מאמרים פוליטיים

להביא את נתניהו לכיכר

ברחוב אבן גבירול, לא רחוק מן הקריה, ניגשים אליי שני צעירים רעננים ודרוכים. מגישים לי פלאייר מעוצב ובו הזמנה להגיע לאירוע שיתקיים מחר בכיכר לזכרו של רבין. יום לפני כן, קיבלתי שיחת טלפון (חסויה) ובה אני מתבקש לאשר את השתתפותי בעצרת. אחד ממארגני האירוע אף הגדיל לעשות כשיצר עמי קשר אישי וביקש שאבוא. במרחק של שמונה עשרה שנים מרציחתו ליד מדרגות העירייה שבכיכר מלכי ישראל, "מורשתו" של רבין המנוח כל כך התעמעמה עד שנדרש מערך שיווקי שלם כדי לנסות ולמלא את הכיכר שלקראת השעה חצות בליל הארבעה בנובמבר כבר הוסבה על שמו. זו לא העצרת היחידה שתתקיים, אגב. בשמאל, שלא אהבו את החלטת תנועות הנוער לקיים עצרת א־פוליטית כביכול, יקיימו עוד התאספות.

"ייתכן שאבא היה מתחרט על ההסכם". יצחק רבין
"ייתכן שאבא היה מתחרט על ההסכם". יצחק רבין

כשהתקשר אליי אחד ממארגני העצרת והזמין אותי להגיע, הצעתי לו הצעה מהפכנית כמעט שהייתה יכולה להפוך את האירוע למאורע היסטורי. "תזמינו את ראש הממשלה", סחתי לו. "הגיע הזמן שבנימין נתניהו יחזור לכיכר". "נתניהו", הזכרתי לו, "הדגיש פעמים רבות מספור כי רבין לא היה ואיננו בוגד, עוד טרם רציחתו". הדברים מתועדים בסרטון "יו־טיוב", למעוניינים. הוא התפתל והתחמק. וכאשר פרסמתי הודעה בחשבון הפייסבוק שלי ובה קראתי להזמין את נתניהו לעצרת, חזרו ועלו ההאשמות ההן. מבחינת השמאל, ביבי היה ונשאר אשם ברציחתו של רבין.

האמת ההיסטורית היא, שראש הממשלה הנוכחי נמצא שמאלה מראש הממשלה המנוח. נתניהו יבדל"א הסכים למדינה פלשתינית. עד יום הירצחו, שלל רבין את הרעיון של הקמת מדינה ערבית בחלק מארץ־ישראל. רה"מ המכהן שחרר מאות רבות של אסירים עם דם על הידיים. רבין שלח את צה"ל לפעולה כושלת לשחרר את נחשון וקסמן וסירב להוציא מבית האסורים את אדריכל פיגועי־הדמים, השייח' אחמד יאסין. מבחינות רבות, רבין היה מוצא עצמו יותר נינוח עם הליכוד של ימינו מאשר עם מפלגות העבודה ומרצ. חוטובלי, פייגלין, דנון ורגב היו חותמים על הכרזותיו של רבין מאוקטובר 1995 וקונים את הסכם אוסלו ב'. במידה רבה, רצח רבין היה גם רצח החזון הלאומי שבו ישנה רק מדינה אחת בין הירדן לבין הים ובצדה – ביהודה, בשומרון ובעזה – ישות שהיא פחות ממדינה. הרבה פחות.

ניתן לומר, כי אצל רבין חלה טעות סנאיסטית, מהסוג שאירע למשה סנה המנוח כשעבר מהציונות לקומוניזם. זו הייתה טעות מינורית והיסטורית גם יחד: רוב שנותיו, עד גיל שבעים, היה רבין נץ. איש ימין מדיני שהתנגד למו"מ עם אש"ף ורצה לרסק את האינתיפאדה הראשונה, בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'. רמטכ"ל מלחמת ששת הימים. מה שקרה לו במהלך השנתיים ומשהו שחלפו מחתימת הסכמי אוסלו ועד הירצחו היה טעות מינורית ביחס לדמות. רבין טעה. אך זו הייתה טעות היסטורית: הכנסת אש"ף המוחלש, המובס והמוכה לארץ הייתה שגיאה קשה, קריטית, גורלית.

באוגוסט האחרון אמרה דליה רבין בראיון לרזי ברקאי בגלי־צה"ל, כי ייתכן ובדיעבד אביה היה מתחרט על ההסכם שחתם: "מאחר ואנחנו כבר בדיעבד, היה קמפ דייויד השני ועל השולחן היו הצעות נדיבות שנתנו אהוד אולמרט וכמובן אהוד ברק. ראינו שהפרטנרים שלנו לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות. למהלך הזה יש שני פרטנרים והפרטנר שלנו התגלה כבעייתי לאורך כל הדרך". האירוניה היא שדווקא נוכח הסדקים שהתגלו בחזון השלום של השמאל, בחרו מארגני העצרת מחר בכיכר רבין להביא את יאיר צבן, שר הקליטה בממשלת רבין ואיש מפ"ם ומרצ, לנאום. צבן היה זה שיחד עם חבריו לשמאל המציא בשנות השמונים את ההזיה כי ממשלת האחדות הלאומית, שבה כיהן רבין כשר ביטחון, תנסה לעשות טרנספר לערבים, ואנשי רצ ומפ"ם ישליכו עצמם מתחת לגלגלי המשאיות.

א־פרופו צבן: הוא היה מזכירו האישי של משה סנה המנוח, לפני שעזב את מפ"ם לטובת ראשות המפלגה הקומוניסטית, בזמן כהונת סנה כיו"ר מק"י ולאחר הפילוג במפלגה בשנת 1965, כאשר סנה שב לציונות. צבן יודע כמה דברים על טעויות היסטוריות בהערכה של אנשים גדולים. ומשה סנה היה באמת גדול. לא פחות מרבין, אם מקבלים את ההערכה של השר לשעבר מטעם מפ"ם והמערך, מרדכי בנטוב, שאלמלא הקונספציה המוטעית שלו, יכול היה סנה להיות מנהיג מפלגת העבודה – ולא שמעון פרס.

הגיעה העת לומר שרבין טעה ונתניהו צדק. התהליך שהתחיל לגלגל רבין, שהיה מנוגד לאמונותיו ברוב שנות פעילותו הציבורית, הביא לשולחן המשא ומתן את אש"ף ורעיון המדינה הפלשתינית. הסכמי אוסלו, הורתם בחטא. אולם בחשבון הסופי, עמדותיו הניציות של רה"מ המנוח בעניין הפלשתיני הוכחו כנכונות. אלה עמדות שנתניהו אוחז בהן, במידה כזו או אחרת גם היום. המעגל ייסגר כאשר בנימין נתניהו יעלה לדוכן הנואמים בכיכר רבין, מאחורי שריון זכוכית, ויתחיל את נאומו במלים: "אזרחי ישראל…"

מודעות פרסומת
קולטורה

האדמו"ר החילוני האחרון

הוא התנגד למדינה פלשתינית, תמך בברית־המועצות והתחרט בערוב ימיו, היה נטול שאיפות פוליטיות אך הנהיג מפלגה שבראשיתה מנתה 19 מנדטים ודעכה, ייסד תנועה קיבוצית ובסופו של יום, נשכח מלב רוב הציבור. אביבה חלמיש פירסמה לא מכבר את הכרך השני בביוגרפיה על מאיר יערי. "בראייה לאחור, הוא טעה", היא מסכמת.

אביבה חלמיש, היסטוריונית נמרצת, נטלה על עצמה את המשימה התנועתית הבלתי־אפשרית: לכתוב את הכרך השני, השנוי במחלוקת, על חיי מנהיג 'השומר הצעיר', 'הקיבוץ הארצי' ומפ"ם, מאיר יערי. חלמיש, שהייתה ב'שומר הצעיר' עד ראשית שנות ה־80', מצאה עצמה נאבקת עם דמות שנשכחה כמעט לגמרי מהתודעה הציבורית, אך עם מספיק ישראלים בני־דורה וכאלה המבוגרים ממנה בעשר ועשרים שנה, שעבורם משפטי פראג, הפילוג בקיבוץ המאוחד, עזיבת אנשי הדוקטור סנה את מפ"ם ב־1954, פולחן סטלין וקריסת ברית־המועצות – כולם הם בגדר מציאות שלא התרחשה אלא אתמול. השר לשעבר, יאיר צבן – איש מק"י, מפ"ם ומרצ, שהיה מזכירו האישי של מנהיג מק"י וממייסדי מפ"ם משה סנה – התחשבן עמה בכנס שנערך לרגל צאתו לאור של הכרך השני בביוגרפיה על יערי, בהוצאת "עם עובד".

בהוצאה עצמה לא חשבו, כנראה, שייצא כרך שני; לכן, לא הטביעו את הכוכבית האחת, המפורסמת, המלמדת שכרך ב' עתיד להתפרסם. עתה, הטביעו בספר שתי כוכביות. במובן זה, חלמיש עשתה היסטוריה; ספק רב אם יהיה חוקר נוסף שייקח על עצמו מלאכה מעין זו, אולי עם דגש ביקורתי יותר מזה שנקטה בו. את סיפור הסליקים בקיבוצי 'השומר הצעיר', למשל, סיכמה בדפים ספורים. מעט מדי, לטעמי, נוכח החשד שעולה כי היה אולי מי שחיכה למהפכה אלימה בארץ, או ליציאה לעזרת הצבא האדום הגיבור שיפלוש ארצה ויגאל את המדינה היהודית הצעירה ממשטר בן־גוריון הפרו־אימפריאליסטי ופרו־אמריקני.

לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ
לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ

באופן מפתיע, קיבל ספרה של חלמיש חשיפה מאוד גדולה. ותיקי התקשורת הישראלית – לונדון, קירשנבאום, ויצטום ואחרים – אירחוה בתכניותיהם. אך ההתעניינות חרגה מעבר לתכניות האירוח של יוצאי הערוץ הראשון. מה פשר העניין הפתאומי באחד ממנהיגי השמאל שהלך לעולמו שבע־שנים וימים, בשנת 1987? "פגש אותי בחור מ'הקיבוץ הדתי' שסיפר לי, כי שם, בקיבוץ שלהם, לא הייתה הערצה גדולה כל כך לרב, למנהיג, כפי שהעריצו את מאיר יערי", היא מנמקת, ובכך גם מסבירה את פשר כותרת המשנה של ספרהּ: "האדמו"ר ממרחביה". "האנשים שדיברו איתי וגילו עניין היו אלה אשר יערי ומפ"ם היוו חלק מההיסטוריה שלהם". ובכל זאת, כשחלמיש ואני נפגשים לשיחה על כוס קפה בחנות "תולעת ספרים" הסמוכה לכיכר רבין, עוצרת אותה המוכרת ומספרת לה כי היא התעניינה בספרהּ לאור העניין שהיא מגלה בפרשת ביתניה, אחת מנקודות הראשית של צמיחת 'השומר הצעיר', שאירוטיות גברית, אידיאולוגיה והווי תנועת־נוער שימשו בה בערבוביה. הביוגרפית הוותיקה משתאה נוכח דמות הצעירה שיודעת את סיפור ביתניה.

"חזן היה יותר ימני"

בשנת 1984, פירק יעקב חזן את השותפות בין מפלגת העבודה ובין מפ"ם, שהתקיימה למן שלהי כהונת הכנסת השישית, בשנת 1969. "מאיר ואני", הדגיש חזן את ההחלטה המשותפת בנאום שנשא בפני חברי מרכז המפלגה כשנכנע ללחץ השמאל בה לפרוש מהמערך המבקש להקים ממשלת אחדות עם הליכוד שנוא־נפשם. רבים מהם היו אנשי תנועת 'שלום עכשיו' שנאבקו בממשלת הליכוד נוכח המלחמה בלבנון ורצח אמיל גרינצווייג ז"ל היה צרוב בבשרם. שמעון פרס ניסה לשכנע את חזן, וללא הועיל. "למאיר יערי כבר לא היה שום תפקיד בנקודה הזו", מסבירה חלמיש. "הוא היה בן אז 87. היה נוח לחזן לומר שזו החלטה משותפת, ביטוי של אצילות כלפי יערי. בשנת 1972, יערי פרש מתפקיד המזכ"ל, וב־1984 הוא כבר בקושי כתב ל'על המשמר', וכאשר כתב, היו שאמרו שאולי עדיף שלא יכתוב. הוא היה איש ידוע חולי, מרותק לביתו ובקושי מגיע לישיבות, והיה הבדל גדול בין בריאותו לבין זו של חזן, שהיה נוסע מקיבוץ לקיבוץ".

בשנות ה־70' וה־80', הייתה נתונה מפ"ם להשפעתו של אגף שמאלי הולך ומקצין, ובראשית שנות ה־70' צמחה בפוליטיקה הישראלית תנועת השמאל הקטנה־אך־המשפיעה שי"ח (שמאל ישראלי חדש) שבה כיכבו יוצאי 'השומר הצעיר' כמו רן כהן, שלאחר שנטל חלק בהפגנה נגד נישול קרקעות מערבים, זיכה אותו חזן בכינוי "בוגד", אך בסופו של דבר חזר בו. ההקצנה שמאלה של חלק מצעירי מפ"ם הייתה מנוגדת בתכלית לקו המתון יחסית שהובילו יערי וחזן; כאשר נערכה הפגנה נגד ההתנחלות בחברון, השניים כינו את המפגינים "בוגדים". שי"ח הייתה, במידה רבה, "הסטייה השנייה" במפ"ם. הראשונה התקיימה בראשית שנות ה־50', עת השמאל במפ"ם נאבק קשות בהנהגה נוכח הניסיון להצדיק את משפטי פראג וההיצמדות לפולחן השמש העולה ממוסקבה, דבר שהסתיים בפרישת אנשי סנה מהמפלגה ובהצטרפותם בשנת 1954 למפלגה הקומוניסטית. סנה נתן גט־כריתות לציונות. יערי חשש מאנשי שי"ח, טוענת חלמיש, נוכח המגמה שניכרה בהם כבר אז להכיר בפלשתינים, ברעיון המדינה הפלשתינית, "דבר שהוא התנגד לו בכל תוקף. הקו האדום היה הנאמנות לציונות. חשוב להדגיש, כי הדבר שהטריד את יערי גם לגבי השמאלנים של שנות ה־50' וגם לגבי אלה של שנות ה־70' היה העניין הארגוני. הדברים לא הדאיגו אותו כל עוד האנשים לא יצרו התארגנויות נפרדות".

הדבר החשוב ביותר - שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ
הדבר החשוב ביותר – שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ

ומה באשר ל'שלום עכשיו'? יוצאת חלציה של מפ"ם?
"'שלום עכשיו' הוקמה, למעשה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. לא היו לה אספירציות מפלגתיות. זה סיפור שונה משי"ח. כל עוד אנשים לא ניסו להתארגן כקבוצה, זה לא הדאיג את יערי. כשנודע לו על קבוצת חברים בקיבוץ עין־החורש שהצביעו למפא"י, זה לא הדאיג אותו. עם 'שלום עכשיו' לא הייתה לו בעיה. המהפך של 77' עשה משהו ליערי, והתנועה הייתה אופוזיציונית בעיקר לממשלה, לא למערך. לפני כן, הבעיה שלו הייתה שאנשי מפ"ם יצאו נגד ממשלה שהמפלגה הייתה חברה בה".

המהפך של 77', עת עלה הליכוד לשלטון, תפס את מפ"ם כשחזן הוא הדמות המובילה בה. יערי היה מנהיג ייצוגי של 'הקיבוץ הארצי', ולמעשה, קהה־חושים במידה רבה. לפי חלמיש, אפשר שהטעות של יערי הייתה עצם כניסתו לפוליטיקה. "זה לא היה המגרש שלו. הוא היה פחות חזק בענייני קואליציה, בריתות ופוליטיקה. בזה חזן היה יותר טוב ממנו. בתקופה שבה גולדה מאיר שימשה ראש הממשלה, היה ידוע שיש יחסים טובים בין חזן לבין גולדה, וזה היה לצנינים בעיני יערי. הוא היה יותר ימני ממנו ודחק את יערי הצדה במובן הפוליטי".

אם מסתכלים על שני העשורים האחרונים בחיי יערי, אי־אפשר למצוא זכר למורשת הרעיונית והפוליטית שהוא עיצב בתחילת דרכו. אנחנו רואים שבהתחלה, יש מסורת של עדה, תנועה חלוצית־אידיאולוגית, ובשני עשורי חייו האחרונים, נראה שהוא לא רלוונטי לחברה הישראלית.
"זה מעניין אם מתחילים את נקודת הדעיכה של יערי ב־1967. הדבר שהיה הכי חשוב ליערי בחמש השנים שחלפו עד 1973, היה שמירה על שלמות המערך. שום נושא לא היה עבורו 'ייהרג ובל יעבור', שעליו מפ"ם הייתה פורשת מן הקואליציה. ישנה סתגלנות. למעשה, אין טביעת אצבעות שלו לאורך כל התקופה הזו בהשוואה לעשורים הקודמים. יערי לא מבקש להציב מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הממשלה, או שיח ציבורי המנוגד לעמדת הממשלה".

תמיד אמרו שאסונה של מפ"ם הוא בכך שלא הקימה דור הנהגה צעיר. אולי אסונה של מפ"ם הוא בעצם שמסוף שנות ה־60' היא עוסקת בהישרדות ובסתגלנות. אפשר למצוא לכך הוכחה שמדיניות הרווחה של ממשלת רבין הראשונה לא עוצבה על־ידי מפ"ם. מפלגת העבודה עיצבה אותה. אולי הסטגנציה של מפ"ם נובעת מכך שהמנהיגות שלה לא הובילה מהלכים ותמורות?
"אני מעלה בספר הרהור: נניח שבשנות ה־30' וה־40', 'הקיבוץ הארצי' היה יוצר ברית פוליטית עם מפא"י ומבחינה מפלגתית הייתה תנועת עבודה אחת. יכול להיות שמבחינת 'הקיבוץ הארצי', ההשקעה בעבודה, בחינוך ובהתיישבות ולא בפוליטיקה, הייתה יותר משתלמת. אם מביטים בנושאים המרכזיים, שררה מידה רבה של תמימות־דעים בין מפא"י לבין 'השומר הצעיר'. הרי נושאי המחלוקת המרכזיים היו היחס לברית־המועצות, השאלה הערבית ותמיכת 'השומר הצעיר' במדינה דו־לאומית. ובכל זאת, מבחינת קהל היעד והמטרות, הייתה זהות רבה".

קודם כל – קואליציה

בשנות ה־50', עברה מפ"ם תהליך עמוק של רדיקליזציה, דבר שהוביל בסופו של דבר לפילוג בה. חזן ויערי ראו בדאגה את ההשתעבדות של חלק ניכר מחברי המפלגה והתנועה לבריה"מ, והמחלוקת הגיעה לשיאה בייתר שאת לאחר ששליח 'השומר הצעיר', מרדכי אורן, נעצר בצ'כוסלובקיה "בעוון פעילות ציונית" ולמעשה, הוגדר כסוכן. חזן נקט במדיניות "מטאטא הברזל" שהובילה לפרישת חברים צעירים רבים מקיבוצי 'הקיבוץ הארצי'. קיבוץ הראל נוסד עם הקמת המדינה על־ידי חברי 'השומר הצעיר' ובוגרי הפלמ"ח, יוצאי חטיבות יפתח והנגב, ובו שמות בולטים כמו יעקב אגמון, בני אמדורסקי, עמיקם גורביץ' ודני קרוון, שגורשו מן הקיבוץ, גירוש שהוביל להתפרקותו בשנת 1955.

חלמיש טוענת, כי פולחן ברית־המועצות והשלכותיו נבע מן העמדה האופוזיציונית שנטלה מפ"ם, ותוך כדי התהליך, יצאו העניינים מכלל שליטה. לדבריה, "שנים רבות שררה המוסכמה, ששאלת ברית־המועצות מנעה ממפ"ם להצטרף לממשלה הראשונה שהוקמה ב־1949. למפ"ם היו אז 19 מנדטים. האמת היא, שנושא בריה"מ הועלה לדרגת חשיבות מכרעת בדיעבד, ויום למחרת הקמת הממשלה, נשא חזן את נאום 'המולדת השנייה'. בסופו של דבר, ההשמאלה במפ"ם שיערי וחזן בלמו אותה הייתה פרי הישיבה באופוזיציה, ביטוי לרצון להתבדל מן הממשלה וממפא"י. בחלוף השנים, עם הצטרפות מפ"ם לממשלה, יערי רצה שהיא תהיה בממשלה תמיד. הוא ידע שברגע שהמפלגה באופוזיציה, יש לכך משמעויות כלכליות, והוא רצה קודם כל לקיים את התנועה הקיבוצית ולדאוג לה".

כיצד אפשר, אם כן, לאפיין את המנהיגות המשותפת של יעקב חזן ומאיר יערי החל בפנייה שמאלה של חלק ניכר מחברי מפ"ם בראשית שנות ה־50'?
"החשש מפני סטייה שמאלנית ריחף מעל שניהם. בעניין הזה, דווקא חזן שנחשב ליותר פתוח ולבבי ויערי שהיה יותר סגור ומרוחק, היו הפוכים זה מזה: יערי היה מדבר איתם, חזן היה מסלק אותם. חזן היה יותר קיצוני, יותר פוליטי, מעצב מדיניות, חבר ועדת חוץ וביטחון, ואילו יערי היה מנהיג טוטלי של ציבור מוגבל, המשפיע על כל תחומי־החיים של ציבור החברים. למעשה, לשניהם לא הייתה שאיפה להנהיג את העם כולו. זו שאלה שאני מתלבטת בה, האם מפ"ם ראתה עצמה כמפלגת אלטרנטיבה או 'קורקטיבה', כתנועה המתקנת את החברה לצד מפא"י?".

עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.
עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.

המאבק שהחליש עוד יותר את המפלגה ומנע ממנה להפוך לחלופה היה נושא הירידה מהרכבת הציונית, כדבריו של סנה.
"עבורם עניין עזיבת הציונות היה קו אדום, המאבק נגד הניסיון להעדיף את האינטרס הסובייטי על פני האינטרס הציוני. בעניין החלופה, יש כאלה שלא חשבו על כך מלכתחילה. עם בוא העלייה הגדולה, היה להם ברור שאין להם סיכוי להפוך לאלטרנטיבה. מכאן גם המשפט 'לא יוכלו בלעדינו'. כלומר, לא יוכלו להקים ממשלה בלעדינו".

אני מתעקש על עניין בריה"מ כדבר שהחליש את מפ"ם. אצל חזן היחס לברית־המועצות היה אינטרסנטי מבחינה פוליטית, כל עוד הדבר יכול היה לשרת אותו. הוא התפכח מהר מעניין "המולדת השנייה". אצל יערי זה היה עניין אידיאולוגי.
"זו הייתה אידיאולוגיה אינסטרומנטלית. אצלו היו כריזמה, ארגון ואידיאולוגיה. היא הייתה חשובה כמכשיר מלכד. מיוני 1941, כשהותקפה ברית־המועצות על־ידי הנאצים, התמיכה בבריה"מ הייתה עניין מובן מאליו. הסובייטים הצילו את היהודים מהנאצים, סייעו בהקמת המדינה וכו'. מתי זה התחיל להיות בעייתי? בעלילת הסופרים, במשפטי פראג, בוועידה ה־20 שחשפה את פשעי סטלין, בפלישה להונגריה ב־1956. עד אותה שנה, אפשר היה למצוא הסברים לתמיכה בברית־המועצות: המנהיג, יערי, מבין את רחשי־הציבור ונענה להם. מכאן עולה השאלה מדוע יערי ממשיך בתמיכה בבריה"מ לאחר אותה שנה, ואפילו לאחר 1967? [אז נותקו היחסים עם הסובייטים לחלוטין בעקבות מלחמת ששת הימים ותמיכת הקרמלין בערבים, ד. מ.]. זו חידה לא פתורה. האם נאמנותו ודבקותו ביחס לבריה"מ היו אחד הגורמים לירידתו, או שמפני שהרגיש שיש לאנשים נטייה ללכת אחרי חזן, הוא חיפש נושא ייחודי משלו?".

"איפה הייתה התבונה שלך?"

בראשית 1953, רעדה המערכת הפוליטית כאשר הסתבר, שבמשרדו של יערי התקין שירות הביטחון, ה־ש.ב., מיקרופון להאזנה. האם ראו בן־גוריון ואיסר הראל, ראש השירות, איום כלשהו הנשקף מצד יערי? "יש בזה אבסורד כיוון שהוא היה נושא המאבק נגד ההשמאלה במפ"ם", עונה חלמיש בכעס. "ההחלטה הזו מטילה כתם על איסר. יש פה הטלת דופי לנאמנות למדינה של מפלגה שאי־אפשר למצוא בדל של חוסר נאמנות למדינה".

אבל ידענו על התארגנויות של תאי מפ"ם בצבא! מפלגה ארגנה לעצמה סליקים עם נשק בקיבוצים!
חלמיש זועמת. "מי אמר שהיא אירגנה סליקים?! הסליקים האלה, שחלקם עוד הוקמו בתקופת היישוב, נחפרו במסגרת הרצון להתכונן להתקפה חיצונית עד שיגיע הצבא. אני משווה את זה לסליק המפורסם של כפר־גלעדי, שם אירעה טראומת תל־חי, והחברים אמרו: 'יהיה לנו מצבור נשק עד שהצבא יגיע'. כל הקשקוש שמדובר באיזו כוונה לחבור לצבא האדום שיגיע… אני לא קונה את זה. מבחינתי, זו סמטה לא פרודוקטיבית לדבר עליה. בסופו של דבר, מנעו מהבן של יערי להיכנס לחיל המודיעין כיוון שהוא היה 'הבן־של'. זו גם הייתה תקופה של המקרתיזם בארצות הברית והפחד מפני האדום".

אני תוהה אם בסופו של יום, עבור יערי, ברית־המועצות היה חלום או אל שהכזיב. חלמיש מפתיעה ומספרת, כי מנהיג 'השומר הצעיר' מעולם לא היה בה. "הוא לא ידע רוסית. חזן היה מביא לישיבות מרכז המפלגה ציטוטים מהספרות הרוסית. יערי בא מגליציה וידע גרמנית ויידיש. הנוסטלגיה לבריה"מ הייתה נוסטלגיה למשהו שאתה לא מכיר אותו, וככל שמתקרבים אליו, פחות מתרשמים ממנו. זה נבע מחיפוש אחר אמונה ועיוורון נוכח מה שקרה באמת, חוסר הנכונות שלו לקבל את הביקורת כשאפילו בברית־המועצות ביקרו את המשטר".

סנה אמר לחזן בערוב ימיו שהוא נשאר קומוניסט אך הוא מתחרט על שלילתו את הציונות. אם מנסים להבין את השלישייה חזן־יערי־סנה, בריה"מ עבור חזן וסנה הייתה כלי פוליטי, בעוד שעבור יערי היא הייתה עניין אידיאולוגי.
"עבורו זה היה גם עניין פוליטי אך הוא המשיך לדבוק בזה זמן רב יותר. בפרק האחרון של הביוגרפיה הקרוי 'דמדומים', אני מצטטת את יערי שאומר: 'זו הייתה הטעות הכי גדולה של החיים שלי… כל הסיפור הזה של המרקסיזם־לניניזם והמקף המחבר…'. הוא שואל את עצמו, 'איפה הייתה התבונה שלך?'. חזן התפכח יותר מהר. מעבר לכך, סנה היה סלון־קומוניסט. הוא לא היה מנהיג פועלים. הוא ניתח ניתוח שכלתני וקר של מה שצריך לקרות מבחינה בינלאומית. גם משה סנה הסתבך, בסופו של דבר, עם עמדות שהוא דבק בהן כדי לבסס את מנהיגותו ולא כיוון שהיה משוכנע בהן. זו תופעה שמאפיינת מפלגות שלא צריכות להנהיג את כלל הציבור".

בזמנו, אמר בנטוב על סנה שאלמלא היה נופל קורבן לקונספציה שלו, הוא היה מנהיג המערך ולא שמעון פרס. אפשר לומר אולי אותו דבר על יערי, שאולי היה יכול למלא תפקיד משמעותי יותר בחיי המדינה ממה שהוא מילא?
"הוא לא שאף להיות ראש הממשלה. הוא לא היה שר. יערי היה בראש ובראשונה מנהיג 'הקיבוץ הארצי'. במובן של יצרים מפלגתיים ושלטוניים כלל־ציבוריים, חזן הצטיין בזה יותר מיערי. הוא רצה אולי להיות שר הביטחון. יערי היה מדריך חינוכי שמסביר לציבור את הדרך, איך לפרש את העולם. חלק מהבעיות שלו, ואנשים העירו לו על כך בחייו, שהוא מקדיש זמן להסביר מה שהיה ולא מתווה דרך בנוסח של 'לאן הולכים?', לאן מדינת ישראל צריכה ללכת".

זמן לא רב לפני שחזן מת, הוא אמר למקורבו מאיר תלמי, "בזבזנו תנועה שלמה על פנטזיה". זה נכון גם לגבי יערי?
"אני לא מבינה למה הכוונה. אם בוחנים את מכלול פעילותו של יערי, העניין של מפ"ם והפעילות המפלגתית לא היה הצד החזק ולא בכך הוא הטביע את חותמו על ההיסטוריה. הוא הקים תנועה קיבוצית שהטביעה חותם על החברה, ייסדה יישובים. יכול מאוד להיות שאם בשלב מוקדם יותר היו מתאחדים עם מפא"י, האנרגיות והכישרונות העצומים שהיו טמונים בתנועה הזו, היו מתועלים לכיוונים רבים".

חזן אמר בשעתו על המתנחלים שהם ממשיכי־דרכו של 'השומר הצעיר', וגם הספיק להתחרט על כך. יערי לא התרשם מזה בכלל.
"לא היית תופס את יערי במשפט כזה", מתלהבת חלמיש נוכח ההזדמנות למצוא נקודת־זכות במושא הביוגרפיה שלה. "יערי התנגד להתנחלויות בכל הנחרצות האפשרית. כשהוא בחן את התנהגותם לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא ראה בהם סכנה לדמוקרטיה. אך במקביל, הוא התנגד בכל תוקף לעניין של ישות פלשתינית והקמת שתי מדינות. הוא לא היה מוכן לשום מו"מ עם ערפאת ועם אש"ף. אין לטענתו עם פלשתיני. הוא התנגד לנוסחת יריב־שם טוב שביקשה לשאת ולתת עם כל ארגון שלא מפעיל טרור נגד ישראל. לדעתי, בראייה רטרוספקטיבית, הוא טעה".

מאמרים פוליטיים

לנין צדק. זה העולם שטועה: עשור למות מאיר וילנר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.6.2013

לפני עשר שנים, הלך לעולמו מאיר וילנר, מראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, והחותם הצעיר ביותר על מגילת העצמאות. בנובמבר 1999 ראיתי אותו פנים מול פנים, בפעם הראשונה. הייתי אז חבר בברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, ומקורב לבנו מיכה, ששימש חבר מזכירות בנק"י. עלינו אל ביתו שקרוב לרחוב הס, בסמוך רחוב אלנבי אשר בתל אביב, וטיפסנו במדרגות. הסלון היה מלא בבובות אשר נאספו על־ידי רעייתו המנוח, איטה וילנר, ואופסנו במזנון הגדול, מאחורי לוחות זכוכית. הוא יצא מהחדר, לבוש חליפה מהודרת, מזכיר מעט במראהו – עניבה אדומה וחליפה תכולה־אפורה – את מנהיגה לשעבר של ה־דד"ר, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית), אריך הוניקר. בדומה לו, הוניקר מת בגלות, מר, בודד ועזוב, בצ'ילה הרחוקה, לאחר שנמלט מברלין למוסקבה וגורש חזרה לברלין וממנה לדרום אמריקה. כמו הקומוניסטים הישראלים, לא ידעו הקומוניסטים הגרמנים לשעבר מה לעשות בארי הזקן, ושלחו אותו למות הרחק בגלות.

אני זוכר אז, כמו היום, את ההתרגשות הרבה לנוכח דמותו של מאיר וילנר. ביתו שברחוב אלנבי היה צנוע מאוד, על גבול הסגפנות, וממנו הוא נהג לצאת כמעט מדי יום להליכה על חוף ימה של תל־אביב. גם תאונה קשה של מכונית שפגעה בו לא הכריעה אותו והוא השתקם. הלכנו ברגל אל המועדון שברחוב המפלגתי. זה לא היה ביקורי הראשון שם, אולם זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי בלוויית זה שהחשבתי לגדול המנהיגים הקומוניסטים. חוץ מלנין, כמובן.

במועדון הכנתי מבעוד מועד את הכרזה, בכתב־יד, אשר בישרה על מלאות שמונים שנה למהפכת אוקטובר. הצלחתי להשתמש בטלוויזיה הישנה על מנת שתייצב את הדגל האדום ואת דגל ישראל, ובמעט שהיה ניסינו לקשט את מה שנשאר מהמפלגה הקומוניסטית המתפוררת והמוכה, פחות מתשע שנים לאחר קריסתה המהדהדת של ברית המועצות. באולם כבר ישבו ותיקי המפלגה, עמוסי קרבות אישיים ופוליטיים, רובם בשנות השבעים לחייהם. היה שם גם גוסטב גולובנר, שעבד בשעתו בשירות החשאי הפולני וניהל מערכת יחסים טעונה עם איסר הראל, בעבר ראש ה־ש.ב., שכתב נגד גולובנר בספרו. כשהערתי משהו על איסר הראל, נחר גולובנר בבוז.

היה משהו כמעט חד-פעמי בחבורת הקומוניסטים הזאת, באנשים שהתעקשו להיאחז בשאריות אמונתם לאחר שהתמוטט כל המפעל לו הקדישו את מירב ימיהם. רובם היו ניצולי שואה, חלקם חברי הגרסה המנדטורית של המפלגה הקומוניסטית (פק"פ, הפאלעסטינישע קומוניסטישע פארטיי). בימים שלאחר הפילוג הגדול במק"י, הם ישבו יחד עם וילנר בקפה "עטרה" בירושלים, מוציאים בקביעות את השבועון "זו הדרך", הירחון "ערכים", את מקבילו האידי "דער וועג" ועוד עיתונים מפלגתיים בבולגרית, ברומנית, בהונגרית, בפולנית ועוד. הם מכרו את שעוניהם, את כל רכושם, נתנו את כל חייהם למפלגה. כמו אם־הבית של מועדון מק"י בחיפה, מלכה לרך המנוחה, שהייתה מסתובבת בעיר התחתית בשנות השבעים המאוחרות לחייה, פוקדת אוהדים, תומכים, חברים וסתם אנשים, מוכרת את "זו הדרך" בשאריות כוחה.

התקשורת ניצלה את האירוע המיוחד הזה לאחר שהמרקסיסט הגדול, אהוד ברק, נתמנה לתפקיד נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי. "ידיעות אחרונות" דיווח על האירוע שעתיד להתקיים ולמקום נשלח צוות טלוויזיה של הערוץ הראשון. סקרנים התייצבו במקום גם העיתונאים ירון לונדון ותום שגב, מבקשים לתהות על הפלא שנקרא מפלגה קומוניסטית ישראלית בתל אביב, פחות מחודשיים לפני תום המילניום.
רק בדיעבד הסתבר לי כי אותו ערב לא היה אלא חלק במאבק הארוך על שרידי השליטה באחת מאחרונות המפלגות הקומוניסטיות בעולם. וילנר ואנשיו לא יכלו לסלוח ליריביהם במפלגה על שהשתלטו עליה, וראו בהם "רפורמיסטים" ו"רוויזיוניסטים", כינויים שבימי סטאלין היו מספיקים על מנת להתיז את ראשו של המכונה בהם. מאבקי־כוח שכללו מלחמות בזעיר־אנפין על ג'ובים של אלפיים שקלים ותפקיד כזה או אחר של "פונקציונר" התנקזו לערב הזה.

וילנר החל לנאום ולראשונה שודר נאומו בשידור חי בטלוויזיה הישראלית. הוא דיבר על עתיד הסוציאליזם וברית-המועצות, תלה את תקוותו בגנאדי זיוגאנוב, המנהיג האפור של המפלגה הקומוניסטית הרוסית שניסה במשך שנים להיבחר לתפקיד הנשיא וניגף נוכח דמותם של ילצין ופוטין.

בגלגוליי השונים בשמאל הרדיקלי התנתקתי לחלוטין מווילנר וקומץ אוהדיו. ידעתי שחלה וכי הוא מאושפז בבית החולים. הפעם האחרונה שיצא לי להגיע לביתו הייתה לאחר שנפטר, ב־6 ביוני 2003, בהסעה הדחוסה מביתו אל בית העלמין. לפני שנפטר, עוד הספיק וילנר לשמוע את אריק שרון מדבר על הצורך להיפטר מהכיבוש, וחייך לאח בבית החולים שניסה להוציא ממנו תגובה על ההתפתחות הדרמטית בחייו האידיאולוגיים של מי שהיה יריבו הרעיוני המובהק של וילנר לאורך שנות־דור.

בהגיעי להלווייתו של וילנר, ראיתי שוב את חבורת הקומוניסטים העקשנים ההיא, וגם את יריביו שהגיעו להיפרד ממנו במותו, מבקשים לוודא שאכן תם עידן, שלא יקום לפתע מקברו ויטיף להם על חשיבות המרקסיזם־לניניזם, ידבר עמם ארוכות על ה"טעויות" וה"שגיאות" שעשה סטאלין, ילמד זכות על "הסוציאליזם הריאלי" וישכנעם בפעם המי־יודע־כמה שלנין בכל זאת צדק. גם הם עייפו מהמאבק; רובם ככולם התרחקו מאוד. היו שם אנשים ממק"י וממפ"ם, אנשי 'מצפן' ואנרכיסטים, פעילי שמאל צעירים וכאלה שתמיד הסתובבו "ליד" השמאל הרדיקלי. כולם ניחנו בעקשנות הגדולה לשלם את המחיר הכבד על אמונותיהם. כמו וילנר. לפני מותו, אמר וילנר לעקיבא אור, ממייסדי 'מצפן', כי משה סנה, יריבו הגדול, היה סוכן השירות החשאי הבריטי. לשאלה מה גרם לו לשבת שנים ארוכות בהנהגת אותה מפלגה עם סוכן השירות החשאי, לא ענה וילנר. מעולם לא סלח וילנר לסנה על הפילוג הכואב ההוא במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ב־1965, פילוג שעדיין צרוב בבשרם של ותיקי המפלגה.

לאחר שנטמן בקברו בנוכחות שניים מסדרני הכנסת, שרה החבורה הגדולה סביב הקבר את "האינטרנציונל". הרב שנכח בלוויה היה המום נוכח שירת ההמנון הסוציאליסטי בחום הכבד של תחילת יוני, ולא צלחו ניסיונותיו לשכנע בדבר הצורך באמירת "קדיש".

בספרה "מסע ליד חנה" ראיינה העיתונאית כרמית גיא את ותיקי הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם והביאה את סיפורו. "צריך לזכור מניין באנו", אמר ישראל, חבר הקיבוץ, לגיא. "אני יודע, שאילולא השואה, לעולם לא הייתי מגיע למה שהגעתי. את מה שקיבלתי ביד-חנה ובזכות המפלגה הקומוניסטית, לא יכולתי לקבל בשום מקום אחר. בנינו משהו, שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו. מה יהיה? איני יודע".

וילנר הלך לעולמו מבלי שידע מה יהיה. ניתן לבקר רבות את דרכיו, את נאמנותו העיוורת לברית המועצות, את הדרך בה בחר לנהל את מפלגתו עד שסולק הוא מהנהגתה, את הפוליטיקה שניהל בהשראת סטאלין, לאחר שהחליף בין־יום את התנגדותו לחלוקת הארץ לשתי מדינות לתמיכה בה, את סירובו להכיר בעברה של מפלגתו ובאחריותו האישית לכך שלא חשף את העובדה כי הנהגת המפלגה שקדמה לו – כמו דניאל "וולף" אוורבוך – חוסלה כולה על ידי סטלין. אולם אי אפשר שלא לראות את וילנר כמצוי בהקשר עולמי של תנועה שלמה שביקשה להושיע את העולם מחוליו, מקשייו וממלחמותיו, וחלומותיה קרסו באחת אל מציאות קשה ואיומה של מלחמות לאומיות, אנוכיות אישית ושנאה אתנית. כיצד היה מגיב עתה ללאומנות הפוקדת את האגף הערבי במפלגתו הקומוניסטית? האם היה נעמד לצד הרוב הערבי, כבימי חברותו ארוכת־השנים עם אמיל חביבי ותופיק טובי? מה היה אומר אל מול עליית החמאס ודמותו של יאסר ערפאת, ששלח מברק-תנחומים עם מותו?

העובדה שלא הותיר אחריו אוטוביוגרפיה, שלא ביקש להוציא ספר על סמך מאות מאמריו והרצאותיו, מעידה אולי כי ידע והבין בערוב ימיו את טעויותיו. ואולי לא היה בו הכוח הנחוץ כדי להודות בכך בינו לבין עצמו, ובחר ללכת אל עולם שכולו טוב, בטוח יותר מתמיד בחזון עולם המחר של לנין, משוכנע מתמיד בחפותו מאחריות על שנים רבות של שיתוף פעולה הדוק בינו לבין הקרמלין, חופשי מרגשי־חרטה ועכבות פנימיות.

מאמרים פוליטיים

מקום תחת השמש. אפילוג

לפני חודשיים, ישבתי בבית קפה פינתי בשכונת רחביה עם אדם המחזיק עצמו מקורב לביבי. יותר נכון, מאלה שביבי מתקשר אליהם כשהוא בצרות. כשיש לו צורך באיזה גיבוי אינטלקטואלי מעיתונאים ואנשי רוח. כמעט כל הקדנציה לא החליפו מלה. אך הוא נותר נאמן כפי שהיה בעבר. הם הולכים יחד 16 שנה. הוא היה אורח קבוע בביתו של פרופ' בנציון נתניהו. מכיר את עדו, מרים טלפון לביבי לשאול מה עם אבא. דיברתי אתו על התנהלותו של נתניהו בעת הזו. העליתי כמה ביקורות. בעדינות. יש לו נטייה לרתוח כשמבקרים את ביבי.

לקראת סוף השיחה, דיברנו על עניינים מדיניים. "אני ממש לא מתנגד למדינה פלשתינית", הוא זרק לי לפתע. "אם זה יגמור את הסכסוך, מה טוב". בדקתי אם שמעתי נכון. חזרתי למאמרים שפרסם בן-שיחי בשנים האחרונות. לשני ספרים שכתב. אחד מהם ספר מכונן ב"חזרה התשובה" הפוליטית שלי, מהקומוניזם לציונות. מדינה פלשתינית?, שאלתי את עצמי, וחזרתי לספר אחר שפרסם לפני 9 שנים. חזרתי גם ל"מקום תחת השמש" של ביבי. השינוי הזה הדהים אותי. איך כתבים ומאמרים שפרסמו אנשים חושבים לאורך שנים הופכים לבלתי-רלבנטיים בעיני עצמם תוך שנה או שנתיים. כמו הדוקטור משה סנה, שפרסם ב-1954 את כתב התנערותו מהציונות, הספר "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם", וכעבור 10 שנים ביקש להחביא את הספר הזה משל לא היה ולא יצא לאור.

דבר לא נשאר. עטיפת "מקום תחת השמש".
דבר לא נשאר. עטיפת "מקום תחת השמש".

פוליטיקאים בארה"ב נוטים לפרסם את ספריהם האידיאולוגיים אחרי שהם פורשים או מופרשים מתפקידיהם. לפני בחירתם, הם מפרסמים ביוגרפיות פופולריות. ולאחר הפרישה, הם מוציאים לאור זיכרונות עם קטעים אידיאולוגיים. לא משהו מהפכני במיוחד. הסנסציות מהדהדות בעיתונות. הדוקטרינה נשמרת לאקדמאים.

נתניהו פרסם את "מקום תחת השמש" ב-1995, לפני שנבחר לראש הממשלה. זו הייתה דריסת הרגל הראשונה של הניאו-שמרנות האמריקנית בישראל. היה חתום עליה פוליטיקאי עירני עם אנגלית רהוטה. צעיר בן 46. דוקטרינה חסרת פשרות של מלחמה בטרור, התנגדות למו"מ עם ארגוני טרור, תפישות חדשות ושמרניות של "טוב" ו"רע", שיוף מימין של "מלחמת הציביליזציות" של הנטינגטון. הספר הזה עיצב את הליכוד כמפלגה שמרנית, לא כליברלית. הוא התבסס על אסכולה צעירה וחדשה של חוקרים ואנשי רוח, רובם סיימו את הדוקטורט שלהם בארה"ב, שהתקבצה סביב 'מרכז שלם' הירושלמי. שנה אחר כך גם יצא לאור כתב העת השמרני הראשון בישראל: "תכלת". מייסד 'שלם', ד"ר יורם חזוני, היה שותף בכתיבת "מקום תחת השמש".

מכל זה לא נשאר כלום. לא שריד ולא זכר. אפילו לא אבק. את "מקום תחת השמש", נתניהו מעדיף לקבור עמוק בארון הספרים. כראש ממשלה, פעל הפוך ביחס לכל מלה שנכתבה בספר. הסביבה האינטלקטואלית שרחשה סביב נתניהו, התאיידה כמעט לגמרי, מלבד כמה נאמנים שנותרו מהשנים ההן, כמו יובל שטייניץ. 'מרכז שלם' סגר את "תכלת" ומשקיע בשנים האחרונות משאבים לאינספור בהקמת קולג' למדעי הרוח. נתניהו וחזוני לא מחליפים היום מלה. ד"ר עוזי ארד, מנאמני נתניהו היחידים באקדמיה, מסתובב מוכה וחבול ובפיו טעם מר. ד"ר יועז הנדל, גם הוא מהסביבה הביביסטית, כבר לא שם. ימיו של צביקה האוזר בלשכת ראש הממשלה ספורים ונקובים. מכל האידיאולוגיה והאנשים והמאמרים והדוקטרינות, רק נתן אשל נשאר.

הזגזגים של נתניהו, ימינה ושמאלה ללא הרף, שמאפיינים את שתי הקדנציות שלו כראש ממשלה וגם את כהונתו כשר אוצר ("אני אתמוך בהתנתקות במשאל עם", הוא הצליף פעם בפניו של ח"כ אורי אריאל ההמום), גורמים למתי-המעט שנותרו נאמנים לו לזנוח את דרכם. להתחיל לצדד ברעיונות על פלשתין העצמאית בצד ישראל. לסנגר על ראש ממשלה שחותם על הסכמי הפסקת אש עם ארגון טרור. לתמוך בכל מיני עקרונות שנגדם ניקבו בזעם את המקלדת באצבעותיהם. מנתניהו המקורי לא נשאר הרבה. גם לא מהניאו-שמרנות. היא מתה באמריקה כשהגברים הלבנים החולמים על נשק ביד וצבי ניצוד על הכתף, גילו שההיספאנים, השחורים, הנשים והצעירים כבר לא חולמים על חווה פרטית ורישיון לנשק. והיא גם הלכה לעולמה בישראל. לפני יומיים, עמד נתניהו במסיבת עיתונאים. פניו מאופרות בכבדות, והוא חנוט בחליפה לוחצת. וכך, בנאום קצר ונטול כל חזון, הכיר בשלטון החמאס. הוא חתם את הפרק בקריירה שלו שהחל ב"מקום תחת השמש".

את הפרק הבא בכהונתו, שיתחיל בשלהי ינואר 2013, יצטרך נתניהו להתחיל בדף חלק לגמרי. אולי לא כל כך חלק, כי אובמה יהיה שם, וגם אחמדינג'אד והנייה, ומשמאל תנשוף בעורפו יחימוביץ', וגם בליכוד יתחילו לחשוב ברצינות על היורש. הוא יצטרך להוכיח שנשאר משהו מהדוקטרינות שגרמו לו להבליח לתודעה הציבורית כמקטרג השמאל. "בכל אשמה החברה, איבדנו כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם", שרו ב"צוותא" את שיר העם הרוסי שתורגם לעברית. נאמני נתניהו יכולים להצטרף בקינתם לאנשי 'המועדון לתרבות למתקדמת'.

קולטורה

בין שדות יד-חנה לסמטאות ג'נין – לזכרו של אברהם ג'ורי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2011

כדי להבין מדוע מנסים בשמאל הרדיקלי להשכיח את סיבת מותו של ג'וליאנו מר-ח'מיס, כדאי להביט אחורנית אל מקרה דומה, שפער שבר עמוק בקרב הקומוניסטים היהודים שלא יכלו עוד לגונן על מלחמת הערבים בבני-עמם. חזרה לחורף 64' בקיבוץ יד-חנה

ג'וליאנו מר-חמיס היה הבן הסורר-אך-האהוב של המפלגה הקומוניסטית: כמו אמו ואביו, ארנה וסליבה, מעולם לא שעה לקו המפלגתי אבל שמו התגלגל בפיהם של חברי המפלגה, ובעיקר הצעירים, כמו מעדן מלכים. עבורם, הוא היה מקור לגאווה: השחקן היהודי-ערבי שטיפס במעלה הקריירה התיאטרונית, לוחם נגד "הכיבוש", עוף מוזר ויפה מראה, קוריוז מעורר השתאות, "ארטיסט" במלעיל. כשנודע על רציחתו על-ידי טרוריסט אסלאמי, החסירו חברי המפלגה פעימה. הם פקדו באהבה את ארונו שהונח על במת תיאטרון "אל-מידאן" החיפאי. כל הכבוּדה הקומוניסטית הגיעה לחלוק לו כבוד. אולם משנקפו השעות והימים, בוששו מנהיגי הקומוניסטים הישראלים מלהוציא גינוי מפורש וחד-משמעי לרצח ולא הצביעו על האחראים. בלי אצבע מאשימה, רק ציטוטים נוסטלגיים של ח"כ דב חנין והודעת אבל של 'מכון אמיל תומא' – גוף מפלגתי שעיקר עיסוקו בפעילות למען פירוק ישראל מנשקהֹּ הגרעיני, אשר בראשו עומד ח"כ לשעבר עסאם מח'ול.

בביטאון המפלגה בעברית, "זו הדרך", לא התפרסמה מודעת אבל רשמית מטעם מרכז המפלגה. חוג הקוראים של ה"פראבדה" המקומי הוא מצומצם: שנים ארוכות מוציאה רק"ח את עיתונה ועם קריסת הגוש המזרחי והפסקת התמיכה הכלכלית ממוסקווה, הפך "זו הדרך" מעיתון לעלון. ומעלון נצטמצם לקובץ עמודים מודפסים ברישול עם הלוגו הוותיק של העיתון, צבוע באדום עז. אבל כדי להבין מה קורה במפלגה, צריך לעיין בהגיגי הסטליניזם המקומי. היעדר של כל גינוי נחרץ לאסלאמיסטים בצד העובדה שלא התפרסמה שום מודעת אבל לזכרו של ג'וליאנו מר-חמיס, הם בגדר חידה. גם בישות הרדיקלית באינטרנט, "הגדה השמאלית", לא גונו מרצחי השחקן הנערץ.

התקווה והאינטרנציונל

כדי להבין מדוע מנסים בשמאל להשכיח את סיבת מותו של מר-ח'מיס, כדאי לחזור אחורנית אל מקרה דומה שיצר שבר עמוק בקרב חברי המפלגה היהודים שלא יכלו עוד לגונן על מלחמת הערבים ביהודים. אין זו הפעם הראשונה שבה מתמודדים הקומוניסטים הישראלים עם רצח שותף לדרך דווקא מן העבר הערבי. בהיסטוריוגרפיה המפלגתית הושכח שמו של צעיר בן עשרים בשם אברהם ג'ורי. רק מעטים מקרב חברי המפלגה, ובעיקר הדור הוותיק, זוכר את המאורע שטלטל עמוקות את נפשם של צעירי המפלגה היהודים בקיץ 1964 והיה אחד הגורמים לפילוג המפלגה שאירע שנה לאחר מכן.

ביום שלישי, 8 בדצמבר 1964, עורערה השלווה בשדות קיבוץ יד-חנה, הקיבוץ היחיד שהיה מסונף למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אברהם ג'ורי, חייל נח"ל בן 20, שמע ירייה והגיע בבהילות לבדוק מה אירע לחבר הקיבוץ, טרקטוריסט בשם ישי שוסטר, שיצא לזריעה בשדה הכרוב של הקיבוץ, ואשר עליו שמר חייל נח"ל אחר בן-מחזורו של ג'ורי, נעים ירמיהו. מעט לפני שנשמעה הירייה, נופפו אל עבר הטרקטוריסט שני לגיונרים ירדנים חמושים, ששהו מעבר לגבול. זמן קצר אחר כך, נורה נעים הנחל"אי. עשר דקות אחרי שתיים בצהריים נשמע ירייה נוספת. ג'ורי, שנחלץ להגיע למקום יחד עם שוטרי משמר הגבול, נורה אף הוא בבטנו על-ידי צלף ירדני מטול כרם השכנה ליד-חנה – וקרס ארצה. כעבור שעות מספר נקבע ממותו בבית-החולים 'מאיר' בכפר-סבא.

אברהם ג'ורי. צילום באדיבות ישי שוסטר
אברהם ג'ורי. צילום באדיבות ישי שוסטר

בשנת 1949, והוא בן חמש בלבד, עלה ג'ורי לישראל ממצרים. כבר כשלמד בתיכון 'אורט' המקומי בחולון, שם התגורר עם משפחתו הגדולה ברחוב הנרייטה סאלד אשר בעיר, הצטרף לתנועת הנוער המפלגתית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). כאשר הגיעה שעתו להתגייס לצה"ל, הצטרף אל גרעין הנח"ל של בנק"י אשר עשה בקיבוץ יד-חנה, יחד עם הנחל"אי אפרים סנה, הבן של מנהיג המפלגה משה סנה, לימים שר וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. הוא הצטרף חיש-מהר למזכירות המשק כמכונאי ויצא לאבטח את עובדי השדה ביד-חנה, ובייחוד הטרקטוריסטים.

יומיים לאחר שנהרג, דיווח "דבר" כי "אברהם ג'ורי… הובא אתמול למנוחות בבית הקברות הצבאי שבקריית-שאול. לווייתו נערכה בטקס צבאי מלא, וקברו נכרה בשורת הקברים של חללי ההתקפה הסורית מהחודש שעבר". הלווייתו של ג'ורי ביטאה אולי יותר מכל את האנומליה הישראלית של אותן שנים: חיילי מג"ב וצה"ל לצד חברי הכנסת של מק"י, ובהם ח"כ תופיק טובי, חברים יהודים במפלגה וחברי ערבים מיישובי המשולש ומנצרת, קיבוצניקים מיד-חנה ועירוניים נאמני הדוקטור סנה. "לזרי הפרחים", תיאר כתב "דבר", "היו צמודים סרטים שחורים ועליהם כתובות תנחומים וביניהם הכתובת: 'קורבן חף-מפשע של המצב הטראגי השורר בגבולנו'… יחידת צה"ל ירתה שלוש אלומות-אש ומשלחות סניפי הנוער שרו את האינטרנציונל ואת 'התקווה'".

בעקבות ההלוויה גילה "מעריב", כי יחידת הנח"ל שהוצבה ביד-חנה הוקמה כתוצאה מהסכמה בין מנהיג מק"י, ח"כ ד"ר משה סנה, לבין סגן שר הביטחון, שמעון פרס, שתכליתה הייתה הסדרת שירותם הצבאי של חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י. ההסכם בין סנה לבין פרס נחתם בשנת 1961, וכעבור שנה יצא מן הכוח אל הפועל.

צרחה בצריף התרבות

קיבוץ יד-חנה נוסד בשנת 1950 על-ידי חברי גרעין "אף-על-פי" שכלל ניצולי שואה מהונגריה. הם עלו על הקרקע אולם המחלוקות סביב משפט הרופאים היהודים בברית המועצות, משפטי פראג (ובהם משפטו של בכיר מפ"ם מרדכי אורן, שהורשע בריגול לטובת הציונות על-ידי שלטונות צ'כוסלובקיה הקומוניסטית) ועמדת ישראל ביחס לגוש המזרחי, קרעו אותם. מיעוטם נשאר בקיבוץ המאוחד המסונף למפא"י והקים את 'יד חנה סנש', בעוד שהרוב – כ-120 חברים לערך – הלכו יחד עם סנה, הצטרפו לסיעה שהקים, 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי', ולבסוף הצטרפו עמו למפלגה הקומוניסטית.

ישי שוסטר, היום מורה לקולנוע בן 64, כבר איננו קומוניסט, אבל נשאר חבר בקיבוץ יד-חנה גם לאחר שזה הופרט. בשנת 2005, הוביל את ההתנגדות יחד עם פנינה פיילר, אמו של האמן השנוי-במחלוקת דרור פיילר ומוותיקות מק"י שנותרו בקיבוץ, נגד קליטת 40-50 משפחות שפונו מן היישוב חומש במהלך תוכנית ההתנתקות ויועדו לקליטה בקיבוץ הקומוניסטי לשעבר. התקרית שבה נהרג ג'ורי הותירה בשוסטר את חותמה. מעבר לעובדה שניתנה לגיטימציה לקיבוץ שאומץ, פחות או יותר, חזרה אל חיק הממסד, הוקמה ביד-חנה גם חוות סוסים ע"ש ג'ורי שאותה מנהלת בתו של שוסטר.

שוסטר ביים סרט על פרשת מותו של ג'ורי ב-1994 שנקרא 'כרוח בערבי הנחל'. "נולדתי בפולין ועליתי לארץ כילד לקיבוץ לוחמי גטאות. לפרק זמן, ההורים שלי היו קומוניסטים אדוקים והם גרו במעברה. עד שהגיע היום שבקיבוץ, ששם הייתי ילד-חוץ, אמרו שהגיע הזמן להיפרד ונאלצתי לעזוב לקריות. בנק"י קלטו אותי יפה מאוד שם, וזו הייתה סוג של כת קטנה. הכרתי את ג'ורי כנער לפני שהתגייסנו לצבא. הוא היה בגרעין שלפניי. בכיתה י"א הגעתי ליד-חנה וג'ורי היה עבורי כמו אח בוגר וחבר קרוב. גם אפרים סנה היה חבר בקבוצה".

שוסטר מספר: "ג'ורי נהרג לי בידיים, והמוות הזה שלו מאוד השפיע עליי. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלנו במוות. בחמש השנים הראשונות עשינו לו אזכרה והקמנו מגרש כדורסל לזכרו של ג'ורי, כי הוא היה ספורטאי, וגם אנדרטה. מדי עשר שנים אנחנו עושים לו אזכרה ונזכרים בו. בשנת 1993, סיימתי פרויקט עבור גבעת חביבה והחלטתי לעשות סרט על הנושא הזה. לי יותר בער בעצמות לספר את הסיפור של ג'ורי כיוון שחשתי רגשי אשמה ביחס למותו. אני הושבתי את נעים המאבטח במקום שבו הוא ישב, בניגוד לכל ההוראות. לא יכולתי לפנות את נעים הפצוע, אז רצתי להזעיק עזרה".

שוסטר ממשיך: "כשהגענו עם העזרה, הגיע אידיוט אחד, אלוף משנה בשם שוהם, וביקש שני מתנדבים שייצאו עם הטרקטור לשטח להחזיר את נעים. פה אני מאשים את עצמי שלא הייתי מספיק חכם לענות לאידיוט. אבל מי חשב על זה? היינו ילדים. אני התנדבתי לצאת למקום יחד עם ג'ורי. הוא נורה ומת אצלי בידיים. הייתי חייב לספר לעצמי ולכולם מה קרה שם, על אף שאף אחד לא האשים".

"אחרי התקרית", ממשיך שוסטר וקולו רועד, "הייתה חקירה של האו"ם ואותי לקחו לחקירה במקום שבו התרחש האירוע. התחיל לרדת גשם זלעפות, והבטיחו להמשיך את החקירה למחרת בבוקר. הגיע הבוקר והחזירו אותי לתחקיר בשדה. ואז, כשסיימו את החקירה, החזירו אותי לאכול בקיבוץ. הגרעין היה מכונס בצריף התרבות. ראיתי את משה סנה מסתובב בחוץ, נכנסתי לצריף ושם ראיתי את מאיר וילנר, יחד עם אמיל תומא או תופיק טובי. וילנר מדבר, אני נכנס והוא אומר: 'אל תמהרו להסיק מסקנות, אולי זו הייתה פרובוקציה מצידנו'. לי יש פתיל קצר מאוד ונתתי שם צרחה. אני זוכר את טריקת הדלת שטרקתי. יצאתי החוצה ולא יכולתי לסבול שמישהו יתקרב אליי. אז ניגש אליי אדם נמוך ממני בראש או שניים והניח את ידו על הכתף שלי. לאן שהלכתי, הוא הלך איתי. ואז הוא אמר לי משפט שאני עד היום זוכר ונחרט בי לאורך כל הדרך: 'אני יודע מה זה לאבד חבר'. זה היה משה סנה. עד היום הסיפור הזה מלווה אותי. פרצתי בבכי. את וילנר לא סבלתי מאז".

"אתם בטוחים שזו לא הייתה פרובוקציה של הנח"לאי?". מאיר וילנר ותופיק טובי
"אתם בטוחים שזו לא הייתה פרובוקציה של הנח"לאי?". מאיר וילנר ותופיק טובי

"בדיעבד", מסכם שוסטר, "הבנתי שמותו של ג'ורי האיץ את הפילוג במק"י ב-65'. התקרית היוותה מכת ברק שפילגה את המפלגה, אף על פי שהרבה לפני זה היו בעיות שם. זה הפך אותי לפחות דוגמטי. בעיניי כל הערבים היו טובים, ואחרי התקרית הבנתי שגם ביניהם יש בני… טוב, הם לא רוחשי טובתנו כולם. אני עדיין שייך לשמאל, חושב שצריך להגיע איתם להסדר, אבל לא כל מה שהערבים זה צודק. אף אחד לא יחזיר אותי להיות אותו אדם דוגמטי שהייתי עד 1964".

על המטר האחרון

חזרה ל-1964. העיתונות רעשה נוכח המתרחש בקיבוץ אבל חברי יד-חנה ההמומים סירבו לשתף פעולה עם העיתונאים ולא הסגירו את תחושותיהם נוכח מותו של ג'ורי. כאשר הגיע לקיבוץ חבר הנהגת המפלגה, מאיר וילנר המנוח, שאל את החברים ההמומים: "אתם בטוחים שזו לא הייתה פרובוקציה של הנחל"אי?". התקרית הותירה בצעירי הקיבוץ את חותמה העז. חודשים לאחר מותו, פרסם כתב "מעריב", ג. שרוני, הספד מרגש, מפוכח וביקורתי על ג'ורי. "בדצמבר מתכסה הגבול מרבד של כלניות אדומות. ג'ורי אהב את הכלניות האדומות. הוא אהב את הגבול. הוא אהב גם את אלה שחרשו את שדותיהם מעבר לגבול", כתב ב"מעריב" (26.9.1965), והוסיף: "בכל נימי-נפשו היה ג'ורי יונת שלום, היה לו קול ערב והוא אהב לשיר את החרוזים של נעמי שמר – 'כשיבוא, יבוא שלום'… אך השיר נפל שם על קרקע צחיחה, על קרקע של איבה, כי יונת השלום של משק יד-חנה נרצחה בג' בכסלו תשכ"ה ביריות שנורו אליה מעבר לגבול".

שרוני סיפר כי כאשר שכב ישי שוסטר הטרקטוריסט לצד החייל הפצוע נעים ירמיהו, "כל העניין היה לגביו אפוף תעלומה. הוא לא ידע כי היו אלה שני הלגיונרים שנופפו לו, שעה קלה לפני כן, וקראו לו אליהם. בעוד נעים יושב בעמדתו וצופה בטרקטור המתרחק ממנו והלאה, הגיחו הלגיונרים ממחבואם, השכיבוהו לארץ, שדדו את נשקו והתחילו גוררים אותו אל הגבול. הנחל"אי התנגד, בעט ברגליו, צעק לעזרה, אבל ישי היה רחוק. משנוכחו כי הגרירה אינה עולם בידם, ירדן חיילי ירדן הגיבורים בצעיר והניחו לו מתבוסס בדמו על המטר האחרון של הגבול. ממש על המטר האחרון".

כפי שמספר שוסטר, הוא אץ אל עבר הקיבוץ לקרוא לעזרה, אך נתקע ליד מעבר פסי הרכבת. הוא הזעיק את הקומוניסטים היהודים מיד-חנה, ואלה – שנשבעו לאחוות עמים יהודית-ערבית – רצו אל עבר מקום התקרית חמושים בנשקם להגן על חברם מאימת הירדנים, ובנוסף גם הזעיקו חיילי מג"ב. למרות היריות מצד הירדנים, ג'ורי העמיס את נעים הירוי על גבו והחל לרוץ אל עבר הטרקטור. לפתע נורה בעצמו, איבד את הכרתו ולמעשה כבר לא היה בין החיים. נעים ירמיהו ניצל בסופו של דבר. ג'ורי שילם על גבורתו בחייו. המלחין יעקב גלעד, אז חבר גרעין הנח"ל ביד-חנה ובעצמו חבר בנק"י, חיבר את השיר "רדיו רמאללה" לזכר ג'ורי הנערץ. "רדיו רמאללה, לילה ולילה/ יום יבוא ניפגש, ניזכר נתרגש/ איך היה ב-65'", כתב גלעד בכאב.

כרטיס כניסה לאש"ף

העיתונאית והשדרנית כרמית גיא הייתה אז ילדה בת ארבע עשרה וחברה בקיבוץ יד-חנה, בת להורים קומוניסטים. בראיון ל"מקור ראשון", היא נזכרת: "הרצח שלו היה הלם עבורנו. אבל מעבר להלם הגדול של המוות עצמו של ג'ורי – שהיה מוות מאוד קשה וקורע – הרי שחשנו כאב עמוק גם בגלל עצם המוות של ג'ורי, עם האישיות המיוחדת שהייתה לו, והעובדה שהיה בחור מאוד מיוחד בתוך הנח"ל. הוא היה רוח חיה אצלנו בקיבוץ, עם חיוך תמידי על הפנים, ומבחינתנו גם מדריך. הוא הדריך הילדים הקטנים בקיבוץ שהיו חברים בתנועת הילדים של המפלגה, 'בני עמל', ובעצמו היה חמד של בחור".

גיא מספרת כי ההפתעה הייתה הרבה מעבר למוות. "חשוב לזכור שעד הרצח, הגבול היה מאוד שקט. אמנם החקלאים עבדו בשדות עד הגבול, קיבלו הוראות ממג"ב איך לעבוד ולנהוג והיה נדרש מאבטח לכל עבודה בשדה. אבל האמת היא שאף אחד לא התייחס לזה ברצינות. אני מניחה שמעבר לכך שחברי יד-חנה הרגישו כמה נעים לחיות במקום שקט כל כך, הרי שהיה עניין להוכיח שאפשר לשמור על גבול שקט ברמה האידיאולוגית. ופתאום נפל עליהם הדבר הזה והפך ברגע-אחד את הגבול למקום רע".

הלם מוחלט. כרמית גיא
הלם מוחלט. כרמית גיא

"חשוב לציין, שהרצח התרחש בדצמבר 1964 כמה חודשים אחרי הקמת אש"ף [אש"ף, אז 'הצבא לשחרור פלשתין', הוקם ביוני 1964 בראשות אחמד שוקיירי, מנסח האמנה הפלשתינית, שהודח לאחר מלחמת ששת הימים. ד"מ]. זה כרטיס הכניסה של הלגיונרים הירדנים לפת"ח. במובן הזה, האירוע התקשר למשהו היסטורי. אני אפילו זוכרת את ההפגנות של הפלשתינאים מעבר לגבול את נגד המלך חוסיין".

גיא, שהוריה – ורה ומנחם קיש – היו חברי מק"י, מספרת כי הרצח היה מהגורמים שהביאו לפילוג המפלגה ביוני 1965 בין הרוב היהודי בהנהגת משה סנה לבין הרוב הערבי ועמו קומץ יהודים בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי. "מבחינה אידיאולוגית, זה פער פצע – לא מול הערבים בתוך המפלגה אלא ביחס לשאלה הערבית בכלל. הערבים הצעירים במפלגה, המקבילים בגילם לג'ורי, היו המומים, מזועזעים ואבלים". גיא נזכרת כי אכן התקיימה פגישה בין וילנר לחברים ההמומים אשר בה תהה אם זו לא הייתה פרובוקציה של ג'ורי.

"וילנר אמר את זה בפגישה עם הנחל"אים וחברי המשק עצמם", מספרת גיא. "ואחרי זה משה סנה הגיע לשם וגיבה את החברים. מה שזעזע את כולם היה שברית המועצות הטילה באו"ם וטו על גינוי ירדן בשל התקרית. אז הייתה סערה גדולה מאוד בקיבוץ. החברים שאלו, 'איך זה ייתכן?! הרי הם [הסובייטים, ד"מ] מכירים אותנו והשגריר הסובייטי נהג לבקר בקיבוץ! עכשיו הם אפילו לא בא לבקר אותנו ולשאול מה קרה'. מה שהצית את האש היה הרעיון שבריה"מ אינה נוהגת בתום לב אלא מונעת משיקולים מעצמתיים. אחרי הוויכוח עם וילנר, הגיע סנה ואמר שהוא לא מקבל את הטענות נגד חברי יד-חנה. אז החלו להתגלות הוויכוחים בין שניהם וזו הייתה אחת ההתפרצויות הפומביות שלהם, שבסופו של דבר הובילו לפילוג".

גיא אומרת האבל על מותו של ג'ורי ביטא גם את ההתפכחות מאשליית אשמתה הבלבדית של ישראל בסכסוך: "היה זעם גדול מאוד גם כלפי מוסקווה וגם כלפי הערבים, אפילו יותר ביחס לערבים. ההורים שלי היו מאוד מזועזעים; הם היו בהלם. זה היה מאוד טראומטי מבחינתנו כי ג'ורי היה אחד משלנו, ואפילו דיברנו על מסיבת חנוכה שהייתה צפויה כמה ימים אחרי כן. אני ממש זוכרת את ההלם והזעזוע".

"אובדן" ולא רצח

הסירוב לגנות את הירצחו של מר-ח'מיס כמעשה טרור ולהצביע על האשמים ברציחתו, דומה לניסיונם של קיצוני השמאל עת נרצח ג'ורי להתעלם מהעובדה שהקומוניסט היהודי הצעיר נרצח בשל לאומיותו והיותו חייל בצבא המדינה. בשני המקרים, היו וישנם המעוניינים לנטרל את הרצח מההקשר הברור: ג'וליאנו מר-ח'מיס נרצח על-ידי הטרור המבקש להשמיד את מדינת ישראל. אברהם ג'ורי נרצח על-ידי טרוריסטים שביקשו גם הם לחסל את "הישות הציונית".

הניסיון להשכיח ולטאטא את סיבת רציחתו של מר-ח'מיס מתבטא במגוון ההתייחסויות של השמאל הרדיקלי לרצח. למשל, בארגון "לוחמים לשלום" כתבו כי "כולנו, מאוחדים בצער על אבדן של איש אחד שהיה של כולנו, ישובים על אדמת המריבה הכבושה כאחים, מזדהים וחולקים את הכאב המשותף, על מותו של ג'וליאנו". "אובדן" – ולא "רצח". כאילו הלך לעולמו על במת התיאטרון בג'נין בשל התקף לב פתאומי ואכזר.

בטורו השבועי במקומון הירושלמי "כל העיר" כתב העיתונאי חיים ברעם, כי בעקבות הירצחו של מר נזכר "בסרט נהדר של קן לואץ' ('על תמימות וחופש') על מלחמת האזרחים בספרד, שבו נרצחת אהובתו של המתנדב האנגלי בחטיבה הטרוצקיסטית פו"ם, מאש של חבר לנשק מגדוד סטליניסטי. הסרט היה אולי קצת מוּטה, אבל מלא כנות, והסצנה פוצעת את לבו של כל אינטרנציונליסט. גם לבי שתת דם". "כמו בכל הקְבלה היסטורית", העיר ברעם ביובש אופייני, "גם כאן אין התאמה מושלמת. מפקד הפלוגה הסטליניסטית בספרד היה מזדעזע אם מישהו היה משווה אותו לפשיסט או למחבל במאבק נגד הגנרל פרנסיסקו פרנקו. אבל החוויה הרגשית היא זהה. יחסם של הקנאים הדתיים באזורנו לתרבות מזכיר את אִמרתו הישנה של הרמן גרינג הנאצי ('כאשר אני שומע את המילה תרבות אני שולח את ידי אל האקדח') וכאן מקור הזוועה שגם ישראלים נאורים, שלא הכירו את מֶר, חשים נוכח הרצח הנורא. כיוון שבמשך שנים רבות קלטנו שלאנשים כמו ג'וליאנו צפוי גורל קשה, שנקבע מראש בשל נסיבות לידתם והחלטתם לאמץ זהות הומניסטית ועל-לאומית, מתעצם עוד יותר הצער על האיש".

ברעם לא הזכיר את סיבת הרצח והלין על כי "התגובות לרצח בצד הישראלי היו בדרך כלל מאכזבות. חרקנו שיניים בגין מאמרים צדקניים של ארי שביט ב'הארץ' ושל חבריו במקהלת הצביעות המחליאה, שעוד מעזים להטיף לנו שאיבדנו את הקשר עם המציאות… אבל הגועל שאחז בנו לא ישנה את אמות המידה שלנו, שלאורן אנחנו שופטים כל אירוע וכל התפתחות היסטורית: ג'וליאנו שייך לנו, יישאר בלבנו לנצח ובעינינו הוא הגיבור האולטימטיבי, שעם מותו הפך למיתוס שמתקיים כאילו מעל למציאות. לכן הוא לא זקוק עוד למרכיביה. הוא לא יהודי, לא ערבי, לא ישראלי ולא פלסטיני אלא כל הדברים האלה גם יחד".

בן-דודו של מר, האני חמיס סלום, התרעם בריאיון לגלי צה"ל על ניסיון לטעון כאילו הרצח היה על רקע חילול כבוד המשפחה. "אנשים מסוימים מנסים לומר שג'וליאנו נרצח על רקע כבוד המשפחה, או שמישהו לא אהב את המעשים שלו, אבל זה לא מתחבר לי", אמר סלום בכאב. "מה הוא כבר עשה? ליהק בנים ובנות לאותה הצגה? יש גם בתי ספר מעורבים בשטחים. הרצח שלו טראגי והרוצח – מנוול".

אולם רצח מר-ח'מיס לא שינה דבר בעמדות חבריו של השחקן למאבק הארוך נגד "הכיבוש" וישראל. בהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית והשמאלנית של הרדיקלים הישראלים, תושכח סיבת הרצח וכל מה שיעמוד לנגד עיני הפוליטרוקים של היבסקציה המקומית הוא מרטיר יהודי-למחצה אשר הותיר אחריו את שליחות המאבק בישראל. על כתפי אלה החפצים באמת ההיסטורית תוטל המשימה להזכיר שוב ושוב מי שפך את הדם ועל שום מה ולמה נשפך.

עוד

נציג הקרמלין בכנסת – עם מותו של תופיק טובי

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.3.2011

אחד המיתוסים המרכזיים הקשורים בשמו של ח"כ לשעבר תופיק טובי, שהלך לעולמו ביום שבת האחרון בחיפה בגיל 88, הוא השקר הגדול על תמיכת הקומוניסטים הערבים בהקמת מדינת ישראל. לפי המיתוס, באמצע נובמבר 1947, התכנסו הקומוניסטים הערבים, שהיו מאורגנים במסגרת 'הליגה לשחרור לאומי', לאסיפה מכרעת בה החליטו לתמוך בחלוקת הארץ לשתי מדינות. ההחלטה התקבלה וסללה את הדרך להקמת מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, איחוד הקומוניסטים היהודים והערבים.

למעשה, הקומוניסטים הערבים בארץ ישראל, ובהם טובי הצעיר, דנו בקיץ 1947 בהתפתחויות הפוליטיות באזור. ההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן, חשף כי בקיץ 1947 הועלתה הצעה, אולי כחלק מתוכנית של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שישב אז בקהיר, לשלוח משלחת למוסקווה ולדבר אל לבו של סטלין שיחזור בו מרעיון הקמת היהודים. בין המועמדים לחברות במשלחת 'הוועד הערבי העליון' שבראשו עמד אל-חוסייני, היה אמור להיות חבר 'הליגה', ארגונו של טובי. הרעיון לא יצא אל הפועל, אולי בשל תמיכתו הנלהבת של המופתי בהיטלר.

בכנסת עם מאיר וילנר. תופיק טובי
בכנסת עם מאיר וילנר. תופיק טובי

הקומוניסטים הערבים החליטו לתמוך בזכות קיומה של מדינת ישראל רק בדצמבר 1947, לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם. תופיק טובי, ועמו אמיל חביבי ופואד נצאר, הואשמו על-ידי מתנגדיהם, כי רימו את רוב חברי הארגון, וכך נתקבלה "פה אחד" הצהרה בעד החלטת החלוקה. דותן חשף בספרו, כי הכינוס, שהתקיים כאמור באמצע דצמבר, כלל חילוקי דעות חריפים. אמיל תומא, מראשי הקומוניסטים הערבים בארץ בשעתו ודמות אהודה בקרב הציבור הערבי גם היום, שנים הרבה לאחר מותו, התנגד להחלטה; טובי, שהבין מהי עמדת מוסקווה, הסכים רק בדיעבד לקבל את החלטת החלוקה. תומא הקים ארגון משלו, בא בדברים עם הוועד הערבי העליון, הצטרף לארגון שארגן התקפות על עמדות היהודים באזור נמל חיפה וחבר לקומוניסט בשם מחמד נמר עודה, שנחשד בנטיות פרו-נאציות. בינתיים, אנשי מפ"ם ניסו לגייס את טובי וחבריו לשורותיהם, אך נכשלו.

טעות התמיכה בישראל

בשנת 1949 נבחר טובי לכנסת הראשונה כנציג מק"י. הוא קיבל את תוכנית החלוקה, אך עד מהרה, הותקף משביקש לסייע לקומוניסטים ערבים שנסו מהארץ בתקווה לשוב אליה לאחר תבוסת היישוב היהודי. נתן אלתרמן נחפז להגנתו של טובי בטורו, "הטור השביעי", שפורסם בעיתון "דבר", תחת הכותרת "הנזיפה בתופיק טובי". כעבור שש שנים בלבד, ב-1956, עלה שמו לכותרות לאחר שחשף את פרשת טבח כפר קאסם, יחד עם עמיתו לסיעה, מאיר וילנר, ופעיל מפ"ם, לטיף דורי. חשיפה זו זיכתה אותו בתהודה בינלאומית. במפלגה, היה ממונה על הכנת מק"י לירידה למחתרת והורה לפעילים, כך לפחות על-פי דיווח של "דבר" מאותה תקופה, להשמיד מסמכים ולהכין מקומות מסתור במידה שיאונה רע לחברים.

יאיר צבן, לשעבר יו"ר מפ"ם ושר הקליטה בממשלת רבין ובשעתו מבכירי מק"י, מבהיר כי "היחס שלי אליו הוא מורכב מאוד". ביחס לטובי ולחברו, ח"כ לשעבר אמיל חביבי המנוח, מספר צבן כי "לצערי הרב, כמה שנים לאחר החלטת החלוקה, הייתה אצלם רוויזיה של העמדה שתמכה בהכרה במדינת ישראל. הם הגיעו לעמדות מאוד מסוכנות. בסוף, הם השתחררו מהקיצוניות אבל לא מהעמדה הדוגמטית ביחס לברה"מ ומהעדפת הלאומנות הערבית על פני עיקרון של שוויון מעמד וזכויות לשני העמים". "הוויכוח בינינו", מסביר צבן, "לא היה על עצם זכות ההגדרה העצמית של היהודים אלא על העובדה שישראל מייצגת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי". לדבריו, הוא הוכה בהלם לאחר שבעקבות הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שבה חשף חרושצ'וב את פשעי סטלין, טובי ביקש מחברי להנהגת המפלגה לבדוק אם לא טעו כשתמכו בהחלטת החלוקה שבריה"מ עמדה בשעתו מאחוריה.

פרלמנטר ברמה גבוהה. יאיר צבן
פרלמנטר ברמה גבוהה. יאיר צבן

צבן אומר ש"תופיק טובי חשב שצריך לבדוק עם הסובייטים אם אין לכלול את העמדה שגרומיקו הביע באו"ם בין העמדות השגויות שננקטו בשעתו, שגיאה שצריך לתקנה. היה דיון בוועד המרכזי של מק"י, שהתכנס בתנאים סודיים, ושם לראשונה נחלקו הקולות: כל החברים היהודים מצביעים, כולל וילנר, בצד אחד של תמיכה בהחלטת החלוקה, וכל החברים הערבים – בצד השני. זה היה מניצני הפילוג שאירע במפלגה ב-1965". לשבחו של טובי, טוען צבן, יצוין כי "היה לקומוניסטים הערבים ריסון עצמי שלא להפוך את הדיון לפומבי. נדמה לי, שהמפלגה הקומוניסטית של ברה"מ אף פעם לא עשתה ביקורת עצמית על מדיניות חוץ. לכן לא היה שחר לרעיון הזה".

מתואם עם הקומוניסטים

לטובי היו יריבים מרים במפלגה, ובראשם אמיל חביבי, שנטש את רק"ח לאחר התפרקות הגוש המזרחי ולפני נפילת בריה"מ. בסוף דצמבר 55' ובתחילת ינואר 56', נערכה בתל-אביב ישיבה חשאית של הוועד המרכזי של מק"י בדירת מסתור ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. חביבי והחברים הערבים תבעו מהנהגת מק"י כי יותר להם להתאגד באופן עצמאי ולפעול למען מרד מאורגן במדינה ("מעריב", 10.2.58). טובי התנגד להצעה, זו נפלה ברוב קולות וחבריו כינוהו "בוגד". ב-11.2.1958 פרסם יואל מרקוס בעיתון "דבר" כי חביבי האשים את טובי ש"הוא משתף פעולה 'יותר מדי' עם היהודים ואינו נותן דעתו במידה מספקת לדרישות הלאומיות של ערביי ישראל". טובי, מצידו, התעקש לפעול אך ורק לפי התכתיבים מהקרמלין, דהיינו: שיתוף פעולה מלא עם היהודים. באותה שנה, גילה איסר הראל, אז הממונה על שירותי הביטחון וראש המוסד, למאיר וילנר ולמשה סנה על מחתרת נאצריסטית במק"י בשם 'החזית הערבית'. אלה נפגעו, וטובי נאלץ להכריז מעל במת הכנסת כי "אם יתברר שחבר מפלגה עסק בדברי ריגול באמת, אזי יוקע ויגורש מן המפלגה".

בפילוג שהתרחש במק"י ב-1965, לאחר כמה אירועים שהגבירו את המתח הלאומי במפלגה (בהם רצח הנח"לאי אברהם ג'ורי, חבר תנועת הנוער המפלגתית בנק"י, בגבול עם ירדן, ליד קיבוץ יד חנה הקומוניסטי) הקים טובי יחד עם מאיר וילנר ומיעוט מיהודי המפלגה את רק"ח. זאת, בעוד משה סנה ורוב החברים היהודים נותרו במק"י. יאיר צבן מסביר, כי "באותה תקופה, הפילוג היה קשה מאוד וטראגי לשני הצדדים. הנכס הזה – מפלגה משותפת ליהודים ולערבים – היה גאוותה של מק"י, ובימים ההם זה לא היה דבר פשוט". אולם צבן אינו נוטר לטובי טינה: "כשמדברים על תופיק טובי, צריך לזכור גם את הפרלמנטר שכיהן שנים רבות וזכה להערכה גם מצד יריביו בכנסת. הוא היה פרלמנטר ברמה מאוד גבוהה ואמיץ מאוד, וגם ג'נטלמן שידע להתנהג".

העיתונאי ראול טייטלבאום, שעבד כ-12 שנה ככתב "קול העם" בכנסת, מספר שטובי היה "אדם שהקרין מכובדות וגם יריביו הפוליטיים כיבדו את הופעותיו. בקרב הקומוניסטים הערבים, הוא היה הדובר המרכזי וייצג נאמנה את הקו של מק"י והתנועה הקומוניסטית באותה תקופה". עם זאת, טייטלבאום אומר: "הוא היה לי יריב קשה בזמן הוויכוח במק"י עד לפילוג. הוא ייצג את הקו של האגף הערבי ברובו ואני נמניתי עם אנשי סנה ומיקוניס. לא חשבנו שצריך להאשים את ישראל בכל תקרית שהייתה בגבול עם הערבים. זה החריף לאחר מלחמת ששת הימים, כשרק"ח הוקיעה את המלחמה ואילו מק"י הצדיקה אותה. אבל טובי היה עקבי בעמדתו וייצג את הקו הלא-לאומני של הערבים בישראל, והערבים בכלל". "ברמה האישית", אומר טייטלבאום, "אני אזכור אותו כמי שהיה נציג גאה של עמו, בצד ניסיון להיות נאמן לרעיונות הקומוניסטיים שהיה להם דגש דוגמטי בתקופה הסטליניסטית. בניגוד לאמיל חביבי, שהיה איש צבעוני ומקורי, בעל נטיות לאומניות ערביות שאחר כך התנער מהן, טובי היה בעל קו יציב שייצג את הממסד והאידיאולוגיה הקומוניסטיים, בתיאום עם בריה"מ".

ערבי דבר ערבית

בתקופה שלאחר הפילוג, בעוד שמק"י בהנהגת סנה עברה תפנית לכיוון הציונות, רק"ח בהנהגת וילנר וטובי כבר החלה לדבר – לצד אורי אבנרי ואנשי 'מצפן' – על "הכיבוש". חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, נסע טובי עם מאיר וילנר המנוח לדיונים במוסקווה, ובסופם בישר כי היחסים עם הסובייטים, שנותקו בעקבות המלחמה, יחודשו, "אם ישראל תדע ללכת בדרך שרק"ח מציעה". יחסי ישראל עם רוסיה הסובייטית לא חודשו עד שקרס הגוש המזרחי.

פעילותו רבת-השנים של טובי בקצה השמאל הישראלי לא הפריעה לו לנהל יחסים ידידותיים גם עם יריביו המרים. יום אחד, ב-1966, וטובי כבר ממנהיגי רק"ח, התיישב מיוזמתו ליד כסאו בכנסת (ששכנה אז בבית פרומין) דוד בן-גוריון בכבודו ובעצמו, מותש ומבודד במפלגתו, רפ"י. "מדוע אינך נואם בערבית?" ירה לעברו "הזקן". "כערבי אני יודע ששמורה לי הזכות לשאת את דבריי בערבית", הסביר לו טובי, "אך מכיוון שרוב חברי הכנסת אינם שומעים שפה זו, אני מעדיף לדבר עברית כדי שדבריי יובנו כהלכה". זו הייתה הפעם הראשונה שבה שוחחו השניים.

עד שנת 1989 שימש ח"כ מטעם רק"ח. התפוררות בריה"מ והשבר הגדולה בתנועה הקומוניסטית, עייפו את טובי והלה פרש מן הכנסת והוחלף בחברת כנסת מתולתלת ואנונימית מבת ים בשם תמר גוז'נסקי. שנים רבות שמר על שתיקה ונמנע מלהתערב בעניינים פוליטיים ומפלגתיים. דני פתר, מוותיקי הקומוניסטים בישראל שסירב להתפלג ממק"י בשנת 65' לטובת רק"ח בהנהגת וילנר וטובי, אומר כי יתגעגע לאחרון חברי הכנסת הראשונה. "ביום שבו הוא יצא מהכנסת, היה מאמר ראשי ב'הארץ' שכותרתו הייתה: 'קומוניסט וג'נטלמן'", נזכר פתר. "אני אזכור אותו כקומוניסט מסור וכאיש נהדר, כאדם שמסור לנושא היהודי-ערבי ולשותפות בין יהודים ובין ערבים כל ימי חייו".

* תודתי נתונה לידידי, פרופ' יחיעם ויץ, על תיקוניו המועילים לכתבה זו.