יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, בוודאי היה נואם בהפגנה מול ישיבת הממשלה שעתידה להיערך ביום ראשון הקרוב, אשר בה יוחלט על שחרור 103 מחבלים פלשתינים, ובהם אזרחים ישראלים תושבי מזרח־ירושלים. כמו יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו – שזינב בממשלת אולמרט עם ההבטחה למוטט את שלטון החמאס – הוא היה קובל בראש חוצות על "כניעה לטרור", מתריע מפני הסכנה שבהקמת מדינה פלשתינית. אלא שבדומה לראש הממשלה נתניהו שהחליט על הסרת המצור מעל עזה והסכים להתחמשות מחדש, דה־פקטו, של שלטון החמאס שם, גם ראש הממשלה הנוכחי יקבל החלטה שמעולם לא היה מסכים לה בהיותו ראש האופוזיציה.
מכיוון שסביר להניח שהאדם ששימש ראש אופוזיציה בשנים 2006-2009, והאדם המשמש ראש ממשלה בארבע השנים האחרונות, הם זהים, אפשר אולי לטעון, כי נתניהו הבין ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", כמו אריאל שרון. אלא שבשונה משרון, העניין הוא סבוך יותר: ראש הממשלה לא מאמין, כי הפלשתינים ילכו כברת־דרך משמעותית לקראת הסדר מדיני עם ישראל. הוא חושב, שגם הפעם הסרבנות הערבית תסיר מעל ישראל את נטל ההוכחה בדבר רצונה בשלום. אם כבר, הוא מצדד בהסדר מדיני ארוך־טווח שיאפשר לו להתמקד בבעיה האירנית ויוריד ממנו את הלחץ הבינלאומי.
רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד
אצל רה"מ הנוכחי, המילה "כיבוש" לא מופיעה בלקסיקון. נסיגות טריטוריאליות ופינוי יישובים הם, מבחינתו, חלום בלהות. לכן, מיהר לקפוץ על עגלת משאל־העם של נפתלי בנט. העם יחליט, לא הוא. במידה רבה, יש כאן התנערות מאחריות מנהיגותית. אולם לא פחות מכך, יש פה גם הבנה עמוקה, שהימין העמוק ייכנע רק אם רוב הישראלים יסכימו בפתקאות הצבעה על פינוי המתנחלים. בעניין הזה, רה"מ עקבי: מי שיחפש ב"יו טיוב", ימצא סרטון רב־צפיות שם נתניהו, אז שר בממשלת שרון, אומר לח"כ אורי אריאל, היום שר בממשלתו, שיתמוך בתכנית ההתנתקות אם תובא למשאל־עם.
ההבדל הגדול בין נתניהו של טרום הכהונה השנייה והשלישית, לבין נתניהו שיתחיל בקרוב את שנתו החמישית בראשות הממשלה, טמון בכך שמבחינה אידיאולוגית, יו"ר הליכוד לא זז סנטימטר בעמדותיו, אך מבחינה פוליטית הוא הבין, כי דוגמטיות רעיונית מהסוג שאוחזת כרגע בליכוד תהפוך את ישראל למצדה מודרנית, תאפשר לאיראן להתחמש, תחולל אינתיפאדה שלישית שעלולה להפוך את ככר מנארה לככר תחריר, תסלק את אבו־מאזן וחבריו מהנהגת הרשות הפלשתינית ותהפוך את הרשות לישות חמאסית פרו־אירנית.
עיני רה"מ נישאו אל סוריה, שם ראה כיצד המערב נכשל מלסייע למורדים להפיל את אסד, שנותר נשיא בתמיכה רוסית־סינית־אירנית, והאופוזיציה עצמה הפכה למפולגת בין קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות לבין קבוצות חילוניות מתונות. החשש המרכזי כרגע הוא מאבדן שליטה על המצב. אם ארה"ב תאבד שליטה על המתרחש ברשות הפלשתינית, וחמאס, חיזבאללה ואירן ייכנסו לתמונה, ישראל תיכנס למלחמה שבה היא עלולה להפסיד. וההפסד עלול לעלות, בסופו של יום, גם בפינוי גוש עציון ומעלה אדומים.
חידוש המו"מ עם אש"ף נועד למנוע אפוקליפסה כזו. נתניהו מוכן לשלם מחיר כדי לייצב את המצב הביטחוני באזור. יש לו קווים אדומים, אך הפעם הם מספיק גמישים על מנת לאפשר מו"מ יעיל שיביא להסדר מדיני שאיננו סופי אך מיישם בשטח את פתרון שתי המדינות. פוליטית, זה עלול לעלות לרה"מ במחיר כבד. אם המהלך ייכשל, הוא ימצא עצמו מבודד בקואליציה של 61 ח"כים, עם ח"כ אורית סטרוק בלשכה ונפתלי בנט על תקן סגן רה"מ. אם המהלך יצליח, הוא עלול לגלות כי יש לו בכל גוש הימין בסביבות 10 תומכים, בספירה נדיבה. הוא יעמוד בראש סיעה בינונית, המתקרבת בגודלה למרצ, תלוי בקולות השמאל והח"כים הערבים, נאלץ ללכת לבחירות ולהיאבק על קולות הימין־מרכז. כך או אחרת, רכבת המו"מ תצא בקרוב לדרכה. בכל תרחיש פוליטי, עלולים להתנתק ממנה כמה קרונות, מצב שיוביל לבחירות חדשות. לאחר אישור התקציב, סיום מושב הכנסת ותום החגים, רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד.
