המחיר של נתניהו

יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, בוודאי היה נואם בהפגנה מול ישיבת הממשלה שעתידה להיערך ביום ראשון הקרוב, אשר בה יוחלט על שחרור 103 מחבלים פלשתינים, ובהם אזרחים ישראלים תושבי מזרח־ירושלים. כמו יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו – שזינב בממשלת אולמרט עם ההבטחה למוטט את שלטון החמאס – הוא היה קובל בראש חוצות על "כניעה לטרור", מתריע מפני הסכנה שבהקמת מדינה פלשתינית. אלא שבדומה לראש הממשלה נתניהו שהחליט על הסרת המצור מעל עזה והסכים להתחמשות מחדש, דה־פקטו, של שלטון החמאס שם, גם ראש הממשלה הנוכחי יקבל החלטה שמעולם לא היה מסכים לה בהיותו ראש האופוזיציה.

מכיוון שסביר להניח שהאדם ששימש ראש אופוזיציה בשנים 2006-2009, והאדם המשמש ראש ממשלה בארבע השנים האחרונות, הם זהים, אפשר אולי לטעון, כי נתניהו הבין ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", כמו אריאל שרון. אלא שבשונה משרון, העניין הוא סבוך יותר: ראש הממשלה לא מאמין, כי הפלשתינים ילכו כברת־דרך משמעותית לקראת הסדר מדיני עם ישראל. הוא חושב, שגם הפעם הסרבנות הערבית תסיר מעל ישראל את נטל ההוכחה בדבר רצונה בשלום. אם כבר, הוא מצדד בהסדר מדיני ארוך־טווח שיאפשר לו להתמקד בבעיה האירנית ויוריד ממנו את הלחץ הבינלאומי.

רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד

רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד

אצל רה"מ הנוכחי, המילה "כיבוש" לא מופיעה בלקסיקון. נסיגות טריטוריאליות ופינוי יישובים הם, מבחינתו, חלום בלהות. לכן, מיהר לקפוץ על עגלת משאל־העם של נפתלי בנט. העם יחליט, לא הוא. במידה רבה, יש כאן התנערות מאחריות מנהיגותית. אולם לא פחות מכך, יש פה גם הבנה עמוקה, שהימין העמוק ייכנע רק אם רוב הישראלים יסכימו בפתקאות הצבעה על פינוי המתנחלים. בעניין הזה, רה"מ עקבי: מי שיחפש ב"יו טיוב", ימצא סרטון רב־צפיות שם נתניהו, אז שר בממשלת שרון, אומר לח"כ אורי אריאל, היום שר בממשלתו, שיתמוך בתכנית ההתנתקות אם תובא למשאל־עם.

ההבדל הגדול בין נתניהו של טרום הכהונה השנייה והשלישית, לבין נתניהו שיתחיל בקרוב את שנתו החמישית בראשות הממשלה, טמון בכך שמבחינה אידיאולוגית, יו"ר הליכוד לא זז סנטימטר בעמדותיו, אך מבחינה פוליטית הוא הבין, כי דוגמטיות רעיונית מהסוג שאוחזת כרגע בליכוד תהפוך את ישראל למצדה מודרנית, תאפשר לאיראן להתחמש, תחולל אינתיפאדה שלישית שעלולה להפוך את ככר מנארה לככר תחריר, תסלק את אבו־מאזן וחבריו מהנהגת הרשות הפלשתינית ותהפוך את הרשות לישות חמאסית פרו־אירנית.

עיני רה"מ נישאו אל סוריה, שם ראה כיצד המערב נכשל מלסייע למורדים להפיל את אסד, שנותר נשיא בתמיכה רוסית־סינית־אירנית, והאופוזיציה עצמה הפכה למפולגת בין קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות לבין קבוצות חילוניות מתונות. החשש המרכזי כרגע הוא מאבדן שליטה על המצב. אם ארה"ב תאבד שליטה על המתרחש ברשות הפלשתינית, וחמאס, חיזבאללה ואירן ייכנסו לתמונה, ישראל תיכנס למלחמה שבה היא עלולה להפסיד. וההפסד עלול לעלות, בסופו של יום, גם בפינוי גוש עציון ומעלה אדומים.

חידוש המו"מ עם אש"ף נועד למנוע אפוקליפסה כזו. נתניהו מוכן לשלם מחיר כדי לייצב את המצב הביטחוני באזור. יש לו קווים אדומים, אך הפעם הם מספיק גמישים על מנת לאפשר מו"מ יעיל שיביא להסדר מדיני שאיננו סופי אך מיישם בשטח את פתרון שתי המדינות. פוליטית, זה עלול לעלות לרה"מ במחיר כבד. אם המהלך ייכשל, הוא ימצא עצמו מבודד בקואליציה של 61 ח"כים, עם ח"כ אורית סטרוק בלשכה ונפתלי בנט על תקן סגן רה"מ. אם המהלך יצליח, הוא עלול לגלות כי יש לו בכל גוש הימין בסביבות 10 תומכים, בספירה נדיבה. הוא יעמוד בראש סיעה בינונית, המתקרבת בגודלה למרצ, תלוי בקולות השמאל והח"כים הערבים, נאלץ ללכת לבחירות ולהיאבק על קולות הימין־מרכז. כך או אחרת, רכבת המו"מ תצא בקרוב לדרכה. בכל תרחיש פוליטי, עלולים להתנתק ממנה כמה קרונות, מצב שיוביל לבחירות חדשות. לאחר אישור התקציב, סיום מושב הכנסת ותום החגים, רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד.

"שלום עכשיו" והפוליטיקה הישראלית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.11.2011

בשבועות האחרונים, מייללים אנשי 'שלום עכשיו' על שכתובות "תג מחיר" מרוססות על-ידי אלמונים על קירות בתים ומכוניות. פעם נוספת, הם מעלים באוב את ה"הסתה" שקדמה לרצח ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין. בכלל, כל פעולה שנויה במחלוקת שיש בה משום חריגה מן השיח הציבורי והפוליטי התקין, זוכה מייד לתיוג האוטומטי של "אלימות". אז נכון שצריך לגנות ריסוס כתובות נגד אנשי שמאל, ושימוש במילים כמו "בוגדים" מערער את היכולת לקיים מרחב פומבי של שיח פוליטי ראוי, אבל כדאי לקחת את זה בפרופורציות: הבעיה מתחילה ונגמרת באנשי 'שלום עכשיו', לא באותם צעירים שמרססים את כתובות "תג מחיר".

לא דפני ליף. "שלום עכשיו". צילום אילוסטרציה: פלאש 90

לא דפני ליף. "שלום עכשיו". צילום אילוסטרציה: פלאש 90

אם נקבל באמת את ההנחה שלא מדובר בפרובוקציה שמטרתה להרעיל עוד טיפה את ההסתה נגד המתיישבים ביהודה ובשומרון, ולא נחשוב לשנייה שמישהו בשב"כ חוזר לימי אבישי רביב וארגון אי"ל הפיקטיווי, אפשר לתהות לרגע מה מלבה את השנאה הזו נגד 'שלום עכשיו'. הבעיה המהותית עם התנועה הזו, שקמה כמעין פוטש-זוטא של קצינים מהקיבוצים ומהשמאל, היא החתרנות המתמשכת שלה נגד ההתיישבות. אנשים פוליטיים לא מנהלים ויכוח באמצעות ריגול אחרי בנייה ביהודה ובשומרון והעברת התמונות לידי גורמים זרים. מי שבונה את עצמו על ריגול, הלשנות והוצאת דיבת ישראל ברבים, לא יכול לצפות שלא יקומו כמה משוגעים לדבר וירססו כתובות על בתי המרגלים. זה לא לגיטימי, זה לא ראוי, זה מעצבן וגם מכעיס. אבל מי שרגיל לרגל, להסית ולהלשין, הוא הרבה פחות לגיטימי וראוי.

'שלום עכשיו' כבר שנים ארוכות אינה תנועה באמת. לא מדובר פה בדפני ליף שיש לה גם פעילים, גם תומכים וגם גנרלים שמוציאים לפועל הפגנות. 'שלום עכשיו' היא מותג מהעבר שמתבסס על עבודה של אנשים המקבלים כסף לפעול למען דבר אחד ויחיד: מיטוט מפעל ההתיישבות. התמיכה הציבורית שלהם היא אפסית. פעם אפילו הייתה להם תנועת נוער פעילה עם סניפים ברחבי הארץ. היום יש להם בעיקר את הלוגו המיתולוגי שעיצב עבורם דוד טרטקובר לפני למעלה מ-30 שנה. המצב הזה מאפיין את רוב תנועות השמאל. 'גוש שלום' של אורי אבנרי היא דוגמה נוספת. גם למרצ אין ממש פעילים. כל גודש ארגוני השמאל הציוני מתרכז לשלושה מנדטים בקושי בקלפי. השמאל הפוסט-ציוני, ששורותיו מתרחבות בהתמדה, כבר מצביע לחד"ש ולדב חנין.

הכוח העיקרי של כל גופיפי השמאל האלה הוא ביכולתם להניע קמפיינים בינלאומיים נגד ישראל. 'הקרן החדשה' עשתה זאת בדו"ח גולדסטון. 'שלום עכשיו' עושה את זה עם הריגול אחר מפעל ההתיישבות. אורי אבנרי כבר מריץ שנים קמפיין להחרמת מוצרי ההתיישבות ביו"ש. הרומן שמנהלים בכירי השמאל – המתוקצבים היטב וזוכים למשכורות נאות – מעל ראשי הציבור הישראלי, עם הפוליטרוקים של השמאל העולמי, ממחיש היטב את אופיו של המחנה הזה. כשמישהו מתעצבן ומרסס גרפיטי על הקירות של אחד מבתי חברי המטכ"ל השמאלני, הם צועקים צעקות פשיזם. אבל גם בלי הגרפיטי והכתובות הלא-נעימות, עובדה אחת אי-אפשר להסתיר או להשכיח: בין 'שלום עכשיו' וגרורותיה לבין רוב הציבור הישראלי שוררת עוינות אדירה ואי-אמון. יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', כבר התחילה בהתנערות מהמסורת של הזדהות עם המחנה הזה. היא סיפרה בכנות מפתיעה איך סלחו שם לפרופ' עדי צמח המנוח מהאוניברסיטה העברית, שהפליא מכות באשתו ולא הורחק אל מחוץ לגדר. אם בשמאל רוצים להיות רלוונטיים שוב לשיח הישראלי, כדאי להם לתת גט כריתות למחנה המתמחה בריגול ובהלשנה מטעם (ובמימון) מתנגדי ישראל.

ללמוד מספרד – לחזור לרעיון האוטונומיה

1. המחתרת הבאסקית קיימת כבר 52 שנה. סיפור התמודדותה של ספרד עם אט"א הוא מופלא: מדובר בארגון טרור עם מנטאליות רצחנית שאינה שונה במהותה מזו של החמאס. למרות הרצחנות הבאסקית, השמאל והימין בספרד מאוחדים במאבק נגדם. ראש ממשלת ספרד, חוסה לואיס ספאטרו, מנהיג 'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית', נאבק בבאסקים ביד של ברזל. הוא מוביל תהליך שלום אשר מצוי כרגע בהפוגה. כשהמחתרת חזרה לשיטות של טרור עם התפוצצות מכונית תופת בנמל התעופה של מדריד ב-2006, שיחות השלום הופסקו. מנהיגי הארגון נרדפו ובפעולה משותפת עם ממשלת צרפת, נלכד המפקד הצבאי של אט"א. מה שקורה בספרד מראה כי אירופה יודעת להילחם בטרור ומבינה את ההבדל בין שלום לבין מלחמה. ספרד מסרבת עד היום לתביעת אט"א להקמת מדינה באסקית בשטחיה ובחלק משטחי צרפת. מה שפורר והחליש את אט"א היה הנחישות של הספרדים, ללא הבדל של ימין ושמאל, וסירובם לקבל מדינת אויב בשטחם הריבוני.

מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. מחמוד עבאס

מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. מחמוד עבאס

2. ישראל חייבת להתחיל במהלך של הורדת המדינה הפלשתינית מסדר היום הבינלאומי לשנים הקרובות ולהעלות מחדש על שולחן המו"מ את רעיון האוטונומיה, כפי שעשו הספרדים. אוטונומיה שתתבסס על תוכנית לשיקום כל הפליטים הערבים, הורדת אחוז האבטלה בקרב הפלשתינים, העלאת השכר, הגברת ההשקעות ופיתוח מסיווי של התשתיות, בצד יצירת רצף טריטוריאלי וחיזוק מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, היא פתרון ראוי לסכסוך שאיננו יכול להיגמר בהכרזה על מדינה. את עניין המדינה הפלשתינית יש לדחות, לרבות כל דיון בסוגיות הליבה, לעשור הבא. בעוד מדינה פלשתינית היא מתכון לשפיכות דמים, אוטונומיה היא פתרון העשוי להקהות את המחלוקות ולייצר סדר כלכלי ומדיני שבו לפלשתינים יהיה אינטרס לפתח עצמאות במסגרת של סמי-מדינה, בלי לעסוק בפתרונות קבע ובבעיות העבר.

3. לראש הממשלה מגיעים שבחים על נאומו באו"ם, אולם זה – בהמשך ישיר ל'נאום בר-אילן' – כלל גם הכרה למעשה במדינה פלשתינית, בהגבלות הרגילות של פירוז המדינה וסידורי ביטחון הולמים לישראל. ברור לו, כפי שברור לכל ישראלי בר-דעת, שמדינה פלשתינית תוכל לקום רק במקום ישראל, ולא בצדה. וגם ברור לא פחות, שהסיסמה הקומוניסטית "שתי מדינות לשני עמים" (שאותה המציאה חד"ש) אינה יכולה להתממש במציאות המזרח-תיכונית. בארץ ישראל, אין מקום לשתי מדינות, ולא משום שלעם הערבי אין זכות למדינה עצמאית או להגדרה עצמית. הפלשתינים ראו ורואים בפתרון הזה אמצעי להמשך המאבק עד לחיסול הציונות. כל ניסיון לקיים מציאות של שתי מדינות לאום, נידון לכישלון. אולם האמת הזו לא נאמרה באו"ם.

4. עובדתית, נתניהו נמצא היום שמאלה מהעמדות שהביע ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, לפני הירצחו. יש המתנחם בכך שהפלשתינים אינם מוכנים לקבל היום את מה שהציע רבין ב-1995, ויש המתגאה בכך שהקונצנזוס הישראלי מאוחד סביב פתרון של שתי מדינות לאום כפי שנקבע בהחלטת החלוקה של האו"ם, בעוד הערבים מתמידים בסירובם. קשה לשער מה היה רבין עושה אילו הוא היה משמש ראש הממשלה וכיצד היה מגיב, אבל אם היה דבר שאיחד את תנועת העבודה ההיסטורית ויורשי תנועת החירות, הריהו התובנה המשותפת שפלשתין עצמאית היא סכנה לישראל. אלה היו ימים שבהם מרצ סירבה לקרוא לחלוקת ירושלים. העובדה שבתוך 16 שנה, חלה נסיגה מדאיגה בתודעה הישראלית והבינלאומית, היא כישלון ישראלי, ולא הצלחה. גם אם לא יצליחו הפלשתינים באו"ם בשבועות הקרובים, הם השיגו הישג היסטורי. במצב הנוכחי שבו הכול מסכימים למדינה פלשתינית עצמאית – פלשתין היא כבר עובדה בשטח, והמעבר מהשאלה אם תקום מדינה פלשתינית לשאלה מתי זו תקום, הוא כישלון ישראלי קולוסאלי. השאלה המהותית היא איך מורידים את תוכנית המדינה הפלשתינית מסדר היום הבינלאומי.

5. הערבים מציבים היום את ישראל בצבת הבחירה בין מדינה פלשתינית בגבולות 67' ובין אלימות מהפכנית נוסח "האביב הערבי", שנראה יותר ויותר כמו חורף אנטישמי. נתניהו עונה בתוכנית למדינה פלשתינית מפורזת עם סידורי ביטחון נוקשים. הדיון הזה הוא עקר מיסודו. על ישראל לתבוע מן הפלשתינים לספק מתווה ברור משלהם לסיום הסכסוך. סוג של תוכנית כוללת שבה יהיה ברור מה הם רוצים ועל מה הם מוכנים לוותר. אין שום צורך במו"מ. הכול ידוע, הכול ברור. כל עוד מחמוד עבאס לא מסביר מה הוא רוצה, שום מו"מ איננו אפשרי. ברגע שיהיה ברור, כי הפלשתינים כלל אינם מוכנים לסיים את הסכסוך, ואפילו לא מציעים תוכנית משלהם לסיומו, לישראל תהיה היכולת לתבוע מארה"ב ומאירופה לשים קץ לתביעה להקמת מדינה פלשתינית. עבאס מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. זו הזדמנות, ולא איום: את השטחים המצויים כיום תחת שלטון פלשתיני יש למסור לנאמנות בינלאומית שתוכל לקדם רעיון של אוטונומיה תחת רעיון המדינה הפלשתינית. אם הסכסוך עבר בינאום, כאב הראש הזה צריך להכאיב לאמריקנים ולאירופים הרבה יותר מאשר לישראלים.

בין ספירו לשפירא: למי שמור חופש הביטוי בישראל?

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.6.2011

שחרורו המהיר של העיתונאי גדעון ספירו ממחיש שוב את האפליה במדיניות הפרקליטות לרב שפירא, למשל, הם לא עשו הנחות

ביום שלישי האחרון, סערה ביצת השמאל לכמה שעות. עיתון "הארץ" פרסם, כי גדעון ספירו בן ה-76, מוותיקי השמאל ועיתונאי, נעצר בעקבות מאמר שפרסם באתר באינטרנט 'הגדה השמאלית'. לפי "הארץ", בעקבות המאמר פה 'הפורום המשפטי למען ארץ ישראל' ליועץ המשפטי לממשלה ולמפקד אגף החקירות במשטרה בדרישה לפתוח בחקירה נגד ספירו. המשטרה, שזימנה את ספירו לחקירה והחליטה לעוצרו, לא ידעה עם מי היא מתעסקת: כעבור שעתיים בלבד, שוחרר ספירו בערבות, לאחר שעו"ד מיכאל ספרד יצר קשר עם המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן.

תוך שעתיים שוחרר. בצילום: גדעון ספירו וחבר. קרדיט: מחלקה ראשונה / NEWS1

תוך שעתיים שוחרר. בצילום: גדעון ספירו וחבר. קרדיט: מחלקה ראשונה / NEWS1

מאמרו של ספירו פורסם ב-4 בספטמבר 2010, ובו כתב: "שתי פעולות הגרילה בשטחים הכבושים בהן נהרגו 4 תושבי התנחלויות ושניים נפצעו, מהווים תזכורת שהכיבוש נמשך, וכך גם ההתנגדות… כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים". ספירו טען, כי "גם אם הם מתגוררים בהתנחלויות הם אינם כוח לוחם ולכן יש למנוע ולגנות כל פגיעה בהם על ידי מי שנאבק בכיבוש באמצעים חמושים". לבסוף, פסק: "כמי שנמנה עם העם הכובש, יהיה זה משום התנשאות להכתיב לפלסטינים את שיטות מאבקם".

ספירו, ראוי לציין, לא קרא במישרין לרצח מתיישבים. אבל מהטרמינולוגיה עולה כי דמו של כל מתיישב ממין זכר שאינו אישה ואינו קטין, מותר: במעלה אדומים ובגוש עציון, בקרית ארבע ובאיתמר. הקביעה המופרכת, שלפיה "כמעט" כל מתיישב נושא עמו נשק, אינה רק מנוגדת למציאות, אלא גם הופכת את המתיישבים ליעד לגיטימי לרצח. העובדה שספירו לא רוצה "להתנשא" על הפלשתינים ר"ל ואינו מבקש להבהיר להם כי רצח חפים מפשע הוא מגונה, מעידה על הכותב: הוא בפועל משלים עם רצח מתנחלים, גם אם הוא כותב כי יש לסכל ולגנות כל פגיעה בנשים ובילדים.

הבעיה המהותית אינה עם תוכן הדברים של ספירו. דמם של "המתנחלים", מעין כינוי דמוני לקבוצה של אזרחים שנשלחה על-ידי ממשלה ריבונית, מותר מזמן. הבעיה היא עם האפליה: הרב יצחק שפירא, מחבר הספר "תורת המלך", נרדף מזה זמן רב בשל הספר שחיבר. המשטרה עצרה אותו לחקירה בחשד להסתה ופשטה על ישיבת "עוד יוסף חי" במטרה להחרים עותקים מהספר. האגודה לזכויות האזרח שיבחה את המשטרה על החקירה, ושילמה מס שפתיים כשגינתה את המעצר. הרב יצחק גינזבורג זומן גם הוא לחקירה. אולם לרב שפירא ולגב גינזבורג לא היה גיבוי בדמות עו"ד רב השפעה כמו מיכאל ספרד. גם לא היו לו חברים רבי השפעה שיפעלו אצל המשנה ליועץ המשפטי.

בשיחה עם "הארץ", סיפר השבוע ספירו כי "אמרתי לחוקר שהמאמר הוא בדיוק ההפך מהסתה לאלימות, הוא כולו שיר הלל למאבק הלא אלים ויש בו אפילו גילויי אמפתיה למתנחלים". מעיון במאמר קשה למצוא את אותו שיר הלל. העובדה היא, שספירו כתב את שכתב, ושוחרר. ספק רב אם מישהו יפשוט על ביתו, יחטט במחשבו האישי או ימנע ממנו לפרסם דברים דומים בעתיד. אולם כאשר ישנן התבטאויות שנויות במחלוקת מן הצד הימני של המפה הפוליטית, טחנות הצדק טוחנות מהר מאוד לאבק את אלה שדבריהם נראים להם כ"הסתה".

אין זו הפעם הראשונה שספירו כותב בבוטות נגד המתיישבים. על הפיגוע בנחל תלם, שבו נהרגו ב-28 בדצמבר 2007 אחיקם עמיחי (נכדו של הרב משה צבי נריה) ודוד רובין, שני חיילי צה"ל תושבי קריית ארבע, כתב ספירו "השטחים הכבושים אינם שטח טיולים פסטורלי, וכל ישראלי המטייל שם מבלי לקבל את רשות העם הפלסטיני הוא בבחינת פרובוקטור שמתגרה בעם המקום". השאלה העיקרית איננה אם צריך לעצור את גדעון ספירו, אם לאו. הבעיה היא, שישראל היא מדינה שאימצה את המודל הליברלי האמריקני של חופש הביטוי: לכולם מותר לומר את הכול, ובתנאי שהם מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית. שחרורו של ספירו ממעצר, בין אם מוצדק ובין אם לאו, מראה שוב כי בישראל, חופש הביטוי הוא נחלת אליטה צרה אשר אפילו למשטרה אין הכוח לעמוד בפניה.

הקאמבק של הסטליניזם בתיאטרון הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 30.8.2010

זמן לא רב לפני שמת אנדריי ז'דנוב (אשר על-שמו נטבע מטבע הלשון "ז'דנוביזם" העוסק באלימות דוקטרינרית מהפכנית כלפי כל מתנגדי המשטר ויריביו בפוליטיקה ובתרבות), הורה לו סטלין להפסיק את השתייה הכרונית שלו שהביאה למותו ב-1948 בגיל 52, ולהתחיל לשתות מיץ פירות. סטאלין כל כך התלהב מנאמנו עד שרצה להכתירו ליורשו. ז'דאנוב הלך לעולמו אולם רוחו ורעיונותיו המשיך להלך קסמים על השמאל גם לאחר שקיעתה של שמש העמים.

בשבועות האחרונים מתנהל בישראל קמפיין מתוזמר ומתוכנן של הז'דנוביזם המקומי נגד כל ביטוי ביקורתי כלפי המתרחש במוסדות הממומנים על ידי המדינה. התביעה של "אם תרצו" ו'המכון לאסטרטגיה ציונית' לאיזון ולפלורליזם באקדמיה נתקלה במתקפה נואלת מצד עיתון "הארץ" והאליטה האקדמית מלווה בצעקות בדבר "פשיזם" ו"מקרתיזם". החלטת התיאטראות בישראל להציג גם באריאל – עיר ובה כ-18 אלף תושבים – נתקלה בחרם מאורגן היטב של אמנים המערערים על זכותה של אריאל להתקיים ולמעשה תובעים את ראשה.

ראה בז'דאנוב יורשו. סטאלין

ראה בז'דאנוב יורשו. סטאלין

ניתן לראות בז'דנוביזם הזה המשך הפולמוס ההיסטורי על עתיד ההתיישבות ושטחי יו"ש, אולם מדובר במשהו אחר לגמרי. השמאל הישראלי, שהחליט לאמץ את רעיון החרם והסנקציות על ישראל, קיבל בשנים האחרונות הכרעה ברורה: כיוון שהסיכוי לזכות בייצוג ממשי ומשמעותי בכנסת הולך ופוחת ממערכת בחירות אחת לאחרת, נתקבלה בשמאל הישראלי הכרעה ברורה והיא להשתמש בשיטות של חרם, גיוס האיחוד האירופי נגד ישראל, הפעלת גורמים בינלאומיים כמו ועדת גולדסטון ולחץ בלתי-מתון על ישראל באמצעות תומכי השמאל בארה"ב. במילים אחרות, השמאל הישראלי החליט לפרוש מהוויכוח הציבורי ולהילחם בכלים שמעולם לא היו מקובלים בשיח הציבורי בארץ.

התחושה המוטעית שישראל חלשה מתמיד, התפישה שממשלת נתניהו הולכת וקורסת, התובנה שלפיה ארה"ב כבר תבודד את ישראל ותכפה עליה פתרון ברוח מצע 'שלום עכשיו' וחד"ש – כל אלה הפכו את השמאל הישראלי לאלים הרבה יותר. העובדה שבאוניברסיטאות ישנם מרצים שבטוחים כי יוכלו לקרוא להחרמת מקום העבודה שלהם ולא לאבד את משרתם, נובעת מיכולתם להניף בכל רגע נתון את שוט הקמפיין הבינלאומי של החרמת האקדמיה במקרה שיעיזו לערוך בירור משמעתי עם הקורא להחרמה. האלימות המהפכנית הזו היא הגורם להיבריס של שחקנים ומחזאים כמו סביון ליברכט וענת גוב, איתי טירן ועודד קוטלר, לסרב להופיע באריאל עד שכל 18 אלף תושביה לא יגורשו מבתיהם ויבוצע בהם טרנספר.

אי-האונות שמפגינה הממשלה מאפשרת לשמאל השיכור מכוח להמשיך לעשות כרצונו. ניתן להתווכח על הטון שבו נקטו "אם תרצו" כלפי נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, וניתן גם לטעון כי 'המכון לאסטרטגיה ציונית' מורכב ברובו מאנשים המזוהים עם הימין, אולם אי-אפשר להפריך את הטענות המגובות בעובדות בשטח של אותם ארגונים. במקום שהממשלה תנקוט בקו ברור ונחרץ, היא מסתפקת באמירות כלליות ונסוגה נוכחת מתקפת-הנגד של עיתון "הארץ".

המחאה של אנשי התיאטראות נגד הופעה באולם התיאטרון באריאל גרועה יותר מז'דנוביזם מצוי. מדובר בסטליניזם בגרסתו ההשמדתית ביותר המבקשת להשמיד את מתנגדי המשטר או לגרש לגולאגים. המחאה נגד תושבי אריאל משמעותה, למעשה, תביעה לנשלם מאדמותיהם ולגרשם. על הרבה פחות מזה החרימו אנשי תרבות מוכשרים כמו אריאל זילבר. אולם כאשר התביעה הזו מגיעה מצד יושבי 'הקאמרי' ו'הבימה', היא מוצגת כביטוי להומניזם צרוף.

הדרך היחידה להפריד בין תחומים ציבוריים כמו אקדמיה ותיאטרון הממומנים על-ידי המדינה ובין ויכוח פוליטי היא באמצעות מסר חד-משמעי של הממשלה למוסדות ציבור: ניצול פלטפורמה ציבורית לצורך קידום רעיונות פוליטיים יביא להפסקת התמיכה הממשלתית במוסד. ישנם לא מעט מוסדות תרבות ומחקר בישראל המשוועים לתקציבים, וניתן וראוי להפנות את כספי משלם המסים למוסד המשרת את הציבור המשלם לו את תקציבו ואיננו בועט בו ומזיק לו במזיד.