבית הלבן. משטר אוסלו הוא אולי המשטר החזק ביותר שקם אי-פעם בדמוקרטיה מערבית מתוקנת. זהו משטר פוליטי וחברתי המניח כמטרת־על וכערך עליון את השלום, גוזר מהמטרה ומהערך הללו שיח של תקינות פוליטית ומעלה ומוריד ממשלות לפי הסכמתן או אי-הסכמתן לו. התנגדות למשטר אוסלו פירושה בידוד פוליטי וחברתי. בחוגים מסוימים, השקפה פוליטית שאיננה מתיישרת עם הקווים הכלליים של משטר אוסלו גוזרת על הדיסידנט בידוד והוקעה, או לכל הפחות זלזול, ביטול והוצאה מן השיח השליט.
 
בארצות הברית, קם משטר דומה למשטר אוסלו: משטר אובאמה. לשני המשטרים קווים זהים: הם מסמנים את מתנגדיהם ומבודדים אותם ללא צורך במשטרה חשאית, בגולאגים או בפיטורים ונוהגי חרם ונידוי. התנגדות למשטר אובאמה, כמו התנגדות למשטר אוסלו, היא עניין לריאקציונרים חשוכים, לבעלי דעות קדומות, לגזענים ולאנשים שמוטב להתרחק מהם.
 
משטר אוסלו, כמו משטר אובאמה, איננו כולל בתוכו בהכרח סט קוהרנטי של ערכים, עמדות פוליטיות ועקרונות. אולם הוא כולל שיח, נורמות התנהגות, אופני ביטוי ודרכי חשיבה שהמתנגד להם מוצא עצמו בעמדה פוליטית וחברתית בעייתית. למשל, בשיאו, בין השנים 1993-2000, טען משטר אוסלו כי הפרטנר למשא ומתן לשלום הוא אש"ף וכי שלום בימינו הוא מן האפשר. לאחר מכן, משטר זה טען שהפרטנר איננו קיים בעקבות האינתיפאדה השנייה, ונחלש בימי כהונתו של שרון כראש הממשלה, עד שהצליח לגבור על שרון עצמו ובלחץ החקירות המשפטיות מצד נציגי המשטר, הביא לגירוש יהודי גוש קטיף ולהנחלת הסיסמה בדבר שתי מדינות אל לב המפלגה הלאומית הגדולה ביותר ולפילוגה. כיום, משטר אוסלו – לו שותפים כבר קדימה, בתו החוקית – מגובה במשטר אובאמה ומנסה לאלץ את ממשלת נתניהו להסכים להסכם השלום הווירטואלי עם משטר הבובות של מחמוד עבאס (אבו־מאזן) בשטחי יו"ש.
 
השר רא"ל (במיל') משה יעלון קרא בדבריו תגר על משטר אוסלו. הוא ביטא את מחשבותיהם של רבים בישראל על המתרחש בתקשורת ובאקדמיה, בין כתלי בתי־המשפט ועל דפי עיתונים, כתבי־עת ואתרי אינטרנט שונים. הוא תקף את התנועה שמזוהה יותר עם משטר אוסלו, התנועה שפיתחה לכדי אמנות את תרבות ההלשנה והרינון באוזני ארצות־הברית והאיחוד האירופי בכל הקשור למפעל ההתיישבות היהודי ביהודה ובשומרון. יש לשבח את יעלון על האומץ שגילה, אולם להציע לו לבחור להבא בדרכי־התנהלות אחרות.
 
בנימין נתניהו חסר את הכוח והעוצמה שעמדו בשעתו לאריאל שרון. אין לו את האפשרות להוביל את הרפורמה הנחוצה בבתי־המשפט, באקדמיה הישראלית, בכלי־התקשורת. משטר אוסלו הצליח להשיג אולי את ההישג הגדול ביותר שלו מאז גירוש יהודי גוש קטיף: למצוא לו בן־ברית בבית הלבן. הוא מצליח להרתיע חלקים נרחבים במחנה הלאומי. רבים אשר בעבר הזדהו עם דרכה של השמרנות החדשה, שהזדהו בגלוי כניאו־קונסרבטיבים, לא עושים כן.
 
בדרכו, מייצג יעלון את מה שהיה בעבר האקטיבה של אחדות־העבודה. הוא נמנה על מי שנמנו על התנועה למען ארץ ישראל השלמה בהנהגת טבנקין. ליעלון יש את הדי־אן־איי של המחנה הנצי במפלגת העבודה של שנות השבעים, של מתנגדי מפ"ם בתנועה הקיבוצית של שנות החמישים. כמו רבים, הוא מבין את הסכנה הנשקפת מן השמאל הקיצוני. הוא ניחן ב"דוגריות" הצברית שאפיינה פוליטיקאים כמו יצחק רבין, רפאל איתן ומוטה גור.
 
טוב יעשה יעלון אם במקום לשאת דברים בכנס של 'מנהיגות יהודית' בליכוד, יפעל בדרכו העקרונית, השקולה והאחראית למיגור משטר אוסלו. האיום הנשקף למפעל ההתיישבות, לא כל שכן לישראל ולציונות – הן מצד הצורר מטהרן והן מצד שמש העמים בבית הלבן – מחייבת אחריות לאומית, גם כשהדבר נוגע להתעסקות עם המיעוט הכוחני של תומכי משטר אוסלו.